שמוליק מעוז, "פוקסטרוט": האם הוא ראוי לשלל הפרסים שזכה בהם אמש?

אמש זכה הסרט "פוקסטרוט" בשמונה פרסים בטקס אופיר: על הצילום, העריכה, פס הקול, העיצוב האמנותי, המוזיקה המקורית, הבימוי, השחקן ראשי והסרט הטוב ביותר.

למרבה הצער מצאתי את עצמי בעמדת מיעוט.

לא משום שאני מסכימה עם מירי רגב, שלדעתה זהו "סרט שפוגע בשמו הטוב של צה"ל" .

לא כי אני מצדדת בדבריו של רמי קמחי, שכתב בעיתון הארץ כי "הפשע של ההרג המיותר והסתרת הראיות עטוף בהרבה אהבה לצד הישראלי ובהבנה עמוקה של הסיטואציה הישראלית", וגם לא מכיוון שאני מזדהה עם יהודה אטלס, שמאלן על פי עדותו, שגינה את הסרט וטען שהוא אכן "מוציא את דיבת צה"ל רעה, לא רק פה, אלא לידיעת העולם כולו."

בימין סבורים שהסרט מכפיש את צה"ל. בשמאל – להפך, שהוא סלחני מדי, ומציג עמדה ישראלית מתקרבנת ומצטדקת, כזאת שמאשימה לא את עצמנו, אלא את אירופה: "זה נכון, אנחנו יורים, הוא טוען, אבל אתם אילצתם אותנו לכך, כשרצחתם אותנו וזרקתם אותנו מאירופה." (רמי קמחי, הארץ).

"פוקסטרוט" זכה לכבוד רב לא רק עם שלל פרסי אופיר, אלא גם בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה.

ובכל זאת (לעניות דעתי) העיקר אינו בשאלה אם הוא "ימני" או "שמאלני" מדי, אלא בכך שהוא סרט מפוספס, לא אמין, לא משכנע, מגוחך, משעמם. אומר אפילו בגלוי – מביך.

עמדתי הבסיסית והתמידית היא לא לכתוב על יצירות ישראליות שדעתי עליהן שלילית, אלא רק על כאלה שאני מוצאת בהן ערך, לכן התלבטתי ארוכות אם לכתוב על "פוקסטרוט". מצפוני הורה לי לא לוותר הפעם, למרות, ואולי אפילו בגלל, כל הפרסים. לומר את האמת (שלי), ולא להחריש, דווקא משום שהוא שנוי במחלוקת, מצד אחד, וזוכה לתהילה רבה, מצד שני.

הלכתי לצפות בסרט עם דעה קדומה חיובית: אם מירי רגב פוסלת אותו בלי לצפות בו, כך חשתי, מוטלת עלי החובה המוסרית להגיע, להתייצב לצד יוצריו המותקפים ללא עוול בכפם. למרבה הצער נוכחתי שמעבר לסוגיה הפוליטית-כביכול, מעבר לשאלה האם הוא פוגע בצה"ל או מציג אותו באהבה ובהבנה, הסרט פשוט עשוי רע. ויסלחו לי השופטים שהעניקו לו את הפרס (האם, למרבה הצער, הקולות המגָנים את הסרט לא צדקו במקרה זה? האם מוגזם לחשוד שהפרסים הוענקו לאו דווקא מנימוקים אמנותיים גרידא?).

את האטיות המוזרה, המייגעת, יסבירו ודאי אוהדיו בסיגנוּן. אם כך – מדובר בסיגנון יתר. התוצאה פשוט משעממת. הכול מתרחש כמו בסלואו מושן, עד שנדמה כאילו ניפחו ומתחו אותו כדי להגיע לסרט באורך מלא. הדקות חולפות על מבטים מיוסרים וארוכים לאין קץ. על ציפורים נודדות, ושוב, ושוב. על מבט מלמעלה הצופה באיש מתהלך בחדר. על שתיקות. ועוד שתיקות. ועוד.

המלנכוליה השורה על צילומי הפנים בדירתם של בני הזוג שאליהם הגיעו המבשרים להודיע כי בנם נהרג, "נפל" במהלך שירותו הצבאי, מעוררת רצון לומר ליוצרים – די כבר. הבנתי. אפשר אולי לראות משהו חוץ ממסדרון ארוך ואפל?

הקצב אם כן מייגע מאוד. אבל גרועה ממנו התחושה שמרמים אותי, כקהל. יש כל כך הרבה פרטים לא אמינים בעליל. מה, גם הם מין סיגנון יתר? מישהו יכול להאמין לסצינת הפתיחה, כשאמו של החייל פותחת את הדלת, רואה את החיילים, מתעלפת בלי אומר ודברים, ומיד זוכה לקבל זריקת הרגעה ש"תרדים אותה לארבע או חמש שעות", כדברי הרופא, ומיד נישאת אל חדר השינה ומושכבת שם (מאיפה הם יודעים בדיוק לאן לקחת אותה?), וכל זאת בלי שנאמרה אפילו מילה אחת?! ואחר כך החיילים המודיעים משאירים את האב לבדו? ורק דואגים לכוון לו את השעון כדי שיזכיר לו כל שעה לשתות מים? זה אמור אולי להצחיק? אף קול צחוק לא נשמע באולם.

גם בהמשך שום דבר לא משכנע. שום דבר לא אמיתי. שום דבר לא סביר והגיוני.

אין לי ויכוח עם הצורך של יוצרי הסרט לבעוט בפרות קדושות. זאת תפקידה של אמנות: לערער על אמיתות, לחשוף שקרים. אלא שכאן הערעור עצמו שקרי. לדוגמה: חייל מספר לחבריו על ספר תורה עתיק ויקר וחשוב שעבר במשפחתו מדור לדור, עד שאביו בן השלוש עשרה לא עמד בפיתוי והמיר אותו בכתב עת פורנוגרפי. ואז, כשהחייל גדל, השיג אביו כתב עת פורנוגרפי זהה, ואותו הוא מבקש מהבן להעביר הלאה, לדורות הבאים. כלומר – מה? ראוי שפורנוגרפיה תעבור מדור לדור? כי צילום של שדיים חשופים מרגש ילדים בגיל ההתבגרות? והמורשת שיש לאב להעביר לבנו היא שמוטב לו להרחיק מעט את כתב העת כשהוא מאונן, כדי שהדפים לא יידבקו זה לזה? זאת מין בדיחה? אם כן, גם היא לא הצליחה. אף אחד באולם לא צחק. כלום. שתיקה נבוכה מהלצה מטומטמת ודי מגעילה.

ועכשיו בעניין צה"ל: לכאורה מציג הסרט את עוולות הכיבוש. את הזוועות המתרחשות במחסומים. וזאת כבר ממש לא בדיחה. כי מה שקורה במחסומים הוא לא בדיחה. אי אפשר למצות את ההתעללות, הייסורים, החרדה, הפשעים, בכמה סצינות מטופשות, לא משכנעות, שמגחיכות לגמרי את העניין. הבעיה שהסרט מעורר איננה, לדעתי, השאלה אם הוא מגנה את צה"ל או מגן עליו (ומעניין מאוד להיווכח ששתי הדעות מושמעות באותה התלהבות!), אלא שהוא מרמה. צה"ל לא נראה כך. צה"ל לא פועל כך. הפלסטינים העוברים במחסומים אינם נראים כך. המציאות חמורה וזוועתית. בסרט היא מוצגת לא באופן שמגן על צה"ל, ולא באופן שתוקף אותו. לא באמת. כי לשקר אין משמעות.

כך נראית המציאות במחסומים
ולא כך (מתוך הטריילר ל"פוקסטרוט")

ואי אפשר להסתתר תחת האצטלה של ביטוי אמנותי, שיש לו לכאורה רשות להגזים ולסטות מהמציאות. סוריאליזם תובע דיוק רב במיוחד, כי כדי ליצור דימוי של חלום בלהות, המציאות שאותה מתארת יצירה סוריאליסטית חייבת לשכנע בכל פרט, ורק מבטו של היוצר מצליח לעוות את הפרטים, להניחם זה לצד זה באופן שיוצר חוויה של מציאות אלטרנטיבית.  זה לא האפקט שנוצר ב"פוקסטרוט". הוא לא מוזר. הוא לא פוקח עיניים. הוא לא מאיץ את הדופק. הוא גורם לצופה להשפיל את המבט ולצפות שהעניין הלא נעים הזה יסתיים כבר.

וחבל מאוד שכך. כי יש בבסיסו סיפור מעניין שיכול לגעת ללב, ויש פוטנציאל לעלילה, אבל אלה פשוט אובדים בתוך זיוף מתמשך ומאולץ.

כמו יהודה אטלס שכתב בעיתון הארץ "אני שמאלני אבל מירי רגב צודקת", גם אני חשה אי נוחות מהחברה שבה מצאתי את עצמי, כמתנגדת לסרט. אומר להגנתי שלפחות צפיתי בו, לפני שקבעתי עמדה.


בשולי הדברים: לאחרונה ראה אור הספר בסתר כנפיים שכתב אח שכול, אבי ולנטין. מי שרוצה לדעת איך באמת מתנהלים חייהם של בני משפחה שכולים, מוזמן לקרוא אותו.

ועוד בשולי הדברים: למרבה השמחה הסרט "לא פה, לא שם" זכה גם הוא בשני פרסים חשובים: פרס שחקנית המשנה ופרס השחקנית הראשית הוא ראוי לשני השבחים הללו, ולהרבה יותר מכפי שקיבל. אפשר לקרוא כאן מדוע (לדעתי, כמובן).