הילד היהודי בגרמניה פותח בנדודים המפחידים בעודו רך בשנים, ונודד מן האמון הטבעי של הנפש הילדית אל תוך הפחד, השנאה, הזרות והחשדנות. הוא נודד לתוך כיתת בית הספר, לאורך ספסלי הלימודים, משנת הלימודים הראשונה עד שנת הלימודים האחרונה, ואפילו לאחר שתפס את מקומו נדמה לו, לילד היהודי, שהוא עדיין נודד. היהודים נודדים מחוק נירנברג אחד למשנהו, מדוכן עיתונאים אחד למשנהו, כמו בתקווה שיבוא יום והאמת תימצא שם עומדת למכירה. הם נודדים ונודדים אל אותו פתגם מסוכן שכמוהו כאופיום: "לכל דבר יש סוף!" ואין אתה מעלה על דעתך שסופך שלך כנראה יבוא קודם שיבוא הסוף שבפתגם. אתה נודד, לא, אתה צועד בהליכה מתנודדת אל תוך התקווה המגוחכת: "זה לא כל כך נורא!" והתקווה הזו איננה אלא הסתאבות.
אתה נשאר במקומך ונודד בכל זאת: מעין תרגילים אקרובטיים שרק האנשים האומללים ביותר מסוגלים לבצעם, האנשים שכלואים במחנה האסורים.
זהו מחנה האסורים של היהודים.
Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937
לעברית: יונתן ניראד