לפנים רב היה מספר האנשים טובי הלב. יתרה מזו, אפילו הרשעים העמידו פני צדיקים, כי כך היה מקובל בימים ההם. זהו מקורם של הזיוף והצביעות – פשעי העבר הכבירים, שהריאליזם הביקורתי כה הוקיע בשלהי המאה התשע עשרה. תוצאות ההוקעות הללו היו בלתי צפויות: טובי הלב נעלמו מן הארץ. הרי טוב לב אינו רק סגולה שורשית – יש לטפחו, ומטפחים אותו רק כשקיים ביקוש לכך. לדידנו היה טוב לב עניין שאבד עליו כלח, סגולה שבטלה מהעולם, ואדם טוב לב נראה כיצור אגדי, כאותה ממותה. תקופתנו לימדה אותנו רבות – חיסול הקולקים, מלחמת המעמדות, חשיפת פשעים וקריעת מסכות וחיפוש עילות לכל מעשה – כל אלה נטעו בקרבנו תכונות שונות ומשונות, אך טוב לב לא היה ביניהן.
נאלצנו לחפש טוב לב ולבביות בפינות נידחות, אטומות לקולו הקורא של הזמן. רק אנשים פסיביים הצליחו לשמור על תכונות אלו, שירשו מאבות אבותיהם. ה”הומניזם” בגרסתו ההפוכה, היה לנחלת כל בני דורנו.