סילביה פלאת: חידת מותה

האם באמת התכוונה להתאבד? 

"למות זאת אמנות," היא כתבה באחד משיריה. כל הפרטים מתוכננים היטב: על דלת הדירה בקומה שמתחתיה כבר תלתה את הפתק: "תתקשר לרופא שלי," עם מספר טלפון, בכתב יד ברור. את השכן שאלה מתי בדיוק בכוונתו להתעורר בבוקר ולצאת מהבית. הוא יראה את הפתק, קולות נזעקים יישמעו, דיבורים, מישהו יגיע, מישהו ייגע – בפעם הקודמת, לפני עשר שנים, במרתף, עם כוס המים, השמיכה וכדורי השינה, כבר מתה קצת, וכשהפסיקה למות קיבלה בחזרה את כל המילים הנחוצות שרק אתן אפשר לדעת –  ובכל מקרה, בתשע בבוקר תגיע הנערה שעוזרת לה לטפל בילדים. הם בחדרם, ישנים הקטנים, פרידה בת השלוש, ניקולס בן השנה.

היא פועלת ביעילות, פתאום נמצאו לה כוחות שכבר כמעט שכחה, משהו שהכביד מאפשר לה לפעול, אם לא תעשה את זה עכשיו אולי כבר לא תצליח. היא משתמשת במגבות המטבח ובסמרטוטים שמצאה. אוטמת ביסודיות את הפתחים: המרווח שמתחת לדלת, החרך בין הדלת לקיר.

הילדים שקטים. הילדים חולמים. גם אם יבכו לא תשמע אותם, אבל היא זוכרת: היא עדיין האימא כאן, והיא מגינה עליהם עם כל המגבות האוטמות האלה. קר. הבית לא מחומם די הצורך. חשוך. היום יעלה רק בעוד שעות ארוכות, כך בפברואר בלונדון: דומם, צונן, אפל. היא רועדת: השחור שממלא את האוויר חודר לתוכה, היא נושמת אותו, עוד מעט תוכל לנוח – עוד מעט –

סילביה פלאת עם ילדיה

היא פותחת את הגז ומכניסה את הראש לתוך התנור. כשהחולשה מחלחלת והמחשבות מתרפות ומתערפלות היא לא נאבקת בשאיפות. החושך עוד מצלצל רגע באוזניה, ואז משתתק. היא לא יודעת, וכבר לא תדע: הרופא לא הוזעק. אדי הגז ירדו דרך הרצפה אל דירתו של השכן מלמטה. והוא איבד את ההכרה. כשהתעורר, כבר היה מאוחר מדי.

היא סילביה פלאת. המשוררת. הסופרת. לפני כשנתיים ראה אור קובץ השירים הראשון שלה. הספר זכה לשבחים מסוימים. לפני כחודש ראה אור הרומן היחיד שכתבה, פעמון הזכוכית, שהיה קרוב מאוד לחייה. תיאר התדרדרות נפשית, אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, וגם את מה שהתרחש בנפשה ממש במהלך הכתיבה: הדיכאון השוקע, המשתלט. הביקורות שקיבל הספר עד יום מותה היו פושרות. הניו יורקר למשל שיבח את ההומור השחור שבו, אבל הוסיף שיש משהו ילדותי בסגנונו, "המסגיר את חובבנותה של הכותבת." אמה רחוקה ממנה, בבית, באמריקה. לאחרונה הגיעה לפני כחצי שנה לביקור כשסילביה ובעלה, המשורר טז היוז, עוד גרו ביחד בדבון, בבית האחוזה הענקי שהושאל להם. אימא עזרה, אבל סילביה לא יכלה שלא להבחין במבטיה השותקים, הביקורתיים. גם היא כבר הבינה: הבעל של בתה בוגד בה.

כשנודע לטד היוז דבר מותה אמר: "חיי הסתיימו. מעכשיו נשאר רק כל מה שלאחר-המוות." עם זאת, לא חלף זמן רב לפני שאסיה, האישה שהתאהב בה במהלך נישואיו, עברה לגור אתו, ועם הילדים שלו ושל סילביה. הזכויות על יצירותיה של פלאת עברו לרשותו של האלמן, שכן טרם התגרשו. במשך שנים לא חדלו ידיים נעלמות להוריד את השם "היוז" מהמצבה שהונחה על קברה של סילביה פלאת.

סילביה פלאת וטד יוז

אסיה, אשתו השנייה של היוז, ילידת ברלין שגדלה בתל אביב, הייתה גם היא משוררת. שש שנים אחרי מותה של פלאת אטמה אסיה את דירתה בלונדון ופתחה את ברז הגז. מצאו אותה מתה במיטתה, ביחד עם בתה בת הארבע. ניקולס, בנם של סילביה וטד, התאבד בתלייה, בבגרותו.

אבל יצירותיה של סילביה פלאת שרדו, והן זוכות להערכה רבה. פעמון הזכוכית תורגם לשתים עשרה שפות, ומופיע לא אחת ברשימות שונות של "מאה הספרים הטובים ביותר".

"אני עוצמת את העיניים," כתבה פלאת, "והעולם מת. אני פוקחת אותן, והכול שוב נולד." אין לדעת מה עוד יכלה להוליד וליצור אילו הייתה רצפת הדירה ההיא אטומה כיאות.

סופרת סופרות 2

4 תגובות על ״סילביה פלאת: חידת מותה״

  1. אוי, מלאכה מופתית היא עשתה בתכנון מותה. והירושה שהותירה אחריה לבאים במקומה. המציאות שעולה על כל דמיון (משפט שגור ומדויק). טוב שהותירה אחריה זכרון. יש כאלה שלא הותירו. הותירו אחריהם רק שבר. היא השאירה פיסות ספרות. ושוב, תודה לך, אחותי האהובה על הכתיבה המדויקת והמעניינת.

    אהבתי

  2. תודה, עופרה, רשומה מעניינת מאוד. הכרתי את הסיפור אך לא ידעתי שנסיון ההתאבדות שהצליח היה אולי קריאה לעזרה שלא נענתה משום יד המקרה (יש דעות לכאן ולכאן, מי יודע). כדי להוסיף נימה אופטימית, שאנו כה זקוקים לה בימים אלה, אגיד שבתה של סילביה, פרידה, סופרת וציירת, בחרה בחיים, מוציאה ספרי שירה וספרי ילדים רבים ומציגה יצירותיה בתערוכות רבות. וגם אחרי שהתגרשה שלוש פעמים, היא לא נופלת ברוחה ולא איבדה את תאוות החיים. לאחר התאבדותו של אחיה, שאל אותה עיתונאי אם ברצונה להתאבד והיא ענתה לו בפשטות שלא, מקרי המוות סביבה רק מגבירים את רצונה לחיות, בכל הכוח. משפטיה אלה ראויים לציטוט:
    It's that thing of new beginnings. I believe in taking raw materials and propelling ourselves through life with some sort of will and joy, wanting to make things and not wanting to accept our miseries – fighting for the future in a very wonderful way, in a very happy way.
    Ever since I was a child, and even before I knew my mother had committed suicide, I've always been conscious of the fact that we have a finite period of time. I'm always rather puzzled at people who seem to think they're immortal.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s