מה יעשה דייג עני המתקשה לפרנס את חמשת ילדיו כשהוא מגלה שאין מי שיטפל בשני היתומים של שכנתו? מה עושים מרבית בני האדם כשהם רואים גור חתולים בן יומו, נטוש ופועה בצד הדרך?
לא כל מי שעיניו פקוחות והוא רואה מצוקה, מסוגל למצוא בתוכו את הרצון, הכוחות, הפנאי, המלאי הרגשי, כדי להסיט את עצמו מהמסלול שבו התהלך עד אותו רגע, ולהושיט עזרה, אפילו כשמדובר רק בגור של חתולים, כלומר, בסיוע פשוט יחסית וקצר טווח – לאסוף אותו, להוציא אותו מתוך הסכנה המיידית, להאכיל אותו כמה ימים, עד שיתחזק, כדי שחייו לא יימחקו עוד בטרם התחילו. קל וחומר שמרבית בני האדם היו מהססים לאמץ ילדים, שהמחויבות כלפי ההתערבות בגורלם מוחלטת, כי מי שכבר נטל אותה על עצמו אינו רשאי לסגת.
“כמה טובים הם העניים” – הוא שמה של פואמה שכתב ויקטור הוגו. היא מתארת דייג עני ואשתו שמחליטים, כל אחד מהם בנפרד, לאמץ את שני היתומים של שכנתם. כשהבעל מגיע הביתה כדי להודיע לאשתו מה הוא מתכוון לעשות, הוא מגלה שהילדים כבר שם. אשתו הקדימה אותו.
הסרט “שלגי הקילימנג’רו” מתבסס על הפואמה. בשלביו הראשונים היה אמור אפילו לשאת את אותו השם, למעשה, סיפר הבמאי, לאחר שקרא את השיר, חיפש את העלילה שתגיע בסופה אל רגע השיא: בני הזוג העניים שמחליטים לאמץ שני ילדים.
בסרט אלה מישל ואשתו, מארי קלייר. הוא יושב ראש ועד עובדים, שמתוך הגינות מופלגת גורם לפיטורים של עצמו, היא מטפלת בזקנה שילדיה זונחים אותה. חרף העובדה שמישל מובטל, הם מלאים בשמחת חיים. חבריהם וילדיהם מארגנים להם מסיבת יובל לנישואיהם. אחת המתנות שהם מקבלים היא כרטיס נסיעה לקילימנג’רו. מתנה אחרת: חוברת קומיקס אהובה שאבדה למישל בילדותו, וחברו הטוב מספר שמצא אותה בחנות של ספרים ישנים. כמה ימים אחרי המסיבה העליזה מישל ומארי קלייר נשדדים, ושתי המתנות שקיבלו נגזלות מהם. בעזרת חוברת הקומיקס הם מגלים שהשודד הוא צעיר שפוטר מהמפעל וזקוק לכסף כי הוא מטפל באחיו, שאמם מזניחה אותם. מישל ומארי קלייר מתחילים לטפל בחשאי בילדים, שאחיהם נשלח למעצר, עד לרגע שבו כל אחד מהם מחליט לקחת על הילדים אחריות מלאה.
תמונת השיא של הסרט היא זאת שבה מישל מגיע כדי לבקש את רשותה של מארי קלייר לאמץ את הילדים, והיא, שכבר יודעת לְמה הוא חותר, מחייכת אליו כצופנת סוד משמח מאוד שיתגלה בעוד רגע, מאושרת מכך שכיוונה לדעתו. ולשניהם ברור שאין כאן בעצם שום הפתעה: אמנם הם דלים בכסף, אבל הם עשירים במשאבים אחרים: מאגרים עצומים של אהבה, הומור, הבנה ושותפות אמיתית. נדיבותם מאפשרת להם להגיע בפשטות ובלי קושי להחלטה שכלל אינה מובנת מאליה.
ביום שצפיתי בסרט “שלגי הקילימנג’רו” התבקשתי להיעתר לעניין שההסכמה לו הייתה כרוכה באי נוחות קלה, הזדמנות לעשות איזה חסד פעוט, מצווה קטנטונת שנקרתה בדרכי, ולא שמחתי אליה. לפני הסרט צרמו הקולות הפנימיים שהסיתו ואמרו – למה שתוותרי על הצרכים שלך למען אלה של אחרים.
אבל משהו השתנה בעקבות הצפייה בסרט, חלה איזו הצטללות פנימית, ונוצר רצון וצורך להידמות, ולוא במעט מזעיר, לנדיבות של העניים הטובים, האנשים המומצאים ההם, שלא היו באמת, אבל יכלו להיות.
לא פעם אני תוהה אם הצורך בהקרבה גדולה מגייס כוחות רבים, מה אִפשר לאנשים להיעשות חסידי אומות עולם, האם האומץ והנדיבות נוצרו כל יום מחדש, האם נולדים אתם, ואיך אנשים רגילים, לא רעים במיוחד, שלא היו מסוגלים לוותר על הצרכים שלהם, יכלו אחר כך לאהוב את עצמם די הצורך כדי שיוכלו להמשיך לחיות.
את המצווה הקטנה ההיא קיימתי באותו יום, לשמחתי.