האחים טביאני:, "הלילה של סן לורנצו": האומנם יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו?

מה יותר טבעי לבני אדם – לנהוג זה בזה באכזריות, לאבד את היכולת להזדהות עם הסבל של הזולת, או הצורך העמוק לראות את האחר ולהושיט לו יד במצוקתו? להזדהות ולהבין, או לשנוא, להתנפל, להכחיד? לשלול את אנושיותו של אדם אחר, או לחוס עליו בצערו ולחבור אליו בשמחותיו? לפצוע אותו, או לטפל בפצעיו?

מה שמתרחש במקומותינו בימים אלה מחזק את ההרגשה שאכן, הרוע מוטמע בטבע האנושי, שתנטוס, הדחף אל ההרס, המוות העצמי וההרג, יכול לגבור על יצר הקיום ועל שמחת החיים.

בסרט "הלילה של סן לורנצו" יש תמונה אחת, קצרה מאוד, שנוגעת בחריפות רבה בכל השאלות הללו. עלילתו של הסרט מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. התושבים של אזור כפרי באיטליה מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים: לוחמי רזיסטנס כנגד הפשיסטים. כולם שכנים ומכרים, אפילו קרובי משפחה. הם נקלעים לקרב שנערך בתוך שדה חיטה, קוראים זה אל זה קריאות כמו – "אני מכיר אותך, אתה קרלו מפיסטוניה, הדודן של אלפרדו!"

בתוך כל הלחימה מתרחש רגע אחד ששובר את הלב: שתי קבוצות אויבים נקלעות לאותו שדה חיטה. לכל אחת מהן יש מישהו שנפצע זה עתה, ממש לעיני הצופים. הם מתקרבים ורוכנים אל הפצועים שלהם, כדי לטפל בהם. ואז, מתוך בלבול וסערת הנפש, מושיט אחד יד אל הקבוצה האחרת ומבקש עזרה. בלי היסוס מושיט לו האחר מימייה: התגובה האנושית, המובנת מאליה, זאת שלא אמורה להיות מוטלת בספק: יש כאן פצוע. לכם יש מים. עזרו לנו.

אבל כהרף עין אחרי כן מגלים שני הצדדים מי שָרוּע לידם. תנטוס מזנק ממקומו, ההתנפלות, הירי, ההרג, מתחדשים. מה יקרה לפצועים שלפני רגע טיפלו בהם? מה יקרה לאלה שטיפלו?

האם נחרץ הדין של כולנו להירצח או להרוג?

 

ניקולס וינטון: מה שאדם טוב אחד יכול לעשות

בימים שבהם המציאות מציפה ברוע, אלימות ואכזריות, אפשר אולי לשאוב עידוד מהמחשבה על אדם טוב אחד ועל ההשפעה המופלאה שהייתה למעשיו.

הסיפור התרחש לפני שנים רבות, שינה את חייהם של מאות  – במרוצת הזמן אלפי  – אנשים, ואז נשכח. הוא צף שוב ועלה לתודעה רק לפני שמונה עשרה שנה, וממשיך מאז לרגש את מי ששומע עליו.

וכך קרה: גברת אנגלייה אחת, אישה בשנות השבעים לחייה, עלתה אל עליית הגג של ביתה, אחרי שלא ביקרה שם זמן רב מאוד. אולי מעולם לא. אין לדעת מה דחק בה להיכנס לחדר הנטוש ההוא, ואי אפשר שלא להודות לה על כך שעשתה זאת.

האישה החלה להזיז חפצים, עד שנתקלה להפתעתה במשהו שהתמיה אותה ועורר את סקרנותה: כמה תיבות ובהן מחברות גדושות ברשימות כתובות בכתב ידו של בעלה, ולצדן תיקיות מאובקות עם תגים, שנכתבו עליהם שמות.

האישה, גרטה וינטון פנתה לבעלה ניקולס, ששמונה שנים לפני כן, בהיותו בן שבעים ואחת, זכה להתקבל כחבר במסדר האימפריה הבריטית  בזכות פעילותו למען קשישים. ניקולס ניסה לפטור אותה בלא כלום, ורק אחרי שגרטה התעקשה, סיפר לה שכל החפצים הללו קשורים במשהו שעשה בעברו. ליתר דיוק, חמישים שנה לפני כן.

גרטה המשיכה להפציר, והוא סיפר, בלי להתפאר ובלי להתפעל:

בסוף שנת 1938, כמה חודשים לפני שפרצה המלחמה, בהיותו בן עשרים ותשע, הזדמן וינטון לפראג, בדרכו לחופשת סקי בשוויץ. במקרה נודע לו על אלפי היהודים המנסים, אך אינם מצליחים, לברוח, נוכח האיומים מגרמניה. וינטון ויתר על חופשת הסקי ופתח בפעילות יזומה, פרטית, מסע הצלה שניהל איש אחד, כדי למלט כמה שיותר ילדים יהודים.

כדי לשכנע את הרשויות הבריטיות בקיומו של הארגון שהמציא, השתמש וינטון בנייר מכתבים של ארגון שטיפל בפליטים, הוסיף כותרת "מחלקת הילדים" ואת שמו כמי שעומד בראש המחלקה.

"כלומר, הצלחת לפעול בעזרת… תרמית קלה?" נשאל באחד הראיונות הרבים בעיתונות ובטלוויזיה, לאחר שמעשיו התגלו, בזכות אשתו.

"אפשר להגיד שכן…" הסכים וינטון, וחייך בשובבות.

"מחלקת הילדים" פעלה מתוך משרד קטן במרכז לונדון. אמו של וינטון וצוות מתנדבים פעלו שם. במשך היום עבד וינטון בבורסה הלונדונית. בערבים – נאבק בבירוקרטיה הבריטית. כדי להוציא את הילדים מפראג, היה חייב למצוא משפחות בריטיות שיסכימו לקחת אותן. הוא הפיץ את תצלומי הילדים, ומאחר שהרשויות הבריטיות התמהמהו בהוצאת אישורי מסע, התחיל לזייף אישורים כאלה. בנוסף, נאלץ להפעיל קצת סחטנות כספית.

"אם כך," הוא נשאל, "זייפת ועסקת בסחיטה?"

וינטון בן המאה וארבע צחקק כשהשיב: "הצלחתי. זה הדבר היחיד שהיה חשוב."

לא רק ברשויות הבריטיות נאלץ וינטון להיאבק. בשלב מסוים החלו גם ארגונים יהודיים בצ'כוסלובקיה להתנגד לפעילותו, כי וינטון העביר את הילדים למשפחות לא יהודיות ברחבי בריטניה. וינטון, שהוריו היו יהודים שהתנצרו, סירב להתרגש. "אם הם מעדיפים ילדים יהודים מתים על פני ילדים יהודים שגדלים במשפחות נוצריות, זאת הבעיה שלהם," אמר והמשיך בפעילותו.

את עשרים הילדים הראשונים הוציא מפראג יום לפני הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה. גם אחרי כן עדיין הרשו הגרמנים לילדים יהודים לצאת. זה התאים למדיניות "טיהור אירופה מיהודים." ההחלטה על "הפתרון הסופי" תגיע רק שלוש שנים אחרי כן.

וינטון המשיך בפעולות ההצלה ממש עד הרגע האחרון. הרכבת שכבר לא יצאה לדרך נעצרה ב 1 בספטמבר 1939, היום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. הילדים שהיו עליה נשארו בפראג, ויש להניח שנרצחו.

במהלך המלחמה התנדב וינטון כנהג אמבולנס של הצלב האדום, התחתן, גידל ילדים, ולא סיפר לאיש על מה שעשה לפני המלחמה. כשנשאל בדיעבד מדוע שמר זאת בסוד זמן כה ממושך השיב, "לא שמרתי שום דבר בסוד. פשוט לא דיברתי על כך."

לאורך עשרות שנים, עד שגרטה גילתה את המחברת בעליית הגג, לא היה לילדים מושג מי בעצם הציל אותם, כיצד בדיוק זה קרה. גרטה פנתה עם המידע לאליזבת מקסוול, אז אשתו של רוברט מקסוול, שקידמה את הסיפור והפיצה אותו.  הBBC  הפיק סרט, שבו סופר הסיפור.

בסופו של הסרט אמרו לווינטון, לאור המצלמות, כי האישה היושבת לצדו, היא אחת הניצולות. ההתרגשות שבה התחבקו השניים התעצמה לאין קץ כמה רגעים אחרי כן כאשר המנחה של האירוע ביקשה שכל מי שנמנה עם הילדים שהציל וינטון יקום על רגליו. לתדהמתו של ניקולס וינטון קמו כל הנוכחים על רגליהם. הוא הסתובב וראה את תוצאות מעשיו, גבורתו, נדיבות לבו והיוזמה הייחודית שנקט עשרות שנים לפני כן.

הנה הקטע מתוך תוכנית הטלוויזיה של הBBC

כל האנשים הללו, 669 במספר, הקימו משפחות, גידלו ילדים, ועכשיו כבר נכדים ונינים. כשמראיינים חלק מהם לצד בני המשפחה שלהם אי אפשר שלא לחשוב על הפתגם "כל המציל נפש אחת… כאילו הציל עולם ומלואו."

ניקולס וינטון עם כמה מהניצולים

ניקולס וינטון עדיין חי. כיום הוא בן מאה וחמש. אחת הניצולות כתבה עליו ספר, וספר נוסף If It's not Impossible כתבה השנה גם  בתו. אתר האינטרנט המוקדש לו נושא את השם: כוחו של הטוב.

"אם משהו לא בלתי אפשרי, ודאי תימצא הדרך לעשות אותו," אמר וינטון, כשסיפר על מעשיו. צניעותו ועוז רוחו ממשיכים לעורר השראה בכל מי ששומע עליהם.

הילדים שווינטון הציל חיו, אבל הוריהם נרצחו לא זכו לראות אותם גדלים ומקימים משפחות. הסבל לא הוכחד: מי מסוגל בכלל לחשוב על כאבם של אנשים שנאלצו להיפרד מהילדים שלהם, בידיעה שוודאי לא יראו אותם שוב. מי יכול לדמיין מה חשו הילדים שגדלו אצל משפחות שגילו כלפיהם נדיבות ראויה לציון, אבל לא היו המשפחות שלהם. (משהו על סבלם של הילדים הללו אפשר לקרוא ברומן נערה מברלין שכתב הסופר האנגלי ג'ייק ווליס סימונס.)

ובכל זאת, אפשר לשאוב נחמה מסוימת מכך שהטוב  של אדם אחד הביס מעט מהרוע של אנשים רבים.

האם כשמתרגמים שיר רצוי להבין את המקור?

ומה קורה כשמתרגם מחמיץ את העיקר.

את התשובה העגומה לשאלה הזאת אפשר לראות כשקוראים את התרגום לשיר Musée des Beaux Arts, מאת המשורר האנגלי וו' ה' אודן.

הנה השיר המקורי:

אודן, המוזיאון לאמנות יפה

תרגום של השיר לעברית הופיע בספר שהוא חלק ממפעל  מונומנטלי של מתרגם אחד: סדרה של שבעה כרכים המחזיקה תרגומי שירה משלל  שפות: אנגלית, צרפתית, לטינית, גרמנית, ספרדית, רוסית, איטלקית, פולנית.

התקלות בתרגום המסוים הזה רבות, וחלקן ממש מפתיעות.

הנהו:

המוזיאון לאמנות מודרנית מאת אודן

תחילה, כדי להתעכב על הטעות החמורה והבלתי אפשרית ביותר, נציין כי השיר מתאר שלוש תמונות במוזיאון, את אחת מהן צייר ברויגל ושמה: "נוף עם נפילתו של איקרוס" (היא הוזכרה ברשומה "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?").

בתמונה של ברויגל איקרוס, המופיע בשם היצירה, אינו מצויר במרכז התמונה: רואים רק את שתי רגליו הלבנות מתנופפות באוויר, מעל פני המים. הן חלק גופו האחרון שבעוד רגע ייבלע גם הוא בים. איקרוס לא ציית לאביו, עף גבוה מדי אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו, והוא נפל וטבע. לשמש יש בתמונה מקום מרכזי, אורה יוקד ומסנוור, אליה שאף איקרוס, ובגללה איבד את יכולתו לעוף. השורה בשיר אומרת:

…the sun shone / As it had to on the white legs disappearing into the green / Water…

כלומר: השמש זרחה, כפי שנאלצה, על הרגליים הלבנות שנעלמו בתוך המים הירוקים.

בתרגום שלפנינו: "השמש זרחה כרגיל מוצנעת על רגליה הלבנות / אל תוך המים הירוקים."

רגליו של איקרוס, שהן מוקד התמונה (והשיר!) נמוגו בתרגום ואינן עוד. במקומן קיבלה השמש רגליים לבנות (?) והיא עצמה "מוצנעת". כל ניסיון להבין את המשפט, גם בלי לחפש את הקשרו לשיר המקורי, נכשל. השמש מוצנעת? יש לה רגליים, והן לבנות? הכיצד?

הלאה: השיר מתאר, כאמור, תמונות. יש בו שלושה בתים ובכל אחד מהם מופיעה תמונה אחרת מתוך המוזיאון. הראשונה שבהן היא הלידה המופלאה, הנסית, של ישו: "the miraculous birth". בתרגום: "…נס שבלידה". כלומר –  כל לידה שהיא!

באותו בית בשורה when the aged are reverently, passionately waiting… מדבר אודן על העדים להולדתו של ישו. המלאכים, או הרועים, בהתאם לגרסאות השונות של השליחים, אולי בכלל – שלושת האמגושים שהגיעו בעקבות כוכבו של המשיח שנגהּ במזרח, כדי לסגוד לו. בכל מקרה, התרגום שלפנינו גורס כי זהו "הזקן" ש"ממתין / מלא הערצה ולהט…" הפסיון, סיפור לידתו של הנוצרי, המנבאת את ייסוריו ומותו, נהפך לאיזה זקן מעריץ שיושב ליד דלת חדר הלידה וממתין…

מושג נוסף מהנצרות, martyr, שמוזכר בתמונה השנייה, עובר במקור עינויים , אבל בתרגום נוסף לו גיור, שכן הוא מת כמו יהודי טוב, "על קידוש השם"…

"חיים כלביים", doggy life – כלומר חיים שיש בהם הנאות ושעשועים אופייניים לכלבים, נהפכים ל"חיי כלב" שפירושם בעברית, לפי מילון אבן שושן, כִּנּוּי לְחַיֵּי דֹּחַק וּמַחְסוֹר.

וישנם גם כמה אי דיוקים פחות מהותיים: חלון נהפך לחלונות, לא מסודר נהפך למזוהם, ילדים שלא התעניינו במיוחד בלידתו של ישו מתוארים בתרגום כאילו הם אדישים "תמיד"… the forsaken cry, הזעקה האבודה, בתרגום – "זעקת הנטישה", הנער, איקרוס, נהפך לסתם איזה "צעיר", הסוס שבשיר Scratches its innocent behind on a tree, כלומר –  מגרד את אחוריו על גזע עץ, בתרגום "את עכוזו החף שף על קליפת העץ".

כל השיבושים הללו מעוררים  חשד עמוק כלפי כל עשרות, אם לא מאות,  התרגומים האחרים שבסדרת הספרים הזאת.   ומתחשק לומר למתרגם רב העשייה שלפעמים "תפסת מרובה, לא תפסת".

בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח?

לפני ימים אחדים התפרסם תצלום של תושבי שדרות יושבים על גבעה סמוכה לישובם, צופים בהתקפה של צה"ל על עזה ופורצים מדי פעם בתשואות.

המראה קומם את כתבת הסי-אן-אן , שגינתה אותו במילים כה חריפות, עד שהממונים עליה העבירו אותה מתפקידה.

לפני שנים אחדות הרעיש תצלום אחר את הציבור האמריקני:

צעירים אמריקנים על רקע הפיגוע במגדלי התאומים צלם גרמני, תומס הפקר צילם אותו ב-11 בספטמבר 2001. הפקר בחר לגנוז את התצלום, ופרסם אותו רק כעבור חמש שנים. מה רואים בו? אלה, כמובן, מגדלי התאומים בניו יורק, זמן לא רב אחרי אחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר שנודעו. אבל ההרס המחריד מצוי בתצלום הזה רק ברקע. שם, באופק, מתאבך עשן, והשבר המתחולל נהפך לפרט שולי. כי בקדמת התמונה יושבת חבורה של בני נוער אמריקניים. האופניים שאתם הגיע אחד מהם מונחים ביניהם. בעוד רגע ישוב ודאי לרכוב עליהם, בדרכו חזרה אל המשך חייו. הצעירים יושבים קרוב אל שפת המים. תנוחת הגוף שלהם רגועה, הם רוכנים או נשענים לאחור, שלושה מהם מתעלמים במפגיע, או סתם מחוסר עניין, באסון המתרחש, יושבים עם הגב אליו, מביטים זה בזה. רק שניים מהם צופים במתרחש מאחורי גבם של האחרים, וביניהם רק אחד נראה מוטרד, יושב בכריעה מתוחה. האווירה המצטיירת מהתצלום נינוחה: מים כחולים, שיחים מטופחים, הבעות פנים מחויכות, שיח רעים בתוך מפגש חברתי שהמשתתפים בו אינם מוטרדים במיוחד ממה שקורה מבחינתם ברקע.

כמעט כמו בציורו המפורסם של האמן הפלמי פטר ברויגל "נוף עם נפילתו של איקרוס", האמור לתאר את סיפורו העגום של איקרוס, מתוך המיתולוגיה היוונית: דדלוס בנה לו  ולבנו איקרוס כנפיים מדונג ונוצות, כדי להימלט ביחד מהכלא. התוכנית הצליחה. כמעט: הם אכן המריאו ועפו אל החופש, אבל איקרוס שסירב לציית להנחיות אביו עף גבוה מדי, התקרב אל השמש, שהתיכה את הדונג בכנפיו. איקרוס נפל לים וטבע.

ברויגל, נוף עם נפילתו של איקרוס

מי שמתבונן בציור מופתע: הנוף המובטח קיים, אבל היכן מי ששמו מופיע בכותרת של התמונה? הנה רואים ים, אוניות, איכר חורש, דייג רוכן מעל המים, רועה עם צאנו שעומד ומשקיף כלפי מעלה בתימהון, עיר רחוקה, צוקים על שפת המים, משהו שנראה כמו הריסות של בית עתיק, ומעל לכול – שמש צהובה, ענקית, שממלאת את השמים באור חד ומסנוור, אבל העיקר, הנער הנופל, איקרוס עצמו, איננו.

מבט נוסף מגלה אותו: הנהו, מרומז וכמעט סמוי מהעין, בפינה התחתונה הימנית, גופו כבר נעלם במים, נותרו רק שתי רגליים מוקפות באדוות, הנער שוקע, הנער טובע, בעוד כמה שניות ייבלע ויעלם בים. ואיש לא ידע. איש לא לא ראה. אין בכל התמונה אף אחד שהבחין בנפילה. שראה את הבהלה, האובדן, הקץ. הכול שקועים בעיסוקיהם – הספינות שטות, השמש זורחת, האיכר חורש, הדייג דג. אפילו הרועה, שמשהו מטריד את מנוחתו – האם הוא מתבונן במראה המוזר, באב השכול, שממשיך לרחף בשמים?  – אינו פנוי לראות את הבן ואת מצוקתו.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כתב המשורר האנגלי וו' ה' אודן את השיר "המוזיאון לאמנות", בהשראתו ציורו של ברויגל: אמני העבר, נכתב בשיר, היטיבו לתאר את האדישות של אלה הסובבים זולת סובל. לאף אחד – בני אדם, חיות, הטבע, לא ממש אכפת. כך, ממש ברגעים שבהם מתרחשים ייסורים, או אפילו בשעת אירועים מופלאים שיש בהם חשיבות קוסמית, "מישהו אוכל, או פותח חלון, או סתם מתהלך." הנה, בזמן שישו נולד, המשיכו ילדים שווי נפש להחליק על אגם בשולי היער. לצדו של מרטיר הסופג עינויים שיהפכו אותו לקדוש, מתרוצצים כלבים, וסוס מגרד את אחוריו, וכשאיקרוס השמיע את זעקתו האומללה, זעקת האובדן, המשיכה הספינה לשוט, האיכר שמע משהו אבל לא הטריד את עצמו ולא התרגש, ולשמש, האשמה  לכאורה,  היא זאת שהתיכה את הדונג, לא היה בעצם תפקיד פעיל. היא רק זרחה, כי כך הוטל עליה.

כמו במחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטופרד, שבו קרעים קצרים מהעלילה העיקרית של המלט נראים בשוליים, ובקדמת הבמה מופיעות שתיים מהדמויות הזניחות ביותר במחזהו של שייקספיר, כך גם אצל ברויגל, אצל אודן, ובתצלום של הפקר: העלילה החשובה נמצאת ברקע, ובקדמת ההתרחשות מתוארים החיים הרגילים, אלה שאינם שמים לב לעיקר אלה שהם, למצער, אדישים אליו.

הצעירים האמריקנים שתועדו בשנת 2001 בשעה שישבו והתענגו על השמש הנעימה דווקא ביום הקשה ההוא הסבירו שהצלם לכד רק רגע אחד קצר ולא משקף. לטענתם, את מה שחשו לנוכח המראות המחרידים לא יכול היה הצלם לתעד. תושבי שדרות אמרו שאת צהלות השמחה השמיעו לא למראה החורבן של עזה, אלא רק כאשר היו עדים ליירוט מוצלח של רקטה שמשוגרת לעבר ישראל, ובעצם –  להצלתם מפני האיום הישיר המשוגר לעברם.

כל כך הרבה כאב, אימה, ייאוש, מוות, אובדן, ממלאים בימים האחרונים את הלבבות. האם, אני תוהה, צודקים ברויגל, אודן, תומס הפקר? האם הסבל של הזולת, לא של עצמנו, באמת קיים רק בשוליים, ואין מי שיראה אותו, ואויב אכזרי במיוחד,  והסבל והאימה שהוא ממיט עלינו בימים אלה, אינם יכולים שלא להקהות את הלב?

האם יש בימים אלה ערך לפסוק מתוך ספר משלי האומר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ," והאם מותר לייחל לכך, גם בשעה ששקועים בהגנה עצמית, כמו שכתוב באותו פרק עצמו, "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ"?

איך דוריס לסינג קשורה ליירוטים

ומה יש למשורר וו' ה' אודן לומר על המלחמה

"לחדשות, לעיתונים ולהודעות התרגלנו, ובכלל לא בזנו להם: בלעדיהם היינו מתייאשים, היינו נחרדים. יש כמובן צורך בגושפנקה הרשמית, במיוחד בתקופה שבה שום דבר לא פועל בהתאם לציפיות. אבל בשלב מסוים התחוור לכל אחד מאתנו שאיננו מסכימים לקבל את העובדות. הן הצטברו ויצרו תמונות שונות לחלוטין מכל מה שהתפרסם…" ( Memoirs of a Survivorזיכרונותיה של ניצולה, דוריס לסינג. הספר לא תורגם לעברית, אבל עוּבּד לסרט, בכיכובה של ג'ולי כריסטי.)

בימים האלה, כשהטלוויזיה או הרדיו, או שניהם, פתוחים כל העת, וכמעט בכל בית מופיעים המראות בעת התרחשותם – לשמאלי פוסע ממש ברגע זה חייל חמוש בשדה חיטה, והנה התחלפה התמונה, עשן עולה מחלון של בית, ועכשיו איש עם תינוק בידיו, מאחוריו קיר מפויח, ושוב העשן, ומישהו אוחז זרנוק ומתיז מים, והאיש עם התינוק מתהלך כאחוז תזזית, ועכשיו הריסות של בית, שבין שבריו בולטת שמיכה פרחונית מוכתמת באדום – בעיתות כאלה אוחזים בי זיכרונות שאולים.

אני לא שם, בשדה הקרב. ביתי לא נחרב – אולי רק עדיין לא – אינני תושבת עזה שמטוסים מאיימים עליה מלמעלה ורובים מונעים ממנה לנוס, והנה, אלה גם אלה יורים, מחריבים, ממיתים, אינני תושבת שדרות שרקטה נפלה על ביתה, אני – עדיין? – כאן, מוקפת קירות, רהיטים, הרגלים. הזיכרונות אינם שלי. רק אלה ששמעתי אותם ועליהם, ואלה שקראתי. אנה פראנק, אלי ויזל, פרימו לוי, ויקטור פראנקל, הפליטים, הנרדפים, ידידי משכבר הימים. מה אפשר להבין על השבר, אפילו רק לדעת עליו, מתוך התיעוד שהותירו אחרים, או מתוך סיפורים בדויים.

נזכרתי בספר של  דוריס לסינג,  יומנה של אישה שתחיה בעתיד ותהיה עדה לאפוקליפסה. לסינג מתארת שם את התהליך שבו מדברים תחילה על הרשויות. על "הם, ואותם," עד שבהדרגה מתחילים לדבר על "המצב".  על "זה".

היא כותבת: "השימוש במילה 'זה' הוא תמיד אות למשבר. לחרדה ציבורית. תהום פעורה בין 'למה לעזאזל הם כל כך חסרי  יכולת!' לבין 'אלוהים, המצב כל כך גרוע!' ממש כשם ש'המצב כל כך גרוע' שונה מ'זה התחיל גם כאן,' או 'שמעת על זה עוד משהו?'"

לסינג אינה מתארת בספרה מהו ה"זה" שהתרחש. מה הביא לכך שרבי הקומות בעיר שאין בה עוד כוחות מארגנים, ננטשו. שהם מאוכלסים בפולשים אלימים. שקירותיהם מכוסים בנאצות גרפיטי, שחבורות רחוב מסוכנות של בני נוער מסתובבות בכל מקום, מחפשות מזון ומאיימות, שהאוויר מזוהם, שאין עוד שום חוק וסדר. למרבה מזלה של המספרת, יש לה היכולת, בדומה במידה מסוימת כמו זאת של גיבור הסרט המזח, לנוע בזמן באמצעות מחשבותיה. וכך היא מצליחה בסופו של דבר להימלט מהמציאות הדיסטופית ולשוב אל העבר האחר, המואר.

מבקר הספרים של הניו יורק טיימס כתב שהספר "זיכרונותיה של ניצולה" קרוב לשירו של ד"ה אודן, "1 בספטמבר 1939", ובמיוחד לשורה: "עלינו לאהוב זה את זה, או למות." דרור פויר תרגם את השיר לעברית.

אודן
המשורר וו' ה' אודן W.H. Auden

אני חוזרת לכאן ולעכשיו. לפני כמה רגעים הייתה שוב אזעקה באזור מגורי. הייתי במרחב המוגן ויצאתי ממנו. בטלוויזיה מראים "יירוטים מוצלחים", שובלי עשן מסתלסלים, סיכול שחל אי שם, גבוה מעל הראש. עכשיו רואים מסוק ממטיר אש, פיצוץ של מנהרה, אישה בוכה. בית נהרס.

"גלים של כעס ואימה
מקיפים את האדמה הבהירה, המואפלת,
מטרידים את מנוחתנו, את פרטיותנו;
הריח האיום של המוות
פוגם בלילות ספטמבר."

האם יבואו לנו עוד ימים שלא יהיה בהם "מצב" או "זה"? האם נגיע לכך לא רק בכוח המשאלה והחלום אלא גם עם עוצמת הרצון לשנות את המציאות, ולא רק את המחשבות עליה?

"המזח", מאת כריס מרקר: מי רוצה לחיות במחילות?

"אפשר לגור מתחת לאדמה בכיף," נכתב לאחרונה בכתבה מלווה בתצלומים מרהיבי עין של מבנים תת קרקעיים, בתי ספר, בתי מלון, קניונים וחנויות.

באוסטרליה, כך נמסר, יש עיירת כורים שלמה שמתקיימת מתחת לפני האדמה, כמו גם חלק גדול מהעיר מונטריאול. לא רק שאפשר, גורסת הכתבה, אפילו כדאי, לחשוב על בנייה תת קרקעית, כפתרון מיגון "מוצלח ונעים" מפני רקטות וטילים.

החזון של חיים במעבה האדמה הזכיר לי סרט מדע בדיוני קצר, "המזח", שיצר לפני חמישים ושתיים שנים הקולנוען והסופר הצרפתי, כריס מרקר.

צילומים מתוך הסרט המזח

עלילתו של "המזח" מתרחשת בשנים שאחרי מלחמה גרעינית שהחריבה את העולם. השורדים, אלה שניצחו, מתגוננים מפני הקרינה הרדיואקטיבית בכך שהם גרים במחילות אפלות, בממלכת העכברושים, ישנים על דרגשי שינה רב קומתיים כמו אלה שהיו במחנות ריכוז. גורל האנושות נחרץ, אלא אם יצליחו לנוע בזמן ולהשיג מזון ותרופות, לזַמֵן את העבר והעתיד, כדי שיצילו את ההווה. לצורך כך מדענים המתלחשים בגרמנית עורכים ניסויים בבני אדם שדיוקנאות הטירוף המבועת שלהם, בעקבות הניסויים, מזכירים תצלומים מדכאו או מאושוויץ.

גם גיבור הסרט נבחר לצאת למסע התודעתי. בזיכרונו נעוצה תמונה עזה מאוד, שתאפשר למדענים לשגר אותו אל עברו. הוא פוקח את עיני רוחו אל בוקר אמיתי. חדר אמיתי. ילדים אמיתיים. חתול אמיתי. (וגם קברים אמיתיים): אל העולם כפי שהיה פעם, לפני החורבן, כשבני אדם חיו על פני האדמה. שהיו בו גינות, בתים שטופי אור, שאנשים טיילו בו, וצפו במטוסים: הגיבור מגיע שוב ושוב אל הזיכרון המשמעותי ביותר שלו – פניה של אישה שאותה ראה פעם כשעמד על הרציף בשדה תעופה, שם צפה בהמראות ובנחיתות. (אגב, המילה "מזח", בצרפתית שמו של הסרט "La Jetée" לא תורגמה לעברית כיאות, כי היא מעלה על הדעת ים וספינות ולא שדה תעופה ומטוסים, אך ניחא).

ייחודו של הסרט בטכניקה יוצאת הדופן שבה נעשה: כל כולו רצף של תמונות לא נעות בשחור לבן שמתמזגות זו בזו, ויוצרות תחושה של קצב. ברקע נשמעים כל העת קולות: מוזיקה, צלילים מהמציאות כמו למשל מנועים וציוצי ציפורים, וכן גם קולו של הגבר המספר את מה שמתרחש.

בתוך רצף התמונות הללו מופיע רגע אחד קסום, מפתיע ומדהים, של קולנוע במובן של סרט נע, כמו משמעות המילה movie באנגלית. הוא מתרחש כשהגיבור צופה באישה ההיא מהרציף, עד לכך שהיא מתעוררת משינה. האישה פוקחת את העיניים ומעפעפת. זה הכול. רגע קצר מאוד, שנחתם בזיכרון דווקא משום פשטותו וההפתעה שהוא מזמן לצופה: פתאום תנועה, כמו בקולנוע, כמו בחיים. הצילום הנע מדגיש את הרגע ומשווה לו יופי ועומק מרגשים ויוצאי דופן, תמצית של אנושיות וסמל לחיים שהיו ואינם עוד.

פרובידנס
מתוך הסרט "פרובידנס", אלן רנה

הרגע הזה הזכיר לי סרט נוסף, משנת 1977, "פרובידנס", מאת אלן רנה. חלקו הראשון, המצולם כולו בשחור לבן, מתרחש בתוך תודעת הלילה המבולבלת, המסויטת, של הגיבור, סופר מזדקן שרוקם עלילה מוזרה וסבוכה ומאכלס בתוכה את בני משפחתו המרושעים לכאורה. עד שהוא מקיץ פתאום אל המציאות. היום מאיר, הפרחים מלבלבים, הדשא ירוק, האנשים מחייכים. בני המשפחה המעוותים מהלילה השחור-לבן הגיעו כדי לחגוג לגיבור את יום הולדתו, עולם הבלהה נמוג באחת. הפחדים האפלים גורשו. הסרט שוב אינו מצולם בשחור לבן. אפשר לנשום לרווחה.  הצבע חזר לעולם.

הסרט "המזח" נוצר זמן לא רב אחרי הירושימה. העולם היה אחוז אימה מפני פצצת האטום שכבר הוכיחה את כוח ההרס שלה. מאזן הכוחות של המלחמה הקרה נועד לבלום את כוחות ההרס הללו, אבל, הנה מה שאפשר לראות בסרט שיצר אמן יפני:

האנושות רק ממשיכה לשכלל  אותם. אפשר לראות עד כמה הואצו מאז 1945 הקצב והתדירות של הפיצוצים הגרעיניים בעולם, שנעשים היום ברצף כמעט בלתי פוסק. מין חגיגת זיקוקי דינור של השטן, שכולה ניסויים בנשק להשמדה המונית.

קרוב אלינו, בישראל, עפים טילים שנשלחים כדי לפגוע באוכלוסייה אזרחית. עזה מופצצת יומם ולילה, ומשבחים בפנינו את הערים התת קרקעיות, שאחת ממעלותיהן בכך שהן מוגנות. האם, אני לא יכולה שלא לתהות, חוזה הכתבה הזאת את העתיד לבוא, את החיים הצפויים, אם בכלל, שיהיו מוגנים ונטולי אוויר ואור טבעיים? האם המחילות והבלהות בשחור-לבן של "המזח" ושל "פרובידנס" הן אמת ולא משל?

שבע הדקות הראשונות מתוך "המזח".

התסריט, באנגלית, של "המזח". 

 

ג'יין אוסטין: האם יש גאווה?

ומה הצחיק את הסופרת כשביקרה בספרייה המקומית.

בכפר קטן בהמפשייר שבדרום מערב אנגליה ניצב בית אבן אדום מוקף כרי דשא. ג'יין אוסטין יושבת בטרקלין, ליד שולחן קטן מעץ מהגוני, וכותבת בקולמוס, על דפים קטנים די הצורך, שאותם תוכל להסתיר בקלות ובמהירות.

ביתה של גיין אוסטין
הבית בהמפשייר שבו גרה ג'יין אוסטין

הבית מצוי בתחומי האחוזה השייכת לאחיה. הוא עצמו גר בבית הראשי רב הממדים, שנבנה לפני מאות שנים. אלמלא הזמין לשם אותה, את אחותם ואת אמם, היו שלוש הנשים סובלות מחרפת רעב: אבי המשפחה מת והן נותרו מחוסרות כל. בזכות התמיכה שהן זוכות לה, הן חיות בהתאם למעמד האצולה הזעירה שאליו הן משתייכות: מנגנות בפיאנו-פורטה, משתתפות בנשפי ריקודים, מעסיקות את עצמן בעבודה למען העניים, מלמדות ילדה או ילד לקרוא ולכתוב.

תבונה ורגישות
ראה אור השנה בתרגומו של שי סנדיק

ג'יין עצמה שקועה בחלק גדול מהזמן בכתיבה. כדי להיכנס לחדר שבו היא יושבת צריכים לדחוף דלת נעה שציריה חורקים. משרתים מסתובבים בכל מקום, אורחים באים לביקור. בכל פעם שהדלת נפתחת, ממהרת ג'יין להכניס את הדפים לתוך מגירה שבשולחן, או לכסות אותם בדף הסופג את הדיו. היא עומדת על כך שלא יתקנו את הדלת: החריקה מתריעה בפניה שמישהו מתקרב, ומאפשרת לה למהר ולהסתיר את מעשיה. אסור לאף אחד, חוץ מאשר לבני משפחתה הקרובים ביותר, לדעת במה היא עוסקת. איש אינו יודע שג'יין סופרת. על ספריה היא חותמת בכינוי "מאת: גבירה". פעם אחת, זמן לא רב אחרי שספרה הראשון, "תבונה ורגישות" יצא לאור, הגיעה ג'יין לספריית השאלה ביחד עם אחת מאחייניותיה. האחיינית, שלא  העלתה בדעתה שהסופרת עומדת לצדה, נטלה לידה את הספר והעירה: "לפי השם שלו, אני בטוחה שהוא זבל." ג'יין, כך דווח, השתעשעה מאוד מהמקרה.

הספר "גאווה ודעה קדומה".

נראה שהיא מרוצה  מהצלחת ספריה: הראשון שבהם זכה לשתי ביקורות אוהדות למדי, והיא הרוויחה עליו 140 ליש"ט. את השני, שאותו כינתה "הילד היקר שלי", רומן בשם "גאווה ודעות קדומות" מכרה למו"ל תמורת סכום חד פעמי של 110 ליש"ט, שאחריו לא קיבלה עוד שום תשלום נוסף. היא העדיפה "ללכת על בטוח", ולקבל את כספה מראש. קשה שלא לתהות מה הייתה מרגישה או חושבת אילו ידעה שבשנת 2009 יימכר עותק אחד של "גאווה ודעות קדומות", מתוך המהדורה הראשונה שהודפסה, תמורת מחיר התחלתי של 65,000 ליש"ט; שמאתיים שנה אחרי צאתו לאור יימכרו כל שנה 110,000 עותקים ממנו; שהספר יהיה זמין במאה ושלושים מהדורות שונות, בעשרות תרגומים ושפות. שילמדו אותו באוניברסיטות ובבתי ספר. שייחשב אחד המצליחים והידועים ביותר בעולם. שיכתבו עליו ויחקרו אותו. שיהפוך למודל לחיקוי ולסוג של דימוי שיוצרים בעקבותיו. (למשל: הספר המצליח "יומנה של בריג'יט ג'ונס" שעובד גם לסרט קולנוע).

גאווה ודעה קדומה: צילום מתוך סדרת טלוויזיה

האם, אי אפשר שלא לשאול, הייתה שמחה לראות את העיבודים הרבים שעשו לספר, סרטי קולנוע, שש סדרות טלוויזיה, הראשונה בשנת 1938, האחרונה – כשישים שנה אחרי כן, והאם הייתה מופתעת, נדהמת או מאושרת, אילו  נודע לה שהדמויות שבראה, מר דארסי היהיר והמושך, הגברת בנט הפטפטנית והוולגרית, הכומר ויליאם קולינס הנפוח, אליזבט בנט החכמה והאצילית, יהיו לבני בית מוכרים בלבם של אנשים כה רבים ברחבי העולם, במשך דורות. ג'יין אוסטין מתה ממחלה כשהייתה בת ארבעים ואחת, אחרי שכתבה ופרסמה שישה רומנים ועוד קובצי סיפורים ושירים. ארבע שנים לפני מותה התחילו להתפשט מחוץ למשפחה השמועות על מעשיה. במכתב שלה משנת 1813 כתבה: "הנרי (אחיה), שמע בסקוטלנד שליידי רוברט, ועוד גבירה, משבחות את 'גאווה ודעות קדומות', ומה הוא עושה, מרוב אהבה ויהירות של אח, אם לא למהר ולספר להן מי כתבה את הספר."

אכן, אין להכחיש, הגאווה רבה. טור על סופרות באקס נט

לאה גולדברג: שירים או ילדים?

מדוע הניחה לאה גולדברג את חייה על כף מאזני היצירה, ומה עשתה לה הביקורת.

 

המלחמה הגדולה הסתיימה. אברהם גולדברג, הכלכלן שייסד את מערכת הבריאות של ליטא, אשתו וילדתם הקטנה בת השמונה, מבקשים לחזור הביתה לקובנה, מגלותם ברוסיה. במעבר הגבול הם נעצרים. חבורת חיילים ליטאים מודיעים לאברהם על גזר הדין הצפוי לו, בשל האשמת שווא שבּדו: דינו הוצאה להורג. למחרת, ברגע האחרון, חוננים אותו. וכך עושים שוב ושוב, יום אחרי יום: שעשוע לשעות הפנאי שמצאו להם. ביום העשירי מאבד אברהם את שפיות דעתו ומתאשפז עד אחרית ימיו. הוא נספה כנראה בשואה, עשרות שנים אחרי כן.

מהרגע שהוכנס אברהם גולדברג למוסד לחולי נפש, החלו החיים האחרים של בתו הקטנה, לאה, ושל צילה אמה: מסירות נפש מוחלטת של האם, שהקדישה את כל זמנה ויכולתה בטיפול בבתה, על קברה נכתב, לבקשתה: "אמה של לאה גולדברג", ואצל הבת – חיי התעלות הנפש, יצירה והרחבת הדעת, ועמן גם אכזבות מרות וייסורים.

כבר כשמלאו ללאה גולדברג שתיים עשרה, כתבה: "אני חייבת להיות משוררת עברייה חשובה, אם לא, אין טעם לחיי". ומאוחר יותר הצהירה: "אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם."

אכן, אלה היו שני הנתיבים שבהם התנהלו חייה: הצלחה וכאב. יצירה וייסורים.

לאה גולדברג ואמה הגיעו לישראל בשנת 1935, אחרי שלאה סיימה את לימודיה בגרמניה, זכתה בתואר דוקטור ולימדה שנה אחת בליטא. הן גרו, תמיד ביחד, בתל אביב, שם התקבלה לאה מיד לחוגי הסופרים והמשוררים – ספר שיריה הראשון שערך והוציא לאור אברהם שלונסקי חיכה לה כשירדה לראשונה מהאנייה – ואחרי כן בירושלים, שם נמנתה עם מקימי החוג לספרות עברית באוניברסיטה.

גולדברג הייתה משוררת וסופרת אהובה ופורייה. כתביה התקבצו לאחרונה בתשעה כרכים. כחוקרת ספרות ומרצה הייתה אהודה במיוחד, רבים צבאו על הכיתות והאולמות שבהם לימדה.

בחייה האישיים חוותה גולדברג כאבים. אמנם הקפידה בלבושה, נראתה עטורה בכובעים, עדויה בשרשראות מעודנות, החזיקה תמיד פומית אלגנטית, עם סיגריה, אבל התכחשה בכל תוקף ליופייה, והתעקשה להעיד על עצמה שהיא מכוערת, בניגוד למה שמראים תצלומיה.

לאה גולדברג על שפת הים
לאה גולדברג בצעירותה, בליטא (קיצונית בצד ימין).

כל אהבותיה, גם אלה שהתממשו לזמן קצר, הושבו ריקם: שוב ושוב התאהבה בגברים לא מושגים, מורה בבית הספר, סטודנט הודי שהתיידד אתה אבל חיזר בנוכחותה אחרי אחרות, חבר קיבוץ שאת כוונותיו לא הבינה, עמית שנסעה אחריו לאיטליה ומצאה אותו עם אישה.

הסבל הוליד שירים, כפי שהתבקש, ומנע את הולדת הילדים. והיא אהבה ילדים. אלה של חברותיה זוכרים אותה כדודה טובה שהקדישה להם תשומת לב וחיבה. היא כתבה כמה ספרי ילדים שנמכרים ואהובים מאוד עד היום, אחרי עשרות רבות של שנים. (איה פלוטו, דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, ניצבים גם כיום על מדפי הספרים ברוב הבתים שיש בהם ילדים, כשישים שנה לאחר שראו אור לראשונה).

ספק אם בחירתה של לאה גולדברג  להיות אמן יוצר (בחייה הקפידה להיקרא "סופר" בלי הציון המגדרי), ולוותר על זוגיות ואמהות, הייתה מודעת. אילו נשאלה, ודאי הייתה מספרת לעצמה ולזולתה שהייתה מעדיפה לממש את אהבתה. באחד משיריה כתבה לאמה: "אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ/רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי." וסיימה אותו כך: "זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ/וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: 'מִי?'"

אין ספק שאת כל קיומה הניחה על כף אחת של המאזניים: אלה של היצירה.

ולכן יש הסוברים שאת חייה קיצרה הביקורת שספגו לפתע שיריה בתחילת שנות השישים. הקלאסיות והליריות האישית, הפשטות והענווה, נראו לחלק מהמבקרים כחולשה.

בול לאה גולדברג

היא הלכה לעולמה בשנת 1970. בשנים האחרונות נהפכה לגיבורת תרבות. הופקו בולים על שמה.  היא מופיעה על של שטרות כסף. חוקרים את יצירתה, מלמדים אותה ומרבים לכתוב עליה. כה חבל שאינה יודעת עד כמה שיריה אהובים, ובכמה לבבות הם ממשיכים לגעת.

טור על סופרות באקס נט

אז מה קורה בסוף?

על קוראים שמציצים בעמוד האחרון - ומדוע אני מעדיפה להתאפק...

קריאה של סיפור דומה לפעמים למסע שועט על רכבת הרים: עליות, ירידות, רגעים שיש בהם הבטחה לרוגע, ושוב – מרוץ מענג, למרות הפחד, אולי בעצם בגללו.

סוף המסע העתיד לבוא צפוי, בלתי נמנע, ובניגוד לסופם של החיים, את הגעתו אפשר לחזות ולראות כיצד הוא קרב ובא: את עמודי הספר ההולכים ואוזלים אפשר לראות ולחוש, וכשעולים על רכבת השדים, הזמן מוקצב מראש ונמדד. ואז, כשיורדים מהרכבת, כשסוגרים את הספר, חוזרים אל המציאות שסכנותיה רבות ואמיתיות, בניגוד לאלה של הבדיה. המכשפה הפוערת פה מלגלג היא בובה צבועה. המדרון התלול שהקרון נתלה עליו אוחז היטב את הגלגלים. אותלו חונק את דסדמונה בכל פעם שמישהו קורא את המחזה או צופה בו, אבל מתוך העמודים הראשונים של הסיפור היא ממשיכה תמיד להתאהב בו, בזכות סיפורי ההרפתקאות שבהם הוא שובה את לבה.

אורלנדו מאת וירג'יניה וולף ומיכאל סטרוגוב מאת ז'ול וורן שונים זה מזה בתכלית. אמנם, שניהם ספרי מסע: אורלנדו נע במקום ובזמן, עובר בין ארצות ומתקדם לאורך מאות שנים, ומיכאל סטרוגוב חוצה את רוסיה וחותר להגיע לסיביר, לאירקוצק, בשליחותו של הצאר. לכאורה אין הרבה במשותף בין וירג'ינה וולף, הסופרת האינטלקטואלית שחיה וכתבה באנגליה בתחילת המאה העשרים לבין ז'ול ורן הצרפתי, שחי כמאה שנה לפניה. הוא עסק בעיקר בהרפתקאות והיה אולי אבי המדע הבדיוני – בספריו הגה המצאות רבות, שלימים יצאו מהכוח אל הפועל, ביניהן – צוללות, חלליות, מכוניות, מכשירי טלוויזיה, יהלומים מלאכותיים, גורדי שחקים – ואין לדעת אם הקדים את זמנו או שדמיונו הפרה את מחשבותיהם של הממציאים והעניק להם רעיונות והשראה. וירג'יניה וולף, לעומתו, כתבה יצירות פיוטיות, הגותיות, כמעט מופשטות בחלקן.

ובכל זאת, בזכות שני הספרים הללו, שאת האחד, מיכאל סטרוגוב, קראתי בילדותי, ואת האחר, אורלנדו, בנעוריי, עברתי חוויה מיוחדת במינה. בשניהם חשתי רגעי תדהמה והשתאות שלא יישכחו לעולם.

כאן אני מבקשת להזהיר את מי שטרם קראו את הספרים הללו אבל עדיין מתכננים לעשות זאת: מוטב אם תדלגו על המשך הדברים, כי הם עלולים ליטול מכם את הרגע המפעים של ההפתעה המושלמת.

 

וכך היה:

באורלנדו, מתעורר יום אחד גיבור הספר הנושא את שמו, ומגלה שהוא אישה. כן! אורלנדופתאום! בלי שום אזהרה או הודעה מראש. אני זוכרת היטב את הרגע: איך הנחתי את הספר, ושבתי והרמתי אותו. איך הפסקתי לנשום. ואיך המציאות סביבי חדלה להתקיים. הפכה לשאלה מופתעת בתכלית, נדהמת, מבודחת מפני התעלול שנעשה לי: מה? הדהדה בתוכי המילה, הייתכן? האפשרי? עכשיו הוא אישה? ובכן, מסתבר שכן! אפשרי ועוד איך, וכך יהיה. לא עוד גבר. אישה!

ואחרי כן היו עוד לא מעט פניות חדות, עוד ירידות תלולות ועוצרות נשימה. אבל לא הייתה עוד מתיקות של פליאה כמו זאת של בת השבע עשרה שהייתי אז, שלא קראה על הספר אלא את הספר, שבאה אליו בתמימות, בלי להטיל ספקות, בלי דעות קדומות או דעות בכלל…

מיכאל סטרוגובוהנה מה שקרה במיכאל סטרוגוב: שם הוליך אותי ז'ול ורן שולל לאורך דפים ארוכים. הסתכנתי אתו בארץ הטטרים. עברתי אתו את המום שהטילו בו באכזריות: את עיניו כוו בברזל מלובן. אבל הוא לא ויתר. הוא המשיך במשימה. ואני אתו. הולכתי אותו יד ביד בדרכים לא מוכרות, בערבות השלג ובתוך קרבות, ביחד עם הנערה ששימשה אותו בעיוורונו. עד שהגענו שלושתנו, יגעים ולמודי תלאות. ואז מה נודע לשתינו – מיכאל כבר ידע זאת מזמן! – התגלה לנו שהוא רק העמיד פני עיוור. שהוא רואה. שהדמעות הגנו עליו באותו יום נורא, והוא לא איבד את מאור עיניו! את הסיבה המדויקת לכך שהסתיר את האמת כבר שכחתי מזמן. בכל זאת עברו לפחות חמישים וחמש שנים מאז שקראתי את הספר. אבל האושר האמיתי, המוחלט, שחשתי כשהבנתי שמיכאל סטרוגוב רואה, נשאר אתי מאז.

יש אנשים שמסרבים ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרט בלי לדעת "על מה הוא", היכן הוא מתרחש, באיזו תקופה, ואולי גם כמה פרטים על העלילה.

יש גם כאלה שמתחילים את הקריאה של ספר בעמוד האחרון. ורק אז, כשהסוף ידוע, הם מוכנים לצאת למסע, להתקדם עם העלילה, להתמכר לסיפור.

אני לעומתם מעדיפה להגיע אל היצירה ולדעת עליה מעט ככל האפשר. רצוי: שום דבר. למצוא אותה כמו שהיא, ראשונית ולא מוסברת. ואולי לזכות שוב באפשרות להיסחף בשמחה ילדותית ומוחלטת.

מה למדתי מנורה אפרון

 

 למשל: מה כדאי לעשות כשמחליקים על קליפה של בננה.

הם שוכבים חבוקים במיטתם. הוא לוחש לה שיר מאולתר, שאת מילותיו ציטטה לימים ברומן שכתבה: "אני שר לך פֶּטוּנְיָה, אני שר שיר אהבה…". היא בהיריון עם ילדם השני, והוא מוסיף: "אני שר לך, אם כי גדלת מאז ששרתי לך לאחרונה…". כמה היא מוגנת. כמה מאושרת ואהובה.

היא נשואה לאיש חזק ומקושר: קרל ברנשטיין עיתונאי הוושינגטון , שביחד עם חברו, בוב וודוורד, הפיל את הנשיא ניקסון, בשיאה של פרשת ווטרגייט. שמה נורה אפרון, על שם נורה מהמחזה הפמיניסטי של איבסן, "בית הבובות". הוריה היו תסריטאים הוליוודיים מצליחים, והיא עיתונאית, ובעלת טור שנונה ונחשבת.

בכל לילה נורה מחליטה לכתוב לעצמה את המילים המשתנות של שיר הפֶּטוּנְיָה, ובכל בוקר היא שוכחת לעשות זאת. עד שפתאום אין בכך עוד צורך: כל האושר מתנפץ, כשהיא מגלה יום אחד הקדשה חשודה בספר ילדים שקיבל בעלה במתנה. היא מסרבת להתאפק, מטלפנת מייד אל הפסיכולוג שלו, ושולפת את בעלה משיחה טיפולית. היא תכננה לומר איך תסלח לו (היא בהיריון, בחודש השביעי!), אבל כשהוא מודה מיד ומסביר עד כמה הוא מאוהב באחרת, היא לוקחת את הילד וטסה לניו יורק, אל אביה.

בעלה הראשון, שבגד בה עם חברת ילדות שלה, נהג ללכת כמה פעמים בשבוע "כדי לחפש לעצמו גרביים", ושב תמיד בידיים ריקות. עכשיו הבינה פתאום מה פשר ביקוריו התכופים להפליא של בעלה השני אצל רופא השיניים. (כשהיא עצמה נפגשה בבית מלון לסטוץ חד-פעמי עם גבר, אמרה לבעלה שהיא יוצאת להתראיין בתוכנית בוקר. "ידעתי," הסבירה בדיעבד, "שלא יעלה בדעתו להדליק את הטלוויזיה").

אז מה אפשר לעשות עם גבר שתירוציו כל כך לא יצירתיים? היא שואלת, ומשיבה מיד: לעזוב אותו.

פיבי, אמה של נורה, לימדה אותה שהחיים הם חומר גלם לסרטים: את אומללותה כאישה צעירה שנאלצה לחיות בדירת שני חדרים, ביחד עם נורה, בתה בת השלוש, בעלה ומשפחתו, הפכה פיבי לקומדיה המצליחה: "Three is a Family" ("שלושה הם משפחה") אבל כשבעלה בגד בה לא כתבה על כך, אלא התמכרה לאלכוהול, שהוביל בסופו של דבר גם למותה ממחלת כבד בגיל 57.

נורה אפרון, לעומתה, סחטה את הלימון עד תומו והפכה אותו ללימונדה: היא כתבה רומן מפתח שנון ומשעשע, "צרבת",צרבת  שבו תיארה את ברנשטיין כרודף נשים, ואחר כך גם עיבדה אותו לסרט קולנוע בכיכובם של מריל סטריפ וג'ק ניקולסון. הרומן היה קרוב כל כך למציאות, עד שבעלה הנוטש איים בתביעה משפטית. לימים אמרה אפרון: "אם בעלך בוגד בך עם מלצרית, תשיגי את מריל סטריפ לגלם אותך. זה ישפר לך מאוד את ההרגשה".

אחרי "צרבת" כתבה אפרון ואף ביימה כמה סרטים שוברי קופות: כ"שהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה", והייתה מועמדת שלוש פעמים לפרס האוסקר. היא פרסמה כמה ספרי מאמרים ורשימות, ביניהם "אני שונאת את הצוואר שלי" ו"אני לא זוכרת כלום", שראו אור בעברית. נישאה שוב, וחיה עם בעלה השלישי עד מותה ביוני, לפני שנתיים. לבני משפחתה, שני בניה, בעלה ושלוש אחיותיה, כולן סופרות מצליחות, הורישה 15 מיליון דולר.

לפני כמה שנים ביקשה ממני מישהי להשאיל לה ספר קריאה. נתתי לה את "צרבת". זכרתי את הקטעים המשעשעים בהם מתאפיין הרומן. לדוגמה: איך חושפים נסיך יהודי? כשבעלך מתייעץ אתך: "איפה החמאה?", כאילו הוא נזקק לתבונתך המופלגת, או כשהוא שואל: "מה לדעתך הולך עם זה?" ומצביע על הטוסט המונח בצלחתו. מאז ומתמיד חשבתי, הסבירה אפרון, שאת המושג "נסיכה יהודייה" (המפונקת והקפריזית) המציא נסיך יהודי, שאשתו סירבה לגשת למקרר ולהביא לו חמאה.

כשהחזירה לי אותה אישה את הספר, נזפה בי במרירות: "איך יכולת לתת דווקא לי את הספר הזה?". יכולתי לצטט באוזניה את נורה אפרון שאמרה: "כשאת מחליקה על קליפת בננה ונופלת, צוחקים ממך. אבל כשאת מספרת לאנשים שהחלקת על קליפת בננה ונפלת – הצחוק נעשה שלך", אבל שתקתי. ידעתי: מי שאינה מסוגלת לעזוב את בעלה ההולל והבוגדני לא תבין שהיא יכולה לקחת לעצמה את הצחוק לידיים.

טור על סופרות באקס נט