אחד עשר רישומים־במילים ושני סיפורים קצרצרים יש בקובץ הצנום רשימותיו האחרונות של תומס מ' למען הכלל מאת הסופר הנורווגי שֶָׁל אסקילדסן, שנולד ב־1929 ומת ב־2021, שבוע לפני יום הולדתו ה־92.

הרישומים הקצרים מבטאים, בין היתר, את השקפותיו של הסופר, שגדל בסביבה דתית אדוקה, אבל עורר בכתיבתו סערה בקרב הציבור השמרן שממנו בא. את הספר שלפנינו פרסם לראשונה ב־1983 והוא זיכה אותו בפרס המבקרים הספרותיים הנורווגיים. באמונה הדתית הוא רואה "אמונה תפלה", ומביע את הסתייגותו ממנה שוב ושוב. כך למשל ברשימה "נקודת אחיזה" הוא מספר על מפגש מעצבן עם בעל הבית שלו, שהגיע לדירתו כדי להודיע לו שהוא מעלה לו את שכר הדירה בעשרים אחוזים, ועם זאת – מסרב לתקן את המעקה במדרגות בתואנה שרק בן שיחו הזקן זקוק לו, שאר הדיירים צעירים, ובכלל – אולי הוא בכלל זה ששבר אותו? ואז שואל פתאום בעל הבית את הדייר שלו אם הוא מאמין באלוהים. מלכתחילה לא רצה הדובר לפתוח את הדלת, כי היה בטוח שעומד שם איזה מטיף שינסה להבטיח לו חיי נצח: "רק לעתים נדירות בא מישהו, וכמעט כולם הם נציגים של כתות דתיות ששואלים אותי אם מצאתי גאולה." האנשים הללו מצחיקים ומפחידים אותו: "אנשים שמאמינים בחיי נצח אינם חושבים בהיגיון", הוא אומר לעצמו, או לנו, לכן בדרך כלל הוא לא מאפשר להם להיכנס לביתו. ועכשיו בעל הבית עם אותו עניין!

"כמעט שאלתי אותו לאיזה אלוהים הוא מתכוון, אבל הסתפקתי בטלטול ראשי מצד לצד", הוא מספר לנו…

ברשימה שנקראת "המהומה" הוא מספר לנו על חולה נפש שעבר ברחוב, הקיש על חלונות הראווה וצעק "ישו בא" והוסיף "אני באתי"…

במהומה שהחלה להתחולל ברחוב – אנשים צעקו מחלונות ביתם, חלקם ירדו לרחוב ואחד מהם אפילו חבט בחולה הנפש – מרגיש הדובר שייתכן שעכשיו תיווצר איזושהי אנרגיה חברתית שתפיג את בדידותו, אבל מתאכזב: האיש בבית ממול צועק לו "חילול הקודש" והוא אומר לעצמו: "אין לי כל צורך להיות ביחסי שלום־שלום" עם אדם שזה כל מה שיש לו לומר. "אני לא עד כדי כך בודד. בינתיים".

אבל הוא כן – בודד מאוד. מאשתו התאלמן, ואמנם חשב שאם תלך לעולמה יתפנה בעבורו מקום בארון, אבל כשהיא מתה הוא מגלה שהארון התרוקן, אבל נשאר עוד הרבה מקום, גם אחרי שניסה למלא אותו בחפצים שונים, ואז פינה את הארון וגילה שנוצר המון מקום ריק בחדר…

יש לו ילדים, אבל הם מרוחקים ממנו. בנו זועם עליו כשנודע לו שזרק את כל החפצים של אמו אחרי שמתה. את בתו הוא פוגש פעם אחת ברחוב והיא בעיניו מוזרה מאוד. כשהיא מספרת לו שהחלה לשתות שתן ולכן היא נראית טוב, הוא בטוח שהיא מתבדחת, ומגלה להוותו שלא, היא באמת נוהגת כך, והיא אפילו נעלבת כשהוא פורץ בצחוק.

כשיש לו תאונה בבית – הוא בכל זאת איש זקן שגר לבדו – רק החנוונית שנוהגת להביא לו הביתה מצרכים נחלצת לעזרתו. זה קורה ברשימה הנקראת "גברת מ'". החנוונית היא גם אחת היחידות שצוחקת אתו: כשהוא מסביר לה שאינו רוצה להגיע לבית חולים כי משם ישלחו אותו לבית זקנים, היא אומרת: "אתה בטח יודע שכבר לא קוראים לזה בית זקנים, אלא בית אבות," ושניהם פורצים בצחוק ממושך. "האווירה הייתה כמעט מרוממת, זו שמחה גדולה לפגוש אנשים עם חוש הומור."

לו עצמו יש חוש הומור למכביר. למשל, כשבתו מסבירה לו שהשתנתה, היא כבר לא אותו אדם, הוא אומר לעצמו: "בזה לא היה לי ספק, זה הגיוני, לא ייתכן שתהיה אותו אדם לפני ואחרי שהתחלת לשתות שתן"…

חוש ההומור שלו ציני וחריף. למשל, ברשימה "אנשים בבית קפה", שבה הוא מספר איך ניסה למשוך תשומת לב, להביא להתחלה של שיחה עם מישהו, ולכן זרק את הארנק שלו בתקווה שמישהו יגיב,ישים אליו לב, ינסה לעזור לו… הוא מתבדה. את אף אחד הוא לא מעניין. כולם מתעלמים מהארנק ומתנכרים לאיש. "כך מתנהגים היום אנשים בבית קפה, את זה לפחות למדתי. אף פעם לא מפסיקים ללמוד, אבל מה הטעם בזה, ממש לפני מותך."

ברשימה "המהומה" הוא מספר שהוא נוהג לעמוד ליד החלון כי שם, בחוץ, "תמיד יש לפחות משהו שמתנועע, כאן בפנים זה רק אני ומחוגי השעון."

ברשומה "תומס" הוא מהרהר על הפרקטיקה שהייתה נהוגה בברית המועצות בימי "הטיהורים הגדולים": את הנידונים למוות הרגו אז "בירייה בעורף בדרכם לתאיהם, להמתין להוצאה להורג. פתאום, בלי כל אזהרה", והוא מוסיף: "בעיניי זה גילוי של שמץ אנושיות בלב כל האומללות". אבל, הוא מתפלמס, "העולם נזדעק: לפחות שירשו למות פנים אל פנים מול כיתת היורים" ועל כך הוא משיב: "יש מידה מועטה של ציניות בהומניזם הדתי, נו, בהומניזם בכלל."

הקובץ הקצרצר הזה, במיוחד אחד עשר הרישומים־במילים, מעניין וראוי לתשומת לב.

תרגמה מנורווגית: דנה כספי