בשנים האחרונות עלו כפורחות משוררות צעירות, כגון מרוה זוהר, סשה פקטור, רוחמה וייס, דנה בומץ, קים מידן ואחרות, שהעזו לעסוק ביצירותיהן בנושאים שנחשבו לטאבו עד לא מכבר, אלימות מינית, גילוי עריות, אונס. אליהן הצטרפה גם הסופרת הוותיקה עופרה עופר־אורן (ילידת 1951, תל אביב, גדלה ביפו ומתגוררת כיום בקריית אונו), שפירסמה ב-2018 ספר שירים ראשון, "מה המים יודעים על צמא" (הוצאת ספרי עיתון 77), ובו שירים על האלימות המינית שספגה מאביה, "ניצול שואה, קברניט באל על, טייס, מפקד טייסת", כפי שהיא מתארת אותו באירוע, שבמהלכו היא תכנה אותו "הצורר שלי".
עתה היא פורצת אל דרך חדשה בהקשר הזה באמצעות רומן־שירה הכולל לא פחות מ-336 סונטות ומבוסס בראשיתו על סיפור אמיתי שסיפר לה בן־זוגה אריק, שהשתתף בקורס חובלים בסוף שנות השישים באילת. פעם אחת, כשהתקרבו עם סירתם אל החוף, היו עדים למקרה אונס קבוצתי של צעירה בידי כמה חיילי מנהלה. מפקד הקורס הפסיק את האירוע והחיילים אמרו לו "אבל היא רצתה", והוא השיב, "אם היא לא התנגדה, זה רק מוכיח שמשהו לא היה בסדר". אורן מספרת ש"כשהאנגלייה נאנסה בקפריסין, באיה נאפה, זה היה הטריגר", ומוסיפה, "באותה תקופה תירגמתי את הסונטות של שייקספיר והן השפיעו עלי. ניסיתי לכתוב בפרוזה וזה לא הלך ועם הסונטות זה רץ. למדתי על הגר [השם שהעניקה לגיבורת הרומן, הצעירה שנאנסה באילת] כל מיני דברים תוך כדי הכתיבה. זו היתה שאלה אמנותית".
עכשיו היא קוראת את סונטה מס' 13 המתארת את הליכתה של הגר אל החוף לפני המקרה הנורא של האונס: "נִתְבּוֹנֵן: הִיא עֲדַיִן הוֹלֶכֶת לְאַט, / תַּלְתַּלֶּיהָ לוֹכְדִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁכְּבָר / מַצְהִיבָה, אַךְ בְּרֹךְ, כִּי אֲפִלּוּ אֵילַת / לֹא שׁוֹלַחַת בַּחֹרֶף מַבָּט מְסֻנְוָר. / עַל הַחוֹף לְרַגְלֶיהָ שִׁבְרֵי הַצְּדָפִים / שָׁכְחוּ כְּבָר מִזְּמַן כָּל שְׁלֵמוּת חֲלָקָה, / הִיא אֵינָהּ מְשַׁעֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ צוֹפִים, / הִיא פּוֹסַעַת כְּמִי שֶׁאִבְּדָה אֶת דַּרְכָּהּ. / הִיא כָּל כָּךְ מְסֻחְרֶרֶת, כָּל כָּךְ אֲבוּדָה, / הִיא פּוֹסַעַת — לְאָן וּמַדּוּעַ? הַאִם / הִיא תִּמְצָא שָׁם עֶזְרָה? מָה תִּלְמַד? מָה תֵּדַע? / הִיא פּוֹסַעַת, נוֹשֵׂאת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ פָּנִים / לְלִטּוּף קְטִיפָתִי, מְרֻחָק, מְנַחֵם: / הַבְטָחָה עִם כִּסּוּי, אוֹ סִכּוּן מְאַיֵּם?" (עמ' 27).
שימו לב למלה "נתבונן". היא מייצגת את דמות המספרת הכל־יודעת, שעוברת כחוט השני לכל אורך הסונטות של הרומן. "יש בספר הזה משהו מטלטל", אומרת גליה עוז, שמגלה כי היא זו שהזמינה את אורן למפגש, "הווירטואוזיות של החריזה, כולו כתוב בתוך סונטות… בשפה עכשווית ולא מתאמצת". עוז אומרת כי הגיבורה היא כמעט "קורבן חיוני. זה כאילו היה מוכרח לקרות לה". ובהמשך, "כותרת חלופית לרומן היתה יכולה להיות 'שום דבר לא יציל את הגר'".
היא מבקשת מאורן שתקרא את סונטה מס' 38, המכילה את המלים האלה ומטרימה מקרה מוקדם של פגיעה מינית שהגר ספגה מדודהּ הטייס, גיבור מלחמת ששת הימים, בבית הוריה, כשגם מאביה הרופא היא ספגה פגיעות מיניות שכאלה: "הַמִּלִּים כָּאן הוֹלְכוֹת / לְאִבּוּד, הֵן עַכְשָׁו רְסִיסִים נְטוּלֵי / מַשְׁמָעוּת, וְאִתָּם רְחָשִׁים וּגְנִיחוֹת, / וְגוּפָה מְבַקֵּשׁ לְהַמְרִיא אֶל שׁוּלֵי / הַיְּקוּם, אַךְ אֲבוֹי: הוּא נִתְקָל בַּתִּקְרָה, / וּמִשָּׁם הִיא תַּשְׁקִיף. לֹא תִּקְרָא לְעֶזְרָה" (עמ' 52).
רומן הסונטות של אורן, שמעלה במחשבה את רומן החרוזים של מאיה ערד "מקום אחר ועיר זרה" (2003), הוא לא בהכרח וירטואוזי מבחינת מלאכת החריזה שלו אבל כן מרתק לקריאה ומרשים מבחינה ספרותית, הגם שהוא לא חף ממלודרמטיות. אורן טווה במהלכו את פרקי חייה של הגר, החל מהזמן שבו מתרחש המקרה בפרק הראשון (1969) ומשם במבט לאחור וקדימה (בפרקים 1973; 1976; 1986; 1999). כך למשל חולפות 60 סונטות עד הרגע שבו מתחילה אורן לתאר את האונס עצמו, במהלכו הגר "שָׁכְבָה עַל הַחוֹל אֲבוּדָה וּשְׁמוּטָה", "כְּמוֹ בֻּבַּת סְמַרְטוּטִים אוֹ כְּמוֹ צֶמַח עָקוּר" (מתוך סונטה 65, עמ' 79). התיאור כאן בוטה וקשה לקריאה.
רגע לפני שהאירוע מקבל תפנית פוליטית וגם תרפויטית, כאשר נשים בקהל מספרות על פגיעות מיניות שחוו, עוז שואלת את אורן אם הצורה השירית הֵקלה או הכבידה עליה ואורן משיבה, "המשקל מאוד מוקפד וגם החריזה בלי פשרות ולי זה עזר לכתוב את מה שלא ניתן לכתוב אותו. דווקא המוזיקליות והכאילו משחקיות מאפשרות לבלוע את זה".
עכשיו הדיון מתמקד בספרה של עוז, שאת המקרה שלה הקהל, מטבע הדברים, מכיר יותר ושאני כאן אתמקד בו פחות. אורן מגלה שלפני המפגש אשת תקשורת ידועה שאלה אותה "איך את מעזה להיפגש עם אשה כזאת איומה", ועוז מפתיעה כשהיא משווה בין ההתקפות שספגה מאז שסיפרה את סיפורה על אביה הסופר עמוס עוז, שהתעלל בה בילדותהּ לדבריה, לבין המצב הלאומי, "איך מי שצועק על הנזק הוא זה שמואשם ביצירתו. זה מהלך אופייני לרודנויות וזה קצת מאפיוזי". ובהמשך היא קובעת בנחרצות, "אין דיבור עם מתעלל. זה גם מסר מפֹה לנשיא המדינה: אין דיבור עם מתעלל. יגידו כך ואז יעשו את ההפך".
ההקשר הפוליטי האקטואלי שהיא עושה לא מנותק גם מהיצירה של אורן, שמשתמעת ממנה ביקורת חריפה על החברה הישראלית המיליטריסטית והשוביניסטית. בין אם מדובר בחיילי מנהלה ובין אם מדובר בטייסים וברופא, כולם יכולים לפגוע בנשים. לא בכדי אורן בוחרת לְהָגָר פתרון בדמותו של פיטר מלונדון, גבר זר האוסף אותה בטרמפ מאילת לאחר האונס, כמו רוצה "לְהוֹתִיר מֵאָחוֹר אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (מתוך סונטה 276, עמ' 292).