היא קוראת שניים שלושה ספרים בשבוע, תוהה אם אי פעם הדחף לכתוב ייעלם ומחפשת מאז השבעה באוקטובר את המילה שתחליף את “זוועה”. מחברת הספר “מה קרה להגר באילת” המועמד לפרס ספיר מתארחת במדור

יצירתה הענפה של עופרה עופר אורן כוללת רומנים וסיפורים קצרים, ספר שירה אחד ועשרות רבות של תרגומי יצירות מאנגלית. ספרה האחרון “מה קרה להגר באילת” ראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בשנת 2023 והוכרז לאחרונה כמועמד לפרס ספיר, ברשימה הקצרה. מדובר ברומן הכתוב בסונטות, מפעים ונורא, שקשה לשמוט מהיד ונקרא כמעט בהרף מתחילתו ועד סופו, למרות הקשיים שהוא טומן לקוראותיו.

אורן (73) מתגוררת בקריית אונו, זכתה זה מכבר בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1994) ובפרס שרת התרבות (2019) וימיה מאז שפרשה מארבעים שנות הוראת אנגלית בתיכונים מלאים בכתיבה ובתרגום.

זוהי הסונטה הפותחת את הספר:

הָרִאשׁוֹן שֶׁהִבְחִין בָּהּ הָיָה הָעוֹזֵר
לַטַּבָּח, שֶׁיָּצָא לְעַשֵּׁן קְצָת בַּחוּץ.
שְׁמוֹ הוּא שְׁלוֹמִי. כִּשְׁמוֹ – לֹא רוֹצֶה לְעוֹרֵר
שׁוּם מַחְלֹקֶת אוֹ רִיב, אִם אֵינֶנּוּ נָחוּץ.

הוּא קִלֵּף בִּשְׁתִיקָה צַיְתָנִית עֲרֵמַת
תַּפּוּחֵי אֲדָמָה שֶׁהַבּוֹס, הַסַּמָּ”ר,
כְּבָר חוֹתֵךְ לְאָרְכָּם. כְּשֶׁהַשֶּׁמֶן לָהַט
וְנִתַּז, הוּא רָאָה שֶׁהַקִּיר מְנֻמָּר

בִּרְסִיסִים וְטִפּוֹת, שֶׁעַל שְׁלוֹמִי יֻטַּל
לְנַקּוֹת, לְהָכִין לְמִסְדַּר הַמְּפַקֵּד.
רַק סִיגַרְיָה אַחַת, כָּךְ בָּרוּר, הוּא יוּכַל
לְעַשֵּׁן בִּמְנוּחָה, הוּא בֵּינְתַיִם עוֹמֵד
וּמַשְׁקִיף נִכְחוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת,
לֹא חוֹשֵׁב וְגַם לֹא מְצַפֶּה לְשׁוּם אוֹת.

**

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

כבר שנים כך: כל יום אחרי ארוחת הבוקר סוגרת את הדלת של חדר העבודה ומתיישבת מול המחשב. כל בוקר! לא מחכה למוזה. היא מגיעה אלי רק אם אני מערימה עליה ומתעלמת ממנה. כל בוקר מחדש נוכחת שוב: המוזה היא – המוטוריקה העדינה של תנועת האצבעות על המקלדת. כותבת. מוחקת. כותבת. מוחקת. ואחרי שעתיים־שלוש כאלה עוברת לכורסה וחוזרת אל הספר שאני קוראת. כי הקריאה היא חלק מהכתיבה: סופרים אחרים מלמדים אותי כל יום משהו חדש, כבר עשרות שנים.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?

לכאורה קל יותר לענות על השאלה הזאת אחרי השבעה באוקטובר: כמובן שהזוועה של הטראומה שכולנו חווים בימים אלה. כולנו פצועים נפשית, גם מי שלא נמצא במעגל של הנפגעים ישירות. והפציעה לא נגרמה רק מהאכזריות הבלתי נתפסת, שכל יום שומעים עוד פרטים עליה. היא תוצאה לא פחות משמעותית מההבנה שכל זה היה יכול למעשה להימנע!

התמונה החזותית של ראש הממשלה יושב בכנסת בהבעת פנים מנותקת ואדישה בין שר הביטחון לשר המשפטים שמדברים מעל הראש שלו, מסמלת בעיניי את ההפקרה המושחתת, שהביאה לזוועה של השבעה באוקטובר. האיש שהשתלט על חיינו בהסתה הפרועה שלו, האיש שפסע אחרי ארונו של רבין עוד לפני שרבין נרצח, האיש שעסוק אך ורק בטובתו ובתפנוקיו, האיש שמוכן להקריב למענם את חיינו, שמאפשר לשריו משולחי הרסן לדבר בפומבי על הטלת פצצת אטום על עזה, על השטחתה, על רצח המוני של תושביה, כל זאת רק כדי שימשיכו לתמוך בו ולאפשר לו לחגוג על הכספים של כולנו ולחמוק מהתוצאות של מעשיו, הוא האשם. הוא ולא אחר. אכן, המודיעין כשל, אבל – בגללו! הוא זה שיצר את הנורמה שלפיה כולם מתיישרים עם מה שהראש רוצה לשמוע, ולא מעזים לפקפק בקונצפציות שהגה, ולהתנגד להן.

טורדת את מנוחתי השאלה לא רק איך נשתחרר ממנו, אלא גם איך נשתקם. לא רק מהנזקים הישירים של מה שהתחולל בנגב המערבי, ושל המלחמה, אלא גם מהשפעותיו ההרסניות, בכל תחום מחיינו כאן.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני, לאומי או דתי?ֿֿ

בנעוריי גרתי שלוש שנים בלונדון. למדתי אמנם בבית ספר יהודי והייתי אמורה להיות פטורה מגזענות, אבל – עד מלחמת ששת הימים! – חוויתי בבית הספר עוינות רבה נגדי כישראלית. אחרי מלחמת ששת הימים הפכה פתאום ישראל למחוז חפץ ומקור לגאווה. מלבד זאת, נתקלתי גם באנטישמיות: תלמידי בית הספר הסמוך נהגו לתקוף מילולית ולפעמים גם פיזית את תלמידי ה- Jewish Free School. זיהו אותנו על פי התלבושת האחידה שלבשנו.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

אני אישה שעברה גלגולי חיים שונים: אני נשואה בפעם השלישית. לאריק. בחיי הקודמים חוויתי אלימות מסוגים שונים, כלכלית, גופנית, מינית. מאז שהכרתי את אריק, לפני עשרים וארבע שנים, אני כבר לא מרגישה שהגוף החלש‏־יותר־שלי הוא מקור לסכנה. אבל חוויות החיים ההן נשארו חלק גדול ומשמעותי ממני. לעולם תישאר בי הילדה שאביה פגע בה מינית והאישה חסרת האונים שגברים תקפו אותה, גופנית ונפשית.

ספרי לנו קצת על “מה קרה להגר באילת” ותהליך העבודה עליו.

את הסיפור הפותח את הרומן בסונטות שמעתי מאריק כבר לפני שנים: הוא היה עד מזועזע לסופו של אונס קבוצתי שמפקדו בחיל הים עצר. אחרי האונס של הצעירה האנגליה באיה נאפה הרגשתי שאני רוצה להבין מה קורה לנאנסת כזאת. זאת הייתה שאלת מחקר אמנותית. יצאתי לדרך בלי לדעת מה יהיו התשובות שאגלה. ניסיתי לכתוב את הסיפור בפרוזה, ולא הצלחתי. באותה עת עסקתי בתרגום כל מחזור הסונטות של שייקספיר, ובכתיבה של סונטות משלי (הן יופיעו בבוא העת, בספר רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, שכבר מוכן לדפוס). מאחר שהייתי מיודדת עם הצורה המוקפדת והתובענית של הסונטה, התחלתי לכתוב כך על הגר ועל חייה, ומיד הרגשתי שזה נכון לי: המבנה המהודק, הדיוק הצורני, המוזיקליות הלא מתפשרת הגנו עלי מפני הכאב בחייה של הגר. ומתגובות שאני מקבלת – הם מקלים כנראה גם על הקוראים.

שלושה א.נשים שהיית מלהקת בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

שקמה ברסלר, אורלי ברלב, יאיר גולן, ואפשר גם רביעית? אם כן – רינה ענתי.

אילו נתנו לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י”ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

במשך שנים רבות הייתי מורה לאנגלית ומחנכת, בעשר השנים האחרונות לעבודתי – בבית הספר התיכון לאמנויות ע”ש תלמה ילין. ניהלתי אינספור שיחות עם תלמידי כיתה י”ב. מעולם לא היססתי להביע באוזניהם עמדות “פוליטיות” (מה בעצם לא פוליטי?), ובני הנוער נענו תמיד בשקיקה. הם רצו לדעת, רצו להבין מה קורה סביבם. אחרי אירועים משמעותיים הם שיוועו לשיחות הללו. לפני בחירות לכנסת נהגתי תמיד לערוך בחירות כיתתיות, עם קלפי מאולתרת, לא לפני שתלמידים ייצגו את עמדותיהן של המפלגות השונות (גם אם לא הסכימו אתן!). בני הנוער הרבו להתנגד. להתווכח. להתנצח עם עמדות שהצגתי. בעיניי, הוויכוחים הללו היו חיוניים, כי הם פיתחו אצלם את יכולת החשיבה, ואת הרצון להתעמק. דעותיהם עניינו אותי תמיד. נהגתי גם לשוחח אתם על סוגיות מגדריות. אחת השיחות החשובות ההן עסקה למשל במסיבות הרווקים שמזמינים אליהן נערות ליווי. סיפרתי להם על הספר מופקרות – נשים בזנות של ענת גור, וקראתי להם מתוכו קטעים על נשים מוחלשות, קורבנות, נפגעות. על הקשר ההדוק שיש בין נשים בזנות לבין הפגיעה המינית שרובן, אם לא כולן, עברו במשפחה. הרגשתי שהדברים הללו מחלחלים אל לבם של בני הנוער, ושהם חשובים מאוד. אלה הדברים שהייתי בוחרת בהם גם היום.

מי הכי היית רוצה שיקרא את “מה קרה להגר באילת”?

מה זאת אומרת? כולם!

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

לא ממש. רק כשמדובר בשלומם של הילדים והנכדים שלי אני נוטה, ליתר ביטחון, להקיש על עץ, גם אם אני יודעת עד כמה מגוחכות המחוות האומניפוטנטיות האלה, שלא יכולה להיות להן שום השפעה על המציאות.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

לא גיהנום ולא גן עדן. כורח. לא ברור מה עושים כשלא כותבים. עד כדי כך שכשאני חושבת על מותי, מדהימה אותי, ולא מובנת לי, המחשבה שלא אוכל לתאר אותו!

אם היית יכולה או רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

אין מקום כזה. שלוש השנים שגרתי בלונדון לימדו אותי שרק כאן אני מרגישה שייכת. לא מוכנה להתארח בסלון של מישהו אחר, גם אם הוא יפהפה.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

אני קוראת בקצב של שניים שלושה ספרים בשבוע. קשה מאוד לבחור. אבל לאחרונה קראתי שוב את הספר רב המשמעות האדם מחפש משמעות, של ויקטור פראנקל.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמינה לפגישה בארבע עיניים?

מאז ומתמיד אני משתוקקת להיפגש עם שייקספיר. לגלות סוף סוף מי היה באמת. נגעתי מקרוב בגאונות שלו, בחוש ההומור, בחוכמת החיים, בכישרון הלא יאמן, כשתרגמתי את הסונטות שלו. הייתי רוצה לשמוע אותו.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

כל יום כשאריק שלי עושה כל מה שביכולתו כדי לפנות לי זמן ולאפשר לי להסתגר בחדר ולכתוב, כל פעם שהוא מטפל בעדינות, במסירות ובאהבת אין קץ בילדים שלא נולדו לנו ביחד ובנכדים שאנחנו זוכים לתרום ביחד לחייהם, להתפתחותם, לשמחותיהם, אני מתאהבת בו מחדש. התבטאויות היופי של נפשו ושל לבו הן המחוות הכי רומנטיות שאני יכולה להעלות בדעתי.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

בימים אלה – המילה שתחליף את “זוועה” ותצליח לבטא את מה שקרה וקורה מאז השבעה באוקטובר.

מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו?

יש כבר ספר, בדולח וסכינים, שעתיד לראות אור השנה בהוצאת עם עובד, ואני כותבת, כמובן. הפעם – סיפורים, ושוב בסונטות.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

בעוד עשר שנים מהיום אהיה בת שמונים ושלוש. למה אפשר עוד לצפות? כשהייתי בת שבעים־כמעט קיבלתי את ממשרד התרבות את פרס היצירה למשוררים בתחילת דרכם, על ספר  השירים הראשון שכתבתי, מה המים יודעים על צמא, אחרי שכבר פרסמתי תשעה ספרי פרוזה. משמח וגם משעשע להיחשב “בתחילת דרכי” בגילי המופלג. עד גיל שמונים ושלוש אני מקווה שכל כתבי היד שמחכים במגירה (רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד; ספר שירה נוסף שכמעט מוכן; וכתב היד הנוכחי שאני עובדת עליו) יראו אור. האם הדחף לכתוב ייחלש? האם אוכל יום אחד, בזיקנתי, לוותר, ורק לשבת על הכורסה הנוחה שלי, ולקרוא? יש בידי צילום שלי מגיל שש, ואפשר לראות אותי שם בדיוק באותה תנוחה אופיינית, שקועה כולי בספר. אולי כך אני רואה את עצמי בעוד עשר שנים. ולצידי אריק, וכל האהובים כל כך – הנכדים והוריהם. רוב הנכדים כבר יהיו עד אז אנשים בוגרים. את כל אלה אני רוצה תמיד קרובים אליי.

ראיון עם נועה לימונה בגלריה של עיתון הארץ: "שיריותו הופכת את 'מה קרה להגר באילת?' לרומן הנקרא בנשימה אחת"

קישור לכתבה בעיתון הארץ