טראומות הן לא מעיל

“אולי תוותרי כבר על עמדת הקורבן,” סנט בי פעם ידיד. ואני הרגשתי אגרוף ענקים של יהירות וחוסר הבנה חובט בי במרכז הלב.

“הייתי קורבן וחוויית הקורבן היא מרכיב מרכזי בחיי, לא בחרתי בה ואני לא מכירה ניתוח שיסיר ממני את התחושה הזאת” – כך עניתי לו, וכך אני גם שבה ואומרת לעצמי כשאני מנסה לכבד את מה שאני מרגישה ולא להעמיד פני ילדה טובה שמספקת לסביבתה אישיות קלה לנשיאה.

אני לא יודעת מה לעשות עם ההבנה שבמשך שנים רבות הייתי קורבן של אלימות מסוגים שונים, אבל אני יודעת שלא אני בחרתי ב”עמדת הקורבן” ואין לי דרך להשיל אותה מעליי. טראומות הן לא מעיל והלוואי שהייתי מכירה דרך להסביר לפוסט־טראומה שהיא כבר מילאה את תפקידה בחיי ויכולה ללכת.

אני מנסה להרגיע את עצמי ולהאמין שאם היא לא הולכת, כנראה שתפקידה לא תם. אני מאמינה שכשאני מכבדת את כאב הקורבן שהייתי, אני מפנה בליבי מקום לכאבים של אחרות, זה לא מעט וזה הכי הרבה שיש באפשרותי לעשות.