איאן מקיואן מכפרה, מהתמים, מעל חוף צ'זיל וגם מטובת הילד (שממנו התפעלתי קצת פחות) וממכונות כמוני (המופלא, אך שונה כל כך מקודמיו), חזר, ובגדול. לא רק בנפח של ספרו החדש – כחמש מאות עמודים באנגלית – אלא גם בטווח הראייה שלו, במרחב שהוא תופס, ובעומק המחשבות שהוא מביע ומעורר.

Lessons הוא סיפור שבמרכזו ניצבת דמותו של אדם בשם רונלד. אנחנו פוגשים בו לראשונה כשהוא ילד בן אחת עשרה, ומלווים אותו מקרוב מאוד לאורך כשבעים שנה.

באחד הראיונות שנערכו עם מקיואן בעקבות הופעתו של הספר, אמר הסופר שבניגוד לאנשים מסוימים, שמתעניינים בכיסא ריק, הוא עצמו מעדיף כיסא שיושב עליו מישהו, כלומר – עניינו העיקרי הוא בדמות. ואכן, אנחנו לומדים להכיר את רונלד היטב, את מחשבותיו, מעשיו, רצונותיו, צרכיו. ואף על פי שהוא דמות ספציפית ומדויקת מאוד של אדם אחד, הוא גם, כך מראה לנו מקיואן, יציר התקופה שאליה נולד ובתוכה גדל.

אנחנו נוכחים ב־Lessons בעוצמה האדירה שיש למציאות ההיסטורית על חייהם של בני האדם. בספר מופיעים כל האירועים החשובים שהתרחשו במאה העשרים ועד לימינו אנו (הרומן אינו מגיע עד לפלישה של רוסיה לאוקראינה, אבל מגיפת הקורונה וכל מעלליה מוזכרת בפרקים האחרונים, הווי אומר – הסיפור מתחיל אי שם בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ומגיע ממש עד לימינו אלה).

השפעתה של המציאות ההיסטורית מתגלה לפעמים באופן ישיר ומיידי, ולפעמים היא צצה ועולה בדמותם של סודות, שרבים מהם נחשפים לאורך הדרך. כך למשל צץ פתאום בחייו של רונלד אח לא ידוע, תינוק שנמסר לאימוץ כשהיה בן חודש (בראיון עמו ציין מקיואן כבדרך אגב שמאורע כזה התרחש גם בחייו). רק כשהאח כבן שישים נודע לנו – ולרולנד – מה הסיפור המשפחתי המזעזע שנקשר בלידתו, ובעצם נגרם במהלך מלחמת העולם השנייה, ובגללה.

אירוע אחר, שמשפיע ישירות על חייו של רונלד הוא משבר הטילים בקובה, והאימה שחש כנער צעיר בן ארבע עשרה: הוא בטוח שבקרוב מאוד העולם ייכחד במתקפת טילים הדדית בין ברית המועצות לארצות הברית. אין לו ספק: בני אדם פשוט יתאדו באחד הימים הקרובים, וזה הגורל המובטח לו ולחבריו, שכן הפנימייה שבה הם לומדים וגרים שוכנת בסמיכות לבסיס צבאי מאוים. הפחד גורם לו לעשות מעשה נואש של מי שלא רוצה למות לפני שהוא זוכה לחוות קשר מיני עם אישה.

כאן מתחיל סיפור שחורץ חריץ עמוק מאוד לאורך חייו: מרים, המורה שלו לפסנתר, אישה כבת עשרים וחמש, ניסתה כבר מזמן לפתות אותו, ובעקבות משבר הטילים הוא נעתר לה, מגיע אליה, ושוקע בקשר מיני אקסטטי שנמשך שנתיים. משבר הטילים נפתר, אבל הקשר עם האישה המבוגרת ממנו כמעט בעשור ישבש את כל מהלך חייו.

לימים, כעבור עשרות שנים, כששוטר שמנסה לדובב אותו שואל אותו אם הקשר עם האישה ההיא הזיק לו, רונלד ממהר להכחיש: לא, היא לא פגעה בחייו. עד אחרית ימיו הוא מאמין שהיה שותף פעיל, שהוא עצמו היה מעוניין, שהוא אשם לא פחות ממנה. וזה, הרי, טיבה של פגיעה מינית בילדים: הבלבול, התעתוע, ההרס הפנימי העמוק.

שהרי אנחנו רואים כבר במהלך אותן שנתיים עד כמה מרים הזיקה לו: הרחיקה אותו מחברת בני גילו, גרמה לכך שייכשל בלימודים, הסיטה אותו מהמסלול האקדמי שהיה יכול להתאים לו. יש לא מעט עדויות וראיות לכך שרונלד היה נער מבריק ובעל פוטנציאל רב, אבל הוא נדחף לוויתור על המשך הלימודים כבר בגיל שש עשרה, אין לו תעודת בגרות, אין לו סיכוי ללמוד מקצוע מספק ומכניס, כל חייו הוא נסחף לכאן ולשם, עוסק בעבודות זמניות, בתחושות של השפלה וחוסר אונים שהוא עצמו אינו מוכן לתת עליהן את הדעת במלואן, או להסביר לעצמו מה באמת גרם להן.

המאורע החשוב הבא שמלווה את חייו של רונלד הוא התאונה המחרידה שאירעה בכור הגרעיני בצ'רנוביל. יחד אתו אנחנו חווים את האימה, את התחושה שהאנושות, במעשיה הנלוזים, מסכנת את חייו ואת חייו של לורנס, בנו הפעוט: "הענן [הרדיואקטיבי] מתקדם…" הוא מבועת, וכותרות העיתונים, שבהן מבטיחות הרשויות ש"אין סכנה לציבור" רק מפחידות אותו יותר. הוא מזדהה עם דבריו של מישהו שכתב במכתב למערכת העיתון כי "בכל מקום שיש בו כוח גרעיני, יש שקרים, גם במזרח וגם במערב."

ועם זאת, אחד מזיכרונות הילדות החשובים והמרגשים שיש לרונלד הוא תמונה שנחקקה בתודעתו: תאונת דרכים שהיה עד לה, ובעקבותיה ראה את המסירות האנושית של העוברים והשבים, ביניהם – אביו – שהזדרזו לסייע ולהציל את הפצועים. "כמה טובים בני האדם, כמה נדיב העולם שיש בו אמבולנסים שמגיעים מיד, משום מקום, לכל מקום שיש בו כאב וצער. היא תמיד שם, מערכת שלמה, שמתקיימת ממש מתחת לפני השטח של חיי היומיום, מתבוננת בדריכות, עם כל הידע והמיומנות שיש לה, כדי לעזור, נטועה בתוך רשת של טוּב שעוד יתגלה." העולם, הוא מסיק כילד, "אוהד והגון, והוא יכיל גם אותו עצמו, בטוב, בהגינות, שום דבר רע לא יקרה לו, או למישהו אחר, לפחות עוד הרבה זמן." המחשבות התמימות הללו מבטאות כל כך יפה את המבט הילדי, הבוטח, האופטימי, שהיה כנראה לכולנו, עד שלב מסוים, עד שירד לטמיון…

אחד החלקים היפים ביותר ברומן, תיאור נוגע ללב, ועם זאת גם צורב בשל פער דומה בין התמימות למציאות, הוא סיפור ביקורו של רונלד בברלין, יומיים אחרי שהחומה נפלה.

בספר המופלא התמים תיאר מקיואן את שנות המלחמה הקרה. כאן, בספר שלפנינו, הוא מספר לנו – כעדות מיד ראשונה, שהרי מקיואן, כמו גיבור ספרו, ביקר באותם ימים בברלין – על האופוריה, ועל תחושת הוודאות שמכאן ואילך העולם רק ילך וישתפר. "העולם יהיה עכשיו טוב יותר," הוא אומר לעצמו, "רוסיה תהפוך לדמוקרטיה ליברלית, הנשק הגרעיני בעולם כולו יושמד, נחשולי הענק של כסף זמין ושל רצון טוב יזרמו כמו מים צלולים, וינקו את כל הלכלוך שהבעיות החברתיות יוצרות. בני האדם יזכו ברווחה כללית, בתי ספר, בתי חולים, ערים, יחודשו. העריצות ביבשת דרום אמריקה תתפוגג. יערות הגשם באמזונס יינצלו ובני האדם ישמרו עליהם, העוני יוכחד. מיליוני בני אדם יחגגו, ירקדו, יקשיבו מוזיקה…"

כמה קסום וכמה מחריד לקרוא את החזון הזה, שמזכיר את ראייתו של הילד בן האחת עשרה, לפני שהתפקח.

ההתפקחות מתרחשת, כמובן, בהמשך הרומן. מקיואן יודע היכן הוא חי. מבין למשל את הנזקים שארצו גרמה לעצמה כשפרשה מהאיחוד האירופי. הוא רואה ומאתר את עוצמת האכזבה, את עלייתו של הימין הקיצוני, את שנות הטירוף של שלטון טראמפ. ואנחנו אתו, חווים הכול שוב.

יש בספר עוד היבט מרתק במיוחד: אחת הדמויות שהוא מתאר הוא של סופרת מצליחה מאוד, שאת פריחתה אנחנו מלווים, החל בספר הראשון שכתבה, אחרי שעזבה לשם כך לצמיתות את בנה הקטן, תינוק בן שבעה חודשים, ואת בעלה האוהב והתומך.

האם אישה אינה יכולה לכתוב וגם להיות אימא ורעיה? האם כתיבה מצוינת, אפילו חשובה, יכולה להצדיק נטישה של תינוק? ומי מאושר יותר, בסיכומו של דבר, מי שנשאר נאמן למשפחתו וזוכה לחוות את הקשרים המתמשכים עם הילדים והנכדים, או מי שוויתר על משפחה והתמסר ליצירה האמנותית?

מה הקשר בין החיים של היוצר, הביוגרפיה האישית שלו, לבין כתיבתו? האם יש לראות ברומן סוג של ממואר או וידוי? עד כמה סופרים "משתמשים" בחוויות האישיות שלהם, ובאלה של הקרובים אליהם?

מקיואן הוא כמובן האיש שיכול להשיב על השאלות הללו, בהיותו סופר פורה ומצליח כל כך. הוא מדגים בפנינו לא פעם את המעשה האמנותי, ואיך בעצם הוא מתבצע. למשל: הוא "שאל" מג'יי קיי רולינג את העמדה הטרנספובית (השנויה, כידוע, במחלוקת) שהיא לא מהססת לבטא שוב ושוב: הסופרת שיצר בספרו מביעה עמדות דומות (וזוכה, כמו רולינג, לאותם קיטונות של בוז וגועל…).

נהניתי מאוד מקריאת Lessons, שמראה לנו את כל שיעורי החיים שרונלד עובר. זהו רומן מאתגר ומרתק. הוא ראה אור לראשונה באנגלית בספטמבר 2022. מעניין אם, ומתי, יופיע תרגום שלו לעברית.