מדהים איך גם כעבור כשמונים שנה ויותר, ממשיכים להתגלות סיפורים מסמרי שיער ומופלאים מימי מלחמת העולם השנייה.

בספר שלפנינו, יחידה X, חושפת ליאה גארט, פרופסור ללימודי יהדות בהאנטר קולג' שבניו יורק, את סיפורה המופלא (והמקומם, בחלקיו) של יחידה סודית שקורותיה לא נודעו עד כה.

שמה של היחידה "X" ניתן לה כדי לציין ולהדגיש את סודיותיה, בדומה לסימן המציין "נעלם" במתמטיקה. וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בעת הקמתה של היחידה, העניק לה את שמה הייחודי: "היות שהם יהיו לוחמים עלומי שם… הכרח שנתייחס אליהם כאל כוח עלום."

שירתו ביחידה כמה עשרות מגויסים, פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, שהגיעו לאנגליה בנערותם. חלקם ניצלו בזכות ה"קינדר טרנספורט" – מפעל ההצלה של ילדים מאירופה, שארגוני צדקה אנגליים חילצו מהיבשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. (אחד מהמצילים היה ניקולס וינטון, שגם סיפורו המפעים נחשף באקראי עשרות שנים אחרי תום המלחמה). אותם נערים השאירו בארצות המולדת שלהם את בני משפחתם שלא יכלו לנוס מגרמניה ומאוסטריה, וכשמלחמת העולם פרצה, הייתה להם מוטיבציה עזה להילחם בגרמנים, כדי לנקום בהם, ובמקרים אחדים גם קיוו שאם יגיעו לאירופה יוכלו אולי לנסות להציל את מי שנשאר שם. על השנאה הרצחנית האנטישמית שחווה בגרמניה כתב לימים אחד מהם, ותיאר את המעבר המזעזע "מחיים מוגנים של תלמיד תיכון מתבולל בן מעמד הביניים במרכז אירופה, למושא קבוע של שנאה, תיעוב, לעג ונידוי במולדתי שלי."

באחד המקרים החלום לאתר בני משפחה שנשארו מאחור אפילו הצליח: אחד הלוחמים, מנפרד גנץ, הצליח להגיע בימי המלחמה האחרונים לטרייזנשטט, ופגש שם את אמו ואביו שהצליחו, כמעט באורח נס, להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. תיאור הנסיעה שלו, בג'יפ צבאי אנגלי, בחברת כמה חיילים בריטיים שהתלוו אליו במשך כמה יממות, ועוד יותר מכך – תיאור המפגש עם ההורים – מפעים ומרגש במיוחד!

הרעיון של גיוס צעירים דוברים גרמנית־ילידית והכשרתם כלוחמי קומנדו, היה מבריק, והוכיח את עצמו: החיילים הסודיים הצליחו לא רק להילחם בעוז נפש מעורר השתאות, אלא גם השכילו לחקור שבויים בגרמנית, גרמו למאות, אולי אפילו לאלפים, להיכנע בלי קרב, וגילו מידע מודיעיני שאין להפריז בחשיבותו. כך למשל הצליח אחד מהם, ג'ורג' ליין, לאתר את מיקום המפקדה של רומל, ובזכות זאת ידעו האנגלים היכן יוכלו לתקוף את המצביא מהאוויר. רומל היה "אחד הגנרלים הגרמנים הטובים והיצירתיים ביותר", ולאחר שהותקף ונפצע פציעות קשות הוא נוטרל, ולא יכול היה עוד לפקד על חייליו. ייתכן מאוד, כותבת ליאה גארט, שהמידע שהביא ג'ורג' ליין "השפיע על מהלך מלחמת העולם השנייה כולה"!

אבל הדרך להשבת הכבוד העצמי ותחושת המסוגלות והכוח לא הייתה פשוטה, כי כשהמלחמה פרצה חשדו האנגלים בפליטים ה"גרמנים והאוסטרים" לכאורה, גם אם היו אלה יהודים שנסו מפני הגרמנים, וכמו שהאמריקנים הצרו את צעדיהם של המהגרים היפנים בארצות הברית, שלחו אותם למחנות מעצר ולמעשה – התעללו בהם (אפשר לקרוא על כך בספר המפעים הבודהה בעליית הגג), כך נהגו גם כלפי היהודים.

חלק מההיהודים הצעירים נשלחו בכפייה לאוסטרליה. תיאורי ההתעללות שעברו מסמרי שיער. אחרי שכבר איבדו את בני משפחתם, או נאסרו בעצמם במחנות ריכוז לפני שהצליחו לברוח, הם "זכו ליחס אכזרי מצד המלחים הבריטיים", שהחרימו להם דרכונים, אשרות כניסה, מכתבים אישיים ואפילו תצלומים אחרונים שנותרו להם מעברם, והשמידו אותם! המלחים לא היססו להשליך לים ספרי תורה שהפליטים הצליחו להציל, אחרי שהנאצים העלו אותם באש. באונייה "דונרה", שבה הפליגו, התנאים היו מחפירים: הם "נדחסו אל בטן האונייה המרופשת", נעלו אותם שם "בלי אוכל, מים, או גישה לשירותים", הרשו להם לעלות לסיפון כדי לנשום רק למשך רבע שעה של "תרגילי כושר", "הצוהרים היו סגורים, החום היה בלתי נסבל"… פשוט זוועה. "התברר שסרג'נט ויליאם פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפונה של 'דונרה' היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו".

אחד הנוסעים בספינה העיד בספר זיכרונות שכתב: "השומרים הוכיחו שאפשר ליהפך לתת־אדם ובריון גם בלי כל הכשרה מיוחד". (ומסתבר שגם בלי להיות גרמני נאצי!).

למרות היחס הנורא שזכו לו, גם במחנה המעצר באוסטרליה, העצירים "רחשו טינה מעטה כלפי הבריטים. מקור כל הרע בעולם היה ברור מבחינתם, ורבים מהם היו כעת נחושים מתמיד למצוא דרך להילחם באויב האמיתי: אדולף היטלר והרייך השלישי."

לפני שהרעיון לייסד את היחידה X קרם עור וגיד, גייסו את הצעירים היהודים הללו ליחידת "חפרים" בצבא הבריטי, אבל סירבו לתת בידיהם נשק. "לא בטחו בהם מספיק". לפיכך כללו האימונים שלהם "צחצוח מדים, השתתפות בתרגילי סדר יומיים ועטיית מסכות גז." כשקראתי על כך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שגויסו לגדודי העבודה בצבא ההונגרי, וגם להם לא נתנו נשק. (אפשר לקרוא תיאורים מפורטים על מה שעבר על הגברים היהודים ההם ברומן הייחודי והנפלא הגשר הנסתר, The Invisible Bridge, אחד הספרים היפים ביותר שקראתי!).

אחד המגויסים מבין הפליטים היהודים הסביר מדוע, למרות כל זאת, לא חש טינה: הוא הרגיש "שעליו 'להתנצל על כל נשימה שהוא נושם באוויר אנגליה […], ושעליו להתאמץ כפליים כדי להיות אנגלי."

התחושות הללו, התשוקה להיות יותר אנגלי מהאנגלים, לא התפוגגו גם כעבור שנים רבות. כשהקימו אנדרטה לזכר אנשי היחידה שנפלו בקרב, סירבו רוב השורדים לציין שהנופלים היו יהודים (האם סבלו מאנטישמיות עצמית? תוהה מחברת הספר). הם גם לא כעסו על כך שאיש מהם לא זכה בעיטור הכבוד הצבאי הגבוה ביותר, אף שהיו ראויים לו בלי ספק, בזכות מעשי הגבורה הלא מתקבלים כמעט על הדעת שעשו.

כשעלה הרעיון לייסד את הפלגה הסודית, וכשהפליטים המבוזים גויסו אליה, הם חשו, כדברי אחד מהם, ש"המעבר היה חד כל כך – ממצב מגוחך למצב עילאי, מחיל החפרים ליחידת קומנדו".

מצבם כיהודים שחדרו אל שטחי הכיבוש הגרמנים היה כמובן מסוכן מאוד, אילו נפלו בשבי, שכן היו פליטים שבני משפחתם אולי עדיין חיו שם, בגרמניה, גם בהיותם יהודים שהנאצים התכוונו לחסל את כולם, רק בשל יהדותם, גם כילידי גרמניה ואוסטריה שנחשבו אם כן בוגדים בארצם, וגם כחיילי אויב בריטיים. למרות הסיכונים הרבים הם לא היססו, פעלו באומץ לב שלא יתואר, ותרמו רבות לניצחון על גרמניה.

סיפורם מרתק, וטוב שנחשף!