פרופ’ רוחמה וייס כתבה (בפייסבוק) וד”ר דינה קטן בן ציון כתבה (במייל) על “מה קרה להגר באילת?”

רוחמה וייס
מתח גאוני בין תוכן לצורה, לא הפסקתי לומר זאת לעצמי כשקראתי את ספרה המופלא של עופרה עופר אורן “מה קרה להגר באילת”. מחזור סונטות לאלימות הביתית. לאונס, לבגידות, לחוסר האפשרות לצאת מזה. מעולם לא קראתי (בספרות מדעית, בשירה או בפרוזה) תיאורים מדויקים יותר של החוויה הדיסוציאטיבית (וכותבת אחת שיודעת).
את התיאורים המדויקים של האימה, אנחנו מקבלות בחרוזים, במקצב, בשירה. הבלתי אפשרי הוא כל כך אפשרי.
וזו הרי המציאות, האלימות הביתית והקהילתית מוסווית בשלל קלישאות על home sweet home, ואין בעולם כמו אהבה של אבא ואמא. חינכו אותנו להאמין שבית מספק הגנה, חינכו אותנו לא לראות אותנו נפצעות ונפצעים ולא לראות את הכאבים של הזולת. מוסדות הקהילה רוצים שקט והם מקשטים אותו בשלל חרוזים.
בחירתה של עופרה לחרוז את האימה לפרטיה, מפנה זרקור אל מנגנוני ההשתקה הקהילתיים. הכתיבה של עפרה היא גאונית, לא פחות מזה. היצירה שלה היא רקמה עדינה ומדויקת. מסמך שאנחנו (קהילה, מטפלות.ים ושורדות.ים) זקוקות לו כחמצן. מדובר בספר שאי אפשר לקרוא ואי אפשר שלא לקרוא. המלחמה בין הצורך לדעת לצורך שלא לדעת מקבלת ביטוי מוחשי במתח שבין הצורה המפתה לתוכן הפוצע שהוא (כמעט) בלתי נסבל.
עופרה יקרה, אני מודה לך באופן אישי על האומץ, המאמץ והכישרון.
בתגובות תמצאו קישור לרכישת הספר.

קישור לדבריה בפייסבוק



דינה קטן בן ציון:

עופרה יקרה,

אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.

זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי  אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה.  ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין “שוט” צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט.

ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה”מתעדכן” מדור לדור…

דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים  היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל  באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם  –  הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת.   מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.

בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות.

במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא.

זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה  תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות.

מברכת אותך על ההישג ומאחלת לספר דרך צלחה!

דינה

Dina Katan BenZion, Ph.D.