“ביקום האפל והתת־קרקעי שנברא פה אין משמעות לזמן. זה בדיוק המקום שבו הזמן קפא מלכת.”

שרית סרדס־טרוטינו מספרת לנו בספרה עד יום הימים איך טראומה מקפיאה את הזמן מלכת. במציאות החיצונית הכול נמשך – ילדה נעשית נערה ואישה, נישאת, יולדת ילדים – אבל במציאות הפנימית אין עתיד ואין עבר. רק הווה מתמשך, אינסופי, שאולי הספר שלפנינו יכול לגאול אותו.

זהו סיפורה של ילדה בת ארבע־עשרה שהמורה שלה, המחנך, שהוא גם סגן המנהל בבית הספר שבו היא לומדת, פוגע בה מינית. היא מרגישה נבחרת. נאהבת. גם אם הכול מתחיל בהפתעה, לא צפוי ומפחיד: עוד לפני תחילת יום הלימודים הראשון המורה מתנפל עליה אצלו במשרד, באופן מפתיע ובלתי צפוי, אחרי שנעל את הדלת והגיף את הווילון, ממש כרעם ביום בהיר, ומאלץ אותה להתנשק אתו – לא נשיקה על הלחי, אלא עם הלשון, ועם הרוק, ועם הגוף שנצמד, ועם פס הקול היבבני שלו – “לא כזאת נשיקה […] כזאת נשיקה, כזאת, כזאת, כזאת”. ידיו מועכות וצובטות את גופה, “את הציצי שרק צמח השנה והיא עוד כל כך מתביישת בו”, הוא מחכך בה “בליטה קשה בקדמת מכנסיו הירוקים”, והיא המומה מ”לשון של מישהו” אשר “מטיילת לה בתוך הפה.”

כך זה מתחיל.

ולא מסתיים לעולם.

עשרות שנים חלפו מאז, והילדה בת הארבע עשרה שקפאה בתוכה ממשיכה לסבול, ממשיכה לתהות – האם התאהב בה? באמת? ממש? ומה בעצם היא עצמה הרגישה? האם יש לדון אותו לכף חובה? לגנות אותו? או להמשיך להאמין לדברים שאמר לה: שאין טעם להסביר “לאחרים”, כי המבוגרים, כמו בספר הנסיך הקטן, לא מבינים שהם רואים ציור של נחש שבלע פיל, וחושבים שמדובר בציור של כובע. “רק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותנו”, נהג לומר לה, וגם, “הרי רק אנחנו יודעים את האמת, אף אחד אחר לא. ואם זה אנחנו מול העולם, אז ממש מיותר לספר. עדיף שאף אחד לא יתערב.”

המספרת רוצה להבין מה בדיוק קרה שם. איך בעצם התאהבה כל כך בגבר שמנמן, אדמדם, קרח, מבוגר ממנה בשנים רבות? ומה ראו האנשים סביבה? איך הסוד נחשף? מי אשם? מי צודק? מדוע לא חיכה עד שימלאו לה שמונה עשרה, כדי שיוכלו להתחיל מחדש בקשר האסור? האם באמת אהב רק אותה? האם עליה לכעוס עליו ולגנות אותו, או שההתאהבות ההיא לא תפוג לעולם, ותמשיך ללוות אותה לעד?

והרי, היא מסבירה – ואי אפשר שלא לחשוב על ההבדל בין שפת הרוך של הילד לשפת התשוקה של המבוגר, כפי שניסח זאת שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד – כל מה שרצתה מהמורה שלה היה – חיבוק של הכלה אבהית וחום אנושי.  כמה היא מיטיבה לתאר את הניתוק של המספרת, את מה שקורה לה בזמן האקט המיני שהמורה עושה בה, תמיד בחדר האחות בבית הספר. איך גופה שם, אך נפשה מרחפת במקומות אחרים. איך היא ממשיכה להיגעל מההפרשות שלו, הרוק, הנוזלים, ודנה את עצמה לכף חובה, “מתביישת בעצמה שזה קצת מגעיל אותה”, כי זה מוכיח שהיא לא מספיק בוגרת כדי לא להיגעל… “נו מה, את ילדה קטנה?” היא נוזפת בעצמה. כן! כך! ילדה בת ארבע עשרה, עם המורה שלה!

כאישה בוגרת, נשואה ואימא לילדים, שמנסה להבין מה באמת קרה לה, היא “מגייסת” עדים מחייה אז. חברות. מנהלת בית ספר. מדריך בצופים. את מה שהם אומרים לה היא מתעדת בסדרת דיאלוגים חד־צדדיים מרתקים, שאפשר בקלות להבין מתוכם את שאלותיה או תשובותיה לבני שיחה.

מרתק לגלות מה ראה כל אחד מהם: החברה שמגלה לה כי החברות האחרות שלה נרתעו מפניה. (ההתרחקות שלה מהן, הנזק שנגרם לה, חברתית ולימודית, הזכירו לי קטעים מהספר החדש של איאן מקיואן, Lessons, שגם בו מתועדת פגיעה של מורה בתלמיד). היא משוחחת עם חברה שמסבירה לה כמה שנים נדרשו עד שהצליחה להבין שלא, היא לא “העלילה” על המורה “דברים איומים”. ועם חברה שמספרת לה איך בית הספר הציג בפני ההורים את גרסתו, שלפיה מדובר בסך הכול בילדה מעורערת בנפשה – היא עצמה! – שהתאהבה במורה חף מפשע, וכולם האמינו לדברים הללו! המורות, כך נזכרת הַחֲבֵרָה, “לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה.” לא יכולתי שלא להיזכר במה שקרה לפני שנים אחדות בתלמה ילין, בית הספר שלימדתי בו במשך שנים. איך תלמידה לשעבר סיפרה שאחד המורים פגע בה מינית, ואיך השמיעו את קולם גם תלמידים לשעבר אחרים, שסיפרו גם הם על פגיעות מיניות של מורים. ומי ידע ולא פעל.

לא מזמן נוכחתי שעד היום יש מורים שמאמינים כי ה”פרשות” הללו נופחו מעבר לכול פרופורציה, שבסך הכול מדובר בתלמידות שהיה להן “סיפור אהבה” עם המורה שלהן, ושהן בכלל לא נפגעו. אולי כדאי שיקראו את הספר של שרית סרדס־טרוטינו? אולי יבינו סוף סוף כמה מזיק קשר כזה לנפשה של נערה, תלמידתו של המורה? גם אם היא משוכנעת שהייתה שותפה פעילה?

אחת העדות שסרדס־טרוטינו פונה אליה היא אמה. הדברים שהאם אומרת הרתיחו אותי. הם היו כל כך מוכרים! במיוחד המשפט: “אבל מה לעזאזל יכולתי לעשות?” (בין הכוכביות – זהירות, טריגר!) ***אלה היו המילים המדויקות ששמעתי מהאימא שלי כשניסיתי להבין מדוע  כשהייתי בת ארבע עשרה התעוררתי באמצע הלילה מהפנס שבו האירה על גופי המעורטל – היא משכה את מכנסי הפיג’מה שלבשתי כלפי מטה, הרגשתי אותה פתאום נוגעת לי בגוף, ושמעתי אותה לוחשת – “תישני, תישני”. כעבור כמה דקות הבנתי שהיא בודקת אם אבי הדביק אותי בכיני הערווה, כפי שהדביק אותה. לימים, כשהייתי כבת חמישים, והיא – כבת שבעים, ושאלתי אותה איך יכלה לעשות דבר כזה לילדה ישנה, לבתה, השיבה לי בשאלה: “אבל מה יכולתי לעשות?”***

הספר של שרית סרדס־טרוטינו אמיץ ומדויק. הוא הזכיר לי לפרקים את הספר ונסה האפלה שלי, של קייט אליזבת ראסל, שגם בה פגע מורה, כשהייתה בת חמש עשרה, וגם לה נדרשו שנים רבות כדי להבין שלא, זה לא היה סיפור אהבה הדדי.