מצד אחד, קל לקרוא את הספר של יולי נובק: הוא ידידותי, סיפורי ואישי, אין בו סבטקסט נסתר שיש לדלות ולפענח, כי אין צורך בסבטקסט כזה: הדברים נאמרים במפורש, וזאת גם כאשר המסקנות הנובעות ממחשבותיה של נובק מגיעות אחרי אנלוגיות מסוגים שונים. למשל – הדימוי של לבה שגועשת במעמקי כדור הארץ, או תיאור ההרפתקה הימית שבה איימו גלים ענקיים מול חוף בפורטוגל להטביע את הכותבת. בתום התיאור נובק מסבירה את ההשוואות שאליהן התכוונה, מראה את משמעויותיהן, ומנסחת את מחשבותיה בבהירות וברהיטות.

מצד שני, קשה מאוד לקרוא את הספר, וזאת מכיוון שהוא מנסה לערער את אבני היסוד הבסיסיות ביותר שעליהן ניצבות רגלי כישראלית וציונית, שהרי גם אני, כמו יולי נובק, נולדתי כאן. גם אני גדלתי על הידיעה שיש לנו – פליטים מדור ראשון, שני או שלישי, מארצות ערב או צאצאים של ניצולי שואה – זכות שתהיה לנו מדינה. גם אני (וילדי, נכדי, וכל בני הזוג שהיו לי), שירתתי בצה"ל, וגם אני מרגישה ישראלית לא רק כעובדה ביוגרפית, כי נולדתי כאן, אלא מתוך האמונה בזכות קיומה של מדינת ישראל "יהודית ודמוקרטית".

הנה, אמרתי כאן במפורש ובגלוי דברים שחלק מידידיי ישטמו ויבוזו לי עליהם, ואחרים יראו בהם את המובן מאליו.

אבל יולי נובק עשתה מסע ארוך, פנימי וחיצוני, שעורר אותה להטיל ספקות. לשאול שאלות קשות. ולהגיע למסקנות קשות עד בלתי אפשריות, מבחינתי.

"הלוואי," מייחלת נובק לקראת סוף הספר, "שבגיל חמש־עשרה או עשרים או שלושים היתה באה אלי מישהי ומציעה לי – בחמלה, בלי שיפוט, לשאול את עצמי מה אני יותר, בת־אדם או ישראלית או יהודייה או פלסטינית? ומה עוד אני יכולה להיות?" (היא מייחלת גם לכך שמישהי הייתה שואלת אותה אז "מה היא מעדיפה: גברים או נשים": שאלה שהייתה פוטרת אותה אולי משנים רבות של סבל, כי הייתה מעלה בדעתה את האפשרות לזהות את האמת על עצמה: שהיא לסבית).

עם התשובות שהיא מגיעה אליהן קשה מאוד להתמודד.

יולי נובק שימשה חמש שנים כמנכל"ית ארגון "שוברים שתיקה". היא מתארת כיצד לא ראתה סתירה בין פעילותה בארגון, שמטרתו להביא עדויות של לוחמי צה"ל על התנהגות פסולה של חיילים (כאלה שביצעו בעצמם או שהיו עדים לה), לבין תפיסת העולם הציונית שלה. אדרבא, פעילותה נגד עוולות הכיבוש, שמתבטאות במעשיהם הלא מוסריים של חיילינו, נועדו בעיניה לתקן את ההיגיינה הציבורית של המדינה שלנו. עוולות הכיבוש, כלומר – כל המקומות שנכבשו בעקבות מלחמת ששת הימים, ושבהם חיילים מתחככים עם אוכלוסיה אזרחית, מה שגורם בהכרח להתנהגויות נפשעות.

גם בימים שהייתה פעילה מאוד בארגון "שוברים שתיקה" לא עלה בדעתה שפעילותה נוגדת את עצם הקיום של מדינת ישראל, ואף לרגע לא ראתה בעצמה בוגדת, כפי שניסו לצייר אותה מתנגדי הארגון.

נובק מתארת משברים וזעזועים חמורים מאוד שחוותה, ביחד עם חבריה, כשהתברר להם שלארגונם חדרו "מרגלים" ופובוקטורים (אחד מהם היה אורן חזן, מי שנבחר כעבור זמן מה לכנסת) וניסו "להפיל בפח" את "שוברים שתיקה" בכך  שהזינו את הפעילים בסודות צבאיים לכאורה, רק כדי שיפרסמו אותם, ובכך יוכיחו שהם הם בוגדים. "מרגלים" אחרים התחזו לפעילי הארגון והשתלבו בפעילותו, כדי לדווח עליו למתנגדים. תיאור הבגידה של מי שנחשבו כחברים קרובים פשוט מחריד.

אבל עיקרו של המשבר שעבר על נובק לא החל אז, אלא אחרי שפרשה מהארגון, ונסעה לאיסלנד, מדיירה, פורטוגל, אירלנד, ולבסוף – לדרום אפריקה. דווקא שם, במקום הנודע כל כך לשמצה בשל מדיניות האפרטהייד שהייתה נהוגה בו, חוותה נובק כמה הארות מבעיתות.

האם יש דמיון בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הגזענית והמפלה, שגם כיום, כמעט שלושה עשורים אחרי שמדיניות האפרטהייד הסתיימה לכאורה באופן רשמי, אפשר עדיין לחוש בקיומה?

האם הבעיה האמיתית אינה נובעת רק מהכיבוש של 1967, אלא מעצם קיומה של מדינה שבבסיסה מתקיימת אפליה? חוק השבות, "מיהו יהודי", מהגרי עבודה שנזרקים מכאן באכזריות אחרי שגמרנו לנצל את עבודתם הזולה?

נובק מספרת על ההיסטוריה של האפריקאנרים, התושבים הלבנים ילידי אפריקה שהגיעו לדרום אפריקה מהולנד עוד במאה ה-17, כפי שסיפרו לה במפגשים שונים שהיו לה שם. האפריקאנרים הללו, אלה שהמציאו את מדיניות  האפרטהייד, סיפרו לה על עברם, על "מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המערב" שאותם הקימו האנגלים במהלך מלחמת הבורים, (שנים רבות לפני הנאצים), וזה "הסיפור המשפחתי והלאומי שלהם, של האפריקאנרים, וזה הכאב הגדול שהם מעבירים מאז בין הדורות, כבר יותר ממאה שנים". סיפרו לה על כפרים שהאנגלים שרפו, על הרג המוני, הרעבה ופחד. (על אכזריותם של האנגלים במלחמת הבורים קראתי בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינקדקוויסט, וידעתי כמובן על הטבח שעשו האנגלים באפריקנים, אבל לא ידעתי שהאכזריות הברוטלית כוּונה גם נגד האפריקאנרים). הסבירו לה שהם פשוט פוחדים, שמא אם הם "לא ישלטו במרחב בכוח הזרוע, אם לא יהיה 'אפרטהייד' שיבטיח להם יתרון – פוליטי כלכלי וצבאי – אז האנשים השחורים יעלו עליהם, יזרקו אותם לאוקיינוס. הפחד הוא מה שאיפשר למחלה להתפשט, לשלוח גרורות מתוחכמות אל כל תחומי החיים".

ההשוואה כמובן מובנת מאליה: גם בנו שולט הפחד. גם אנחנו משוכנעים שרק בכוח הזרוע נוכל לשרוד. גם אנחנו "כאלה".

האם כל אלה יכולים להצדיק את הזוועות של האפרטהייד? כמובן שלא!

האם ההיסטוריה שלנו מצדיקה את קיומה של מדינת ישראל?

אבל לא. אני מסרבת! אני לא מוכנה "ללכת" עם קו המחשבה ההגיוני לכאורה, שעל פיו אני בת דמותם של האפריקאנרים, אלה שעד היום, כך היא מתארת, מדברים על diversity – כלומר, על כך שיש מקומות לא הומוגניים, כלומר, כאלה שיש בהם גם אנשים "צבעוניים" או "שחורים" או "הודים".

(ברגע מסוים, כשאחת הידידות החדשות של נובק מסבירה לה שהיא "צבעונית" ונובק מופתעת, כי אי אפשר בכלל להבחין בכך, נזכרתי בספר חוצה את הקו של נלה לרסן, שם מתוארים חייהן של נשים בארצות הברית שמתמודדות עם עניין הגזע. ליתר דיוק – עם ההעלמה של הגזע שלהן, או הסוואתו).

תיאור הכינוס של אפריקאנרים כאלה, חמושים, מצוידים בכובע המצחייה של דונלד טראמפ, אנשי האלט רייט, מבחיל. והמסקנה שלפיה עלי לשאול את עצמי "מי אני?" ולהבין שאם אני ציונית אני "כזאת" מזעזעת ומקוממת.

האם הבחירה "בין להיות ישראלית ולהיות בת אדם", היא בינרית? אם כך אז לא כך, וזהו זה?

אין ספק בלבי: הנזקים שגורם הכיבוש, השליטה על עם אחר, נטול זכויות, מכרסמים בתשתית המוסרית של קיומנו. די אם נחשוב על מקרה אחד שעלה אמש (12.1.2022)  לכותרות: "עמר אסעד, פלסטיני בן 80 מהכפר ג'לג'ליא מצפון לרמאללה, נמצא לפנות בוקר מת אחרי שנעצר על ידי כוח צה"ל למשך כמה שעות"; או אם נצפה בשמחתם של תושבי עזה שזכו סוף סוף לפני כמה ימים לקבל תעודות זהות (איך ייתכן שזכות כל כך בסיסית ניטלה מהם עד כה?) כדי להבין עד כמה רבה הפגיעה. לא רק בפלסטינים. גם בנו. ואלה כמובן רק שתי דוגמאות קטנות מתוך אינספור פשעים ועוולות.

אני מתעבת את כל הזוועות הללו, שנעשות בשמי.

ובכל זאת, אני לא מוכנה להתכחש לזכות הקיום של מדינת ישראל.

בחיפוש אחרי התשובה לשאלה "מי את בכלל?", יולי נובק לוקחת אותנו למסע אישי, מציבה בפנינו מראה שמציגה מציאות שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להתעלם ממנה ומאלצת אותנו לשאול את עצמנו את אותה שאלה. אני סוגרת את הספר בסערת נפש וכאב גדול. את הדיסוננס הקוגנטיבי שנובק יצרה אמשיך להשתדל ליישב באופן שאינו פוסל את קיומה של המדינה.