גוף הדמעות, ספרה של פזית גבאי ששון שהיא, ככתוב על גב הספר, “עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית”, הוא סיפור מעניין, גם אם איננו יצירה אמנותית. יש בו אמנם עלילה, דמויות, תפניות, ונבנים בו אפילו רגעים מסוימים של מתח, אבל חסר בו מה שהופך רומן לספרות: ריבוד ועומק. הוא הולם את האקרונים WYSIWYG – What You See Is What You Get  כלומר: “מה שרואים הוא מה שמקבלים”. הכול מוסבר: רגשות, מחשבות, ציפיות, משמעויות. אין צורך לפענח שום דבר ואין רבדים נסתרים או סבטקסט. הנה דוגמה קטנה: על אחד הרופאים נמסר שהוא “איש יפה מבפנים ובחוץ”: במקום שמעשיו יעידו עליו, במקום שהקורא יבין, הכותבת “מסכמת” מבחוץ, ולנו לא נשאר אלא להאמין לה…

ובכל זאת קראתי אותו עד סופו. לא כיצירת אמנות, אלא כטקסט שמתעד ומתאר התמודדות לא פשוטה עם בעיה ספציפית (ובכך הזכיר לי ז’אנר שלם של ספרים, בעיקר כאלה שמיועדים לילדים, העוסקים ב”בעיה”: למשל גירושי הורים, מעבר דירה, נידוי חברתי, וכן הלאה).

נושא הספר שלפנינו הוא: “שיתוק מוחין”. מה קורה להורים שהתינוקת שלהם, שמה בספר ליבי, מאובחנת? איך זה משפיע על כל אחד מהם בנפרד, ועל הקשר ביניהם? מה קורה לילדה? איך האופן שבו גידלו אותה ישפיע על חייה בבגרותה? אילו הדים מהעבר ימשיכו להדהד בה? האם יש לה סיכוי להיות מאושרת, לממש את יכולותיה, “להשתקם”?

אחת הבעיות בספר היא שבעצם אנחנו לא באמת מצליחים להבין מה הבעיות שליבי מתמודדת אתן, למעט הקושי שלה ללכת. היא עוברת סדרה של ניתוחים: מה התוצאות שלהם? מה מצבה כיום? במה בדיוק מתבטאת נכותה?

בעיה נוספת יכולה להיראות עניין טכני גרידא, אבל הוא למעשה מהותי, כי הצורה והתוכן שלובים זה בזה: שפת הדיבור של הדמויות בלתי אפשרית. הנה כמה דוגמאות, אבל הספר כולו כתוב כך:

“אני רוצה לחזור לנשום, אני מרגישה שכדורי באולינג חוסמים לי את קנה הנשימה. הדאגה לי, לה, לאחיה, ההכרה בשבריריות החיים שנוגעת בבשר שלי, או יותר נכון תתקעקע בבשרה, הורגת אותי.”

“תתקעקע בבשרה”? מי מדבר כך?

“עליך להחזיק בידיעה החמקמקה שהבריאות היא מתנה. בפיקניק האחרון ראיתי אותן מסתכלות על ליבי באופן המבקש לאסוף את הפגמים, למנות אותם, להכריז על ניצחונן”.

“עליך להחזיק בידיעה”? מתחשק לקחת עיפרון ולתקן. להעביר את הכתוב לשפת דיבור אותנטית. אולי למשל: “את חייבת לזכור…” או “תזכרי תמיד ש…” ובהמשך – “ראיתי אותן מסתכלות על ליבי ומנסות לשים לב לכל הפגמים שלה, לספור אותם, ולהרגיש שהן ניצחו”. משהו כזה.

במקום אחר את “אך הבנתי” לשנות ל “אבל הבנתי”, המשכנע יותר כשפת דיבור.

את “זה תמיד מעורר את התלהבות הילדים” ל: “ילדים תמיד מתלהבים מזה”, וכן הלאה, עוד ועוד.

ועוד: “זה משום שאני מאפשרת לך לחשוב על כך בשנית ובשלישית.” לדעתי דובר עברית היה אומר: “זה כי אני נותנת לך (אולי בכל זאת מאפשרת לך) לחשוב על זה עוד פעם ועוד פעם”.

בדיאלוגים לא צריך להיבהל משפת הדיבור כפי שהיא. ההקשבה לה והדיבור והתיעוד שלה, כך שתצטייר אמיתית ואותנטית, הם מרכיב חשוב בכתיבה, ואם אוזנו של הכותב רגישה לה, היא משכנעת את הקורא. לכן לא מדובר בכשל טכני גרידא.

עם זאת, חשוב לציין שלא כל הדיאלוגים מופרכים. יש גם “בא לי סטייק…”, “הוא חולה עלי…”, “אוקיי, לשנינו לא יזיק…”, אבל יש גם, ולא בדיאלוג, “בוא כנס” – כמובן שיבוש. כי צריך להיות “היכנס”, ואם בשפה דיבורית – “תיכנס”.

חשוב מאוד להדגיש שיש בעברית פער בין שפה מדוברת לשפה “רשמית”, שפתו של הסופר הכל‾יודע, וטקסט שכתוב היטב מבחין בו ומתעד אותו.

בעיה אחרת היא שהדמויות לא באמת מובחנות. החֲמָיוֹת מעצבנות באופן דומה. הבעלים ונשותיהם מגיבים כמעט אותו דבר. הילה וליבי בתה דומות כל כך, עד שהן יכולות כמעט להיות לא אם ובת, אלא אדם אחד.

אבל, כאמור, הספר בכל זאת מעניין בדרכו, כי הוא פותח צוהר אל הקושי שמעוררת נכות של ילד, ואל ההתמודדות עם הקושי. נראה שהכותבת מכירה את הקושי הזה מקרוב, על בשרה, או מהתמודדות של אנשים שקרובים אליה.

כתיעוד של ההתמודדות עם שיתוק מוחין יש בו ערך.