“אין כאן שום ביקוש לפרקליטים כמו קלארנס דרו[1]‘ ואין עוד משפטים כמו ‘משפט הקופים’, אם כי קופים יש לנו בשפע, בכל אולם משפטים, והם מוכנים לעשות הצגה בשביל בננות ובוטנים.”
הוא נאנח בכבדות, ואת מקום הסרקזם תפס אצלו עצב. “מה אנו אמורים לומר, גבירתי, על המצב של המדינה הזאת? מה אנו אמורים לחשוב? כאשר הערכאה הגבוהה ביותר בארץ הופכת את אשמתה של ראש הממשלה לחפות, הופך כל העסק הזה” – הוא הצביע על הבניין המרשים “למוזיאון של תעלולים זולים, במקום שיהיה מעוז החוק החי והנושם שמחזק את אושיות החברה.”
עומק צערו נגע ללבה של דינה, והיא שאלה, “למה עשה את זה בית המשפט העליון?”
“מי יודע, גבירתי. מדוע יש מחלות ורעב וסבל? אנו יכולים להשיב רק על האיך, על האיך, ועל ההיכן ועל המתי. ראש הממשלה מרמה בבחירות, ואז משנים מיד את החוק הרלוונטי. אֶרגו, היא לא אשמה. אנחנו, בני התמותה המסכנים, חייבים לחיות עם המחשבה שמאורעות מן העבר הם מעבר לאחיזתנו, ואילו ראש הממשלה עושה להטוטים עם דברים שאירעו בעבר.”
[1] עורך דין אמריקני, ממקימי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ומראשוני המתנגדים לעונש מוות. ייצג בהתנדבות מורה שלימד את תורת האבולוציה ב”משפט הקופים” ב-1925.
