הסופרת האמריקנית בריט בנט, THE VANISHING HALF: חשוב ומרתק!

הוא מסוג הספרים שקוראים אותם לאט, שמא הדף האחרון יגיע מהר מדי, מנסים לדחות את הרגע שבו אין ברירה, צריך להיפרד ממנו, מהדמויות, מהעלילה, שהיא מצד אחד מורכבת, ומצד שני – פשוטה עד כדי כך שאפשר כמעט לסכם אותה בשניים שלושה משפטים (מה שאין בכוונתי לעשות, כמובן, שמא אגזול את ההנאה ממי שמתעתדים לקרוא את הספר).

The Vanishing Half – איך הייתי מתרגמת את שמו לעברית? אולי: "המחצית הנעלמת"? – נפתח ברגע דרמטי: דזירה ויגנס, אחת מצמד תאומות שברחו מהבית לפני כשבע שנים ונעלמו, חזרה לבית אמה בעיירה הקטנה שבה נולדה וגדלה. דזירה הביאה אתה ילדה קטנה, ג'וד, בתה. 

ג'וד, למרבה ההשתאות של תושבי העיירה, היא הילדה הכהה ביותר שהם ראו מעודם. צבע עורה הוא נתון חשוב ביותר: רוב תושבי המקום הם צאצאים של סבא רבא-רבא-רבא שהיה עבד משוחרר, והתחיל את חייו כרכוש של אביו הלבן. אותו עבד משוחרר ירש מאביו את אחוזתו, והחליט לממש בה את חזונו: להפסיק להיות שחור. הוא – בן תערובת בהיר יחסית, יישא לאישה מישהי בהירה כמוהו, וכך כל דור בעתיד יתבהר, "כמו שמנת שנמהלת עוד ועוד בקפה, עד שהוא מלבין", כדי שצאצאיו הרחוקים לא ייראו עוד שחורים. ה"מזימה" של האב המייסד הצליחה עד כדי כך, שכאשר כומר אירי הגיע למאלארד, העיירה קטנה ושכוחת־אל בלואיזיאנה, שאותה הקים אבי השושלת באחוזה שירש, הוא לא הבין מי כול הבלונדינים והג'ינג'ים שמסתובבים בחוצותיה, הלא האוכלוסייה בעיירה אמורה להיות שחורה, ואם כך נראים כאן "שחורים", איך בכלל תיתכן ההפרדה בין הגזעים?תהה אותו כומר. 

וזה למעשה עניינו העיקרי של הספר.

בתוך העלילה המפותלת, המגיעה מנקודות מבט משתנות, ומתקופות חיים שונות, בעודנו עוקבים אחרי מהלכי החיים של צמד התאומות שעזבו את העיירה ורק אחת מהן שבה אליה, אנחנו לומדים מה פירוש להיות "שחור" בארצות הברית, במיוחד בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, אבל גם לתוך שנות השמונים והתשעים, גם אחרי רוזה פרקס, אחרי מרטין לותר קינג, אחרי כשהסגרגציה בוטלה, כשכבר לא היו חוקים מפלים ושלטים הקובעים "כניסה ללבנים בלבד". 

ברומן שלפנינו הובהר לי בפירוט רב יותר מה שמתואר גם בספר חוצה את הקו של נלה לרסן: איך נראים חייהם של נשים שצבע עורן הבהיר מאפשר להן להעמיד פנים שהן לבנות, ומה המחיר הנפשי שנגבה מהן על העמדת הפנים הזאת.

האם סביבתן החדשה, הלבנה, תנדה אותן אם תיוודע האמת? אבל איזו אמת? הרי שום דבר לא ישתנה, הן יישארו בדיוק מי שהיו לפני כן. אבל לא. חייהן עלולים להיהרס, אפילו בני המשפחה הקרובים ביותר ינדו אותן, אם ידעו. אז איך מתמודדים עם חיים שלמים של שקר? איך העמדת הפנים המתמשכת תשפיע על הדור הבא? האם החופש שמקנים "חיים לבנים" מצדיק את השקר? ומדוע זאת, בעצם, העמדת פנים? 

ומהצד השני – מה המחיר שמשלמת מי שדבקה בגזע שלה, ואפילו יולדת בת שחורה ממנה, שחורה במיוחד? אילו מין חיים יהיו לאותה בת?

תיאורי הגזענות ה"פנים גזעית", כלומר – זאת של שחורים־בהירים כלפי מי שגון עורם כהה יותר מזה שלהם, מזעזעים ומכאיבים מאוד: "כינו אותה תינוקת זפת. אמצע הלילה. כֵּהוֹנֶת. עוגת בוץ. אמרו – תחייכי, אי אפשר לראות אותך. אמרו – את כל כך כהה, שאת מתמזגת עם הלוח. אמרו – בוא נתערב שאת יכולה להגיע לגמרי עירומה להלוויה. בוא נתערב שגחליליות עוקבות אחריך. כשאת שוחה את בטח נראית כמו כתם נפט."

היחיד ששם לב אל ג'וד הוא נער שמוכן לפגוש אותה בלילה, באין רואה, שהרי "בחושך אף־אחד לא כהה מדי", וגם המפגשים האלה נועדו רק למטרה אחת: הוא מגפף אותה להנאתו, אך לאור היום, בנוכחות חבריו, מתנכר לקיומה. והיא, צמאה כל כך לתשומת לב, למגע אנושי, מוכנה לשתף אתו פעולה. לכל אורך שנותיה כתלמידה בבית הספר ג'וד החיננית, הנבונה והמוכשרת, סובלת מבדידות חברתית מוחלטת. רק כשהיא מצליחה לצאת מהעיירה, בזכות כישרונותיה המופלגים, כשהיא מגיעה למקום שבו חיים בני אדם מכל צבעי העור – לבנים, חומים בהירים, חומים כהים, שחורים – היא זוכה בידידות, אהבה והערכה.  

תיאורי הגזענות, גם זאת של לבנים "נאורים", מחרידים. כך למשל אחד מהם תומך אמנם במרטין לותר קינג, ואומר את הדברים הנכונים בעניין האפליה הגזעית, אבל כמובן שאינו מוכן לשאת את הרעיון שמשפחה של שחורים תעבור לגור בשכונת היוקרה שבה הוא גר. 

כשהגזענות של הלבנים מתוארת מנקודת המבט של שחורים, היא נראית לפעמים לא פחות ממגוחכת: "היא שחתה בנהר, או, לפעמים, בחוף הים, שם המצילים הלבנים הורו להם להישאר בצד הצבעוני של הדגל האדום. המים התערבבו כמובן, ועברו מצד לצד, ואם השתנת בצד הצבעוני – כפי שדזירה איימה תמיד, בצחקוק, לעשות – השתן יגיע בסופו של דבר לצד הלבן."

 ברומן אנחנו רואים לא רק את הגזענות המעליבה, אלא גם את צדדיה הרצחניים. כך למשל את אביהן של התאומות, דזירה וסטלה אחותה, הרגו כמה גברים לבנים בלינץ' כפול: תחילה התעללו בו, ואז, כעבור כמה ימים, רצחו אותו, לעיניהן: "אפילו כאן, במקום שבו אף אחד לא מתחתן עם שחורים־כהים, אתה עדיין נחשב לא־לבן, ולכן גברים לבנים יכולים להרוג אותך, רק מכיוון שסירבת למות."

האם מי שמעמיד פנים שהוא לבן נעשה כזה באמת ברבות הזמן? מה המשמעות של להיות לבן?

האם להיות לבן משמע באמת – להיות אדם חופשי? איך מתנהגים לבנים? איך רואים אותם מי שאינם לבנים?

"את צריכה להיכנס לשם כמו מישהי שזכותה לקבל תמיד כל מה שהיא רוצה," מסבירה אחת התאומות לאחותה. ואחותה משיבה מיד: "כלומר – כמו לבנה."

הסופרת בריט בנט (Brit Bennett), שכתבה את הרומן שלפנינו, פרסמה ב-2014 מאמר בשם "I Don't Know What to Do With Good White People", שזכה לתהודה רבה. היא כתבה אותו בעקבות זיכויו של שוטר לבן, דארן וילסון (Darren Wilson), שירה והרג צעיר שחור, חף מפשע, בשם מייקל בראון (Michael Brown).

בין היתר היא מתארת במאמר אירוע שעבר על אביה בצעירותו. הוא היה פרקליט מחוזי כשלפתע עצרו אותו שוטרים, שכיוונו לעברו את נשקם. השוטרים סירבו להסתכל על התג שנשא בארנקו. אביה אמר תמיד שניצל ולא נרצח בידי השוטרים ההם רק מכיוון שנשאר רגוע ולא הגיב כלל. 

לדבריה של בנט, השוטר דארן וילסון אפילו לא התחרט על שהרג אדם חף מפשע. "לא התכוונתי לפגוע באף אחד", היא מצטטת את הדברים שאמר להגנתו, והיא מוסיפה: "אני לא יודעת מה יותר גרוע, רוצח שלא התחרט, או אדם שעומד על כך שכוונותיו היו טובות." 

היא מספרת על אפליות "קטנות" שהיא נתקלת בהן בחיי היומיום: אישה לבנה שמעזה לעקוף אותה בתור. החשש של סבתה מפני תוצאות הרות אסון שעלולות להיות לביקור של נער לבן, בנו של הרופא: האם תתעורר חמתם של לבנים אחרים? האם יפגעו בה ובאחותה, בעקבות הביקור התמים בביתן? 

"הורי ידעו את מה שייוודע גם לנו במרוצת הזמן: שבשנות התשעים, בביתנו שבקליפורניה, שבו היינו מוקפים בלבנים־טובים, היה עלינו לחשוש יותר מפני דברים אחרים, לאו דווקא מפני גזענות גלויה."

והיא מוסיפה עוד במאמר: "לעתים קרובות אני שומעת אנשים לבנים־טובים שואלים אנשים לא־לבנים מדוע הם ממקדים הכול בגזע, כאילו שאנחנו נהנים לחשוב שגזענות היא המניע. הלוואי שלא הייתי צריכה להתמודד עם האינטראקציות הקטנות האלה ולא לשאול את עצמי: ייתכן שאני מגזימה? ייתכן שאני סתם פרנואידית? זה מתיש." 

ברית בנט כתבה את הספר כמה שנים אחרי שהמאמר התפרסם. הוא נוגע בשאלות שהעלתה במאמר, ועושה זאת בתחכום אמנותי מרשים.

כשראיתי את הריאיון המשותף של אדם ורטה, המורה לאזרחות, וספיר סבח, הנערה שגרמה לפיטוריו שכן היה "שמאלני" מדי לטעמה, כששמעתי אותה מצהירה שהיא לא גזענית ומנסה להוכיח את הנאורות שלה באמירה הזחוחה, המזעזעת, "המוסכניק שלי ערבי", הבנתי עד כמה הספר שלפנינו חשוב ורלוונטי גם לנו כאן, בישראל.