ימי מטילדה הוא רומן חריג בנוף הספרותי הישראלי. ניכרת בו חיבתה של הכותבת לאייזיק אסימוב, והיכרותה עם הסוגה הלא כל כך פופולרית בארץ, של מדע בדיוני. בז'אנר הזה במיטבו נוטל הכותב סוגיה מעולמנו, מקצין, מפרק ובודק אותה. כמו כן, שומר הכותב על החוקיות של העולם החדש שהוא בורא. היא נעוצה בחלקה במציאות המוכרת לנו, אבל מתרחבת ונמשכת ממנה והלאה.
בספר שלפנינו, שמתרחש בישראל, אי שם בעתיד, בזמן שבו אנשים משותקים יכולים ללכת בסיוע של אמצעים אלקטרוניים. הם תלויים אמנם בשַׁלָּט שעלול להתרוקן, אבל אפשר להדפיס להם שלט חדש בעזרת "מדפסת חומרים" זמינה. בעתיד המתואר, בני אדם יכולים לתרום תאי לבלב למי שחלה בסוכרת, ומיפוי גנטי מדוקדק מנבא את כל המחלות שבהן אדם עלול לחלות, וגם את אלה שיהיה פטור מהן כמעט בוודאות, בלי קשר לאורח החיים שינהל.
אבל ה"המצאה" החשובה ביותר, המתוארת ברומן בפרוטרוט, היא היכולת לשבט יצורים שנכחדו מהעולם לפני עשרות אלפי שנים, בעצם – ליצור אותם מחדש, מתאי גוף שהתגלו כנראה בחפירות ארכיאולוגיות.
אז מה הסוגיה שבה מבקשת אביבית משמרי לדון?
במציאות של הרומן מתקיימים כמה ניאנדרטלים שפיתחו אותם מכמה תאים עתיקים. נשים מגזע ההומו ספיאנס, כלומר – בני אדם "רגילים", כמונו, קוראי הספר – הסכימו לשאת בגופן את העוברים שפותחו מאותם תאים, וללדת אותם. לאחר שבגרו הם מכונים "אנדרים".
אחת האנדריות הללו התקבלה בישראל כמתנה מאת ממשלת אוסטרליה. שמה מטי. מטילדה. היא חיה באזור מגודר בסביבות היישוב גזר, ושני מדענים, גבר ואישה, משגיחים עליה. תפקידם – לשמור על שלומה, ולוודא שאינה נחשפת לדברים שלא התקיימו בתקופה שהייתה עדיין הניאנדרטל המקורי שממנו נוצרה.
התיזה הבסיסית שעליה נשען הרומן היא שאם יצליחו באמת לשחזר את הניאנדרטלים, שהיו סוג שונה של בני האנוש מאלה שממנו התפתח האדם המודרני, ההומו-ספיאנס, אותם ניאנדרטלים יידמו בהתנהגותם לאבותיהם הקדמונים: הם לא יוכלו לדבר, ולמעשה שום תקשורת של ממש לא תתאפשר בינם לבין בני ההומו ספיאנס. לא תיווצר שפה משותפת. אלה לא יצליחו לעולם להבין את אלה.
אכן, בפרה-היסטוריה התחולל מאבק בין שני זני בני האדם. ההומו ספיאנס ניצחו, כבשו את העולם והביסו את הניאנדרטלים, שהוכחדו.
משמרי מתארת את המאבק המשוחזר ההוא. את כוחם הגובר של ההומו ספיאנס, שמרשים לעצמם שוב לקבוע את הכללים, ולהכתיב לניאנדרטלים את "כללי המשחק". כמו אז, בימי קדם, גם כיום רק ההומו ספיאנס הם אלה שמסוגלים לשתף פעולה, לכרות בריתות, להערים, ולכן גוברים שוב ושוב על האנדרים שיצרו מחדש. הם בזים לאפשרות שלאנדרים יש דחף אמנותי: "'סביר להניח שהם רק מחקים את מה שלמדו מאתנו, עכשיו או בעבר'", והם מרשים לעצמם לנסח חוקים שנוגעים בגורלם של האנדרים. למשל החוק המנסח "'הסכמה מובלעת'" שלפיו "אין צורך לקבל את הסכמתם הפעילה [של האנדרים] לכל דבר ודבר, וכל עוד לא הביעו התנגדות אקטיבית, משמע שהם מסכימים למה שנעשה בם".
יש ברומן לא מעט תיאורים רבי חן, בזכות המבט החיצוני-לכאורה על האנושות. הנה למשל, מריבה קולנית בין שני גברים: "אמירתו של אלקלעי הגביהה את הסטנדרט שנקבע בתחילת הדיון בכמה וכמה דציבלים, וגם לוותה בשפת גוף תואמת. לאחר שצעק, עמד על פי כל הסימנים להתנפל על שוקו. את כוונתו זו הדגיש בתנועה שכמוה ניתן לראות לא פעם אצל זכרי הומו ספיאנס. התנועה שילבה את הטיית פלג הגוף העליון קדימה כאשר התחתון נשאר נטוע במקומו, באופן המעורר רושם של השתלחות שאם לא תרוסן – תתפרץ מיד." ובהמשך:
"'אתה לא תגיד לי!'
'באמת!'
'מה אתה אומר!'
'זה מה שאני אומר!'
האמירות המטא-דיבוריות שפלטו בשלב זה שני הזכרים המתקוטטים נאמרו מבלי לשים דגש על התוכן המילולי, אך בכוונה גדולה. באוויר עמד ריחה הסמיך של אלימות קרובה".
הקטע המצוטט מבקש להדגים לפנינו את הקשר הקרוב מאוד שבין ההומו ספיאנס למקורותיו הרחוקים: הנה שני גברים, שני זכרים, שמזכירים בהתנהגותם ספק בני אדם ספק חיות.
ההתנגשות בין המין האנושי לבין הנידאנדרטלים שיצרו הולידה בספר קטע הגותי יפה להפליא: "זמן רב כל כך ישבה האנושות לבדה. זמן רב כל כך חיפשה לה חברים. שלושים אלף שנה נמשך החיפוש. בכל מקום חיפשה אותם: על כוכבים אחרים, בחלל החיצון בלב כדור הארץ. לבסוף קנתה לה מחדש חברים ישנים. אבל בהם נהגה בחד צדדיות, כמו ילדה המשיחה את לבה באוזני הדובי שלה. היא ידעה אותם לכל פרטיהם, אבל לא הצליחה לזהות בהם דבר שלא זיהתה קודם כל בעצמה. מעולם לא הצליחה לקבוע מה שיעורו של האנושי בהם, או לחלופין להבין את החלקים האחרים בהם, שאינם אנושיים. קיצורו של דבר, האנושות קבעה לה מבחן חברות ונכשלה בו."
בשביל קטעים כאלה כדאי לקרוא את הספר, גם אם אינו נטול פגמים. עלילתו, ויש בו עלילה, תזזיתית באופן מוזר ולא משכנע. לפעמים היה נדמה לי שהכותבת אינה בטוחה לאן באמת היא מובלת, או מובילה את דמויותיה. התחלות מובילות להמשכים קטועים ולא תמיד משכנעים, וגם הסיכום המופיע בסופו של הרומן, שבו כל אחת מהדמויות מקבלת את אחרית הדבר לקורותיה, נראה מודבק וקצת מיותר.
עם זאת, הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית.
אני שמחה במיוחד לציין לטובה את איור הכריכה של שירה לימון. הוא אסתטי ומסקרן.
הסופרת העלתה לרשת גרסת PDF מלאה של הרומן. אפשר לקרוא אותו כאן.
2 thoughts on “אביבית משמרי, "ימי מטילדה": מה יקרה אם הניאנדרטלים יחזרו?”