"אז מי האימא האמיתית שלך?" שאלה אחת הצופות בתום ההקרנה, שהתקיימה בספרייה הציבורית בקריית אונו.

השאלה הייתה בעצם מיותרת: הסרט שזה עתה הסתיים, כבר ענה עליה לכל אורכו. אבל סיוון, שהתיישבה זה עתה מול הקהל, השיבה בחיוך: "שתיהן," היא אמרה. "בזכותן, בזכות זה שהן קיבלו זו את זו, אני לא צריכה לבחור."

"אסירת תודה" הוא סרט תיעודי המספר על חייה של סיוון תמרי. כשהייתה בת חמש ואמה נשלחה למאסר ממושך בכלא, בגין שימוש בסמים וכייסות – הכספים שגנבה נועדו למימון הסמים − הועברה סיוון מביתה שבירושלים למשפחה אומנת בקיבוץ שדה אליהו.

סיפורה הוא סיפור של נדיבות אנושית שמעלה על הדעת את המשפט, מהיפים ביותר שיש: "המדליק נר מנר – זה נהנה וזה אינו חסר" (מתוך מדרש רבה לספר במדבר): ככל שרבים הנרות הנוטלים זה מזה, האור רק מתעצם וגובר, ולמרבה הפלא והשמחה, הנתינה אינה גורעת מאומה מאורו של הנותן.

את הסרט, ששודר בערוץ 10, אפשר לראות במלואו, הנה הוא:

אבל חווית המפגש עם סיוון, הדברים שסיפרה, נוכחותה הכובשת, האהבה הרבה שהיא מביעה כלפי משפחת האומנה, ההורים שאימצו אותה אל לבם, האחים והאחיות, ובה בעת גם כלפי האימא שילדה אותה, היא חוויה יוצאת דופן.

אי אפשר שלא לשים לב לשוני העצום בין משפחת המוצא למשפחה המאמצת. דווקא השוני הזה, הסבירה סיוון בדברים שאמרה אחרי ההקרנה, עזרו לה, במידה רבה, להתאקלם בביתה החדש. ועם זאת, את המשפחה המקורית, את דרכיה וסגנונה, היא זכרה היטב. "איך הרגשת כשראית את המנהגים שלהם?" שאלו אותה בקהל והיא חייכה שוב: "שם גדלתי עד גיל חמש. שום דבר לא היה זר לי."  הכול שלה: המשפחה הייקית, הדתית, והאימא האסירה לשעבר. הדיבור השקט, והצעקות שכולן רגש חשוף, האיפוק והקולניות. כי, זאת יש להבין, מכל צד הורעפה עליה אהבה. "לא הייתי קלה," היא מסבירה. "בדקתי גבולות. כי אם האימא שילדה אותי נטשה אותי, איך יכולתי לדעת שגם המשפחה הזאת לא תעזוב אותי?"

בדיעבד היא הבינה שגם האם היולדת בעצם לא נטשה. היא ויתרה עליה, כך רואה זאת סיוון, כמעשה של נדיבות שלא תיאמן: מאחר שידעה שלעולם לא תוכל להעניק לבתה את מה שיכולה משפחת האומנה להעניק, החליטה לשחרר אותה אל חיים טובים יותר. התוצאה מדבר בעד עצמה: במפגש, כמו גם בסרט, אפשר היה לראות אישה צעירה, יפהפייה, מלאת כוחות ואהבה.

אכן, אהבה היא המילה החזקה ביותר שאפשר היה לצאת אתה מהמפגש הזה: סיוון אוהבת את האימא שילדה אותה. היא זוכרת שעד גיל חמש, כשעברה למשפחה המאמצת, הייתה אמה טובה אליה. בישלה. טיפלה. אכן, בין לבין היו לה נפילות. אבל בסך הכול היא זוכרת אימא אוהבת. סיוון אוהבת את ההורים ממשפחת האומנה. את האחים, שמהרגע הראשון קיבלו אותה כשווה בין שווים. עד כדי כך שאחד האחים הסביר להורים כי אם סיוון הילדה מרשה לעצמה לריב ולכעוס, סימן שהיא מרגישה שייכת, ואהובה.

ואז סיפרה סיוון כיצד הגיעה אל המשפחה האומנת: אמה, שיכלה לסרב להצעתה של העובדת הסוציאלית, החליטה לחשוב על טובת הילדה, ולא על עצמה. העובדת הסוציאלית, "המלאך שלי", כפי שסיוון מכנה אותה, הייתה בעצמה ילדה מאומצת, שידעה איך אימוץ יכול להציל חיים. וגם האב במשפחת האומנה היה יתום שאומץ, והחליט להחזיר טובה כנגד הטובה שהצילה את חייו. להעניק אור מאורו.

האדם היחיד שעליו סיוון כועסת הוא סבה, אבי אמה, שהתעלל בבני משפחתו, ושהיא תולה בו את האשמה להתדרדרותה של האם לסמים ולפשע. גם הוא, אגב, היה קורבן להתעללות במשפחה, ובכל זאת קשה לסלוח לו על מה שעולל וחולל במעשיו.

אבל מעגל האלימות נקטע. הנדיבות והטוב ניצחו הפעם. סיוון המקסימה מלאת כוחות נפש ויכולת עשייה, מפיצה את האור בסרטה ובדבריה, ואין לי ספק שתמשיך לעשות זאת גם בעתיד, בכל דרך שתמצא לה.