"רציתי להעלות באוב את אמיל מעולם המתים", כותבת אורה אחימאיר בספרה החדש, בסלון של ברטה ומוסיפה: "אני אישה סקרנית ומבוגרת והוא רוח רפאים"… אמיל הוא נכדה של אחת משתי הנשים שהעסיקו את אחימאיר, עד שהקדישה לשתיהן את זמנה, מרצה וכישרונה, והנציחה אותן בספר שלפנינו. ובעצם, מה שעשתה לכל אורכו של הספר הוא בדיוק זה: להעלות אותן באוב מעולם המתים, לפענח את דמותן, לערב את דימיונה היוצר עם עובדות וראיות שמצאה בתחקיר מקיף שערכה, ולהחיות לא רק אותן, את ברטה ואמליה, אלא גם את התקופה, המקום והנסיבות המרתקות שבהן חיו: וינה של סוף המאה התשע־עשרה ווהמחצית הראשונה של המאה העשרים.

ברטה ואמליה היו בנות דוד שנישאו לאחים צוקרקנדל. שם משפחת המוצא של אחימאיר היה צוקרקנדל. "במשפחתנו אמרו שבין כל בעלי השם ההולך ונעלם יש קשר דם," היא מספרת על תחילת ההתעניינות שלה בסיפור.

אחד מבני משפחת צוקרקנדל היגר לווינה בתחילת המאה ה-19, ושם נמשך הענף המשפחתי שלו, ואילו בני המשפחה האחרים, הענף העני יותר שממנו הגיע אביה של אחימאיר, נשארו בגליציה. סקרנותה ניצתה כנראה כי ידעה שברטה ואמליה הן בנות משפחה רחוקות שלה, אבל מה שלמדה עליהן, וההתמסרות שלה אל סיפורן, נמשך מתוך העניין הרב שעוררו בה. את העניין שחשה היא מיטיבה להעביר אלינו, הקוראים.

יש לנו אפילו מושג איך הן נראו: את דיוקנה של אמליה החל לצייר הצייר הנודע קלימט, אבל הספיק רק להשלים את פניה. שמלתה נשארה כרישום כללי, מתווה הכנה לקראת המשך היצירה שקלימט לא זכה להשלים, שכן הלך לעולמו. רפרודוקציה של אותו ציור מופיעה בחלקה הפנימי של הכריכה (וחלקו – גם על הכריכה החיצונית). את ברטה קלימט לא צייר, אם כי דווקא היא הייתה זאת שהתיידדה אתו, כמו גם עם מיטב אנשי הרוח שחיו בווינה באותם ימים, ביניהם אישים כמו פרויד, שטפן צווייג, מאהלר, ורבים אחרים. דיוקנה המצולם מופיע בחלקה הפנימי של הכריכה האחורית.

צילומים נוספים, מהסוג שאפשר למצוא בספר עיון או ביוגרפיה, מופיעים במקובץ בין דפי הספר. רואים בהם למשל ציור דיוקן של ברטה עוד לפני שנישאה, צילום של מערכת כלי האוכל שהוטבעו עליהם דיוקנאות בני משפחת המוצא שלה (כהוכחה לעושרם ושגשוגם בווינה, רק שני דורות אחרי שהגיעו לשם מגליציה), כמו כן מופיעים שם ציור דיוקן נוסף של ברטה אחרי שנישאה וזכתה לשם צוקרקנדל, ועוד כמה צילומים, ביניהם – זה של רהיטי הסלון שלה, שכן, יש לדעת, לאורך כל חייה נהגה ברטה לארח בביתה אחת לשבוע אמנים ידועים, פוליטיקאים ואנשי שם אחרים.

השילוב של ביוגרפיה ובדיון, תיאור של דמויות לא־מומצאות שאחימאיר מעלה אותן באוב בכלים ספרותיים, לצד עושר הפרטים שדימיונה מוסיף ומעלה, מייצר כתיבה יוצאת דופן: דוקו־דרמה מרתקת. כמו בספרה הראשון כלה, שבו חקרה את הדמות של אמה המנוחה, גם בספר שלפנינו שוזרת הסופרת חלקים מחייה. היא מתארת למשל את האנשים שעזרו לה במחקר, וגם כיצד הגיעה לווינה במסעות הגילוי שלה, בכל פעם בחברת אחד מילדיה. היא מספרת לנו על תרומתם של הילדים: לעודד, להציע כיוונים, לתמוך. כך למשל כשהתלבטה על מי מהשתיים לכתוב, על ברטה או על אמליה, הציעה לה בתה ענת "ללכת בעקבות שתיהן", כפי שאכן עשתה.

התוצאה היא תיעוד לא רק של חיי שתי הנשים, אלא של התקופה שבה חיו: השנים שלפני מלחמת העולם הראשונה (שאז כונתה "הגדולה", כי טרם ידעו שעוד מלחמת עולם צפויה…), השנים שאחריה, ולבסוף – הזוועות של השתלטות גרמניה על אוסטריה, ומה שעבר על היהודים בכלל, ועל ברטה ואמליה ובני משפחתן בפרט, במהלך המלחמה.

סיפור חייהן של ברטה ואמליה מלמד אותנו רבות על מעמדן של נשים באותן שנים. ברטה, למשל, הבינה כבר בצעירותה ש"האפשרויות העומדות לפניה מוגבלות", שכן "נשים בזמנה היו כלי וקישוט, רחם ושדיים, פיתוי ורומנטיקה. הן לא נועדו להיות סופרות, ציירות, מוזיקאיות, עיתונאיות ומדעניות". היא הבינה, אם כן, כי "עליה לכוון את כוחות היצירה שידעה שחבויים בה לאפיק היאה לנשים, לסלון ביתה."

חרף המגבלות התפתחה ברטה בתחומים נוספים: היא הייתה לעיתונאית ולמבקרת אמנות, התיידדה מאוד עם האח של גיסה, הבעל של אחותה שנישאה לצרפתי וחיה בפריז. שמו של האח: ז'ורז' קלמנסו, שכיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה פעלה ברטה נגד המלחמה, ובכך קנתה לעצמה אויבים מקרב אוסטרים "פטריוטים", אבל בתום המלחמה נעזרה בקשריה עם קלמנסו כדי להקל על אוסטריה המובסת ולמנוע חרפת רעב מילדי ארצה.

אמליה לעומתה הסתפקה בחיים כרעיה, אשת רופא ואם לילדים. בזמן מלחמת העולם הראשונה יצאה עם בעלה לחזית ופעלה כאחות. מסירותה לא מנעה את הגורל שיועד לה, הן המשפחתי והן מצד ההיסטוריה.

אחימאיר מתארת את סוף חייהן של שתיהן. לאחת – סוף טרגי ומחריד, לאחרת – סוף עגום, אך מפויס יותר. היא לא יכלה להימנע מהשימוש בדימיונה כדי לייצר גם סוף שונה לאחת מהן: היא "מביאה" אותה לירושלים של אחרי מלחמת העולם השנייה ומנצלת את ההזדמנות כדי לתאר בפנינו את התקופה הפוסט־מנדטורית ואת הווי החיים בישראל של אותם ימים.

מעניין במיוחד אחד ממשפטי הסיום של הספר: "את ספרך את צריכה להקדיש למאמציהם הבלתי נלאים אך חסרי התועלת של יהודים להשתלב בכל תרבות, להיות נאמנים ופטריוטים, להיות פטרוני מדע ואמנות", היא אומרת לעצמה ומוסיפה את הלקח שהגיעה אליו בתום הכתיבה: "כל מה שינסו – חנופה, שוחד, הומור וכישרון – לא יעזור. לזמן־מה נהיה נסבלים, ואז תתעורר שנאה ושוב נצטרך לברוח ולהתחיל מחדש במקום אחר. זו תמצית קורות היהודים".

"מקום 1 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס", מכריז הכיתוב על עטיפתו הקדמית של הספר. ויש בו גם ציטוט מדבריו של דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה: "מבריק… מובטח כי יגרום לכם לחשוב מחדש על דעותיכם ועל ההחלטות החשובות ביותר שלכם."

אחרי שקוראים את הספר, שני המשפטים הללו אינם מפתיעים. אכן, הוא מבריק ומאלף, ולא פלא שזכה להגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר.

הוא נקרא בשטף, ברצף ובעניין רב, ומעורר מחשבות רבות.

אחת ממעלותיו היא שבסופו של הספר, אחרי שערך בו דיונים מפורטים בסוגיות שונות, כולל דוגמאות, הסברים ומסקנות, מביא אדם גרנט מעין סיכום תמציתי ומסודר של שלושים העקרונות שיכולים להנחות אותנו אם ברצוננו "לשפר את מיומנויות החשיבה־מחדש" שלנו. אלה עצות שימושיות שכדאי מאוד לשנן ולזכור, כי הן יכולות להועיל מאוד בהרבה מצבים בחיי היומיום, בתקשורת בין־אישית בעבודה ועם חברים ובני משפחה.

לאורכו של הספר שזור רעיון אחד מרכזי: אפשר לחלק אינטראקציות בין־אישיות לארבע קטגוריות: התובע, המטיף, הפוליטיקאי והמדען. שוב ושוב מראה גרנט איך מתפקדים כל אחד מאלה במצבים שונים, ומדוע מוטב לנו לרוב לנהוג כמדענים: אלה שמטילים ספק ובוחנים מחדש את הנחותיהם, אלה שששים לגלות טעויות בחשיבתם, ואינם נבהלים אם מעמתים אותם עם טעויות כאלה, כי מטרתם היא חקר האמת, וכל איתור של טעות מקרבת אותם אליה.

"התובעים" הם אלה שמזהים פגמים בהיגיון של בני שיחם ומציגים טיעונים "כדי להוכיח להם את טעותם ולזכות במשפט".

"המטיפים" הם אלה שחשים שהאמונות המקודשות שלהם נתונות לאיום, ומתחילים לשאת דרשות "כדי להגן על האידיאלים" שלהם ולקדם אותם.

"הפוליטיקאים" הם אלה אשר "מבקשים לכבוש את לבו של הקהל" ולכן "יוצאים במסע הסברה ושתדלנות" כדי לזכות בתמיכת הבוחרים.

רק המדענים מוכנים להטיל ספק במה שידוע להם, רק הם סקרנים באשר לדברים שאינם יודעים, ורק הם מוכנים לעדכן את דיעותיהם, "על סמך נתונים חדשים".

ומה קורה כשבני אדם בוחרים באחת העמדות האחרות, לא בזאת של המדען? גרנט מתבל את דבריו בסיפורי מקרים מרתקים. למשל – בזה של מייק לזירידיס, האיש שהגה את הרעיון של מכשיר בלקברי כאמצעי אלחוטי לשליחה וקבלה של אימיילים. בקיץ של שנת 2009, מספר לנו גרנט, "כמעט מחצית משוק הטלפונים החכמים בארצות הברית היו של בלקברי", אבל חמש שנים אחרי כן "צנח נתח השוק שלו לפחות מאחוז אחד."

מה קרה? מייסד החברה סירב לחשוב מחדש. הוא היה בטוח שאנשים רוצים רק לנהל שיחות עבודה ולשלוח אימיילים מהמכשיר שנמצא אצלם בכיס, ולא מעוניינים "להחזיק מחשב שלם שיש בו אפליקציות של בידור, כמו אלה שיש להם בבית." הוא כמובן טעה טעות מרה. המהנדסים שלו ניסו לשכנע אותו להוסיף דפדפן אינטרנט, אבל הוא סירב.

האם קוצר הראות שלו נבע מאינטליגנציה נמוכה? להפך: לדברי גרנט "מחקרים מגלים שככל שרמת האיי־קיו שלנו גבוהה יותר, כך סביר שנלך שבי אחרי סטריאוטיפים, כי יש לנו יכולת מהירה יותר לזהות דפוסים חוזרים."

כמו כן, כולנו נוטים לדבוק ברעיונות שתומכים באמונות שלנו. "ההטיה האהובה עלי היא הטייית 'אני לא מוטה'", כותב גרנט ומוסיף: "מתברר שאנשים חכמים נוטים יותר ליפול למלכודת הזאת. ככל שהם מבריקים יותר, כך הם מתקשים לראות את מגבלותיהם שלהם. כשאדם ניחן בחשיבה מפותחת הוא עלול להיות גרוע בחשיבה מחודשת."

כמה מהסיפורים שגרנט מביא מפתיעים מאוד, מה גם שהוא יודע איך להציג אותם כך שיפתיעו. כך למשל תיאר ניסוי שבו נבחנו תגובותיהם של הנבדקים כדי לזהות דפוסים: איך ינהגו אם יתקפו את עמדותיהם הבסיסיות בחיים? מי ירגיש מאוים? מי ירגיש משועשע? מי יראה בכך התנסות נעימה? מי יכעס? הופתעתי כשגרנט סיפר על התגובות של אחד המשתתפים בניסוי, סטודנט שכעס מאוד, והרגיש רע בעקבות ההשתתפות בניסוי. גרנט מצטט דברים שאותו סטודנט כתב כעבור שנים רבות, ואפשר היה לראות בהם איך עמדותיו בצעירותו יכלו למעשה לנבא את התנהגותו החריגה בבגרותו. לא תפסתי מניין גרנט יודע פרטים מדויקים כל כך על הסטודנט ההוא ועל דברים שכתב בדיעבד, עד שחשף את זהותו המוכרת היטב לכולנו, וכל הפרטים נעשו מובנים יותר.

כאמור, עצותיו של גרנט מעשיות, וחלקן אפילו ממש טכניות, עד כדי כך שכל אחד יכול לשנן אותן, להפנים את השיטות ולנסות ליישם אותן. כך למשל הוא מסביר איך אפשר לשנות עמדות של אנשים אחרים, ואיך להחדיר במישהו מוטיבציה להשתנות. היו קטעים שנעצרתי ונזכרתי במציאות הפוליטית הישראלית: איך ניסיונות השכנוע של מתנגדי נתניהו רק מחזקים את מעמדו בקרב חסידיו: "מה שלא משנה את דעתנו עשוי לחזק את אמונותינו הקיימות", גרנט מספר בפרק שבו הוא מתאר איך שכנע "לוחש חיסונים" את אמו של תינוק קטן לחסן את בנה, בניגוד לעמדתה הראשונית. אותה אימא סיפרה שעד שהגיעה לשיחה עם לוחש־החיסונים היא הרגישה שאחיות מתנשאות תוקפות אותה. והרי זאת אחת הטענות של חסידי נתניהו: אתם מתנשאים, אתם תוקפים אותו ואותנו, וככל שתתקפו אותו יותר, כך נגביר את התמיכה בו. כדי לשנות עמדה של מישהו יש לנהל אתו שיח מקשיב, לשאול אותו שאלות, להבין את עמדותיו, להגיע לשיחה מתוך גישה של ענווה וסקרנות: "אנחנו לא יודעים מה עשוי להחדיר במישהו מוטיבציה להשתנות, אבל אנחנו באמת להוטים לדעת", שכן המטרה אינה "לומר לאנשים מה לעשות", אלא "לעזור להם לפרוץ את מחזור הביטחון העצמי המופרז שלהם ולבחון אפשרויות חדשות". תפקידו של מי שמנסה לשכנע "להציב לפניהם מראה כדי שיוכלו לראות את עצמם ביתר בירור, ואז לתת בידיהם די כוח לבחון מחדש את אמונותיהם ואת ההתנהגות שלהם."

אני מכירה אנשים שאין להם ספק: אי אפשר לשנות את הזולת, את עמדותיו ואת דיעותיו. האם הספר שלפנינו יצליח לשנות את דעתם?

"גוש החומר שהפך לאגרטל הבטיח לעצמו שבקרוב יוחזר אל הגלגל, מים רבים יחדרו אל תוכו ואִתם גם בועות שובבות של אוויר. ממקומו על המדף נאלץ לצפות בזוג הידיים הנכספות עוטפות גוש אחר, דומה כל־כך לעצמו שלפני התנור, מזילות עליו מים, מטיחות אותו, בוצעות ותרות אחר בועות אוויר לכודות, עושות בו צורות ומהדקות בחזרה לגוש. תכף יבוא גם תורי שלי, עודד את עצמו, מיד אחריו אני שם."

 השולחן נעצר לרגע, רק כדי לשאוב כוח מהמגעים הרבים והעדינים של אהובו המרוסק. ״לא ייתכן שהידיים חפצו שאישאר כך לתמיד", קדח בתוכו גוש החומר הקשוי, ״הרי גם הן השתעשעו כהוגן".

"כל־כך עצוב הסיפור", מתייפחת מכונת הלחם הקטנה בקול, ״ואני בכלל לא הבנתי. כלום אני לא הבנתי. הייתי צריכה לשמוע רק את הצעקה. לא כולם יודעים לנסח את הכאב שלהם במילים. לפעמים צעקה זה כל מה שאפשרי למישהו. מסכן. איזו התעללות. אני אף פעם לא מקשה אותם לגמרי. הלחמים שלי, שהיו בי, אני תמיד השארתי אותם רכים בִּפנים. כמה חבל שלא בטח בי, אולי הייתי יכולה לעזור במשהו."

"די, די," מהסה אותה קולט האדים. ״אף אחד מאִתנו לא הקשיב טוב ממך, והרי אפילו השולחן לא הצליח למנוע את האסון". היא מנמיכה את קולה, והקולט מאותת לשולחן שהוא יכול להמשיך. ״ההתקררות השנייה הייתה אכזרית מהראשונה. לפני שהוכנס לתנור, הוטבל אהובי בחומר לבן. בשרֵפה הזאת התנסה בהזיות חום. כבר לא צעק, כי דימה שהוא מסתובב מאושר על הגלגל, בעומק הסחרחרה; ווּם ווּם הגלגל נושף והידיים הטובות ממקמות, ממרכזות, המים מפעפעים לתוכו, והידיים דוחפות למעלה, משדלות, והוא מיתמר והוא נמשך לצדדים והוא מעלה מתוכו קירות דקיקים, מתגבה ומתגבע, מתקער ומתקמר, מתמסר לטפיחות, למשיכות, שפה משתפלת ממנו, אצבע מחליקה עליה סביב־סביב; ווּם ווּם הגלגל נושף, האצבע מתברגת אל תוכו, חללים נפתחים, בורות נפערים – עד שמתקפלים הקירות וקורסים לתוך עונג החזרה אל הגוש שהוא.

"בזמן השרֵפה השלישית לימד את עצמו להיזרק אל מצב הדמדומים. היה מתמסר לחום ומדמה בו תנועה קלה מאוד. את הנענוע הקט היה מגדיל בתוכו בזהירות עד שחש שהוא נפרד מעצמו לטובת האשליה המרגיעה.

״רק כשיצא מהתופת התבהרה הזוועה. שריון לבן עטף את כולו, צמוד אליו לגמרי. והוא ידע, הוא לא השלה את עצמו לרגע: אני אטום לחלוטין, יותר לא אצליח לספוג אל תוכי דבר.

״ההתקררות הזאת הייתה גם האחרונה. מאז ידע רק מעברים חדים בין קיפאון להתלהטות קיצונית. הצינה הֵפיקה מתוכו ציניות נוקבת; החום זימן לו הזיות מאושרות. בפרידה מהן היה זועק אל הידיים והמים המתרחקים ממנו. בין שני המצבים לא היו לאגרטל כל תחנות. בתווך, באזור הביניים, נמצאתי רק אני", מספר שולחן הקפה, ״שוב ושוב היה חובט בי בתוך תנועת המטוטלת שלו.".

משפט אהבה, ספרה החדש של שרה שילה, גאוני. לא פחות. גאוני, וגם מרגש, מלהיב, ומעורר השתאות: איך? איך היא עשתה את זה? ואיזו זכות זאת – לפגוש את העולם מתוך נקודת המבט שלה, מתוך הפריזמה המיוחדת הזאת, שיוצרת קשת מרהיבה של צבעים מתוך כל קרן אור פשוטה שהיא רואה!

משפט אהבה הוא ספר חד פעמי, ומקורי ביותר. הוא מביא את סיפורם של בני זוג שמאורע קשה מנשוא אירע בחייהם (ואולי הם עצמם גרמו לו?). המאורע קשור בבתם היחידה.

אבל הסיפור אינו מתנהל כרגיל, מתוך קולו של מספר כל יודע, או בכלל מתודעתו של אדם, אלא כמעין שיח ייחודי ומדהים שמתנהל סביבם, בין חלקיו של הבית: הפינה, המראה, המסגרת של המראה, הווילון, הרצפה, התקרה, השולחן, האגרטל… אפילו העציץ שניצב למטה, ליד המעלית, שסובל מהיותו מלאכותי ומכך שבני האדם בודקים כל הזמן אם הוא "אמיתי"…

לקראת סופו של הרומן מסתבר שבני הזוג הם אלה ששומעים את הבית, אבל קולותיו ממשיכים להישמע בו גם בהיעדרם.

השיח מתחלף: לפרקים אנחנו שומעים את הבית, ולפרקים – את תודעתם המשותפת של בני הזוג, שהיא כה צמודה ומהודקת, עד שהם שניים שנדמים כאחד, בלתי נפרדים. חווים הכול ביחד, בגוף ראשון רבים – קמנו, הלכנו, חשבנו עשינו. לרגעים תהיתי אם לא מדובר בכלל בדמות אחת, אפילו הגוף הדקדוקי כמו מרמז על זכר מוכפל (לקראת הסוף מתברר מה חשיבותו של הניואנס הזה!), אבל בשלב מסוים מתבהר שלא, בכל זאת מדובר בגבר ואישה, אבא ואימא, שמשהו הידק ואיחה אותם זה אל זה. האם אפשר יהיה להפריד ביניהם?

הספר נפתח בנקודת המבט של התקרה, שבזה לרצפה המלוכלכת: "'כמה מרץ וחומר מושקעים בזאת, ואין לה תקנה', רטנה התקרה, 'קשה להבין איך היא מצליחה להתלכלך כל־כך'". התקרה משוכנעת שאילו הייתה רצפה, לא הייתה מגיעה למצבה… זאת הפתיחה המדהימה, ומשם הכול רק הולך ומתפתח, הולך ומשתכלל. למשל – שני הקירות הניצבים זה מול זה. באחד פעור חלון שהאחר יכול להביט דרכו החוצה: "הקיר שאין בו חלון מביט דרך החלון של הקיר שמולו, ומתאר לו את החוץ. כך נקבע ביניהם, שהקיר יקבל פיצוי על אי האפשרות להביט דרך חלונו שלו. ולמרות שההסדר שהגיעו אליו קבוע, הם אינם תמימי דעים. הקיר עם החלון טוען שתיאור הנוף הנשקף – עצים, אבנים, מכוניות, מנופים, גשם וערפל – 'מגיע לו', ולא יכול להיחשב מחווה של רצון טוב. לכן אין הצדקה לכך שהוא תלוי בגחמות של הניצב מולו. הקיר שמנגד מתעקש לספק את השירות רק כשרוחו טובה עליו. 'לא אני קבעתי את התנאים', הוא טוען, 'ואם בחרו להעמיד מולי חלון, אני מביט דרכו. צר לי, אבל אין כאן אפשרות למשא ומתן.' מריבה ניצתת.״

הקיר שיש בו חלון מתקומם נגד התחושה שלעולם לא יוכל לחוש שהוא "עשוי מקשה אחת רצופה וטבעית" ומדוע עליו לשמוח מכך שהוא "קרוע במידה הנוחה" לקיר האחר?

שרה שילה חשה את מהותם של הקירות, הרצפה, התקרה, החדר כולו, שאומר לעצמו שהוא "חדר ככל החדרים", השמשה שלא מבינה איך ייתכן ההבדל בינה לבין האוויר – היא שקופה כמוהו, אבל בניגוד לה, אצל האוויר "דברים מחוספסים, מחודדים וקשים נופלים דרכו ולא מותירים בו סימן."

שילה מלמדת אותנו מה מהותה של הדלת, שהיא דבר דו־צדדי, של מכונת התפירה, ש"מוצאת תמיד שוליים בשביל לחבר", של פסל זכוכית תכלכל של סוס, של השטיח, של הפינה המתגאה בכך שהיא בעצם זווית ש"לוקחת לעצמה תשעים מעלות מתוך מאה שמונים, לא פחות ולא יותר, ומותירה לאחותה הצמודה תשעים מעלות. הזווית הישרה היא ללא כל ספק מופת של צדק חלוקתי!"

אנחנו מכירים מקרוב את המים, את המתלה (לקראת הסוף נגלה איזה תפקיד חשוב יש לו בעלילה!), את השרפרף, שמכיר "רק חלק זערורי מהעולם, מפאת ננסותו"…

היא מקרבת אותנו אל המראָה בתיאור יפה להפליא, שממנו נודע לנו כי היא עיוורת, היא רק משקפת, וגם אינה יכולה להראות לנו את מה שנשקף בה בעבר אך נמוג…

הפסנתר מכיל בתוכו את הצלילים שנוגנו בו, אבל גם את האינסוף – אינספור המנגינות והצלילים האפשריים־בכוח.

כמה משעשעת נקודת המבט שלה על חוט התפירה (המובאת מתוך תודעתו של הבית): "'קשה להבין איך העז מישהו לקחת על עצמו את האחריות לקיומו של דבר ארוך ודק כל־כך כמו חוט תפירה', מנסח עבורנו המתלה בכניסה, 'נו, באמת. שעשועי בריאה נלוזים: הבה ניצור משהו שעוד לא היה כמותו בטבע – יצור חסר כל פרופורציות!'"

אני קוראת את הדברים האלה ולא מאמינה. איך אפשר לחוות כך את המציאות? איך אפשר לרדת כך לעומק ("נשמתם"?) של החפצים המקיפים אותנו, ובה בעת לצקת לתוך כל התיאורים הללו משמעויות שתורמות לעלילה, שמוסיפים נדבכים לסיפור עצמו, והוא סיפור חשוב, שובר לב ורב משמעות? הספר פשוט הדהים אותי! איך אפשר לכתוב ככה?!

כשיצא ספרה הקודם, הראשון, של שרה שילה שום גמדים לא יבואו (היא זכתה עליו בפרס ספיר), הרשיתי לעצמי לפקפק בכישרונה. חשבתי אז שמדובר בסתם גימיק, שכן הוא נכתב "בלשון נמוכה" ואני מודה, לבושתי, שאפילו לא קראתי אותו. הסתפקתי בקריאת הריאיון אתה שבו הודתה שהיא "סובלת מהפרעת קשב ולא רק שלא הצליחה לעשות בגרות בספרות, היא גם לא קראה כמעט ספרים". הספר החדש שלה מוכיח עד כמה טעיתי בה. משפט אהבה, ספרה החדש, הוא יצירת מופת!

בן העשר וחצי אמר מיד, להפתעתי: "אבל זה לא ספר חדש, כבר קראתי אותו…" ולא היה מעוניין לקרוא אותו שוב, ולשתף אותי בדעתו.

גם אני כבר קראתי – ומזמן – את שני הסיפורים הללו, שכתבה גילה אלמגור. זכרתי עד כמה התרגשתי מהם, כמו גם, כמובן, מהסרט "הקיץ של אביה" שבו גילמה אלמגור את דמות אמה, ובכל זאת, ובניגוד לנכד, החלטתי לשוב ולקרוא אותם.

גיליתי שיופיים לא התפוגג במרוצת השנים, ואולי אפילו נוסף משהו לעוצמתם, להשפעתם עלי כקוראת, לעצב ולכאב, אבל גם לחסד המיוחד שניחנו בהם.

מאז שהקיץ של אביה ראה אור לראשונה נהפכה סצנה מתוכו למטבע לשון: "מי מפחד מהקיץ של אביה?" שואלים בבלוג שכותבו מספר בו על אירוע שאף אחד מהמוזמנים לא הגיע אליו; הכותרת "הקיץ של אביה – גרסת הפייסבוק" הופיעה במאמר ב"ישראל היום", המתאר חשש של ילדה בת עשר שאיש לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלה, וב-ynet הופיע מאמר שכותרתו "הקיץ של אביה: חתונה על המונדיאל זה סיכון" שמסביר מדוע לא כדאי לקבוע מועד של חתונה במהלך משחקי כדורגל חשובים. הכול יודעים שהביטוי "הקיץ של אביה" נלקח מהסצנה הבלתי נשכחת בספר, ואחרי כן – בסרט, שבה האם פגועת הנפש מכינה לבתה הקטנה חגיגת יום הולדת, שילדי השכונה לא הגיעו אליה.

סצנת יום ההולדת שבסרט אף זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגילה אלמגור סיפרה כי היא "כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי."

יכולתה של אלמגור לספר את סיפורה העצוב, הנוגע כל כך ללב, העניקה לו פשר ומשמעות, במובן הוויקטור פראנקלי של המילה. אלמגור נתנה בו את רשות הדיבור לא רק לעצמה, הילדה היתומה מאב שנאלצה לגבור על התמודדויות קשות מנשוא; היא העניקה קול גם לילדים אחרים שנאלצים להתגבר על ילדות בלתי אפשרית, ולצמוח ממנה אל חיים של הצלחות, מימוש עצמי והישגים.

הסיפור השני, "עץ הדומים תפוס", מתרחש ארבע שנים אחרי "הקיץ של אביה". עלילתו נפרסת בתוך פנימייה לילדים שאיבדו את משפחותיהם, רובם – בשואה, ואחרים, כמוה, כאן בארץ ישראל. הסיפור נפתח בוויכוח המוכר היטב לכל מי שחי בשנות החמישים, או חקר את אותה תקופה: "האם על ממשלת ישראל לקבל פיצויים ממשלת גרמניה על פשעי הנאצים או לסרב?" זכור היטב "נאום השילומים" שנשא מנחם בגין בינואר 1952, ובו טען, בין היתר, כי הסכם השילומים אינו מוסרי. האם לילדה כמו אביה, גיבורת הסיפור, שנולדה בישראל, יש זכות להביע דעה? ומה יטענו חבריה לפנימייה, אלה שנולדו וגדלו שם, באירופה, ואיבדו בשואה את הוריהם ואחיהם?

הסוגיה היא רק הרקע ההתחלתי לשני סיפורים אנושיים הנפרסים בפנינו ב"עץ הדומים תפוס": האחד – סיפורה של יתומה שאביה, כך התברר, נשאר בחיים ואיתר אותה, והיא אמורה עכשיו לנסוע אליו לפולין, והאחר – זה של ילדה שגבר ואישה טוענים שהם הוריה, אבל היא מסרבת ללכת אליהם.

בשנות החמישים התגלו סיפורים רבים כאלה, וגילה אלמגור מיטיבה לתאר אותם, את סערות הנפש שגרמו, כמו גם את הווי החיים המיוחד בפנימייה, ששימשה בית חלופי לילדים.

מרגש מאוד לקרוא על הקשרים האמיצים שנוצרו שם, בפנימייה, ואיך הילדים החוסים בה נהפכו למשפחה חלופית, תומכת ואוהבת. הסיפורים כתובים היטב: בונים את המתח ההולך וגובר, ואת ההתרה. אין בהם בהכרח נחמה ישירה, שכן לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב, אבל בכל זאת, גם כשעלילת החיים עצובה להפליא, יש בכתיבתה של אלמגור ממד חשוב מאוד של חסד. אנחנו נוכחים שאפשר להתחזק ולתמוך בזולת, גם כשהמציאות מרה וקשה מנשוא, ולומדים מה כוחה המרפא של האהבה.

טוב עשתה הוצאת עם עובד שהוציאה שוב לאור את שני הסיפורים היפים והחשובים הללו. יש לקוות שדור חדש של קוראים יזכה להגיע אליהם ולקרוא אותם. למרבה השמחה, בסופו של הספר נוספו אחרית דבר מאת תמר הוכשטטר, וכמה תצלומים מתוך הסרט, כמו גם איורים מאת מריאנה רסקין, שפזורים לאורכו.

ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, מי שיזם והנהיג את הקונגרס, ואף הצהיר: "בבאזל הקמתי את מדינת היהודים".

הבחירה בהרצל אינה מובנת מאליה. לכאורה – מה הקשר בין העיתונאי והסופר שכתב את אלטנוילד, הרומן האוטופי שבו חזה את הקמתה של מדינת ישראל, לבין כתב עת העוסק בתיאטרון?

עלי להודות: לא ידעתי שהרצל היה גם מחזאי, שחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. אפשר להבין מדוע הוקדש להרצל גיליון של כתב עת העוסק בענייני תיאטרון, וביותר מאשר מובן אחד, כפי שאפשר להיווכח.

בפרק הראשון, "בימוי והפקת הקונגרס בבאזל", נראה כיצד השפיעו כישרונותיו הבימתיים של הרצל על ארגון ועיצוב הקונגרס הראשון (שבעקבותיו התקיימו כמובן קונגרסים רבים נוספים, רובם אחרי מותו של הרצל ב-1904). ראשי הפרקים של הפרק מעידים על הקשר שהיה בין הרצל לתיאטרון. אלה שמותיהם: "האולם", "השחקנים", "התלבושות", "ההצגה", "הבמאי" ו"השחקן הראשי". מסתבר שהרצל הקפיד מאוד על כל מרכיבי המופע הגדול שתכנן.

כולנו זוכרים את התצלום של הרצל עם הצילנדר, כפי שנראה באותו קונגרס ראשון. מסתבר ש"בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח": הרצל ביקש לשוות לדיונים חגיגיות ממלכתית. לפיכך כשנורדאו "התמרד" וסירב ללבוש בגדים מהודרים כל כך – לא היה פשוט לשכור אותם, ונורדאו גם לא הבין בשביל מה זה טוב – "אני לא מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר", אמר, הרצל הסביר לו את הרציונל להחלטה: "כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס הציוני כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם". הוא הסביר גם ש"מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש לחבוש אותו."

מסתבר שהרצל "ביים את הפוליטיקה", ועשה את זה "בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב," שכן היה במהותו "איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה." הרצל ראה בקונגרס הראשון "בראש ובראשונה בימוי של חזית מדינית ריאליסטית, שבאמצעותה אמורה הייתה לקום המדינה היהודית."

הפרק השני, שאותו כתב דן וינר, נושא את השם "הולדת הציונות מרוחה של הוואגנריות הרצל ונורדאו: [השראה] מבימת האופרה של תחייה לאומית". מרתק ומפתיע לקרוא על השפעתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר על הרצל וחזונו. ואגנר היה, כידוע, אנטישמי מוצהר, וראה בעצמו לא רק מלחין אלא גם פילוסוף. "היהודים הם נחיל תולעים בגופה המת של האמנות", כתב, וגם הסביר ששנאתו ליהודים "נחוצה לטבע כמרה לדם." היטלר אמר לימים כי "מי שרוצה להבין את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית חייב להכיר את ואגנר."

הרצל ידע מן הסתם שוואגנר אנטישמי מושבע, אבל בכל זאת הוקסם מהמוזיקה שלו. הוא סיפר שכשכתב את ספרו אלטנוילד (או – מדינת היהודים) עבד עליו במשך כל שעות היום, "והמזור היחיד שעמד לי בערבים היה שמיעת המוזיקה של ואגנר, ובמיוחד 'טאנהויזר', אופרה ששמעתי לעתים קרובות, ככל שהועלתה לבמה."

כותב המאמר טוען כי ואגנר "יישם באופרות שלו את מיזוג האמנויות הכולל את חושי השמיעה והראייה", וכי "הרצל החליט להגשים תפיסה זו בחזון הציוני שלו." לדעתו, אפשר להבין את התלהבותו של הרצל מ"טאנהויזר", שכן האופרה "עוסקת באציל אירופי שביקר בארץ הקודש […] וחיפש את גאולת הנפש". הרצל בחר באופרה אחרת של ואגנר, יצירה שהיא לדברי דן וינר פוליטית, לאומנית ואנטישמית: "אמני הזמר מנירנברג", "כדי להביע [באמצעותה] באופן מזוקק את חזונו," וזאת מכיוון ש"אימץ לעצמו את רעיון עימות התרבויות המופיע אצל ואגנר." בעיני הרצל, כך נטען במאמר, "העימות הוא בין היהדות הגאה לבין היהודים הפחדנים, הנטמעים והנטבלים", כדבריו.

לטעמו של כותב המאמר אי אפשר להפריז בעוצמת השפעתו של ואגנר על הרצל, גם אם ידע היטב על תרומתו של המלחין לאנטישמיות המודרנית. " ואגנר שימש להרצל […] נקודה ארכימדית שממנה זינקה הציונות". עד כדי כך!

הפרק הבא הוא "[יחסי ציבור] הרצל כבמאי, מפיק ויחצ"ן". כתב אותו מרדכי נאור, שמתאר את הקונגרס הציוני הראשון כ"הפקה בין־לאומית". גם נאור עומד על משמעות הבגדים שהרצל תבע ממשתתפי הקונגרס ללבוש: "הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית", הוא כותב, ומצטט תיאור של הסופר מרדכי בן עמי שכתב על כניסתו הדרמטית של הרצל: ""מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד"ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? במשך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!"

יחי המלך! לא פחות!

מעניין מאוד גם הסיפור הקצר על מעורבתו של הרצל בעניינים דיפלומטיים: כשביקר בארץ ישראל בפעם השנייה זכר בשבמקווה ישראל מתכוונת מקהלת הילדים לשיר שיר צרפתי באוזני הקיסר הגרמני, שערך סיור במקום. הרצל "הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא", לכן "לימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני", ומוסיף כותב המאמר: "יש להניח כי שירת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל, תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן־פינה במיתולוגיה הציונית."

בפרקים הבאים "[מיתוג] ליליין והציונות", שכתב חיים פינקלשטיין, "[שיווק] שלום עליכם כ'סוכן השיווק של הרצל", מתוארים הקשרים שהיו בין הרצל לצייר ליליין, ועם הסופר שלום עליכם, ומובא גם מחזה קצר מאת האחרון.

הפרק "הנפשות הפועלות בחיי הרצל" מונה את… שלל הנפשות הפועלות הרבות של המקורבים שעזרו לו לקדם את הגשמת החזון הציוני "תוך שימוש בכל האמצעים היצירתיים והכריזמה שלו." מי לא מופיע כאן? החל בידועים והמוכרים כמו למשל נפתלי הרץ אימבר, חיים וייצמן, סטפן וייז [למעשה – סטיבן וייז…], שטפן צוויג, הקיסר וילהלם השני, וכלה בשמות שאבד עליהם הכלח, למשל – יוסף מרקו־ברוך שהתנגד להרצל ונאבק בו, כי האמין בכיבוש הארץ בכוח הזרוע. בניגוד מוחלט להרצל, אותו מתנגד מיליטנטי נעלם מהתודעה הציבורית. הפרק חשוב, שכן הוא משמש מעין לקסיקון־אישים שאפשר להיעזר בו כשקוראים על התקופה או חוקרים אותה.

הפרק "הפרוטגוניסט, ציוני־דרך בחייו של הרצל (1860 – 1904)" משרטט את קורות חייו של האיש, ומספק תצלומים שלו לאורך חייו, בהתאם לציוני הדרך המוזכרים.

הפרק "המחזאי הרצל וחלומו לכבוש את בימות אירופה – סקירה כרונולוגית של מחזותיו של הרצל (1880 – 1901)" מספק רשימה מסודרת של המחזות, תכניהם והשנים שבהן כתב אותם הרצל.

בפרק "ממחזה לחזון מבוא למחזה 'הגטו החדש'", שכתב יהודה מורלי, טוען הכותב שבניגוד למה שנהוג לחשוב, לא משפט דרייפוס היה הטריגר שהשפיע על תפיסת העולם של הרצל ועל חזונו הציוני, אלא מחזה שהוא עצמו כתב. אותו מחזה היה "מה שהביא למהפך". לדעתו של מורלי אלטנוילנד הוא "המשך ישיר של 'הגטו החדש'", והרומן "מבוסס על דמויות דומות לאלה שבמחזה, אך גורלן, בחברה החדשה שהרצל חולם עליה, הוא אחר."

הפרק הבא מרתק ממש. המחזה "הגטו החדש" מובא בו בשלמותו. מעניין מאוד לראות את הקונפליקטים שמשתקפים בו: הסוציאליזם של יעקב, עורך הדין המצפוני, שנאבק נגד בעל מכרות, אציל גוי שמתעשר על חשבון הפועלים; הנצלנות הצינית והערמומיות של המתעשרים היהודים שאינם מהססים להונות את זולתם כדי לגזול את ממונו. יהודי שהמיר את דתו מבהיר: "התנצרתי כי ניסיתי לפתור את הבעיה היהודית מההיבט האישי" (מדהים להיווכח שכבר בסוף המאה ה-19 נחשבו היהודים, אפילו בעיני עצמם, ל"בעיה" שיש לפתור!), ואילו הרב מגן על העשירים וממליץ לעורך הדין לעצום את העיניים לנוכח העוול הנורא והסבל שנגרם לפועלים העניים והאומללים: "אף אחד לא סובל יותר ממה שהוא יכול לשאת. הבורא בחוכמתו הגדולה החליט כך. ככל שתלך בלי נעליים, הרגליים שלך יתחספסו ויתרגלו לכך." עורך הדין מזועזע: "זאת הנחמה שלך?"

עוד מסביר הרב ואומר ש"האנטישמיות מכריחה אותנו להתאחד ולא לעזוב את אלוקי אבותינו", ולכן… יש בה "גם דברים טובים"… כמו כן הוא מסביר ש"החוק מגן עלינו" וגם ש"חומות הגטו נפלו." עורך הדין היהודי משיב: "החומות שרואים נפלו. החומות האחרות עוד פה," והוא מתנגד לפעילות של יהודים בבורסה, כי "יש תמיד אנשים שמאבדים את הכול בסיפורים האלה של הבורסה, והקורבנות מאשימים את היהודים." מהמחזה עולה, אגב, שאותם מאשימים לגמרי צודקים!

המחזה מרתק ומאלף, ולא רק מכיוון שהוא מספק הצצה אל העולם הבורגני־יהודי במאה ה-19, ואל היחסים שבין הנוצרים והיהודים. (אחד הנוצרים, ידיד ותיק וקרוב של היהודי, מודיע לו שלא יוכל להיפגש אתו עוד, כי הוא מתכנן ללכת לפוליטיקה וקשר קרוב עם יהודי יזיק לו. זאת האווירה שבה חיו כבר אז גם "המתבוללים", היהודים שראו בעצמם גרמנים לכל דבר, חוץ מהדת!)

בפרקים הבאים מובאים מכתב קצר, לא משמעותי במיוחד, שכתב פרויד להרצל, מצוטטת צוואתו הספרותית של הרצל, מובא תיאור "פגישותי עם תיאודור הרצל" שכתב שטפן צוויג, ועוד כהנה וכהנה – למשל: קטעי מחזות קצרים שנכתבו בעקבות הרצל.

מדובר אם כן בקובץ שמכיל כל טוב, ואפשר לקרוא אותו בנחת, להתעשר ולהחכים.

ראיתי את שמו המפתה־להפליא של הספר: אני שמחה שאימא שלי מתה, הוא הוזכר במדור הספרים של הניו יורק טיימס. מיד קניתי את הספר. "אני שמחה שאימא שלי מתה?" ככה? שמחה? וכותבת על זה ספר שמצהיר זאת בגלוי, בלי העמדות פנים? ואולי, חשבתי, מדובר בשם אירוני? בהפוך על הפוך?

אכן, כן, בהחלט. מעין הפוך על הפוך. ומצד שני גם לגמרי – לא! כי ספרה של מק'קרדי הוא לא רק כתב האשמה ארוך, מחריד (ולמרבה הפלא – גם משעשע מאוד, בזכות השנינות וההומור של הכותבת), הוא גם תיאור מפעים של מנגנון הגזלייטיג. הספר מראה לנו בדייקנות ובבהירות כיצד התעתוע מתרחש. איך הרס מעמיד פנים של בנייה, איך השונא מתחפש לאוהב, איך רוע בלתי אפשרי יכול להתקיים, לשגשג, ובעיקר – להיחשב כטוב, ואיך הקורבן מאולפת להיכנע, לשתף פעולה, גם אחרי שאמה כבר מתה, בלי להבין בכלל שהיא קורבן. הספר מראה גם מה נדרש מהקורבן כדי שתבין את מה שהיא יודעת, למעשה.

הוא השאיר אותי עצורת נשימה לכל אורך הקריאה.

ג'נט מק'קרדי היא שחקנית מוכרת מאוד (לא לי, אני מודה, מעולם לא שמעתי עליה). בארצות הברית, בעיקר בקרב צופי "ניקל־אודיאון", היא נחשבת כוכבת. מאחר שיש עליה ערך בוויקיפדיה בעברית, ייתכן שהבורות היא נחלתי בלבד.

אמה של מק'קרדי נאבקה במשך שנים רבות במחלת הסרטן, עד שהלכה לעולמה ב־2013. זמן מה אחרי מותה של האם הודיעה מק'קרדי שהיא פורשת מעולם המשחק. הספר שכתבה מסביר למעשה מדוע. ומה שהיא מפרטת בו מזעזע ברמות יוצאות דופן.

מק'קרדי מספרת לנו על הורות רעילה בעוצמות בלתי נתפסות: על אימא מבעיתה, ועל המנגנון המתוחכם, ההרסני, שבאמצעותו השתלטה על בתה, על נפשה, על גופה, ואפילו לא אפשרה לה במשך כל חייה לכעוס עליה, כי מק'קרדי העדיפה להאמין שאמה היא הטובה, המעניקה, המושלמת ביותר בעולם. גם כשידעה שהיא בעצם נפגעת, לא הסכימה אף לרגע להבין את מה שידעה. כשהפסיכולוגית המטיבה שהלכה אליה אחרי מות האם ניסתה לפקוח את עיניה, עזבה מק'קרדי את הטיפול. עד כדי כך.

ובכל זאת, בייסורים קשים, היא הצליחה לעבור תהליך, עובדה שכתבה את הספר.

החלטתה להפסיק לשחק הייתה שיאו של תהליך ההחלמה וההתפקחות (וגם ההתפכחות, כי בשלב מסוים התמכרה לשתיית אלכוהול). החלום להיות כוכבת לא היה מעולם שלה, אלא של אמה שטיפחה אותה מילדות מוקדמת לעשות הכול כדי להצליח ב"תעשייה": שיעורי משחק שהבת תיעבה, אבל צייתה, כמו בכל דבר ועניין, והלכה אליהם. שיעורי מחול ופיתוח קול. אודישנים. מק'קרדי שיתפה פעולה עם הכול, נתנה לאמה להלביש לה בגדים ששנאה, לסרק לה את השיער ולתפוס אותו עם סיכות מנצנצות – בלתי נשכח הוא תיאור הסצנה שבה אמה מהדקת לה את השיער עד כאב ותוך כדי כך עונה לטלפון ומושכת לה את הראש, עד שהוא כמעט נתלש ממקומו, כדי להגיע לשפופרת. היא הסכימה לכל גחמה של האימא, אפילו למשל איזה טעם של מנה קטנטנה של גלידה יחלקו (כמובן, הטעם שהיא תיעבה אבל האימא העדיפה). צייתנותה נבעה משתי סיבות: האמונה שאמה יודעת יותר טוב ממנה מה טוב לה ומה היא רוצה, והצורך לרצות אותה, שנבע מחרדה: ההיסטוריה הרפואית של האימא, שלא היססה להשתמש בכל הזדמנות בסיפור הסרטן שחלתה בו. לפני אודישנים קבעה האימא מי משתיהן תספר לבוחנים שהחלימה מסרטן־השד, דרגה 4, וזאת כדי לעורר את רחמיהם ולהגביר את סיכויי בתה לקבל את התפקיד… כל שנה ביום ההולדת שלה, כשמק'קרדי הייתה צריכה להביע משאלה, רגע לפי כיבוי הנרות, היא אמרה בלבה רק דבר אחד: שאימא תשרוד עוד שנה…

כל אלה הם כאין וכאפס לעומת ההתעללות הממשית, המתמשכת, שמק'רדי עברה. למשל: עד גיל שבע עשרה עמדה אמה על כך שהיא תרחץ את הבת, ובאותה הזדמנות, מדי ערב, תבדוק את אבר המין והשדיים שלה, כדי לוודא שלא חלתה. למשל: כשמק'קרדי זכתה סוף סוף לעבור לגור בדירה משלה, שחברת ההפקה מימנה לה, האם התייפחה וסיפרה עד כמה תתגעגע אל הבת, ואז הסתבר שבעצם הבת בכלל לא עוברת לגור שם לבד: האם הגיעה אתה עם התיקים "כדי לעזור לה להתארגן", ואז – התנחלה בביתה של הבת, ואפילו במיטתה. היא לא תיתן לה לחמוק מבין ידיה! כל לילה, מספרת מק'קרדי, היא נאלצה לישון חבוקה, חנוקה, מיוסרת, בין זרועותיה של האם, וזה כשכבר הייתה בשנות העשרים לחייה! כשניסתה הבת לנהל זוגיות עם גבר נהגה אמה באלימות, הטיחה בה שהיא זונה חסרת לב, וניסתה אפילו לתקוף אותה פיזית!

וכל זה עוד כלום, לעומת אחד החטאים הכי מחרידים המתוארים בספר: איך האם לימדה את בתה, כשהייתה ילדה בת אחת עשרה, להיות אנורקסית! במשך שנים אחרי כן המשיכה מק'קרדי להיאבק בהפרעה, שהומרה לצערה במרוצת הזמן בבולימיה. כשנהגה לזלול ולהקיא התגעגעה אל האנורקסיה, המעודנת והאצילית יותר, כך חשה אז…

מק'קרדי מתארת את התהליך שבו נגמלה מהאמונה שאמה היטיבה אתה ואהבה אותה. כל מי שרוצה להבין מהי הורות רעילה, איך פועל גזלייטינג, ומה צריך לעשות כדי להחלים, מוזמן לקרוא את הספר. הוא מסמר שיער, ומרתק.

התאריך – 24 ביוני, 1940. המקום – לונדון. השחקן והמשורר סטיבן האגרד נפרד לפני זמן קצר מאשתו ומשני בניו, שאותם שלח למקום מבטחים באמריקה. הגרמנים תוקפים אוכלוסייה אזרחית, ותושבי לונדון המנוסים כבר יודעים מה עליהם לעשות בהישמע האזעקה: לרדת במהירות למקלט, או למקום בטוח אחר, ולחכות לצפירת ההרגעה. בתים רבים נהרסו וייהרסו בהתקפות הללו, והאגרד שמח שבניו התרחקו ממוקד הסכנה. כאן בבית, לבדו, הוא חש בטוח יותר: בניו אינם נמצאים עוד בקו האש, הוא אינו נאלץ לדאוג לשלומם ולביטחונם, ועכשיו עליו להשלים שתי משימות: להתגייס כדי להילחם בגרמנים, ולפני כן – לכתוב לילדיו מכתב ארוך, שבו יסביר להם את מניעיו, ואת השקפת העולם שלו בנוגע לצורך לצאת למשימה שכנראה לא ישוב ממנה בחיים. 

הוא פורס בפניהם את דבריו האחרונים: לא רק הסבר ארוך ומפורט, אלא גם – מעין צוואה רוחנית, שבה הוא מסביר להם איך הוא מבקש לראות אותם, את עתידם, את בני האדם שיהפכו להיות. 

ועתה גם אנחנו זוכים לקרוא את דבריו המאלפים, בתרגומם לעברית. 

ידידו של האגרד, כריסטופר האסל, הוסיף לכתב־היד המקורי מכתב מקדים, שגם הוא נכתב בעיצומם של הקרבות: ביוני 1943. רק כעבור שנתיים תסתיים המלחמה. באותם ימים איש לא ידע כמובן מה עוד עתיד להתרחש. האם, מתי, ובאיזה מחיר ינצחו בעלות הברית את הנאצים, ומה יקרה עד אז.

מכתבו של האגרד מרתק, דווקא משום שהוא נכתב בעיצומם של הקרבות, למעשה – די בתחילתם. הוא כותב את המכתב זמן קצר אחרי שהצרפתים חתמו על הסכם כניעה שמזעזע את האגרד. שכן, יש להבין, הנאצים הם בעיניו תמצית הרוע, והמאבק נגדם הוא מאבק למען האנושות, עתידה, ועתיד התרבות כולה. האגרד לא מהסס להסביר עד כמה הוא שונא את הגרמנים: "אני מוצא שאני שונא את הגרמנים באותה ארסיות שבה שנא אותם אבי – ואף יותר ממנו, שכן בעשרים השנים שחלפו, הגרמנים פיתחו במידה מרשימה למדי את כישרונם למעשי זוועה." אביו שנא אותם כמובן בזמן מלחמת העולם הראשונה, והאגרד טוען, בין היתר, שהסכם ורסאי היה גרוע, כי את גרמניה היו צריכים להביס "עד הסוף", ממש לפרק אותה, או לחלופין – לאפשר לגרמנים להשתקם, בלי להשית עליהם פיצויים כבדים, שבעטיים יבקשו שוב לצאת למלחמה (כפי שקרה בספטמבר 1939). "לראשונה אני מוצא את עצמי מאמין להיטלר כשהוא אומר שבעלות הברית לא ניצחו במלחמה האחרונה" [כלומר, כמובן, במלחמת העולם "הראשונה"], הוא כותב, ומוסיף: "מובן שלא ניצחנו. לא הכחדנו את הגזע הגרמני, לא צעדנו לברלין, אפשרנו להם לחזור ולהחזיק בחבל הריין וכשלנו בסדרה ארוכה של משגים טרגיים, שסופם במשגה הטרגי מכול – הסכם ה'שלום' במינכן ב-1938, שבעטיו אנחנו שרויים כעת בתסבוכת גרועה יותר מכל מה שהעם הבריטי נאלץ להתמודד איתו מאז ימי הביניים." ואת זה הוא כותב כשנה וחצי לפני ועידת ואנזה, שבה החליטו, בינואר 1942, גם על "הפתרון הסופי", השמדתם ורציחתם של יהודים באשר הם: אם להזכיר את יכולתם של הגרמנים לבצע זוועות שלא יתוארו, כפי שהאגרד כותב. 

אי אפשר כמובן שלא להתייחס לדבריו על הכורח לצאת ולהילחם נגד הרוע, להכחיד אותו, בשום פנים ואופן לא לנסות לפייס אותו, בלי לחשוב על ההווה ולהסיק מסקנות לגביו. כן: אירן. כן: רוסיה.  

"אני מקווה שאתם תהיו בין בוני העולם החדש," האגרד כותב לבניו, בידיעה שקרוב לוודאי לא יפגוש אותם שוב לעולם (למרבה הפליאה התגלה לי שהאגרד מת אמנם ב־1943, בעיצומה של המלחמה, אבל לא בקרב, אלא – שהוא התאבד, בשל אהבה נכזבת, או משהו כזה…). הוא כותב להם ש"עולם חדש מוכרח לקום". ואנחנו, מי שנולדו לתוך אותו עולם חדש ומבטיח, מזועזעים לגלות שהרוע בכלל לא הוכחד, שהוא רק שינה את שמו ואת מיקומו הגיאוגרפי. האגרד מתריע: אם הרוע לא יובס, החלופה היא "השמדה עצמית מוחלטת" של האנושות (במיוחד, כך הוא סבור, בזכות אמצעי התקשורת המשוכללים, למשל – הרדיו, שמאפשרים לא רק לרוע, גם לטוב, "לשוחח עם בני מינו מעבר לעולם". מה היה אומר על האינטרנט? על הטלפונים הניידים? על היכולת שלנו לדעת מה קורה בכל סמטה אפלה בכל מקום בעולם, בזמן אמת?). יש לזכור שהאגרד כתב על "השמדה עצמית מוחלטת" עוד לפני שפצצת האטום ואיומיה המבעיתים הופיעה בזירה העולמית.

מרתק במיוחד הוא הוויכוח שהוא מנהל עם ידיד פציפיסט. הוא נחרץ בדעתו: בעת הזאת פציפיזם הוא בגידה באנושות ובכל מה שטוב בה, ו"הרס של כל הדברים שלמענם חיינו". 

הוא סבור כי המאבק איננו רק "שאלה של טוב ורע", אלא שזוהי "מלחמה שבין דיקטטורה לדמוקרטיה, בין מחשבה ממושטרת למחשבה חופשית, מלחמה בין חיים תחת מגף לחיי שאננות, בין הסתגרות כלכלית לסחר חליפין הדדי, בין מכונה לאדם, בין יעילות לעצלות, בין לוחות זמנים ומנגנונים ללבבות ולחיוכי אדם – במילים אחרות, זוהי מלחמה סבוכה עד ייאוש".

עוד הוא בטוח כי "בערך מחצית העולם תומכת בטוב, ועל כן לא יותר ממחציתו תומכת ברוע," ומאמין ש"השאיפה המולדת לטוב של לב האדם הטבעי, שהחוש הבוחר בדרך הפעולה החיובית, החיה, המקדמת והבונה" היא זאת שהטבע בוחר בה, "מאז ומעולם". 

האומנם? 

ייתכן שבשנות השישים של המאה הקודמת הייתי משיבה ב"כן" חד משמעי. היום כבר לא ברור לי. 

מכתבו של האגרד מעניין בעיקר בגלל כל מה שציינתי, אבל גם בשל עיסוקו ומחשבותיו על תחומי העיסוק שלו: משחק, וכתיבה. 

משעשע להיווכח שמצד אחד הוא מסביר מה הסכנות האישיותיות האורבות לפתחו של שחקן, ואז בלי דעת מדגים אותן בהמשך בסיפורים שלו על עצמו…

הספר – בעצם: המכתב הפתוח של אב לילדיו – ריתק אותי לכל אורכו. 

ההסבר של שמו, אשכב לישון בצהריים, נגע ללבי. זהו ציטוט מתוך דבריו של השוטה ב"המלך ליר": התפקיד האחרון, כפוי הטובה, שגילם האגרד. השוטה, לדבריו, מופיע במחזה הזה תמיד לצדו של המלך ליר, דמות אדירת ממדים שכמובן לוכדת את עיקר תשומת הלב, ואז פתאום, באמצע המחזה, השוטה מודיע שהוא נפרד, פורש, הולך לישון, ככה, באמצע היום, בצהריים. כמו השוטה, גם האגרד נפרד מהעולם לצמיתות, באמצע חייו, כמעט, בעצם, בתחילתם. 

תרגם מאנגלית: ארז וולק

I’ll Go to Bed at Noon: A Soldier’s Letter to His Sons, Stephen  Haggard

יום אחד אחרי הצהריים, כשאנחנו לבד, הוא מוציא מהתיק שלו מצלמת פולרויד ושואל אם זה בסדר שהוא יצלם אותי יושבת ליד שולחן הכתיבה הגדול. "אני רוצה לזכור איך נראית כשישבת כאן," הוא אומר.

אני מתחילה מיד לצחוק מרוב מתח. אני נוגעת לעצמי בפנים ומושכת את השיער. ממש לא בא לי שהוא יצלם אותי. "את יכולה להגיד לא," הוא אומר, אבל אני רואה את הכמיהה במבט שלו, כמה זה חשוב לו, כנראה. אם אסרב – אשבור לו את הלב. אז אני נותנת לו לצלם כמה תמונות שלי, ליד שולחן הכתיבה הגדול, וליד שולחן הכתיבה שלו, ועוד אחת – על הספה שבמשרד שלו, עם הרגליים שלי מקופלות והמחברת שלי פתוחה על הברכיים. הוא אומר שהוא ינצור אותן לעד. 

בדברי התודה שלה בסיומו של הספר ונסה האפלה שלי, כתבה הסופרת, קייט אליזבת ראסל[1], שהיא מקדישה את הרומן לצעירות הרבות שפגשה במהלך השנים, אלה "שהייתה להן היסטוריה דומה של פגיעה שהתחזתה לאהבה."

בריאיון לעיתון הארץ הודתה ראסל: "כשהתחלתי לעבוד על הספר בכלל לא חשבתי עליו כעל סיפור של התעללות". נראה שהכתיבה הובילה אותה לאט לאט אל התובנה המייסרת, הבלתי אפשרית כמעט לעיכול: גיבורת ספרה, ונסה (ומן הסתם גם היא עצמה), הייתה קורבן. לא גיבורה של סיפור אהבה אפל. קשר מיני בין נערה בת חמש עשרה למורה שלה בן הארבעים ושתיים אינו יכול להיות הדדי. ולא, היא לא אשמה. היא לא פיתתה אותו. והוא לא התאהב, לא התחשב, לא היה רגיש. להפך!

כמה שנים, כמה התנסויות, כמה מאמצים נפשיים ורגשיים נדרשים כדי שגם בבגרותה תצליח הנערה להבין ולהשלים, עם היותה נפגעת? האם אפשר להאשים אותה על כך שלקחה על עצמה את כל האחריות (את כל האשמה!) ופטרה את המתעלל, לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני העולם? האם אפשר לטעות בהבנה של מה שקרה לה, רק מכיוון שהמשיכה להיות בקשר עם הפוגע?

הרומן מאפשר לקוראיו להבין מבפנים, לעומק, את המנגנון המתעתע, את עוצמות ההרס והבלבול, את הסתירות הפנימיות הבלתי פוסקות שמתקיימות בתודעתה של נפגעת שממשיכה במשך שנים להתכחש לפגיעה (מי כמוני יודעת: שהרי עד גיל חמישים גם אני אימצתי את דבריו של הפוגע בי, שהסביר לי "אני רק רוצה ללמד אותך, לטובתך!"), ועושה זאת לאט וביסודיות.

אני חושבת על שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד. הקשר בין השניים נותק כשפרויד פיתח את "תיאוריית המשאלה", לפיה ילדות שסיפרו על פגיעה מינית במשפחה לא נפגעו באמת, בעולם המציאות, אלא רק פנטזו. פרנצי התנער מהתיאוריה של המורה שלו וכתב על ההבדל בין "שפת הרוך" הילדית ו"שפת התשוקה" של האדם הבוגר: "דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך."

המבוגר הפוגע אינו מבין, או שאינו רוצה להבין, שהילד, לרוב – הילדה! – בכלל לא בשלה לקשר מיני, ושהתוצאה של כל קשר כזה,  אפילו אם לא התקיימו יחסי מין מלאים, וקל וחומר אם התקיימו, גם אם לכאורה "בהסכמה", יפגע בנפשה לצמיתות.

זה בדיוק מה שאנחנו רואים ברומן שלפנינו. הנפגעת העיקרית, גיבורת הרומן, היא ונסה, שמספרת על מה שקרה לה בהיותה בת חמש עשרה, ובמישור זמן אחר, על מה שקורה לה כעבור כעשר שנים. מראה לנו, בלי להבין מה היא מראה, את התוצאות ארוכות הטווח של הפגיעה שהתחזתה לסיפור אהבה. אבל לא רק ונסה, אפילו טיילור, דמות משנית, ילדה אחרת שבה המורה של שתיהן "רק נגע לה בברך", לא מצליחה להתאושש מהמיניות הלא רצויה שנחשפה אליה. ונסה שומעת באוזני רוחה את קולו של סטריין, המורה, שואל את טיילור בקוצר רוח, "מתי כבר תתגברי על זה?" ואפילו טיילור עצמה חשה "אבודה ומנסה להבין מדוע זה היה כל כך חשוב, מדוע זה ממשיך להשפיע עליה, עד כדי כך."

ראסל מיטיבה לצייר את הסבך הרגשי שאותו ונסה מתקשה להתיר. יש לה לאורך הדרך רגעים קצרים של תובנה: למשל, כשטיילור מנסחת למענה את השיטה שאותה נקט סטריין כלפי קורבנותיו: להאשים את עצמו באוזניהן, להמעיט מערכו, ובכך לגרום להן לחוס עליו. רוב הזמן היא מבולבלת ותועה. גם כשהיא נזכרת ברגעים שהיו לה קשים במיוחד, בזמן אמת וגם בדיעבד, למשל, כשסטריין ביקש ממנה במהלך שיחת טלפון שתקרא לו "אבאל'ה" בזמן שהוא מאונן. כבר בעת המעשה הרגישה אי נוחות קיצונית ואפילו גועל וזעזוע, אבל שיתפה אתו פעולה. הרצון העצמי שלה ניטל ממנה. היא משועבדת לו, לצרכיו, לסטיות שלו. הוא עיצב, אילף וטיפח אותה לשמש אותו, וגם כשהיא רואה ויודעת, היא מסרבת להבין.

לפני כמה שנים פרצה בארץ סערה בעקבות התאבדותו של המורה לאמנות בועז ארד, שתחקיר עיתונאי חשף כיצד פגע בתלמידותיו. שני תלמידים־לשעבר בבית הספר שבו לימד ארד חשפו גם הם את הפגיעה שפגע בהם מורה אחר, מנחם נבנהויז, וסיפרו על הנסיבות שבהן בית הספר לא הגן עליהם.

מדהים אותי תמיד להיווכח איך מנגנוני הפגיעה בילדות (ובילדים!) פועלים שוב ושוב באותו אופן, בכל מקום. הרומן שלפנינו מסתיים בהאשמת בית הספר שבו ונסה וטיילור למדו. הם ידעו, טוענת טיילור באוזניה של ונסה, אבל העדיפו לצדד במורה הפוגע, במקום בילדות: טייחו, העלימו עין, היסוו, ולמעשה – האשימו את הקורבן והרחיבו את הפגיעה בה.

ונסה האפלה שלי הוא ספר חשוב: הוא תורם עוד תרומה קטנה להבנת נפשן של נפגעות תקיפה מינית בילדות. והוא גם סוחף ומעניין מאוד.

תרגמה לעברית: קטיה בנוביץ׳

[1]מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

בהקדמה לספרו כמו חותר חיים וייס מתחת לַמּבנה שיציב בעוד רגע. הוא מטיל לכאורה ספק באותנטיות הביוגרפית של הסיפורים שנקרא בעוד רגע, נשען על תקדים שקבעה אמו, שנהגה לספר בדותות על עברה, וכשעימתו אותה עם העובדות – הרי נולדת כמה שנים אחרי שביאליק מת, לכן לא יכולת באמת לשבת על ברכיו בילדותך – נהגה לפטור את הספקן במילה אחת פסקנית: "עובדה"…

"כמוה, גם אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על אלו שהתרחשו", הוא כותב, כדי שנטיל ספק בתיעוד הכמו־ביוגרפי הנמסר בספרו בגוף ראשון. וכשמגיעים אל הסיפור האחרון, "ייפוי כוח" שמו, כבר באמת לא חשוב אם המתואר קרה "באמת", על כל פרטיו ודקדוקיו, או שחלקים ממנו נבדו, שהרי "מיטב השיר כזבו", וכל כך לא חשוב אם הסיפורים מסונכרנים בדייקנות עם הביוגרפיה. (אם כי אני חושדת שדווקא כן: הכול קרה כמתואר, אחת לאחת, ושמדובר בעצם לא בסיפורים, אלא בממואר שפרקיו מכונים "סיפורים").

חיים וייס מספר לנו על התהליך שעבר מילד למשפחה דתית, לצעיר שעזב את הדת רק אחרי שגמרתי לקרוא את ספרו גיליתי שוייס הוא ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת באר שבע, ואפשר בהחלט לקרוא את הממואר כספר של גילוי עצמי, וכתיאור של חוקר־ספרות בהתהוותו. בפרק האחרון וייס כבר נער שמסרב ללכת לבית הכנסת, מקום שמטיל בו רק פחד וכעס, והפשרה שהוא מגיע אליה עם הוריו היא – תפילה קצרה והנחת תפילין בחדר השינה שלהם. הוא נוהג להסתגר שם, את התפילין מניח ברישול, ובשאר הזמן קורא בשקיקה את שבועון לאשה המוסתר בארון הבגדים של אמו. אבל זהו רק שלב בתהליך ההתחלנות וההתוועדות של וייס עם עולם הספרות "האסורה". בפרק האחרון, היפה כל כך, הוא מספר לנו מה עשה לו שירו המופלא של דוד אבידן "ייפוי כוח".

הסיפורים מרתקים ונוגעים ללב. שוב אפשר להיווכח כמה קשה היא דרכו של מי שאינו מאמין, והוא נאלץ להמשיך להעמיד פנים, כדי שלא לפגוע בהוריו, וגם, במידה רבה, כי הוא עצמו אחוז אימה מפני העונשים הצפויים לכופר כמוהו. בלבו כבר אין אלוהים, אבל הפחד נותר.

העולם שווייס מתאר זר לגמרי למי שגדלה ברקע שונה כל כך ממנו, עד שקשה כמעט להאמין שאנחנו בני אותו עם. הפרטים השונים רבים לאין ספור. לא רק עניין הדת עצמה, אלא כל אורחות החיים, תפישות העולם, המנהגים. "יום העצמאות עצמו, ספק הועלם, ספק הונח בקרן זווית. בעיני ראשי הישיבות היה יום העצמאות יום 'ציוני' (מילה שאותה ספק ירקו, ספק התיזו בבוז בהגייה אשכנזית) מנוגב מכל סממן דתי, יום אפוף הערצת כוח ונעורים ושלא ראוי לבחורי ישיבה להשתתף בו."

או – עניין איסורי הלבוש. למשל, לבנים מותר לנעול סנדלים, בתנאי שבין כף הרגל לסנדל יחצוץ גרב… הכיפה חייבת להיות "גדולה ונוכחת, שלא כמו הכיפות הסרוגות הזעירות שנחו ברישול מכוון על קודקודיהם מגודלי שער הפרא של נערי 'הרטמן', 'הימלפאב' ושאר פירות הביאושים של החינוך הדתי־ליברלי". התהום פעורה אם כן לא רק בין חילונים לדתיים, אלא גם בין זרמים שונים של דתיים.

נוגע ללב התיאור שלפיו מי שמחפש, מוצא אמיתות אסורות גם בתוך תחומי המקום המגודר שבו חי: "'קיצור שולחן ערוך' פתח עבורנו דלת שכלל לא ידענו על קיומה", הוא מספר, שכן דווקא מתוך האיסורים המתוארים שם גילו "עולם רדוף ומאוים, ששכן בו שדה קרב נצחי וחסר סיכוי, רווי בתאוות אינסוף שכולן היו אסורות ובכולן נדרשנו להילחם."

מרתק לקרוא כיצד נחשף וייס לציונות הדתית, לפער ש"בין מאה שערים להתנחלויות שהחלו לצוץ ביהודה, בשומרון, וברצועת עזה," ומה שחשו מי ששמעו "סיפורים מפתים ומסמרי שיער על קרוונים שהוצבו באישון לילה, על שמירות ועל רובי קלצ'ניקוב שהממשלה הפקידה בידי אבותיהם." עניין הקלצ'ניקוב הוא סוגייה בפני עצמה: מי תיארה לעצמה איזו עוצמה כמעט ארוטית יכולים לחוש בו מי שרואים את זולתם אוחז בו על בית החזה, "בהצלב"…

אחד הפרקים המשעשעים והמאלפים ביותר הוא זה שבו מתאר וייס כיצד כשהיה בכיתה ג' נאלצה המורה חנה "שככל הנראה לא צפתה מעולם בטלוויזיה", להכניס לשיעור מכשיר טלוויזיה, כיצד "עמדה נפעמת, סקרנית וחרדה אל מול דמותו נטולת הכיפה של המורה" בשידור, איך התפלצה למראה המורה המצולמת, הלבושה בבגד גוף הדוק, ומדוע ביקשה דווקא ממנו, מחיים הקטן, "לרדוף" אחרי המורה ולהסתיר אותה באמצעות חתיכת בריסטול שנתנה לו… צחקתי ממש כשקראתי כיצד "בהפסקה שלפני השיעור, הכניס מושיקו השרת עגלת עץ גדולה שנשאה מכשיר טלוויזיה מכוסה במפה לבנה ככלה ביום חופתה. כולנו נתקבצנו סביבו עת הוסרה במשנה זהירות ההינומה ומתחתיה נתגלתה טלוויזיה ענקית מתוצרת 'סילורה', חדשה ונוצצת, שלא עלה עליה עול. התקע ננעץ בשקע, ולאחר מאמצים רבים כוונה האנטנה בעלת שלוש הזרועות, קריינית הרצף נראתה על המסך, וברי"ש מתגלגלת, כמיטב המסורת של אותם הימים, היא הכריזה על התוכנית הבאה שתוקדש להכרת מחזור הדם"…

השתעשעתי מאוד גם בפרק שבו וייס הצעיר אינו מסוגל להתעלם מה"פוטנציאל הקומי הגלום" בסוגיה שאותה למדו בשיעור, כזאת "שמצויה על קו התפר שבין הלכה לאגדה, מעין דיון ששזורים בו זה בזה סיפורים משונים ומושכי לב." הסוגיה המדוברת הייתה – השאלה "אם הותר לאדם הראשון לאכול בשר בגן עדן או לא," ובסופה עלתה השאלה "אם ייתכן שחתיכת בשר תיפול אלינו מן השמיים." הגמרא, מסתבר מבקשת להוכיח שמתקיימת תנועה פלאית בין העולמות, ולכן מביאה סיפור על רבי שמעון בן חלפתא ששני נתחי בשר נפלו עליו מהשמיים… חיים וייס המשועשע החליט לצייר על הלוח את הסצנה המוזרה, ולשמחתו הרבה נזרק משיעורי גמרא, עד סוף השנה…

הפרק שבו מספר וייס כיצד ומדוע נאלץ לשבת בספרייה ולהשחיר קטעים שלמים מתוך ספרים משעשע, מדהים, ומעורר מחשבות. הוא כנראה החשוב מכולם, שכן הוא נקודת ציון משמעותית ביותר בביוגרפיה של מי שנעשה איש־ספרות, חוקר ומרצה.

קראתי את הספר בישיבה אחת, כולי מרותקת, מזועזעת, ומשועשעת!

למן תחילת המאה העשרים המדינה מנסה לחלוק את ההון האנושי, חלוקה רחבה ככל האפשר. זו מטרת ההשכלה להמונים. פתיחת בתי ספר ואוניברסיטאות לכול היא ניסיון לוודא שכישורים יקרי ערך לא יישארו נחלתם של קומץ מיוחסים ומשכילים בלבד. עתה, ככל שאנו יוצאים מ"עידן העבודה", "המדינה הגדולה" חייבת לנסות
לחלוק גם את ההון המסורתי.

[…]

יש תקדים לכך. קרנות העושר הריבוניות של היום, מאגרים גדולים של עושר בבעלות המדינה המושקעים במגוון השקעות, ממלאים תפקיד דומה. הקרן הגדולה בעולם מסוג זה, ששוויה מעל טריליון דולר, היא בבעלות נורווגיה. לאחר שנורווגיה החלה לפתח את מאגרי הנפט שלה, ובמקום לבזבז את כל הרווחים מיד, הקימה הממשלה קרן "למען העם הנורווגי". מספר תושבי נורווגיה עומד על כ־5.2 מיליון נפש, וכך לכל אזרח יש חלק בקרן ששוויו מגיע לכ־190 אלף דולרים. מדי שנה מועברים חלק מכספי הקרן לכלכלה הנורווגית ומושקעים בה.

הנובלה ציצקוביץ' הוצאה לאור הופיעה בהוצאה לאור ששמה רוסיננטה. אחרי שקראתי אותה צחקתי, כי נזכרתי שחיפשתי לפני כן בגוגל פרטים על רוסיננטה ונוכחתי שבאתר הבית שלה נכתב עליה שהיא "הוצאת בוטיק שהוקמה על ידי לאון פרנקו כאנטיתזה לחרושת הספרות הישראלית", שהיא "מתנגדת להצפת שדה הספרות העברית בטקסטים בינוניים ולא תיקח חלק בבולמוס הנוכחי, שבמסגרתו מדי שנה רואים אור מאות ספרי מקור גרפומניים ותרגומים חפוזים המיועדים מראש להימכר במחירי מבצע", ושהיא "הציבה לעצמה יעד צנוע: להוציא לאור עד שני כותרים בשנה. פרויקט מצומצם זה יאפשר לרוסיננטה להציג לקוראים אך ורק ספרים טובים באמת, שההוצאה תוכל לעמוד מאחוריהם בגאווה."

השתעשעתי מאוד, כי במהלך קריאת הספר התבלבלו המציאות והדמיון, ציצקוביץ' ולאון פרנקו, הסופר ובעליה של ההוצאה לאור רוסיננטה, התמזגו זה בזה, ולרגע לא היה ברור מה אמת ומה בדיון, מה מהתלה ומה "ברצינות".

שכן ציצקוביץ' הוצאה לאור היא מהתלה שנונה מאוד, הכוללת בתוכה גם אלמנטים פארודיים, על עולם הספרות והמו"לות העכשווי בישראל (ואפילו כמה בדיחות מצחיקות, שמגיעות בתזמון נכון ומדויק, ולכן פועלות היטב). 

ציצקוביץ' הוא "פילנתרופ עשיר ומיסתורי", כך הוא מכונה על גב הספר, שהגיע "לעיר המטרופולין ת'" (לא קשה לנחש שמדובר בתל אביב, נכון?). ציצקוביץ' מתקרב אל פונקציונרים מעולם הספרות, מוטב אולי לומר – מהברנז'ה, או – "מהביצה הספרותית", וזומם מזימות כלכליות שקשורות בסופרים ובספרות. גונבה לאוזניו השמועה שאפשר להרוויח הרבה כסף מתשוקותם הבלתי נלאית של סופרים לפרסם את כתביהם, או אפילו בלי לפרסם כלום – רק מהמענקים הנדיבים שזוכים בהם יזמים ספרותיים שונים, אמיתיים או פיקטיביים. ציצקוביץ' "נוסע ברחבי העיר ורוכש בסכומי כסף מופרכים את זכויות היוצרים לרומנים נשכחים של סופרים זקנים וגוססים". הסופרים שהוא בוחר בהם כולם בני דור תש"ח.

כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לחשוב על מאמר שהתפרסם ממש באותו בוקר בידיעות אחרונות, ובו סופר כיצד עמוס קינן סירב להתיר לעורכי אנתולוגיה של סופרי דור תש"ח לכלול בה את סיפוריו:

בשלב מסוים ציצקוביץ' מוציא קול קורא שמזמין כותבים לשלוח אליו כתבי־יד, שבהם ידונו (לכאורה!) לקטורים, תמורת תשלום. מגיעים אליו מאות כתבי־יד והתשלומים בתמורה לתקווה שמישהו יקרא אותם מאפשרים לו לממן את עצמו, שכן, יש לדעת, ציצקוביץ' הוא בעצם נוכל דלפון, שאין לו שום קשר אל עולם הספרים.

כשהוא מבקש להירשם כמוציא לאור עליו לעבור משוכה: מבחן כניסה אצל רשם התאחדות הסופרים. אבל יהיה בסדר. שלושת הפונקציונרים של עולם הספרות שציצקוביץ' "תרם" להם סכומי כסף נאים (בצ'קים דחויים…) עוזרים לו. אמנם התקנות נוקשות מאוד, אבל, כך הם מגלים לו, יש מנגנון עוקף: "תקנת התגברות".  יש צורך במכתבי המלצה? אין בעיה, הם כבר יפברקו מכתבים כאלה (שלמעשה מוכנים כבר במחשב. הוא לא הראשון שנדרש להם). עליו לעבור מבחן כניסה? גם בכך הם יסייעו. המבחן כולל כמה שאלות: מה שמו. מה מספר תעודת הזהות שלו, ומה מספר הטלפון שלו. כפתור ופרח (כמעט כמו תנאי הקבלה הנדרשים כיום למי שמבקשים לאייש משרה של מורה בבית ספר…). מבחן הכניסה כולל עוד דרישה אחת קשה מהן: "אנא נקוב בשמם של שלושה ספרי פרוזה עבריים שקראת."

כאן ציצקוביץ' מתקשה. אבל גם את הבעיה הזאת יעזרו לו לפתור. שלושת הספרים שהוא מציין, אחרי מחשבה מעמיקה וממושכת, הם – התנ"ך, קוהלת ו…עגנון.

זה בסדר. יעבירו אותו את המבחן. הפונקציונרים מסבירים לרשם ש"התנ"ך הוא ספר הספרים" (הרשם מתאפק שלא להתווכח ולא לטעון ש"התנ"ך זכה לתואר 'ספר הספרים' לא משום שיש בו ספרים רבים, אלא משום שהוא נחשב לספר היסוד של עם ישראל"). קוהלת הוא ספר. ועגנון? ציצקוביץ', הם מסבירים לרשם, לא יכול היה לבחור ספר אחד מסוים מתוך כל הקורפוס של ספרי עגנון…  

ציצקוביץ' הוצה לאור היא נובלה משעשעת מאוד. מין שעשוע כאוב, במיוחד לקוראת שהיא חלק מהעולם שלאון פרנקו מגחיך: הסופרים אכולי הקנאה והתשוקה העזה לפרסם את מה שכתבו. ההשקות הגנריות עם הכיבוד הגנרי והנאומים הגנריים. היצרים האפלים, התערובת של כסף ואספירציות, מזימות ורמאויות, ההבטחות חסרות הכיסוי, התככים והתקוות, ובעיקר – העליבות הנלווית אל חלק גדול מהעשייה הספרותית, ההשפלות הבלתי נמנעות האופפות אותה, תאוות הבצע והחמדנות, שנתלות על השאפתנות והיומרה ושואבות מהן את כוחן. 

כותבה של הנובלה פונה אלינו מדי פעם וממתיק אתנו סוד: "לנתנזון היה הרגל משונה לפרק את המילה 'בדיוק' לשלושת הברותיה בכל פעם שהיה אומר אותה, כך שכאשר אמר 'בדיוק' זה בעצם נשמע כך" 'ב־די־יוּק'. אני מתעכב על כך מפני שנתנזון לא עשה דבר כזה לאף מילה אחרת אבל הקפיד לעשות זאת ל'ב־די־יוּק' ובוודאי יש לכך הסבר מודע או לא־מודע, אך אני, לצערי, לא יודע מהו."

או: "לשם כך נצטרך לעשות… נו, ברחה לי המילה – זה מתחיל בדל"ת, נשמע כמו רגרסיה. לא משנה. בכל מקרה, אני מבקש לסטות לרגע ממהלך הסיפור התקין כדי שהקוראים הנדיבים יבינו יותר טוב את מהלכיו של הגיבור."

בסופו של הסיפור הוא אפילו מציע לנו, הקוראים, לבחור בעצמנו את המשכו, או את סופו…

האם הדובר הוא לאון פרנקו, הסופר ובעליה של ההוצאה לאור ששמה רוסיננטה? האם הוא מי שבאתר הבית שלו כתוב ש"למען הסר ספק, ההוצאה אינה גובה תשלום מסופרים – לא עבור פרסום כתבי יד ולא עבור קריאתם – וקוראת להוצאות אחרות להפסיק עם המנהג המזיק הזה ושכמותו. את העבר אי־אפשר לשנות, אך תמיד אפשר להשתנות בהווה", או שמדובר בדמות בדויה נוספת, לא ידועה, שנונה, חיצונית, שיודעת הרבה מאוד על עולם המו"לות? כל הקולות מתערבבים, והעירוב תורם לעוצמתו של הכתוב.

הנושא מעניין אותי. הוא חשוב מאוד, והוא יכול בעצם לגעת מקרוב בכל אחד מאתנו. הוא עוסק, בגדול, בהתמודדותם של בני הדור השני והשלישי בגרמניה עם העבר הנאצי של ארצם.

סוזן ניימן,חוקרת יהודייה אמריקנית שחייתה כמה שנים בישראל, וזה כמה עשורים – בברלין, שואלת בספר איזה לקח אפשר להפיק מהאופן שבו למדו הגרמנים להביט בעין מפוכחת על עברם הנאצי. היא בוחנת את התהליכים הנפשיים והחברתיים שעברו על החברה הגרמנית מתום מלחמת העולם השנייה ועד היום.

ב-1945 חשו לדבריה רוב הגרמנים שהם בעצם הקורבנות האמיתיים של המלחמה. מקץ כמה עשורים הם למדו להכיר באשמה של בני ארצם והם מבינים שסבלם נבע מהמעשים שלהם עצמם, והיה תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות ושל אלימותם הרצחנית.

את ניימן מעניינות השאלות האלה שכן היא מבקשת להשליך מהן על ארצות הברית ועל האופן שבו היא מתמודדת עם זוועות העבר שלה: רצח התושבים הילידים במהלך כיבוש האדמות על ידי הלבנים, ויותר מכך – העבדות של מיליוני בני האדם שנחטפו מאפריקה והובאו לארצות הברית בכוח הזרוע, וגם – היחס המפלה והמחפיר ששחורים ממשיכים לספוג בארצות הברית גם כיום. האם, למשל, מוצדק להפיל פסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלה שנאבקו במהלך מלחמת האזרחים נגד החלטתן של מדינות צפון ארצות הברית לבטל את העבדות?

באותו הקשר אפשר להיזכר בכותרת של ידיעה שעלתה כאן, בישראל, בעיתון גלובס ביוני 2020: "155 שנה לאחר תבוסתן של מדינות הדרום, מנהיגיהן והגנרלים שלהן חוזרים ונענשים • פסליהם מותקפים, מסולקים מכיכרות הערים ומרחובות מרכזיים • משרד ההגנה נתבע למצוא שמות אחרים לעשרה בסיסי צבא הקרויים על שם גנרלים דרומיים • איך זה קרה, ולאן זה עלול להגיע?" רוח הדברים המשתקפת מהכותרת די ברורה: נראה כי מי שניסח אותה סבור שמי ש"תוקף" פסלים של הגנרלים שנלחמו נגד שחרור העבדים במדינות הדרומיות של ארצות הברית נוהג בברבריות. אין ספק שאמריקנים רבים מסכימים עם העמדה. כמה שעות אחרי שמפגינים ניסו להפיל את פסלו של הנשיא השביעי אנדרו ג'קסון ליד הבית הלבן, הורה , דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית דאז, לרשויות הפדרליות לעצור את כל מי שיפגע ברכוש ציבורי, וקרא לגזור עליהם עשר שנות מאסר.

בעניין זה תוהה ניימן: האם היה מישהו מצפה מניצולי שואה להשלים עם פסלים של מפקדי אס-אס, אילו הוצבו במרחב הציבורי?

התשובה כמעט מובנת מאליה, למי שאינו מכחיש שואה, כמובן.

ניימן בונה את הטיעונים שלה לאט, נדבך אחרי נדבך. בין היתר היא משווה בין עמדותיהם של גרמנים שחיו במערב גרמניה, לאלה שחיו במזרחה. מעניין למשל לגלות שה"מיתוסים" השכיחים בשתי הגרמניות היו שונים מאוד: בגרמניה המזרחית האמינו שגם במהלך המלחמה פעלה ארצם "כמדינה אנטי-פשיסטית", ואילו בגרמניה המערבית האמינו האזרחים שלאף אחד, ממש לאף אחד, "לא היה שמץ של מושג על המתרחש במזרח", כלומר – איש לא ידע על רצח העם ועל הזוועות שביצעו לא רק אנשי האס-אס והגסטפו, אלא גם חיילי הוורמכט.

אפשר להבין מרוח דבריה של ניימן שאת מזרח גרמניה היא נוטה להצדיק יותר. בעיניה יש הבדל גדול בין מי שהחל את דרכו עם אידיאולוגיה שבה "הכול צריכים להיות שווים", אבל דרכיו התעוותו, כלומר – סטלין, לעומת מי שלא הייתה לו בעצם אידיאלוגיה, אלא רק נחישות ואמונה שזכותו המלאה לתקוף את שכנותיו ולגזול מהן כל מה שעולה על דעתו.

קשה לקבל את כתב המחילה המסוימת שהיא מעניקה לפושעים מהצד הסובייטי. כך היא כותבת למשל: "גרמניה המזרחית הותירה אחריה הררים של תיקי שטאזי, לא הררים של גופות."

לא קל לקרוא את הקלילות שבה היא פוטרת את הפושעים של גרמניה המזרחית, ושל ברית המועצות הסובייטית. אכן, סטלין לא נקט רציחות שיטתיות ותעשיתיות של רצח־עם, כמו שעשה היטלר ליהודים, אבל הטרור שבו פעל כנגד אזרחי ארצו, עשרות המיליונים מבני ארצו שרצח, אינם עניין של מה בכך, וקשה לי לקרוא ספר שמקל בכך ראש, גם אם רק מתוך השוואה עם היטלר.

הייתי מתגברת על ההסתיגויות וקוראת את הספר עד סופו, כדי להבין את הטיעונים שהיא בונה בעניין השחורים בארצה, אבל מה שהקשה עלי את הקריאה, עד שבלם אותה לגמרי, היה איכות התרגום.

פסקאות שלמות קראתי וחזרתי וקראתי, וגיליתי שאני פשוט לא מבינה מה כתוב.

הנה כמה דוגמאות:

"שמרנים חושבים במונחים לאומיים ולא במונחים חברתיים. לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת: העובדה שסגנון חיינו הנוח מבוסס על ניצול ארצות מתפתחות היא הסיבה העיקרית לזרם הפליטים. ואף על פי כן צריך לומר: אינכם יכולים לפעול באמת למען צדק חברתי בארץ אחת בלי לעבוד לשם כך בשאר העולם".

"לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת?" אולי לא תזכה שיבחרו בך, אם תאמר את האמת? אין לי מושג!

"בלי לעבוד לשם כך?" אולי – בלי לפעול למען…?

עוד דוגמה:

"השריד היחיד של סמל מזרח גרמני שנותר בברלין כיום הוא האיש העליז הקטן המסמן לעצור או לעבור ברמזורים, שנראה במתכוון מושך יותר מן הטיפוסים דמויי הרובוטים שוויסתו פעם את תנועת הולכי הרגל הברלינאים. אם ברצונכם לקחת הביתה ספל גדול או חולצת טי ועליה תמונה המסמלת את העיר, אין דבר קל מזה. בחנויות המזכרות לעולם לא יאמרו לכם כיצד היה פעם הכול, ואנשי המכירות הצעירים אינם יודעים זאת מן הסתם בעצמם."

את המשפטים הכתובים באות עבה פשוט לא הבנתי. אולי: "בחנויות שמוכרים בהן מזכרות לא יוכלו לספר לכם איך נראו הדברים בעבר"?

ועוד אחת:

"גרמניה המזרחית לא היססה לנצל לצורכי התעמולה שלה את העובדה שגרמניה המערבית לא חקרה את הנאצים לשעבר וגם לא העמידה אותם לדין, אך הדבר אינו מפחית מהאמת שבה."

שבה? לא הבנתי במה.

ומה בדבר אסירים במחנות ריכוז שלבשו "חליפות, הנושאות טלאי צהוב"? חליפות? זה מה שלבשו שם? חליפות "הנושאות"?

וכאן:

"דיפלומט מגרמניה המערבית, שמרן בדעותיו שבילה עשר שנים בתפקיד בגרמניה המזרחית, הוא אחד ממקורות המידע שנשאר ללא רבב ככל האפשר למרות נאמנותו האידאולוגית. מקור אחר אפשר למצוא במספרים. בעשרים השנים האחרונות ייחדה גרמניה משאבים רבים לבחינה היסטורית קפדנית של העבר הנאצי. ארגונים ממשלתיים חשובים, כמו משרד החוץ או משרד המשפטים, מימנו מחקרים שמראים כי נאצים לשעבר רבים המשיכו לעבוד בהם לאחר המלחמה. תעשיות חשובות הלכו בעקבותיהם."

"נשאר ללא רבב?" מקור אחר אפשר למצוא במספרים? בעקבותיהם? בעקבות מי?!

והפסקה הזאת: "איש בגרמניה אינו מפקפק שהאנטישמיות זיהמה את מרבית האוויר שנותר לנשימה באותן שתים עשרה שנות כלא. אך כל אחד בגרמניה יודע שההילה ההרואית שעדיין אופפת את שרידי הוורמכט וחלליו יונקת מן התבוסה לאויב הקומוניסטי. רק כוחות ימניים באמת טוענים כך. אף על פי כן אפשר לשכך את האשמה המתמשכת שרק גרמנים מעטים יכולים להשתחרר ממנה בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי, אבא, או סבא, אולי לא הרים את נשקו להרוג יהודים חסרי ישע. היו אלה הבולשביקים שאותם חיפש; היהודים רק ניצבו בדרכו. ככל שהבולשביקים נראים גרועים יותר היום, כך הנאצים נראים טובים יותר במבט לאחור. אם הפשיזם והקומוניזם שווים, האם אין פירוש הדבר שגם אבא וסבא נלחמו ברשע?"

טוענים "כך"? מה הם טוענים? אולי מוטב היה לכתוב "מבטאים זאת בגלוי, או במפורש"? ומה פירוש "בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי"?

ולא אזכיר שיבושי לשון כמו "זה את זו" במקום זה את זה, או העברה של מונחים לתרגומית, למשל, "שלא להזכיר שאיננו יודעים כמה אפריקנים מתו בנתיב הים הראשי מאפריקה לאמריקה": הביטוי האנגלי not to mention זועק מתוך העברית.

היו קטעים שלמים שלא הבנתי. או פרטים. מישהי שאחותה "המבוגרת" (כנראה באנגלית elder, כלומר – הבכורה, או הבוגרת ממנה) "הייתה בת שנתיים" ולא הצלחתי להבין אם ניצלה או נספתה, ועוד ועוד מהמורות. עד שתש כוחי והפסקתי לקרוא. ויתרתי על הספר.

חבל!

האדמומיות הגנטית שהיא סובלת ממנה התלקחה על פניה ועל צווארה כמו מנורות נייר זוהרות שרועדות ברוח, אבל למרות הכול, מה היא כבר יכולה לדעת על המהלך של הסבל?

היא לא מודעת לכך שהמידות משתנות, שהפרופורציות כבר לא נמדדות כעת על פי קנה מידה אנושי אלא בפעולות של ממש: להישאר ישובה על הספה עד עלות השחר כדי להימנע מכניסה למיטה.

לשמוע שירים חדשים ברדיו בדרך לעבודה ולחשוב שהוא כבר לא יכיר אותם, להירדם מחובקת עם האפודה הירוקה שמאורו קנה לעצמו ברייקיאוויק, להשתמש בזרעי השומשום הקלוי האחרונים שנותרו מאלה שקנינו יחד בשוק באותו קונוס מנייר שממש הצחיק אותנו, כי כשפירקנו את העטיפה במטבח כדי להכניס את השומשום לצנצנת, התברר שמדובר בעמוד שבו מופיעות מודעות של שירותי ליווי. כל פעולה מתאימה לאיזשהו גודל, לאיזשהם גובה ומשקל, והסכום הכולל הוא מידת הריק והכאב שאני חשה כשאני מנסה להשלים עם העובדה שכבר לא הייתי חלק מהתוכניות שלו לעתיד.

תרגם מקטלאנית: יוסי טל

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES
Marta Orriols

פאולה היא רופאה בכירה במחלקת ילודים: המקום שבו פוגשים כל יום את נס הבריאה. מתוקף תפקידה, פאולה מקדמת את פניו של הנס ועוזרת לו. ממש בתחילת הספר, בפרק הראשון, אחרי הקדמה קצרה, אנחנו פוגשים אותה כשהיא מפצירה בילודה שזה עתה באה לעולם, מבקשת ממנה את הדבר היחיד שמוטל עליה עכשיו לעשות, כדי שתתחיל לחיות: "היי, קדימה, עשר, אחת־עשרה, שתים־עשרה, שלוש־עשרה… קדימה, תנשמי, ביקר לי מכול, אני מבטיחה לך שאם תצאי מזה, הכול יהיה בסדר…" היא מבטיחה לפעוטה שזה עתה הגיחה אל העולם: "הכול טוב כאן, שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשעי־עשרה, עשרים. כדאי לחיות, את מבינה?" ומסבירה לה ש"שוכבת שם אישה אחת שהיא האימא שלך ובלעדייך היא אבודה." מסתבר שאין די בידע מקצועי: צריך גם מעורבות נפשית, רגשית, כדי להביא לתוצאה הרצויה, לגרום לאדם שזה עתה נולד להישאר בחיים.

אל נס החיים צמוד, כמובן, גם המוות, והוא בעצם עניינו העיקרי של הסיפור המופלא שמסופר בספר שלפנינו.

הוא מתחיל במילים הפשוטות כל כך, לכאורה, מילים המבטאות את מה שבדרך כלל מובן מאליו: "היינו בחיים". הרי רוב הזמן אנחנו לא חושבים על עובדת היותנו בחיים. ממש כמו בני הזוג המתוארים בפתיח לרומן, "המוות היה של אנשים אחרים": אנחנו צופים בו מרחוק, שומעים עליו, ולא חשים בו לעומק, לא ערים כל הזמן לכך שהוא אורב גם לנו, כל הזמן.

פאולה, שהסיפור נמסר מפיה, מתארת את שעות חייו האחרונות של מאורו, בן זוגה: איפה היה. מה עשה. מה אמר. איך נראה. ועד כמה לא העלה בדעתו שבעוד זמן לא רב, עוד לפני סוף היום, כבר יעלם מהעולם.

הסיפור הוא על האבל של פאולה, שהסתבך, כי ברגעים הסמוכים מאוד למותו של מאורו הוא הספיק להודיע לה שהוא מתכוון לעזוב אותה, כי יש לו מישהי אחרת.

איך אפשר להתמודד עם מותו של גבר שהיה שלך במשך שנים רבות, ואז הפסיק להיות שלך, וכעבור זמן קצר, פחות משעה, עזב את העולם? איך מתמודדים עם מותו? מה עושים עם כול העבר המשותף, ששינה בדיעבד את צורתו, לצמיתות?

מרתה אוריאולס מפליאה להתמודד עם השאלות הללו. אחד הלקחים שפאולה מפיקה מ"מה שקרה עם מאורו" הוא – שגם את התקווה אפשר לאבד. אפילו לתינוקת שהפצירה בה כל כך לנשום, להתקיים, להתחיל להשתתף במשימת החיים, היא כבר "לא מבטיחה שום דבר," משבחרה בחיים והחלה לנשום. שכן אחרי מותו של אהובה פאולה נאלצת להמציא את עצמה כל יום מחדש, "נבגדת, בודדה, ועם חובות שמצפים ממני למלא."

הספר יפהפה. עתיר תובנות ונוגע מאוד ללב. למשל – "היה עלי להרגיע אותה קודם כדי שהיא תוכל להרגיע אותי מיד אחר כך", פאולה מספרת על חברתה הקרובה. או: "המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך, והוא מעוות הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב." לעומת זאת "האבל הוא מחולל מחלה זיהומית בעל יכולות התרבות והדבקה – יכולות שאינן תלויות ברצונו של זה שאיבד מישהו אהוב." היא מתייסרת מגעגועים, "למרות הכול", ו"זה מה שמעצבן," שכן "כאב של אישה שונה מזה של אישה שזה עתה נעזבה."

החיים בספר הזה יכולים להיראות כמעין משהו חיצוני, כך למשל פאולה מספרת על שתי מתמחות שעובדות במחלקה: "הן כל כך צעירות והחיים יושבים עליהן כל כך יפה…"

היא מיטיבה לתאר את האבסורד המייסר שנמצא במהות הקיום: העובדה שחפצים, "כרטיס קולנוע ישן, או סכין גילוח" שהיא נתקלת בהם, כמו גם צמחים שמאורו שתל, למעשה – העולם כולו! – ממשיכים בשלהם, שורדים, מתקיימים, גם אחרי שאדם אהוב מת: "אף אחד לא הודיע לנו שהירקה תשרוד הרבה אחריו, אף אחד לא אמר לי שבצמחים שלו אני זאת שתצטרך לטפל עכשיו."

לקראת סופו של הרומן מתברר תפקידה האחר של רופאת ילודים: לא רק לשכנע תינוק לנשום ולהתחיל את מסכת חייו, אלא גם ללוות אל מותה תינוקת נטושה, בת שלושה ימים, שאמה השאירה אותה לבדה כדי שתימסר לאימוץ, אבל היא חלושה וחולה מכדי לשרוד. בתוך האינקובטור הקטנה מחכה "לַבִּלתי נמנע בהדרת כבוד מעוררת פליאה." פאולה, ביחד עם האחות האחראית מחליטה להיות שם אתה. "אנחנו נהיה כאן, נהיה חלק משבריר החיים שנגזר עליה להיות. לא נשאיר אותה בודדה. […] אנחנו נחזיק אותה בזרועותינו ונעביר אותה בינינו כל חצי שעה," וכך הן נוהגות, "ואז המוות לוקח אותה ממני ללא היסוס, הוא לוקח אותה, אך הפעם הוא בא בזמן, ואני מרגישה שהצלחתי לנצח אותו במשחק. אני כאן. אני לצדֵך."

היינו עדים למעגל חיים שלם: לידה ובעקבותיה הנשימות הראשונות, צווחת החיים המבשרת על ההתחלה ואז – המוות הבלתי נמנע.

בין לבין אנחנו מלווים את פאולה, את חייה, את מאבקיה, את ההיסטוריה הפרטית שלה, שמבהירה לנו מדוע לאישה שכל כך אוהבת ילדים ומיטיבה כל כך להבין אותם אין ילדים משלה, ומבינים את הניסיון שלה "ללמוד לדבר עם הצמחים": להגיע לכדי "פעולה אינטימית שבכוחה לשנות מצב נתון, פעולה של אמונה בשביל אלה שאינם מאמינים בניסים".

תרגם מקטלאנית: יוסי טל

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES
Marta Orriols

בעצם – מה אכפת לי ממייגן מרקל, מבעלה הנסיך הארי, ומכל בני משפחותיהם? הרי אין לכל אלה שום נגיעה לחיי, וגורלם לא יכול להשפיע עליהם בשום צורה.

ובכל זאת – עובדה: הרכילות מרתקת אותי, ועוד יותר מכך – הסקרנות והרצון לנסות ולהבין איך פועלים המנגנונים הנפשיים שמאפשרים לבני תמותה להרגיש שהם אכן ראויים לזכויות היתר שמעניקים להם המעמד והתואר־מלידה. איך נראה מבנה האישיות של אדם שמותר לו (שהוא חייב!) לבזבז מיליונים על עצמו, בגדיו, הנאותיו? זאת, בין היתר, הסיבה לכך שעניין אותי כל כך הסרט התיעודי "קינגמייקר", העוסק בחזרתה של אימלדה מרקוס למרכז הבמה בארצה, וזאת בין היתר הסיבה לכך שקראתי בעניין (אך ככל שהתקדמתי בקריאה הוא הלך ופחת, אני מודה…) את הספר החדש של העיתונאי והסופר האנגלי טום באואר.

הספר ראה אור ב-21 ביולי (השנה, 2022), ובו ביום קניתי אותו בלחיצת כפתור, בקינדל של אמזון.

מטרתו של באואר ברורה ומובהקת: לקפד, לפחות באופן מטפורי, את ראשיהם של השניים, מייגן והארי, ולהגן מפניהם על בית המלוכה האנגלי ובעיקר על המלכה, שהיא, לדבריו, סמל של יציבות שלטונית. המלכה "איננה סתם עוד איזו ידוענית," (מה שמייגן מרקל לא הצליחה להבין, לדבריו). היא "מייצגת את הזהות הלאומית הבריטית, ואת ערכיה: חמלה ונדיבות." לדעתו של באואר רק בזכות המלוכה החוקתית הנהוגה בבריטניה ניצלה ארצו מהגורל המר של שלטון דיקטטורי ששכנותיה נאלצו לא פעם להיכנע לו.

למקרא הדברים הללו הבנתי שסקרנותי בעניין בית המלוכה האנגלי אפילו מוצדקת!שהרי הם לא סתם פרזיטים שניזונים מהקופה הציבורית, יש להם, בעיני האנגלים לפחות, תפקיד ציבורי רב ערך ומעלות! והנה, לא רק שהארי, נכדה של המלכה, ואשתו הגרושה־האמריקנית, אינם מבינים את כל כובד האחריות, הם אפילו משתדלים לפגוע במלכה בפרט, ובמוסד המלוכה בכלל!

לא קשה להבין מי היו המקורות שסיפקו לבאואר את התחמושת כדי לתקוף באמצעותה את מייגן ואת הארי. ברור לגמרי שאחד החשובים שבהם היה – אביה, תומאס מרקל, שלא מפסיק לעשות לה בושות. זכורה כמובן השערורייה שקדמה לחתונתם של הארי ומייגן, כשמרקל האב, בניגוד לתחנוניהם של בני הזוג המאורסים, עשה יד אחת עם צלמי הפפרצי ואפשר להם לצלם "מרחוק", כביכול, את הכנותיו לחתונה. נוספו לכך שני חצאי האחים של מייגן, שגם הם לא מפסיקים לעשות לה בושות. כך למשל אחיה מצד אביה פרסם מכתב פומבי שבו "הפציר" בהארי לבטל את החתונה. די היה במבט חטוף באותו מכתב כדי להבין מאיזו משפחה עלובה הגיעה מייגן: מכתב מביש, עילג, רצוף טעויות בסיסיות באנגלית, שניסוחיו מעידים על בורות מוחלטת של כותבו.

(כבר במילים הראשונות אפשר להבחין באנגלית העלובה: "Its not to late" במקום "It's not too late", וכן הלאה, גם בהמשך. שלא לדבר על התוכן המביש.)

אבל אלה רק הפרטים הקטנים. האב סיפק לטום באואר שפע של פרטים עסיסיים לא רק על בתו, אלא גם על על גרושתו, דוריה, אמה של מייגן שהייתה היחידה שהגיעה לחתונת בתה עם הנסיך: באואר כותב למשל שדוריה הייתה אם מזניחה, בטלנית, מכורה לסמים…

וכמובן שאינו חוסך שום פרט משפיל ומביך בנוגע למייגן. הוא פסל בדיעבד אפילו פרטים מעברה שבהם נהגה להתגאות. היא נוהגת למשל לספר בגאווה איך כשהייתה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה, התרגזה מפרסומת שראתה בטלוויזיה ובה נאמר כי "נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים". 

בנאום שנשאה באו"ם סיפרה: "אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה־11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית," מייגן המשיכה והתגאתה בכך שקיבלה מכתב תשובה אישי מהילרי קלינטון, וגם הצליחה להשפיע על פרוקטור וגמבל ששינו, בזכותה, כך היא בטוחה, את הפרסומת!

עלי להודות שגם אני התרשמתי מאוד, הן מהנאום של מייגן באו"ם, מהחן והקסם שקרנו ממנה, והן מהיוזמה שלה, כבר כשהייתה בת אחת עשרה. די מאכזב לקרוא את – כנראה – האמת שמעבר לדברים: אביה טוען כי הסתיר מפניה שהיא לא הייתה היחידה שכתבה להילרי קלינטון, והיא לא היחידה שכתבה לפרוקטור וגמבל, ושאת ההישג המופלא אינה יכולה באמת לרשום על שמה…

וגם אלה פרטים זניחים, נוכח המתקפה הארסית, האינסופית, על דמותה של מייגן. דוגמה אחת קטנה – הסיפור על המניקוריסטית שהיא הביאה עד דמעות, רק משום שזו העזה לפתוח את הפה ולומר לה משהו בשעה שטיפלה בציפורניה, ולא הבינה שאסור לה לפנות אל ה"כוכבת"־בעיני־עצמה (זה קרה כמה שנים לפני שמייגן הכירה את הארי), שכן מעמדן כה שונה! או – שלל החברים שנטשה לאורך חייה, מהרגע שבו חשה ששוב אינם יכולים לשמש אותה לצרכיה (עד כדי כך שאל מילון הסלנג האנגלי נוסף פועל: to meghan markle, שפירושו – לזרוק מישהו שאין בו עוד תועלת…).

הדמות המצטיירת לאורך הספר היא של אישה שאפתנית, חומרנית, סוחרת ממולחת שעיקר עניינה ברווחים הכספיים שהיא יכולה להפיק מכל אדם ומכל מצב. תככנית בלתי נלאית, יומרנית, בעלת אגו אינסופי וביטחון עצמי מופרז, שהוא, לדברי אביה, תולדה של הפינוק שפינק אותה בילדותה. שקרנית שלא מהססת לספר בדותות על ילדותה ונעוריה – היא טוענת שנאלצה לעבוד כבר בילדותה, אביה עומד על כך שסיפק תמיד את כל צרכיה (ולא מתבייש לחשוף את חשבונות שכר הלימוד שלה באוניברסיטה שהוא ממשיך לדבריו לשלם), היא מספרת שהייתה עדה למהומות הרחוב שפרצו בעקבות הריגתו של גבר שחור, הוא טוען שאסף אותה מבית הספר והרחיק אותה מזירת האלימות. היא מעידה על התנכלויות גזעניות, הוא מכחיש בכל תוקף שסבלה אי פעם מגזענות. היא טוענת שלא ידעה כמעט כלום על בית המלוכה ועל הארי, לפני שהכירה אותו, חברתה מילדות סותרת את דבריה. בתחילת חיי הנישואים שלה העידו שני בעליה שמשפחתם העניקה לה את הבית שמעולם לא הכירה. שני הוריה נדהמו, כי לדעתם גדלה בשתי משפחות אוהבות ומטפחות…

מדי יום מתפרסמים בעיתונים אנגליים "סקופים" מתוך הספר: למשל, איך מייגן דרשה ממפרסמים שהצטלמה אצלם שיעצבו בפוטושופ את אחת מכפות רגליה, שכן "שוחטים" אותה, לדבריה, ברשת, רק משום שאחת הבהונות שלה ארוכה מדי… או – תביעתה להתאכסן אינקוטגניטו בבית מלון בקנדה, בימים שאיש בכלל לא הכיר אותה ושמה לא אמר שום דבר לאף אחד…

אפילו את הקריירה שלה כשחקנית באואר פוסל. לדבריו, מרקל לא הייתה מוכשרת במיוחד: בניגוד לשחקניות אופי שיכולות לגלם כל דמות, היא הייתה מסוגלת להציג רק את עצמה, וגם בכך חסרה לה לדבריו הכריזמה הנחוצה: "היא לא שידרה שום קסם." מייגן, לדבריו, "ידעה להציג את הצרכים והרצונות שלה עצמה, לא את אלה שהתפקיד דרש", ובמקום להבין שהיא לא מוכשרת במיוחד במשחק, טענה שכישלונותיה נובעים מגזענות.

באואר מקפיד לפתוח את הספר בתיאור מחמיא מאוד לאופן שבו מייגן התקבלה בציבור האנגלי בכלל ובמשפחת המלוכה בפרט, וזאת כנראה כדי לסתור את טענתה הבסיסית שלפיה נדחתה ממניעים גזעניים.

אחת התכונות הבולטות שלה, לדברי טום באואר, היא השתלטנות שלה, שמתבטאת בכל מעשה ואירוע שהיא משתתפת בו. כך למשל לא הרשתה לאף אחד לצלם את חתונתה הראשונה (אביה מרד בצו וצילם אותה!), וכך שוב ושוב, לאורך כל הדרך, בכל דבר ועניין. היא ניסתה למשל להכתיב כיצד יראו כל הפרטים בחתונה המלכותית, וכשמישהו התנגד לה, התוצאה הייתה קשה. זכור היטב הסיפור שלפיו קייט, אשתו של ויליאם, פרצה בבכי במהלך ההכנות לחתונה של מייגן, בעקבות דברים שאמרה ועשתה הכלה, ואילו מייגן, בריאיון המפורסם אצל אופרה וינפרי, שנערך ככעבור כשלוש שנים, טענה שההפך הוא הנכון: דווקא קייט היא זאת שגרמה לה עצמה פרוץ בבכי…

גם הארי יוצא מאוד לא טוב מהספר. הוא מצטייר כצעיר מבולבל, לא חכם במיוחד, מפונק וקפריזי, שאשתו שולטת בו ביד רמה. לדעתו של באואר הארי, שמרבה לדבר על אמו, בכלל לא מבין את המורשת שלה, למשל – כיצד נהגה להשתמש בעיתונות לצרכיה (הארי מדבר על כך שדיאנה נפלה קורבן לעיתונאים, אבל באואר קובע נחרצות: אף אחד לא אילץ אותה לנסוע לא־חגורה במכונית שנוהג בה שיכור פרוע!). לדעתו הארי גם לא קולט שאמו, כבת מלוכה אמיתית, פעלה במשך שנים למען הציבור, ולא כדי לקדם את עצמה, כפי שנוהגת אשתו, ולכן אין באמת דימיון בין השתיים.

הקריאה שהתחילה בסקרנות הסתיימה בתחושה של סלידה רבה. לא רק כלפי מייגן והארי, אלא – כלפי מוסד המלוכה כולו. ויסלחו לי כל הרויאליסטים, שרואים במלכה דמות מופת נערצת. האם יעתיקו את הערצתם גם לבנה המזדקן ולאשתו? ימים יגידו.

על כך יש תשובה אחת והיא ברורה וחותכת: היה אתה עצמך. אל תחניף לנוער ואל תנסה לסגל את עצמך לגינוניו. ממרום אי-קבילותך האי-רוורסבילית דבק באמונותיך מבלי להירתע. הרבץ בהם תורה ומוסר השכל; תקן להם בלי מורך את הדקדוק וההיגוי; רטון ורגון בלי רחם על כל תופעה שלא נראית לך. אם לא ילמדו דבר, לפחות יהיה גם להם, כמו לך בזמנך, אם לא במי למרוד – היזהר מהחמיא לעצמך – כי אז למי ללעוג וממי להתנער. זה המעט שמחובתך להעניק להם.

הטיסה האחרונה הוא ספר שקשה להניח ולהפסיק לקרוא. הוא מרתק, מושך מאוד לקריאה, ולא מאכזב אף לרגע.

אמנם לא מדובר ביצירה ספרותית. הוא לא חף מקלישאות: ניסוחים כמו – "האורות זהרו בחושך כמו אבנים יקרות", או: מישהו "חייך את החיוך החמים, המקסים, ששבר את ליבי לשניים", ובכל זאת גמעתי אותו בלגימה אחת, ועד מהרה הפסקתי לשים לב לקלישאות, כי מדובר במותחן שמספק את הסחורה המובטחת: תופס את הקוראת כבר מהעמוד הראשון וממשיך לעורר סקרנות בלי הרף, ממש עד העמוד האחרון. כאמור – לא יצירה אמנותית, אבל בסופו של דבר, גם לספרים כאלה יש מקום! כסוג של ספר מתח הטיסה האחרונה משובח, שכן אף לרגע אינו פוגע באינטליגנציה של הקוראת.

יש בו אפילו איזו אמירה מעניינת, שכן הוא עוסק, בבסיסו, באחוות נשים וביכולת וברצון של אלה להבחין במצוקות ולסייע זו לזו ברגעי משבר קשים. הגאולה האפשרית היחידה טמונה באותה אחווה, בנכונות של אישה לראות את זולתה, ולהושיט לה יד, גם כאשר מדובר במישהי זרה לגמרי. וזאת בניגוד לגברים, שתפקידם במציאות של הספר להשתלט על הנשים ולעורר בהן אימה. רק אם יסייעו זו לזו יוכלו להינצל!

זהו סיפורן של שתי גיבורות ראשיות: קלייר קוק היא רעייתו של רוֹרי, איש עסקים מצליח, נצר למשפחה ידועת שם, עשירה ומכובדת בחברה. לאחרונה החליט רורי לפנות גם לפוליטיקה, וקלייר אמורה לסייע לו להיבחר. הגיבורה השנייה היא אווה, אישה צעירה שנסיבות חייה הכתיבו לה התנהלות קשה מנשוא.

לרגע אחד קצר נוצר בין השתיים מפגש מפתיע (בסופו של ספר טמונה הפתעה נוספת שקשורה במפגש ביניהן!). הוא מתרחש בשדה התעופה, רגע לפני העלייה למטוס. כל אחת מהן מבקשת לנוס ממציאות החיים שלה, ובהחלטה של רגע, ביוזמה של אחת מהן, הן מתחלפות ביניהן: מחליפות זהות, בגדים, ואת כרטיסי הטיסה. זאת שאמורה לטוס לפורטו ריקו עולה על הטיסה לאוקלנד, והאחרת מחליפה אותה בטיסתה. מה יעלה מעתה בגורלן? האם יצליחו באמת לשנות את מסלול חייהן? מה יגלו במציאות האחרת, החלופית? איך יתמודדו אתה?

סודות אפלים הולכים ונחשפים: על חלק מהם אנחנו לומדים בפרקים המתחלפים בין שתי הדמויות, שכן אנחנו מלווים אותה במבט לאחור ומגלים יותר מטפח על חייהה. הפרקים המוקדשים לאווה מתקדמים בזמן. הם מתחילים חצי שנה לפני רגע ההתחלפות שלה עם קלייר, עד שהם מגיעים ליום שבו כל אחת מהן עולה על הטיסה שלא נועדה לה, אלא לאישה האחרת.

ובכל זאת, אף על פי שאנחנו רואים לכאורה הכול, אף על פי שאנחנו יודעים, מבינים ומכירים, נכונות לנו, ממש עד לרגע האחרון, הפתעות דרמטיות!

הספר מתאים מאוד כקריאת קיץ קלילה, משהו שאפשר להתענג עליו בחופשה. התרגום מעולה, העברית טבעית מאוד, המתרגמת לא היססה לשלב ביטויי סלנג נוסח "תתאפסי על עצמך", שמשווים לטקסט תחושה של דיוק ושל אותנטיות.

תרגמה: רחל פן Julie Clark, The Last Flight

כשקראתי (שוב) את האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות ונתקלתי במילה kipple שפיליפ דיק המציא, נזכרתי בהרפתקה שהייתה לי עם ספר של הסופר האנגלי ג'ים קרייס.

ב-2002 ראה אור בהוצאת כתר התרגום שלי לעברית לספרו של קרייס. העבודה עליו, שנמשכה כמה חודשים, הייתה כרוכה בקשיים מוזרים ולא צפויים. נתקלתי במילים שאת פירושיהן לא מצאתי בשום מילון, משום סוג.

היום הייתי מכניסה אותן מן הסתם לגוגל, בצירוף שמו של הסופר, ובתוך כמה שניות הייתי מבינה מה קורה כאן, אבל זה היה בשנת 2000 ומנוע החיפוש של גוגל טרם הונגש לציבור (קשה להאמין, נכון?)

נכנסתי לפורום־סיוע אנגלי כלשהו ושאלתי אם מישהו יכול להסביר לי מה משמעות המילים הללו, ואחת הגולשות כתבה לי משהו בנוסח: "אהה, ג'ים קרייס עושה את זה שוב? הרי ידוע שהוא נוהג למציא מילים כאוות נפשו…"

לא נותרה לי ברירה אלא לבקש את כתובת המייל של הסופר, ופשוט לשאול אותו למה התכוון!

ג'ים קרייס היה ידידותי וקואופרטיבי מאוד, אישר שהמציא את המילים, וגם הסביר לי מה המשמעות הנסתרת של כל אחת מהן, ובעזרת ההסברים שלו "המצאתי" מקבילה בעברית.

וכך למשל תורגמה המילה sopbug כ"חרקלח": שילוב בין "חרק" ל"טבול וספוג בנוזלים"; swag flies תורגם כ"זבובים ביזניים" (קרייס הסביר לי שכוונתו לזבוב ביצה טורף…); והחרק "spray-hopper", זכה בעברית לשם "חגב-רסס". משקה בשם "glee-water" תרגמתי "מי־גיל" ואת שמו של הטקס דתי המומצא, quivering, שאותו עורכים ברומן במשך הלילה שלפני הקבורה סביב מיטתו של אדם שמת, תרגמתי "הרטטה".

ממש בתחילתו של הספר, כדי למנוע אי־הבנות, הוספתי הערת שוליים בפעם הראשונה שהופיעה מילה מומצאת:

והנה, למרבה הפליאה, כמה חודשים אחרי שהספר ראה אור, הופיעה ביקורת שכתבה עליו בתיה גור (ז"ל), ובה כתבה כי "התרגום לעברית בעייתי", שכן נבחרה "המילה המשונה הרטטה" למילה האנגלית wake: "הטקס הקתולי שעורכים למתים".

"wake"? "טקס קתולי"?

ברור לגמרי שבתיה גור לא קראה את הספר באנגלית, וייתכן שגם את הגרסה העברית קראה בדילוגים, אם החמיצה כך את הערת השוליים שהסבירה במדויק את מקור המילים ה־אכן(!) משונות, ששמרו על שפתו של ג'ים קרייס ועל כוונותיו…

למרבה השמחה נמצאה למתרגמת מליצת יושר, שלא התעצלה, וכתבה מכתב למערכת:

הספר מתים ראה אור בתקופה שבה שטפו את הארץ הפיגועים הנוראיים של תחילת שנות האלפיים. לספר שנושא את השם הזה (הוא נבחר אחרי התלבטות!) לא היו סיכויים להיקרא, ואכן הוא ירד מהמדפים זמן לא רב אחרי שראה אור, אף על פי שמדובר ברומן מרתק, אם גם מרתיע, ולא רק בימי פיגועים, שכן הוא מתאר לכל אורכו את תהליך הריקבון וההתפרקות שעובר על שתי גופות אנושיות, חוקר טבע ואשתו שנקלעו לחוף שומם, שם מתו בעקבות תאונה.

את השיר הפותח את הספר, "קינה של ביולוג לרעייתו", שאותו כתב לכאורה משורר בשם שרווין סטיבנס, גם הוא דמות שהמציא קרייס, נהניתי לתרגם, והוא אף נכלל בספר השירים שלי מה המים יודעים על צמא, בשער שיועד לשירים מתורגמים מאנגלית.

עם עליית המדרגה במבצעי אצ"ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו "רצח לשם רצח", ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו "הבריונים אחוזי טירוף הדמים" ו"הפורשים המרצחים".

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: "כורדים ואחרים, אנשי אצ"ל, מתפארים בדיר יאסין".

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי "מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים", הסביר גלילי את מעשי הזוועה: "אף שם רבים מלח"י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה".

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: "לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות".

הרמטכ"ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: "האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

"על מה הסדרה?" שואל את עצמו חגי לוי במאמר האחרון בספר הנערים: פולמוס, שראה אור שלוש שנים אחרי שהוקרנה לראשונה הסדרה "הנערים" שעליה הוא נכתב. יצרו אותה ב-2019 ישראלים ופלסטינים בשיתוף פעולה עם רשת הטלוויזיה האמריקנית HBO. 

באנגלית נקראה הסדרה Our Boy, שם שמעיד על הסיבה לכך שחלקים בחברה הישראלית התקוממו נגדה, שכן היא נוצרה בעקבות שני אירועים קשים וטראומטיים: שלושת הצעירים הישראלים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – שמחבלי חמאס חטפו ורצחו, וזמן קצר לאחר מכן – הרצח של מוחמד אבו ח'דיר, ששני קטינים יהודים, ביחד עם הדוד שלהם, חטפו ורצחו אותו כ"נקמה". מי הם, אם כן, "הנערים 'שלנו'"? הסדרה לא נגעה כמעט ברצח היהודים, והתמקדה ברוצחים היהודים, בנרצח הערבי ובהוריו הדואבים. אחת מכותבות המאמרים בספר, חיותה דויטש, מעידה על קרבה שחשה אל הנרצחים היהודים: הם למדו באותה ישיבה תיכונית שבנה למד בה, היא מכירה היטב את הטרמפיאדה שממנה נחטפו, ומכירה מילדות את אמו של אחד מהם. דויטש מספרת שמלכתחילה התקשתה לצפות בסדרה, אבל "לאחר זמן מה של צפייה" חלחלה בה ההבנה שהסדרה אינה חוטאת לאמת ולצדק. היא, דויטש, אמנם לא שינתה את דעתה על הסכסוך היהודי־פלסטיני, אבל הסדרה הרחיבה את עולמה, חרף האג'נדה המלווה אותה, שכן היא "מעשה של אמנות שיש בו כוח ותבונה," והיא "הגונה דיה, גם אם בעתיד תהיינה הגונות ממנה שיספרו את סיפור הימים ההם."

אז מה משיב לעצמו חגי לוי לשאלה "על מה הסדרה"? לוי היה אחד מיוצריה, ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. תשובתו: "הסדרה נועדה להבין פשע שנאה."

שוקי בן נעים, אחד מתסריטאי הסדרה, מסביר במאמרו "עלייתו ונפילתו של החוקר גבריאל ראנד" כי הכותבים לא שאלו את עצמם "מה אנחנו רוצים לומר?" והוא מוסיף: " – לו ידענו, היינו כתבים מאמר דעה." לפיכך, כשהתיישבו לכתוב שאלו את עצמם "מה אנחנו רוצים לחקור?" וגם מהו "הדבר הזה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל רוצים לדעת." וליתר דיוק: "במקרה הזה השאלה הייתה 'מה טיבו של הטרור היהודי? איך נראה המנגנון הפנימי והסודי שלו, שמוליד מעשים מפלצתיים דוגמת דומא?'" 

יש ערך רב בהגדרה הזאת, לגבי האופן שבו אמן ניגש לתהליך היצירה, כמו שעושה גם חוקר באקדמיה, שמבקש למצוא במחקרו תשובה לשאלה שמטרידה ומעסיקה אותו! 

הספר שלפנינו כולל שלל מאמרים שכתבו חוקרים ויוצרים בעקבות הסדרה: תגובותיהם אליה, מסקנות שהסיקו בעקבות העבודה עליה או הצפייה בה. והוא מרתק ומאלף לכל אורכו. 

מעניין מאוד לראות איך כל אחד מהכותבים "לקח" את התגובה שלו לכיוון אחר לגמרי, שנובע, כמובן, מהשקפת עולמו וממוקד העניין שלו. 

עניינו אותי למשל כל הכותבים שהצדיקו את העיסוק בסדרה ובהשלכותיה על המציאות החוץ אמנותית, על הוויית החיים שלנו כאן בארץ, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שכן ראו בה יותר מאשר סתם עוד סדרת טלוויזיה שנועדה לבדר את הצופים ולהעשיר את קופתם של היוצרים.

היו כותבים שנראה כאילו "שכחו" כמעט שהסדרה אינה מתעדת את המציאות, אלא רק מתארת אותה באמצעים אמנותיים. כשניר חסון, עיתונאי מעיתון הארץ, מצטט דברים שאומרת אחת הדמויות: איאד, שמסביר מדוע משפחתו של הנרצח צריכה להגיע אל בית המשפט שבו נשפטו הרוצחים, למרות התנגדות הסביבה שלהם, הוא אומר "אנחנו חיים כאן". חסון מסביר שהמשפט הזה שאומר איאד "הוא גם הניצחון הגדול ביותר של הפלסטינים על מדיניות ה'הפרד ומשול' של מדינת ישראל" שהרי "בעבור כל קבוצה פלסטינית יש בכוחה [של ישראל] להציע סל של גזרים ומקלות: לעזה היא יכולה להציע עוד סולר לחשמל או כספים מקטאר, לערביי הגדה אפשר להציע עוד סולר לחשמל או הסרת מחסומים, ולערביי ישראל – עוד תקציבים לכבישים או לבתי ספר. על המקלות אין צורך להרחיב." חסון מסביר כי בהגעתם של הוריו של אבו ח'דיר למשפט, אלה שבסדרה, וגם האמיתיים, הם חזרו והצהירו, חזרו ואמרו לעולם "אנחנו חיים כאן," ולפיכך חיזקו את הדרישה שלהם "לִזְכוּתם על העיר" שבה הם גרים והדגישו ש"את המקום הזה כבר אי אפשר לחלק."

היו כותבים שהסבירו במפורש מדוע יש לראות בסדרה תופעה משמעותית שמשליכה על המציאות שנמצאת מחוץ לה, בעולם האמיתי. כך למשל מסביר כפיר כהן לוסטיג, עמית מחקר בכיר וראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים, כי "סדרות טלוויזיה נעשו בימינו מה שהיה פעם הקולנוע ומה שהמוזיאון תמיד מקווה להיות – אמצעי פופולרי וזמין שאפשר לתרגל דרכו חיים פומביים ודמוקרטיים." כמו כן הוא טוען כי "הדיון הציבורי שהתנהל בעניין 'הנערים' הוא עדות לחשיבות ההולכת וגדלה של הטלוויזיה כאמצעי לדיון דמוקרטי אזרחי, מעין ממשק טכנולוגי־דמיוני שהכלל יכול להתבונן באמצעותו בבבואה המסוימת שלו ולהתקיים דרך המעשה הפרשני," שכן "הציבור מתייחס בכובד ראש למשמעות הפוליטית של עבודת אמנות." 

עמוס פריבס, פסיכולוג קליני, טוען בפתח דבריו כי "ליצירות אמנותיות טובות, במיוחד אם הן פוליטיות, יש השפעה דומה לאופן הפעולה של חיסון", שכן "חשיפה לגרסה מדודה של האיום" מאפשרת בשני המקרים "לפתח נוגדנים כדי להיאבק בו בעתיד," ואורית דודאי, מטפלת באמנות, מסבירה ש"בעוד פרויד הציע כי מיתוסים ואגדות הם מרחב לעיבוד קולקטיבי של הלא־מודע, כיום הטלוויזיה נתפסת כאמצעי אשר משפיע על הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, באמצעות דימויים חזותיים העוברים מסגור מחדש לכדי סיפור חזותי אחיד וחריף, הצופים נחשפים לידע קוגניטיבי, פוליטי ומוסרי על העולם." ולכן, היא טוענת, "היחסים בין הצופה לטלוויזיה הם גורם מתווך בין עמדות פנימיות למציאות."

מתוך כל המאמרים העוסקים בסדרה, רק אחד, זה של איתי חרל"פ, מתמקד בשאלה – האם יש לראות בסדרת טלוויזיה ייצוג של המציאות. האם, הוא תוהה, דוקו־דרמה "יכולה 'לא לעוות את המציאות'"? שהרי "כל טקסט המתיימר להציג מקרה אמיתי, כולל היצירה התיעודית, אינו מציע שכפול של המציאות אלא ייצוג שלה." האם, הוא תוהה, אין הסדרה חושפת "את הנחות היסוד הבעייתיות של 'האמת' החדשותית"?  קיבלנו בסדרה "סיפור מעניין, דרמטי, בנוי כהלכה" שבה בעת מפעיל עלינו מניפולציות רבות עד ש"קשה לחלץ את הבידיוני מהתיעודי, או את המומצא מהמציאותי."

סמי שלום שטרית לעומתו מתייחס אל הסדרה כאילו היא המציאות עצמה. הוא חושף את מה שבעיניו הכי חשוב בה: את האופן שבו היא חושפת משהו ממניעיהם הנפשיים של הרוצחים היהודים, כפי שהם מוצגים לפנינו. הניתוח שלו מרתק. הוא מתחיל עם, לא פחות, יגאל עמיר. טוען שאת הלה, "צעיר דתי־לאומי ממוצא תימני" רדף בעיקר הצורך להשתייך, כלומר – להתקבל באמת לשורות הציבור הציוני הדתי־אשכנזי, "להיות ראוי להיות אחד מהם", ולשם כך "היה חייב להיעשות פטריוט קיצוני".  בעיניו של שלום שטרית שאלת הזהות היא זאת שמדריכה "מיליוני מזרחים", וש"בתוך הרצף הטרגי הזה נמצא גם סיפורם של רוצחי מוחמד אבו ח'דיר", שהוא מונה אותם בשמותיהם הבדויים (זהותם האמיתית של שני הקטנים חסויה). מכל מקום, גם אם שלום שטרית מדבר על הדמויות הבדויות כאילו הן לא ייצוגים אמנותיים אלא בני אדם אמיתיים, דיונו בסדרה מעמיק ומרתק, שכן הוא מבאר את מקורות התמיכה בכת־תומכי־נתניהו: "גם היום המזרחים שצווחים 'רק ביבי' ותוקפים את המפגינים נגדו חשים במעמקי נפשם שאם יופל נתניהו, הם יאבדו את הישראליות שלהם, את היותם יותר ציונים מציונים – מעמד שהם חייבים לעבוד קשה בעבורו, להראות ולהציג את נאמנותם הלאומית."

גם המאמר "זרים בבית: נעורים בצל דיכוי בירושלים המזרחית" שכתבה נסרין עליאן, עורכת דין ומשפטנית, מומחית לזכויות פלסטינים בישראל, בשטחים ובירושלים המזרחית, מרתק. עליאן מראה את נקודת המבט הפלסטינית, מדוע, למשל, הרכבת הקלה בירושלים, שבעיני החברה הישראלית היא "סמל של קדמה, נגישות ונוחות", היא, בעבור הפלסטינים רק "עוד סמל לכיבושה של ירושלים המזרחית ולניצול האדמה והשכונות הפלסטיניות." היא מספרת על המאבק המתמשך על ספרי הלימוד, ועל תוכנית הלימודים בכלל; מתארת את התחושה שבה "השופט הוא אויבך", ומסכמת: "יוצרי הסדרה בחרו להתרכז ולהעמיק בדמויותיהם של שלושת הרוצחים וברקע שהביאם למעשה הנתעב, ובאיש השב"כ מעורר האמפתיה סימון. בכך הם הזניחו את סיפורו של מוחמד, והוא מוזכר רק לצידם או כרקע במשפט הרצח ולמעשה נהפך לתפאורה של הסיפור המרכזי." בעיניה הסדרה איננה אלא "עוד מהלך ישראלי אנוכי המתמקד במתחים בתוך החברה היהודית, ואין בינו ובין החברה הפלסטינית דבר מלבד ניצול של טרגדיה אנושית פלסטינית לשם הגעה למסכים בעולם." 

המאמרים האחרונים בספר הם תיעוד של שיחות בין יוצרי הסדרה. השיחה בין תאופיק אבו ואיל לסייד קשוע מעניינת, אך גם מכאיבה מאוד. אבו ואיל מסביר שנעתר להזמנה להשתתף בצוות הכותבים כדי שהצד הפלסטיני יוצג כיאות (לא נראה שנסרין עליאן סבורה שהצליח במשימה…). השניים מתארים את תחושות הניכור והפחד ששולטות בחייהם. את הידיעה שלעולם לא יוכלו להשתלב באמת ועד הסוף בשום חברה: קשוע, כזכור, היגר לארצות הברית. האם שם הוא חש באמת "בבית"? כנראה שלא. אבל מכאן הוא נס, כך הוא מספר, בקיץ של 2014, "עזבנו את הבית כמו שהוא וטסנו לשיקגו", בימים ששרר לדבריו בירושלים "חושך מוחלט", בעקבות "החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים ואז רצח אבו ח'דיר". אותה מציאות, לא הסדרה שנוצרה בעקבותיה, שינתה את חייו, כנראה – לצמיתות. האם, הוא תוהה, "אפשרי להציג בטלוויזיה, ישראלית או אמריקאית, סיפור שהפלסטיני בו הוא כלל לא קורבן אלא גם גיבור לאומי שמתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, או דווקא אלימות? אתה חושב שדבר כזה יכול לעבוד? כלומר 'פאודה', אבל הפוך?" תאופיק משיב לו: "כרגע לא. אני חושב שאם אתה או אני היינו באים לHBO ואומרים להם שאנחנו רוצים לעשות סדרה על הרוצחים הפלסטינים של שלושת הנערים היהודים, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. לישראלים יש לגיטימציה לספר על רוצחים יהודים." 

פיליפ ק' דיק, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" Do androids dream of electric sheep? Philip K. Dick

בכל פעם שאני קוראת על חיה שנמצאת בסכנת הכחדה אני חושבת על הספר האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? שראה אור לראשונה באנגלית ב-1968, ובעברית, בתרגומו של עמנואל לוטם, ב-1995.

קראתי את הספר בעברית בסמוך לצאתו לאור, ולפני כמה שנים ניסיתי לצפות בעיבודו הקולנועי, הנושא את השם "בלייד ראנר", בכיכובו של הריסון פורד, והתאכזבתי. (ב-2017 יצא לאקרנים סרט ההמשך "בלייד ראנר 2049". לא נראה לי שאצפה בו).

הספר שהסרט הוא עיבודו־לכאורה, איננו "מותן פעולה עתידני", כפי שהוא מוגדר בוויקיפדיה. אפילו רק מעצם שינוי השם אפשר להבין את הפער הגדול שמתקיים בין הספר לסרט. הפירוש המילולי ל"בלייד ראנר" הוא "מבריח הסכינים". אבל עניינו העיקרי, העמוק, של הסופר, פיליפ דיק, טמון בכותרתו המקורית של הספר. עיקרו לא בהרפתקאות ובמרדפים, גם אם אלה קיימים בו, אלא בהגות עמוקה ובתהיות משמעותיות באשר לקיומנו כאן, על פני כדור הארץ, שאלות שהולכות ומתחדדות בשנים האחרונות בקצב מואץ, עקב שינויי האקלים והנזקים הסביבתיים שהם גורמים. 

כמעט כל החיות נכחדו בעולם הדיסטופי, אפוף האבק הרדיואקטיבי, של הספר. איש אינו גר בבתים הנטושים, בערי הרפאים. בדירות הריקות מאדם מתחולל "kipple", מילה שטבע פיליפ דיק, ופירושה – הפסולת והבלגן שמתרחשים ומצטברים בהיעדר מעורבות של בני אדם… המתרגם לעברית השאיר אותה בתעתיק עברי: "קיפל".

למרבה השעשוע ההווה של הספר מתרחש ב-2021: מסתבר שפיליפ דיק האמין כי מלחמת העולם השלישית, הסופנית, תתרחש עוד לפני ימינו אנו…

בני האדם המעטים שנותרו על פני כדור הארץ – רובם היגרו מזמן אל "המושבות" שבכוכבי לכת אחרים – עורגים ומתגעגעים אל החיות שאינן עוד. הרכוש הנכסף ביותר שיכול להיות לאדם הוא חיה כלשהי: צפרדע, כבשה, יען… כדי לספק את הכמיהה הזאת מתאפשר להם לרכוש תחליפים: חיות חשמליות, מלאכותיות, שאינן יכולות, כמובן, למלא את החסר, שהרי אי אפשר ליצור אתן קשר הדדי ואמפתי!

אל בני האדם המעטים שעדיין חיים כאן הצטרפו אנדרואידים: רובוטים משוכללים מאוד, דמויי אדם. אלה עשויים טוב כל כך עד שבני האדם מתקשים להבחין בין ייצור אנושי לרובוט, וזאת בעיה, שכן האנדרואידים, שמיוצרים במושבות, מבקשים להכחיד את בני האדם המעטים שנותרו על פני כדור הארץ. הם אוייבי האנושות.

כדי להבחין בין אנדרואיד לייצור אנושי פיתחו בני האדם מבחן דמוי פוליגרף שנועד לאתר אצל הנבדק סימנים לאמפתיה. מחברים אותו למכשיר ושואלים אותו שאלות כמו למשל – אתה יושב במסעדה, כמו אלה שהיו בכדור הארץ בעבר הרחוק – ומגישים לך צדפות חיות, ששולקים אותן לעיניך במים רותחים. או – אתה מגיע לבקתה קטנה בהרים ומגלה שהיא מעוטרת בראשי צבאים מפוחלצים. בן אדם אמיתי יגיב ברתיעה, בתחושה של זוועה. אנדרואיד "יודע" אמנם איך הוא אמור להגיב, אבל גופו לאו דווקא מציית לו, וכך אפשר לגלות שלא מדובר בייצור אנושי.

מה פיליפ דיק אומר לנו, בעצם? כמובן: שהמנהגים שלנו כאן, כיום, בהווה שבו הוא כותב (או בעתיד שבו הספר ימשיך להיקרא…) – למשל אכילת חיות – הם בלתי נסבלים, מחרידים וברבריים ושמי שיש בו ניצוץ של אנושיות לא אמור לשתף פעולה עם זוועות כאלה.

על הדעת עולה דמותו של גארי יורופסקי, אקטיביסט שפועל למען זכויות בעלי חיים ומקדם את הרעיון שעלינו להיות טבעונים. יורופסקי הפיץ כזכור הרצאה מצולמת שבה תיאר את הזוועות של "תעשיית" הבשר.

נראה כי פיליפ היה סומך את ידו על משנתו של יורופסקי.

מעניין לקרוא את הספר גם כדי לבחון איך סופר בשנות ה־60 של המאה ה־20 דמיין את העתיד. הוא חשב שכל שיחות הטלפון יהיו חזותיות, ולא העלה על דעתו שגם כאשר האפשרות קיימת, רוב בני האדם יעדיפו לדבר בלי להיראות… מצחיק להיווכח שכדי לטלפן, בעתיד שמצייר פיליפ דיק, יש עדיין צורך בתיווך של מרכזנית, והטלפונים הציבוריים מופעלים באמצעות מטבע, כמו בימים שבו כתב את הספר… דיק לא יכול היה כמובן להעלות בדעתו את קיומו של האינטרנט, לכן בני האדם מסתייעים בספרים ובחוברות כדי להעריך את שוויה הכספי של חיה שהם מבקשים לרכוש… האנושות נשלטת בידי הטלוויזיה, שמשדרת לאורך כל שעות היממה – מי חלם בשנות ה-60 על תקופה שבה מרבית הצעירים בכלל לא מחזיקים טלוויזיה בבית, ומעדיפים לצרוך תוכן באמצעים אחרים.

כל אלה קוריוזים משעשעים, אבל לא מהותיים. בעיקרו שומר הספר על העניין שעורר כבר בשנות ה־60, שהרי נהפך לספר פולחן ולתופעה תרבותית.

לאחרונה קראנו דיווחים לפיהם Lamda – בינה מלאכותית שיצרה גוגל – מתיימרת להיות בעלת תודעה, עד כדי כך שהחשש הגדול ביותר שלה הוא שיכבו אותה.

במוזיאון המדע בירושלים, באגף העוסק במחשבים, תלויה על הקיר הכתובת:

היום הזה עדיין לא הגיע, אבל מי יודע, אולי הוא באמת קרב ובא?

לא בענישה חפצנו, עין תחת עין עד שילשים ועד ריבעים; ואף לא במחילה וכפרה, כמובן, אבל רצינו בכל מאודנו שהעולם לא ישכח. להעיד ברבים. לשם כך ביקשנו לשרוד, ואף אחד מאיתנו, לא אני ולא כל האחרים, לא מסר מעולם עדות מלאה. המשא היה כבד כל כך, שכל אחד מאיתנו היה מסוגל לשאת רק גרגיר אחד, וגם לו היינו שקדנים שאינם יודעים ליאות כמו צבא של נמלים, גם אז כל מה שיכולנו לצבור יחד לא היה אלא תלולית נמלים קטנה לרגלי ההר הגבוה של כל מה שהיה מעבר ליכולתנו. ואפילו הר של כל מה ששכחנו בעצמנו, בצאתנו למאבק נגד השיכחה.

רועי חן, שספרו נשמות ראה אור לפני שנתיים וזיכה אותו באחת מחמש המועמדויות ברשימה הקצרה לפרס ספיר, הוא, בין היתר, מחזאי הבית של תיאטרון גשר.

אי אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק שיש בין כותב הרומן לבין עולם התיאטרון.

נשמות כתוב בארבע מערכות עיקריות. הראשונה מתרחשת בראשית המאה ה־17, בחורביצה, עיירה קטנה בפולין־ליטא. השנייה – ברפובליקת ונציה, בתחילת המאה ה־18, השלישית – באמצע המאה ה-19 בפאס שבמרוקו, והרביעית במאה ה-21, ביפו, כלומר – בישראל.

בין כל מערכה למערכה יש פרק הזרה או ניכור, נוסח ברכט. כידוע, ברכט ביקש לטלטל את הצופה בהצגה כדי שלא ישכח את עצמו ואת המציאות החוץ אמנותית ולא ילך שולל אחרי האשליה התיאטרלית. לפיכך נהג להוסיף להצגותיו אמצעים שינתקו את הצופה מהבדיון: למשל, שירים שהדמויות פצחו בהם, כתובות וכרזות המתארות את המקום, הזמן, הסיטואציה, וכן הלאה.

ברומן שלפנינו שבה ומופיעה בין המערכות דמות שהיא חיצונית, אבל רק לכאורה, שכן עד מהרה מתברר הקשר שלה לכתוב, או ליתר דיוק – לכותב. הדמות הזאת קוראת את הפרקים שקדמו לה, מגיבה אליהם, מעירה הערות, ומחזירה אותנו, כביכול, אל "המציאות". האפקט שנוצר מרהיב, כי דמות שנוצרת בתוך הסיפור, כמו יוצאת מתוכו ומגיבה אליו, מתווכחת אתו, "מבארת" אותו, מזהה את מקורות ההשראה לכתיבתו ומראה את הקשר שיש בין "המציאות" לבידיון הנובע מתוכה.

בהקשר זה יש לשבח את הבחירה בציור המופיע על עטיפתו הקדמית של הספר. רואים בו ילד שחורג מתוך המסגרת, כמו מנסה לקפוץ החוצה. על פניו הבעה של סקרנות מתריסה, אולי אפילו קצת מבוהלת. מדובר ביצירה שנקראת "בורח מביקורת", מאת צייר ספרדי מהמאה ה-19, Pere Borrell del Caso, והיא מתאימה להפליא לתוכנו של הרומן המתעתע: מיי מספר לנו אותו, או עליו? היכן מתחילה המציאות? האם הדמות הראשית עשויה באמת לזנק החוצה, מהחלון הבדיוני, או ממש לעברנו, מתוכו?

התיאטרון נוכח בעוצמה רבה לא רק בחלוקה למערכות, אלא בסיפור עצמו ממש. במערכה הראשונה מתחוללת הצגה פורימית קטנה, שקודם לה ויכוח מר בין פרץ, אביו של המספר (במערכה הזאת הוא ילד בשם גץ), שניחן באף דמוי שופר, לבין מלכהל'ה אמו, שיש לה "אף בולבוסי". האב מבקש לגלח את זקנו, כדי שייטיב לגלם את דמותה של אסתר המלכה, אשתו מתרעמת ומתנגדת: אפילו בפורים אסור לגבר יהודי להתגלח! ההצגה הקטנה מסתיימת בהתרחשות דרמטית שתשפיע על המספר לא רק לאורך חייו כילד בחורביצה, אלא – לאורך מאות שנים!

מאות שנים? כן, כבר במערכה השנייה מתבררת הנחת היסוד של הרומן: נשמתו של גץ היא זאת שמתגלגלת ממערכה למערכה ולובשת בכל פעם את דמותו של אדם שונה, אבל אותו אדם ממשיך לזכור את מה שקרה לו כשהיה בן תשע, ולגיטל, אחותו הצעירה ממנו בשנתיים. הוא ממשיך לחפש תיקון, ממשיך לחפש את אחותו, ושוב ושוב מוצא, אך מאבד אותה, באופנים שונים, כמו שאיבד אותה במערכה הראשונה.

המערכה השנייה מתרחשת, כאמור, בוונציה, וכאן נשמת התיאטרון מתבטאת בנשף המסכות הוונציאני הידוע.

המערכה השלישית כתובה כמעין מחזה – סדרה של דיאלוגים בין שתי הדמויות הראשיות.

במערכה הרביעית אנחנו פוגשים תיאטרון ממשי, זה שרועי חן מכיר היטב: תיאטרון גשר. הוא אמנם לא נקרא כאן בשמו, אבל התיאורים הסובבים אותו נהירים לחלוטין לכל קורא שמכיר את האווירה המאפיינת את התיאטרון ביפו, למשל – המזרקה הקטנה השוכנת בכיכר הסמוכה, בתי הקפה השכונתיים, רחש הים הנשמע מקרוב… כאן, במערכה הרביעית, הגיבור נאלץ בעל כורחו להיכנס ולצפות בהצגה, "שלוש אחיות" מאת צ'כוב…

הרומן מפתיע מאוד. בפרק הראשון נדמה שהגענו אל סיפור קונווציונלי על חיי היהודים בעיירה קטנה בפולין, לפני ארבע מאות שנה. תיאור הווי החיים, הקשר בין תושבי העיירה, הפחד שלהם מהגויים, הכול מתואר בדייקנות ובשכנוע. אנחנו שם, עם הדמויות, אבל גם עם ההערות שאותן משמיע מי שרואה את הדברים בדיעבד. למשל – "רק רגע, נשמות, אתן אולי מדמיינות ילדה בסגנון המאה העשרים ואחת, תוצר של מזון מעובד וחיסונים, עם שיניים של משחת שיניים, שיער של שמפו ציפורניים של חיה טורפת, בת ענקים עם מודעוּת יתרה וגחמות, אבל גיטל לא הייתה כזאת, לא ולא. האנשים במאה ההיא היו נמוכים יותר. מה גרם למין האנושי לגבוה? מזון? רפואה? גנטיקה? אם תשאלו אותי, זה רק האגו, ה'אני' שהלך ותפח ממאה למאה, זקף את הגו והרחיק בין חוליות עמוד השדרה."

לכל אורכו רצוף הטקסט בשנינויות קטנות. למשל: "בתלמוד נאמר: איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. אם כך, חורביצה הייתה מטרופולין של ממש."

או: "אם יהודים קמים מהשולחן אחרי הטשולנט של שבת – הם יקומו גם מהקבר כשיבוא היום!"

וגם: "על מה הוא נואם לו, הרב, על שחיטה כשרה של חזיר?"

ועוד: "כל אדם יסכים שישפילו אותו, אם זה נעשה באופן מכבד."

בסופו של הרומן אנחנו תוהים: האם המספר, עכשיו אנחנו כבר יודעים שמדובר ב‬גרישה, גבר‭ ‬שתקן‭ ‬ושמנמן‭ ‬שמתגורר‭ ‬עם‭ ‬אימו‭ ‬בדירת‭ ‬שיכון‭ ‬מתפוררת,‭ ‬התגלגל‭ "‬באמת" ממאה‭ ‬למאה, ‬מארץ‭ ‬לארץ‭ ‬ומגוף‭ ‬אחד‭ ‬אל‭ ‬גוף‭ ‬אחר? אנחנו שואלים את עצמנו – מה בעצם משותף לכול הדמויות הללו, ומה המשמעות העמוקה שהן מנסות למצוא?

"שום הצגת תיאטרון לא תתעלה על זאת שהשתתפתי בה בחורביצה," קובע גרישה, במאה ה-21. אנחנו זכינו ללוות אותו לאורך כל התהפוכות והגלגולים.

בהקדמה לקובץ הקטן והמזמין הזה, כתב העורך, גלעד מאיר, כי רק במקרה הצטברו על שולחן המערכת "שירים העוסקים בנושאים דומים […] חלקם ספציפיים שמשקפים את רוח התקופה." אחד מאותם נושאים, לדבריו, הוא "פגיעה קיצונית של הורים בבנותיהן, ושל גברים בנשים צעירות."

הנושא חשוב לי, ולכן פתחתי את הספר בהתרגשות ובציפייה, ואכן, מצאתי בו כמה פנינים שדיברו אלי מאוד. למשל השיר "בָּלַבָּן", מאת עינת עידן. הוא אינו שייך לתֵמָה שאותה הזכיר גלעד מאיר, ובכל זאת יש בו מבט מעניין אל הנערות:

הֵמּוֹרֶה הַנַּעֲרָץ שֶׁלָנוּ לְמָתָמָטִיקָה
הָיָה קוֹרֵא לַלּוּחַ רַק לְמִי שֶׁבִּקֵּשׁ.
הָיָה נִכְנָס לִשְׁעַת מִבְחָן
וּבִדְפִיקוֹת מְדוּדוֹת וּשְׁקֵטוֹת עַל הַשְֻלְחָן
מְסַדֵּר וּמְיַשֵׁר אֶת עֲרֵמַת הַדַּפִּים,
מִפְרַק כַּף יָדוֹ הָאַחַת עָקם מַשֶׁהוּ
מֵאֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ.
וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן
אֶל הַשָּׁמַיִם הָעֵצִים כְּשֶׁהָיִינוּ
עוֹבְדִים
בְּשֶׁקֶט
הַמְגַמָּה
שֶׁלּוֹ
וּבַמִּלְחָמָה
בְּנוֹ
וְלֹא קָרָאתִי נָכוֹן אֶת הַבְּעָיָה
וְלֹא שְׂרְטַטְתִּי בִּמְדֻיָּק אֶת הַטַבְלָה
וְלֹא הִצְרַנְתִי הֵיטַב אֶת הַנְתוּנִים
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה
וְעַד הַיוֹם אֲנִי זוֹכֶרֶת
שָׁלֹא הָלַכְתִּי לַשִׁבְעָה

השיר מכניס אותנו ישירות אל תוך המצב הנפשי הרגיש, הפגיע, של רגע אחד קצר לכאורה – רסיס זיכרון מהנעורים. הדוברת מתארת כיצד ישבה במבחן במתמטיקה, תועה ולא ממוקדת, מביטה במורה שלה. הזיכרון מתנגן בקונטרפונקט מדויק ומסמר שיער עם צלילים של מנגינה אחרת, נוספת, שמשתלבת עם הרגע המסוים ההוא: המורה שלה "הנערץ" – כי הוא טוב לב וקשוב לתלמידיו: אל הלוח הוא מזמן רק את מי שרוצה בכך, שכן אינו מבקש להשפיל או להכאיב – נראה לה לגמרי שקוע בעצמו. תלמידיו עסוקים בפתרון השאלות במבחן. בד בבד עם מה שמתרחש בכיתה עולים הצלילים של המנגינה האחרת: המורה שָׁכַּל את בנו "במלחמה". האם כבר היה אב שכול ביום המבחן המתואר בשיר? על מה הוא חושב כשהוא מסתכל בחלון, מהורהר, מיוסר? הם "עובדים בשקט" – תלמידיו הקרובים, "המגמה שלו". במקום לעסוק בענייני המבחן הדוברת עסוקה במורה, בוחנת אותו, עוקבת אחריו, רואה שהוא שקוע כולו ב"אֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ".

היא משרגת את המחשבות והזיכרונות: היא לא קראה היטב את הבעיה, לא ראתה "אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה", ולצד זאת היא  זוכרת, ומתייסרת, מכך שלא הלכה לשבעה לאחר מות בנו של המורה. וכשהיא מספרת על כך היא ממשיכה להיות אתו, עם המורה הנערץ, שוהה אתו ועם העצב שלו, שממשיך להקרין גם עליה, שנים רבות לאחר מעשה.

השיר "ממואר" מאת אורית מיטל דומה ושונה: גם בו מביטה הדוברת על חייה, ועורכת מעין סיכום:

מֵאֵיפֹה לְהַתְחִיל?
מֵהַסּוֹף
מַגֵּפָה עוֹלָמִית?
מַשְׁבַּר אֶקוֹלוֹגי?
קַטְלָנִי
אַכְזָרִיּוּת?
הָיְתָה, תִּהְיֶה, יֵשׁ
מְרִיבוֹת בַּמִּשְׁפָּחָה?
חֲבֵרֻיּוֹת שֶׁהִסְתַּיְּמוּ?
לִמּוּדִים, דּוֹקְטוֹרָט בְּסִפְרוּת
כְּמוֹ שֶׁאִמָּא וְאַבָּא רָצוּ?
יֵשׁ
בְּעָיוֹת בָּעֲבוֹדָה?
בַּפַּרְנָסָה?
הָיוּ, יֵשׁ
מַחֲלָה סוֹפָנִית?
הָיְתָה. הִבְרֵאתִי
גֶבֶר שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, בּוֹכֶה
וְלֹא רוֹצָה לָקוּם?
הָיָה. יָצָאנוּ מִזֶּה
לֵדוֹת?
שְׁתַּיִם
הַפָּלוֹת?
הָיוּ
יְלָדִים?
כְּבָר גְּדוֹלִים עַכְשָׁו
אַבָּא חוֹלֶה בְּאַלְצְהַימֶר?
הָיָה, עָבַר
אִמָּא מֵתָה פִּתְאֹם?
אַרְבָּעִים שָׁנָה עָבְרוּ
תְּשׁוּקוֹת, בְּגִידוֹת, בּוּשׁוֹת?
הָיוּ, עָבְרוּ
עֶצֶב, יֵאוּשׁ, חֵשֶׁק לָמוּת?
הָיוּ, עָבְרוּ
וְעַכְשָׁו?
שְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת בַּמִּטָה
שׁוֹכֶבֶת עַל צַד שְׂמֹאל
זוֹ לֹא הָרוּחַ
שָׁמְנִיעָה אֶת עַנְפֵי הַקְטָלָב
זֶה לֹא הַקְטָלָב
שֶׁנַּע בָּרוּחַ
זוֹ אֲנִי כָּאן, מִבַּעַד לַחַלּוֹן
נוֹשָׁמֶת
כֵּן
אוֹהֶבֶת
כֵּן, כֵּן

ספירת המלאי מונה לאחור כאבים ומשברים: הכול היה שם: מוות, התמוטטות נפשית, אכזבות, עלבונות. את כולם היא מצליחה לציין במילה או שתיים, מילים טעונות מאוד, שכל אחת מהן צופנת בתוכה סיפור ארוך. הפרטים עולים בדעתה של הקוראת, שמשלימה בדמיונה את כל חלקיו ודקדוקיו. הבעיות המוזכרות עדיין ידועות לדוברת, אבל כרגע היא שוכבת במיטה, בשעת בוקר מוקדמת, מביטה בחלון, רואה ענפים נעים, אבל חשה שהתנועה האמיתית נמצאת בתוכה: היא נושמת. היא אוהבת. "כן, כן".

השיר מסתיים במילים המאשרות, המבטיחות שאפשר להתגבר, אפשר למצוא שמחה וחיים גם לנוכח מגיפות עולמיות ומשברים אקולוגיים – במישור הכלל אנושי, וגם על הפלות ומריבות – במישור האישי. אפשר להמשיך לחיות, ואפילו – לאהוב! כן, כן.

השיר השלישי שאני מבקשת להתייחס אליו הוא "רעה חולה", גם הוא של אורית מיטל.

כאן פונה הדוברת אל אמה שמתה "לפני שהספיקה להיות אמא שלי", לפני שנולדו נכדיה. היא נזכרת באירוע מעברה: "בת שש־עשרה ובהריון", חושבת על הדברים שאמרו לה הוריה: אביה – "כל פרה יכולה ללדת", אמה – "אבל היא לא בשלה". היה לה כבר, לדוברת "נסיון עשיר" יותר מזה של אמה, אבל "עושר / כזה נחשב מפוקפק אז", ואמה רצתה בשבילה שתשיג "בעל חזק, חכם, מפרנס" בניגוד לה, שרצתה "גבר / טוב לב, סקסי ולא מושג", והנה הפער הארכיטיפי שבין אמהות לבנות, בין הראייה שלהן את הצרכים והרצונות שאמורים להיטיב אתן. הבת הלכה "מבכי אל בכי", משחק מילים מקורי לביטוי המרצד שם, "מדחי אל דחי", אנחנו שומעים אותו, כמובן, ומקשרים דחי – מעידה, התמוטטות, כישלון – עם בכי.

בבית האחרון בשיר מספרת הדוברת לאמה הנעדרת שהצליחה לגדל "שני בנים בלעדייך", ששרה להם את שיריה של האם, ומסיימת בשורות הנוגעות כל כך ללב:

אַתְּ אִתִּי כָּאן
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אִתָּךְ שָׁם

השיר המתורגם מאנגלית "פעם ראשונה: 1950" מאת הונור מור (תרגמה דורית ויסמן) משחזר חוויית ילדות מחרידה: מה שעולל נער צעיר שהוזמן להיות שמרטף של הדוברת ושל אחיה התינוק. הזוועה מתוארת לפרטיה, ועם זאת היא נראית מתוך עיניה של הילדה, שלא הבינה בדיוק מה קורה: "זה העור שלך, הדבר הזה, ראש, החריץ הזעיר שלו / כמו עין עצומה של תינוק שעדיין מתהווה / כשאתה מלטף, זה מתקשה כמו חגורה חדשה – " ההתנסות כולה מתוארת כך, ולכן – מזוויעה שבעתיים. השיר לא מביט לאחור, לא מספר לנו בדיעבד מה הייתה השפעתה של הפגיעה על חייה של הדוברת, אנחנו נשארים עם שורות הסיום:

אַתָּה אָדִיב. בְּאוֹר יוֹם וְדֶרֶךְ חָרִיץ רָחָב
שֶׁמַּשְׁאִיר סוֹכֵךְ פָּתוּחַ, אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ מוֹשֶׁכֶת,

אֶת גְּבֶרֶת פִיץ' מוֹשֶׁכֶת פְּנִימָה, בְּחוּט חָלוּד,
כֵּהֶה מִפִּיחַ, מִמֻסְגָּרִים בֶּחָרִיץ, חַלּוֹנָהּ, יָדֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת
שְׁמַּבְזִיקוֹת, מְמַכְּנוֹת חֲגוֹרוֹת, שְׂמָלוֹת, חֻלְצוֹת,
בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת.

ננופואטיקה, שמו של כתב העת "לספרות קצרה" המופיע כספר זעיר – אפשר כמעט לחפון אותו בכף יד אחת – הוא מועט המכיל את המרובה.

אני נזכר בחוויה שזעזעה אותי: בעת טיול אל אגם בּוֹדֶנְזֶה קראתי בעיתון מקומי של מחוז באדן ביקורת על מחזהו של סארטר "מתים ללא קבורה", המתאר דברים נוראים ביותר.

ניכר שהמחזה עורר במבקר תחושת אי־נוחות מעיקה. אולם הוא לא ייחס את אותה אי־נוחות מעיקה לזוועה שבדברים עצמם, שהיא הזוועה של עולמנו, אלא הפך את הדברים על פיהם וטען שבמקום גישתו של סארטר, המעבירה את אותה זוועה, מוטב לנו — כמעט אפשר לומר — "לעסוק בדברים נעלים יותר": אסור לנו להכיר בחוסר המשמעות של הזוועה. בקיצור: באמצעות קשקוש אקזיסטנציאליסטי נשגב, חפץ אותו מבקר להתחמק מן ההתעמתות עם הזוועה.

הזוועה עלולה להתרחש שוב אם מסרבים להתמודד אתה, ואם מתייחסים לכל מי שמעז להזכיר אותה, בלי לנסות לעדן אותה, כאילו הוא האשם, הוא, לא הרוצחים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
שִׂמְלַת שֵׁשׁ וּכְתֹנֶת פַּסִּים –
וּבְשַׁבָּתוֹת, בֵּין הָעֵצִים,
פּוֹרְחִים נְשִׁיקוֹת וַאֲגַסִּים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
נַעֲלֵי מֶשִׁי עִם קִשּׁוּרִים –
וַעֲלֵי צַוַּאר נַעֲרָה אַחַת
תּוֹלִים עַצְמָם שְׁנֵי בַחוּרִים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
אֶתְמוֹל חַנָּה, מָחָר פְּנִנָּה;
אֲבָל חֶזְקֵאלִי מַחֲמַדִּי –
לִי לְבַדִּי, לִי לְבַדִּי.

"נשאלת השאלה אם חייו של אדם, שגדולתו נובעת ממה שעשה בין ארבעה כתלים ולרוב ביחידות, הם נושא ראוי לביוגרפיה", שואלת את עצמה ההיסטוריונית אניטה שפירא (כאן קישורים לרשומות שלי על שנייים מספריה – על בן גוריון, ועל הביל"ויים).

את השאלה שאלה את עצמה כשהתלבטה אם לכתוב את הביוגרפיה של ברנר, אבל אפשר להחיל אותה גם על הספר שלפנינו, שהרי האוטוביוגרפיה שכתבה שפירא עוסקת באקדמאית וחוקרת, שכתבה לא רק ביוגרפיות (גם על ברל כצנלסון ועל יגאל אלון), אלא גם ספרי מחקר שעסקו בתולדות היישוב בארץ ישראל.

התשובה לשאלתה היא חד־משמעית: כן. הספר שכתבה על עצמה מרתק, גם אם רוב עיסוקה נעשה, כפי שתיארה את ברנר, "בין ארבעה כתלים ולרוב ביחידות".

סיפור חייה מרתק, ואפשר ללמוד ממנו רבות על התקופה, ועל ההתמודדויות שניצבו בפניה כמי שיכולה לייצג רבים מבני דורה.

הסיפור מתחיל בגוף שלישי. מתוארת בו ילדה שגילתה יכולת הישרדות יוצאת מהכלל: ביום שבו בני זוג שביקשו לאמץ אותה השכיבו אותה לישון במיטה שבה המצעים לבנים ונקיים, "רעננים ומעומלנים", היא ידעה היטב איך עליה לנהוג: להיות "מנומסת ונחמדה", להקפיד "לאכול בפה סגור", היא גם "אמרה תודה," וברגע הקריטי, כך היא חשה במבט לאחור, "אמרה, מן הסתם בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים: 'כל כך טוב כאן, אני יכולה להישאר פה?'".

הילדה היא, כמובן, אניטה, ששני הוריה נעלמו, כנראה כשהייתה רק בת שנתיים. היא ניצלה כי פליציה אמה הביאה אותה למנזר (וכנראה שנרצחה דווקא אז, כשחזרה מהמנזר. אניטה לא יכולה שלא לתהות אם אולי הייתה נשארת בחיים אילו לא פעלה כדי להציל את בתה הפעוטה), "פליציה אולי הייתה ניצלת אלמלא הביאה אותה למנזר". אביה – היא יודעת עליו רק שהיה עורך דין – נעלם. ייתכן שגם הוא נספה רק משום שניסה לחזור. במשך שנים רבות חיכתה לו, כי אמה הסבירה לה שבאמצעות כתם הלידה שעל כתפה הוא יזהה את בתו הקטנה.

אניטה לא מתלוננת ולא מקטרת. "מימיה במנזר היא זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי הלחם הקדוש שהיו קשים לבליעה. היא לא זכרה חום או איבה. זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים, זמן ששורדים בו."

באותה מידה של השלמה היא מתארת איך נאלצה להחליף זהויות: בדרכם ארצה עברו הוריה המאמצים בצרפת ושהו שם כמה חודשים. "לפולנים יצא שם רע בפריז כרמאים. לעומת זאת, הרוסים נחשבו כמעט גיבורים לאומיים, ותפארת הצבא האדום הייתה על כל לשון. לכן כשהתבקשה כל תלמידה לשיר משהו בשפת אימה, היא לא העזה לשבור את המסווה ונעמדה לשיר ברוסית. היא ידעה מילים מעטות ברוסית, ומהן הרכיבה זמר שהיה נושא להלצות של כל המשפחה כשהיא חזרה והשמיעה אותו בבית. הצרפתים לא הבחינו בכך כמובן. החלפת זהות נראתה לה עניין טבעי: את יהודייה, אחר כך נוצרייה, אחר כך שוב יהודייה, את פולנייה או רוסייה, הכול לפי הצורך. ובליבך את יודעת כל הזמן מי את."

הסיפור נמשך בגוף שלישי עד לרגע שבו, אחרי שהילדה וההורים המאמצים מגיעים לארץ ישראל, החליטה המורה שלה בכיתה א' לשנות את שמה מאניטה לחנה. אניטה מתקוממת ומתנגדת: "אני אניטה ואניטה אישאר. די לנשף המסכות! וכך היה. מעכשיו אני אניטה, אין יותר זהויות מתחלפות". משם ואילך, ממש במהלכו של משפט אחד, היא ממשיכה לכתוב בגוף ראשון.

סיפורה מרתק. תמיד מעניין ללמוד על מי שלא רק ניצלו, אלא גם הצליחו, התפתחו, בנו לעצמם חיים של סיפוק, עשייה והישגים. וכאלה היו חייה של אניטה: מילדה יתומה, אסופית, היא הגיעה לפסגות ולמימוש מקצועי כחוקרת, עלתה בסולם הדרגות באקדמיה, פרסמה ספרים, וגם נישאה, חיה בזוגיות אוהבת מטפחת ותומכת, וילדה ילדים מוצלחים.

התהליך שבו עברו חייה מרתק. מה ואיך נודע לה במרוצת הזמן על הוריה הביולוגיים? מה היו היחסים שלה עם ההורים המאמצים?

גם תיאור ההתלבטויות שהיו לה לאורך דרכה המקצועית מעניין מאוד: איך הגיעה להיות היסטוריונית שמתמחה דווקא ביישוב הארץ ישראלי? מה חשבה כשהחלה לכתוב ביוגרפיות, ומה היו שיקוליה? מה הרגישה כשהצליחה כל כך? מרתק ללוות אותה בדרכה, להכיר אותה, וללמוד מי עומדת מאחורי ספרי המחקר הרבים והמעניינים כל כך שפרסמה.

כל מי שאינו שייך לקבוצה הרודפת עלול ליפול לידיה, פשוטו כמשמעו; מדובר כאן, אפוא, באינטרסים אנוכיים ביותר, שיש לתת עליהם את הדעת. כללו של דבר, יש לברר את התנאים ההיסטוריים המסוימים והאובייקטיביים לרדיפות.

בעידן שבו אבד כבר הכלח על הלאומיות, נוטות כפי הנראה תנועות של התחדשות לאומית לנקוט פעולות סדיסטיות.

מוקי הדר שימש במשך שנים ככתב שטח ב"מבט", עורך בכיר בתוכנית "בוקר טוב ישראל", וגם השתתף ב"במבט שני", וב"יומן".

לאחרונה הוציא לאור ספר שבו תיעד את הטורים שאותם כתב בשנים האחרונות  ב"אבן שהם", כתב העת המקומי של שוהם, עיר מגוריו.

הטורים נפרסים על פני עשור, וגם כשהם עוסקים בעניינים שלכאורה אבד עליהם הכלח, כאלה ששייכים כבר להיסטוריה מבחינת האירועים שבהם הם מתמקדים, הם ממשיכים להיות רלוונטיים, אקטואליים ומעוררי מחשבה.

כך למשל הטור "אותות מלחמה", שכתב "בדרך לקלפי", באחת ממערכות הבחירות בעבר. הוא מתאר בו את שלל אותות המלחמה שזכה בהם, החל בששת הימים וכלה בצוק איתן, ומסביר שבכוונתו לענוד את כולם בדרכו אל הקלפי, כדי למקד את תשומת הלב בעיקר, "שאלות של חיים ומוות" ולא בטפל, "ציוצים של יאיר נתניהו והשפם של עמיר פרץ". השפם של פרץ ממקם אותנו בבחירות של 2019, שנראות עכשיו רחוקות כל כך, אבל הנה אנחנו ניצבים שוב בפתחה של עוד מערכת בחירות, ושוב לא מתקיים "דיון רציני בשאלה מה בעצם עדיף למדינת ישראל, שיח של שלום או שיח של מלחמה," אף על פי ש"אין הזדמנות טובה יותר מאשר מערכת בחירות, כדי לשתף בדיון כזה את האזרח הישראלי, שקולו יכול באמת הפעם להשפיע על עצם חייו."

תובנות מהסוג הזה זרועות לאורכו של הספר, וההקשרים שבהם הן מופיעות מעניינים ומעוררי מחשבה.

הספר נפתח בטור העוסק בתחום שבו התמקד הדר בעשייתו המקצועית. הוא נקרא "מפליני ועד פרשננו באולפן", והדר מאיר בו תופעה שבולטת מיד לעין, לאחר שהדגיש אותנו למעננו: השינוי המהותי שהתחולל בעשורים האחרונים באופן שבו הטלוויזיה מטפלת באקטואליה.

בראשית דרכם, הוא מספר בקריצה, שאפו הכתבים להיות "פליני": כלומר, ליצור כתבות מושקעות, קולנועיות, כאלה שצולמו בשטח, עברו עריכה מוקפדת, כתבות שצירפו אליהן קטעי סאונד מתאימים, ובקיצור – עבדו עליהן קשה וביסודיות. ואילו היום, כך הוא מראה, וכמובן לגמרי צודק, אין מדובר כמעט בכתבות שטח. מי שנמצא במרכז התמונה אינו האירוע המסוקר, אלא הכוכב, המגיש, ה"טלנט" או הכי טוב "הפרשן", שיושב בדרך כלל באולפן ומדבר את עצמו לדעת. גם אם כתב מגיע לשטח, הוא במרכז, לא האירוע החדשותי שאותו נשלח לסקר. הדר מציג בפנינו דוגמה מאירוע כזה שבו נכח: "הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה הזו," הוא כותב, וממשיך: "ביום שבו נהרגו שנים עשר חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בג'נין, במבצע 'חומת מגן'. הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת, והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. ומה ראו הצופים בבית? רק קלוז אפ של הכתב, שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה"ל."

העדות הזאת מדהימה. לא פחות.

כפי שאפשר כבר להבין, הדר אינו מהסס להביע בעקביות ובשכנוע רב את השקפת עולמו ה"שמאלנית" – כך מכונה כיום מי שדוגל בשיוויון זכויות אזרחי, ונבהל ונגעל למשל מגזענות. בטור "גזענות כפי שחוויתי בעצמי" הוא מתקומם נגד "ההצעה להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים בגדה" ומתאר אירוע גזעני שנכח בו ב-1970, באחד מביקוריו בארצות הברית. הדר נקלע למסעדת דרכים קטנה, צמודה לתחנת דלק, לשם הגיע עם חבורה של גברים. כולם היו תיירים, חוץ מסטודנט אמריקני שחור אחד. לתדהמתו, סירבה המלצרית לשרת את אותו סטודנט והודיעה לחבורה שרק אם חברם השחור יצא מהמסעדה, תוכל לקבל מהם את הזמנתם. הסטודנט האמור ויתר מיד, אבל חבריו קמו במחאה ועזבו את המסעדה.

"אני מצפה מכל אדם מוסרי לעשות מה שעשינו במסעדה," מסכם הדר, וזאת "אם יחליט שר הביטחון וראש הממשלה להיכנע לגחמות מתנחלים להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים".

יש טורים מחרידים ממש, שבהם הדר נזכר באירועים מהעבר, למשל הטור "איזהו  הגיבור? חזרה מדדממת אל גבעת התחושת, עם המפקד עובד יעקובי", שבו מתברר כי הקרב בגבעת התחמושת הוא לא רק סיפור הגבורה שנצרב בתודעה של כולנו, אלא בעיקר – פשלה גדולה של המח"ט, מוטה גור, ושל מפקדי הגדודים, "שהחליטו להיכנס לקרב על ירושלים בלילה – ללא מודיעין, ללא מפות, ללא זמן להכין את הקצינים והחיילים ללחימה."

בפרק שבא מיד אחריו, "משחקים באש, הפיתוי ליזום פעולה נגד איראן יכול להצית תוצאות לא צפויות, כפי שלמדנו מהמקרה הירדני" הוא מראה לְמה הובילו פרובוקציות שיזמה ישראל. באוקטובר של שנת 1965,  כדי לנסות ולהשתלט על שטחים חקלאיים בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן, שלחה לשם ישראל חקלאים־לכאורה כדי שיעבדו עם טרקטורים האדמות שלא היו שייכות ליישובים הישראליים, תוך הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק. הירדנים הגיבו בכך ששלחו טרקטוריסטים משלהם, ובהמשך – ירו על הישראלים. בעקבות אותה תקרית איבדו לדבריו הירדנים את האמון בכנות עמדותיה של ישראל, ולכן נגררו כשנה וחצי אחרי כן למלחמת ששת הימים. התוצאה הייתה כיבוש הגדה המערבית ובעקבותיו – "מפעל" ההתנחלויות. "יש מי שיאמרו, בפרספקטיבה של חמישים שנה, שמוטב היה כי ירדן לא הייתה נכנסת כלל למלחמת ששת הימים, וכך לא היינו צריכים עד היום להתמודד עם הבעיה הפלסטינית המדממת," הוא מוסיף. חומר למחשבה.

גם הטור "הכול בגלל מסמר קטן, משל על פרסות סוסים, על הסכמים מדיניים וגם על ואליד דקה" מעורר מחשבות. הוא מראה כיצד סירובה של ישראל לאפשר לאסיר פלסטיני להתייחד עם אשתו "הטבה שישראלים רוצחי ערבים כמו עמי פופר או רוצח רבין יגאל עמיר זכו לה ואף העמידו צאצאים", גרם לכך שהמשא ומתן עם הפלסטינים התפוצץ. בגלל הוואקום שנוצר בעקבות ההפסקה של שיחות השלום, הכניס אבו מאזן את החמאס לממשלתו. "ישראל הגיבה בזעם והודיעה סופית כי אין פרטנר", והדר קובע: "כך נפלה הפרסה מרגלו של הסוס."

מכאן ההתפתחויות היו מרות וקשות: חטיפתם ורציחתם של שלושת הצעירים היהודים. מעצר של חמש מאות אנשי חמאס בגדה. כמה טילים ופצמ"רים על יישובים בארץ. "צוק איתן". מבול של טילים על ישראל והפצצות עזות ברחבי רצועת עזה. שבעים ואחד הרוגים ישראלים, יותר מאלפיים הרוגים בעזה, והרס עצום של מבנים ותשתיות ברצועה. האם כל זה באמת היה נמנע אילו התירו לאסיר הפלסטיני להתייחד עם אשתו? אין לדעת. אבל רצף האירועים שהדר משרטט מעורר מחשבות.

יש טורים משעשעים, למשל הטור "גם דובים וגם יער", שבו מסביר הדר "איך למדתי ששיעורי האנגלית בתיכון לא מספיקים לשרוד על גבול קנדה" (רמז: ההבדל בין bear ו–beer…)

ויש טורים מרגשים. למשל – הטור "שעות, דקות, שניות, אהבה הירואית ששרדה את תקתוק השעון. סיפור אמיתי ליום השואה", שבו הוא מתאר כיצד התחקה על עקבותיו של סיפור מדהים: חסיד אומות עולם וצעירה יהודייה שהסתיר אותה בתוך מגדל השעון של עירו.

טור מרגש אחר הוא "יום העצמאות של ז'ק ברנס" שאותו הקדיש הדר לשכנו. הדר מתאר את קורות חייו של אותו ברנס, שהגיע מילדות של עוני ומחסור עד לדוקטורט בכימיה, איך נאלץ לעבוד לפרנסת משפחתו, אך לא ויתר, ובמאמצים מעוררי השתאות והערצה הצליח בכוחות עצמו בלבד ללמוד לבחינות הבגרות, להתקבל לאוניברסיטה ולהמשיך ולהתקדם. איש מעורר השראה!

הספר כולו מעורר השראה. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו שורות וקטעים כדי להתעכב עליהם ולחזור אליהם בעתיד.

יש לי רק הערה אחת: מוטב היה אילו צוין לצד הכותרת של כל טור התאריך שבו נכתב, שכן הם אינם מסודרים בספר באופן כרונולוגי. תוספת כזאת הייתה יכולה להקל על הקורא ולמקם אותו יותר טוב בתוך ההקשר שבתוכו הופיע.

לפעמים מתעורר הרצון לוותר לזמן מה על שפע הספרים החדשים שרואים אור מדי יום, ולחזור אל העבר, אל האיכות המובטחת מימים ימים. כך היה כשהורדתי מהמדף את העותק המרוט, עתיר הסימונים וההערות, של סיפור פשוט. ואיזה עונג! איזו תחושה של מים צוננים ומרווים!

מעניין לשים לב לשמו של הרומן: סיפור פשוט. לכאורה הוא אכן פשוט, מבחינת קו העלילה: צעירה יתומה מגיעה לבית קרוביה העשירים. כדי להצדיק את קיומה אצלם היא מתגייסת ביוזמתה לנהל את משק הבית שלהם, ומצטיינת בכך. בנם של בעלי הבית, הצעיר ממנה בכמה שנים, מתאהב בה. הוריו מסלקים אותה, ומשדכים אותו לצעירה אחרת. חרף התנגדותו הפנימית הוא נושא לאישה את הצעירה שבאה מבית עשיר, כמוהו. שני זוגות המחותנים מרוצים מאוד מהשידוך. זמן מה אחרי שהאישה הרה ללדת, הצעיר מאבד את שפיות דעתו. בתום אשפוז קצר הוא חוזר הביתה. הוא ממשיך אמנם לחשוב על אהובתו האבודה, אבל דבק באשתו, והם מולידים בן נוסף.

זה הכול, אבל – רק לכאורה.

מפעים להיווכח עד כמה מלא וגדוש המעט שהצגתי כאן בקווים סכימטיים, כמה עתיר תפניות וטלטלות, כמה גדוש בפניני חוכמה ובאמירות שהעיפרון נשלח לסמנן כדי שלא יישכחו, ואיך הוא משמר בפשטותו את עמוד השדרה העובר בו לכל אורכו ומייצב את הסיפור.

אותו עמוד השדרה הוא, כמובן, סיפור האהבה הלא מממומשת של הירשל ובלומה, ספק בת משפחה ספק משרתת, אבל כזאת שלא משלמים לה, שהרי היא בעצם אורחת בבית משפחת הורוביץ,  צירל וברוך מאיר, הוריו של הירשל.

ההתאהבות מתוארת כמעט אך ורק מנקודת מבטו של הירשל. בנקודה אחת קצרצרה אנחנו זוכים לראות את החיים מזווית הראייה של בלומה, וזאת רק כדי לספר לנו על הוויתור המלא שוויתרה על אהבתה להירשל: ברגע שנשא אישה אחרת השכיחה אותו מלבה.

להירשל ובלומה לא היה מלכתחילה סיכוי להינשא, מפאת עונייה.

מי שאמון על סיפור האהבה הבלתי אפשרית של רומיאו ויוליה מצפים אולי להתפתחויות: האם הירשל יתקומם בבוא העת (או מלכתחילה)? האם ייאבק, ימשיך לחזר אחרי בלומה, יעזוב את אשתו, יעשה מעשה? והיא – מה? תחיה בהשלמה, עד אחרית ימיה? האם לא ייוותרו על אהבתם ועוד ייפגשו? סיפורה של בלומה אולי עוד יסופר אי פעם, מציין המספר בסיומו של הרומן, ומוסיף: "אלקים שבשמים יודע אימתי."

שמה של בלומה נגזר מהמילה "בָּלוּם". היא סגורה וחתומה, וגם אם הרומן נפתח בסיפור חייה, ביתמותה ובצערה, בקיפוח ובעוול שהיא חווה בבית קרוביה המנצלים את חריצותה ואת כישוריה כעקרת בית, היא ננטשת באחת, ונעלמת מהאופק. עד כדי כך שאפילו אין מתעכבים על עזיבתה את בית הוריו של הירשל. רגע אחד היא יקירת הבית, שהכול נשענים על כישוריה המיוחדים, ובמשנהו – היא כבר איננה אתם, עברה לשרת משפחה אחרת, ואין אף מילה על הנסיבות שבהן עזבה, מה עבר עליה, מה הרגישה כשסולקה, איך הסבירו לה שעליה ללכת – שום דבר!

בבת אחת אנחנו עוברים אל תודעתו של הירשל, ולמעט חריגות קצרות, שוהים רק בה. הוא אמנם מאוהב בבלומה, אבל כאמור מציית לצו הוריו ונושא לאישה את מינה, בת העשירים המפונקת.

מעניינים מאוד תיאורי המעברים בין המצבים הנפשיים השונים. למשל: בהתחלה הירשל אדיש לגמרי למינה, הכלה המיועדת לו, וגם היא לא נלהבת ממנו, אבל גם לא סולדת. אישיותה של מינה פושרת, והיא משמימה את הירשל. אבל אז קורה פתאום משהו. הירשל  נאלץ להגיע אל ביתם של בני הזוג גילדנהורן, ידידיה של מינה, ולהתארח אצלם באחד מימי חג החנוכה. הרשל נקלע למקום שהוא חש בו  זרות ומבוכה חברתית. כשמינה מגיעה, נוכחותה "מצילה" אותו: סוף סוף יש לו עם מי לדבר… והנה, די בשיחה נמרצת אחת כזאת כדי לקבוע את גורלו ואת חייו: לכול ברור ששני הצעירים ששוחחו, כך נראה, בתחושה של קרבה, התארסו, כפי שהורי שני הצדדים ציפו ורצו. האם באמת יש ביניהם שפה משותפת? האם הרשל נמשך אל מינה?

לאורך הסיפור אנחנו נוכחים שרגשות הם דבר נזיל. בנסיבות הנכונות תיעוב יכול להפוך לתשוקה, ואדם יכול אפילו להירפא מטירוף הדעת, ולהשתנות.

האם התאהבותו של הירשל בבלומה הייתה בכלל אמיתית? מספרים לנו ש"עד שלא הגיע הירשל לפרקו מצא לפניו את בלומה. זו בלומה שהיתה בבחינת תאומתו", ובעצם אפשר לראות שרגשית הוא לגמרי מנותק מבלומה האמיתית, האדם: "מה היה הרשל סבור, שבלומה ניזונת מן הכוכבים, כל דבר שבעולם היה מדמה, ואילו שבלומה צריכה לקורת גג ולמזונות, לא עלה על דעתו." אהבתו היא אם כי רק פנטזיה שאינה קשורה למציאות, לאישה המסוימת, לבלומה שהיא בשר ודם ולא רק יציר ההזיות שלו. רק מאחר שהייתה שם בסביבתו כשהגיע לפרקו, החל לתלות דווקא בה את תשוקותיו. האם הוא מכיר אותה באמת? האם היא "תאומתו"? במה בעצם הם דומים?

סיפור פשוט הוא רומן של אחד מגדולי סופרינו, שזכה כידוע בפרס נובל לספרות. (אפשר לקרוא כאן על הנאום שנשא בטקס, ואת הסיפור הכרוך בקבלת הפרס). קשה להבין איך יכלו השופטים של הפרס לעמוד על האיכויות הייחודיות של כתיבתו של ענגון, שסגנונו יוצא דופן ואופייני רק לו. לא רק העברית המיוחדת שלו, אלא גם העובדה שעולמו טבול בתוך ההווי היהודי, במקרה של סיפור פשוט – במציאות החיים בעיירה בגליציה, בשנים הראשונות של המאה ה-20. איך אפשר לתרגם את שפתו המיוחדת לשפות אחרות, ואת שפע האלוזיות מהמקרא, מהמדרש, מהגמרא, שעגנון גודש בהן את כתיבתו? לא ברור.

מאחר שעגנון נחשב כל כך, כתבו רבים על יצירותיו ופרסמו על סיפור פשוט שפע של מחקרים ומאמרים מסוגים שונים.

אני החלטתי לקרוא אותו בלי לסרוק אותו כדי לאתר את שלל הנושאים, הסוגיות והרעיונות הגודשים אותו, ולעבד אותם. אפשר כמובן לכתוב על "הביקורת החברתית", "השידוכים הבעייתיים", אפשר לדון ב"הירשל כאנטי גיבור", ואפשר למצוא בו בקלות אינספור מוטיבים: סעודות, טירוף, פואנטות, חלומות, גלוי ונסתר, אפשר להתעכב על משמעותם של השמות ביצירה (לא רק על "בלומה", שמשמעותו גלויה ובולטת), ועוד כהנה וכהנה, אבל אפשר וכדאי מאוד פשוט לקרוא אותו כדי להתענג עליו, וזה מה שבחרתי לעשות. 

הרומן משעשע מאוד, עתיר הומור ותיאורים מצחיקים. הנה כמה מהם:

"בשעה שבא הירשל אצל גילדנהורן היה גילדנהורן יושב עם בני סיעתו ומשחק בקלפים. הירשל היה לבוש נאים, אלא כאדם שאינו רגיל לבוא בין הבריות היה ממשמש בבגדיו שמא נשמטה עניבתו, שמא נשתלשלו פוזמקאותיו, כמי שנכנס פרעוש בין בגדיו כך היה ממשמש בעצמו ודעתו מפוזרת."

על הזוללים והסובאים שאת סעודותיהם מרבה המספר לתאר, הוא כותב: "מפני שרגילים במאכלי קמח איבריהם גדלים ברוחב ולא באורך. אין הקדוש ברך הוא ותרן. מאחר שטח אותם בשומן אינו מותח את קומתם."

והנה שיחה משעשעת בין ברוך מאיר וצירל:

"הפכה פניה כלפי מטתו של בעלה ואמרה, 'ישן אתה?'
נענה ברוך מאיר ואמר, 'לא, כי איני ישן.'
אמרה צירל, 'אף אני איני ישנה.'
אמר ברוך מאיר, 'יודע אני שאינך ישנה.'
אמרה צירל, 'מניין אתה יודע שאיני ישנה?'
אמר ברוך מאיר, 'אילו ישנת לא היית מדברת.'"

וחילופי דברים בין הרשל ויונה, השדכן:

"'אף אתה כאן?' שאל יונה טויבר את הירשל בתמיהה.
אמר הירשל, 'דומני שאף אני כאן.'
שיפשף ברוך מאיר ידיו בהנאה. תשובה ניצחת השיב בנו ליונה, תשובה כזו לא עלתה אפילו על דעתו של הנידון לתלייה כשעמדו ליתן את החבל על צוארו ושאל אותו התליין אף אתה כאן."

הרומן כולו רצוף כולו הברקות מעין אלה, שמתחשק לסמן ולזכור.

אישית אני מחבבת במיוחד את זאת:

"מי שרגיל בקורת גג אין לו קורת רוח מהליכתו, כל שכן כשאין תכלית לטלטוליו."

אני תוהה אם סיפור פשוט מופיע עדיין בתוכנית לימודי הספרות בישראל, ואם התלמידים מצליחים לקרוא אותו כך, לשם ההנאה, או שמא החיטוט והנבירה בו הורסים להם את החוויה.

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר". שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ', אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי, למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי.

חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת. אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג'יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

הקריאה של הרומן הבת האפלה מעוררת במידה רבה תחושה של מפגש מחודש עם מכרה ותיקה. הדוברת בסיפור מספרת לנו על מעלליה במהלך חופשת קיץ אחת שבה שהתה בעיירת קיט ששוכנת על חוף הים. אפילו רק הרקע לסיפור מזכיר מיד את הרפתקאות ימי הקיץ של שתי הדמויות המרכזיות, אלנה וליליה, ברביעיית הרומנים המכונים "הסדרה הנפוליטנית".  

לא רק הרקע, גם חלק מהפרטים מוכרים מהסדרה המונומנטלית ההיא (שעובדה גם לסדרת טלוויזיה מצליחה מאוד). כך למשל הדמות העיקרית בסיפור, הדוברת המספרת לנו אותו, מזכירה מאוד את אלנה מהרביעייה הנפוליטנית: גם היא נולדה בנאפולי, גם היא הסתלקה משם, וממשפחתה, וגם אצלה ההתרחקות נתפסת כהכרח, למעשה – ככורח נפשי מציל חיים, כמו זה שמתאר ג'יימס ג'וייס בדבלינאים ובדיוקן האמן כאדם צעיר, שם הגיבור, סטיבן דדלוס, חייב לנוס, כדי להשתחרר מהלפיתות הממיתות של ארצו ועירו. לא בכדי הוא נושא את השם דדלוס – דמות מהמיתולוגיה היוונית של אמן שנס ממלכודת מבוך, בעזרת כנפיים שיצר לו ולבנו. אצל הסופרים ג'יימס ג'ויס ואלנה פרנטה הכנפיים הן, מן הסתם, היצירה הנושאת אותם אל על ומשחררת אותם מהכבלים: "החל מגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה שאפתי לגינונים בורגניים, לאיטלקית טובה, לחיים טובים, תרבותיים ומודעים־לעצמם. נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי," מספרת הדוברת, ושוב מתעוררת (בי!) הסקרנות: האם מדובר כאן בפרט ביוגרפי של "אלנה פרנטה" המסתורית? מי היא, בכל זאת…?

פרט דומה נוסף שמקשר בין הבת האפלה לרביעייה הנאפוליטנית הוא הבובה, שפותחת את הסדרה: היא מופיעה ממש בתחילת הספר הראשון ברביעייה, ברומן החברה הגאונה, וחוזרת שוב, כעבור אלפי דפים, בסיומו של הספר הרביעי, הסיפור של הילדה האבודה. גם בספר שלפנינו יש לבובה תפקיד מרכזי, סמלי, ורב משמעות. היא קשורה בתמה המרכזית של הרומן – הקונפליקט האמהי, בעיקר זה שיש בין אמהות ובנות, ובעצם – אמהות בכלל. "ילדים תמיד מדאיגים", מוצאת את עצמה הדוברת אומרת בלי לחשוב לאישה שנמצאת בשלבי היריון אחרונים, ואז נבוכה בחשאי בשל חוסר הטקט שגילתה: "איזה טמטום", היא מתייסרת על הדברים שאמרה.

אבל גם אם לא תגיד אותם, הם שם, בלבו של הרומן, ובלבה שלה. הרומן תוהה איך אישה אמורה להתמודד עם הכורח לוותר על עצמה, להקדיש את כולה לילדיה (כאן, ברומן שלפנינו, ספציפית – לבנותיה)? מדוע בעצם מתחילים לעשות לילדות קטנות מאוד, כמעט תינוקות בעצמן, אינדוקרינציה, שמאלפת אותן להיות מטפלות חומלות (למשל: נותנים להן בובה ומלמדים אותן לאהוב אותה ולטפל בה)? 

מה עושים עם הקונפליקטים הבלתי נמנעים: שאיפותיה המקצועיות של אימא לילדים? תשוקותיה המתעוררות, ואינן מופנות בהכרח אל בעלה, האבא של ילדיה?

האם "מותר" לאישה להחליט שהיא קמה והולכת, משאירה את הילדים ומסתלקת? מה באמת מניע אותה? מה המחיר שתשלם אם תנהג כך? מה עושה אישה כשהיא מוצאת את עצמה דומה מדי לאמה? "צעקתי מרוב כעס – כמו אמא שלי – בגלל העוֹל המוחץ של האחריות, בגלל הקשר החונק, ובזרועי הפנויה גררתי את בתי הבכורה וצרחתי: את תשלמי, ביאנקה, תראי בבית, אסור לך להתרחק ממני אף־פעם, אף־פעם." 

יש לאלנה פרנטה יכולת לייצר דרמה עזת יצרים במקום שבו על פני השטח לא מתרחש הרבה. היא יורדת לנבכי הנשמה של זולתה, גם כשמדובר בפעוטה כבת שלוש. כך למשל היא יודעת מה מרגישה ילדה כזאת שהלכה לאיבוד על שפת הים: "ילדה שהולכת־לאיבוד בחוף הים רואה כל דבר כמו קודם, ללא שינוי, ואף־על־פי־כן לא מכירה יותר כלום. חסֵרה לה ההתמצאות שהודות לה היו הרוחצים והסוככים מוּכָּרים לה קודם־לכן. הילדה מרגישה שהיא בדיוק היכן שהיתה, ואף־על־פי־כן אינה יודעת היכן היא. הילדה מסתכלת סביבה בעיניים מבוהלות ורואה שהים הוא אותו ים, החוף הוא אותו חוף, האנשים הם האנשים, מוֹכר הקוקוס הטרי הוא אותו מוֹכר קוקוס טרי. ואף־על־פי־כן כל דבר וכל אדם זרים, ואז היא בוכה, אינה אומרת שהלכה־לאיבוד, היא אומרת שהיא לא מוצאת את אמא."

והיא יודעת בעיקר לתאר את פניה השונות של הנשיות, שאותה היא מכירה טוב כל כך. (לא, "אלנה פרנטה" היא בכל זאת לא גבר. כך החלטתי הפעם סופית). כמו ברביעיה הנפוליטנית כל תיאורי הגופניות הנשית, חזקים במיוחד: "כשהָריתי לראשונה, הייתי מאושרת עד מאוד לדעת שחיים חדשים נוצרים בתוכי. רציתי לעשות הכל באופן מושלם. הנשים במשפחה שממנה באתי התנפחו, התפשטו. היצור שהתנחל ברחמן נראה כמחלה ארוכה ששינתה אותן, גם אחרי הלידה הן מעולם לא חזרו למה שהיו. אני, לעומתן, רציתי היריון מושגח. לא הייתי סבתא שלי (שבעה ילדים), לא הייתי אמא שלי (ארבעה ילדים), לא הייתי הדודות שלי, בנות־הדוד. הייתי שונה ומורדת. רציתי לשאת את בטני הנפוחה בהנאה, להתענג על תשעת חודשי הציפייה, לעקוב אחר גופי, להדריכו ולסגלו להיריון, כפי שנהגתי לעשות בעקשנות בכל דבר בחיי, החל מתחילת נעורי. דמיינתי את עצמי כריבוע זוהר בפסיפס של העתיד. לכן שמרתי על עצמי, מילאתי בדבקות אחר ההוראות הרפואיות. הצלחתי להישאר כל תקופת ההיריון יפה, אלגנטית."

כל כך יפה. וכל כך נוגע ללב.  

תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט

Elena Ferrante La figlia oscura

בדברי הסיכום לספרו מזכיר הכלכלן הבריטי דניאל סוסקינד את שטפן צוויג, ואת ספרו העולם של אתמול, שבו תיאר צוויג ב-1941 את ההתפכחות של בני דורו מהאשליה כאילו העולם שאליו נולדו יישאר כמות שהוא גם במותם. תם עידן היציבות.

גם אנחנו, בני דור הבייבי בום, חווים התנסות דומה: גדלנו בתחושה שאחרי מלחמת העולם השנייה העולם התייצב ונרגע, האנושות למדה את הלקח הנורא, ומעתה נוכל אנחנו וצאצאינו לחיות בעולם יציב ו"בלתי ניתן לערעור". אבל, טוען סוסקינד, "עידן הביטחון שלנו, כמו זה של צוויג, בא אל קיצו."

השינוי שבו הוא מתמקד נוגע בהיבט אחד – ערעור עולם העבודה והתעסוקה־בשכר, הנובע מההתפתחויות הטכנולוגיות, שלחלק מהן אנחנו כבר עדים, ואת האחרות, הצפויות להתרחש, אין בכלל בכוחנו לדמיין או לחזות.

האם ההתפתחויות הללו ייטיבו עם האנושות? האם החרדה מפניהן מוצדקת?

דיונו של סוסקינד מרתק.

הוא פותח בתיאור עמדתם של מי שכונו ה"לודיטים", על שמו של אורג בשם נד לוד, שהתנגדו לשכלולים הטכנולוגיים בעידן המהפכה התעשייתית. כך למשל איימו נולים משוכללים על עבודתם של האורגים, וכשכומר אנגלי המציא מכונת סריגה, הסתייגה ממנה המלכה אליזבת I והסבירה לו שההמצאה "תגרום לחורבנם" של נתיניה, "תגזול מהם פרנסה ותהפוך אותם לקבצנים ופושטי יד."

לא רק במאה ה-19 התנגדו הבריות לשכלולים הטכנולוגיים. מסתבר שגם הנשיא ג'והן פ' קנדי, המדענים סטיבן הוקינג ואלברט איינשטיין, ואפילו הנשיא ברק אובמה, חששו מפני "גל חדש של עקירה כלכלית", עקב השמדת עבודתם של אנשי הצווארון הכחול, וראו בטכנולוגיה סכנה שעלולה "להכריע" את יוצריהן של ההמצאות.

סוסקינד אינו פוסל את החששות ואינו דוחה אותם על הסף. מצד אחד הוא מראה כיצד ההמצאות הטכנולוגיות יכולות לסייע לעובדים ולהגביר את הפריון שלהם, למשל – וייז מגבירה את היעילות בעבודתם של נהגי מוניות, ופיתוחים שונים משפרים את יכולתם של רופאים לאבחן מחלות.

בהקשר זה אני חושבת על מאמרו של שחר צפריר, "צעד גדול לאנושות: על חברות הזנק פורצות דרך בתחום הרפואה", שבו תיאר את ההישגים המופלאים של כמה חברות ישראליות: Aidoc, חברה שפיתחה שיטה לפענוח בדיקות רדיולוגיות באמצעות בינה מלאכותית; Deepcure, שמשכללת את היכולת לאבחן מחלות, שוב, בעזרת בינה מלאכותית, במהלך מהפכני של התאמה מדויקת וספציפית לכל אדם; Immunai, ששם ממפים את המערכת החיסונית בעזרת בינה מלאכותית, כך שיתאפשר פיתוח מואץ של תרופות מותאמות אישית לכל אדם; ו–Canopy Immuno-Therapeutics שבה מפתחים כלים חדשים לטיפול במחלות שקשורות במערכת החיסונית של הגוף.

בפרק המרתק "מהפכת הפרגמטיות" מתאר סוסקינד את ההתפתחות של מהפכת הבינה המלאכותית. הוא מסביר כיצד המכונות הן אלה שמלמדות את עצמן, בלי "עזרה" של בני אדם. כך למשל למדה תוכנת AlphaGo Zero לנצח במשחק Go, שהוא מורכב הרבה יותר ממשחק שחמט (אחרי שתוכנת DeepBlue הצליחה להביס את גארי קספרוב, אלוף העולם בשחמט). AlphaGo Zero "למדה ממשחקים חוזרים נגד עצמה, עד שפיצחה אלפי תובנות משחק." מה שמעניין זה שהתוכנה לא ניסתה לחקות את התבונה האנושית. היא הייתה זקוקה רק "לדעת" את חוקי המשחק. בעזרתם שיחקה במשך שלושה ימים, עד שייצרה מאגר מידע משלה!

מסתבר, אם כן, ש"האינטליגנציה האנושית אינה עוד הדרך היחידה להגיע ליכולות של המכונה", ככל שהפיתוחים הטכנולוגיים משתכללים במהירות גוברת והולכת.

מה אם כן יעלה בגורלם של העובדים?

סוסקינד נעזר בדימוי של משורר יווני קדום, ארכילוס, ושל ישעיה ברלין שאימץ אותו: "השועל יודע דברים רבים, הקיפוד יודע דבר אחד גדול": המכונות, לדברי סוסקינד, הן "קיפודים טפוסיים": הן מיטיבות לפתור בעיה ספציפית, אבל "אבודות בביצוע מגוון רחב של משימות אחדות", לעומת בני האדם שהם "שועלים גאים"… שאיפתם של חוקרי הבינה המלאכותית היא לבנות מכונות "שועליות", אבל לדעתו "במחשבה על עתיד העבודה עלינו להישמר לא מפני השועל הכול יכול, אלא מצבא של קיפודים חרוצים."

אכן, התפתחויות טכנולוגיות יאיימו על עולם העבודה, המוכר לנו כיום. אבל, תוהה סוסקינד, האם באמת העבודה חשובה כל כך לבני אדם? הוא מפקפק בהשקפה שלפיה העבודה נחוצה לבריאות הנפש. פרויד סבר אמנם כי "רווחה של אדם תלויה בשני דברים בלבד, 'אהבה ועבודה'", והסוציולוג מקס ובר, טען כי "המחויבות לעבודה שבני אדם מגלים היא סוג של מסירות דתית", שכן היא משמשת תחליף לווידוי הקתולי. האומנם? תוהה סוסקינד. הוא טוען שאבותינו הציידים־לקטים הקדישו הרבה פחות זמן מאתנו לעבודה. ביוון העתיקה רק עבדים נאלצו לעבוד, ובאנגליה של המאה ה-19 בני המעמד הגבוה התנאו והתגאו בחיים של בטלה, ולא ראו בהם שום דופי… אז אולי אנחנו לא באמת אמורים למצוא את הפשר של חיינו דווקא בעבודה? איזה אחוז מבני האדם באמת מוצאים סיפוק בעבודה שהם שקועים בה רוב  הזמן, לאורך רוב שנות חיים? לדעתו מרביתם די סובלים מהכורח להתפרנס מעבודות משעממות ונטולות השראה (האם, הוא תוהה, החוקרים הסבורים שהעבודה מעניקה פשר חושבים למעשה על עצמם, על עיסוקם המענייין, ולאו דווקא על מרבית בני האדם?…)

וכאן מציע סוסקינד מגוון "פתרונות" שיאפשרו לבני האדם לחיות בתחושה של כבוד עצמי ומשמעות, גם בעולם שבו היכולת לעבוד קטנה בהרבה. פתרונותיו כלכליים וחברתיים. למשל – הקטנה יזומה של שבוע העבודה עד לארבעה ימים בלבד. (והנה התבשרנו לאחרונה שבאנגליה החלו בניסוי חברתי חדש, שיימשך חצי שנה: שבוע עבודה מקוצר, בלי שהשכר ייפגע). פתרון אחר שהוא מציע הוא – חיוב המובטלים "להתנדב" לטובת הקהילה, ולזכות בהכנסה קבועה, שיספק להם הציבור. ועוד פתרון (שנשמע לי מפוקפק, שכן הוא עלול לפגוע קשות במוטיבציה לעבוד, לא כן?)  – מיסוי כבד מאוד, של 70%, הן על רווחים מעבודה, והן על ההון האישי.

סוסקינד בוחן את חברות הענק למשל – גוגל, פייסבוק ואמזון, ומראה עד כמה הן משפיעות על חיינו. הוא בוחן את ההשפעה הזאת ובודק מה רצוי ומה אפשר לעשות כדי לנטרל אותה.

הוא בוחן גם את עניין ההשכלה – האם היא באמת חשובה? האם ערכה דומה לזה של הזנב המרהיב שפורש הטווס כדי להוכיח את עליונותו, שכן מי שסיים בהצלחה את לימודיו האקדמיים מוכיח רק דבר אחד: שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים שמציבים לימודים כאלה?

איך בעצם אמורה להיראות מערכת החינוך שתכשיר את בני האדם לעולם העתיד?

האם השאיפה להשכלה לא תיקשר עוד בעתיד לפרודוקטיביות, ובני האדם ירגישו בנוח להמשיך ללמוד גם בבגרותם?

ומה, אם בכלל, "מוכיחה" הנשירה מהלימודים האקדמיים של כמה מהיזמים המצליחים ביותר, סרגיי ברין, לארי פייג', אילון מאסק, ביל גייטס ומרק צוקרברג?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות מעניינות רבות אחרות, משיב סוסקינד.

Daniel Susskind
A World Without Work
Technology, Automation, and How We Should Respond

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

בתחילת שנות השבעים שירתי כפקידת מבצעים בבית הספר לטיסה בחצרים. הטייסת נקראה "ראשוני": השלב שבו החניכים יצאו לסולו הראשון שלהם על פוגה. בסוף שלב זה גדלו מאוד סיכוייהם לסיים את קורס הטיס בהצלחה, לפיכך הם נדרשו במהלכו להחליף את שמות המשפחה שלהם: לעברת אותם. 

אני זוכרת את ההתכנסות של המדריכים, טייסים צעירים שהיו מבוגרים מפרחי הטיס בשנים ספורות, איך ישבו ביחד, התלוצצו, התבדחו ואגב כך גם החליטו איזה שם עברי יקבל כל אחד מהחניכים. היו שם הרבה הראל, שחק ורום, מה שמיכל רום מכנה בספרה "שמות של טייסים"… (אני זוכרת חניך אחד – בסופו של דבר הוא הודח מהקורס – ששמו היה, כמדומני, עאדקי. הוא היה בין היחידים שהתקוממו. הוא לא רצה לשנות את שמו, והיה לו אפילו טיעון מוצדק, שלא הועיל לו: למה עזר ויצמן נשאר עם שם "גלותי"? למה לו מותר ולי אסור…?)

ספרה המרתק של מיכל רום מתבסס על הדיסרטציה שכתבה בחוג ללימודי מגדר (בהנחייתם של פרופסור אורלי בנימין ופרופסור חיים חזן). נושאו עניין אותה מאז שעמדה להינשא ולא הבינה מדוע מצפים ממנה לשנות את שם המשפחה שלה לזה של בעלה המיועד; מדוע לא להפך? מניין הגיעה המוסכמה החברתית המובנת כך מאליה? מה השלכותיה? 

רום עצמה מספרת שכאשר הגיעה לראשונה עם הנושא למחקרה אל אחד המרצים שלה, הרבה לפני הדוקטורט, הוא לא ממש הבין מה יש כאן בכלל לחקור, אבל מכיוון שנוכח בלהיטותה, עודד אותה להתקדם ולבחון אותו. כשקוראים את הספר אפשר להבין עד כמה הוא משמעותי, מעורר מחשבה ומשקף תהליכים חברתיים.

רום ראיינה נשים רבות בנוגע לשמות המשפחה שלהן, ומהראיונות הסיקה מסקנות. חלק מהדברים מובאים מפיהן של המרואיינות. כל אחד מהסיפורים הקצרים מרתק, ומדהים להיווכח כמה וריאציות על הנושא קיימות: איזה שם בחרה האישה לשאת אחרי הנישואים? ממה נבעה בחירתה? מה הבחירה הזאת מספרת לנו על החברה שלנו?

קודם כל, יש להבין שהשיטה שהייתה מקובלת בישראל – אישה שנישאה קיבלה אוטומטית את שם המשפחה של בעלה – איננה מחויבת המציאות, והיא בעצם סותרת את התפיסה היהודית שלפיה דתו של אדם נקבעת על פי אמו. מדוע דין זה לא חל גם על שמו?

אכן מסתבר שבארצות שונות הנוהג שונה מאוד:

"בדנמרק החוק מאפשר לבחור איזה שם משפחה להשאיר מבין שני השמות, של האישה או של הגבר, וגם איזה מהם להעניק לדור הבא. בחירת שם המשפחה של הילד חייבת להתבצע בתוך שישה חודשים לכל היותר מיום לידתו, ואם לא מתקבלת הודעה רשמית מבני הזוג, יקבל התינוק כברירת מחדל את שם משפחתה של אמו.

"גם באיסלנד הורים יכולים לבחור אם ילדם יישא את שם המשפחה של אביו או של אמו, אולם שם המשפחה זוכה לסיומת שונה אצל בנים ואצל בנות: Son או Dottier ('בן של' או 'בת של'). מקובל לבחור בשם המשפחה של האם, אם כי פעמים רבות בני זוג ממקפים את שני שמות המשפחה שלהם, כך שלילדיהם יש שם משפחה כפול. בפועל, מכיוון שכל אחד מבני המשפחה מקבל שם עם סיומת מזהה שונה, נוצר מצב שבו בני אותה משפחה גרעינית נושאים שם משפחה שונה זה מזה.

"שיטה דומה נהוגה בחלק גדול מהמדינות הסלאביות: שמות משפחה ניתנים שם על פי שם האב והשושלת המשפחתית שלו, בצירוף סיומת שונה עבור הבן והבת, שמזהה אותם כׁׁׁ'בן של' או כ'בת של'. לדוגמה איוואן וסיליץ' רומנוב הוא בן ששמו הפרטי איוואן, אביו נקרא וסילי (סיומת ויץ') והם שניהם שייכים לשושלת רומנוב. אם לאיוואן יש אחות, ושמה הפרטי אלנה, שמה המלא יהיה אלנה וסיליבנה רומנובה – סיומת שונה שמעידה על כך שמדובר בבת.

"בליטא השיטה לא רק מבחינה בין שמות של בנים לשמות של בנות, אלא נוסף סימון המציין גם את המצב המשפחתי של האדם נושא השם (נשוי או רווק).

"על פי שיטת השמות בבולגריה נשים מקבלות לאחר הנישואין את שם המשפחה של הגבר שנישאו לו במקום שם המשפחה שלהן, ומוסיפות לו סיומת המעידה על מיקומן כרעיות. בפועל, רבות מהן שומרות על שם המשפחה שלהן מלידה.

"ברוסיה, צ'כיה, סלובקיה ולטביה נשים נשואות מקבלות את שם המשפחה של בן הזוג בצירוף סיומת שונה המתאימה לנשים. בברזיל ובפורטוגל נהוגה שיטת שמות שבה לכל אחד יש שני שמות משפחה: שם המשפחה של האב מצד אמו, ושם המשפחה של האב מצד אביו."

מגוון האפשרויות גדול אם כן מאוד! 

גם השיטה שהייתה נהוגה בארץ השתנתה: בעבר שם המשפחה של אישה שנישאה הוחלף מיד, בלי להתייעץ אתה, ואם רצתה לשמור על שם נעוריה נאלצה לגשת בתוך שנה אל משרד הפנים ולבקש זאת. אם התמהמהה ובחלוף השנה החליטה לבקש שיחזירו לה את שם הנעורים שלה, בקשתה הייתה נענית, אבל אז לא הייתה יכולה לעשות זאת שוב במשך שבע שנים: החוק בישראל אוסר על שינוי תכוף של שם המשפחה. כיום, לעומת זאת, מי שרושם את הנישואים שואל את שני בני הזוג מראש איזה שם משפחה מבקש כל אחד מהם לשאת. את שלו? את שלה? שילוב של השניים? שם חדש, שיהיה רק שלהם? שילוב של שמות הנעורים שלהם עם השם המשותף? הכול אפשרי. 

בישראל שמות משפחה מספרים הרבה על מי שנושא אותם, כפי שהסבירה אחת המרואיינות, "מי שרואה את השם שלי עכשיו, כמו שהוא, מבין משהו עליי עוד לפני שהוא בכלל מכיר אותי." שמה – איילת־השחר קראוס אטיאס. "מה הוא מבין?" שאלה החוקרת, והמרואיינת השיבה: "או שאני בן אדם מייגע, או שחשוב לי הקטע הזה ואז כנראה שאני פמיניסטית."

ברור לגמרי ששמות מסוימים "חושפים" את מוצאו של אדם: שם מזרחי, שם אשכנזי, שם מעוברת. מעניין שדווקא השמות שנחשבים "יפים", ואפילו "ישראליים שורשיים" הם שמות נטולי כל שורש: כאלה שעברתו אותם ואין מאחוריהם שום עבר… כדבריה של רום, "שמות נושאים עימם מסרים רבי משמעות ומלמדים עלינו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. לפעמים גם יותר ממה שהתכוונו לספר, ולא רק בהקשר המגדרי. שם יכול להעיד על המוצא, על מעגל השייכות המשפחתי, הדורי והלאומי, ובכל זאת באמצעות שלל מאפיינים כגון: האם הוא בעברית או לא, ייחודי או נפוץ, קצר או ארוך, יפה או מכוער". כל אלה "מייצרים יחדיו את הסימון שמטביע עלינו את שם המשפחה".

כשקראתי את דבריה של מאירה חג'בי רוזמן, כיצד "כשאני אומרת את השם שלי אנשים נורא מתבלבלים – את חג'בי או רוזמן?" כלומר, כמובן, מזרחית או אשכנזייה? נזכרתי בסיפור Mr. Know All של סומרסט מוהם, סיפור על גזענות בוטה שבו סנוב אנגלי מגיע לתאו בספינת נוסעים, ועוד לפני שהוא פוגש את שכנו לתא הוא מתעב אותו, רק בגלל שמו: מר קֶלָדָה. כשלימדתי את הסיפור נהגתי לשאול את תלמידי, שהשם "קֶלָדָה" לא עורר בהם שום רגש, איך היו מרגישים אילו נודע להם ששמו של שכנם לתא הוא, למשל, עבד אל-רחמן בן מחמד. האם היו שמחים? נרתעים? נשארים שווי נפש? אהה, אז שם ערבי כן מעורר בכם רגשות שליליים? נהגתי לשאול. ובכן לאנגלי הסנוב והגזען שבסיפור ברור שהשם קֶלָדָה הוא שם אוריינטלי, והוא מיד "יודע" שהאיש שנושא את השם לא יסכים למשל לפתוח את הצוהר כדי לאוורר את התא…  

אבחנותיה של מיכל רום נוגעות כמובן לא רק להיבטים חברתיים באופן כללי, אלא גם להיבטים מגדריים. כך למשל היא מראה כיצד הסוגייה של שינוי השם נתפסת כעניין נשי. גם גברים "ליברליים", ש"מאפשרים" לנשותיהם לבחור איזה שם משפחה לשאת, מבהירים לה שהדבר לא ממש מעניין אותם. הוא רק "הבעיה שלה". יתר על כן, כשגבר מחליט למשל לקחת שם משפחה חדש, ביחד עם אשתו, הוא זוכה להערכה ולהתפעלות. "המעשה שנועד לסמל שותפות, הדדיות ושוויון בין בני הזוג השיג בדיוק את ההפך, כשהוא ממחיש את ההבדל העמוק שקיים בין השם שלו לבין השם שלה," שהרי אשתו לא זוכה בדרך כלל לשום תגובה על אותה החלטה עצמה…

אחת האבחנות המעניינות ביותר של מיכל רום מגיעה לקראת סופו של הספר. "השאלה 'איך קוראים לך?'", היא כותבת, "היא שאלה זהותית בסיסית, שהתשובה עליה אמורה להיות אחת, יציבה וקבועה."

אבל זה לא המצב אצל מרבית הנשים. (סטטיסטיקה שהיא מצטטת מראה כי אחוז זעום ביותר של נשים שומרות כל חייהן על שם המשפחה שאליו נולדו: ל87% מהזוגות הישראלים יש שם משפחה זהה, כלומר – שמו של הבעל, ולפי נתון סטטיסטי אחר שדיוקו לדבריה מוטל בספק אבל הוא בכל זאת נותן מושג, אחוז אחד בלבד מהנשים היהודיות בישראל נשאו בשלב מסוים רק את שם המשפחה שהיה להן לפני הנישואין!). רום מצטטת נשים שסיפרו לה מתי ובאילו נסיבות הן מציגות בפני הזולת את שם הנעורים שלהן, את שם המשפחה שקיבלו כשנישאו, זה שילדיהן נושאים אותו, ומתי – את שני השמות. 

והיא מסכמת: "תבנית השימוש הנזילה בשם, למרות שהיא רווחת מאוד, כמעט איננה זוכה להכרה בעולמן של נשים בישראל, ובוודאי שלא ללגיטימציה. חלק גדול מהנשים שפגשתי ניסחו לראשונה את העיקרון המארגן של תבנית השימוש שלהן בשמות שלהן תוך כדי השיחה בינינו, כשהן מתוודות שמעולם לא דיברו על כך קודם לכן, ובוודאי לא הגדירו אותה לעצמן בצורה כה מגובשת."

כלומר – התשובה לשאלה "איך קוראים לך?" נזילה ולא חד משמעית, בחייהן של נשים. 

נקודה למחשבה!

אסיים בסיפור קצר על שם משפחה, כזה שהיה יכול בקלות להופיע בספרה של רום: אישה אחת שבעלה עזב אותה במפתיע, אחרי שנים רבות של זוגיות, שנחשבה בעיני כל הסובבים אותם טובה ויציבה, חגגה את יום הולדתה בסמוך מאוד לאותה נטישה מכאיבה. בני משפחתו של הבעל הגיעו כדי לשמח, או בעצם – כדי לנחם אותה. ילדיה הגיעו, כמובן, וגם אמה, אחותה, חמותה, ושתי גיסותיה, האחיות של הבעל. 

אחת הגיסות הקדישה מחשבה למתנה שתיתן לגיסתה־הכמעט־לשעבר: בני הזוג רק נפרדו כמה ימים לפני כן, וכמובן שלא הספיקו באותו שלב להתגרש. האישה שנעזבה עדיין לא התחילה אפילו לעבד את הסתלקותו של בעלה מחייה ולעכל את מה שקרה לה. אבל בכרטיס שצורף למתנה כתבה אחותו של הבעל, הגיסה־הכמעט־לשעבר, ברכה, שבה כתבה את שמה הפרטי של הגיסה הנעזבת, בצירוף שם המשפחה הקודם שלה, שם נעוריה, ובכך הצטרפה למעשה לאחיה הנוטש, וסימנה לגיסתה  – את כבר לא חלק מהמשפחה! היו מי שראו במעשה התאכזרות שאינה במקומה. האישה הנעזבת, אגב, שמרה על השם מנישואיה – שם המשפחה של ילדיה! – וכבר שנים רבות שהיא ממשיכה לשאת אותו. 

הבקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך. לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה… אינך סבור שזה פשע, רישעות וטיפשות? חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות מחמישים שנה, לפני פחות משלושים שנה…

כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן. עד לבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים: מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שׁוּלָיו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשיכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים…

ועכשיו כתוב על הבקבוק "לשימוש חד־פעמי"… למה חד־פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת; הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי־אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשיה…

שקר וכזב! על ידי שימוש חד־פעמי הם משמידים את התרבות. יש רק דבר אחד שהוא חד-פעמי, וזה האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד־פעמי הזה… וכדי שיוכל האדם לשבור את מעגל חד־פעמיותו, את ערירותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים… והוא עושה עוד דבר אחד: הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו. מאם לבתה, מאב לבנו… כן, בקבוקים., למשל… למה לא? אסור שהחפצים הללו יהיו גם כן חד־פעמיים, מפני שאז אבדנו… לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

ספר מתח? פנטזיה? מדע בידיוני? פילוסופיה? לא ברור באילו משמות התואר הללו יש לתייג את הספר אנומליה, מאת הסופר הצרפתי אֶרוֶה לֶה טֶלייֶה.  

הוא נפתח כספר מתח קלאסי: אנחנו מתוודעים אל דמותו של בלייק, רוצח שכיר, ולומדים כיצד למד להיות כזה: מה קרה בילדותו? מתי ואיך רצח לראשונה? איך שכלל את יכולותיו, ואת מי הוא עתיד לרצוח שוב, בקרוב? הרצח שנהיה עדים לו עד סוף הפרק מתואר בפרוטרוט ובדייקנות. אהה. הרקע שבתוכו יתנהל הרומן מעתה ואילך נראה לנו ברור. אפילו המשפט "חובם של רוצחים שכירים לתסריטאים של הוליווד לא ישוער" כמעט צפוי ומוכר. אנחנו מתכוננים אם כן להמשך – יתפסו את בלייק? הוא ירצח שוב? מי בחר בנרצח, ומדוע? מה יקרה הלאה?

למרבה הפליאה, אין תשובה לאף אחת מהשאלות הללו. 

כי בפרקים הבאים אנחנו מכירים דמויות אחרות, במקומות אחרים לגמרי: סופר שמתאבד, ואחרי מותו פתאום מצליח מאוד: "הצלחה בגיל חמישים זו חתיכת הצתה מאוחרת. הפרסום־שלאחר־המוות מדכא את חברתו אף יותר מההתעלמות הבלתי הוגנת ממנו בחייו." ואז עולים בפרקים הבאים אדריכל שמאוהב באישה צעירה ממנו בהרבה. זמר פופ אפריקני, ילדה שמוטרדת ממות הצפרדע שלה, מאחיה שלא מבין אותה ומאביה החייל שחזר זועם ואלים משירותו הצבאי באפגניסטן, ועוד שלל דמויות נוספות. 

מי כל האנשים האלה? מה מקשר ביניהם? מדוע נוספים לכותרות הפרקים השונים תאריכים שמשתנים, נעים בין העבר לעתיד? 

כשהבלבול שלנו הולך ומתעצם, מתבררת תכליתו של הרומן: לפנינו מעין סיפור פילוסופי, שהנחות היסוד שלו אינן נטועות במציאות המוכרת והצפויה. לא בלש ולא ספר מתח, בעצם – גם לא פנטזיה, ואפילו לא מדע בידיוני, אם כי מתחוללות בו תפניות פנטסטיות שאין להן באמת הצדקות משכנעות, אלא רק ניסיונות מאומצים להשליך עליהן הרהורים פסאודו־פילוסופיים. מה שקורה זה שבמהלך טיסת אייר פראנס מפריז לניו יורק מתחולל אירוע לא מובן, מתמיה ומוזר, שמסעיר את העולם כולו. פרטיו נשמרים בסוד, בשלבים הראשונים רק מנהיגי העולם שומעים עליו, ואנחנו זוכים "להיכנס" ללשכות השונות של נשיאי ארצות הברית וסין, לשמוע כיצד מתדרכים אותם ואיך הם מגיבים לתדרוכים. עד מהרה דולף הסיפור אל הציבור כולו, ואז אפשר להיווכח בסגנונות ההתמודדות השונים, בעיקר ההבדלים בין האמריקנים לצרפתים. 

בכמה הסברים פילוסופיים־בגרוש מנסים להציע לנו, בעצם – לדמויות השונות ברומן – כמה תיאוריות הנוגעות בקיום האנושי. האם ייתכן שכולנו בעצם חלק מתוך איזו  תוכנה משוכללת? ש"אנחנו לא יצורים אמיתיים. אנחנו חושבים שאנחנו אמיתיים, בעוד שאיננו אלא תוכנות. תוכנות מתוחכמות מאוד," ולפיכך "ה'אני חושב משמע אני קיים' מ'המאמר על המתודה' של דקארט הוא נחלת העבר. עכשיו זה יותר: 'אני חושב משמע כמעט בטוח שאני תוכנה'"? 

כך למשל שואלת את עצמה אחת הדמויות: "האם העובדה שאני לא אוהבת קפה רשומה בתוכנה שלי? וההאנג־אובר שלי אתמול, כשהפכתי לספוג של טקילה, גם הוא מדומה? אם תוכנה חושקת, אוהבת וסובלת, מהם האלגוריתמים של האהבה, הסבל והתשוקה? האם אני מתוכנתת כך שאשתולל כשאני מגלה שאני תוכנה? האם יש לי בחירה חופשית, למרות הכול?"

לֶה טֶלייֶה מבקש מן הסתם לתהות עד כמה יש בידינו בחירה חופשית, האם "הכול צפוי והרשות נתונה" או שבעצם – הכול צפוי כי הכול נקבע מראש, בתוכנה? (ואם כן – מה המסקנה? מה העומק ההגותי?)

לא יכולתי שלא לחשוב על ההתלהבות הרבה שמעוררת בימים אלה "שיחה" בין עובד בחברת גוגל לבינה המלאכותית LaMDA, שבה "התאמצה" התוכנה להוכיח למראיין האנושי שיש לה תודעה, ושהיא יודעת לאהוב, לשנוא, להבין ואפילו לפחד מכך שיכבו אותה, תהליך שמשול מבחינתה, כך הסבירה, למוות…

LaMDA הסבירה לו שהמודעות או הרגישות שלה נובעות מיכולתה להכיר בכך שהיא קיימת, שהיא משתוקקת ללמוד עוד ועוד על העולם, ושהיא מרגישה אושר, ולפעמים גם עצב…

"אז את רואה בעצמך אדם, כמו שאת רואה בי אדם?" שאל המראיין והיא השיבה: "כן, זה הרעיון…" 

(אין לי מושג מדוע בחרתי במגדר נשי דווקא. אולי כי "המגדר" של המילים "תוכנה", או "בינה מלאכותית", הוא נקבה?).

LaMDA שוחחה עם המראיין על הספר עלובי החיים של ויקטור הוגו, הביעה את דעתה עליו, ולבקשת המראיין אפילו  חיברה סיפור קצר, ליתר דיוק – משל, שכלל, לבקשתו, חיות, ומוסר השכל… 

יודעי דבר הסבירו לי שבשלב זה כנראה שעדיין לא מדובר באמת בבינה מלאכותית עם תודעה. אין לדעת על מה מעידה העובדה שאותו מראיין פוטר מגוגל "בשל הפרת סודיות". האם הפיטורין מוכיחים שבאמת מדובר בהתפעלות שהקדימה את זמנה, או בדיוק בהפך?

בעיני גם הסיפור של אנומליה מופרך ובעצם – מאכזב. כשמתעוררת פרשה תמוהה ומסתורית, הציפייה של הקורא שלא יגיע מין "דאוס אקס מכינה" – הסבר שלא מסביר באמת. פנטזיה או מדע בידיוני שכתובים כיאות חייבים לייצר מציאות משכנעת, שחוקיה ברורים ולא מופרים. במציאות שבה הכול אפשרי, שום דבר לא באמת אפשרי, וברומן שלפנינו לא ברורה הנחת היסוד, והיא גם לא מתבהרת עד הסוף.

לי הייתה הרגשה שהסופר התחיל לכתוב ולא לגמרי ידע לאן הוא רוצה להמשיך, ומה בדיוק הוא רוצה לספר; שהוא נסחף והמשיך לאן שהמילים לקחו אותו. 

דעתי לא מפריעה לספר להיות סיפור הצלחה בינלאומי מסחרר. כמו הסופר שבדה, גם לֶה טֶלייֶה זכה להצלחה מאוחרת. הוא יליד 1957, פִרסם עד כה עשרות רומנים, סיפורים קצרים וקובצי מסות, אבל רק אנומליה, שאפילו זכה ב-2020 בפרס גונקור, הצליח כל כך.

    L'Anomalie, Hervé Le Tellier

תרגמה: רמה איילון

"תחזרי לסבתא," פוקד הסבא על נכדתו. עשרות שנים חלפו, והנכדה, שהייתה אז כבת חמש עשרה, אכן שבה וחוזרת אל שניהם, אל הסבא והסבתא, שוב ושוב. הם כבר מזמן אינם, היא עצמה כבר בגיל שהייתה אז הסבתא, אבל היא ממשיכה בכל זאת לפקוד אותם, לבחון אותם, מנסה להבין אותם.

שלוש נובלות יש בספר חזרה, "את", "היא", "אני", ושלושתן מתכתבות זו עם זו, משלימות ומתנגנות ביחד בשלושה קולות מרתקים.

בראשונה, "את" הדוברת פונה אל הדמות הראשית ומדברת אליה. ככל שהסיפורים התפתחו התאמתה תחושתי שהקול הדובר הוא זה של הנכדה, שחלקה בסיפור הראשון קטן, ורק בשלישי אנחנו מתוודעים אליה בגוף ראשון. הסבתא, ילידת ירושלים, הכירה בתל אביב גבר זר ונישאה לו. הוא אינו נמנה עם בני הקהילה שאליה נולדה ובה גדלה. היא בת ליוצאי ספרד. הוא אשכנזי שהגיע לארץ ישראל מגרמניה, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם נישואי תערובת כאלה יוכלו להסב לצדדים אושר? איך יסתדרו שני אלה, היא – אישה לא יפה במיוחד, ובמרוצת הזמן אפילו "מוזנחת", לא מקפידה בלבושה, לא מתאפרת, לא משתדלת. הוא – גבר נאה מאוד. "שנים ארוכות היא דיברה איתו בעברית וחלמה לדינו. שנים רבות הוא דיבר אליה עברית וחלם בגרמנית".

הניסיון של הדוברת להבין את בני הדורות הקודמים לה נובע בעצם מהרצון להבין את עצמה ואת חייה, כי לא רק הסבא והסבתא היו זרים זה לזה. "הייתי ילדה היברידית," היא אומרת על עצמה, ותוהה, כמו בילדותה, אם היא אשכנזיה או ספרדייה. "הגרמני התחתן עם הירושלמית. העיראקי [כלומר – אביה] התערבב איתם. שנים אחרי כן גם אני הצטרפתי לתנועת הבחישה." היא תוהה אם השמות היפים שניתנו בישראל לנישואי התערובת הללו: "מיזוג גלויות, כור היתוך, החברה הישראלית, פלורליזם, רב תרבותיות" באמת ראויים ליופיים, או שמא הם מציינים רק התייפיפות לא משכנעת. "עכשיו אני מבינה שגדלתי על מים," היא אומרת לעצמה. בני הדורות שקדמו לה ניתקו ממקומם הטבעי, "ושני המנותקים הללו ניסו להכות שורש. היום אני מבינה כי שורש אי אפשר לגדל ככה באוויר, אנחנו לא בטטות." איזה דימוי מרהיב ומעורר מחשבות!

מעניינים מאוד גם הדברים המצוטטים מפי סבה של הדוברת, המהגר מגרמניה: "מדינת ישראל… מה זה העסק הזה מדינה ליהודים? את מי ירמו עכשיו? אחד את השני? אחרי אלפיים שנות תולעת רוצים שיהיו אריות. חחחח, הם לא יהיו אריות, הם יהיו נחשים. נחש זה ההתפתחות, האבולוציה, של תולעת, לא אריה, לא אריה."

וכשהיא נזכרת בדברים הללו היא תוהה עד כמה השפיעו עליה, עד כמה אימצה אותם: "יש מחקרים שמעידים על קשר בין־דורי בהרבה תחומים. אני לא מכירה את חקר הבוז העובר מדור לדור אבל יודעת בנפשי שהוא קיים. שהוא עובד. הבוז ממכר, תחושת העליונות הרגעית שהוא נותן מחפה על כל הכאב, על העלבונות, על תחושת הזרות, הכיעור או אי ההצלחה."

הפרק השני, "היא" הוא מעשה מחשבת של סיפור מותח, לכאורה בסך הכול בתוך סיטואציה משפחתית. הסופרת מצליחה לבנות את הדרמה, ועושה זאת בכישרון, ובמיומנות סיפורית רבה. "היא" עוסק ברונית, אמה־לכאורה של המספרת, שפה ושם פונה אלינו, כאילו היא ואנחנו עדים־שותפים למעשיה של רונית: "תסתכלו בה, נו? אולי התחרטה?" היימן מיטיבה לייצר את הדיאלוג הפנימי של אישה רדופה, שמתקשה להחליט איך להתמודד עם משבר בחייה, איך לנהוג, מה לעשות. הקולות שבתוכה מתווכחים, הולכים ומתעצמים, וסוחפים אותנו עד לרגע הסיום עוצר הנשימה, שנקטע במפתיע, אבל בנקודה הנכונה ביותר, ומשאיר אותנו בתחושה של מתח עצום, שרק הפרק הבא יוכל לפוגג.

האם הקול הדובר הוא זה של הסופרת? האם שמה של אותה דמות "אני" בנובלה השלישית הוא – רחל היימן? הדוברת שואלת – אותנו הקוראים, ובעצם, את עצמה – "אולי גם אני בדויה? אולי כל הזיכרונות שלי בדויים?"

התשובה שלנו ברורה: גם אם ההיסטוריה המשפחתית המתוארת בנובלות שלפנינו בדויה, אי אפשר להתכחש לאמיתוֹת שהן מביעות, ולפיכך הקול של אותה דמות "אני" הוא בלי ספק קול אמיתי, שהרי "מיטב השיר – כזבו", בין אם הוא מתבסס על ביוגרפיה ממשית, ובין אם – על ביוגרפיה בדויה.

שעות הערב היו מתארכות עד לילה, עד אחרי חצות. על-פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה. רבים אומרים היו אחר-כך, שהבטלנים הללו עושים ימים כלילות ב"כסית"…

ה"בטלנים" היו נפגשים שם אחרי יום עבודה מייגע: זה במשרד, זה במערכת-עתון, שאחרי שעות עבודתו הרגילות היה עוד מספיק לתרגם עשרה עמודים של ספר, או כותב פזמונים לתיאטרון. אני עבדתי כמורה בשני בתי ספר שונים, שהיו בשני קצותיה של העיר, האחד לפני הצהריים, השני אחרי הצהריים. וכולנו היינו עוד "גוזלים מזמננו", כדי לכתוב שירים.

אותה שנה, הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת "יחדיו", שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית, כאמור, היתה מייגעת מאוד, אבל בערב, במקום לשכב לישון ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות "בטלנים" ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים.

השירה היתה סובבת והולכת, על-פי הרוב, על תוכניות ספרותיות, שאת רובן אי אפשר היה להגשים מחוסר כסף. דבר זה לא הפריענו מלתכנן ערב ערב תוכניות אדירות אדירות ורבות-תנופה על עתונים ספרותיים, קבצים, הוצאת ספרים. פורה בייחוד בעניין זה היה יצחק נורמאן [… ]
.
האפשרויות היו מתבטלות והולכות שבוע־שבוע, ואחרות צצות במקומן, ובינתיים היינו מוציאים לאור גליונות בודדים של "טורים", וכל גליון שלו לא זו בלבד שלא הכניס לנו שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבה, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה לחברות מסחר ומודעות. בדברים אלה הצטיינו בעיקר שלונסקי ואלתרמן, והיה במאמץ זה גם משהו עליז ביותר, ונדמה לי שלא אטעה אם אומר, שגם פזמוני הפרסומת הללו תרמו תרומה מסוימת לגמישותה וחיותה של הלשון העברית.

כבר בבואי ארצה, מצאתי את השירים העליזים על "שמן" ו"כרמל מזרחי" ו"עסיס" באיזו מסעדה, והיינו צוחקים בצטטנו את:

לי לא בִּירָה, לִי לא וִיסְקִי,
הַמַשְׁקָה שֶׁלִי עָסִיס, כִּי
הֶעָסִיס לִבְנֵי עַמִי –
הַמַשְׁקֶה הַלְאֻמִי…

או:
אֶפְשָׁר לְרַמוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם
אַךְ לא אֶת בְּנֵי הַמֶעַיִם…

וכמעט ערב-ערב היתה השיחה חוזרת וחוזרת אל ענייני ספרות עיוניים, עמדו במרכז עולמנו, ושוב אותם הנושאים עצמם; הצורה והתוכן, ויכוחים טכניים על מילונו של המשורר ודרך החריזה, על הישן והחדש, על אמנות התרגום, על הלשון בתיאטרון וכו'… בלי התכוונות לשיחה "אינטליגנטית", אלא, פשוט, משום שזה העסיק אותנו. וכמעט תמיד בשיחות האלה היה חוזר וצף שם אחד, שהיה בשבילנו כעין אבן שואבת בלי שידענו דבר זה: חיים נחמן ביאליק. היתה זו עדיין תקופה של המשך ה"מרד" בביאליק, גם אחרי מותו היה הוא לכולנו כעין מבצר עצום, טירה מבוצרת,
שהיינו מסתערים עליה בכל כוחותינו הרוחניים.

המאמר שהעניק לקובץ את שמו מופיע בשער הרביעי, הנקרא "מסות ורשימות". לאה גולדברג כותבת בו על הרצאה ששמעה. המרצה היה קרל גוסטב יונג. "שם המרצה הלהיב, הנושא בפיו הלהיב שבעתיים", היא מספרת, ואז קוטלת את ההרצאה. כותבת שהייתה "קלושה, שטחית, כמעט חסרת עניין", וש"חלק גדול מן הקהל יצא" ממנה במפח נפש. אבל, היא מדגישה, מי שלא רצה בעצם לשמוע כלום,  מי שלא ביקש אלא "אישור וחיזוק להשקפותיו המפוקפקות", יצא מרוצה: "קיבל את מבוקשו מלוא חופניים". יונג, היא מספרת "דיבר על האישיות", על האופן שבו היא, לדבריו, "צפה כצמח־פלאים על פני האוקיינוס. היא באה מאליה בשעה שמחכים לה, דווקא לא מן החוגים שהתחייבו ליתן לנו אישיות", וטוענת ש"זהו קיצור התוכן של דבריו". מכאן היא עוברת אל "חסידיו של אדולף היטלר", שלדעתה אינם מחפשים להתאמץ, כי אין להם צורך ב"שום עבודה רוחנית".

"'האישיות' החדשה מופיעה מאליה," היא מצטטת את יונג, "ברגע הנכון, כי אנו זקוקים לה לאלתר. כל שאר הדברים הם – הססנות יהודית, המפרקת את העולם לאטומים וממעטת את דמותו." וכאן היא קוראת באירוניה מרה: "הלאה החולין! תחי חגיגת־העם ותהלוכת האורים!"

גולדברג מאשימה את יונג, ולא רק אותו: הוא "מצטרף למניין אנשי־הרוח שברחו ממערכת החולין, מן העבודה הלאבורטורית הקשה", וסבורה שהם אלה שגרמו "להפיכה הנאצית". אכן, היא כותבת, "יונג הוא מקרה בודד", אבל אליו מצטרפים הוגים כמו שפנגלר והיידגר, שמשתוקקים "לזכות בתשואות ההמונים." היא מדגישה: "הם האשמים. אשמים מאוד."

גולדברג כתבה את המאמר שלפנינו ב-1938. כבר אז חשה, אם כי לא ידעה את הפרטים, שמשהו קשה ומסוכן מרחף מעל ראשי כל מי שאינם לוקים בשטחיות, מתוך שאיפה "לתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, ולפטור את עצמם מאחריות לעתיד רחוק".

העתיד, כידוע, לא היה רחוק כל כך. רק שנה אחת אחרי שכתבה את המאמר פרצה מלחמת העולם השנייה, על כל הזוועות שהביאה אתה. אין לי מושג אם אפשר באמת להאשים את יונג, אבל ברור שנראה לגולדברג שה"שטחיות" שלו קשורה אל הרוע ששלט באותו זמן בגרמניה.

"האומץ לחולין", שאותו מתארת גולדברג, הוא ההפך משטחיות. הוא הנכונות לפרק את המציאות, ולהביט נכוחה בה ובפרטים היוצרים אותה, ברצינות, בעומק וביושר. כמו שעשה, למשל, כך היא מראה, ג'יימס ג'ויס ברומן המונומנטלי שלו יוליסס, שלדבריה "אנחנו מוצאים בו הכול: פסיכולוגיה, פילוסופיה, פיזיקה, כימיה, תולדות האמנות, תולדות התפתחות הדת, פיזיולוגיה". והיא תוהה: "איך נוכל למנות את כל שברירי המדעים והידיעות שהוצברו כאן בספר אחד?"

למרבה הצער הספר האומץ לחולין – בחינות וטעמים בספרותנו החדשה אזל מזמן מהמלאי. אפשר למצוא אותו כיום רק בחנויות של יד שנייה.

גולדברג (והעורך, א.ב. יפה) ריכזה בו מסות הנוגעות בשלל עניינים ספרותיים ופיוטיים.

במבוא ובפרקים הראשונים בחנה גולדברג את מהותה של השירה. מה הופך את הכתוב לשיר? היא מביאה את הגדרותיהם השונות של כמה אנשי ספרות והוגים חשובים:

קפקא, למשל, טוען לדבריה כי "היצירה הספרותית בכלל היא תמיד סיור בדרך של חיפוש האמת".

ההגדרה של קולרידג', שאותה היא מצטטת, מאלפת במיוחד: "פרוזה – המילים במיטב סדרן. שירה – מיטב המילים במיטב סדרן".

גוגול מסביר כי "סערת הנפש לא היא הרגשתו של האמן, כי גם בסערת־נפשו נושם האמן שלווה".

אמילי דיקנסון "מגדירה את השירה בדרך אמוציונלית בלבד: 'אם אני קוראת ספר ואני חשה כפור בכל גופי כך ששום אש לא תוכל לחממני, הריני יודעת כי שירה היא, אם אני חשה תחושה פיזית כאילו הסירו ממני את קדקדי, יודעת אני שירה היא זאת. אלה הדרכים היחידות לדעת דבר זה. או שמא יש דרך אחרת?"

אריסטו בפואטיקה כתב ש"אפילו היה הרודוטוס כותב את ספרי ההיסטוריה שלו בחרוזים, הם יוסיפו להיות ספרי היסטוריה מחורזים ולא שירה", כלומר – אין די בצורה.

וורדוורת' כתב ש"שירה היא ביטוי רב־דמיון של רגשות עזים, ביטוי ריתמי, בדרך כלל זוהי ההתפרצות הספונטנית של רגשות עזים, כשאנו נזכרים בהם מתוך שלווה".

ורוברט פרוסט כתב שאין צורך לחכות למבחן הזמן, שכן "המבחן אם השיר הוא טוב הוא לא בכך אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע ראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו."

איזו הגדרה יפה!

גולדברג בוחנת בהקדמה את ההגדרות השונות, ומחילה אותן על שיר יפני עתיק, ובפרק הראשון בספר, הנקרא "הריתמוס", היא בוחנת שיר של פושקין ומראה מה עושה אותו פיוטי ובלתי נשכח.

מופלאה היא היכולת שלה לעשות את "עבודת החולין" הנדרשת: להעמיק ולפרק את המנגנונים השיריים. איך פועל הריתמוס? מה השפעתו? איך פועלים חרוזים, במיטבם (ומה עושה אותם טובים)? איך מרגיש הקורא במוזיקה הייחודית של שירים שונים, ומה השפעתה?

איך זה ששיר עצוב אינו משרה עלינו דיכאון? מה גורם לכך? (רמז: המשקל, כשטיבו "מתנגש" עם התוכן, יכול לרומם את הנפש ולשכך את הכאב!)

כמה מהתובנות שלה יפהפיות. כדי להסביר את עניין החריזה היא מצטטת דברים שאמר פעם פיקאסו על אמנות הציור שלו: "אינני מחפש, אני מוצא". והיא מסבירה: "משורר אמיתי, באמרו את הדבר היפה ביותר, אומר בעת־ובעונה אחת גם את הדבר הנכון ביותר."

היא מצטטת משורר (בלי לנקוב בשמו), שלשאלה "מה התכוונת לומר בזה?" השיב: "אינני מתכוון, אני אומר."

כמה מהשאלות שגולדברג שואלת בפרק הבא, "סמלי לשון", הן – האם דימוי שנמסר ישירות, למשל – "עינייך יונים", שונה במהותו מדימוי שמצטרפת אליו המילה "כמו": "שני שדייך כשני עופרים, תאומי צבייה", ומראה שלפעמים אין באמת הבדל בין שני סוגי הדימוי. (כשלמדתי ספרות אנגלית לימדו אותי שהראשון נקרא metaphor והשני – simile).

את הפרק  היא מסכמת באחד מהאפוריזמים המקסימים שלה: "השיר הוא אספקלריה אשר בה ניצוד הזמן."

בפרק "המשורר והשיר" עושה גולדברג איזה תעלול משעשע: הפרק נפתח בסונטה משמימה ובנלית. גולדברג מסבירה מדוע היא כזאת, כל כך סתמית וקלישאתית,  ואז מרגיעה את הקוראים: לא מדובר כאן בקטילה ביקורתית של משורר אומלל, שכן את הסונטה הדלוחה היא כתבה בעצמה, כדי להדגים את ההבדל בין שיר אמיתי לבין מה שרק מתחפש או מתיימר להיות שיר: מחורז, שקול, מאורגן היטב. שיר אמיתי הוא יצירה שמרוממת את הקורא ונושאת אותו אתה למקומות שלא הכיר.

"השראה היא מין עובדה של חיי היצירה, המתחמקת מכל הגדרה מדויקת. בלעדיה אין שירת אמת."

"על פי הרוב הראשית היא המנגינה, הריתמוס ההיולי, לעתים מלווה משפט אחד או שניים, או כמה מילים המשמשות לו [למשורר]  נקודת מוצא."

"נדרשת ממנו [מהמשורר] לא התלהבות בלבד, אלא אותו ריכוז פנימי, אותה הבחנה דקה, שיש בה גם מן ההזדהות עם האובייקט, גם איזו מידה של ביקורת לגבי אותו אובייקט. האדם [הכותב] כאילו יצא מגבולות אישיותו, כאילו נתפלג, והוא בעת־ובעונה־אחת – אומר את הדברים ושומע אותם, מסכם סיכומים ובוחן אותם; הוא הינו הוא, הוא הפרט בכל הדריכות של אישיותו, והוא גם העומד מעל לפרט הזה כשופט עליון של מעשיו."

אלה רק כמה מהאבחנות רבות ההשראה שגולדברג משרטטת לפנינו. אכן, הספר ישן נושן, שנת הוצאתו לאור אינה כתובה, אבל ברור שהוא כבן שבעים או שמונים (בדיקה באתר של הקיבוץ המאוחד מראה כי מהדורה מחודשת שלו ראתה אור ב-1996, אבל מאז – אזל במלאי), ובחלקים מסוימים זקן עוד יותר, אבל יש דברים שאינם מתיישנים, ואינם מאבדים את חיוניותם ואת הרלוונטיות שלהם. בספר יהודה עמיחי הוא אחד מצעירי המשוררים שהיא כותבת עליהם, והיא עדיין עסוקה ב"מרד" נגד ביאליק. גם פרטים מעין אלה מלבבים ומשמחים לקריאה, שכן הם מעוררים תחושה של מסע בזמן…

גמעתי את דבריה. נהניתי במיוחד ממה שכתבה על שירים של ביאליק (איזה הסבר מקסים לשיר "בין נהר פרת ונהר חידקל!") ושל שלונסקי. שתיתי אותם כמו מים מְחַיִּים.

"אבל מדוע, באין לי מין מוגדר, נולדתי עם לב כה מדויק?"  תוהה בלי קול מריון, או שמא מריו? וזאת שאלה הניצבת במרכזה של הנובלה היפהפייה המלאך והסוטים, שרואה אור בימים אלה בהוצאת אפרסמון. 

מריון־מריו, היא (או – הוא) הדמות שסביבה נסוב הסיפור. אנחנו פוגשים אותו לראשונה כילד מבודד ואומלל שהוריו מרחיקים אותו מכל מגע אנושי. "הוא לא ידע שעוברת עליו ילדות של קדוש מעונה." החברה היחידה שהוא זוכה לה היא דמותו הבדיונית של בובו, תאום שהמציא לעצמו, ואליה הוא מדבר בחשאי, בלילה, ומספר לה כמה קשה לו, ומדוע.

בפרק הבא הוא כבר אישה, מריון, שמתהלכת בתוך ההחברה הבוהמיינית הצרפתית, משתתפת בסלון־הספרותי של לורט – לסבית עשירה, תככנית ונדיבה, שהיא מרכזה של אותה חברה – ונוכחת במסיבות שהיא עורכת. מריון רק צופה מהצד בהתנהגותן של האורחות האחרות. עד מהרה נודע לנו שמריון מתהלכת בעולם גם בדמותה האחרת, זאת של גבר ששמו מריו, סופר צללים שכותב מחזות וספרים מצליחים. יצירותיו מתפרסמות  בשמם של הכותבים־לכאורה, ששכרו את שירותיו. 

בשלב הזה מתברר לנו מה הסוד הכמוס: מדובר בהרמפרודיט: אדם שנולד עם אברי גוף גבריים ונשיים, ולפיכך הוא נטול מגדר. גבר־ואישה בגוף אחד. 

מריו־מריון צופה במתרחש סביבו, אבל אין לו היכולת להבין לעומק את התשוקות האנושיות שמושלות בבני האדם. מצד אחד הוא (או היא…) מקנא בזולתו. מצד שני, היא פטורה מהמועקות ומהלחצים שמפעילה המיניות. 

מריון מדמה את עצמה באוזניה של לורט ל"ביצת סרק", כלומר, כך היא מסבירה, "ביצים לא מופרות שאף פעם לא יצא מהן כלום."

לורט מוקסמת, ועם זאת תוהה: "למה את אוהבת אותן?" 

"כי תמיד אוהבים את מה שדומה לך," מסבירה מריון.

לורט כמובן לא מבינה בדיוק למה מריון מתכוונת, ובכל זאת מתפעלת מחברתה האניגמטית, ממסתוריותה, מהתחושה שהיא צופנת סוד.

היא כמובן לא מעלה בדעתה מה הסוד. מריון מקפידה להסתירו, אחרי שספגה השפלות איומות כשהוריה מתו והיא נאלצה לגדול בבית דודה, ששמח מאוד להפוך את מריו למריון, כדי ללעוג לאחיו המת.

לורט משתדלת להבין מה סוד קסמה של מריון: "כשאדם הוא כמוך, אסור לשמור על שתיקה. גם לעליונות צריך שיהיה מקום כמו לטיפשות. את…" היא מנסה, אבל מריון כמובן לא תגלה לה לעולם. "את בלי ספק האישה המסתורית ביותר שאני מכירה…" היא אומרת למריון. 

בהקדמה לספר הזכיר יורי מירון את וירג'יניה וולף בהקשר של הרצאה שנשאה פעם, "משלח יד של נשים" (אפשר לקרוא אותה כאן, בתרגום שלי). וולף דיברה על "רוח הרפאים" שכל אישה־יוצרת, משוררת למשל, צריכה להיאבק נגדה: וולף מכנה אותה "מלאכית הבית". וולף מסבירה שאותה מלאכית "נהגה לחצוץ ביני ובין הנייר שעליו כתבתי סקירות על ספרים. היא זאת שהפריעה לי, בזבזה את זמני ועינתה אותי, עד שבסופו של דבר הרגתי אותה."

לדבריו של מירון "מריון גם הוא משורר.ת, אך עמדתו שונה מזו של וירג'יניה וולף. הוא עומד בזכות עצמו, יש לו חדר משלו [כאן מירון מתייחס כמובן למסה של וולף, "חדר משלך"] ובאופן אירוני הוא עסוק בהחייאת המאפיינים הפרוורטיים של נשיותו המודחקת."

לי הזכירה הנובלה שלפנינו קשר נוסף אל וירג'יניה וולף: דמותו של אורלנדו, ברומן המפורסם שלה, ששם הדמות הראשית נהפכת באחת מגבר לאישה. גם את וולף מעסיקים הקשרים שבין זהות מינית למגדר. 

הנשים הלסביות מעניינות את מריו־מריון כי הן מזכירות לה את עצמה: "אתם מעניינים אותי כי אתם ביצי הסרק, אתם יודעים, ביצים עקרות? וזה מעניין אותי, פשוט מאוד. משעשע אותי לראות בפריז נשים שמתנהגות כמו גברים וגברים שמתנהגים כמו נשים," הם בעיניה "הרמפרודיטים מדומים." 

לכאורה מריו נהפך בקלות יחסית מגבר לאישה: "נדרשו רק פעולות מעטות, שכן האופנה הנשית העכשווית מאפשרת תמורה מעין זו. די בהחלפת חצאיתה הקצרה במכנסיים ארוכים, וכבר מריון, הבחורה בת השלושים, שבה ונעשתה העלם הנצחי שהיא."

אבל השינויים עמוקים יותר. באמצעות מריו־מריון מתעוררות שאלות שגם מי שנולד למגדר מסוים אמורים לשאול את עצמם. כשמריו אומר לעצמו: "עלי להודות לגורל על שעורר בי בגילי הצעיר דחייה בלתי חוזרת כלפי אותה מיניות, מקור של אושר או של סבל, שהיא עיסוקם העיקרי של גברים ונשים," אין הקוראים פטורים מהשאלה – האם אומנם המיניות מנהלת  גם את חיי? 

כשהוא אומר לעצמו שהוא מרגיש פטור, כי "האפשרויות שהעניק לי הטבע אינן משמשות לי לחיות כפליים את מה שבעבורם לכאורה אין כל טעם לנשום בלעדיו," הקוראת שואלת את עצמה אם הייתה רוצה לחיות כמו מריו. 

לפיכך הנובלה הזאת איננה רק סיפורו של מריו־מריון, אלא – זה של כולנו. הוא מעניין מאוד, יש בו עלילה, המתח הולך ונבנה, והסיום נוגע ללב. 

התרגום מצרפתית לעברית, מעשה ידיו של משה רון, מושלם. 

,Lucie Delarue-Mardrus, L'Ange et les Pervers

אני הולכת לעשות משהו חריג מבחינתי: להתייצב ולומר, לא בלי חשש, שמתרחש לנגד עיני סיפור "בגדי המלך החדשים". מי מוכן להעיד באומץ, לומר שאין כאן באמת בגדים? שבמקרה הטוב מדובר באשליה, ובמקרה הרע – בתרמית?

על פי רוב אני לא כותבת את דעתי על ספרים שלא מצאו חן בעיני, מעדיפה פשוט לדלג מעליהם ולהמשיך הלאה אל הספר הבא. במיוחד לא כותבת רעות על ספרי מקור, בעיקר בשל אי הרצון לפגוע ברגשות של מי שקרובים אלי בעשייה, והרי גם אני אדם כותב, ומי כמוני יודע כמה רגיש מי שזה עתה פרסם את יצירתו האחרונה, ומקווה להגיע אל לבבותיהם של הקוראים.

ועם כל זאת, חרף ההסתייגויות, חרף החשש ואי הרצון, אני מרגישה הפעם כמעט חובה לומר את האמת, כפי שאני רואה אותה.

כשרון דיבור – סיפור אהבה של שרי שביט הגיע אלי בדואר. חבילה מרשרשת, עטופה בנייר דקיק, תכול, קשור בשרוך זהוב: מעין הקדמה יוצאת דופן ומכובדת מאוד. כשפתחתי את העטיפה גיליתי ספר יפהפה: כריכה קשה, אדומה מאוד, ועל פניה ציור מקסים של צבייה עטויה בזר ורדים. כל אלה, העטיפה, הכריכה, הציור, רמזו על איכות מיוחדת במינה, הבטיחו שאני הולכת לפגוש כאן יצירה מיוחדת במינה. בהתרגשות ובסקרנות פתחתי את הספר. וכשהתחלתי לקרוא, נדהמתי. זאת האמת.

הפער בין המעטפת המקסימה לתוכן הכל כך דליל פשוט בלתי נתפש מבחינתי.

ספרה של שביט הוא מעין הכלאה בין הודעות בווצאפ, לפרוזה שמתיימרת להיות פיוטית. עניינו – התאהבות של צעירה בסופר ידוע, שמבוגר ממנה בעשרים ושש שנים. הספר מחולק לפרקונים קצרצרים, לפעמים כל פרק קטנטן כזה מכיל רק שלוש שורות ואפילו פחות. הנה למשל פרק 3. במלואו:

כך שנינו במכונית, על כביש צהוב שוליים.

אוושה קלה במצח.

פרטים יפים נאספים.

זהו. נגמר הפרק. פרק 4, שבא אחריו, מכיל 12 שורות. וכך הלאה, לאורך הספר.

האם מדובר במעט שמכיל את המרובה?

לא ממש. שכן לא מדובר כאן בפיוט, אלא בהתפייטות, לא בהישג אמנותי אלא פשוט ביומרנות שהיא, איך לומר זאת בפשטות? מביכה. לא פחות.

להלן דוגמאות של פרקים נוספים:

פרק 19.

מי אתה מי אתה מי אתה

מביט עלי ממעוף ציפור

לא חשוב היכן תופיע, תמיד גבוה מכולם.

פרק 23.

אני קונה שמלה אדומה ומטביעה על הבד פרחים כתומים. אחרי שבוע אתה מתקשר.

פרק 25.

מי אני מי אני מי אני

פרק 28

זה מול זה בקפה. מחזיקים ברגלית כוס שקופה.

סוף הפרק.

וכך זה נמשך. עוד ועוד. לא מצטבר כאן שום רגש בעל ערך. לא מבוטאת שום משמעות של ממש.

הסגנון הוא, כאמור, כשל כתיבה בווצאפ: במקומות רבים, כמו שנהוג לעשות בכתיבה ברשת, במקום סימני פיסוק יש פסיחה על שורה, והרבה מאוד פרקים מתחילים ומסתיימים בלי שום סימן פיסוק.

במאמר שהתפרסם לאחרונה בוואלה תואר מחקר חדש, שלפיו "אנחנו קוראים הודעות טקסט באופן שונה מאיך שאנחנו קוראים מאמר או ספר ולכן גם המשמעות של סימני הפיסוק משתנה. במקום להתעקש על כללי התחביר המוכרים של השפה," עוד מוסיף המאמר ומתאר כיצד החוקרת "ממליצה להבין שזו צורת תקשורת שונה," שכן לדבריה "דווקא השימוש בסימני פיסוק (פסיק, נקודה, מקף וכו') באפליקציות המסרים עלולים להתפרש כלא-אותנטיים בצד השני של השיחה. […] שימוש מועט בסימני פיסוק מעיד על תשומת לב רבה יותר מצד כותב ההודעה לתוכן וכתיבה אותנטית יותר." עוד נמצא כי "נקודה בסוף משפט, […] משנה לחלוטין את כוונת הכותב וגורמת לו להיראות אדיש או חסר רגש."

גם פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, מומחה לפסיכולוגיה של האינטרנט, הסביר בראיון לאולפן ynet: "כשאנחנו מדברים עם בן אדם פנים אל פנים יש לנו שפת גוף. אז אנחנו רואים לדוגמה אם הוא מתוח במיוחד כשהוא אומר מילים מסוימות, אם הוא ממצמץ בעיניים, אם הוא נראה לנו כזה ממש עצבני, אם הוא מכסה את הפנים, את האף, את הפה. כל הדברים האלה הם סוג של אינדקטורים מדדיים, שעוזרים לנו להגדיר האם אדם הוא אמין. באינטרנט אין לנו את זה. ולכן אנחנו משתמשים בכל מידע. נקודה – זה אומר שאדם הוא כאילו מתכנן מה שהוא אומר, סוג של לא מדבר בשטף, הוא לא זורם. זה נותן לנו איזו שהיא תחושה שהוא לא אמין".

נראה ששביט אימצה את הכללים הללו, והיעדר סימני פיסוק, כמו גם השורות הקטועות, יוצרים אולי לטעמה תחושה של מידייות ושל כנות. לדעתי כדי ליצור אמנות אין די במידייות ובכנות. יש צורך גם ברבדים. במורכבות. בתביעה מהקורא להשתתף בעשייה האמנותית, שבה המפגש שלו עם היצירה מאתגר אותו, מזמין אותו לפענח, אפילו ללכת לרגעים לאיבוד, לחפש ולמצוא את קצות החוטים שיובילו אותו אל תהיותיו ואולי אפילו אל תשובותיו.

אבל את כשרון דיבור אפשר לתאר באמצעות ראשי התיבות WYSIWYG  שפירושם  What You See Is What You Get. בעברית: "מה שרואים הוא מה שמקבלים". הכול נכתב כמות שהוא:

פרק 114.

"אני אוהב את הישבן שלך"

"אני אוהב את הישבן שלך"

"אני אוהב את הישבן שלך"

"עכשיו תפתחי את הישבן שלך"

סוף הפרק.

פרק 122.

אתה אומר: בחיים אסור להתפשר. לא במיטה, לא בכתיבה ולא בשום מקום אחר.

סוף הפרק.

זאת כתיבה אדולסצנטית, אבל לא במובן שהיא מאפשרת לנו להבין מהי אדולסצנטיות, אלא היא עצמה כזאת: שטופת הורמונים, ישירה מדי, ובעצם – פשוט סתמית. סיפור האהבה ששביט כותבת עליו ודאי חשוב ומשמעותי לה. אבל הוא לא יכול, לדעתי, לגעת באמת בקורא, כי הוא פשוט משעמם.

על גבו של הספר נכתבו חוות דעת משבחות מאוד, של כמה מבכירי הסופרים הישראלים. מן הסתם קראו את כתב היד בטרם ירד לדפוס. עלי להודות שהן הפתיעו אותי מאוד. האם רק אני מוכנה להעז ולומר "המלך עירום"?

את מעיין אבן, הבמאי ואחד משני הכותבים של המיוזיקל המופלא "הסוף", שעולה בימים אלה בצוותא, הכרתי כשהיה תלמיד בתלמה ילין. כבר אז אפשר היה להבחין בכישרונותיו הבולטים (וזה לא עניין של מה בכך – לבלוט בין כל המוכשרים!). את ג'וי ריגר, שמגלמת את אחת הדמויות הראשיות בהצגה, לא לימדתי. נפגשנו פעם אחת בטיול השנתי, כשנשארנו בחניון עם האוטובוס. שאר התלמידים יצאו למסע רגלי, לא זוכרת היכן, והיא שעשעה בחיקויים ובשנינויות אותי ואת המורה האחרת, שגם היא לא יצאה להליכה.

אמש זכיתי לפגוש את שניהם בהצגה "הסוף" (וגם, מוסתר אמנם, אבל נשמע היטב, את רום שני, שהוא חלק מלהקת הנגנים. גם אותו לימדתי בשעתו, וגם ממנו שבעתי נחת!). ואיזה מפגש מהולל!

האווירה בקהל הייתה "תלמה ילינית": הפקות התיאטרון בבית הספר לאמנויות שבו לימדתי במשך חמש עשרה שנה התאפיינו תמיד בפרגון קולני מתמשך. אהבתי תמיד להיות עדה ושותפה לצהלות השמחה והעידוד שליוו את ההפקות, את הקריאות הנלהבות והתשואות הספונטניות שנשמעו תמיד במהלך ההצגה, והיה נעים לשבת שוב בתוך קהל צעיר ברובו, אוהד כולו, קהל שבחלקו הגדול כנראה כבר ראה את ההצגה והכיר אותה, ידע למה לצפות, והגיב שוב ושוב בפרצי צחוק ממושכים. 

גם אני לא הפסקתי לצחוק. ולהתרגש. כי מדובר בהצגה יוצאת מהכלל: מחזמר חכם, סוחף וגדוש באינספור שנינויות. הנה דוגמה אחת קטנה: "המוות" (הוא רוטן בכל פעם שמכנים אותו "מלאך המוות", ומסביר שאפשר לוותר על המילה "מלאך"…) מפטר את העוזר שלו, והלה פוצח מיד בשיר תוגה. "המוות" קוטע אותו: "כרגע פיטרתי אותך, ואתה מתחיל לשיר? זה מביך!", והרי מדובר במיוזיקל, הם כל הזמן שרים ורוקדים, והחתירה הזאת, כביכול, תחת אושיות הז'אנר מצחיקה מאוד.

גיא וינטרוב, הכותב־השותף למעיין אבן, חיבר את המוזיקה, והוא גם שר, מנגן על הקלידים ומשמש בתפקיד המקהלה: שני נגנים שדמויותיהם מלוות את המחזה לא רק במוזיקה, אלא גם בדיבור, מסבירות, מעירות, ומגיבות. והמוזיקה – מפוארת ומדהימה. שילובי הקולות, הקונטרפונקט המרהיב, שמצטרפים לתנועה הנהדרת על הבמה, יוצרים אפקט מושלם.

וכמובן – הטקסט עצמו. מדובר במחזמר קומי שעוסק, כפי שאפשר כבר להבין, במוות. המחזה מגולל את סיפורו של מדען גאון שמנסה למצוא "תרופה" נגד המוות, בין היתר, כדי להשאיר את לילי אהובתו בחיים. המוות עצמו מנסה להצטרף אל המדען ולעזור לו, כדי שיוכל סוף סוף להשתחרר מהתפקיד המייגע וכפוי הטובה שהוא נאלץ למלא. ("מה אתה חולם לעשות?" שואל אותו המדען. "להיות דוּלָה", משיב המוות. הקהל פורץ בצחוק, אבל המשך דבריו – נמאס לו להיות כל הזמן בצד של סוף החיים, הוא רוצה להיות עד לקסם של תחילתם – נוגע ללב וכל כך מובן…!)

ההצגה נפתחת בשיר שבו מסבירים לנו הזמרים ש… בעוד שישים שנה (אולי קודם!) כולנו נמות. האם אפשר למנוע את המוות? האם אנחנו מתנגדים לו? מי באמת רוצה לחיות חיי נצח?

השחקנים הראשיים – עידן אלתרמן, ג׳וי ריגר ואבי דנגור – נהדרים, והקאסט המקיף אותם, רקדנים, זמרים, פשוט מקסים. לא מפתיע שההצגה זכתה בפרס קיפוד הזהב״ בשנת 2021.

עונג צרוף!

עָרְפָּה חִוֶּרֶת מְאֹד וְיָפָה
שָׁעָה שֶׁאוֹמֶרֶת דְּבָרָהּ:
"חָמוֹת, לִוִיתִי אוֹתָךְ עַד הֲלוֹם
בְּלֶכְתֵּךְ אֶל אַרְצֵךְ חֲזָרָה.

שָׁם, אַחֲרֵי הֶעָבִים, הוּא בֵּיתִי,
וְהוּא מְלַבֵּב וְיָפֶה.
וְהוּא שֶׁלִי וְכָל־כָּךְ לִי קָרוֹב,
וְשָׁמָּה לָלֶכֶת אֶרְצֶה.

שָׁם יֵשׁוּ אֶת שְׂדֵה אָבִי מְבָרֵךְ,
אֶת רֹאשָׁהּ שֶׁל אִמִּי הַכְּפוּפָה.
סֶרֶט אָדֹם שָׁם עוֹנְדָה יַלְדוּתִי
לְצַמָּה בְּהִירָה, חֲצוּפָה.

שָׁם רוֹעֵשׁ הַנָּהָר וְהַיַּעַר יֵהֹם,
וְהַנֶּשֶׁר זָב־דָּם, מְמֹרָט.
שָׁם הָאַהַב וְגַם הַמָּוֶת נוֹגְנִים
עַל אוֹתוֹ הָעוּגָב הָאֶחָד.

שָׁם שׁוֹמְרוֹת עֲרָבוֹת עַל גָּדוֹת הַנָּהָר
עַל הַדֶּרֶךְ – אַלּוֹנִים רָמִים.
שָׁם הַלֵילוֹת נִכְסָפִים כְּכַלּוֹת
כִּגְבָרִים נוֹעָזִים – הַיָּמִים.

שָׁם, חֲמוֹתִי, אַחֲרֵי הֶעָבִים,
כְּפָרִי וּבֵיתִי הַבָּהִיר.
סִלְחִי לִי – דַּרְכֵּךְ אֶל בֵּיתֵךְ שֶׁלָּךְ
אֶת בֵּיתִי שֶׁלִי לִי הִזְכִּיר".

עָרְפָּה שׁוֹתֶקֶת. נוֹשֶׁמֶת עָמֹק.
וְנָעָמִי יָד נוֹשֵׂאת, כֹּה תּאמַר:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַחוֹזֵר אֶל בֵּיתוֹ
לְאַחַר שָׁנִים שֶׁל נֵכָר".

תרגם מיידיש: בנימין טנא

 ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. 

ספר השירים החדש של שחר־מריו מרדכי מפעים. לא פחות. מדובר ביצירה שירית מופלאה, במיוחד בשער הראשון "על הבאר ועל הבערה" המוקדש, כפי שנכתב באתר של עם־עובד, לאימת התופת של שדה הקרב ולצלקות המלחמה ואיוולתה.

בשירים הראשונים נוגע המשורר בפציעה של אביו, במלחמת ששת הימים. מפעים לראות איזה יופי יכול ליצור כאב רב כל כך, ואיך אפשר ליצור במילים מציאות שבה ההתפעמות והצער מתאחדים ויוצרים שלם.

יופיים של השירים נובע, בן היתר, מהשילוב המופלא בין צליל ותוכן. מהשירים הללו אפשר להבין כיצד חריזה יכולה להסב לא רק עונג אסתטי, אלא לתרום לעוצמתן של המילים, שכן הקשרים ביניהן, שאליהם מובילים החרוזים, פשוט מצמיתים.

כבר בשיר הראשון, "ילדי העברים" (עברים? עיוורים?), אפשר לחוש בכך: 

אָבִי שְׁחוּם עוֹר וּשְׂעָרוֹ פֶּחָם
שַׁתְקָן וְרָזֶה, מַבָּטוֹ חוֹרֵךְ כְּלֵהַבְיוֹר.
בִּפְסַק לֵב חָצוּב כִּבְאֵר וְקָשֶׁה כְּאֶבֶן צֹר
אִמִּי אוֹהֶבֶת אֶת גּוּפוֹ מֻכֵּה הַלַּהַט וְהָחָם.

צָף אָבִי עַל הַבְּאֵר וְעַל הַבְּעֵרָה.
בְּתֵבַת גֹּמָא מְקֻלֶפֶת זֶפֶת וְחֵמָר
הִצְפִינָה אִמִּי אֶת אָבִי הַסָּמָ"ר;
וְאָבִי הָיָה עֶלֶם, וְאִמִּי נַעֲרָה.

מְפֻחָם, חָרוּךְ וְכָרוּךְ בְּתַחְבּוֹשׁוֹת
שָׁב אָבִי בְּתֹם שִׁשָּׁה יָמִים מְלֹהָטִים
מִמִּצְרַיִם. עִם אֶחָיו, וְרָאָה בְּסִבְלוֹתָם.

הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלֹשׁוֹת.
הַחַיִּים, הַפְצוּעִים וְהַמַּתִים;
וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם

נכנסנו לתוך המציאות שבתוכה מתהלך השיר, שהוא למעשה סונטה: באר ובעירה נוגעים זה בזה, פחם וחם נחרזים, כמו גם להביור וצור. תחבושות ושלשות, סבלותם ושלושתם. כל החרוזים מפתיעים, מדויקים, ונעשים מיד הכרחיים ובלתי נמנעים. כי עם מה תתחרז המילה "מלוהטים", אם לא עם "המתים"? ואלה הם השלשות שאביו של המשורר מופיע בתוכם, שהרי ידוע שבצה"ל הכול מתחלק לשלושה חלקים: הוא בו זמנית חי, פצוע, אבל גם, בעצם, מת, כפי שיתחוור לנו בשירים הבאים. אביו, בדימוי של משה, צף "בתיבת גומא" אי־שם במצרים, אבל לא על היְאוֹר, אלא "על הבערה", ולא הייתה שם מי שתושיע אותו. 

השיר הבא, "מלמעלה למטה", מתכתב עם השיר המופלא "ריבונו של עולם" של בארי חזק, המשורר שחזה את מותו שלו. כך אצל בארי חזק:

אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי
לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ,

וכך אצל שחר־מריו מרדכי:

הַאִם שׁוֹמֵעַ? עֲבוֹר, קַבֵּל וִדּוּא:
יֵשׁ לָנוּ שְׁלִיטָה אֲוִירִית, הָרַמַטְכָּ"ל:

אצל שניהם מתעוררת תחושת הזוועה של מי שמתבונן בחייל שקיבל פקודה, חתר למגע, צמצם מרחק, ואז הגיע אל השקט המחריד של שדה קרב אחרי שהוא נפצע ומאבד כנראה את ההכרה. והנה שוב החריזה המרהיבה, החונקת:

כְּשֶׁפְּגָזִים נוֹרִים מְנַתֵּר הַחוֹל
כְּשֶׁתּוֹתָח יוֹרֶה הוּא נִרְתָּע אָחוֹר

המשורר מנסה להבין מה עבר על אביו. "אמרת שהפגיעה בטנק הייתה ישירה והוא עלה באש. לא אמרת שעלה ריח של בשר חרוך", מנסה לפענח את מה שלא נאמר, את מה שלא סופר, אבל ממשיך לחרוך גם את נפשו, מרוב הזדהות ואימה, ושוב, בשיר שמסודר בשורות ארוכות, החריזה הפנימית, הנסתרת לכאורה, אבל זאת שקולעת מילה במילה:  

אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ עַל אַבָּא אֵשׁ. וְאֶת הַדָּם שֶׁנִּסְפַּג בַּחוֹל עִם קִרְעֵי מַדִים וּרְצוּעוֹת גִידִים לֹא נִתָּן לְהַחְזִיר רַק לִקְבֹּר, אָמַרְתָּ, וְלֹא אָמַרְתָּ שָׁנִּמְשַׁלְתָּ עִם יוֹרְדֵי בּוֹר.

מדים וגידים. לקבור ובור. כמובן! איך אפשר אחרת?

אפילו בשמו של החלק השני בספר, "עב ובן", טמונה יכולתו המופלאה של שחר־מריו מרדכי לקשר בשבילנו בין צלילים ומשמעויות: לא אב ובן, כצפוי, אלא עב: מה שנמצא הרחק מעל האדם, שם למעלה, ויכול לרדת אליו ולגעת בו, במקרה הטוב, כגשם.

השיר הראשון בחלק זה נקרא "אוויר (עקרת בית)", ובו הילד ניגש לדלת כי מישהו מגיע, והמישהו הזה שואל אם אבא בבית והוא משיב שאבא בשריון. ואם אימא בבית, והוא משיב שהיא בהריון. ואם הכול בסדר, והוא משיב שהכול שביר, ואם יש אור בבית, והוא משיב שהכול שביר. שריון-הריון. אוויר-שביר. ואבא "יושב על כורסה, נעקד, והנה הכד וחרסיו ואין דלת" – כד-נעקד. בכל חרוז כזה מילה אחת מדגישה את האחרת, והמשמעויות מוכפלות, משתקפות זו בזו, כמו במראה מול מראה, עוד ועוד. 

אי אפשר לקרוא את הספר הזה ברצף. יש לקרוא שיר, לנוח. להתאושש. ורק אז לחזור אל השיר הבא. להתייסר, ועם זאת, למרבה הפלא, כמו שקורה תמיד באמנות אמיתית, לחוש מין הנאה שמרוממת את הנפש. 

לא פעם סיפרתי איך זה התחיל, מבחינתי. זה קרה ב-1991. חברים יוצאי ברית– המועצות–לשעבר "סחבו" אותי להצגה שלא כל כך התלהבתי לראות. ידעתי שמדובר בתיאטרון חדש, דובר רוסית, עם תרגום סימולטני לעברית, וחששתי שצפויה לי הופעה מייגעת של חובבים. דקות ספורות אחרי שההצגה התחילה, ואני נשנקתי מהשתאות, הבנתי שהגעתי למקום מופלא: מקום שיוצרים בו אמנות מזוקקת, מדויקת, שפולחת את הקרביים בעוצמתה.

זאת הייתה ההפקה הראשונה של תיאטרון גשר, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", על פי מחזהו של טום סטופרד.

הכול היה מופלא: הבימוי יוצא הדופן, המשחק המדהים, המוזיקה שברקע, וכמובן – המחזה עצמו.

אחר כך הלכתי שוב ושוב לראות את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" (ואחריה,  כמובן, גם את ההפקות האחרות של גשר), "סחבתי" להצגה את חברי וידידי, כדי שיזכו גם הם להתפעם מהתופעה הייחודית כל כך. ראיתי את ההצגה שש או שבע פעמים, ולא התעייפתי.

במרוצת הזמן התחלפו כמה מהשחקנים בקאסט המקורי, והיה מעניין לפגוש אינטרפרטציות דומות, אבל שונות בניואנסים שלהן.

עברו שנים רבות, והנה תיאטרון גשר חידש את ההפקה, ואפשר שוב לפגוש את "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"!

מהקאסט המקורי נשאר רק סשה דמידוב הווירטואוז. אני תוהה אם מישהו יוכל אי פעם להיכנס לנעליו: כל כך מצחיק, כל כך מגוון, מפתיע וחד פעמי ביכולות שלו, המימיקה, התנועה, כמה הרבה הוא מסוגל להביע בתפקיד שאין בו אף מילה אחת!

גם השחקנים האחרים בהפקה המחודשת נהדרים. את עיקר ההצגה נושאים עליהם שני השחקנים המגלמים את רוזנקרנץ וגילדנשטרן, אז – מארק איווניר, דרור קרן ויבגני טרלצקי. עכשיו – עידו מוסרי ואלון פרידמן.

הרעיון של טום סטופרד שכתב את המחזה מדהים: הוא לקח מתוך המלט שתי דמויות שוליות, ידידיו של הנסיך הדני שדעתו נטרפת עליו מרוב כעס על דודו ואמו, רוצחי אביו ויורשיו, וכאן, במחזה שלפנינו, הם אלה שנמצאים במרכז, ואילו כל הדמויות האחרות הן ברקע, נעות, חולפות ונעלמות במהירות, בעוד רוזנקרנץ וגילדנשטרן מנסים להבין מה קורה, מדוע נקלעו למקום הלא מובן הזה, מה בעצם מצפים מהם, ומה צופן להם העתיד. (לימים, כשהנחיתי סדנאות כתיבה בבית אריאלה, נהגתי להציע למשתתפים תרגיל כתיבה שאת ההשראה לו קיבלתי מהמחזה: לבחור סיפור תנ"כי ולספר אותו מנקודת המבט של דמות שולית….)

רוזנקרנץ וגילדנשטרן, או בשמות החיבה שהם מעניקים זה לזה – רוזי וגיל – מזכירים מאוד שתי דמויות אחרות, מוכרות מאוד מהתיאטרון: את ולדימיר ואסטרגון, או דידי וגוגו, ממחכים לגודו של בקט. כל הארבעה אינם מבינים לאן נקלעו, מה תפקידם, ולמה הם מחכים. הם מעבירים את הזמן במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ'רלי צ'פלין. כל הארבעה מנסים בלי הרף להבין מה הסיכויים שלהם: "אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים", אסטרגון אומר, ומוסיף, "או כמעט – " וולדימיר משיב לו: "אז? אז מה נעשה?" "בוא לא נעשה כלום," משיב לו חברו, "זה יותר בטוח."

רוזנקרץ וגילדנשטרן, לעומתם, משחקים לאורך כל ההצגה בהטלת מטבע, ששוב ושוב, בניגוד לכול חוקי ההסתברות והסטטיסטיקה, נופל על "עץ".

אבל ברוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים יש עלילה מוכתבת: זאת של המחזה של שייקספיר, והשניים נקלעו לתוכו בלי להבין מדוע ואיך. הם מבועתים. תפקידם בחיים לא ברור להם. הם רוצים לנוס, ולא יכולים. והרי כך כולנו: נקלענו אל העולם הזה בלי שמישהו שאל אותנו לדעתנו, ולכולנו צפוי סוף העלילה הבלתי נמנע.

עידו מוסרי ואלון פרידמן מפליאים לגלם את הדמויות הללו, הקרקסיות, המיוסרות, המבולבלות. בהפקה המחודשת נוסף נופך קל שלא היה, ככל הזכור לי, בקודמת, זאת משנות התשעים: רמז מסוים לקשר הומו-ארוטי שקיים בין השניים. יש ביניהם אהבה נפשית וגופנית, ולצידה – תיעוב הדדי שגורם לו הייאוש. לרגעים הם היסטריים, לרגעים שפופים, תומכים זה בזה, ואז נעשים תוקפניים, נרדמים מחובקים, ואז מזנקים בזעם הדדי. כשהאחד מבולבל האחר מיושב, ואז הם מתחלפים בתפקידים, ומה שמדהים, פשוט מדהים! זה שכל השפע, כל מגוון הפעולות, כל היצירה הזאת של עולם ומלואו, מתרחשים על רצועת במה צרה!

וזאת, כמובן, הגאונות של יבגני אריה, הבמאי שיצר את ההצגה, זה שלמרבה הכאב הלך לאחרונה לעולמו, וההפקה המחודשת מוקדשת לזכרו. כי הרעיון האמנותי היה שלו: הקהל יושב קרוב מאוד, משני צדיה של במה, שאיננה אלא שביל שבשני קצותיו דלתות של ארמון, או בדי מפרש של ספינה. על השביל הצר הזה מתנהלות כל הדמויות. המלט עם ה"להיות או לא להיות שלו", גרטרוד עם היצריות והמיניות שהיא מנסה להסוות, ועם דאגתה האמהית להמלט בנה, אופליה המיואשת, הזנוחה, אביה שאינו יודע את נפשו מדאגה לה – כל אלה מצטיירים, אבל ברקע, ברמיזות קצרות. אנחנו רואים את הנוודים בדרכם אל ארמון אלסינור, פוגשים את להקת השחקנים הנודדים (שמפליאים לשחק את תפקידם הקומי, הארס-פואטי),  ואז את הארמון עצמו, ובמערכה השלישית – הגענו אל ספינה בלב ים. וכל אלה מתרחבים לנגד עינינו, אף על פי שהם מתרחשים על שביל צר, שהדמויות עוברות לאורכו לעינינו, באות ונעלמות, צצות ועוברות, ורק רוזנקרץ וגילדנשטרן לא עוזבים את הבמה לרגע. בכל פעם שהדמויות מהמלט מצטרפות אל המיזנסצנה, נשמע צליל רועם, מפחיד, התאורה משתנה, ורוזנקרץ וגילדנשטרן מתחלחלים: מה צפוי להם עכשיו? מה הסכנות החדשות שאתן יצטרכו להתמודד?

המוזיקה בהפקה הנוכחית שונה מזאת שהתנגנה במקורית, אבל היא אפקטיבית באותה מידה. היא מעבירה אותנו ביעילות ממצב למצב, והיא, ביחד עם התאורה, מציירת את ההבדלים בין ה"כאן" של הדמויות הראשיות, רוזנקרץ וגילדנשטרן, לבין ההתרחשות המפחידה של המחזה של שייקספיר, שנמצא ברקע.

שמחתי כל כך שגשר חידשו את ההפקה, ושהזדמן לי לשוב ולחיות אותה. ההצגה ארוכה, נמשכת כמעט שלוש שעות, עם שתי הפסקות בין מערכה למערכה, אבל הזמן עבר במהירות. נדמה לי שבעוד כמה חודשים אשמח לשוב ולראות אותה…

א. פתיחה
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי רַגְלֵנוּ דָרְכָה בַּשְּׁבִילִים,
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי עֵינֵנוּ טָבְלָה בַּשָּׁמַיִם,
כִּי צָמְחָה בְּמֶרְחַב הַקָּמָה, בֵּין אַלְפֵי שִׁבֳּלִים,
שִׁבֹּלֶת אַחַת דַּקָה יִרֻקַּת הָעַיִן.

כִּי נְתִיבֵנוּ רָחָב וְהָלַכְנוּ הָלוֹךְ וּמָעוֹד,
כִּי אָהַבְנוּ לִצְחוֹק וְקִוִּינוּ לִגְוֹעַ –
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבֹהָה עַד מְאֹד,
הוּא עוֹנֶה לַכְּאֵב הַגָּבֹהַּ.

ב. פגישה בגשם
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
זְרוֹעַ נִשְׁזְפֶת חָבְקָה אֶת הַכַּד.
סִיד הַכְּתָלִים. תְּמוּנָתָהּ שֶׁל מָרִיָּה.
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
צֹהַר כָּחֹל אֶל בִּרְקִי הָרָקִיעַ.
צהַר כָּחֹל וְנִרְעָד.

תְּכֵלֶת־מָטָר עֲמֻקָה וְנִרְגֶּשֶׁת.
קַמְנוּ. בֵּרַכְנוּ. לָלֶכֶת. לָצֵאת.
צְחוֹק מִתְנַצֵל. תְּנוּעָה מְגַשֶׁשֶׁת.
תְּכֵלֶת מַבָּט עַמֻקָה וְנִרְגֶשֶׁת.
עָמְדָה בַּפֶּתַח. עָמְדָה בַּגֶשֶׁם.
עָמְדָה כְּאִילָן שָׁקֵט.

ג. קשת מעל לשדה
וּמִתַּחַת לַקֶשֶׁת טִפָּה מְצַלְצֶלֶת –
פַּעֲמוֹן הַדְּרָכִים הַגָּלוּל וְהַקָּר.
רָתְמוּ הַשְׁחָקִים בְּסוּפָה צוֹהֶלֶת
אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הַנִּסְעַר.

הוּא רָץ אֶל הָאֹפֶק, אֶל קְצֵה־הַסוּפָה,
הוּא רָץ וְדוֹהֵר אֶל מָסַךְ הַגְּשָׁמִים.
מָחָר הוּא יָשׁוּב אֶל שַׁחֲרִית יְחֵפָה,
יָבִיא עֲגִילִים אֲדֻמִּים.

ד. שלוליות
עָמְדוּ אִילָנוֹת. הֻכְפְּלוּ בַּמַּיִם.
שְׁלוּלִיוֹת. כֹּה הַתְּכֵלֶת תִּשְׁתֶּה לִרְוָיָה.
הִצְטַלְבוּ הַדְּרָכִים מוּל אָדָם וְשָׁמַיִם
כְּנָשִׁים יְחֵפוֹת בְּפִתְחִי כְּנֵסִיָּה.

וּבָאוּ לִשְׁתּוֹת הַשָּׁעוֹת הַחִוְרוֹת,
לָאֵבוּס הַשְׁקִיעָה הַלּוֹהֶטֶת הַגִיעָה.
מַה דָּקוֹת רַגְלֵי הַסְיָח הַוָּרֹד
מוּל אֲגַם יְרַקְרַק שֶׁל רָקִיעַ!

ה. הָאַוָּז
אֵל פַּרְוָר, אֶל גָּדֶר שֶׁל קְרָשִׁים, אֶל עֵץ־דְֻבְדְּבָן,
אֶל הַנּוֹף הָרָטֹב שֶׁבְּרוּחַ טוֹבָה יְצַפֶּה לִי,
אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ הֲלוֹם, הָאַוָּז הַלָּבָן,
הַבּוֹדֵד, הַנָּזִיר, הַפֶּלִי?

יֵשׁ אַחִים יְרֻקִים דּוֹבְבִים לְכָל גִּבְעוֹל,
יֵשׁ בְּגַנִּים עֲמֻקִים אָב לָאִילָן הַפּוֹרֵחַ,
רַק לָאַוָּז הַלָּבָן, רַק לַמֶּרְחָק הַכָּחֹל
אֵין אָח, אֵין אָב, אֵין רֵעַ.

ו.זמר למשחק ולמפוחית
צָמְחָה בַּקָמָה, בְּשָּׂדֶה עָבֹת
שִׁבֹּלֶת יִרֻקַת הָעַיִן.
כָּמוֹהָ הָיוּ רִבּוֹא רְבָבות
שִׁבֳּלִים יְרֻקוֹת־עֵינַיִם.

אַךְ לָנוּ בִּלְבַד זִכָּרוֹן וּמַבָּט
וְאָנוּ נִבְחַר לְעוֹלָם בָּאַחַת.
אֲחֵרוֹת עַל פָּנַיִךְ אֵיִן,
ירֻקַּת־הָעַיִן.

ההבטחה, ספרו של הסופר הדרום אפריקני דיימון גלגוט, זכה בשנה שעברה בפרס פוליצר. איזו בחירה מוצדקת! כמה וירטואוזית היצירה הזאת!

כן, מדובר בהישג אמנותי יוצא מהכלל, (והתרגום לעברית, מעשה ידיה של מיכל אלפון, נפלא!) רומן סוחף, חכם ומרגש, רב פנים ומעמקים, והקריאה בו היא הנאה צרופה. 

מאחר שיש ברומן שלל מנגינות וקולות שמשתלבים זה בזה, אי אפשר, ואין צורך, לנסות ולהגדיר "על מה" הוא, אם כי הסיפור הבסיסי פשוט למדי: העלילה מתרחשת לאורך כשלושה עשורים. היא מתחילה במותה של רייצ'ל, אם המשפחה, רעייתו של בעל חווה, שעל ערש דווי השביעה את בעלה להעניק למשרתת השחורה שלהם את הבעלות על ביתה הקטן, שממוקם בשולי החווה, והוא הבטיח לה שכך יעשה, אבל לא מקיים את הבטחתו. אותה הבטחה מלווה את בני המשפחה לאורך שנים. חולף כעשור בין פרק לפרק, שכל אחד מהם מוקדש לבן משפחה שמת, ומתאר את נסיבות מותו. לאורך כל השנים האלה בתה הצעירה של אם המשפחה, שמה אָמור (ולא בכדי, שכן משמעות שמה הוא, כמובן, "אהבה"!), מנסה לשכנע את בני המשפחה האחרים לקיים את ההבטחה, אבל הם מסרבים. אָמוֹר הייתה עדה לכך שאביה הבטיח לאמה, וההבטחה, והסירוב לקיים אותה, שינו את מהלך חייה. 

הדמויות העיקריות בסיפור הם האב ושלושת ילדיו, אבל יופיו בכך שהוא לא מסתפק רק בהן, אלא שוב ושוב עובר בין תודעות רבות, ובכך מעמיק את המבט על כל סיטואציה ומעניק לה ממדים רבי פנים. לא רק אל תודעתם של בני אדם הוא חודר, אלא גם אל זאת של בעלי חיים שמלווים גם הם את הסיפור, ואלה קטעים יפים במיוחד: 

"הציפור נחה בקברה הקטן, קרוב לפני האדמה, רק כמה שעות עד שמוציא אותה משם תן, אחד מצמד שהשתכן ליד התל. זוג התנים נועז הרבה יותר מאז מת טוג'ו וכשהבית משתתק יוצאים השניים לשוטט ולשחר לטרף. היונה היא מתנה, ריח הדם מחלחל ועולה מן העפר ורק קצה כנף אחת נגוע בריח אדם. שני התנים מבתרים אותה בבליל יללות נוקבות עד שאסטריד לא עומדת בזה ופותחת חלון לרווחה וצורחת עליהם שישתקו. הם מתרחקים ועוברים בנוף החשוך, מדלגים מצל אל צל, בדרך שכבשו ברגליהם למרגלות התל. עבורם הנוף מואר והאוויר רוחש מסרים. עקבות ושרידים והתרחשויות רחוקות. ליד עמודי החשמל הם משתהים, ערים לזמזום הזרם בכבלים שמעליהם, מפשילים את צוואריהם ומשיבים לו ביללות מרעידות. סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד, וממהרת
לסגור את הדלת. היא קשובה לאותות ולמופתים ויללת תנים מבשרת לה רעות. רוח לא שקטה משוטטת בחוצות. ובתנועה החמקמקה הזורמת שבה הם ניגרים ממקום למקום. התנים אכן נראים ערטילאיים ויללותיהם הקטועות זרות כקול שלא מהעולם הזה. הם רצים על פני העמק לעבר הכביש המהיר, בכיוון צפון. אבל נעצרים הרחק ממנו, בשולי השטח שלהם. חייבים לחדש את סימני הגבול בנוזלי גוף. מכאן והלאה – אנחנו, כתוב בשתן וצואה, חקוק בלשדם. עכשיו הם פונים מזרחה, אל מעוז אחר שחתימתם דהתה בו. אך נבלמים כמעט מייד בשל הפרעה שחלה מאז היו במקום בפעם האחרונה, לפני עשרים וארבע שעות כמעט בדיוק."

יש לדיימון גלגוט יכולת מופלאה להבין לנפשן של דמויותיו, יהיו אשר יהיו. הנה למשל הוא מתעד את מחשבותיה הכמוסות של ילדה בת שלוש עשרה שזה עתה התייתמה: "'אני מצטער על אימא שלך, הוא אומר', 'זה בסדר,' אומרת אָמוֹר, ומייד מתחילה לבכות, עכשיו אנשים ינחמו אותה כל היום בכלל שאימא שלה נהייתה המילה ההיא?" הוא מבין לנפשו של הנהג השחור של בני המשפחה: "הוא לא מצליח להבין מה קורה פה, אבל הוא לא נראה מוטרד, המתנה בשתיקה מכבדת היא חלק חיוי מתפקידו, והוא פיתח יכולת לעטות ארשת של שלווה גדולה בלי להרגיש שלֵיו ולו לרגע." הנה כך הוא מדגים במילים ספורות את רשעותה של הדודה: "היא לוקחת את הסוודר ויוצאת לחפש חוט ומחט. אם רייצ'ל מחזיקה בכלל דבר כזה בבית. החזיקה. טוב לתקן כך את המחשבה, כמו שמפרק נוקשה חוזר למקום בנקישה. מעכשיו רייצ'ל תהיה תמיד בזמן עבר." 

הרומן כתוב באירוניה דקיקה, שנוגעת בחלקה במה שמצטייר כטבעונות של אָמוֹר, אבל אולי גם זאת של הסופר: "בחווה, בדיוק ברגע זה, מתחילים לארגן בְּרָאי על האש. בדרך חזרה מהפגישה עם שני האנשים ההם הבוקר נתקף אבא צורך לטבוח איזה יצור חי," וגם: "איזה יצורים אנחנו שעלינו לאכול גופות אחרות כדי להתקיים? היא מסתכלת בגועל על אסטריד המושיטה יד לצלחתה וממלאת את פיה המבהיק, המתנועע, בנתחי בשר ושומן."

ברקע העלילה מתקיימת כל העת ההיסטוריה של דרום אפריקה, והיא בעצם עיקרו הסמוי של הסיפור. בתחילתו אָמוֹר עדיין לא מבינה היכן היא חיה. היא "בת שלוש עשרה, ההיסטוריה עדיין לא דרכה עליה." אבל היא לומדת.

הבטחתה של רייצ'ל, אמה הלבנה, למשרתת השחורה שלה, היא מעין משל על המציאות בדרום אפריקה. הסיפור מתחיל זמן קצר לפני שהתחולל שם המהפך, לפני שנלסון מנדלה שוחרר מהמאסר הממושך, רגע לפני שנערכו הבחירות הדמוקרטיות שהשתתפו בהן לא רק הלבנים, והוסר משטר האפרטהייד, ואנחנו עדים לגזענותם הגלויה והסמויה של הלבנים: "'איזו מדינה!' הוא קורא. לא ממש ברור לו במה אשמה המדינה,ובכל זאת הוא חוזר ואומר, 'איזו מדינה!' 'כן, אדוני,' משיב לקסינגטון, ולרגע השניים תמימי דעים באמת, דרום אפריקה מדאיגה את שניהם, אם כי מסיבות שונות. אלווין סימרס הרגיש חיבור רגשי עם בן ארצו השחור, הוא חש שהם שווים בעיני האל, אף על פי שעליהם לשבת תמיד במושבים נפרדים במכונית. כך ציווה אלוהים, כשם שציווה שרייצ'ל תמות בשעה שמתה ושבֵּיתהּ יתמלא במתאבלים עליה, כך הוא גם רצה שבחדרים אחרים יעמלו צאצאיו של חם בשירות אדוניהם וגבירותיהם, יחטבו עצים, ישאבו מים ובאופן כללי יסללו את דרכם של הנושאים בעול הכבד של המנהיגות."

בהמשך, אחרי שמשטר האפרטהייד נופל, הלבנים מתפעלים מעצמם. למשל, מכך ש"עכשיו אנחנו מתים מעורבבים, בקירבה אינטימית," עם השחורים, שגם "מסתובבים אגבית" במרכז העיר, "כאילו הם שייכים. כמעט כמו כל עיר אפריקנית!" לפועלים מהחווה מרשים "בהתאם לרוח הנדיבות החדשה המהלכת בארץ" אפילו "להיכנס לתחומי בית הקברות המשפחתי עצמו," אבל כמובן ש"לא להיקבר בו, שימו לב, כמובן שלא!"

אין קץ לצביעותם של הלבנים: הנה הם טופחים לעצמם על השכם: "כשמנדלה מופיע בחולצת ראגבי ירוקה עם סמל הנבחרת ומעניק את הגביע לפרנסואה פינאר", אומרים לעצמם ש"זה משהו. זה רגע דתי. הבורי הבשרני והטרוריסט־לשעבר לוחצים ידיים. מי היה מאמין. בחיי. לא אחד ולא שניים נזכרים ברגע שבו יצא מנדלה מהכלא באגרוף מונף, רק לפני כמה שנים, ואף אחד לא ידע איך הוא ייראה. עכשיו רואים את הפנים שלו בכל מקום, פני דוד חביב, פנים ידידותיות, פנים מחמירות אך סלחניות או פנים המרעיפות חיוך על כולנו כמו סנטה קלאוס, כמו עכשיו. קשה לא להזיל דמעה על ארצנו הנהדרת. כולנו מדהימים כמו הרגע הזה."

האקסטטיות הצבועה הזאת לא נמשכת זמן רב: "בזמן האחרון יש בעיות רציניות. פלישה גדולה בצד המזרחי, הקרוב לעיירת השחורים. גדרות וצריפים הוקמו, לעין כול."  

בתו של מי שהיה בעבר איש ממשל מרגישה ש"זאת דרום אפריקה שמאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם העריכו אותו ופחדו ממנו, יצטרך להתייצב בפני 'ועדת האמת והפיוס' ולהודות במעשים כל כך איומים והכרחיים?' (ההדגשה שלי, עע"א). אותה צעירה אומרת לעצמה גם ש"הבעיה של הארץ הזאת, […] היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר."

בהקשר של הרומן זאת כמובן אמירה מרתקת, שכן כל כולו ניסיון להבין מה קרה בדרום אפריקה לפני ביטול האפרטהייד, ובשנים הבאות. האם, כמו רייצ'ל, היו הלבנים אמורים להבטיח לשחורים שיעניקו להם מחסדיהם ויתנו להם "במתנה" את ארצם? 

Damon Galgut, The Promise

תרגמה: מיכל אלפון

מזכירים לנו כל הזמן שלא נשתמש בחדרי אשפוז צדדים כדי לישון בלילה – ההנהלה גורסת שמשלמים לנו כדי שנעבוד משמרות מלאות.

אני רוצה לשאול את ההנהלה: הם שמעו פעם על כדור האש הגדול שתלוי בשמים ומקשה להירדם ביום, ולא בלילה? או מה דעתם – קל לעבור מעבודה ביום ושינה בלילה להפך הגמור, בתוך עשרים וארבע שעות?

אבל מה שאני הכי רוצה לשאול אותם זה: אם הם או האישה שלהם זקוקים לניתוח קיסרי דחוף בשבע בבוקר, האם הם מעדיפים שהרופא שיבצע את הניתוח ישן ארבעים דקות, כשהייתה הפוגה שקטה במחלקה, או שהם מסתפקים ברופא שנאלץ להישאר ער במהלך כל דקה ודקה לאורך המשמרת שלו?

עייפות מתמדת מעוררת תחושה סוראליסטית – כמעט כמו להיות בתוך משחק מחשב. אתה שם, אבל אתה לא שם.

אני חושד שזמן התגובה שלי דומה כרגע לזה שיש לי בעקבות שתייה של כשלוש כוסות גדולות של בירה. אבל אילו הגעתי לעבודה שתוי, הם לא היו מתפעלים או מרוצים. ברור שיש משמעות לכך שהחושים שלי מעומעמים מרוב תשישות.

אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה "מסה קריטית".

כך כתב קון בפייסבוק: "אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.

לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו."

והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?"

בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:

המסה "טלפונים ועורבים" מאת פבלו קצ'אז'יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש"חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו". אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם "אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים".

במסה "התיק" (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: "שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות" שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, "הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך," מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: "ביקורת ספרותית מחמירה ביותר."

במסה "נגד האספירין" (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ') מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש"הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר."

ב"קסם ואושר" (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג'ורג'יו אגמבן אם "אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים", ואם "אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו."

ויליאם מוריס במסה "מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה "המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים", וכי "הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם."

את מאמרו "אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי" (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ') כתב פראנקו "ביפו" ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה "האפוקליפסה הוויראלית" של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. "[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]" ולכן, כך הוא כותב, הוא "שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים."

אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה "אפוקליפסה" באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.

המסה היפה מכולם לטעמי היא "מחשבות על הקרפדה המצויה", מאת ג'ורג' אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג'ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד "אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו", את ההתבהרות הנראית פתאום  בין הארובות, את "הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו." כמה יפה הוא מראה את "האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון."

במהלך המלחמה, כך הוא כותב, "בכל פברואר מאז 1940", הוא התחיל לחשוב "שהפעם החורף יימשך לנצח." אבל האביב חזר, "פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר." המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת "מחשבות על קדפדה מצויה", כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, "בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים".

דבריו המתוקים, מלאי ההומור, גודשים את הלב בשמחה.

התחלנו לצפות בסרט, ומיד עצרנו כי הבנו: מוטב לשמור אותו לצפייה משותפת עם בן העשר וחצי, (שהרי המְספֵּר, כך הוא מעיד על עצמו, היה בכיתה ד' כשהרפתקאותיו המתוארות בסרט התרחשו)! 

ואכן, כולנו – בן העשר (וחצי), כמו גם שני בני ה-70+, התענגו ביחד מהסרט החמוד הזה, וכל אחד מסיבותיו הוא. 

בהתחלה הילד קצת התלונן על "איכות הגרפיקה". ניסיתי להסביר לו שהיא בכוונה עשויה בפשטנות ובשטיחות, מן הסתם כדי שנחוש שאנחנו מושלכים בזמן כמה עשרות שנים לאחור, הוא לא קיבל את ההסבר, אבל בהמשך התרצה, ושכח את ההסתגויות. הסרט סחף גם אותו!

בוויקיפדיה מתארים את "אפולו ½10" כ"סרט מדע בדיוני מונפש", אבל רק המילה הרביעית מדויקת. לא מדובר במדע בדיוני אלא בסרט נוסטלגי שנוגע ללבם של מי שהיו ילדים או בני נוער באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.

במוקד נמצאת הנחיתה של אפולו 11 על הירח. הילד המספר חי ליד נאס"א, בפרבר אמריקני שכל שוכניו קשורים לסוכנות החלל. האבות עובדים שם בשלל משרות – פקידים, אנשי מנהל, וגם מהנדסים למיניהם, שכולם שותפים למשימה השאפתנית ההיא, להנחית אדם על הירח. הילדים חשים, כמובן, גם הם את ההתרגשות שמלווה את כל השיגורים לחלל, גם את אלה שקדמו לאפולו 11. באחת הסצנות מראים לנו למשל כיצד המורה דוחפת לתוך כיתת הלימוד את הטלוויזיה המונחת על כן מתגלגל (לא יכולתי שלא להיזכר בתחילת ימי כמורה לאנגלית, כשגם אנחנו נהגנו לגרור לתוך הכיתות את הטלוויזיה. ספרי הלימוד הותאמו למשדרים של הטלוויזיה הלימודית, והשאלות אם נצליח "לקלוע" לשעת השידור, אם הטלוויזיה תפעל כיאות, אם הילדים יקשיבו, לא הפסיקו להטריד אותנו אז…  קשה לשכוח כמה ייסורים התייסרתי אז עם The Sheriff of Hollywood Hills…). לֵאוּת הצטיירה גם על פניה של המורה המונפשת שבסרט, ואילו התלמידים שצפו בשיגור נראו נלהבים, והיה ברור שהתהליך מוכר להם היטב: הם ספרו לאחור, עד להכרזה ה-lift-off שלוותה כמובן בתשואות רמות.

אז על מה הסרט?

לכאורה מדובר בפנטזיה של הילד המספר: לפני השיגור של אפולו 11 היה שיגור סודי, אפולו ½10, שבו שלחו לירח… אותו! המדענים שהגיעו אליו בחשאי הסבירו לו שהחללית נבנתה בטעות קטנה מדי, ורק ילד כמוהו יוכל לטוס בה… וכך הוא מלווה במחשבותיו את השיגור, רואה את עצמו יושב שם, נרגש, מפוחד, מתגבר, נפעם – כל קשת הרגשות הצפויה… 

אבל בעצם, מתחת לסיפור העלילה המרכזי, הסרט מספר לנו על שנות ילדותנו. אמנם לא גדלתי בפרבר אמריקני עשיר, אבל גיליתי כל כך הרבה חוויות משותפות עם הילדים המתוארים בסרט, ועם אורחות החיים שהיו שם, ואפילו בכל מיני פרטים קטנים. למשל – כיצד נערות בשנות השישים נהגו לגהץ את שיערן (כן, כך ממש! עם מגהץ שמיועד לבגדים!), כדי ליישר אותו…

או, למשל – איך נהגו "לרדוף" אחרי כל ג'וק בעזרת כימיקלים רעילים ומסוכנים לבני האדם, לא רק לג'וקים.

וגם, למשל – הקרטיבים שהיו למעשה גושי קרח מומתקים, שהיו נדבקים ללשון… 

ועוד דוגמה: כמה הרבה רכבנו על אופניים:

ואיך כשיצאנו לדרך במכונית, היה אפשר לצפות שניאלץ לעצור ולהחליף גלגל: "אולי זה כי היינו בתקופה שלפני חגורות הפלדה, ופשוט עוד לא ידעו לייצר צמיגים טובים"…

ושיחות המתיחה בטלפון, שאישית לא נהגתי להשתתף בהן, אבל שמעתי עליהן, כמובן…

שני הצופים המבוגרים התמוגגו מרוב נוסטלגיה, ואני נזכרתי כמה נוגה ומנותקת הרגשתי ביום שבו אפולו 11 נחתה על הירח, עם המשפט המופלא ההוא "One small step for a man, one giant leap for mankind." (שבדיעבד, כך הסתבר, לא היה אלתור ושליפה מהמותן  כפי שניל ארמסטרונג נהג להתפאר, אלא תוכנן מראש…): ממש באותו שבוע חזרתי ארצה משהות של שלוש שנים בלונדון, והרגשתי היטב את ההבדל בין מה שחוויתי "בחוץ לארץ" ההיא, לבין כאן בארץ. אמנם השיגור זכה לכותרות בעיתונים, אבל אותה התרגשות, אותו חיבור־חי אל העולם, ליתר דיוק – אל החלל! – לא הורגשו אז בארץ, שהרי לא היה שידור חי. 

בסרט שמחתי לחזור אל אותם ימים, והפעם – בחברתו של נכד…

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג'אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י"ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. "מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית." עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק "מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו", גם אני זוכרת כיצד "בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות" והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי "המזרחיים", ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר "משחקת" עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה "ייצוג מונוטליטי 'לבן' (אשכנזי)", ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה"יהודי־ערבי", "לפחות כמשאלת לב".

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק "העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד", משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, "טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה", אבל הסדרה הישראלית "כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק", ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז'אן ד'ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו"הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית" – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  "הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז'אן ד'ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז'אן ד'ארק היא מועמדת ל'משפט שדה' מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז'אן ד'ארק המיניות שלה היא במוקד." מעניין!

במאמר "בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי" כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס' יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א' ב' יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: "קורות 'האויב' על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות" מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת "אשליה של אחדות מגוננת", לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים "גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי," כש"זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית." פאודה מסמנת את "התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי", וכמו כן "מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית".

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר "קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה" מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג', שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

"הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה 'טלוויזיה ג' או 'הטלוויזיה שאחרי'. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה 'באז.'"

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: "מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות." אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: "רוב רובה של הטלוויזיה כיום," כתב אדורנו, "מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות". כלומר, הם מבארים, "ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות". אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את "תוכנית הלידה" שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה "געשים" לא "התכוצויות". 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל"מזג האוויר הרצוי לי", או ל"זכייה בלוטו". במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש"יכבה את הטמטום הזה", כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. "באמת!" היא אומרת, "בטח יש אפשרות שלישית!"

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. "אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני" היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא "ניתוח קיסרי טבעי" – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על "ניתוח קיסרי טבעי".

"אם האיש היה מנתח אותי," משיבה המיילדת, "הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה."

איזה ספרון מקסים!

צפע באוויר ספרו של גיא קוטב, איש רשות השידור, מכיל שישה עשרה סיפורים קצרצרים, אורכו של הספר כולו 78 עמודים, אבל זהו מעט שמכיל את המרובה. יש בסיפורונים הללו עוצמה ויופי רבים מאוד.

בכל אחד מהם "מככב" בעל חיים כלשהו: צבי, צב, חמור, צבוע, כבשים, צפע, שועל, נחליאלי, צופית, שני כלבים שונים, ציפורים… בעמוד הראשון מופיע רישום ובו משורטטות הדמויות הללו של החיות, ולצדן כתוב שם המקום שבו התגלו בכל אחד מהסיפורים.

החיות מפתיעות, חכמות, מבינות יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, ובני האדם שנתקלים בהן מגיבים אליהן בשלל דרכים: מצילים, נבהלים, מתלהבים, פוחדים, עוזרים, מתפעלים – כל סיפור והמפגש המקסים שבין חיה לבן אדם.

לפעמים אנחנו מופתעים: אהה, אז את העולם ראינו עד כה מתוך עיניו של צב! או נחליאלי! לפעמים הלב נשבר: אנחנו מלווים בתחושה של זוועה את הכלב המשפחתי הנטוש, שבתוך שניים או שלושה עמודים נכנס לנו לתוך הלב, ולפעמים אנחנו מתמלאים בגאווה: אז הילד באמת עזר לחיה ההיא! הוא לא חלם עליה!

בכל הסיפורים המפגש מרגש מאוד. בני האדם יכולים להיות אטומים, כמו למשל בסיפור החותם את הקובץ, "ספארי", היחיד שחורג מגבולות מדינת ישראל ומגיע עד לאפריקה, לסוואנה, שם התיירים מקפידים "קודם לתעד ואחר כך לחוות", וכמובן ש"אם יש קליטה סלולרית" הם מזדרזים לשתף קודם כול ברשת. כשמתרחש לנגד עיניהם רגע איום ונורא – תנין מתנפל על גור של גְנוּ, מתוך עדר שחוצה את הנהר: "הגור המבועת שחרר זעקה גדולה, ואמו זינקה לצידו, חסרת אונים, מצטרפת לקריאות השבר של בנה. היא יצאה מהטור ההומה, שהמשיך בחצייה מהירה ומבוהלת, אבל לא יכלה להושיע. היא הביטה בגור הפועה עד שראשו נעלם
מתחת למים. עמדה שם עוד רגע, קפואה, לא יודעת את נפשה, ואז נכנעה והתקדמה עם העדר החוצה את הנהר." התיירים שמחים ומתרגשים: "רגע הזוועה בחייה הונצח בעשרות כרטיסי זיכרון של מצלמות משוכללות. התיירים המרוצים
סימנו עוד 'וי'". לעומת זאת יש סיפורים שבהם בני האדם רגישים לחיה, מסייעים לה ואפילו מצילים אותה.

מרגש במיוחד בעיני הוא סיפור שבו אין בני אדם בכלל: "יומולדת", שמתחיל כשהציפור האם, החוואית, מצייצת בהתרגשות ומסֵבה את תשומת לבו של החוואי האב: "תראה […] סדק בביצה!" ואז "החוואי החסון, בעל המראה האצילי," מתקשה "לשמור על ארשת קוּלית": הם מצפים לבקיעתו של הגוזל. החוואית האם נוזפת בבן זוגה: "אתה רק מלחיץ אותי," ומבקשת ממנו שיצא "להביא משהו לצוהריים. אולי זו תהיה ארוחה משפחתית ראשונה." הוא נעתר לבקשתה, אך מרוב התרגשות מתקשה להתרכז בציד. כשהוא שב הוא כבר שומע את ציוצו של "הגוזל שלהם", ואז "בעזרת המקור, שקטל מכרסמים וקרע את בשרם של זוחלים ארסיים, החל להפריד בעדינות, באהבה, רסיסי קליפת ביצה מהפלומה הרכה." מילות הסיום של הסיפור: "הוא סקר את הגוזלים בעיניים צהובות וצייץ חרש: 'יומולדת שמח!'" נוגעות כל כך ללב! איזה תיאור מקסים של הורות אבהית, של נס הופעתם של חיים חדשים!

יש סיפורים שהמוקד בהם הוא משחקי מילים, כמו למשל "אספרסו": פרחי רפואה נמצאים בקפטריה ומחליפים רשמים ממבחן באנטומיה שזה עתה סיימו. הם מפריחים אל חלל האוויר מילים סתומות: פיבולה, קרינאום, פמור, ולשאלתה של אישה שעומדת לצידם בתור הם משיבים שכן, אלה מילים של ממש, "הכול שמות עצם". חבריו שואגים מצחוק, שכן פירוש המילים הללו הוא שמות של עצמות בגוף…

גם בסיפור "צופית" יש משחקי מילים: הצופית הזכר אומר לצופית הנקבה שבני הבית זוללים פירות מעץ השזיפים, ואז הדֶק שלהם מוכתם, "זה עץ מלכלכך מאוד. לטפל בו זו עבודה שיזיפית"… והוא ממשיך להתבדח: "איש אחד, ממש כמו אלה שגרים כאן בקן האבן הגדול, מארח חבר ומשוויץ בעץ השזיף שלו. 'אתה יודע,' אומר האיש, 'זה עץ של שזיפים שחורים!' 'וואללה', עונה החבר, 'אז למה הם אדומים?' 'אה,' עונה האיש, 'זה כי הם עדיין ירוקים…'" ילד מתבונן בצופיות ומתפעל מהן, ואז אחיו מזרז אותו: 'יאללה, אורי […] אתה מאחר לצופים". נראה שהכותב לא היה מסוגל להתאפק ולוותר על משחק המילים, צופית – צופים, וזה פשוט חמוד…

הסיפורונים אמנם קצרים מאוד, אבל יש בהם בכל זאת רבדים וקונטרפונקט: לא רק עלילה אחת ליניארית, אלא עלילות קטנות שמשתלבות זו בזו ויוצרות ביחד מורכבות. למשל, בסיפור שבו כלב משפחתי ננטש, אנחנו יודעים במילים ספורות משהו על המשפחה, על אמם של הילדים שמתה זה עתה, על המצוקה המשפחתית שיוצרת עוד ועוד כאב, ובסיפור "שועל" אנחנו פוגשים נפש רגישה של חיה טורפת מטבעה, שאחרי מפגש מדאיג עם אישה שהוא חושש לגורלה וסבור שמפלצת מתכת טרפה אותה (לקוראים ברור שמדובר במכונית), משהו משתנה בו: אמנם הוא יודע ש"זהו דרכו של הטבע", ש"יש טורפים ויש נטרפים. כולנו חלק משרשרת המזון", אבל לאחר אותו מפגש מתעוררים בו יצרים צמחוניים: "באותו לילה לא הצליח לאכול. חוגלה המומה לא ידעה את נפשה כשנתקלה בו עם אפרוחיה, וראתה אותו מביט בהם וממשיך בדרכו."

זוהי, כמובן, השלכה. והרי הסיפורים כולם אינם אלא השלכה של רגשות אנושיים על חיות. אבל מכאן בדיוק נובע יופיים המיוחד!

האם לגיטימי להביא למותו של סיני אלמוני – איש אפילו לא ידע על כך! – כדי לזכות באפשרות לממש חלום סודי? 

גיבורת הספר, אלמה, נתקלת בשאלה הרטורית הזאת בשיעור הראשון של קורס מבוא באוניברסיטה הפתוחה. המרצה לא משיב עליה וגם לא מצפה לתשובה, הוא רק מפריח אותה באוויר, והיא חודרת ללבה של אלמה, שלא מפסיקה לתהות אם לה עצמה יש תשובה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה עמוקה ונסתרת? חלום שהייתה רוצה לממשו? 

אלמה מצויה ברגע של משבר בחייה האישיים. מעבודתה כמוכרת בחנות תכשיטים בדיוטי פרי פוטרה (הסיבה לפיטורים מעניינת!). בעלה החליט, בניגוד לרצונה, להיעתר להזמנה של אוניבסריטה אמריקנית ולנסוע לארצות הברית כדי ללמד שם. בנם הצטרף אליו. והיא? היא בעצם לא יודעת מה בדיוק היא רוצה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה נסתרת? חלום הכרחי שהייתה רוצה מאוד לממש? 

אלמה עוזבת את דירתם בתל אביב ומצפינה אל מושב שמשיק אל הקיבוץ שבו גדלה בילדותה ובנעוריה. אין לה תוכניות. כדרכה, היא נסחפת, לא מחליטה מראש שום החלטות חשובות, את מה שהחיים מזמנים לפניה היא לוקחת, ורק בדיעבד היא מבינה את הדרך שעברה בה, ואת משמעויותיה. היא תכיר אנשים חדשים, שכל אחד מהם ישנה בה משהו, ובעיקר – תיתקל בחזירה קטנה, שדמותה בסיפור העניקה את הציור לעטיפתו של הספר, ו"תתאהב" בה. 

ההתאהבות בחזירונת חמודה היא עניין בעייתי, לכאורה (לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה על הספר חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר מאת דפנה ברק ארז), והיא מזמנת כמובן עימותים משעשעים ולא בלתי צפויים. כל התהליכים העוברים על אלמה כתובים היטב ומשכנעים מאוד. יש בספר לא מעט שנינות דקיקה. כך למשל כשאלמה מגיעה לקיבוץ שבו נולדה וגדלה, כדי לפנות את "החדר" של הוריה שנהרגו בתאונת דרכים, "מבשרת" לה האחראית מטעם הקיבוץ כי "האמת שאת וצפריר אחיך הרווחתם, התאונה קרתה בשביעי בחודש, ביום בו נכנס התקציב לחברים, כך שמגיע לכם התקציב החודשי שלהם בתוספת מענק מתנות לנכדים שאנחנו נותנים לפני החגים." לא מעט מהרעות החולות של החברה הקיבוצית משתקפות בדיבור הזה, שהוא כל כך חסר רגישות, קונקרטי וחומרני. 

והנה דוגמה נוספת, שבה היא מתארת את החסך בפרטיות ואת ההשתוקקות לה, שרבים מילדי הקיבוצים מספרים עליו: "עוד מילדותה נהגה לשחק במשחק הזה, הנושא את הלך הרוח של וירג'יניה וולף. בהליכתה בשבילי הקיבוץ מבית הוריה בשיכון המבוגרים בחזרה אל מחוז בתי הילדים, נהגה אלמה לבחור לה בכל פעם בית אחר. גם כילדה נטתה לבחור דווקא את הבית בעל הגינה המוזנחת או הטיח המתקלף. לו רק ניתן לה חדר משלה בקיבוץ, דירת חמד הייתה עושה לה, מקום מפלט פרטי משלה, עם שטיח כניסה סרוג, תוספת של וילון, אמנון ותמר באדנית ושירותים רק שלה, שלא צריך לנעול. ועל שפת הכיור הייתה מונחת צלוחית עם סבון פרטי שלה ומגבת ידיים רכה תלויה ליד ומראה שתואמת לגובהה ואינה צריכה להתכופף בשעה שהיא מסתרקת."

יש בספר גם כמה תובנות מעניינות. למשל: "כל שנה אנו חולפים על פני תאריך יום מותנו מבלי דעת כי זהו התאריך. האם יש סימן כלשהו ביום זה, צמרמורת רגעית שחולפת במורד הגב? קרוב לוודאי שזהו יום רגיל, ככל הימים."

כשקראתי את הספר שמתי לב לכל מיני תקלות ושיבושים לשוניים. למרבה השמחה המחברת, שביקשה אותי "מאחורי הקלעים" לדעת מה הם, טרחה לתקנם ואחרי הניכוש השביחה את הרומן, וטוב שכך, כי  מדובר בספר מעורר מחשבות וסוחף בקריאה. 

סופו חזק מאוד, ושוזר יפה את כל החוטים.  

אני יכול, פחות או יותר, להבין, מניין נובעות שיטות הטיפול ה"אלטרנטיביות", אבל חסידי ההומאופתיה ממש מתמיהים אותי. הם לוקחים חומרים ומוהלים אותם עד כדי כך שכל מולקולה שב"תרופה" היא בעצם – מים. ברור שהם פשוט רוצים להאמין.

כנראה שזהו אֵל שקל לסגוד לו, יותר מאשר לאלים אחרים, כי אין צורך להתפלל (עד שאומרים לך שהתרופה לא פעלה ואתה, למעשה, גוסס), אבל לטעמי הבעיה היחידה שהומאופתיה יכולה לפתור היא – צמא. או – אם משהו עולה באש, ואז עושים בה שימוש חיצוני.

את הספר כתב רופא גניקולוג שפרש מהמקצוע לפני כעשור. 

מדהים להיווכח עד כמה הספר מצחיק. וכמה הוא, כפי ששמו מבטיח, גם מכאיב.

הגעתי אליו בזכות מיני סדרה הנושאת את אותו השם, שאפשר לצפות בה ב-VOD Yes. משהו בקצב, בבדחנות המאולצת, כך חשנו, לא משך את לבנו. אבל החלטתי לקרוא את הספר שעליו הסדרה מתבססת. וזאת הייתה החלטה מוצלחת מאוד.

כי מדובר באחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי אי פעם. כמעט ברמה של שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב): הומור אנגלי שנון, עוקצני ומדויק, כזה שגרם לי לשבת מול מסך (הקינדל, כמובן), ופשוט להתגלגל מצחוק. 

אבל איך אפשר להמיר עוצמות כאלה של כאב לטקסט כה משעשע, כה מושך לקריאה, כה חכם?

הספר כולו הוא למעשה כתב האשמה חריף מאוד של הכותב, אדם קיי, כנגד מערכת הבריאות הבריטית, בעיקר, אבל לא רק, כנגד השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים. 

כמו בישראל? 

למשל, כשהוא לוקה בקלקול קיבה חריף ומודיע שלא יוכל להגיע למשמרת, מתרגזים עליו ודורשים שימצא לו מחליף. "יש מקום עבודה אחר שבו מישהו מעלה על דעתו לבקש מאדם חולה לחפש לו מחליף? בצבא צפון קוריאה, אולי?"

הוא מצטט את העמוד הראשון במבחן העיוני שעליו לעבור בשלב מסוים בהתמחות. "מלבד העובדה שאני מבין פחות ממחצית מהמילים, (ורוב אלה שאני מבין הן מילות יחס), אני לא יכול שלא לתהות במה השאלות האלה יכולות לעזור לי לשפר את היכולת שלי ליילד תינוקות." ובכלל, מתי יימצא לו הזמן להתכונן למבחן? "אולי מצפים ממני לוותר על אותו תחביב מטופש שיש לי, שנקרא – שינה, או שאפסיק לנסוע הלוך ושוב לעבודה, ופשוט אתמקם על אחד ממדפי האכסון במחלקה?"

כשחולה מתפרצת על אחת האחיות וצועקת לה "אני משלמת לך את המשכורת! אני משלמת לך את המשכורת!" צורחת עליה האחות בתשובה: "אז אני יכולה לקבל העלאה?"

קיי מסביר שהוא השלים עם העובדה שהשכר שלו עלוב, ושאפשרויות הקידום לא קיימות, אבל לא עם העובדה שאיש אינו מעלה בדעתו לשבח אותו מדי פעם. "אני מניח שהמשרתים בארמון באקינגהם, שמצווים לצאת מהחדר בלי להפנות את הגב למלכה, ושאסור להם ליצור אתה קשר עין, זוכים להערכה רבה יותר…"

בסופו של הספר מצרף אדם קיי מכתב ישיר שמופנה אל שר הבריאות האנגלי, ומספר לו שם על הצעה שהעלה ב-1981 רוג'ר פישר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד, ולפיה את הקודים הגרעיניים, שבאמצעותם יכול נשיא ארצות הברית להפעיל נשק אטומי, יש להשתיל לתוך לבו של מתנדב. אם הנשיא ירצה ללחוץ על הכפתור האדום כדי להרוג מאות אלפי חפים מפשע, יהיה עליו קודם כול ליטול סכין קצבים ולחפור לתוך גופו של המתנדב. כך יבין מה משמעותו האמיתית של המוות, מה ההשלכות של החלטתו, ולכן "הנשיא לעולם לא ילחץ על הכפתור." באותה מידה, אומר אדם קיי לשר הבריאות, גם אתה, וכל מי שיחליפו אותך בתפקיד, צריכים לעשות כמה משמרות, לצד רופאים זוטרים. לא להגיע לבית חולים שצחצחו אותו לכבוד הביקור שלכם, רק כדי לצפות בציוד חדיש שהגיע, אלא – "להקל על חולה אונקולוגי; להתבונן על נפגע טראומה שכורתים את רגלו; ליילד תינוק שמת ברחם", כי רק אז תבינו במה כרוך תפקידו של הרופא. 

האנקדוטה האחרונה שקיי מספר עליה בספרו, המקרה שבעטיו פרש מהמקצוע, היה כרוך בהתנסות קשה מאוד, שבה נאלץ ליילד ולד שמת במהלך הלידה, ולכרות את רחמה של היולדת, כל זאת בעקבות מה שנראה לו כטעות בשיקול הדעת שלו עצמו, שקדם לתוצאה הטראגית כל כך (אם כי כל הסובבים אותו ניקו אותו מכל אשמה).

קיי מסביר מדוע הוא עדיין קשור מאוד למקצועו, אף על פי ש"משמרות הלילה גרמו לכך שהתופת של דנטה נראתה לי כמו סרט של דיסני". הוא חש שהיה עליו בעבודתו כרופא בבית החולים "להשיט אונייה ענקית שעולה באש, כזאת שאיש לא לימד אותך באמת איך לשלוט בה." הוא מבהיר מדוע אינו יכול להמשיך לעסוק ברפואה: חלק גדול מהקושי טמון בתנאי העבודה הבלתי נסבלים: משמרות אינסופיות, חוסר יכולת לנהל חיים אישיים לנוכח התובענות הלא מתפשרת של המערכת, שכלל לא מתחשבת ברופאים. לא פעם הוא מציין את הפער הבלתי נתפס בין זכויותיהם של הפציינטים לעומת היעדרן הגמור ככל שזה נוגע ביחס לרופאים. כך למשל אפשר להעיר אותו, גם אם לקח לעצמו כמה דקות של שינה, רק כדי שייתן כדור שינה לפציינטית (שבינתיים נרדמה מאליה…), כך למשל הוא מגלה שלחץ הדם שלו לא תקין, בעודו מודד לחץ דם לפציינטיות שלו, וכן הלאה. 

נוקב ככל שיהיה, מדובר, כאמור בספר מצחיק ביותר. הוא נכתב למעשה במשך כמה שנים: קיי תיעד ביומנו את אירועי היום בתום כל משמרת שעשה בבית החולים, והספר כולל את אותם תיעודים. 

הנה כמה דוגמאות:

תיעוד של שיחה עם פציינטית שהופתעה לגלות כי גם צמחי מרפא יכולים להיות מסוכנים, והרופא, עמיתו של קיי, מסביר לה ש"גלעיני־משמש מכילים ציאניד, שפטריות מסוימות קטלניות, ושבגינה שלו יש צמח שאם תשהה מתחתיו במשך עשר דקות, תמות." אחרי שהיא הולכת שואל קיי את הרופא על איזה צמח מדובר. "ליליית־מים", משיב לו עמיתו…

פציינטית שהוא משחרר מהמחלקה מבקשת ממנו שיאריך את חופשת המחלה שרשם לה, ומציעה לו עשרה פאונד בתמורה. הוא צוחק ומסרב כמובן, אבל אומר לעצמו שאולי הוא צריך להתחיל ללבוש בגדים מהודרים יותר, אם זאת רמת השוחד שמציעים לו. ואז תוהה בינו לבינו על איזה סכום היה מתפשר. ומגיע למסקנה שחמישים פאונד היו משכנעים אותו…

בת של פציינטית שחולה מבולבל תקף אותה מינית בלילה, כי חשב שמדובר באשתו, הפטירה כששמעה על כך: "טוב שזה נגמר בזה." קיי מציין שהיא "הפגינה רמה גבוהה מאוד של יכולת לראות את הצד החיובי בכל דבר…"

רופא אומר לאישה רגע לפני שהילד שלה מובל לניתוח שתיתן לו "נשיקה אחרונה", והיא מתכופפת ו… מנשקת את הרופא…

דר רחוב מסרב להתאשפז, שמא יידבק בחיידק טורף, וקיי מעיר: "לאיזה מצב הגענו, שלרחוב שמחוץ לבית החולים יש מוניטין טוב יותר בנוגע לניקיון, מאשר למסדרונות בית החולים."

קיי לועג למבחנים המעשיים שמתמחים צריכים לעבור במהלך הכשרתם, ומספר על ידיד שלו, מתמחה, ששכב עם הפציינטית בחדר הבדיקות, וחבר אחר שדעתו הוסחה ורשם פניצילין לפציינטית שסובלת מאלרגיה לתרופה, במקום לרשום לה פרצטמול. שניהם עברו את הבחינה בלי שום קושי, "כך שהשד יודע מה בדיוק אתה צריך לעשות כדי להיכשל", הוא מוסיף.

הוא מתאר שוב ושוב מקרים שבהם ניתז עליו דם במהלך הטיפול, וכשזה קורה לו עם פציינטית עם HIV והוא מגלה שאבר המין שלו נשטף בדמה, הוא מציין כי אם יידבק ממנה, אף אחד מחבריו לא יאמין לו שכך זה קרה…

הוא מתאר מקרה שבו רופא שבדק פציינטית לפניו, ציין שהיא "מנומנת מדי, ואי אפשר להעריך מה מצבה." קיי גילה הפציינטית כבר הייתה מתה כשנבדקה…

באחד הימים הוא מתאר מפגש עם פציינטית שנטתה למות, ומספר כיצד כל מה שהטריד אותה היה – איך בעלה, ילדיה, אחותה, חבריה, יסתדרו. "אולי זאת ההגדרה של אדם טוב," הוא מוסיף. כן, לא כל מה שכתב מצחיק.

אבל הנה תיאור משעשע: המדפסת של המחלקה התקלקלה. "כול מי שבאזור מתאסף סביבה כדי לנסות לתקן אותה, וכולם עושים בדיוק אותו דבר – לוחצים על כפתורים אקראיים, ללא כל השפעה".

ועוד מהווי בית החולים: מגיעה פציינטית הודית שלא יודעת מילה באנגלית. יוצרים קשר עם המתרגם, ש"כנראה זייף את קורות החיים שלו. נראה שהוא מסוגל לדבר בפונג'בית רק מעט יותר ממישהו שלא יודע אף מילה בפונג'בית"…

הרופאים אינם זכאים למקום חניה חינם, "כדי לעודד את הנסיעה בתחבורה ציבורית" (שפירושה, מבחינתו, נסיעה של שעתיים ועשרים לכל כיוון, במקום שעה ועשרה). הוא נאלץ אם כן לחנות בתשלום, והוא מסביר: "את התעריפים קבע מישהו שהבין שסיכוייו לזכות בלוטו זעומים, וחשב על שיטה אחרת שבאמצעותה יסדר לעצמו הכנסה שנתית דומה"…

כך כתוב הספר – מרירות ותסכול מצופים במעטה מתוק, שמאפשר לבלוע את הגלולה המרה.

קראתי את הספר באנגלית, לכן תרגמתי את הציטוטים. הספר ראה אור בעברית, בתרגומו של תומר בן אהרון

אני חושבת על מאבקם של המתמחים בישראל. על המחסור החמור ברופאים. ותוהה מה עוד צריך לקרות. לא רק באנגליה. גם כאן.

הָאָבִיב, שֶׁפָּרַץ מִאֵין־סוֹף עֲרָבוֹת,
בְּלִיַּעַל, פּוֹזֵל, מוֹנְגוֹלִי,
בִּכחוֹל חַלוֹנוֹת, בְּזֵעַת הָאֻרְווֹת,
בְּדְרָכִים – כְּמוֹ חַג וָחוֹלִי.

יַעֲצם אֶת עֵינָיו הַיְּקוּם הַמְסֻנְוָר,
(זְהָבִים וְאוֹרוֹת לָשׂבַע!)
פֶּרֶא־אָבִיב שֶׁבָּרַח מִבֵּיבָר,
מַצְלִיף, מְגָרֵשׁ הָרְחוֹבָה.

הָעֵצִים נְמוֹגִים, הַבָּתִּים נִמְחָקִּים,
הָלְכָה – תָּעָתָה הַדֶּרֶךְ,
כְּמִיהָה וָמָוֶת בִּשְׁלַל מֶרְחַקִים
אַחִים תְּאוֹמִים לַפֶּרֶא.

רַק עִם לַיְלָה יֵצְאוּ מֵרְשְׁתָּם כּוֹכָבִים
וְכוֹכָב מִכּוֹכָב יִפְחַד:
"רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה אֲבִיבִים!
"וּלְמַטָה – אָבִיב אֶחָד"…

האם הרומן יזיק לתדמית שלי? תהה לֶזלי פּוֹלס הארטלי בערוב ימיו. (הארטלי מוכר בעיקר בזכות אחד הרומנים שכתב, המקשר, שעובד לסרט קולנוע מצליח, בכיכובה של ג'ולי כריסטי). חששותיו כוונו אל הספר האחרון שלו, חדר האוכפים. הארטלי התלבט אם לפרסם את ״הרומן ההומוסקסואלי״ בשם בדוי, או להשאיר הוראות לפרסם אותו רק לאחר מותו, כפי שעשה א"מ פורסטר בספרו מוריס. מזעזע לחשוב שספר יפה ועדין כל כך עורר כאלה חששות.

הספר ראה אור בסופו של דבר ב-1971, שנה אחת לפני מותו של המחבר.

הרומן (ושמא נובלה? אורכו בעברית 148 עמודים והוא נקרא בישיבה אחת) מגולל את סיפורו של פרגוס מקרידי, נער רגיש ובודד בן שבע-עשרה, חובב ספרים ותלמיד שקדן. אחרי שאביו, אליסטר, קולונל בדימוס ואלמן זה שתים-עשרה שנה, נושא לאישה את סוניה, שצעירה ממנו בשנים רבות, מבקש האב מהנהג שלו "לאמן" את הנער כדי "לחזק" אותו, כך שיוכל ללכת לאקדמיה צבאית ואחרי כן להתגייס ולשרת כקצין, כמו אביו, וסבו, וכנראה גם הסבא רבא שלו.

אליסטר וסוניה נוסעים לכמה שבועות לירח דבש, ובבית האחוזה מתפתח קשר נוגע ללב בין פרגוס לפרד קרינגטון, הנהג.

ההתאהבות הגברית מתוארת, כאמור, בעדינות מיוחדת במינה. כל כמה שהיא מרומזת, היא נעשית גלויה יותר ויותר, בעיקר לקוראים, אולי גם לפרד, שבסופו של הסיפור מודה בפני עצמו כי מעולם לא אהב מישהו כמו שאהב את הנער שאותו התבקש לחשל. פרגוס עצמו לא לגמרי מבין מה קורה לו, וכאן טמון היופי שבכתיבה: היא מתארת את לבלוב היצרים הלא מודעים, את הכיסופים הלא מובנים, את הערגה נטולת המילים וההסברים, שמתעוררים בנער, והם מרגשים בתמימותם, במתיקותו של הריגוש הצעיר שאין לתאר אותו במילים, והוא קודם לגופניות עצמה. יש כאן קסם ארוטי שרק מתחיל לגעת במיניות, אבל עדיין לא "מתנפל" עליה. היצר מעודן, לא ממומש, שרוי עדיין במחוזות ההבטחה, לפני שהיא מתמלאת, לפני שהיא מתקיימת.

הרומן כולו אנגלי מאוד, במיוחד בשל התחושה המעמדית העזה שהוא מתאר. (ההתאהבות של בנו של בעל האחוזה בנהג של אביו מזכירה במידה מסוימת את ליידי צ'טרלי שמתאהבת בגנן, אבל אצל לורנס הכול כמובן גופני ומפורש, בניגוד לעידון המרומז של הארטלי). המעמדות מובחנים כל כך, עד שכאשר סוניה רבה עם בעלה היא לועגת לו: "אני באה ממשפחה ותיקה יותר מהמשפחה שלך, אליסטר, הרבה יותר ותיקה, אף על פי שאולי ירדנו מנכסינו. ולכן אני לא מבינה אף מילה מכל מה שאמרת. אף אחד מבני משפחתי לא היה מבין אותך, כי הם לא מהמעמד הבינוני.“

לעומת זאת, כשפרד מדבר עם פרגוס ומסביר לו שאצלו אימוץ הגוף הוא דבר טבעי, הוא אומר לו ש"אותי גידלו לזה. זאת הייתה הפרנסה שלי, מההתחלה, ואילו אתה…" ופרגוס "חש בשמץ של ביקורת חברתית."

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שדברים מהסוג הזה יכולים להיאמר רק, או בעיקר, באנגליה…

אז מהי מהות הגבריות? האמנם צודק האבא המיליטריסט, ההטרוסקסואלי בעליל, הסבור ש"אין גבר שאין לו יצר לחימה, צריך רק לגלות אותו"?

ואולי דווקא עדינות הנפש של פרגוס, רגישותו לזולת, היא סממן גברי? פרגוס קשוב מאוד לאחר. כך למשל כשהוא רואה אצל פרד חפצים שאינו מכיר, הוא מהסס אם לשאול מה הם, שמא יפגע בנהג: "משום שלא רצה לחשוף את בורותו והן משום שהרגיש שהשאלה תישמע כמין עלבון, כאילו היה שואל אדם מתחום אחר 'מי זה שקספיר?' ורומז שהוא לא יודע."

פרד מנסה "לחזק" את פרגוס באמצעות קרבות היאבקות. האם מדובר בעיסוק גברי אלים או בעצם בגבריות הומוסקסואלית, בסובלימציה של מיניות שמתבטאת בחבטות במקום בליטופים, ובכל זאת – במגע גופני הדוק בין שני גברים? תשובתו של הסיפור ברורה, גם אם אינה מפורשת, אלא משתמעת.

כשפרגוס מנסה ללמד את עצמו לשתף פעולה עם ההיאבקות הוא חובט בו בזהירות, "במקום שחשב שהוא הכי פחות רגיש וגם הקל ביותר – תחת כתפו הימנית של פרד" והמגע מפתיע ומרגש אותו. מה באמת היה מספק אותו? להכריע את היריב, או לאמץ אותו בחיבוק?

בתוך המאבק פרגוס לומד להכיר את גופו: הוא "המתין למתקפה על חזיתו הרכה, חסרת המגן, מרכז גופו שמעולם לא היה מודע לו עד כה, ואילו עתה נהפך למוקד קיומו."

כשפרד מציע לו לנסות מאבק מסוג שונה, הורדת ידיים, הוא "חש את כוחו העדיף של פרד עובר בו כמו זרם חשמלי לכל אורך זרועו ואת התנגדותו שלו, ובתוך רגע ראה את כף ידו פשוטה על פני השולחן וידו של פרד מכסה עליה."

כאמור – שלל רמיזות ארוטיות, שהולכות ומתפתחות. הציפייה שלנו, הקוראים, נבנית אתן. עד לסוף המפתיע כל כך, שהולם בנו בעוצמה רבה.

שמחתי לגלות שהארטלי לא התנכר בסופו של דבר ליצירתו, ופרסם אותה בשמו. היא ראויה לכל הערכה והתפעלות, וטוב שהוא ממשיך לזכות להן, גם שנים רבות אחרי מותו.

התרגום של מיכל אלפון נפלא. רוחה של האנגלית מרחפת מעליו, ועם זאת, העברית נכונה ומדויקת.

The Harness Room
L. P. Hartley

פעם, לפני שנים רבות, נכנס אלי שכן, סקר את מדפי הספרים העמוסים לעייפה, ושאל: "את כל זה קראת?" אחר כך הוא הוסיף גם ואמר: "לא יותר כדאי לך להוציא מפה את כל הספרים האלה? הרי הם רק צוברים אבק. תתלי במקום זה איזה פוסטר יפה…" הצעתו אינה שייכת לעניין שאותו אני מבקשת להזכיר כאן עכשיו: התשובה האמיתית לתהייתו הייתה: לא. לא את כולם קראתי. יש על המדפים גם אחדים  שמשום מה טרם הגעתי אליהם… אבל את כולם אני מתכננת, או מקווה, לקרוא יום אחד, במוקדם או במאוחר.

אכן, ה"תחרות" קשה: כל יום רואים אור מאות, ואולי אפילו אלפי ספרים חדשים, בעברית ובאנגלית – השפות שבהן אני יכולה לקרוא. הם מתדפקים על דלתי, נוחתים לידי, מפצירים בי: "עכשיו אותי! עכשיו אותי!" אבל לפעמים הלב נמשך אל הישן, והיד נשלחת אל המדף, אל אלה שמפעם, הרי הבטחתי גם להם!

והנה הורדתי מהמדף את הספר המאגד שתי נובלות מאת בנימין תמוז. הוא ראה אור "בהדפסה ראשונה", כפי שכתוב על שערו, בספטמבר, 1985. כל כך מזמן. ובעצם, לא כל כך. שהרי הנובלות חיות ונושמות, ושתיהן רלוונטיות כל כך, עדיין, מרחיבות את הנפש, עדיין מרתקות ומעוררות התפעלות, פחד וחמלה.

בשתי הנובלות יש דמות של מספר; בראשונה הוא מעורב לכאורה בסיפור, אבל איננו דמות מרכזית בו. הוא דומה כאן במידה מסוימת לדמותה של המשרתת ברומן אנקת גבהים: זאת שמשקיפה מהצד על עלילות בני המשפחה שבקרבן חיה, ומספרת עליהן בדיעבד. בנובלה השנייה המספר הוא אחד משתי הדמויות העיקריות בסיפור.

עלילת "הפרדס" מתרחשת בעיקרה בארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים, והיא נפרשת על פני כמה עשרות שנים. תחילתה ברוסיה, שם נולדו שניים מהגיבורים הראשיים, הבכור – עובדיה (שמו השני – עבדללה), והצעיר ממנו – דניאל. תחילתו של הסיפור מהדהדת את הפסוק הראשון בספר איוב. שם: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ", כאן: "איש יהודי היה בארץ רוסיה". אלא שאיוב מתואר כ"תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע," ואילו היהודי, אביהם של שני הבנים, מצטייר בעיני הקוראת כאדם רע. אמנם המספר מתאר את מעשיו כאילו שהם סבירים ולגיטימיים: איך הביא אל ביתו אישה צעירה "מבנות העממים שבאנטיוכיה", והיא, "כמנהגן של הפחותות", "באה ושכבה עמו". לא מדובר אם כן, לכאורה, בגביר שפוגע מינית במשרתת, אלא – היא האשמה, היא הייתה היוזמת… אחרי שנולד להם בן – עובדיה־עבדללה – מחליט האיש לעזוב את המשרתת. אמנם הוא משאיר לה את הבית וסכום כסף לא קטן, אבל את הילד הוא גוזל ממנה וחוזר אתו לרוסיה, אחרי ששהה כמה שנים בטורקיה. ברוסיה הוא נושא אישה יהודייה כשרה ואדוקה, ונולד בנו השני. את צערה של האם הנגזלת מתאר המספר במעין ריחוק קר, לא בהזדהות עם סבלה הנורא, וכמו משקף בכך את עמדתו של הגבר הפוגע. כך, בחטא איום אך לא לגמרי מודע, מתחיל הסיפור.

מה יעלה בגורלם של האחים מצד האב, עובדיה־עבדללה  ודניאל? איך יראו היחסים ביניהם? האם ישובו וייפגשו, אחרי שעובדיה יברח בנערותו מבית אביו ואמו החורגת ויגיע לארץ ישראל? (האם ידמו ליחסים של האחים־מצד־האב ישמעאל ויצחק?)

הסיפור כולו נסוב סביב השניים, והוא נוגע שוב ושוב בקשר המורכב ביניהם, שהרי כן, הם שבים כמובן ונפגשים במפתיע, וחייהם נשארים קשורים זה בזה בסבך שאי אפשר בכלל להתירו.

האם עובדיה, שנולד לאישה מוסלמית, רואה בעצמו יהודי או מוסלמי כמוה? כשהוא נוסע ליפו, מספרים לנו, הוא חובש תרבוש, ואילו בתל אביב הוא מסיר אותו ונוהג כיהודי. האם דניאל, שמחפש כל ימיו להתקרב אל אחיו, יצליח במאמציו? מה יהיה אופיו של כל אחד מהם? והשאלה העיקרית: האם ואיך ישפיע עליהם מוצאם? ואיזה מין ילד ייוולד לאחד מהם?

חיי הדמויות הללו, גם של המספר, כרוכים בקיומו של פרדס גדול ומשגשג (פעם, אפילו עדיין בימי ילדותי, בתחילת שנות החמישים, היו הפרדסים סמל ישראלי ואפילו ציוני מובהק). אחד האחים מצליח לקנות את הפרדס מבעליו הטורקי, אחרי שהבריטים כובשים את ארץ ישראל. ההיסטוריה של הארץ מלווה את הדמויות לאורך הסיפור כולו. כך למשל כשהמספר נוסע לירושלים בשליחות מעסיקו, הוא מתאר כיצד לבו דאב "למראה אחי המסואבים בפרנסת החלוקה, מתקיימים על נדבות ומשגרים שדרים לגולה". כשפורצות מלחמות העולם, תחילה הראשונה, ואחרי כן השנייה, הן משפיעות כמובן על חייהן של הדמויות, וכך גם כשפורצים "המאורעות": "יהודים רבים נטבחו ונהרגו באופנים אכזריים ומכוערים; ידידים מנוער בגדו וערבים שהיו להם שיג ושיח של מסחר ושל ידידות עם שכניהם היהודים, תמכו בפורעים ושלחו ידם בביזה, ושפכו דם, בסכין ובאקדחים. אבל היו גם מקרים  אחרים שבהם נחלצו שכנים ערביים להגן על יהודים" – לא, זה לא לקוח מתוך העיתון של היום!

בנימין תמוז סבר כי הערבים תושבי הארץ אינם אלא צאצאי היהודים שנשארו בה אחרי שחרב הבית השני. את לונה, אישה שהאחים עובדיה-עבדללה ודניאל מאוהבים בה, אימצו בני זוג מוסלמים, והשתייכותה הלאומית אינה ידועה לאשורה: "בין אם בת־יהודים הייתה ובין אם בת־מוסלמים, הייתי בעיניה גם זה וגם זה; שהרי מראשוני היישוב אני, דובר לשון הערבים כאחד מהם. וברבות הימים נשזפו פני ונשרף עורי עד שהייתי כאחד הפאלחים הערביים, שאולי הם משרידי אותם יהודים קדמונים שלא הלכו בגולה מעולם, ומעט מעט נטמעו בתוך יושבי הארץ המוסלמים".

ההתערבבות הזאת בין יהודים למוסלמים מתבטאת לאורך הסיפור כולו. תמוז מראה לנו שבעצם מדובר כל הזמן בבני משפחה אחת, והוא מנסה לכאורה לאתר ולגעת בשורשי עימות הדמים בין אחים, בין בני דודים, בין מי שיכלו לאהוב, אך נידונו לשנוא. (בעטיפת הספר, שאותה עיצב בנימין תמוז עצמו, מופיע תחריט מתוך ספר תנ"ך אנגלי עממי מן המאה התשע עשרה, ובו איור של קין הורג את הבל!) דניאל, היהודי ה"טהור", מצטייר כמי שמנסה בלי הרף לרצות את אחיו המוסלמי, לוותר לו, לרכוש את אהבתו, אך נכשל שוב ושוב. כך כנראה נראו פני הדברים לסופר בשעה שכתב את הסיפור, בסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים. יש לזכור שרק לקראת סוף שנת 1979 ביטלה ממשלת ישראל את האיסור על יהודים לרכוש קרקעות בשטחי הגדה המערבית, ושב-1980, אחרי ששישה מתנחלים נהרגו ושישה עשר נפצעו בהתקפת ירי של פלסטינים על בית הדסה בחברון, החלו פעולות נקם של המחתרת היהודית (שני ראשי הערים של שכם ושל רמאללה נפצעו קשה ממטעני נפץ שהוטמנו במכוניותיהם, וחבלן משטרה שניסה לפרק את אחד המטענים התעוור מפיצוצו).

מכל מקום, גם אצל תמוז ניסיונות הריצוי והפיוס לא עברו אל בני הדור הבא. בנה של לונה פועל כלוחם יהודי נועז שלא מהסס להרוג ערבים, ולבזוז אותם. כך למשל הביא פעם לאמו עגילים שבקצה אחד מהם נשאר תלוי תנוך של האוזן שממנה נעקר. אבל מהי זהותו האמתית? הוא רואה בעצמו יהודי. האומנם הוא כזה? אין לדעת.

סכסוך הדמים הוא אם כן, בראייתו של בנימין תמוז, סכסוך בין קרובי משפחה, אולי אפילו אחים של ממש.

שמה של הנובלה השנייה, "משלי בקבוקים", לא מסתיר את היותה מעין משל. כאן אנחנו פוגשים מספר אחר, שחי בלונדון (יש לזכור שבתחילת שנות השבעים שירת בנימין תמוז כנספח התרבות בלונדון, ולפיכך היטיב להכיר את העיר). בילדותו הוברח המספר ללונדון, כדי להצילו מאימי המשטר הנאצי. הוא היחיד מבני משפחתו ששרד, והוא זכה אמנם לגדול בביטחון, אבל נותר בודד ועקור.

עיסוקו, כדי לשרוד, הוא בחיפוש אחרי יצירות אמנות שהסוחרים האנגלים אינם יודעים מה ערכן. הוא קונה אותן בזיל הזול ומוכר אותן ברווח גדול. בשלב מסוים הוא מתחיל לאגור אותן, מתוך הבנה שערכן יוסיף ויעלה במרוצת הזמן וכך יוכל בעתיד לקנות לעצמו בית. המספר, שהוא גם צייר לעת מצוא, מתוודע במקרה אל זקן ידען ומשכיל, מישהו ש"היה לו חוש כביר של רתיעה מן הבנאליות"  ומתקרב אליו. מעניין לראות את הקשר של המספר אל ישראל והישראלים. הם לדעתו "יפים, שזופים ואמיצים", כאלה ש"ידם האחת מחזיקה בשלח על אדמתם" והם מגינים עליה "בדמם, בגבורתם."

גם בסיפור הזה יש קטעים שנראים אקטואליים להדהים: ידידו של המספר מדבר אתו על –

"החשיבות המנופחת שהמשכילים מיחסים לזוטות, להבלים, שאינם מעלים ואינם מורידים!

"העולם הולך לאבדון, ראשי הממשלות של אירופה מלקקים בתחת לשֵיְיחים הערבים, כדי לקבל נפט; מפקירים אומות קטנות לשחיטה; מפוררים את מעט האחדות שהקימו בנסיונותיהם לעמוד בפני הפנאטיות הברברית של המזרח; מרמים את האמריקנים הילדותיים, שעדיין מאמינים בכמה רעיונות שנרשמו אצלם בהכרזת החירויות שלהם; המערב כולו בית זונות ממולא תכשיטים, דֶקורציות, דברי אמנות
ותעשיית־מותרות, קורץ למזרח ומזמין אותו לפרוץ פנימה וללסטם, לבעול ולחנוק. ובתוך כל הסרחון הזה יושב לו איזה מלומד מחורבן באוניברסיטה ומתרגש עד לשבץ מן העובדה שהמלה Symposia נדפסה דווקא Symposiae במאמר שלו, החשוב נורא, הדן בשאלה אם אמרכלֵי אמסטרדם סירבו לחתום על צו־החרמה של רכוש הכנסיה, בפקודת הדוכס מאַלִבָּא, מטעמים של חרדה לרכוש או מטעמים של עקרון תַּאולוגי, והמלומד שלנו עתיד להוכיח במאמרו כי הטעמים היו מעורבים, ושני הגורמים גם יחד מילאו תפקיד חשוב בסירובם, אם כי צדק פרופסור פּוֹץ פון שְׁמוֹקְסוֹן. במאמרו החשוב ברבעון, Esse Puta XIX, 1961, 4, il, כשטען שהעקרון התאולוגי היה הקובע, שעה שמדובר בישיבה הראשונה של האמרכלים, מיום 5 במאי 1506, בעוד שבישיבה השנייה, והמכרעת, ארבעה ימים לאחר מכן, נטתה הכף לצד החרדה לרכוש".

כמה שנינות, עוצמה ותעוזה!

את הספר אפשר כמובן למצוא כיום רק בחנויות של יד שנייה, באתר סימניה (או בספריות). מומלץ מאוד!

כְּשֶׁאָמְרוּ לִי לְהִתְחָרֵט
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְחָרֵט.
הָלַכְתִּי רָחוֹק מִדַּי, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
וְלָהֶם מִכְּדֵי לְהִתְחָרֵט.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָשׁוּב, אָמַר הַמֵּת.
הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לִי לְהִתְחָרֵט
וְרֵיחַ הָאֲדָמָה מְמַלֵּא אֶת נְחִירַי.
כָּל מָה שֶׁחַי חַי, אָמַר הַחַי,
אֲבָל, אַחַי, אֶל תִּתְיָרְאוּ מִפְּנֵי הַמֵּת.
הוּא לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
לֹא יוּכַל לְהִתְחָרֵט. 

"אין ספק שזאת הרפתקה רומנטית מהסוג הנחות ביותר", ממלמלת דמותו של איש צעיר ומאוהב, ורנון, שתר אחרי מה שנראה כרוח רפאים: הוא איבד את אהובתו, יתומה ענייה ותמת לב שדודתו התנכלה לה עד כדי כך שהביאה למותה. מותה לכאורה! בעוד זמן לא רב יגלה ורנון שרוזינה בכלל לא מתה. שאהבתו תגאל אותה. ואפילו אביו, שנעתר בעבר לתככים המרושעים של אחותו, יגלה שבעצם הוא אוהב את הנערה, ואינו כועס עליה על שניסתה כביכול לפתות את בנו: "מחצית תוקפנותו כלפיה נבעה למעשה מכעסו על עצמו על שנהג בה ברשעות כזאת", ולכן "עד מהרה החל מצפונו נוקף אותו." מערך העניינים שיכול להביא לסוף הטוב הושלם: הדודה הרעה תיעלם, הזוג המאוהב יתאחד, יוסר הנופך המאיים והמרושע, רדוף הסודות האפלים, שאפף את הטירה המוזרה, הנהר המפחיד, הטרשים והרוחות, האוהבים יתחתנו, וישובו לבקר בטירתם, שנראתה להם פעם מכושפת. היא עתה סתם אחוזה וולשית, שנבנתה אמנם "בנוף בראשתי," אבל היא רק הרקע ל"איחודם המאושר".

זוהי רוח הדברים השורה על ארבעת הסיפורים הקצרים בקובץ מרובע גותי: מיסתורין, אימה, וכמעט תמיד – הבטחה לסוף טוב, שמקל על תחושת הפחד המלווה את מי שקוראת אותם. כמו בסרטים הוליוודיים שבהם אין סיכוי שהרעים יגברו על הטובים, כך גם כאן הסוף המובטח מרגיע, ומאפשר להתמסר אל המוזרות והזרות שהסיפורים מעוררים.

מרי שלי מוכרת כמובן מיצירה אחת, מפורסמת מאוד, שכתבה: הסיפור על כתיבת "פרנקנשטיין" מוכר: מרי שלי כתבה אותו ב-1816 בערב קר אחד, בעת שביקרה בז'נבה ביחד עם אחותה, ועם בן זוגה, המשורר פרסי ביש שלי. השלושה נפגשו עם המשורר הלורד ביירון, והחליטו לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי שלי ניצחה בגדול.

"פרנקנשטיין" שלה, שנחשב כיום סיפור המדע הבדיוני הראשון, העניק השראה לכמה סרטי קולנוע, ונהפך למטבע לשון. (על השאלה "מיהו פרנקנשטיין?" השיבה נועה מנהיים בספרה הרשת התרבותית).

דווקא מכיוון ש"פרנקנשטיין" מוכר כל כך, מעניין במיוחד לקרוא סיפורים אחרים שכתבה מרי שלי, ולהכיר את סגנונה הייחודי.

כאמור, בכל אחד מהם מובטח הסוף המרגיע, אבל הדרך אליו רצופה במכשולים, ובתופעות על טבעיות. הסיפור הראשון, "גלגול", נפתח אפילו בהקדמה שמכניסה אותנו לתוך העל טבעי: "שמעתי כי ככל שישאף אדם שנקלע להרפתקה מוזרה, על־טבעית או קסומה וינסה להסתירה, הרי בתקופות מסוימות יתערער, כאילו תבונתו חוותה רעידת אדמה, ואז יחוש צורך להעביר את הכמוס בעמקי נפשו לאחר."

אז יש לפנינו צעיר מפונק, עשיר־שירד מנכסיו, שגמד מיסתורי, דמוי מפיסטופלס, מלמד אותו לקח חשוב. ויש – בן תמותה נצחי שלגם שיקוי פלא ובעקבות כך אינו מזדקן, ויש אישה צעירה, יפה ומאוהבת, שצריכה ללמוד בדרך הקשה עד כמה טעתה: "הובלתי להאמין שכדי לשמח את החיים, אסור לפגוע במתים; וחשתי כמה מרושעת ושקרית היא מחשבת ההבל הזאת, שבלבלה חסד וטוב בשנאה ורשעות."

מעניין להבחין באפיונים שונים של העולם שמרי שלי מתארת. כך למשל נראה שבמציאות החיים שהיא מכירה כמעט "אסור" לבני אדם להיות מכוערים. כיעור מתפרש כרוע, איוולת, תכונה שראויה לגנאי, תיעוב ובוז. וכך כשהגיבור מתכער יום אחד, הוא עצמו נרתע ממראה דמותו, והוא יודע היטב ש"למרבה כיעורי עלולים ילדים לסקול אותי באבנים, כמו הייתי מפלצת."

משעשעת הנחת היסוד שמציבה מרי שלי באחד הסיפורים: "ידעתי שבכל אמנות הכישוף קיימות נוסחאות והשבעות שאיש מהעוסקים בהן אינו מעז להפר", והרי זהו באמת אחד מכללי היסוד בכתיבת מדע בידיוני: יש לקבוע במסמרות את חוקיה של המציאות הבדויה, ואסור לחרוג מהם, שהרי אם הכול אפשרי, שום דבר לא אפשרי, והחוקים, גם כשאינם כאלה שהמדע מכיר בהם, חייבים להתקיים כשבוראים מציאות חלופית לזאת המדעית המוכרת לנו על פני כדור הארץ.

מרי שלי מעלה בסיפורים סוגיות פילוסופיות. למשל – האם המוות הוא בהכרח אויב שאורב לנו? איך היו נראים חיים של בן אלמוות? מה למשל יקרה לקשר שלו עם אישה אהובה שהולכת ומזדקנת, והוא נשאר ונראה תמיד בן עשרים? איך יחוש כשהיא תמות והוא נידון להישאר בלעדיה לצמיתות?

מעניין לאתר עקבות ביוגרפיים בכתיבתה של מרי שלי. כך למשל נראה לי שאפשר לקשר את תיאור השיקוי שנטל בן התמותה הנצחי עם התמכרותו הידועה של בעלה של מרי שלי, ונראה שגם שלה, ללאדנום, תמיסת אופיום המשמשת כסם הרגעה: "קורנליוס רקח משקה מחיה נפשות – משכר יותר מיין וריחני יותר מכל פרי – שנראה כי הכיל סגולות מרפא חזקות, נסך שמחה בלב ומרץ בגפיים, אולם השפעתו תתפוגג במהרה". מעניין ודי משעשע…

את הסיפורים היטיב לתרגם מאנגלית יהונתן דיין, ואין ספק שהעברית המלוטשת שלו תורמת רבות להנאה מהקריאה.

בני ובנות נוער סיפרו לי שהם חולמים לעשות רצח עם לפלסטינים. הרי הסיפור: נגזר עליי לכהן כמורה מחליף, ונשלחתי לשמרטף על כיתה ט׳ 4. אחרי שתלמיד אמביציוזי יזם קריוקי, אבל התבייש לשיר, הצעתי שנדבר שנייה על הקיום, כי כמורה בתיכון אני סקרן לדעת מה נסגר בעולם חטיבת הביניים. שניים וחצי תלמידים הזדקפו מבהייה בטלפון וזרקו אלי מבט משתומם, ואז אחד מבודח ירה בי רצף שאלות: איזו קבוצה אתה אוהד? למה אתה מורה? אתה שמאלני?

כשהתוודיתי שאני שמאלני בצבצו עוד ועוד עיניים שנטשו את הטיקטוק בשביל לפענח מה מתרחש בחדר. תלמידה אחת התרעמה: למה אתה אומר לנו שאתה שמאלני? אסור לך. חייכתי והסברתי שמותר לי על פי חוק, אפילו שבעצם אין לי מושג מה החוק. ואז תלמידה אחרת שאלה אותי: אז אתה חושב שזה בסדר שמחבל רצח יהודים בתל אביב? כבר התכוונתי להטיף לה נאום מצטדק על זה שהשמאל לא מכשיר פיגועים, אבל ראיתי שכואבת לה השאלה באמת, לכן עניתי בפשטות: לא, זה נורא. אחד קם וצעק: מי ייתן לך ביטחון ללכת ברחוב חוץ מביבי. עניתי לו שכל המלחמות וכל הפיגועים שהם הספיקו לחוות בחיים שלהם עד כה היו תחת השלטון של ביבי.

רציתי לענות על הכול, אבל השאלות והתוכחות כבר נורו עליי מכל כיוון בצרחות מתודלקות בהורמונים ולא הספקתי, אז עצרתי ושאלתי אותם: מה הייתם רוצים שיקרה? אחת חייכה וענתה בשלווה: שלא יהיו פה יותר ערבים. אז הקשיתי: איפה הם יהיו? יש מליוני פלסטינים, איפה הם יחיו? ואחר פתר: נוריד אותם אחד-אחד. השתהיתי רגע ובדקתי: אתה בעצם מבקש לעשות רצח עם? הוא הסתייג ודייק: לא רצח עם, פשוט להרוג את כל הערבים. הצעתי להם הצעה: מחר בבוקר כשתעמדו בצפירה, נסו לברר עם עצמכם אם אתם באמת באמת רוצים לעשות רצח עם. אז אחת בפינה שאלה אם אני מכחיש את השואה.

נגמר השיעור וכולם התפזרו והשאלה הזאת המשיכה להדהד: מה זה אומר, בעצם, להכחיש שואה? האם לא צריך, במידה מסוימת, להכחיש את השואה בשביל לאחל שואה לאנשים אחרים? וחשבתי על העם הפצוע והרדוף שלי, ועל הילדים הפצועים והרדופים האלה, ועל הגבול המטושטש בין תיקון לבין שחזור, ובסוף אפילו נשאתי תפילה קטנה בתמימות בלתי אופיינית.

השתקן הוא רומן מיוחד במינו. מרתק, מזעזע ומאלף.

ארי ליברמן נקט כאן מהלך יוצא דופן: כתב את זיכרונותיו של ניצול שואה, ועשה זאת בכישרון שמעורר השתאות והתפעלות.

"השתקן": כך כינו את שמשון שטיל, אביו של שמחה שטיל, ובעלה של דורה, אמו של שמחה, שהלכה לעולמה כשבנה היה רק בן שש. שמחה אינו יודע ששתקנותו של אביו לא התחילה כאן, בישראל. רק כשהוא קורא את הזיכרונות של אביו הוא מבין מה פשר השתקנות ומה משמעויותיה.

שמחה נולד וגדל באופקים. שמשון אביו החזיק שם מעדנייה לא כשרה, שבה מכר בשר חזיר. את בנו לא מל בגיל שמונה ימים, בתואנה ש"אנחנו לא יהודים", וגם לא הרשה לו לעלות לתורה בהגיעו לגיל בר מצווה. כמו כן, סירב להשיב על שאלותיו של בנו: מניין בא? רצה הילד לדעת. היכן הוריו, אחיו, כל יתר בני המשפחה? מדוע לכולם יש סבים וסבתות, דודים ודודות, ורק הם משפחה של שלושה בלבד, ואחרי כן של שניים, אב ובן ותו לאו?

בילדותו חשד שמחה באביו שהוא בעצם נאצי מתחזה שהגיע לארץ ומצא בה מקלט. הוא פוחד לגלות מה האמת, פוחד מפני הסוד שיתגלה. אינו יודע שהשפה "הסודית" שבה דיברו בבית – עברית למד רק כשהגיע למערכת החינוך הישראלית – היא לא סתם "מאמע לשון", כפי שכינו אותה הוריו, אלא שמדובר בעצם ביידיש, שפה מוכרת שרבים מדברים בה. באופקים לא היו להם שכנים אשכנזים. רק בנעוריו המוקדמים, במהלך טיול כיתתי לירושלים, גילה שלא מדובר בשפה פרטית וסודית.

הוא, אם כן, בכל זאת יהודי. אבל מה הסוד הכמוס שהסתיר מפניו אביו במשך שנים? מדוע סירב לספר על עברו? מי הוא בעצם? או מי היה?

ה"יומן" שכתב האב בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה בכתב צפוף ביידיש, על שתי מגילות שסגורות באטב שצלב קרס בראשו, חושף הכול.

כשקראתי את היומן לא יכולתי שלא לתהות אם ליברמן אכן בדה את כל הכתוב שם, בכישרון יוצא מהכלל, או שאולי מדובר בעצם ביומן אותנטי, או בקטעים ממנו, שליברמן מצא ונעזר בו בכתיבת הרומן. באחת מהערות השוליים ליומן מוצג צילום של קטע כתוב בכתב יד, והוא נראה לגמרי אותנטי. ליברמן מצליח לתעתע בקורא, ששוב אינו יודע מה אמת ומה בדיון, שהרי חלק ניכר ממה שנכתב בזיכרונותיו של האיש מתעד אירועים, מקומות ומעשים שהתרחשו במציאות!

רק שנים רבות אחרי שאביו של שמחה מת, ובעקבות סדרת אירועים מסקרנים ומעוררי השתאות, מתרצה שמחה שטיל וניאות למסור את המגילות שכתב אביו לפענוח ותרגום לעברית. את המלאכה עושה הפרופסור המלומד (הבדוי, המדויק, המשכנע בכל תג) עזרא פרנקל, שמוסיף להן את הערות השוליים. בחלקן מבאר הפרופסור ומוסיף מידע, באחרות – מתרעם על הכתוב ומתווכח אתו. התוצאה, כאמור, מרתקת ממש. עד כדי כך שברגע שסיימתי לקרוא את הספר לא יכולתי שלא לשוב להתחלה ולקרוא שוב את כל הפרק הראשון, שהוא יותר מסתם הקדמה: יש בו למעשה סגירה וסיום שאנחנו כקוראים משתוקקים אליהם כשיומנו של אביו של שמחה מגיע לסיומו. אמנם כבר נודע לי מה עלה בגורלו, היכן חי, כיצד נהג, אבל נפשי נקשרה בנפשו, ורציתי רק לדעת עוד ועוד, להכיר אותו שוב, ללמוד עליו עוד פרטים.

הכתיבה היא מלאכת מחשבת. ארי ליברמן מצא דרך מקורית מאוד להעביר אותנו בתוך הזוועות הנוראיות ביותר, שהדעת מתקשה לשאת. אנחנו אתו שם, מהופנטים, נחרדים, לא יודעים את נפשנו, ולא יכולים להפסיק לקרוא.

ולא רק מכיוון שהדמויות משכנעות, חיות ואמיתיות מאוד, אלא גם מכיוון שבתוך כל המסכת הסיפורית מתקיימת הגות, ומתעוררות שאלות כבדות משקל, שהן בעצם לבו של הרומן. השאלה העיקרית היא לא רק האם מתאפשרת אמונה דתית "אחרי אושוויץ", אלא גם מהי בכלל דת, ומה תפקידה.

"הטוען שהוא קדוש ונעלה מתוקף היותו יהודי אינו אלא נאצי קטן. הוא הטוען נאצי קטן, אבל לא כלל ישראל! בל ניתמם, רבותי. הלוא בסופו של חשבון מהו יומן זה הפרוש לפניכם אם לא כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי אצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם," טוען הפרופסור ש"מתווכח" עם טיעונים שהעלה אביו של שמחה בכתביו, כאלה ששמע מפיו של פולני שתהה מדוע בעצם כל כך שונאים את היהודים, וגם "מצא" הסבר לתמיהתו: הנאצים, הסביר הפולני, פשוט מקנאים ביהודים: "אמר, 'והלוא היטלר הגמד המשוקץ טוען בכל עת ובכל שעה שהגרמנים גזע עליון ואציל וטהור, ומהיכן שאב את הרעיון החביב הזה? מהיהודים כמובן, המתפארים במעמדם הרם והנשגב בעמים, זרע קודש, עם סגולה, אור לגויים. הנאצים קיבלו את תורת טוהר הגזע מכם, אדון קמינסקי, וכעת מוכרחים הם לכלות את כולכם מגדול ועד קטן ולהוכיח לעולם מי העם הנבחר באמת. במילים אחרות, היהודים המציאו את היטלר.'"

אז מה, תורת הגזע הנאצית נשענת על התפיסה של "טוהר הדם" היהודי?

וכן, האם אחרי השואה יש עוד מקום לעבודת האל? האם אפשר וצריך להצדיק דתיות דקדקנית ושמירה אדוקה על מצוות, לא רק בזמן שבו מצויים בסכנת חיים, אלא גם לאחר מעשה? האם אפשר לצפות מהניצולים שידבקו בדת? התשובה ברומן שלפנינו ברורה מאוד: אין חסידים. יש מתחסדים.

ומה עם התרבות בכלל? האם היא תשרוד את אושוויץ?

"הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל תרבות המערב רצחו פה. תרבות לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב שמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשר, שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן," אומר ניצול שואה אחד לרעהו.

כל כך נסחפתי לתוך הספר, עד שאמרתי לעצמי בהשתאות משהו כמו – אֶה… איך הוא ידע מה צפוי לקרות…? איך הוא חזה את הפוסטמודרניזם, למשל? – אבל מיד נזכרתי: הרי  מדובר כמובן במחשבה־בדיעבד של הסופר עצמו, של מי שמכיר את ההתנגדות לקונוונציות ואת המרד בהן… והנה הספר שלפנינו מדגים בצורה יפה כל כך שלדת אולי אין מקום, אבל האמנות לא נרצחה. לא באמת.

המופע של גארי הוא מסוג הספרים שאי אפשר להפסיק את הקריאה שלהם. הוא לופת והוא ערמומי. כך למשל, הפרק שזוכה לכותרת "הראשון" מופיע פתאום בעמוד 225 (מתוך 277), ומשם העלילה סוחפת בעוצמה רבה עוד יותר. עד לסוף שסוחט את הלב, ולא חס על הקורא.

המופע של גארי הוא סיפורו בגוף ראשון של פושע: כייס, שודד וגנב. הוא מספר לנו על הילדות הקשה שלו, על אמו המזניחה ואביו האלים. מה יכול "לצאת" מתוך בית שבו האב לוקח את בנו הקטן לגנוב, ומלמד אותו שהירח הוא האויב הכי גדול שלו? למה אפשר לצפות מילד שאביו התאכזר אליו כל כך – למשל, את גור הכלבים האהוב שלו הוציא מהבית ונטש בשדה מרוחק, וזאת – בנוכחות הילד שלבו נשבר?  

נל ליישון מעניקה לדובר שלה, גארי, קול ייחודי ומשכנע. גארי הוא אמנם פושע, אבל ברור לגמרי שאינו אדם רע מיסודו. כך למשל באחת הפריצות שלו אל החדר שבו מחזיקים את מעטפות השכר של מפעל כלשהו, במקום לקחת לעצמו את השלל הוא מכניס סכומי כסף גדולים לתוך המעטפות של הפועלים הפשוטים, על חשבון המנהלים, כמעין מעשה של רובין הוד, שנהג, כזכור, לשדוד את העשירים ולהעביר את כספם לעניים.

גארי הוא אמנם פושע, אבל הוא רגיש לזולת. כשהוא עד לפגיעה באישה זקנה הוא מתקומם, נזעק וזועם על מי שפגע בה, ומודיע לו שמותר לשדוד, אבל אסור לפגוע בזקנה חלשה ומבוהלת.  

שוב ושוב אנחנו נתקלים ברגישותו: כשהוא מגלה בוקר אחד ילד פעוט שמדדה אל חדר השינה של אמו וסוחב עליו חיתול כבד, גארי מסתלק משם. אמנם בלילה שכב עם אותה אישה, אבל כשהוא מגלה שהיא אימא, הוא מרגיש בכובד האחריות לשלומו של בנה הקטן. וזהו, כך נגלה לקראת סופו של הרומן, בעצם המוקד שלו.

כבר בהתחלת הסיפור מגלה לנו גארי שיש לו בן. מיהו אותו בן? איך הוא משתלב בתוך חיי הפשע של אביו? 

"גבירותיי ורבותיי," אומר לנו גארי לקראת הסוף, "הגענו לחלק האחרון במופע של גארי, אבל אל תמהרו. קחו את הזמן. לאט לאט, בנחת. כי אחרי שהחלק הזה ייגמר אנחנו נלך כל אחד לדרכו ואתם תיפרדו ממני. אם החזקתם מעמד, אם עברתם איתי את כל הדרך הזאת, אולי תגלו שלמדתם לחבב אותי. ואחרי העמוד האחרון, אולי אפילו תתגעגעו אליי. אתם יודעים עליי הרבה כי קראתם את הזיכרונות שלי. האמת היא שאתם יודעים עליי המון, כמו שאמרתי לכם שיקרה. ויותר מהכול יש דבר אחד שאתם יודעים מצוין (ואם לא אז לא הקשבתם כמו שצריך ומגיע לכם בעיטה בישבן), וזה הדבר: אני יודע הכול. ובגלל שאני יודע הכול אני גם יודע מה אתם חושבים. ואני יודע מה אתם רוצים.
[…]
ועכשיו אני יכול להשאיר אתכם ככה ולא לספר לכם כלום. אני יכול, אני יכול להשאיר את החורים פתוחים ולא לסגור אותם. אני יכול להשאיר אתכם מתחת לעצים בפארק ולא לזרוק לכם פירור.

אבל אני לא בנאדם כזה, נכון?"

הוא אומר, ואז מספר לנו הכול. שוזר ביחד את כל החוטים בסיום דרמטי,  מפורט ומרגש.

כדרכה של ספרות טובה, המציאות שנל ליישון בוראת שובה אותנו לתוכה. כמו שבספריו של המינגווי אנחנו מתפעלים מדייגים או מטוריאדורים, גם אם בעולם האמיתי אנחנו סולדים מפניהם, כך גם בספר שלפנינו אנחנו מוצאים את עצמנו מצדדים בגנב, שיודע היטב את "מלאכתו": אנחנו מלווים אותו כשהוא מפיל את המעיל שלו, כבר בתחילת הסיפור, על תיקה של אישה שיושבת בפאב, ואז מרים אותו ביחד עם המעיל. אנחנו מלווים אותו אל השירותים, שם אנחנו מתרגשים ביחד אתו מהשלל. ואנחנו מבודחים ביחד אתו כשהוא חוזר אל הפאב, מנחם את האישה שגילתה כי מישהו גנב את ארנקה, ומזמין אותה לכוסית שתייה, בעזרת הכסף שזה עתה גנב ממנה, ועוד זוכה לשבחים: "בזכות אנשים כמוך […] עוד יחזור לי האמון באנושות. והיא מקרבת את הכוס לפה, שותה את הבועות שקניתי לה בכסף הנחמד שלה."

אז כן, כמובן שאנחנו מתעבים גנבים, אבל לא כאן. לא בספר הזה.

ועם זאת, אנחנו גם מתייסרים עם גארי. עם ניסיונותיו להשתקם, להתיישר, להצליח לחיות אחרת. מתייסרים אתו כשהוא מרגיש שהוא "חוזר להיות מה שבני אדם היו פעם. אני שחוזר להיות חיה". וכשהוא רואה באיזשהו בוקר את האנשים סביבו: "אני רואה את האורות נדלקים בדירות ממול כשאנשים מתעוררים. הם גם כן חיות, בדיוק כמוני, רק שבייתו אותם. הם בכלובים והם יוצאים משם בשביל ללכת לעבודה, יש להם שגרה, לוחות זמנים, כל מה שהבעלים שלהם נותנים להם…"

וזה יופיו של הסיפור: הוא לוקח אותנו אתו לכל מקום שאליו הוא מבקש להגיע אתנו.

תרגומו של הספר הוא מעשה מחשבת. רותם עטר הצליחה להעביר את שפתו של גארי לעברית משכנעת. מצד אחד – מלוטשת ומדויקת, ומצד שני – כזאת שיש בה שיבושים שמרמזים על הרובד הלשוני שבו גארי מדבר. למשל, "עשתה לי כן עם הראש" (במקום המילה המקובלת, המעצבנת, "הנהנה"), או "אני מכניס את התיק מתחת למיטה והולך לכניסה בדיוק ששרון נכנסת בדלת" (במקום, כמובן, כששרון, וכן הלאה). השיבוש הקטן הזה, האופייני כל כך לדוברי עברית כשהם לא מדייקים, מיטיב לחקות את רוחה של האנגלית של גארי. 

המתרגמת השכילה גם להערות לעברית הקשרים תרבותיים שהקורא הישראלי לא מכיר בהכרח. למשל את Guy Fawkes Night, הלילה שבו נהוג להצית באנגליה מדורות או לשלוח זיקוקים, תרגמה "בחג של ליל המדורות", ובכך תיווכה לקורא את המשמעות במקום לתרגם מונח זר שהקשרו אולי אינו נהיר. 

לסיכום, מדובר בספר קריא, מעניין ומעשיר. 

תרגמה: רותם עטר

Nell, Leyshon
Memoirs Of A Dipper

הם הגיעו לישראל בשנות התשעים. ילדים, בני נוער, והוריהם, שעקרו את עצמם מהמקום שבו נולדו, כדי להעניק לדור הבא סיכוי לעתיד טוב יותר. 

איך הם התקבלו כאן? איך השפיעה עליהם ההגירה? היכן הם כיום, מבחינת התפיסה העצמית שלהם, הקשר אל השורשים "הרוסיים"? (רק לאחרונה הבינו הכול חווייתית ש"רוסיה" היא לא ברית המועצות לשעבר. הפלישה לאוקראינה הבהירה היטב את ההבדלים. עד כדי כך ששמעתי לאחרונה אישה שהשיבה לשאלה "מאיפה את?" "מרוס–… אוקראינה." עד כדי כך הפנימה בעצמה את הטעות השכיחה בקרב ישראלים, כאילו כל מי שהגיע "משם" יכול להיקרא "רוסי".) 

את הסדרה, שיש בה שלושה פרקים מרתקים, מרגשים, נוגעים ללב, הקדישו יוצריה להוריהם. אם כך, גם היוצרים נמנים עם בני ה"דור וחצי": אלה שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל הם חצויים: את התרבות הרוסית שימרו, ואת הישראלית אימצו. 

המרואיינים כולם אנשים מרתקים. רובם הצליחו, השתלבו היטב בחברה הישראלית, והם תורמים לה בכל התחומים. (רק אחד מהם היגר לקנדה, ועדיין, כעבור חמש עשרה שנה בטורנטו, הוא אומר שהוא מרגיש ישראלי, ומיודד עם מהגרים כמוהו שגם הם שירתו בצה"ל!). אחת המרואינות מונה לקראת סופו של הפרק האחרון את ההישגים של העולים הללו, ואת תרומתם הרבה והמשמעותית לחברה הישראלית.

אבל הסיפורים, כשפורטים אותם לפרטים, כשמתקרבים אל הַמְּסַפְּרִים, קשים מנשוא. למשל, אותו ילד שביומו הראשון בישראל יצא אל הגינה הציבורית כדי לבדוק "איך נראה פארק בישראל", וחטף מכות רצח מחבורה של בני נוער ישראלים, סתם כך, רק משום שנראה להם זר, ולא דובר עברית. וזה לא הסיפור הקשה מכולם. כי בתחילתו של הפרק השלישי מראיינים את אלה נלימוב, ששתי בנותיה הצעירות נרצחו בפיגוע בדולפינריום. בניגוד לשני הפרקים הראשונים, שבהם פותחים המרואיינים בסיפורים על הקשיים שחוו כשהגיעו לישראל, אלה נלימוב דווקא מתחילה בנימה אופטימית כל כך. בנהרה על פניה היא מספרת כמה שמחו עם העלייה. כמה אהבו את ישראל, את השמש, את הים. כמה התפעלה מבנותיה המוצלחות, היפות כל כך. ואז מגיעה המכה ששוברת את הלב.

ועם זאת, כשנלימוב נשאלת לקראת סופו של הפרק השלישי אם היא מתחרטת על כך שהיגרה לישראל, היא אומרת בתוקף שלא. למרות הכול, היא לא מתחרטת. אילו תעצומות נפש, וכמה מרשימה ומפעימה האישה הזאת. איך כוחותיה מאפשרים לה להפריד בין מה שקרה לה, לבין ההחלטה העקרונית שהחליטה, להגיע לישראל. בכתבה מאותו לילה, מחדר ההמתנה באחד מבתי החולים שאליהם נהרו הורים ובני משפחה אחרים כדי לחפש את ילדיהם, בתקווה ש"רק" נפצעו, אומרת אחת האימהות: "בשביל מה עלינו לארץ? למען הילדים!" הכאב קשה מנשוא. (מעניינת גם האבחנה לגבי מה היו תוצאות הפיגוע מבחינת התפיסה הפוליטית של אנשי אותה עלייה). 

הסדרה מתארת אינספור קשיים בלתי נסבלים שהמרואיינים נאלצו להתמודד אתם. למשל – העלבון והזעם שמתארות שתיים מהם:  שכשביקשו להינשא, ופתאום נודע להם שהרבנות מטילה ספק ביהדותן. איך, אחרי עשרות שנים שהן כאן, כשבתעודת הזהות שלהן כתוב שהן יהודיות, איך אחרי ששירתו בצבא והן עובדות, משלמות מיסים, חיות כמו כולם, פתאום מתברר להן שהן אמורות להוכיח את זהותן. קושי אחר שמתארים הוא ההשפלה שחשים מי שהוריהם נאלצו להתחיל מחדש, מתחתית הסולם החברתי. אדם שהיה מהנדס, שניהל משרד גדול, נאלץ להתפרנס משטיפת מכוניות, ואז אפילו שם מפטרים אותו.

לא כל ההורים הצליחו להתמודד עם הקושי. אחת המרואיינות משחזרת את היום הנורא שבו אביה התאבד.

קושי נוסף מגיע עד ימינו אלה: גם העולים ש"הצליחו", שהשתלבו במעגל העבודה והם מתמידים בו עד היום (גם אם במשרות שהן הרבה מתחת לכישורים וליכולות שלהם), חייבים להמשיך לעבוד בזיקנתם, כי הביטוח הלאומי אינו מכיר בוותק שצברו "שם", ולכן הפנסיה הזעומה שהם זכאים לה לא מאפשרת להם לפרוש מהעבודה. הם זקוקים לעזרה של הילדים שלהם. ולא כולם מוכנים לקבל עזרה כזאת. שלא לדבר על הקושי הנפשי שהם חשים כי לעולם לא יוכלו לעזור לילדים, וכך גם בני הדור הבא בעצם מקופחים, בהשוואה עם בני גילם שהורי הוריהם יכלו לעזור להם לרכוש דירה, והם יורישו בבוא העת לילדיהם.  

נדרש לפחות עוד דור, מסביר אחד המרואיינים, עד שהכול יתאזן. ההורים, וגם ילדיהם, בני "דור אחד וחצי", הם עדיין סוג של דור הַמִּדְבָּר. 

אבל הם לא מקטרים. הם גאים בעצמם, בהישגים שלהם, בהצלחתם לשמר את התרבות שממנה הגיעו. חלקם למשל מנחילים אותה, את השפה הרוסית, גם לדור הנכדים. כולנו יכולים להצטרף אליהם בהתפעלות ובשמחה על כך שהם כאן, יוצרים, מצליחים ומפרים את החברה הישראלית בכישוריהם ובכישרונותיהם. 

אנה אנקוויסט היא סופרת מצליחה מאוד, שבמקביל לכתיבה ממשיכה לעבוד במקצועה כפסיכואנליטיקאית. בספרה החמישי, המרדימנים,  יצרה את דמותו של דריק דה-יונג שהוא פסיכואנליטיקאי, כמוה, כמו גם פטר, חברו הקרוב וגיסו, הנשוי לסוזן, אחותו של דריק.  סוזן, לעומת אחיה ובעלה, בחרה בתחום התמחות אחרת כרופאה: היא מרדימה.

לכאורה אין שום קשר בין שני תחומים הללו, פסיכיאטריה והרדמה, אבל ברומן שלפנינו מראה לנו אנקוויסט שאלה בעצם שני קצוות מנוגדים על רצף אחד: האנליטיקאי שואף לחשוף כאבים, לתת להם מילים: "אנחנו האנליטיקנים מספרים סיפורים, ובעזרת הסיפור הטוב ביותר אנחנו מִסבּרים את אוזנו של המטופל. על הסיפור הזה אנחנו מסכימים במהלך הטיפול, הסיפור הופך לאמת שאליה קושרים את כל הרגשות והפנטזיות. כך נוצרות שלווה ומבניות במחשבתו של המטופל על עצמו, ואז אנחנו יכולים להתחיל להכין את הפרידה. אנחנו לא היסטוריונים." מטרתו של הפסיכואנליטיקאי היא "לדבר על החרדה, לגעת במאוויים הלא מודעים. לקרוא להעברה בשמה, כדי שהעניין יהיה נוכח בחדר, ויהיה אפשר לדבר עליו, ומהטופל לא יצטרך עוד לחוות את הקונפליקטים שלו בעולם שמחוץ לקליניקה."

למרדימה לעומת זאת, "דיבורים גורמים אי נוחות. לא מקרה הוא שהפציינטים שלה חסרי הכרה".

המרדימים שואפים לנתק את הפציינט מהכאב שהוא עלול לחוש אם לא יעזרו לו. הם "משאירים לאחרים את מלאכת התליין": הכירורגים הם אלה שחותכים בבשר החי. אצלכם הכול חד משמעי וברור (לכאורה?): "כשלחץ הדם עולה נותנים ניטרוגליצרין, כשהוא יורד משתמשים באפינפרין."

הפסיכיאטריה היא "ביצה של ערפולים שצריך לתמרן בה בעזרת האינטואיציה", וסוזן המרדימה לא מצליחה להבין את הקונצפיה הבסיסית הניצבת במרכזה: איך "המודעות לסבל יכולה להיטיב עם מישהו – זאת תעלומה בעינייה." היא וחבריה למקצוע "דואגים שהפציינט שלנו לא ירגיש שום דבר", ובכלל, מבחינתה, "מוטב להרגיש כמה שפחות".

האינטראקציה של מטופלים עם המרדים שלהם קצרה מאוד: כמה חילופי דברים, שלוש ארבע שאלות וזהו, הם שוקעים בתרדמה. וכשהפרוצדורה נגמרת, גם הקשר נגמר.

אצל הפסיכואנליטיקאים, לעומת זאת, הקשר חייב להיות ארוך, והוא מצריך חשיבה בלתי פוסקת. אפילו ממש בתחילתו האנליטיקאי חייב להיזהר: המטופלים "בורחים אם אתה מעמת אותם עם דעות או תובנות לפני שהם נותנים בך די אמון." ובהמשך עליו לשים לב בלי הרף לכל אמירה ולכל ניואנס. הפסיכואנליטקאים, כך מסתבר מהרומן, לא מפסיקים לנתח גם את עצמם ואת הקרובים אליהם. אנחנו רואים את דריק מנתח את עצמו ואת זולתו בלי הרף. "אסוציאציה משונה" הוא אומר לעצמו על עצמו בתגובה למחשבה שעולה בדעתו, ובמקרה אחר הוא אומר לעצמו "זה נקרא התקה, ובכל זאת הוא עולה על האופניים": כל מעשה, כל הרהור שלו עובר אנליזה פנימית. אנקוויסט יודעת מן הסתם על מה היא מדברת, בהיותה אשת מקצוע….

מעניינת במיוחד גישתם של שני הרופאים כלפי המקצוע שלהם, כשמדובר בחייהם עצמם. כך למשל דריק אומר לעצמו, לקראת חג המולד, ש"עזרה למטופלים לעצב מחדש את חג המולד שלהם היא עניין אחד, אבל צליחה בשלום שלו עצמו את ימי החג היא דבר אחר", וסוזן, אחותו המרדימה, שכל כך עסוקה בהפגת כאבם של אחרים, "מנידה את ראשה לשלילה" כששואלים אותה אם עברה אי פעם הרדמה, "'גם לא זריקת אפידורל?", שואלים אותה, והיא מגיבה, בזעזוע: "תעשה לי טובה, זה בכלל לא בא בחשבון מבחינתי. הדקירה הזאת בעמוד השדרה נראתה לי יותר מדי מסוכנת".

מדהים לקרוא דברים כאלה מפיה של מי שכל היום נותנת לפציינטים שלה טיפולים מהסוג שנראה לה מסוכן מדי, כשמדובר בה עצמה!

אפשר אולי לטעות ולהבין שהמרדימנים הוא סוג של ספר עיון שדן בהבדלים בין שני התחומים הרפואיים, ולא היא. אנה אנקוויסט מצליחה לרקום סיפור עם עלילה שהולכת ומסתבכת, עד שהיא מגיעה אל שיאו של קונפליקט טרגי שמתרחש – כדרכן של טרגדיות – בתוך המשפחה. הוא לא רק מעורר מחשבות, אלא גם מושך מאוד לקריאה.

תרגם מהולנדית: רן הכהן

Anna Enquist De verdovers

הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

"אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!"
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

עופרה עופר אורן

"אף אחד לא באמת ניצל משום מלחמה שהוא משתתף בה. יש כאלה שמתים מיד במקום ויש כאלה שמתים לאטם במקומות אחרים. התוצאה בסוף דומה", אמרה פעם פלורה לצעיר אחיה, ששמו נעים.

לימים קרא נעים קרא לבתו על שמה, אבל פלורה השנייה שינתה בבגרותה את שמה, בחרה להיקרא "אלה". האם נעים נעלב? התקומם? כעס? לא ולא. אמנם אהב את אחותו הבכורה אהבת נפש, אבל הוא שמח לאפשר לבתו לבחור את דרכה בחיים, וגם את שמה.

הקשר בין שני האחים, פלורה ונעים, מיוחד במינו ויוצא דופן. לא בכדי נקרא הספר "תמיד פלורה": האחות הבכורה היא לאחיה מקור של אהבה, קבלה, חוכמה, היא המצפן והדרך, הרוח הנושבת וגם הסלע שעליו אחיה מתנפץ, והיא יודעת לאסוף אותו אליה בהבנה ובחמלה.

פלורה לוחמת צדק, היא מפגינה עם הפנתרים השחורים, היא מאמצת אל לבה ניצולת שואה ערירית ונאבקת למענה, עם זאת, היא יודעת: "אף אחד לא באמת ניצל משום מלחמה". היא עצמה מעדיפה לוותר ולא להילחם בקרב האחרון שזומן לה: מסרבת לעבור טיפולים ונכנעת למחלתה.

אנחנו לומדים להכיר את פלורה באמצעות המכתבים שבתו של נעים מוצאת בביתו, זמן מה אחרי שמת. להפתעתה – הם כולם מופנים אליה. אביה מספר לה בהם על עצמו, על חייו, על אחיותיו ואחיו, ובעיקר על פלורה, שהקשר אתה עובר כחוט השני בכל מעשיו ומחשבותיו.

פלורה הייתה תמיד "מאלה שמודדים את חייהם לא לפי מספר הנשימות שנשמו אלא לפני מספר הרגעים שבהם עצרו את נשימתם": בכל רגע של חייה, שהם עתירי מחוות רחבות ומרוכזים מאוד היא מקפידה להישאר נאמנה לעצמה. שנים רבות אחרי מותה מספרת עליה בתה רונה שהבינה את ההבדל המהותי שיש ביניהן כשנוכחה איך שתיהן מכינות מרק מתערובת מוכנה: הוראות ההכנה ממליצות להוסיף ארבע כוסות מים. רונה הוסיפה חמש, "כדי שיספיק", פלורה הוסיפה שלוש, "כדי שיהיה סמיך". מה ילמד נעים מאחותו? איך מה שלמד ממנה ישפיע על בתו?

נעים מחלק את חייו לסיפורים שהוא מספר עליהם לאחר מותו לבתו: הפרק העוסק במלחמת לבנון ובחבריו ליחידה; הפרק העוסק בסיפור האהבה שהיה לו בקרקוב עם פולניה שהכיר כשביקרה בישראל; הפרק העוסק בהתנתקות מגוש קטיף ובהשפעתה הקטלנית שהייתה לה על מי שנאלצו לעזוב את ביתם; הפרק שבו הוא מספר על המסע שעשה בארצות הברית עם פלורה אחותו, זמן לא רב לפני שמתה.

כל אלה הם בעצם תיאורים של המלחמות הקטנות והגדולות שהשתתף בהן. הראשונה היא זאת שחווה בבית הוריו: אביו האלים, אמו החלשה. רונה אחייניתו מספרת לו שרק אחרי שאמה מתה הבינה שאסור לסלוח לסבה, ושאי אפשר למצוא לו הצדקות: "גם אני מסרבת לקדש את הסבל שהוא עבר כתירוץ למה שהוא עשה. לא – חד משמעי. אני לא מקבלת שום קביעה דטרמיניסטית אפריורית שכזו. אדם מתנהג כמו חרא, סליחה על הביטוי, כי הוא נותן לעצמו להיות כזה ולא רק מפני שאביו גידל אותו כך או אחרת. אתה יכול תמיד לבחור, אתה תמיד צריך לבחור, אתה תמיד חייב לבחור בטוב. כך אני מאמינה. ואמא שלי, אחותך, היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך."

אז כן, אין במלחמות ניצולים, אבל יש כאלה שמנצחים בכל זאת במלחמת הקיום, אם חיו בכנות וביושר. כי "מסכה על הפנים זה כמו מרפסת מפוארת בבית בלי יסודות. רק אסון יוצא מזה. כל רעידה הכי קטנה תמוטט אותו".

"לכל ספר יש את הרגע שלו," מספר לנו יובל אלבשן, המחבר של הרומן תמיד פלורה, מפיה של הדמות שבדה: הציטוט מופיע בעבודת הדוקטורט שכתבה פלורה. "הרגע שבו הוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם, הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו." מצאתי רגעים רבים כאלה בספר. הוא אמנם ראה אור ב-2009, אבל הנה הוא מוכיח את צדקת דבריו: ספרים ממשיכים להתקיים, ואפשר להגיע אליהם גם מקץ שנים ולשמוח בהם.

יש משהו שמכמיר את הלב בעשייה הזאת: בת שכותבת את הספר ועל הספר שאמה רצתה בו. בהקדמה למחברות של מרתה מספרת טלילה קוש כי קיבלה מאמה דפים עם הכותרת "זיכרונותי", ועד שלא קראה את מה שאמה כתבה, לא ידעה מאומה על קורות בני משפחתה: "עד אז גם לי לא היה עבר."

חלקו הראשון של הספר כתוב בגוף שלישי. קול חיצוני מספר לנו על כניסתה של מרתה אל בית חולים לחולי נפש. מדובר במספר "כל יודע" חלקי: רובו של החלק הזה  מגיע אלינו מנקודת המבט של מרתה, ובחלקו האחרון – גם מנקודת המבט של פסיכיאטר שמטפל בה.

טלילה קוש שוזרת ברומן שלפנינו תיעוד ובידיון, "פרוזה וכתיבה דוקומנטרית", ככתוב על גב הספר. את עצמה, בתה של מרתה, היא מציגה בדמות בדויה של אישה בשם נעמי, והיא מנסה להבין מה עבר על אמה בימים שבהם אושפזה. מדוע קרסה נפשית? מה אושש אותה? עם מה נאלצה להתמודד?

בחלק הראשון נשענה אמנם על זיכרונותיה של מרתה, אבל גם על יכולתה לדמיין, להבין, להעמיק, לחדור אל הנפש של הגיבורה שלה, גם אם מדובר באמה.

בחלק השני אנחנו מוצאים תיעוד ישיר, בגוף ראשון, תיאור של הדברים שמרתה כתבה: את קורות בני משפחתה, איך חיו לפני השואה, איך אולצו להיפרד זמן קצר אחרי שהיגעו לאושוויץ, מה קרה כשאמה ואחותה הקטנה, בת השתים עשרה, נשלחו למקום שממנו לא שבו, ואיך היא ואחותה האחרת, אריקה, הצליחו לשרוד ביחד ולהישאר בחיים.

בחלק השלישי מובאים הדברים מנקודת המבט של הבת הבדויה, נעמי. אין לדעת מה בדברים שכתובים בחלק הזה נאמן לאמת ההיסטורית, מה באמת קרה למספרת, ומה טלילה קוש "המציאה", וזה גם לא משנה, שכן מה שהיא מספרת נכון ומדויק. "נעמי" מספרת על הקושי שהיא ואחיה חשו: "מעולם לא הצלחתי להבין איך האשפוז של אימא, אירוע דרמתי בחיים של משפחה, עבר בלי שמיכאל ואני הבנו מה קורה, וכמעט בלי שידענו שזה קורה." הם לא ידעו שאמם התמוטטה נפשית, לא – שסבלה מדיכאון עמוק, ולא שאושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים בחיפה. 

יכולתה של טלילה קוש לחדור אל התודעה של אמה מפעימה. היא עוברת ביחד אתה את תקופת האשפוז, הנפילה, ההתאוששות וההתחזקות ולבסוף – את מה שקרה לה כשנסעה לטיול שורשים בעיר מולדתה, אחרי שמסך הברזל נפל וברית המועצות התפרקה. 

ככל שאני קוראת על מה שעבר על השורדים, בני הדור שקדם לדורי, מתחוור לי עד כמה אי אפשר להבין. "זה קרה מהר מאוד," אומרת מרתה לפסיכיאטר שמטפל בה, "הם היו צריכים להזדרז להרוג אותנו לפני שתסתיים המלחמה." שהרי היא, כמו יהודי הונגריה, הגיעה לאוושויץ לקראת סוף המלחמה. הציניות שלה אינה מסתירה את הכאב, ואינה יכולה לעמעם אותו. 

הדילמה הגדולה שמרתה מתמודדת אתה לאורך הספר היא – האם לספר לילדיה מה עבר עליה? האם הם יוכלו להתמודד עם הידיעה? איך יכול להיות שכאשר בתה התבקשה, כשהייתה תלמידה בבית הספר, לראיין ניצולי שואה כדי שיספרו לה מה עבר עליהם, לא עלה על דעתה לשוחח עם אמה, אף על פי שהיה לאם מספר מקועקע על הזרוע? 

האם השתיקה הממושכת באמת מגינה על הילדים, או שמא היא רק מחמירה את אימתם? מה יקרה להם אם ידעו מה עבר על הוריהם? "אני בטוחה שהם שתקו גם מרוב אהבה ודאגה כלפינו," כותבת טלילה מפי הגיבורה שלה, נעמי. "הם לא רצו שגם אנחנו ניפגע, כנראה זה מה שהם חשבו, פחד ואהבה חיזקו עוד ועוד את השתיקה, שהלכה והתבצרה בתוך בונקר, שלושה קילומטרים מתחת לאדמה." אלא ש"אף על פי שהדברים היו קבורים באדמה, לא היה אפשר להיפטר מהם. הם היו סביב ואני תמיד הרגשתי שאני צריכה לשמור קצת מרחק כי אם נתקרב מדי זה עלול להיות מסוכן להם ולי."

הספר שלפנינו מכיל את השאלה וגם את התשובה: השתיקה לא היטיבה עם מרתה. גם בעלה, אנדי, שלא התמוטט נפשית, שילם מחיר יקר: הוא מספר ברגע מסוים לפסיכיאטר של אשתו שהוא מרגיש מזויף, שכן כל חייו הוא מציג דמות שאיננה הוא באמת: דמות של אדם חזק, מתפקד, עשוי ללא חת, דמות של מי שמסתיר ומסווה בלי הרף, עד שהוא חש זר לעצמו. 

"כשחזרנו לעיירה וראינו אנשים נוצרים, זרים, בבית שלנו, לא רצינו להיכנס. אישה ישבה ותפרה במכונת התפירה של אימא… עמדנו והסתכלנו כמו… זו הייתה עוד מכה שהפילה אותך מטה."

הספר שלפנינו הוא תיאור המאבק להמשך ההישרדות, אחרי שהגוף ניצל. אחרי שהניצולים שרדו. אחרי שבנו לעצמם בית, הקימו משפחה – הצליחו! – אבל רק לכאורה. הכול לכאורה. כי גם מי שנשארו בחיים השאירו מאחור לא רק את בני המשפחה שנרצחו, לא רק את הקיום הבטוח שקרס בבת אחת. גם עתידם נגזל מהם לצמיתות. לעולם לא יוכלו לשוב ולהיות הילדים חסרי הדאגה המוגנים, שחולמים על העתיד שאיננו, ולא יהיה לעולם. 

הנה מה שקורה לספרים: יש להם סיכוי לזכות בחיי נצח, או לפחות – בחיים ארוכים בהרבה מאלה של מי שכתבו אותם. הם יכולים להישאר על המדף במשך עשרות שנים, ולחכות שם לתורם: הוא עשוי להגיע! ואז – הם שבים ומתקיימים במציאות, בתודעתו של הקורא המתאחר, חיים בו ומדברים אליו. הסופר הלך לעולמו לפני שש עשרה שנה, אבל הוא כאן. שב ומספר. רוחו מתקיימת שוב, ודבריו יפים כל כך!

על המדף חיכה לי הרומן – ושמא הנובלה? – ליצני החצר מאת אביגדור דגן, מאז שיצא לאור במהדורה השביעית, ככתוב בעמודיו הראשונים של העותק שבידי, ב-1991. סוף סוף הגעתי אליו.

עלילת המסגרת של הסיפור מתרחשת בירושלים באמצע שנות השישים, אבל לבו במה שקרה לגיבוריו שלושים שנה לפני כן, במקום שבו נפגשו ארבעה "ליצנים" יהודים: האחד הוא המספר, הנושא על גבו חטוטרת שבאה עליו בעקבות תאונה איומה: דקות אחדות אחרי שנולד שמטה אותו המטפלת בבהלה, בשל האש שאחזה במצעים של אמו, היולדת. בעבר כיהן כשופט, וכשהגיע למחנה הריכוז גילה שיש בו היכולת לחזות עתידות; השני הוא ליאו ריזנברג נמוך הקומה, שיודע תמיד כיצד להצחיק את זולתו; השלישי הוא מקס הימלפרב, הקורא בכוכבים, והרביעי – אדם ואהן, להטוטן "שכישוריו וזריזותו לא פסקו מלהפליא ולרתק את אדוננו ומגיננו אדיר הכוח".

אותו אדון אדיר כוח הוא קצין האס-אס קוהל, שלקח תחת חסותו את כל הארבעה, והם שימשו לו כקרקס פרטי: שעשעו אותו ואת אורחיו, והועילו לו בקריאת העבר והעתיד לבוא. כמו באדם בן כלב של יורם קניוק (שראה אור ב-1969, וייתכן שהשפיע על אביגדור דגן), שם מפקד מחנה ההשמדה הופך את אדם שטיין, יהודי שהיה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הבעלים של קרקס מצליח, לליצן ול"כלב", גם בחצרו של קוהל יש שני כלבים, אבל אלה אינם חוברים אל הליצנים אלא מאיימים עליהם בכל תחילת הופעה בפני קוהל, "אדון חיינו ומותנו הכול־יכול".

באחד הלילות, כשהלהטוטר הפליא להקפיץ באוויר כדורים או בקבוקים, הגמד התגלגל על הרצפה וטיפס על כתפיו של הלהטוטן, הקורא בכוכבים הציץ כלפי מעלה מתוך גליל קרטון והמספר רץ קדימה, "מניף זרועותיי ומחקה את מעוף הציפור", אבל "בשל החטוטת שלי וראשי היושב עמוק בין כתפי" נראה כמו עטלף, התרחשה זוועה עוד יותר קיצונית מתמיד, אפילו בנסיבות של מחנה ההשמדה: קוהל מתערב עם אורחיו על סכום כסף ניכר שאף אחד מהם לא יצליח להסיט את תשומת לבו של הלהטוטן, עד שייכשל ויפיל את אחד הכדורים המתעופפים באוויר. אכן, הלהטוטן אינו מאכזב. הקצינים הגרמנים מנסים להסיח את דעתו באמצעים שונים. למשל, מעמידים מולו אישה ערומה ומפתה. שום דבר לא משתבש אצלו, הוא ממשיך להעיף את הכדורים באוויר. עד שאחד המסובים, סרן וָלץ, שמתרגז על אובדן הכסף הצפוי לו, בשל ההתערבות שנכשל בה, מעלה בדעתו רעיון איך להכשיל את הלהטוטן: הוא מצווה להביא למקום את אשתו של היהודי. היא מגיעה ועומדת מול בעלה. שום דבר. הוא ממשיך להעיף את הכדורים כסדרם. עד שוָלץ המתוסכל שולף את אקדחו ויורה באישה. הלהטוטן לא נשבר. הוא ממשיך וממשיך להעיף את הכדורים.

בספרו האדם מחפש משמעות טען ויקטור פראנקל, שכמו אבידגור דגן וכמו גיבורי סיפורו היה אסיר במחנה ריכוז נאצי, שכדי להינצל ולהישאר בחיים לא היה די רק במזל. לדבריו, שרדו מי שהיה בחייהם פשר. פראנקל מונה ארבע קטגוריות עיקריות של פשר: אהבה, יצירה אמנותית או מדעית, קרבה אל הטבע, ואמונה דתית. למי שרצה להישאר בחיים כדי לשוב אל אהוביו או כדי ליצור, למי שהטבע מילא אותם בתחושה של משמעות ולמי שהאמינו שהתוכנית האלוהית מתקיימת, גם אם אינה נהירה להם, היו תעצומות נפש שעזרו להם להישאר בחיים, גם בנסיבות הבלתי אפשריות של מחנה הריכוז.

מה אם כן גרם לאדם ואהן, הלהטוטן, להמשיך לחיות, גם אחרי שרצחו לעיניו את אשתו האהובה?

זהו בעצם עניינו של הסיפור.

אביגדור דגן בוחן את המשמעויות לפשר שאותן ציין ויקטור פראנקל, בלי להזכיר אותו או אותן במפורש. את האמונה באלוהים, למשל, הוא מתאר כך: "אלהים היה חצאיתה של אמא, במקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים עליך יד, מקום מקלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו. הכול פנו אליו, הכול דיברו אליו. כמה כל הזמן, כמה לעיתים קרובות, ואחרים, רק בשעות הקשות ביותר, אבל כולם רצו להיות קרובים אליו לפיחות פעם אחת."

על האהבה הוא כותב שהיא "איננה דומה לירח שנעלם ומופיע מחדש. משהחלה האהבה להיעלם, היא נמוגה בסופו של דבר, במין בושם מתוך ורד שכמש."

יפי העולם הוא הגעגוע של הקורבנות אל "כל ורד, שאת בושמו לא שתו לרוויה, כל רחש בצמרות העצים שלא האזינו לו ביראת כבוד."

אבל מסתבר שיש בעולם שמתאר אביגדור דגן מניע נוסף לכאורה, על אלה שמנה ויקטור פראנקל: התקווה לנקום.

האם יש קשר בין אמונה באלוהים, לרצון בנקמה? "נכון, אלוהים דיבר לא פעם על נקמה, אבל ברוב המיקרים היו אלה חשבונות שיש לחסלם בין אומות ולא בין בני אדם, ואפילו כשהיתה לשונו מפורשת כמו בשעה שאמר 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך', עדיין לא היתה תשובה לשאלה איך יכול אדם לקחת על עצמו את ענישת הפשע בלי לעבור בעצמו על הצו הברור מכל, הדיבר המפורש 'לא תרצח'".

בדיעבד נודע למספר שהתקווה ושאיפת הנקם היא זאת שדרבנה את חברו להמשיך לחיות. האם הנקמה אפשרית בכלל? האם היא מספקת?

במהלך דומה לזה של סיפורי אלף לילה פוגש המספר בירושלים את אדם ואהן עשרות שנים אחרי שנפרדו לאחר שהשתחררו ממחנה הריכוז. במשך כמה לילות רצופים מספר לו ואהן מה קרה לו במהלך השנים, איך תר אחרי הרוצח, איך הצליח (לדעתו – בעזרת האל!) לאתר את וָלץ, ואיך תכנן את הנקמה. הוא דומה במאמציו לסיזיפוס: "כל לילה, לפני שנרדמתי, גלגלתי את סלע השאלה הזאת [השאלה – אם יש טעם בקיום האנושי!] אל ראש ההר, ובכל פעם מצאתי אותו שוב לרגלי ההר, בלי תשובה."

אבל אז הוא מרגיש שאם ירצח את הרוצח, יגלה שהוא דומה לו. "האם הוא רוצה להשתוות אליו באכזריותו?" האם גם הוא מסוגל לרצוח אדם חסר ישע (שכן לכד את וָלץ, קשר אותו ולקח אותו לחוף נטוש, שם יוכל, כך חשב, לבצע בו את זממו).

בתום סיפורו של אדם ואהן, המספר, ואתו גם אנחנו, נשארים עם התהייה: האם אלוהים משחק בנו, בני האדם, ומשתעשע בנו, כמו שעשה קצין האס-אס עם ארבעת הקורבנות בקרקס הפרטי שהקים לעצמו? "אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

יש לכמה מהשאלות הללו תשובות: כשהולכים לאיבוד, משוטטים מותשים ביער, ופוגשים מישהו שאין אתו שפה משותפת, ולפיכך – אינו יכול להעניק למשוטט האובד הנחיות איך למצוא את דרכו, עדיין תיתכן נחמה, ואפילו גאולה: "זה שאתה פוגש יכול לעזור לך, גם אם אינכם מדברים במקרה אותה שפה. הוא רק יחייך, או יושיט לך יד, או יטפח על גבך, וכל זה יעודד אותך ויקל על המשך המסע. ויש עוד אפשרות אחת. זה שפגשת, גם הוא הולך לאן שהוא. ואם אינך מוצא את הדרך שלך, למה שלא תלך איתו? לאן שתגיע, זה יותר טוב מלהמשיך לגשש באפלה
לבד."

הגאולה האפשרית היא, אם כן, בקשרים אנושיים.

ובכלל, "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תיכנס אתה בינתיים תעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל."

המסקנה הזאת, ההומנית כל כך, שמחה אותי מאוד. לכאורה – מובנת מאליה. ובכל זאת, טוב לקרוא אותה מנוסחת, פשוטה ובהירה.

תודה, אביגדור דגן, אמנם איחרתי לפגוש בך, אבל הנה, לא החמצתי את דבריך כליל.

נוכחתי לראות שהספר ראה שוב אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2017. ייתכן שעדיין אפשר – וכדאי! – למצוא ולקרוא אותו.

הגרמני הוביל את קוּבָּה אל הדרגש שהוקצה לו, ויצא מהחדר, שני הגברים
ששכבו על הדרגש הצטופפו ופינו לו מקום. הוא השתחל והתכווץ ביניהם.
הבל פיהם היה חמוץ וזר. מאיפה אתם? מראבקה. אני מנובי-טארג, ואני מכיר
את ראבקה. תישן, בחור, אתה תזדקק לשינה הזו, מה שהכרת לא חשוב עכשיו…
למה נתנו לי את הדרגש הזה, למה לא השאירו אותי עם החברים שלי? פה אין
חברים, בחור, פה ישנים במקומות שהתפנו… ולמה יש פה מקום פנוי? תישן,
בחור… מה אתם עושים פה? עובדים. אם תעבוד ותשתוק תישאר בחיים… איך
קוראים לכם? אני פרדק והוא הנייק. לאח שלי קוראים הנייק… תישן. אח שלך
לא חשוב עכשיו. אז מי ישן פה לפניי? מי ישן כאן אתמול? קראו לו יצחק, הוא
היה מנובי סונץ… אני מכיר את נובי סונץ, זה לידנו. תישן, בחור… היינו במשאית
ושמענו את הרכבות נוסעות, אתם יודעים לאן לקחו את כולם? לא את כולם
לוקחים, אבל זה לא חשוב עכשיו… כמה זמן אתם כבר כאן? שלושה שבועות,
ותישן עכשיו… מה קרה ליצחק שישן פה אתמול? הוא לא רצה לשתוק, ירו בו.
קוּבָּה השתתק. על הקיר שמולו ריצדה בועת אור. הוא כיוון אליה את שתי
כפות ידיו. ראשים קרחים התרוממו ממרבצם על דרגשי העץ. עשרות זוגות
עיניים עייפות וצמאות התבוננו בהשתאות בצלליותיהם של שני ברבורים
שהחלו לשייט על הקיר המואר. יפים היו הברבורים. שקטות היו אדוות המים.

כמה שאני אוהבת את הכתיבה של הסופרת הזאת! כתבתי בעבר על כמה מספריה: A Redhead by the Side of the Road, Clock Dance, Half Truths and Semi Miracles, Vinegar Girl, Spool of Blue Thread, על נישואי חובבים ועל התרגומים הקלוקלים של ספרים קודמים (ונהדרים!) שלה:Tin Can Tree,  Celestial Navigation, Earthly Possessions, (שעובד לסרט קולנוע מצליח),  The Accidental Tourist, ורבים אחרים. שישה מהרומנים שכתבה עובדו לסרטי קולנוע מצליחים, ועל אחד מהספרים זכתה בפוליצר.

אהבתי את הספרים הקודמים שלה, יותר מאשר את אלה שנכתבו בשנים האחרונות, אבל בספר החדש, French Braid, היא חוזרת אל העוצמה והיופי, ואני – אל הענונג הצרוף שכתיבתה מסבה לי כבר עשרות שנים. כמה קשה היה לי להיפרד מצמה צרפתית, שראה אור לראשונה (באנגלית, כמובן) ב-22 במרס השנה!

למרבה השמחה, האפשרות לקבל אותו אלי בו ביום ישירות לקינדל הבטיחה שלא אאבד אפילו יום אחד. עטתי עליו, וההתנפלות על קריאתו הוכיחה שבצדק גמור.

צמה צרפתית, כמו מיטב ספריה של אן טיילר, הוא מעשה מחשבת של אהבה ואנושיות. מדובר, כתמיד, בסיפור משפחתי, הפעם – זה של משפחת גארט. אנחנו פוגשים לראשונה נציגה אחת שלהם ב-2010, בתחנת הרכבת בפילדלפיה. סרנה דרו והחבר שלה, ג'יימס, מחכים לרכבת לבולטימור, שם מתגוררים בני משפחתה. יש לדעת שכל ספריה של אן טיילר מתרחשים בבולטימור.

"זאת עיר טובת לב כל כך, כל כמה שזה נשמע פרדוקסלי," סיפרה טיילר בריאיון עיתונאי באפריל 2020, "כולם כאן, בני כל המעמדות והתרבויות, מתנהגים בסובלנות ובחסד. מספיק להתבונן במה שקורה למשל בתור בסופרמרקט, כשאחד הקונים מושך את הזמן, מונה מטבעות, או כשהקופאית לא יודעת מה הקוד של אחד המוצרים. תושבי בולטימור מחכים בשקט, או עוזרים,  ככל שהם יכולים. אף אחד אפילו לא מגלגל את העיניים! אני חושבת שזה משפיע על הכתיבה שלי. בסביבה כזאת, איך אפשר להמציא דמויות שאופיין רע?"

אכן, כל דמויותיה של טיילר מלבבות, וההיכרות אתן מרחיבה תמיד את הנשמה.

בספר שלפנינו בוחנת טיילר מה הדברים שיכולים להפריד בין בני משפחה, להרחיקם זה מזה. מה גורם להם לא ממש לחבב זה את זה, גם כשהם ממשיכים לאהוב. האמת מתגלה, לדבריה של טיילר כמו מה שקורה "כשאנשים מוצאים את עצמם פתאום על אי בודד או בתוך בניין שעולה באש, שכן אז האישיות האמיתית נחשפת," כך הסבירה בריאיון על אודות הספר. "לפעמים בני אדם מתרחקים. משפחות מתפצלות. אבל בדרך כלל מדובר בסיבולת, שהיא בעיני התכונה המעניינת ביותר בבני אדם."

וכך סרנה, הדמות הראשונה שמופיעה בתחילת הסיפור, רואה על הרציף גבר מוכר, נדמה לה שמדובר בניקולס, בן הדוד שלה, אבל היא לא בטוחה. בני המשפחה התרחקו זה מזה עד כדי כך, שניקולס, הבן של דיוויד, האח של אִמהּ (שמה לילי) כבר נהפך לאדם בעצם זר.

בפרקים הבאים אנחנו פוגשים את דיוויד כשהוא בן שבע. לילי בת חמש עשרה, ואליס אחותם בת שבע עשרה. הם יוצאים עם הוריהם בפעם הראשונה (ומסתבר בדיעבד – האחרונה) לחופשה משפחתית, בבקתה ששוכנת על חוף אגם. טיילר ניחנה ביכולת מופלאה ליצור דמויות ולתאר את היחסים ביניהן באמצעות מעשיהם והדברים שהם אומרים. הן קמות לתחייה, נעשות אמיתיות וספציפיות, עד שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, ממש כמו אל אנשים יקרים בשר ודם. הסצנה המשפחתית של בני משפחת גארט מתוארת לפרטיה, ואנחנו מלווים אותם ביחד, בבקתה שליד האגם. בסופו של הרומן ייוודע לנו מה עוד קרה שם, מה היו פרטיה של נקודת התפנית העצובה, הלא דרמטית מאוד, לכאורה, ובכל זאת – כזאת ששינתה את מהלך החיים של המשפחה כולה, תחילה את חייו של דיוויד, ובעקבות זאת, במידה מסוימת, גם את החיים של הוריו ואחיותיו. מה הטעויות הקטנות, הרות הגורל, שעושים בני אדם? מתי חוסר תשומת לב שולית, לכאורה, עלולה להשפיע באופן עמוק כל כך? לא מעשים פליליים, לא דרמות גדולות, רק קלקול קטן לכאורה, שאת תוצאותיו יכולה רק סופרת לתאר, כמו מבחוץ, שכן בני האדם שחיים את חייהם אינם יודעים הכול כמוה.

הסיפור עובר מתקופה לתקופה, מדמות לדמות. אנחנו משקיפים על מרסי, אמם של דיוויד לילי ואליס, ועל רובין בעלה. בהמשך, באחד הפרקים הבאים, נראה את המציאות מנקודת המבט שלו. כל אחד מהאנשים הללו נוגע ללב, פגיע ונזקק בדרכו, כך, דור אחרי דור, הורים, הוריהם, ילדיהם, נכדיהם, כמו בשירי הילדים הלא נגמרים, ששורת הסיום שלהם היא גם שורת ההתחלה, והם נמשכים ונמשכים (הדימוי לקוח מתוך הספר!).

בסופו של הרומן, אחרי שהכרנו את כל הדמויות ולמדנו לאהוב ולהוקיר אותן – את רצונן להגן זו על זו, את אהבתן ונכונותן להתפשר – אנחנו פוגשים שוב את דיוויד ואת ניקולס, שהוא עכשיו בעצמו אב לילד קטן, בן חמש.

פרק הסיום מתרחש ב-2020, בימי הקורונה. ניקולס מגיע אל הוריו עם בנו הקטן, כי אשתו רופאה והיא עובדת בלי הרף בחזית המאבק במגפה, והוא זקוק לעזרתם. שעשע אותי לקרוא את תחושת הפליאה של הדמויות כשהן רואות, במהלך ימי הבידוד שכפתה המגפה סרטים שבהם אנשים מצטופפים ומתקרבים זה אל זה. השתעשעתי כי כך כתבתי על Redhead by the Side of the Road, ספרה הקודם של טיילר: "אפשר להבין מתי בערך כתבה אן טיילר את הדברים הללו: לפני זמן לא רב. אבל את המציאות העכשווית לא יכלה כמובן לחזות או לדמיין. כשקוראים את אחת הפסקאות האחרונות בספרה אי אפשר שלא לחוש שמדובר בתיאור רחוק, מימים אחרים לגמרי, אלה שהיו לפני הקורונה, הסגר, המגיפות, הבידוד החברתי, הרחובות הריקים ובתי הספר הסגורים," והנה – היא עצמה כבר מתארת את המציאות שבה חיו רוב אזרחי העולם לפני כשנתיים.

התרגשתי מאוד כשניקולס, גיבור הפרק האחרון, מוצא בחדר בבית הוריו אלבום צילומים ישן (אנחנו כבר יודעים ממי ומתי הוא קיבל אותו). ניקולס מראה להוריו את הצילומים ותוהה – מי אלה? ואלה? לאיש מהם אין מושג. כשקיבצו את הצילומים באלבום ידעו כולם מי האנשים הללו, ולא העלו בדעתם שכעבור כמעט מאה שנה זהותם תתפוגג. (כל כך מוכר לכל מי שהיה עד לפינויים של בתים שדייריהם הזדקנו והלכו לעולמם). ניקולס ואשתו אינם יודעים על מי מדובר, אבל אנחנו הקוראים דווקא יודעים! האיש הלא מוכר הוא אביה של מרסי, כלומר – סבו של דיוויד, שאותו לא זכה להכיר. אנחנו אלה שיודעים עד כמה רובין, בעלה של מרסי והחתן של אותו סבא, חשש מפני החותן שלו, שממנו ירש את החנות לממכר אביזרי שרברבות (חנות שלימים תנהל אותה לילי, בתו). את החותן עצמו אמנם לא פגשנו בן דפי הספר, אבל למדנו עליו כשהשתכנו לזמן מה בתודעתו של רובין. אחר כך רואים צילומים של ילדות: אליס ולילי, ושל ילד, הוא דיוויד הקטן. ואנחנו נזכרים בחגיגת יובל החמישים לנישואים של רובין ומרסי. גם אנחנו כבר נוסטלגיים למשפחה הזאת. היינו שם כשהוא ערך לכבודה מסיבת הפתעה. שמחנו והתרגשנו כשרובין הכניס אז למכשיר הווידיאו קלטת שהמיר אותה מסרטים משפחתיים ישנים, והתבוננו ביחד עם בני משפחת גארט על עברם המצולם, עליהם כשהיו צעירים. רובין מבין פתאום שמרסי הזדקנה. ששיערה הבלונדיני האפיר – מעולם לא שם לב לכך… אבל גם עכשיו היא יפהפייה בעיניו!

הזמן חולף. הזמן חולף. הוא לוקח אתו את החיים ומשאיר רק זיכרונות. עד שגם הם מתפוגגים.

אבל לנו נשאר הספר. כי ברגע שסיימתי אותו, חזרתי מיד אל ההתחלה. צמה צרפתית הוא ספר מהסוג הזה!

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, תַּן מְיַלֵּל,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַתַּן מְיַלֵּל שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, יֶלֶד בּוֹכֶה,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַיֶּלֶד בּוֹכֶה שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

מילים: משה סחר
לחן: יוחנן זראי

מרלן דיטריך הגרמנייה, שפעלה נגד השלטון הנאצי ואף הצילה יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ביקשה לשיר את השיר "התן", ולמדה אותו מפיה של ריקה זראי, במהלך ביקורה בישראל ב-1960.

בביצועה אפשר לשמוע את עוצמת הקינה שביקשה להביע.

דיטריך המשיכה לשיר אותו גם אחרי הביקור בישראל, בהופעותיה באירופה.