התחלנו לצפות בסרט, ומיד עצרנו כי הבנו: מוטב לשמור אותו לצפייה משותפת עם בן העשר וחצי, (שהרי המְספֵּר, כך הוא מעיד על עצמו, היה בכיתה ד' כשהרפתקאותיו המתוארות בסרט התרחשו)! 

ואכן, כולנו – בן העשר (וחצי), כמו גם שני בני ה-70+, התענגו ביחד מהסרט החמוד הזה, וכל אחד מסיבותיו הוא. 

בהתחלה הילד קצת התלונן על "איכות הגרפיקה". ניסיתי להסביר לו שהיא בכוונה עשויה בפשטנות ובשטיחות, מן הסתם כדי שנחוש שאנחנו מושלכים בזמן כמה עשרות שנים לאחור, הוא לא קיבל את ההסבר, אבל בהמשך התרצה, ושכח את ההסתגויות. הסרט סחף גם אותו!

בוויקיפדיה מתארים את "אפולו ½10" כ"סרט מדע בדיוני מונפש", אבל רק המילה הרביעית מדויקת. לא מדובר במדע בדיוני אלא בסרט נוסטלגי שנוגע ללבם של מי שהיו ילדים או בני נוער באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.

במוקד נמצאת הנחיתה של אפולו 11 על הירח. הילד המספר חי ליד נאס"א, בפרבר אמריקני שכל שוכניו קשורים לסוכנות החלל. האבות עובדים שם בשלל משרות – פקידים, אנשי מנהל, וגם מהנדסים למיניהם, שכולם שותפים למשימה השאפתנית ההיא, להנחית אדם על הירח. הילדים חשים, כמובן, גם הם את ההתרגשות שמלווה את כל השיגורים לחלל, גם את אלה שקדמו לאפולו 11. באחת הסצנות מראים לנו למשל כיצד המורה דוחפת לתוך כיתת הלימוד את הטלוויזיה המונחת על כן מתגלגל (לא יכולתי שלא להיזכר בתחילת ימי כמורה לאנגלית, כשגם אנחנו נהגנו לגרור לתוך הכיתות את הטלוויזיה. ספרי הלימוד הותאמו למשדרים של הטלוויזיה הלימודית, והשאלות אם נצליח "לקלוע" לשעת השידור, אם הטלוויזיה תפעל כיאות, אם הילדים יקשיבו, לא הפסיקו להטריד אותנו אז…  קשה לשכוח כמה ייסורים התייסרתי אז עם The Sheriff of Hollywood Hills…). לֵאוּת הצטיירה גם על פניה של המורה המונפשת שבסרט, ואילו התלמידים שצפו בשיגור נראו נלהבים, והיה ברור שהתהליך מוכר להם היטב: הם ספרו לאחור, עד להכרזה ה-lift-off שלוותה כמובן בתשואות רמות.

אז על מה הסרט?

לכאורה מדובר בפנטזיה של הילד המספר: לפני השיגור של אפולו 11 היה שיגור סודי, אפולו ½10, שבו שלחו לירח… אותו! המדענים שהגיעו אליו בחשאי הסבירו לו שהחללית נבנתה בטעות קטנה מדי, ורק ילד כמוהו יוכל לטוס בה… וכך הוא מלווה במחשבותיו את השיגור, רואה את עצמו יושב שם, נרגש, מפוחד, מתגבר, נפעם – כל קשת הרגשות הצפויה… 

אבל בעצם, מתחת לסיפור העלילה המרכזי, הסרט מספר לנו על שנות ילדותנו. אמנם לא גדלתי בפרבר אמריקני עשיר, אבל גיליתי כל כך הרבה חוויות משותפות עם הילדים המתוארים בסרט, ועם אורחות החיים שהיו שם, ואפילו בכל מיני פרטים קטנים. למשל – כיצד נערות בשנות השישים נהגו לגהץ את שיערן (כן, כך ממש! עם מגהץ שמיועד לבגדים!), כדי ליישר אותו…

או, למשל – איך נהגו "לרדוף" אחרי כל ג'וק בעזרת כימיקלים רעילים ומסוכנים לבני האדם, לא רק לג'וקים.

וגם, למשל – הקרטיבים שהיו למעשה גושי קרח מומתקים, שהיו נדבקים ללשון… 

ועוד דוגמה: כמה הרבה רכבנו על אופניים:

ואיך כשיצאנו לדרך במכונית, היה אפשר לצפות שניאלץ לעצור ולהחליף גלגל: "אולי זה כי היינו בתקופה שלפני חגורות הפלדה, ופשוט עוד לא ידעו לייצר צמיגים טובים"…

ושיחות המתיחה בטלפון, שאישית לא נהגתי להשתתף בהן, אבל שמעתי עליהן, כמובן…

שני הצופים המבוגרים התמוגגו מרוב נוסטלגיה, ואני נזכרתי כמה נוגה ומנותקת הרגשתי ביום שבו אפולו 11 נחתה על הירח, עם המשפט המופלא ההוא "One small step for a man, one giant leap for mankind." (שבדיעבד, כך הסתבר, לא היה אלתור ושליפה מהמותן  כפי שניל ארמסטרונג נהג להתפאר, אלא תוכנן מראש…): ממש באותו שבוע חזרתי ארצה משהות של שלוש שנים בלונדון, והרגשתי היטב את ההבדל בין מה שחוויתי "בחוץ לארץ" ההיא, לבין כאן בארץ. אמנם השיגור זכה לכותרות בעיתונים, אבל אותה התרגשות, אותו חיבור־חי אל העולם, ליתר דיוק – אל החלל! – לא הורגשו אז בארץ, שהרי לא היה שידור חי. 

בסרט שמחתי לחזור אל אותם ימים, והפעם – בחברתו של נכד…

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג'אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י"ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. "מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית." עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק "מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו", גם אני זוכרת כיצד "בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות" והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי "המזרחיים", ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר "משחקת" עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה "ייצוג מונוטליטי 'לבן' (אשכנזי)", ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה"יהודי־ערבי", "לפחות כמשאלת לב".

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק "העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד", משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, "טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה", אבל הסדרה הישראלית "כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק", ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז'אן ד'ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו"הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית" – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  "הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז'אן ד'ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז'אן ד'ארק היא מועמדת ל'משפט שדה' מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז'אן ד'ארק המיניות שלה היא במוקד." מעניין!

במאמר "בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי" כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס' יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א' ב' יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: "קורות 'האויב' על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות" מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת "אשליה של אחדות מגוננת", לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים "גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי," כש"זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית." פאודה מסמנת את "התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי", וכמו כן "מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית".

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר "קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה" מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג', שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

"הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה 'טלוויזיה ג' או 'הטלוויזיה שאחרי'. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה 'באז.'"

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: "מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות." אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: "רוב רובה של הטלוויזיה כיום," כתב אדורנו, "מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות". כלומר, הם מבארים, "ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות". אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את "תוכנית הלידה" שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה "געשים" לא "התכוצויות". 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל"מזג האוויר הרצוי לי", או ל"זכייה בלוטו". במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש"יכבה את הטמטום הזה", כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. "באמת!" היא אומרת, "בטח יש אפשרות שלישית!"

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. "אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני" היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא "ניתוח קיסרי טבעי" – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על "ניתוח קיסרי טבעי".

"אם האיש היה מנתח אותי," משיבה המיילדת, "הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה."

איזה ספרון מקסים!

צפע באוויר ספרו של גיא קוטב, איש רשות השידור, מכיל שישה עשרה סיפורים קצרצרים, אורכו של הספר כולו 78 עמודים, אבל זהו מעט שמכיל את המרובה. יש בסיפורונים הללו עוצמה ויופי רבים מאוד.

בכל אחד מהם "מככב" בעל חיים כלשהו: צבי, צב, חמור, צבוע, כבשים, צפע, שועל, נחליאלי, צופית, שני כלבים שונים, ציפורים… בעמוד הראשון מופיע רישום ובו משורטטות הדמויות הללו של החיות, ולצדן כתוב שם המקום שבו התגלו בכל אחד מהסיפורים.

החיות מפתיעות, חכמות, מבינות יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, ובני האדם שנתקלים בהן מגיבים אליהן בשלל דרכים: מצילים, נבהלים, מתלהבים, פוחדים, עוזרים, מתפעלים – כל סיפור והמפגש המקסים שבין חיה לבן אדם.

לפעמים אנחנו מופתעים: אהה, אז את העולם ראינו עד כה מתוך עיניו של צב! או נחליאלי! לפעמים הלב נשבר: אנחנו מלווים בתחושה של זוועה את הכלב המשפחתי הנטוש, שבתוך שניים או שלושה עמודים נכנס לנו לתוך הלב, ולפעמים אנחנו מתמלאים בגאווה: אז הילד באמת עזר לחיה ההיא! הוא לא חלם עליה!

בכל הסיפורים המפגש מרגש מאוד. בני האדם יכולים להיות אטומים, כמו למשל בסיפור החותם את הקובץ, "ספארי", היחיד שחורג מגבולות מדינת ישראל ומגיע עד לאפריקה, לסוואנה, שם התיירים מקפידים "קודם לתעד ואחר כך לחוות", וכמובן ש"אם יש קליטה סלולרית" הם מזדרזים לשתף קודם כול ברשת. כשמתרחש לנגד עיניהם רגע איום ונורא – תנין מתנפל על גור של גְנוּ, מתוך עדר שחוצה את הנהר: "הגור המבועת שחרר זעקה גדולה, ואמו זינקה לצידו, חסרת אונים, מצטרפת לקריאות השבר של בנה. היא יצאה מהטור ההומה, שהמשיך בחצייה מהירה ומבוהלת, אבל לא יכלה להושיע. היא הביטה בגור הפועה עד שראשו נעלם
מתחת למים. עמדה שם עוד רגע, קפואה, לא יודעת את נפשה, ואז נכנעה והתקדמה עם העדר החוצה את הנהר." התיירים שמחים ומתרגשים: "רגע הזוועה בחייה הונצח בעשרות כרטיסי זיכרון של מצלמות משוכללות. התיירים המרוצים
סימנו עוד 'וי'". לעומת זאת יש סיפורים שבהם בני האדם רגישים לחיה, מסייעים לה ואפילו מצילים אותה.

מרגש במיוחד בעיני הוא סיפור שבו אין בני אדם בכלל: "יומולדת", שמתחיל כשהציפור האם, החוואית, מצייצת בהתרגשות ומסֵבה את תשומת לבו של החוואי האב: "תראה […] סדק בביצה!" ואז "החוואי החסון, בעל המראה האצילי," מתקשה "לשמור על ארשת קוּלית": הם מצפים לבקיעתו של הגוזל. החוואית האם נוזפת בבן זוגה: "אתה רק מלחיץ אותי," ומבקשת ממנו שיצא "להביא משהו לצוהריים. אולי זו תהיה ארוחה משפחתית ראשונה." הוא נעתר לבקשתה, אך מרוב התרגשות מתקשה להתרכז בציד. כשהוא שב הוא כבר שומע את ציוצו של "הגוזל שלהם", ואז "בעזרת המקור, שקטל מכרסמים וקרע את בשרם של זוחלים ארסיים, החל להפריד בעדינות, באהבה, רסיסי קליפת ביצה מהפלומה הרכה." מילות הסיום של הסיפור: "הוא סקר את הגוזלים בעיניים צהובות וצייץ חרש: 'יומולדת שמח!'" נוגעות כל כך ללב! איזה תיאור מקסים של הורות אבהית, של נס הופעתם של חיים חדשים!

יש סיפורים שהמוקד בהם הוא משחקי מילים, כמו למשל "אספרסו": פרחי רפואה נמצאים בקפטריה ומחליפים רשמים ממבחן באנטומיה שזה עתה סיימו. הם מפריחים אל חלל האוויר מילים סתומות: פיבולה, קרינאום, פמור, ולשאלתה של אישה שעומדת לצידם בתור הם משיבים שכן, אלה מילים של ממש, "הכול שמות עצם". חבריו שואגים מצחוק, שכן פירוש המילים הללו הוא שמות של עצמות בגוף…

גם בסיפור "צופית" יש משחקי מילים: הצופית הזכר אומר לצופית הנקבה שבני הבית זוללים פירות מעץ השזיפים, ואז הדֶק שלהם מוכתם, "זה עץ מלכלכך מאוד. לטפל בו זו עבודה שיזיפית"… והוא ממשיך להתבדח: "איש אחד, ממש כמו אלה שגרים כאן בקן האבן הגדול, מארח חבר ומשוויץ בעץ השזיף שלו. 'אתה יודע,' אומר האיש, 'זה עץ של שזיפים שחורים!' 'וואללה', עונה החבר, 'אז למה הם אדומים?' 'אה,' עונה האיש, 'זה כי הם עדיין ירוקים…'" ילד מתבונן בצופיות ומתפעל מהן, ואז אחיו מזרז אותו: 'יאללה, אורי […] אתה מאחר לצופים". נראה שהכותב לא היה מסוגל להתאפק ולוותר על משחק המילים, צופית – צופים, וזה פשוט חמוד…

הסיפורונים אמנם קצרים מאוד, אבל יש בהם בכל זאת רבדים וקונטרפונקט: לא רק עלילה אחת ליניארית, אלא עלילות קטנות שמשתלבות זו בזו ויוצרות ביחד מורכבות. למשל, בסיפור שבו כלב משפחתי ננטש, אנחנו יודעים במילים ספורות משהו על המשפחה, על אמם של הילדים שמתה זה עתה, על המצוקה המשפחתית שיוצרת עוד ועוד כאב, ובסיפור "שועל" אנחנו פוגשים נפש רגישה של חיה טורפת מטבעה, שאחרי מפגש מדאיג עם אישה שהוא חושש לגורלה וסבור שמפלצת מתכת טרפה אותה (לקוראים ברור שמדובר במכונית), משהו משתנה בו: אמנם הוא יודע ש"זהו דרכו של הטבע", ש"יש טורפים ויש נטרפים. כולנו חלק משרשרת המזון", אבל לאחר אותו מפגש מתעוררים בו יצרים צמחוניים: "באותו לילה לא הצליח לאכול. חוגלה המומה לא ידעה את נפשה כשנתקלה בו עם אפרוחיה, וראתה אותו מביט בהם וממשיך בדרכו."

זוהי, כמובן, השלכה. והרי הסיפורים כולם אינם אלא השלכה של רגשות אנושיים על חיות. אבל מכאן בדיוק נובע יופיים המיוחד!

האם לגיטימי להביא למותו של סיני אלמוני – איש אפילו לא ידע על כך! – כדי לזכות באפשרות לממש חלום סודי? 

גיבורת הספר, אלמה, נתקלת בשאלה הרטורית הזאת בשיעור הראשון של קורס מבוא באוניברסיטה הפתוחה. המרצה לא משיב עליה וגם לא מצפה לתשובה, הוא רק מפריח אותה באוויר, והיא חודרת ללבה של אלמה, שלא מפסיקה לתהות אם לה עצמה יש תשובה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה עמוקה ונסתרת? חלום שהייתה רוצה לממשו? 

אלמה מצויה ברגע של משבר בחייה האישיים. מעבודתה כמוכרת בחנות תכשיטים בדיוטי פרי פוטרה (הסיבה לפיטורים מעניינת!). בעלה החליט, בניגוד לרצונה, להיעתר להזמנה של אוניבסריטה אמריקנית ולנסוע לארצות הברית כדי ללמד שם. בנם הצטרף אליו. והיא? היא בעצם לא יודעת מה בדיוק היא רוצה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה נסתרת? חלום הכרחי שהייתה רוצה מאוד לממש? 

אלמה עוזבת את דירתם בתל אביב ומצפינה אל מושב שמשיק אל הקיבוץ שבו גדלה בילדותה ובנעוריה. אין לה תוכניות. כדרכה, היא נסחפת, לא מחליטה מראש שום החלטות חשובות, את מה שהחיים מזמנים לפניה היא לוקחת, ורק בדיעבד היא מבינה את הדרך שעברה בה, ואת משמעויותיה. היא תכיר אנשים חדשים, שכל אחד מהם ישנה בה משהו, ובעיקר – תיתקל בחזירה קטנה, שדמותה בסיפור העניקה את הציור לעטיפתו של הספר, ו"תתאהב" בה. 

ההתאהבות בחזירונת חמודה היא עניין בעייתי, לכאורה (לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה על הספר חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר מאת דפנה ברק ארז), והיא מזמנת כמובן עימותים משעשעים ולא בלתי צפויים. כל התהליכים העוברים על אלמה כתובים היטב ומשכנעים מאוד. יש בספר לא מעט שנינות דקיקה. כך למשל כשאלמה מגיעה לקיבוץ שבו נולדה וגדלה, כדי לפנות את "החדר" של הוריה שנהרגו בתאונת דרכים, "מבשרת" לה האחראית מטעם הקיבוץ כי "האמת שאת וצפריר אחיך הרווחתם, התאונה קרתה בשביעי בחודש, ביום בו נכנס התקציב לחברים, כך שמגיע לכם התקציב החודשי שלהם בתוספת מענק מתנות לנכדים שאנחנו נותנים לפני החגים." לא מעט מהרעות החולות של החברה הקיבוצית משתקפות בדיבור הזה, שהוא כל כך חסר רגישות, קונקרטי וחומרני. 

והנה דוגמה נוספת, שבה היא מתארת את החסך בפרטיות ואת ההשתוקקות לה, שרבים מילדי הקיבוצים מספרים עליו: "עוד מילדותה נהגה לשחק במשחק הזה, הנושא את הלך הרוח של וירג'יניה וולף. בהליכתה בשבילי הקיבוץ מבית הוריה בשיכון המבוגרים בחזרה אל מחוז בתי הילדים, נהגה אלמה לבחור לה בכל פעם בית אחר. גם כילדה נטתה לבחור דווקא את הבית בעל הגינה המוזנחת או הטיח המתקלף. לו רק ניתן לה חדר משלה בקיבוץ, דירת חמד הייתה עושה לה, מקום מפלט פרטי משלה, עם שטיח כניסה סרוג, תוספת של וילון, אמנון ותמר באדנית ושירותים רק שלה, שלא צריך לנעול. ועל שפת הכיור הייתה מונחת צלוחית עם סבון פרטי שלה ומגבת ידיים רכה תלויה ליד ומראה שתואמת לגובהה ואינה צריכה להתכופף בשעה שהיא מסתרקת."

יש בספר גם כמה תובנות מעניינות. למשל: "כל שנה אנו חולפים על פני תאריך יום מותנו מבלי דעת כי זהו התאריך. האם יש סימן כלשהו ביום זה, צמרמורת רגעית שחולפת במורד הגב? קרוב לוודאי שזהו יום רגיל, ככל הימים."

כשקראתי את הספר שמתי לב לכל מיני תקלות ושיבושים לשוניים. למרבה השמחה המחברת, שביקשה אותי "מאחורי הקלעים" לדעת מה הם, טרחה לתקנם ואחרי הניכוש השביחה את הרומן, וטוב שכך, כי  מדובר בספר מעורר מחשבות וסוחף בקריאה. 

סופו חזק מאוד, ושוזר יפה את כל החוטים.  

אני יכול, פחות או יותר, להבין, מניין נובעות שיטות הטיפול ה"אלטרנטיביות", אבל חסידי ההומאופתיה ממש מתמיהים אותי. הם לוקחים חומרים ומוהלים אותם עד כדי כך שכל מולקולה שב"תרופה" היא בעצם – מים. ברור שהם פשוט רוצים להאמין.

כנראה שזהו אֵל שקל לסגוד לו, יותר מאשר לאלים אחרים, כי אין צורך להתפלל (עד שאומרים לך שהתרופה לא פעלה ואתה, למעשה, גוסס), אבל לטעמי הבעיה היחידה שהומאופתיה יכולה לפתור היא – צמא. או – אם משהו עולה באש, ואז עושים בה שימוש חיצוני.

את הספר כתב רופא גניקולוג שפרש מהמקצוע לפני כעשור. 

מדהים להיווכח עד כמה הספר מצחיק. וכמה הוא, כפי ששמו מבטיח, גם מכאיב.

הגעתי אליו בזכות מיני סדרה הנושאת את אותו השם, שאפשר לצפות בה ב-VOD Yes. משהו בקצב, בבדחנות המאולצת, כך חשנו, לא משך את לבנו. אבל החלטתי לקרוא את הספר שעליו הסדרה מתבססת. וזאת הייתה החלטה מוצלחת מאוד.

כי מדובר באחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי אי פעם. כמעט ברמה של שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב): הומור אנגלי שנון, עוקצני ומדויק, כזה שגרם לי לשבת מול מסך (הקינדל, כמובן), ופשוט להתגלגל מצחוק. 

אבל איך אפשר להמיר עוצמות כאלה של כאב לטקסט כה משעשע, כה מושך לקריאה, כה חכם?

הספר כולו הוא למעשה כתב האשמה חריף מאוד של הכותב, אדם קיי, כנגד מערכת הבריאות הבריטית, בעיקר, אבל לא רק, כנגד השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים. 

כמו בישראל? 

למשל, כשהוא לוקה בקלקול קיבה חריף ומודיע שלא יוכל להגיע למשמרת, מתרגזים עליו ודורשים שימצא לו מחליף. "יש מקום עבודה אחר שבו מישהו מעלה על דעתו לבקש מאדם חולה לחפש לו מחליף? בצבא צפון קוריאה, אולי?"

הוא מצטט את העמוד הראשון במבחן העיוני שעליו לעבור בשלב מסוים בהתמחות. "מלבד העובדה שאני מבין פחות ממחצית מהמילים, (ורוב אלה שאני מבין הן מילות יחס), אני לא יכול שלא לתהות במה השאלות האלה יכולות לעזור לי לשפר את היכולת שלי ליילד תינוקות." ובכלל, מתי יימצא לו הזמן להתכונן למבחן? "אולי מצפים ממני לוותר על אותו תחביב מטופש שיש לי, שנקרא – שינה, או שאפסיק לנסוע הלוך ושוב לעבודה, ופשוט אתמקם על אחד ממדפי האכסון במחלקה?"

כשחולה מתפרצת על אחת האחיות וצועקת לה "אני משלמת לך את המשכורת! אני משלמת לך את המשכורת!" צורחת עליה האחות בתשובה: "אז אני יכולה לקבל העלאה?"

קיי מסביר שהוא השלים עם העובדה שהשכר שלו עלוב, ושאפשרויות הקידום לא קיימות, אבל לא עם העובדה שאיש אינו מעלה בדעתו לשבח אותו מדי פעם. "אני מניח שהמשרתים בארמון באקינגהם, שמצווים לצאת מהחדר בלי להפנות את הגב למלכה, ושאסור להם ליצור אתה קשר עין, זוכים להערכה רבה יותר…"

בסופו של הספר מצרף אדם קיי מכתב ישיר שמופנה אל שר הבריאות האנגלי, ומספר לו שם על הצעה שהעלה ב-1981 רוג'ר פישר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד, ולפיה את הקודים הגרעיניים, שבאמצעותם יכול נשיא ארצות הברית להפעיל נשק אטומי, יש להשתיל לתוך לבו של מתנדב. אם הנשיא ירצה ללחוץ על הכפתור האדום כדי להרוג מאות אלפי חפים מפשע, יהיה עליו קודם כול ליטול סכין קצבים ולחפור לתוך גופו של המתנדב. כך יבין מה משמעותו האמיתית של המוות, מה ההשלכות של החלטתו, ולכן "הנשיא לעולם לא ילחץ על הכפתור." באותה מידה, אומר אדם קיי לשר הבריאות, גם אתה, וכל מי שיחליפו אותך בתפקיד, צריכים לעשות כמה משמרות, לצד רופאים זוטרים. לא להגיע לבית חולים שצחצחו אותו לכבוד הביקור שלכם, רק כדי לצפות בציוד חדיש שהגיע, אלא – "להקל על חולה אונקולוגי; להתבונן על נפגע טראומה שכורתים את רגלו; ליילד תינוק שמת ברחם", כי רק אז תבינו במה כרוך תפקידו של הרופא. 

האנקדוטה האחרונה שקיי מספר עליה בספרו, המקרה שבעטיו פרש מהמקצוע, היה כרוך בהתנסות קשה מאוד, שבה נאלץ ליילד ולד שמת במהלך הלידה, ולכרות את רחמה של היולדת, כל זאת בעקבות מה שנראה לו כטעות בשיקול הדעת שלו עצמו, שקדם לתוצאה הטראגית כל כך (אם כי כל הסובבים אותו ניקו אותו מכל אשמה).

קיי מסביר מדוע הוא עדיין קשור מאוד למקצועו, אף על פי ש"משמרות הלילה גרמו לכך שהתופת של דנטה נראתה לי כמו סרט של דיסני". הוא חש שהיה עליו בעבודתו כרופא בבית החולים "להשיט אונייה ענקית שעולה באש, כזאת שאיש לא לימד אותך באמת איך לשלוט בה." הוא מבהיר מדוע אינו יכול להמשיך לעסוק ברפואה: חלק גדול מהקושי טמון בתנאי העבודה הבלתי נסבלים: משמרות אינסופיות, חוסר יכולת לנהל חיים אישיים לנוכח התובענות הלא מתפשרת של המערכת, שכלל לא מתחשבת ברופאים. לא פעם הוא מציין את הפער הבלתי נתפס בין זכויותיהם של הפציינטים לעומת היעדרן הגמור ככל שזה נוגע ביחס לרופאים. כך למשל אפשר להעיר אותו, גם אם לקח לעצמו כמה דקות של שינה, רק כדי שייתן כדור שינה לפציינטית (שבינתיים נרדמה מאליה…), כך למשל הוא מגלה שלחץ הדם שלו לא תקין, בעודו מודד לחץ דם לפציינטיות שלו, וכן הלאה. 

נוקב ככל שיהיה, מדובר, כאמור בספר מצחיק ביותר. הוא נכתב למעשה במשך כמה שנים: קיי תיעד ביומנו את אירועי היום בתום כל משמרת שעשה בבית החולים, והספר כולל את אותם תיעודים. 

הנה כמה דוגמאות:

תיעוד של שיחה עם פציינטית שהופתעה לגלות כי גם צמחי מרפא יכולים להיות מסוכנים, והרופא, עמיתו של קיי, מסביר לה ש"גלעיני־משמש מכילים ציאניד, שפטריות מסוימות קטלניות, ושבגינה שלו יש צמח שאם תשהה מתחתיו במשך עשר דקות, תמות." אחרי שהיא הולכת שואל קיי את הרופא על איזה צמח מדובר. "ליליית־מים", משיב לו עמיתו…

פציינטית שהוא משחרר מהמחלקה מבקשת ממנו שיאריך את חופשת המחלה שרשם לה, ומציעה לו עשרה פאונד בתמורה. הוא צוחק ומסרב כמובן, אבל אומר לעצמו שאולי הוא צריך להתחיל ללבוש בגדים מהודרים יותר, אם זאת רמת השוחד שמציעים לו. ואז תוהה בינו לבינו על איזה סכום היה מתפשר. ומגיע למסקנה שחמישים פאונד היו משכנעים אותו…

בת של פציינטית שחולה מבולבל תקף אותה מינית בלילה, כי חשב שמדובר באשתו, הפטירה כששמעה על כך: "טוב שזה נגמר בזה." קיי מציין שהיא "הפגינה רמה גבוהה מאוד של יכולת לראות את הצד החיובי בכל דבר…"

רופא אומר לאישה רגע לפני שהילד שלה מובל לניתוח שתיתן לו "נשיקה אחרונה", והיא מתכופפת ו… מנשקת את הרופא…

דר רחוב מסרב להתאשפז, שמא יידבק בחיידק טורף, וקיי מעיר: "לאיזה מצב הגענו, שלרחוב שמחוץ לבית החולים יש מוניטין טוב יותר בנוגע לניקיון, מאשר למסדרונות בית החולים."

קיי לועג למבחנים המעשיים שמתמחים צריכים לעבור במהלך הכשרתם, ומספר על ידיד שלו, מתמחה, ששכב עם הפציינטית בחדר הבדיקות, וחבר אחר שדעתו הוסחה ורשם פניצילין לפציינטית שסובלת מאלרגיה לתרופה, במקום לרשום לה פרצטמול. שניהם עברו את הבחינה בלי שום קושי, "כך שהשד יודע מה בדיוק אתה צריך לעשות כדי להיכשל", הוא מוסיף.

הוא מתאר שוב ושוב מקרים שבהם ניתז עליו דם במהלך הטיפול, וכשזה קורה לו עם פציינטית עם HIV והוא מגלה שאבר המין שלו נשטף בדמה, הוא מציין כי אם יידבק ממנה, אף אחד מחבריו לא יאמין לו שכך זה קרה…

הוא מתאר מקרה שבו רופא שבדק פציינטית לפניו, ציין שהיא "מנומנת מדי, ואי אפשר להעריך מה מצבה." קיי גילה הפציינטית כבר הייתה מתה כשנבדקה…

באחד הימים הוא מתאר מפגש עם פציינטית שנטתה למות, ומספר כיצד כל מה שהטריד אותה היה – איך בעלה, ילדיה, אחותה, חבריה, יסתדרו. "אולי זאת ההגדרה של אדם טוב," הוא מוסיף. כן, לא כל מה שכתב מצחיק.

אבל הנה תיאור משעשע: המדפסת של המחלקה התקלקלה. "כול מי שבאזור מתאסף סביבה כדי לנסות לתקן אותה, וכולם עושים בדיוק אותו דבר – לוחצים על כפתורים אקראיים, ללא כל השפעה".

ועוד מהווי בית החולים: מגיעה פציינטית הודית שלא יודעת מילה באנגלית. יוצרים קשר עם המתרגם, ש"כנראה זייף את קורות החיים שלו. נראה שהוא מסוגל לדבר בפונג'בית רק מעט יותר ממישהו שלא יודע אף מילה בפונג'בית"…

הרופאים אינם זכאים למקום חניה חינם, "כדי לעודד את הנסיעה בתחבורה ציבורית" (שפירושה, מבחינתו, נסיעה של שעתיים ועשרים לכל כיוון, במקום שעה ועשרה). הוא נאלץ אם כן לחנות בתשלום, והוא מסביר: "את התעריפים קבע מישהו שהבין שסיכוייו לזכות בלוטו זעומים, וחשב על שיטה אחרת שבאמצעותה יסדר לעצמו הכנסה שנתית דומה"…

כך כתוב הספר – מרירות ותסכול מצופים במעטה מתוק, שמאפשר לבלוע את הגלולה המרה.

קראתי את הספר באנגלית, לכן תרגמתי את הציטוטים. הספר ראה אור בעברית, בתרגומו של תומר בן אהרון

אני חושבת על מאבקם של המתמחים בישראל. על המחסור החמור ברופאים. ותוהה מה עוד צריך לקרות. לא רק באנגליה. גם כאן.

הָאָבִיב, שֶׁפָּרַץ מִאֵין־סוֹף עֲרָבוֹת,
בְּלִיַּעַל, פּוֹזֵל, מוֹנְגוֹלִי,
בִּכחוֹל חַלוֹנוֹת, בְּזֵעַת הָאֻרְווֹת,
בְּדְרָכִים – כְּמוֹ חַג וָחוֹלִי.

יַעֲצם אֶת עֵינָיו הַיְּקוּם הַמְסֻנְוָר,
(זְהָבִים וְאוֹרוֹת לָשׂבַע!)
פֶּרֶא־אָבִיב שֶׁבָּרַח מִבֵּיבָר,
מַצְלִיף, מְגָרֵשׁ הָרְחוֹבָה.

הָעֵצִים נְמוֹגִים, הַבָּתִּים נִמְחָקִּים,
הָלְכָה – תָּעָתָה הַדֶּרֶךְ,
כְּמִיהָה וָמָוֶת בִּשְׁלַל מֶרְחַקִים
אַחִים תְּאוֹמִים לַפֶּרֶא.

רַק עִם לַיְלָה יֵצְאוּ מֵרְשְׁתָּם כּוֹכָבִים
וְכוֹכָב מִכּוֹכָב יִפְחַד:
"רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה אֲבִיבִים!
"וּלְמַטָה – אָבִיב אֶחָד"…

האם הרומן יזיק לתדמית שלי? תהה לֶזלי פּוֹלס הארטלי בערוב ימיו. (הארטלי מוכר בעיקר בזכות אחד הרומנים שכתב, המקשר, שעובד לסרט קולנוע מצליח, בכיכובה של ג'ולי כריסטי). חששותיו כוונו אל הספר האחרון שלו, חדר האוכפים. הארטלי התלבט אם לפרסם את ״הרומן ההומוסקסואלי״ בשם בדוי, או להשאיר הוראות לפרסם אותו רק לאחר מותו, כפי שעשה א"מ פורסטר בספרו מוריס. מזעזע לחשוב שספר יפה ועדין כל כך עורר כאלה חששות.

הספר ראה אור בסופו של דבר ב-1971, שנה אחת לפני מותו של המחבר.

הרומן (ושמא נובלה? אורכו בעברית 148 עמודים והוא נקרא בישיבה אחת) מגולל את סיפורו של פרגוס מקרידי, נער רגיש ובודד בן שבע-עשרה, חובב ספרים ותלמיד שקדן. אחרי שאביו, אליסטר, קולונל בדימוס ואלמן זה שתים-עשרה שנה, נושא לאישה את סוניה, שצעירה ממנו בשנים רבות, מבקש האב מהנהג שלו "לאמן" את הנער כדי "לחזק" אותו, כך שיוכל ללכת לאקדמיה צבאית ואחרי כן להתגייס ולשרת כקצין, כמו אביו, וסבו, וכנראה גם הסבא רבא שלו.

אליסטר וסוניה נוסעים לכמה שבועות לירח דבש, ובבית האחוזה מתפתח קשר נוגע ללב בין פרגוס לפרד קרינגטון, הנהג.

ההתאהבות הגברית מתוארת, כאמור, בעדינות מיוחדת במינה. כל כמה שהיא מרומזת, היא נעשית גלויה יותר ויותר, בעיקר לקוראים, אולי גם לפרד, שבסופו של הסיפור מודה בפני עצמו כי מעולם לא אהב מישהו כמו שאהב את הנער שאותו התבקש לחשל. פרגוס עצמו לא לגמרי מבין מה קורה לו, וכאן טמון היופי שבכתיבה: היא מתארת את לבלוב היצרים הלא מודעים, את הכיסופים הלא מובנים, את הערגה נטולת המילים וההסברים, שמתעוררים בנער, והם מרגשים בתמימותם, במתיקותו של הריגוש הצעיר שאין לתאר אותו במילים, והוא קודם לגופניות עצמה. יש כאן קסם ארוטי שרק מתחיל לגעת במיניות, אבל עדיין לא "מתנפל" עליה. היצר מעודן, לא ממומש, שרוי עדיין במחוזות ההבטחה, לפני שהיא מתמלאת, לפני שהיא מתקיימת.

הרומן כולו אנגלי מאוד, במיוחד בשל התחושה המעמדית העזה שהוא מתאר. (ההתאהבות של בנו של בעל האחוזה בנהג של אביו מזכירה במידה מסוימת את ליידי צ'טרלי שמתאהבת בגנן, אבל אצל לורנס הכול כמובן גופני ומפורש, בניגוד לעידון המרומז של הארטלי). המעמדות מובחנים כל כך, עד שכאשר סוניה רבה עם בעלה היא לועגת לו: "אני באה ממשפחה ותיקה יותר מהמשפחה שלך, אליסטר, הרבה יותר ותיקה, אף על פי שאולי ירדנו מנכסינו. ולכן אני לא מבינה אף מילה מכל מה שאמרת. אף אחד מבני משפחתי לא היה מבין אותך, כי הם לא מהמעמד הבינוני.“

לעומת זאת, כשפרד מדבר עם פרגוס ומסביר לו שאצלו אימוץ הגוף הוא דבר טבעי, הוא אומר לו ש"אותי גידלו לזה. זאת הייתה הפרנסה שלי, מההתחלה, ואילו אתה…" ופרגוס "חש בשמץ של ביקורת חברתית."

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שדברים מהסוג הזה יכולים להיאמר רק, או בעיקר, באנגליה…

אז מהי מהות הגבריות? האמנם צודק האבא המיליטריסט, ההטרוסקסואלי בעליל, הסבור ש"אין גבר שאין לו יצר לחימה, צריך רק לגלות אותו"?

ואולי דווקא עדינות הנפש של פרגוס, רגישותו לזולת, היא סממן גברי? פרגוס קשוב מאוד לאחר. כך למשל כשהוא רואה אצל פרד חפצים שאינו מכיר, הוא מהסס אם לשאול מה הם, שמא יפגע בנהג: "משום שלא רצה לחשוף את בורותו והן משום שהרגיש שהשאלה תישמע כמין עלבון, כאילו היה שואל אדם מתחום אחר 'מי זה שקספיר?' ורומז שהוא לא יודע."

פרד מנסה "לחזק" את פרגוס באמצעות קרבות היאבקות. האם מדובר בעיסוק גברי אלים או בעצם בגבריות הומוסקסואלית, בסובלימציה של מיניות שמתבטאת בחבטות במקום בליטופים, ובכל זאת – במגע גופני הדוק בין שני גברים? תשובתו של הסיפור ברורה, גם אם אינה מפורשת, אלא משתמעת.

כשפרגוס מנסה ללמד את עצמו לשתף פעולה עם ההיאבקות הוא חובט בו בזהירות, "במקום שחשב שהוא הכי פחות רגיש וגם הקל ביותר – תחת כתפו הימנית של פרד" והמגע מפתיע ומרגש אותו. מה באמת היה מספק אותו? להכריע את היריב, או לאמץ אותו בחיבוק?

בתוך המאבק פרגוס לומד להכיר את גופו: הוא "המתין למתקפה על חזיתו הרכה, חסרת המגן, מרכז גופו שמעולם לא היה מודע לו עד כה, ואילו עתה נהפך למוקד קיומו."

כשפרד מציע לו לנסות מאבק מסוג שונה, הורדת ידיים, הוא "חש את כוחו העדיף של פרד עובר בו כמו זרם חשמלי לכל אורך זרועו ואת התנגדותו שלו, ובתוך רגע ראה את כף ידו פשוטה על פני השולחן וידו של פרד מכסה עליה."

כאמור – שלל רמיזות ארוטיות, שהולכות ומתפתחות. הציפייה שלנו, הקוראים, נבנית אתן. עד לסוף המפתיע כל כך, שהולם בנו בעוצמה רבה.

שמחתי לגלות שהארטלי לא התנכר בסופו של דבר ליצירתו, ופרסם אותה בשמו. היא ראויה לכל הערכה והתפעלות, וטוב שהוא ממשיך לזכות להן, גם שנים רבות אחרי מותו.

התרגום של מיכל אלפון נפלא. רוחה של האנגלית מרחפת מעליו, ועם זאת, העברית נכונה ומדויקת.

The Harness Room
L. P. Hartley

פעם, לפני שנים רבות, נכנס אלי שכן, סקר את מדפי הספרים העמוסים לעייפה, ושאל: "את כל זה קראת?" אחר כך הוא הוסיף גם ואמר: "לא יותר כדאי לך להוציא מפה את כל הספרים האלה? הרי הם רק צוברים אבק. תתלי במקום זה איזה פוסטר יפה…" הצעתו אינה שייכת לעניין שאותו אני מבקשת להזכיר כאן עכשיו: התשובה האמיתית לתהייתו הייתה: לא. לא את כולם קראתי. יש על המדפים גם אחדים  שמשום מה טרם הגעתי אליהם… אבל את כולם אני מתכננת, או מקווה, לקרוא יום אחד, במוקדם או במאוחר.

אכן, ה"תחרות" קשה: כל יום רואים אור מאות, ואולי אפילו אלפי ספרים חדשים, בעברית ובאנגלית – השפות שבהן אני יכולה לקרוא. הם מתדפקים על דלתי, נוחתים לידי, מפצירים בי: "עכשיו אותי! עכשיו אותי!" אבל לפעמים הלב נמשך אל הישן, והיד נשלחת אל המדף, אל אלה שמפעם, הרי הבטחתי גם להם!

והנה הורדתי מהמדף את הספר המאגד שתי נובלות מאת בנימין תמוז. הוא ראה אור "בהדפסה ראשונה", כפי שכתוב על שערו, בספטמבר, 1985. כל כך מזמן. ובעצם, לא כל כך. שהרי הנובלות חיות ונושמות, ושתיהן רלוונטיות כל כך, עדיין, מרחיבות את הנפש, עדיין מרתקות ומעוררות התפעלות, פחד וחמלה.

בשתי הנובלות יש דמות של מספר; בראשונה הוא מעורב לכאורה בסיפור, אבל איננו דמות מרכזית בו. הוא דומה כאן במידה מסוימת לדמותה של המשרתת ברומן אנקת גבהים: זאת שמשקיפה מהצד על עלילות בני המשפחה שבקרבן חיה, ומספרת עליהן בדיעבד. בנובלה השנייה המספר הוא אחד משתי הדמויות העיקריות בסיפור.

עלילת "הפרדס" מתרחשת בעיקרה בארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים, והיא נפרשת על פני כמה עשרות שנים. תחילתה ברוסיה, שם נולדו שניים מהגיבורים הראשיים, הבכור – עובדיה (שמו השני – עבדללה), והצעיר ממנו – דניאל. תחילתו של הסיפור מהדהדת את הפסוק הראשון בספר איוב. שם: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ", כאן: "איש יהודי היה בארץ רוסיה". אלא שאיוב מתואר כ"תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע," ואילו היהודי, אביהם של שני הבנים, מצטייר בעיני הקוראת כאדם רע. אמנם המספר מתאר את מעשיו כאילו שהם סבירים ולגיטימיים: איך הביא אל ביתו אישה צעירה "מבנות העממים שבאנטיוכיה", והיא, "כמנהגן של הפחותות", "באה ושכבה עמו". לא מדובר אם כן, לכאורה, בגביר שפוגע מינית במשרתת, אלא – היא האשמה, היא הייתה היוזמת… אחרי שנולד להם בן – עובדיה־עבדללה – מחליט האיש לעזוב את המשרתת. אמנם הוא משאיר לה את הבית וסכום כסף לא קטן, אבל את הילד הוא גוזל ממנה וחוזר אתו לרוסיה, אחרי ששהה כמה שנים בטורקיה. ברוסיה הוא נושא אישה יהודייה כשרה ואדוקה, ונולד בנו השני. את צערה של האם הנגזלת מתאר המספר במעין ריחוק קר, לא בהזדהות עם סבלה הנורא, וכמו משקף בכך את עמדתו של הגבר הפוגע. כך, בחטא איום אך לא לגמרי מודע, מתחיל הסיפור.

מה יעלה בגורלם של האחים מצד האב, עובדיה־עבדללה  ודניאל? איך יראו היחסים ביניהם? האם ישובו וייפגשו, אחרי שעובדיה יברח בנערותו מבית אביו ואמו החורגת ויגיע לארץ ישראל? (האם ידמו ליחסים של האחים־מצד־האב ישמעאל ויצחק?)

הסיפור כולו נסוב סביב השניים, והוא נוגע שוב ושוב בקשר המורכב ביניהם, שהרי כן, הם שבים כמובן ונפגשים במפתיע, וחייהם נשארים קשורים זה בזה בסבך שאי אפשר בכלל להתירו.

האם עובדיה, שנולד לאישה מוסלמית, רואה בעצמו יהודי או מוסלמי כמוה? כשהוא נוסע ליפו, מספרים לנו, הוא חובש תרבוש, ואילו בתל אביב הוא מסיר אותו ונוהג כיהודי. האם דניאל, שמחפש כל ימיו להתקרב אל אחיו, יצליח במאמציו? מה יהיה אופיו של כל אחד מהם? והשאלה העיקרית: האם ואיך ישפיע עליהם מוצאם? ואיזה מין ילד ייוולד לאחד מהם?

חיי הדמויות הללו, גם של המספר, כרוכים בקיומו של פרדס גדול ומשגשג (פעם, אפילו עדיין בימי ילדותי, בתחילת שנות החמישים, היו הפרדסים סמל ישראלי ואפילו ציוני מובהק). אחד האחים מצליח לקנות את הפרדס מבעליו הטורקי, אחרי שהבריטים כובשים את ארץ ישראל. ההיסטוריה של הארץ מלווה את הדמויות לאורך הסיפור כולו. כך למשל כשהמספר נוסע לירושלים בשליחות מעסיקו, הוא מתאר כיצד לבו דאב "למראה אחי המסואבים בפרנסת החלוקה, מתקיימים על נדבות ומשגרים שדרים לגולה". כשפורצות מלחמות העולם, תחילה הראשונה, ואחרי כן השנייה, הן משפיעות כמובן על חייהן של הדמויות, וכך גם כשפורצים "המאורעות": "יהודים רבים נטבחו ונהרגו באופנים אכזריים ומכוערים; ידידים מנוער בגדו וערבים שהיו להם שיג ושיח של מסחר ושל ידידות עם שכניהם היהודים, תמכו בפורעים ושלחו ידם בביזה, ושפכו דם, בסכין ובאקדחים. אבל היו גם מקרים  אחרים שבהם נחלצו שכנים ערביים להגן על יהודים" – לא, זה לא לקוח מתוך העיתון של היום!

בנימין תמוז סבר כי הערבים תושבי הארץ אינם אלא צאצאי היהודים שנשארו בה אחרי שחרב הבית השני. את לונה, אישה שהאחים עובדיה-עבדללה ודניאל מאוהבים בה, אימצו בני זוג מוסלמים, והשתייכותה הלאומית אינה ידועה לאשורה: "בין אם בת־יהודים הייתה ובין אם בת־מוסלמים, הייתי בעיניה גם זה וגם זה; שהרי מראשוני היישוב אני, דובר לשון הערבים כאחד מהם. וברבות הימים נשזפו פני ונשרף עורי עד שהייתי כאחד הפאלחים הערביים, שאולי הם משרידי אותם יהודים קדמונים שלא הלכו בגולה מעולם, ומעט מעט נטמעו בתוך יושבי הארץ המוסלמים".

ההתערבבות הזאת בין יהודים למוסלמים מתבטאת לאורך הסיפור כולו. תמוז מראה לנו שבעצם מדובר כל הזמן בבני משפחה אחת, והוא מנסה לכאורה לאתר ולגעת בשורשי עימות הדמים בין אחים, בין בני דודים, בין מי שיכלו לאהוב, אך נידונו לשנוא. (בעטיפת הספר, שאותה עיצב בנימין תמוז עצמו, מופיע תחריט מתוך ספר תנ"ך אנגלי עממי מן המאה התשע עשרה, ובו איור של קין הורג את הבל!) דניאל, היהודי ה"טהור", מצטייר כמי שמנסה בלי הרף לרצות את אחיו המוסלמי, לוותר לו, לרכוש את אהבתו, אך נכשל שוב ושוב. כך כנראה נראו פני הדברים לסופר בשעה שכתב את הסיפור, בסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים. יש לזכור שרק לקראת סוף שנת 1979 ביטלה ממשלת ישראל את האיסור על יהודים לרכוש קרקעות בשטחי הגדה המערבית, ושב-1980, אחרי ששישה מתנחלים נהרגו ושישה עשר נפצעו בהתקפת ירי של פלסטינים על בית הדסה בחברון, החלו פעולות נקם של המחתרת היהודית (שני ראשי הערים של שכם ושל רמאללה נפצעו קשה ממטעני נפץ שהוטמנו במכוניותיהם, וחבלן משטרה שניסה לפרק את אחד המטענים התעוור מפיצוצו).

מכל מקום, גם אצל תמוז ניסיונות הריצוי והפיוס לא עברו אל בני הדור הבא. בנה של לונה פועל כלוחם יהודי נועז שלא מהסס להרוג ערבים, ולבזוז אותם. כך למשל הביא פעם לאמו עגילים שבקצה אחד מהם נשאר תלוי תנוך של האוזן שממנה נעקר. אבל מהי זהותו האמתית? הוא רואה בעצמו יהודי. האומנם הוא כזה? אין לדעת.

סכסוך הדמים הוא אם כן, בראייתו של בנימין תמוז, סכסוך בין קרובי משפחה, אולי אפילו אחים של ממש.

שמה של הנובלה השנייה, "משלי בקבוקים", לא מסתיר את היותה מעין משל. כאן אנחנו פוגשים מספר אחר, שחי בלונדון (יש לזכור שבתחילת שנות השבעים שירת בנימין תמוז כנספח התרבות בלונדון, ולפיכך היטיב להכיר את העיר). בילדותו הוברח המספר ללונדון, כדי להצילו מאימי המשטר הנאצי. הוא היחיד מבני משפחתו ששרד, והוא זכה אמנם לגדול בביטחון, אבל נותר בודד ועקור.

עיסוקו, כדי לשרוד, הוא בחיפוש אחרי יצירות אמנות שהסוחרים האנגלים אינם יודעים מה ערכן. הוא קונה אותן בזיל הזול ומוכר אותן ברווח גדול. בשלב מסוים הוא מתחיל לאגור אותן, מתוך הבנה שערכן יוסיף ויעלה במרוצת הזמן וכך יוכל בעתיד לקנות לעצמו בית. המספר, שהוא גם צייר לעת מצוא, מתוודע במקרה אל זקן ידען ומשכיל, מישהו ש"היה לו חוש כביר של רתיעה מן הבנאליות"  ומתקרב אליו. מעניין לראות את הקשר של המספר אל ישראל והישראלים. הם לדעתו "יפים, שזופים ואמיצים", כאלה ש"ידם האחת מחזיקה בשלח על אדמתם" והם מגינים עליה "בדמם, בגבורתם."

גם בסיפור הזה יש קטעים שנראים אקטואליים להדהים: ידידו של המספר מדבר אתו על –

"החשיבות המנופחת שהמשכילים מיחסים לזוטות, להבלים, שאינם מעלים ואינם מורידים!

"העולם הולך לאבדון, ראשי הממשלות של אירופה מלקקים בתחת לשֵיְיחים הערבים, כדי לקבל נפט; מפקירים אומות קטנות לשחיטה; מפוררים את מעט האחדות שהקימו בנסיונותיהם לעמוד בפני הפנאטיות הברברית של המזרח; מרמים את האמריקנים הילדותיים, שעדיין מאמינים בכמה רעיונות שנרשמו אצלם בהכרזת החירויות שלהם; המערב כולו בית זונות ממולא תכשיטים, דֶקורציות, דברי אמנות
ותעשיית־מותרות, קורץ למזרח ומזמין אותו לפרוץ פנימה וללסטם, לבעול ולחנוק. ובתוך כל הסרחון הזה יושב לו איזה מלומד מחורבן באוניברסיטה ומתרגש עד לשבץ מן העובדה שהמלה Symposia נדפסה דווקא Symposiae במאמר שלו, החשוב נורא, הדן בשאלה אם אמרכלֵי אמסטרדם סירבו לחתום על צו־החרמה של רכוש הכנסיה, בפקודת הדוכס מאַלִבָּא, מטעמים של חרדה לרכוש או מטעמים של עקרון תַּאולוגי, והמלומד שלנו עתיד להוכיח במאמרו כי הטעמים היו מעורבים, ושני הגורמים גם יחד מילאו תפקיד חשוב בסירובם, אם כי צדק פרופסור פּוֹץ פון שְׁמוֹקְסוֹן. במאמרו החשוב ברבעון, Esse Puta XIX, 1961, 4, il, כשטען שהעקרון התאולוגי היה הקובע, שעה שמדובר בישיבה הראשונה של האמרכלים, מיום 5 במאי 1506, בעוד שבישיבה השנייה, והמכרעת, ארבעה ימים לאחר מכן, נטתה הכף לצד החרדה לרכוש".

כמה שנינות, עוצמה ותעוזה!

את הספר אפשר כמובן למצוא כיום רק בחנויות של יד שנייה, באתר סימניה (או בספריות). מומלץ מאוד!

כְּשֶׁאָמְרוּ לִי לְהִתְחָרֵט
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְחָרֵט.
הָלַכְתִּי רָחוֹק מִדַּי, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
וְלָהֶם מִכְּדֵי לְהִתְחָרֵט.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָשׁוּב, אָמַר הַמֵּת.
הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לִי לְהִתְחָרֵט
וְרֵיחַ הָאֲדָמָה מְמַלֵּא אֶת נְחִירַי.
כָּל מָה שֶׁחַי חַי, אָמַר הַחַי,
אֲבָל, אַחַי, אֶל תִּתְיָרְאוּ מִפְּנֵי הַמֵּת.
הוּא לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
לֹא יוּכַל לְהִתְחָרֵט. 

"אין ספק שזאת הרפתקה רומנטית מהסוג הנחות ביותר", ממלמלת דמותו של איש צעיר ומאוהב, ורנון, שתר אחרי מה שנראה כרוח רפאים: הוא איבד את אהובתו, יתומה ענייה ותמת לב שדודתו התנכלה לה עד כדי כך שהביאה למותה. מותה לכאורה! בעוד זמן לא רב יגלה ורנון שרוזינה בכלל לא מתה. שאהבתו תגאל אותה. ואפילו אביו, שנעתר בעבר לתככים המרושעים של אחותו, יגלה שבעצם הוא אוהב את הנערה, ואינו כועס עליה על שניסתה כביכול לפתות את בנו: "מחצית תוקפנותו כלפיה נבעה למעשה מכעסו על עצמו על שנהג בה ברשעות כזאת", ולכן "עד מהרה החל מצפונו נוקף אותו." מערך העניינים שיכול להביא לסוף הטוב הושלם: הדודה הרעה תיעלם, הזוג המאוהב יתאחד, יוסר הנופך המאיים והמרושע, רדוף הסודות האפלים, שאפף את הטירה המוזרה, הנהר המפחיד, הטרשים והרוחות, האוהבים יתחתנו, וישובו לבקר בטירתם, שנראתה להם פעם מכושפת. היא עתה סתם אחוזה וולשית, שנבנתה אמנם "בנוף בראשתי," אבל היא רק הרקע ל"איחודם המאושר".

זוהי רוח הדברים השורה על ארבעת הסיפורים הקצרים בקובץ מרובע גותי: מיסתורין, אימה, וכמעט תמיד – הבטחה לסוף טוב, שמקל על תחושת הפחד המלווה את מי שקוראת אותם. כמו בסרטים הוליוודיים שבהם אין סיכוי שהרעים יגברו על הטובים, כך גם כאן הסוף המובטח מרגיע, ומאפשר להתמסר אל המוזרות והזרות שהסיפורים מעוררים.

מרי שלי מוכרת כמובן מיצירה אחת, מפורסמת מאוד, שכתבה: הסיפור על כתיבת "פרנקנשטיין" מוכר: מרי שלי כתבה אותו ב-1816 בערב קר אחד, בעת שביקרה בז'נבה ביחד עם אחותה, ועם בן זוגה, המשורר פרסי ביש שלי. השלושה נפגשו עם המשורר הלורד ביירון, והחליטו לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי שלי ניצחה בגדול.

"פרנקנשטיין" שלה, שנחשב כיום סיפור המדע הבדיוני הראשון, העניק השראה לכמה סרטי קולנוע, ונהפך למטבע לשון. (על השאלה "מיהו פרנקנשטיין?" השיבה נועה מנהיים בספרה הרשת התרבותית).

דווקא מכיוון ש"פרנקנשטיין" מוכר כל כך, מעניין במיוחד לקרוא סיפורים אחרים שכתבה מרי שלי, ולהכיר את סגנונה הייחודי.

כאמור, בכל אחד מהם מובטח הסוף המרגיע, אבל הדרך אליו רצופה במכשולים, ובתופעות על טבעיות. הסיפור הראשון, "גלגול", נפתח אפילו בהקדמה שמכניסה אותנו לתוך העל טבעי: "שמעתי כי ככל שישאף אדם שנקלע להרפתקה מוזרה, על־טבעית או קסומה וינסה להסתירה, הרי בתקופות מסוימות יתערער, כאילו תבונתו חוותה רעידת אדמה, ואז יחוש צורך להעביר את הכמוס בעמקי נפשו לאחר."

אז יש לפנינו צעיר מפונק, עשיר־שירד מנכסיו, שגמד מיסתורי, דמוי מפיסטופלס, מלמד אותו לקח חשוב. ויש – בן תמותה נצחי שלגם שיקוי פלא ובעקבות כך אינו מזדקן, ויש אישה צעירה, יפה ומאוהבת, שצריכה ללמוד בדרך הקשה עד כמה טעתה: "הובלתי להאמין שכדי לשמח את החיים, אסור לפגוע במתים; וחשתי כמה מרושעת ושקרית היא מחשבת ההבל הזאת, שבלבלה חסד וטוב בשנאה ורשעות."

מעניין להבחין באפיונים שונים של העולם שמרי שלי מתארת. כך למשל נראה שבמציאות החיים שהיא מכירה כמעט "אסור" לבני אדם להיות מכוערים. כיעור מתפרש כרוע, איוולת, תכונה שראויה לגנאי, תיעוב ובוז. וכך כשהגיבור מתכער יום אחד, הוא עצמו נרתע ממראה דמותו, והוא יודע היטב ש"למרבה כיעורי עלולים ילדים לסקול אותי באבנים, כמו הייתי מפלצת."

משעשעת הנחת היסוד שמציבה מרי שלי באחד הסיפורים: "ידעתי שבכל אמנות הכישוף קיימות נוסחאות והשבעות שאיש מהעוסקים בהן אינו מעז להפר", והרי זהו באמת אחד מכללי היסוד בכתיבת מדע בידיוני: יש לקבוע במסמרות את חוקיה של המציאות הבדויה, ואסור לחרוג מהם, שהרי אם הכול אפשרי, שום דבר לא אפשרי, והחוקים, גם כשאינם כאלה שהמדע מכיר בהם, חייבים להתקיים כשבוראים מציאות חלופית לזאת המדעית המוכרת לנו על פני כדור הארץ.

מרי שלי מעלה בסיפורים סוגיות פילוסופיות. למשל – האם המוות הוא בהכרח אויב שאורב לנו? איך היו נראים חיים של בן אלמוות? מה למשל יקרה לקשר שלו עם אישה אהובה שהולכת ומזדקנת, והוא נשאר ונראה תמיד בן עשרים? איך יחוש כשהיא תמות והוא נידון להישאר בלעדיה לצמיתות?

מעניין לאתר עקבות ביוגרפיים בכתיבתה של מרי שלי. כך למשל נראה לי שאפשר לקשר את תיאור השיקוי שנטל בן התמותה הנצחי עם התמכרותו הידועה של בעלה של מרי שלי, ונראה שגם שלה, ללאדנום, תמיסת אופיום המשמשת כסם הרגעה: "קורנליוס רקח משקה מחיה נפשות – משכר יותר מיין וריחני יותר מכל פרי – שנראה כי הכיל סגולות מרפא חזקות, נסך שמחה בלב ומרץ בגפיים, אולם השפעתו תתפוגג במהרה". מעניין ודי משעשע…

את הסיפורים היטיב לתרגם מאנגלית יהונתן דיין, ואין ספק שהעברית המלוטשת שלו תורמת רבות להנאה מהקריאה.

בני ובנות נוער סיפרו לי שהם חולמים לעשות רצח עם לפלסטינים. הרי הסיפור: נגזר עליי לכהן כמורה מחליף, ונשלחתי לשמרטף על כיתה ט׳ 4. אחרי שתלמיד אמביציוזי יזם קריוקי, אבל התבייש לשיר, הצעתי שנדבר שנייה על הקיום, כי כמורה בתיכון אני סקרן לדעת מה נסגר בעולם חטיבת הביניים. שניים וחצי תלמידים הזדקפו מבהייה בטלפון וזרקו אלי מבט משתומם, ואז אחד מבודח ירה בי רצף שאלות: איזו קבוצה אתה אוהד? למה אתה מורה? אתה שמאלני?

כשהתוודיתי שאני שמאלני בצבצו עוד ועוד עיניים שנטשו את הטיקטוק בשביל לפענח מה מתרחש בחדר. תלמידה אחת התרעמה: למה אתה אומר לנו שאתה שמאלני? אסור לך. חייכתי והסברתי שמותר לי על פי חוק, אפילו שבעצם אין לי מושג מה החוק. ואז תלמידה אחרת שאלה אותי: אז אתה חושב שזה בסדר שמחבל רצח יהודים בתל אביב? כבר התכוונתי להטיף לה נאום מצטדק על זה שהשמאל לא מכשיר פיגועים, אבל ראיתי שכואבת לה השאלה באמת, לכן עניתי בפשטות: לא, זה נורא. אחד קם וצעק: מי ייתן לך ביטחון ללכת ברחוב חוץ מביבי. עניתי לו שכל המלחמות וכל הפיגועים שהם הספיקו לחוות בחיים שלהם עד כה היו תחת השלטון של ביבי.

רציתי לענות על הכול, אבל השאלות והתוכחות כבר נורו עליי מכל כיוון בצרחות מתודלקות בהורמונים ולא הספקתי, אז עצרתי ושאלתי אותם: מה הייתם רוצים שיקרה? אחת חייכה וענתה בשלווה: שלא יהיו פה יותר ערבים. אז הקשיתי: איפה הם יהיו? יש מליוני פלסטינים, איפה הם יחיו? ואחר פתר: נוריד אותם אחד-אחד. השתהיתי רגע ובדקתי: אתה בעצם מבקש לעשות רצח עם? הוא הסתייג ודייק: לא רצח עם, פשוט להרוג את כל הערבים. הצעתי להם הצעה: מחר בבוקר כשתעמדו בצפירה, נסו לברר עם עצמכם אם אתם באמת באמת רוצים לעשות רצח עם. אז אחת בפינה שאלה אם אני מכחיש את השואה.

נגמר השיעור וכולם התפזרו והשאלה הזאת המשיכה להדהד: מה זה אומר, בעצם, להכחיש שואה? האם לא צריך, במידה מסוימת, להכחיש את השואה בשביל לאחל שואה לאנשים אחרים? וחשבתי על העם הפצוע והרדוף שלי, ועל הילדים הפצועים והרדופים האלה, ועל הגבול המטושטש בין תיקון לבין שחזור, ובסוף אפילו נשאתי תפילה קטנה בתמימות בלתי אופיינית.

השתקן הוא רומן מיוחד במינו. מרתק, מזעזע ומאלף.

ארי ליברמן נקט כאן מהלך יוצא דופן: כתב את זיכרונותיו של ניצול שואה, ועשה זאת בכישרון שמעורר השתאות והתפעלות.

"השתקן": כך כינו את שמשון שטיל, אביו של שמחה שטיל, ובעלה של דורה, אמו של שמחה, שהלכה לעולמה כשבנה היה רק בן שש. שמחה אינו יודע ששתקנותו של אביו לא התחילה כאן, בישראל. רק כשהוא קורא את הזיכרונות של אביו הוא מבין מה פשר השתקנות ומה משמעויותיה.

שמחה נולד וגדל באופקים. שמשון אביו החזיק שם מעדנייה לא כשרה, שבה מכר בשר חזיר. את בנו לא מל בגיל שמונה ימים, בתואנה ש"אנחנו לא יהודים", וגם לא הרשה לו לעלות לתורה בהגיעו לגיל בר מצווה. כמו כן, סירב להשיב על שאלותיו של בנו: מניין בא? רצה הילד לדעת. היכן הוריו, אחיו, כל יתר בני המשפחה? מדוע לכולם יש סבים וסבתות, דודים ודודות, ורק הם משפחה של שלושה בלבד, ואחרי כן של שניים, אב ובן ותו לאו?

בילדותו חשד שמחה באביו שהוא בעצם נאצי מתחזה שהגיע לארץ ומצא בה מקלט. הוא פוחד לגלות מה האמת, פוחד מפני הסוד שיתגלה. אינו יודע שהשפה "הסודית" שבה דיברו בבית – עברית למד רק כשהגיע למערכת החינוך הישראלית – היא לא סתם "מאמע לשון", כפי שכינו אותה הוריו, אלא שמדובר בעצם ביידיש, שפה מוכרת שרבים מדברים בה. באופקים לא היו להם שכנים אשכנזים. רק בנעוריו המוקדמים, במהלך טיול כיתתי לירושלים, גילה שלא מדובר בשפה פרטית וסודית.

הוא, אם כן, בכל זאת יהודי. אבל מה הסוד הכמוס שהסתיר מפניו אביו במשך שנים? מדוע סירב לספר על עברו? מי הוא בעצם? או מי היה?

ה"יומן" שכתב האב בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה בכתב צפוף ביידיש, על שתי מגילות שסגורות באטב שצלב קרס בראשו, חושף הכול.

כשקראתי את היומן לא יכולתי שלא לתהות אם ליברמן אכן בדה את כל הכתוב שם, בכישרון יוצא מהכלל, או שאולי מדובר בעצם ביומן אותנטי, או בקטעים ממנו, שליברמן מצא ונעזר בו בכתיבת הרומן. באחת מהערות השוליים ליומן מוצג צילום של קטע כתוב בכתב יד, והוא נראה לגמרי אותנטי. ליברמן מצליח לתעתע בקורא, ששוב אינו יודע מה אמת ומה בדיון, שהרי חלק ניכר ממה שנכתב בזיכרונותיו של האיש מתעד אירועים, מקומות ומעשים שהתרחשו במציאות!

רק שנים רבות אחרי שאביו של שמחה מת, ובעקבות סדרת אירועים מסקרנים ומעוררי השתאות, מתרצה שמחה שטיל וניאות למסור את המגילות שכתב אביו לפענוח ותרגום לעברית. את המלאכה עושה הפרופסור המלומד (הבדוי, המדויק, המשכנע בכל תג) עזרא פרנקל, שמוסיף להן את הערות השוליים. בחלקן מבאר הפרופסור ומוסיף מידע, באחרות – מתרעם על הכתוב ומתווכח אתו. התוצאה, כאמור, מרתקת ממש. עד כדי כך שברגע שסיימתי לקרוא את הספר לא יכולתי שלא לשוב להתחלה ולקרוא שוב את כל הפרק הראשון, שהוא יותר מסתם הקדמה: יש בו למעשה סגירה וסיום שאנחנו כקוראים משתוקקים אליהם כשיומנו של אביו של שמחה מגיע לסיומו. אמנם כבר נודע לי מה עלה בגורלו, היכן חי, כיצד נהג, אבל נפשי נקשרה בנפשו, ורציתי רק לדעת עוד ועוד, להכיר אותו שוב, ללמוד עליו עוד פרטים.

הכתיבה היא מלאכת מחשבת. ארי ליברמן מצא דרך מקורית מאוד להעביר אותנו בתוך הזוועות הנוראיות ביותר, שהדעת מתקשה לשאת. אנחנו אתו שם, מהופנטים, נחרדים, לא יודעים את נפשנו, ולא יכולים להפסיק לקרוא.

ולא רק מכיוון שהדמויות משכנעות, חיות ואמיתיות מאוד, אלא גם מכיוון שבתוך כל המסכת הסיפורית מתקיימת הגות, ומתעוררות שאלות כבדות משקל, שהן בעצם לבו של הרומן. השאלה העיקרית היא לא רק האם מתאפשרת אמונה דתית "אחרי אושוויץ", אלא גם מהי בכלל דת, ומה תפקידה.

"הטוען שהוא קדוש ונעלה מתוקף היותו יהודי אינו אלא נאצי קטן. הוא הטוען נאצי קטן, אבל לא כלל ישראל! בל ניתמם, רבותי. הלוא בסופו של חשבון מהו יומן זה הפרוש לפניכם אם לא כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי אצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם," טוען הפרופסור ש"מתווכח" עם טיעונים שהעלה אביו של שמחה בכתביו, כאלה ששמע מפיו של פולני שתהה מדוע בעצם כל כך שונאים את היהודים, וגם "מצא" הסבר לתמיהתו: הנאצים, הסביר הפולני, פשוט מקנאים ביהודים: "אמר, 'והלוא היטלר הגמד המשוקץ טוען בכל עת ובכל שעה שהגרמנים גזע עליון ואציל וטהור, ומהיכן שאב את הרעיון החביב הזה? מהיהודים כמובן, המתפארים במעמדם הרם והנשגב בעמים, זרע קודש, עם סגולה, אור לגויים. הנאצים קיבלו את תורת טוהר הגזע מכם, אדון קמינסקי, וכעת מוכרחים הם לכלות את כולכם מגדול ועד קטן ולהוכיח לעולם מי העם הנבחר באמת. במילים אחרות, היהודים המציאו את היטלר.'"

אז מה, תורת הגזע הנאצית נשענת על התפיסה של "טוהר הדם" היהודי?

וכן, האם אחרי השואה יש עוד מקום לעבודת האל? האם אפשר וצריך להצדיק דתיות דקדקנית ושמירה אדוקה על מצוות, לא רק בזמן שבו מצויים בסכנת חיים, אלא גם לאחר מעשה? האם אפשר לצפות מהניצולים שידבקו בדת? התשובה ברומן שלפנינו ברורה מאוד: אין חסידים. יש מתחסדים.

ומה עם התרבות בכלל? האם היא תשרוד את אושוויץ?

"הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל תרבות המערב רצחו פה. תרבות לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב שמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשר, שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן," אומר ניצול שואה אחד לרעהו.

כל כך נסחפתי לתוך הספר, עד שאמרתי לעצמי בהשתאות משהו כמו – אֶה… איך הוא ידע מה צפוי לקרות…? איך הוא חזה את הפוסטמודרניזם, למשל? – אבל מיד נזכרתי: הרי  מדובר כמובן במחשבה־בדיעבד של הסופר עצמו, של מי שמכיר את ההתנגדות לקונוונציות ואת המרד בהן… והנה הספר שלפנינו מדגים בצורה יפה כל כך שלדת אולי אין מקום, אבל האמנות לא נרצחה. לא באמת.

המופע של גארי הוא מסוג הספרים שאי אפשר להפסיק את הקריאה שלהם. הוא לופת והוא ערמומי. כך למשל, הפרק שזוכה לכותרת "הראשון" מופיע פתאום בעמוד 225 (מתוך 277), ומשם העלילה סוחפת בעוצמה רבה עוד יותר. עד לסוף שסוחט את הלב, ולא חס על הקורא.

המופע של גארי הוא סיפורו בגוף ראשון של פושע: כייס, שודד וגנב. הוא מספר לנו על הילדות הקשה שלו, על אמו המזניחה ואביו האלים. מה יכול "לצאת" מתוך בית שבו האב לוקח את בנו הקטן לגנוב, ומלמד אותו שהירח הוא האויב הכי גדול שלו? למה אפשר לצפות מילד שאביו התאכזר אליו כל כך – למשל, את גור הכלבים האהוב שלו הוציא מהבית ונטש בשדה מרוחק, וזאת – בנוכחות הילד שלבו נשבר?  

נל ליישון מעניקה לדובר שלה, גארי, קול ייחודי ומשכנע. גארי הוא אמנם פושע, אבל ברור לגמרי שאינו אדם רע מיסודו. כך למשל באחת הפריצות שלו אל החדר שבו מחזיקים את מעטפות השכר של מפעל כלשהו, במקום לקחת לעצמו את השלל הוא מכניס סכומי כסף גדולים לתוך המעטפות של הפועלים הפשוטים, על חשבון המנהלים, כמעין מעשה של רובין הוד, שנהג, כזכור, לשדוד את העשירים ולהעביר את כספם לעניים.

גארי הוא אמנם פושע, אבל הוא רגיש לזולת. כשהוא עד לפגיעה באישה זקנה הוא מתקומם, נזעק וזועם על מי שפגע בה, ומודיע לו שמותר לשדוד, אבל אסור לפגוע בזקנה חלשה ומבוהלת.  

שוב ושוב אנחנו נתקלים ברגישותו: כשהוא מגלה בוקר אחד ילד פעוט שמדדה אל חדר השינה של אמו וסוחב עליו חיתול כבד, גארי מסתלק משם. אמנם בלילה שכב עם אותה אישה, אבל כשהוא מגלה שהיא אימא, הוא מרגיש בכובד האחריות לשלומו של בנה הקטן. וזהו, כך נגלה לקראת סופו של הרומן, בעצם המוקד שלו.

כבר בהתחלת הסיפור מגלה לנו גארי שיש לו בן. מיהו אותו בן? איך הוא משתלב בתוך חיי הפשע של אביו? 

"גבירותיי ורבותיי," אומר לנו גארי לקראת הסוף, "הגענו לחלק האחרון במופע של גארי, אבל אל תמהרו. קחו את הזמן. לאט לאט, בנחת. כי אחרי שהחלק הזה ייגמר אנחנו נלך כל אחד לדרכו ואתם תיפרדו ממני. אם החזקתם מעמד, אם עברתם איתי את כל הדרך הזאת, אולי תגלו שלמדתם לחבב אותי. ואחרי העמוד האחרון, אולי אפילו תתגעגעו אליי. אתם יודעים עליי הרבה כי קראתם את הזיכרונות שלי. האמת היא שאתם יודעים עליי המון, כמו שאמרתי לכם שיקרה. ויותר מהכול יש דבר אחד שאתם יודעים מצוין (ואם לא אז לא הקשבתם כמו שצריך ומגיע לכם בעיטה בישבן), וזה הדבר: אני יודע הכול. ובגלל שאני יודע הכול אני גם יודע מה אתם חושבים. ואני יודע מה אתם רוצים.
[…]
ועכשיו אני יכול להשאיר אתכם ככה ולא לספר לכם כלום. אני יכול, אני יכול להשאיר את החורים פתוחים ולא לסגור אותם. אני יכול להשאיר אתכם מתחת לעצים בפארק ולא לזרוק לכם פירור.

אבל אני לא בנאדם כזה, נכון?"

הוא אומר, ואז מספר לנו הכול. שוזר ביחד את כל החוטים בסיום דרמטי,  מפורט ומרגש.

כדרכה של ספרות טובה, המציאות שנל ליישון בוראת שובה אותנו לתוכה. כמו שבספריו של המינגווי אנחנו מתפעלים מדייגים או מטוריאדורים, גם אם בעולם האמיתי אנחנו סולדים מפניהם, כך גם בספר שלפנינו אנחנו מוצאים את עצמנו מצדדים בגנב, שיודע היטב את "מלאכתו": אנחנו מלווים אותו כשהוא מפיל את המעיל שלו, כבר בתחילת הסיפור, על תיקה של אישה שיושבת בפאב, ואז מרים אותו ביחד עם המעיל. אנחנו מלווים אותו אל השירותים, שם אנחנו מתרגשים ביחד אתו מהשלל. ואנחנו מבודחים ביחד אתו כשהוא חוזר אל הפאב, מנחם את האישה שגילתה כי מישהו גנב את ארנקה, ומזמין אותה לכוסית שתייה, בעזרת הכסף שזה עתה גנב ממנה, ועוד זוכה לשבחים: "בזכות אנשים כמוך […] עוד יחזור לי האמון באנושות. והיא מקרבת את הכוס לפה, שותה את הבועות שקניתי לה בכסף הנחמד שלה."

אז כן, כמובן שאנחנו מתעבים גנבים, אבל לא כאן. לא בספר הזה.

ועם זאת, אנחנו גם מתייסרים עם גארי. עם ניסיונותיו להשתקם, להתיישר, להצליח לחיות אחרת. מתייסרים אתו כשהוא מרגיש שהוא "חוזר להיות מה שבני אדם היו פעם. אני שחוזר להיות חיה". וכשהוא רואה באיזשהו בוקר את האנשים סביבו: "אני רואה את האורות נדלקים בדירות ממול כשאנשים מתעוררים. הם גם כן חיות, בדיוק כמוני, רק שבייתו אותם. הם בכלובים והם יוצאים משם בשביל ללכת לעבודה, יש להם שגרה, לוחות זמנים, כל מה שהבעלים שלהם נותנים להם…"

וזה יופיו של הסיפור: הוא לוקח אותנו אתו לכל מקום שאליו הוא מבקש להגיע אתנו.

תרגומו של הספר הוא מעשה מחשבת. רותם עטר הצליחה להעביר את שפתו של גארי לעברית משכנעת. מצד אחד – מלוטשת ומדויקת, ומצד שני – כזאת שיש בה שיבושים שמרמזים על הרובד הלשוני שבו גארי מדבר. למשל, "עשתה לי כן עם הראש" (במקום המילה המקובלת, המעצבנת, "הנהנה"), או "אני מכניס את התיק מתחת למיטה והולך לכניסה בדיוק ששרון נכנסת בדלת" (במקום, כמובן, כששרון, וכן הלאה). השיבוש הקטן הזה, האופייני כל כך לדוברי עברית כשהם לא מדייקים, מיטיב לחקות את רוחה של האנגלית של גארי. 

המתרגמת השכילה גם להערות לעברית הקשרים תרבותיים שהקורא הישראלי לא מכיר בהכרח. למשל את Guy Fawkes Night, הלילה שבו נהוג להצית באנגליה מדורות או לשלוח זיקוקים, תרגמה "בחג של ליל המדורות", ובכך תיווכה לקורא את המשמעות במקום לתרגם מונח זר שהקשרו אולי אינו נהיר. 

לסיכום, מדובר בספר קריא, מעניין ומעשיר. 

תרגמה: רותם עטר

Nell, Leyshon
Memoirs Of A Dipper

הם הגיעו לישראל בשנות התשעים. ילדים, בני נוער, והוריהם, שעקרו את עצמם מהמקום שבו נולדו, כדי להעניק לדור הבא סיכוי לעתיד טוב יותר. 

איך הם התקבלו כאן? איך השפיעה עליהם ההגירה? היכן הם כיום, מבחינת התפיסה העצמית שלהם, הקשר אל השורשים "הרוסיים"? (רק לאחרונה הבינו הכול חווייתית ש"רוסיה" היא לא ברית המועצות לשעבר. הפלישה לאוקראינה הבהירה היטב את ההבדלים. עד כדי כך ששמעתי לאחרונה אישה שהשיבה לשאלה "מאיפה את?" "מרוס–… אוקראינה." עד כדי כך הפנימה בעצמה את הטעות השכיחה בקרב ישראלים, כאילו כל מי שהגיע "משם" יכול להיקרא "רוסי".) 

את הסדרה, שיש בה שלושה פרקים מרתקים, מרגשים, נוגעים ללב, הקדישו יוצריה להוריהם. אם כך, גם היוצרים נמנים עם בני ה"דור וחצי": אלה שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל הם חצויים: את התרבות הרוסית שימרו, ואת הישראלית אימצו. 

המרואיינים כולם אנשים מרתקים. רובם הצליחו, השתלבו היטב בחברה הישראלית, והם תורמים לה בכל התחומים. (רק אחד מהם היגר לקנדה, ועדיין, כעבור חמש עשרה שנה בטורנטו, הוא אומר שהוא מרגיש ישראלי, ומיודד עם מהגרים כמוהו שגם הם שירתו בצה"ל!). אחת המרואינות מונה לקראת סופו של הפרק האחרון את ההישגים של העולים הללו, ואת תרומתם הרבה והמשמעותית לחברה הישראלית.

אבל הסיפורים, כשפורטים אותם לפרטים, כשמתקרבים אל הַמְּסַפְּרִים, קשים מנשוא. למשל, אותו ילד שביומו הראשון בישראל יצא אל הגינה הציבורית כדי לבדוק "איך נראה פארק בישראל", וחטף מכות רצח מחבורה של בני נוער ישראלים, סתם כך, רק משום שנראה להם זר, ולא דובר עברית. וזה לא הסיפור הקשה מכולם. כי בתחילתו של הפרק השלישי מראיינים את אלה נלימוב, ששתי בנותיה הצעירות נרצחו בפיגוע בדולפינריום. בניגוד לשני הפרקים הראשונים, שבהם פותחים המרואיינים בסיפורים על הקשיים שחוו כשהגיעו לישראל, אלה נלימוב דווקא מתחילה בנימה אופטימית כל כך. בנהרה על פניה היא מספרת כמה שמחו עם העלייה. כמה אהבו את ישראל, את השמש, את הים. כמה התפעלה מבנותיה המוצלחות, היפות כל כך. ואז מגיעה המכה ששוברת את הלב.

ועם זאת, כשנלימוב נשאלת לקראת סופו של הפרק השלישי אם היא מתחרטת על כך שהיגרה לישראל, היא אומרת בתוקף שלא. למרות הכול, היא לא מתחרטת. אילו תעצומות נפש, וכמה מרשימה ומפעימה האישה הזאת. איך כוחותיה מאפשרים לה להפריד בין מה שקרה לה, לבין ההחלטה העקרונית שהחליטה, להגיע לישראל. בכתבה מאותו לילה, מחדר ההמתנה באחד מבתי החולים שאליהם נהרו הורים ובני משפחה אחרים כדי לחפש את ילדיהם, בתקווה ש"רק" נפצעו, אומרת אחת האימהות: "בשביל מה עלינו לארץ? למען הילדים!" הכאב קשה מנשוא. (מעניינת גם האבחנה לגבי מה היו תוצאות הפיגוע מבחינת התפיסה הפוליטית של אנשי אותה עלייה). 

הסדרה מתארת אינספור קשיים בלתי נסבלים שהמרואיינים נאלצו להתמודד אתם. למשל – העלבון והזעם שמתארות שתיים מהם:  שכשביקשו להינשא, ופתאום נודע להם שהרבנות מטילה ספק ביהדותן. איך, אחרי עשרות שנים שהן כאן, כשבתעודת הזהות שלהן כתוב שהן יהודיות, איך אחרי ששירתו בצבא והן עובדות, משלמות מיסים, חיות כמו כולם, פתאום מתברר להן שהן אמורות להוכיח את זהותן. קושי אחר שמתארים הוא ההשפלה שחשים מי שהוריהם נאלצו להתחיל מחדש, מתחתית הסולם החברתי. אדם שהיה מהנדס, שניהל משרד גדול, נאלץ להתפרנס משטיפת מכוניות, ואז אפילו שם מפטרים אותו.

לא כל ההורים הצליחו להתמודד עם הקושי. אחת המרואיינות משחזרת את היום הנורא שבו אביה התאבד.

קושי נוסף מגיע עד ימינו אלה: גם העולים ש"הצליחו", שהשתלבו במעגל העבודה והם מתמידים בו עד היום (גם אם במשרות שהן הרבה מתחת לכישורים וליכולות שלהם), חייבים להמשיך לעבוד בזיקנתם, כי הביטוח הלאומי אינו מכיר בוותק שצברו "שם", ולכן הפנסיה הזעומה שהם זכאים לה לא מאפשרת להם לפרוש מהעבודה. הם זקוקים לעזרה של הילדים שלהם. ולא כולם מוכנים לקבל עזרה כזאת. שלא לדבר על הקושי הנפשי שהם חשים כי לעולם לא יוכלו לעזור לילדים, וכך גם בני הדור הבא בעצם מקופחים, בהשוואה עם בני גילם שהורי הוריהם יכלו לעזור להם לרכוש דירה, והם יורישו בבוא העת לילדיהם.  

נדרש לפחות עוד דור, מסביר אחד המרואיינים, עד שהכול יתאזן. ההורים, וגם ילדיהם, בני "דור אחד וחצי", הם עדיין סוג של דור הַמִּדְבָּר. 

אבל הם לא מקטרים. הם גאים בעצמם, בהישגים שלהם, בהצלחתם לשמר את התרבות שממנה הגיעו. חלקם למשל מנחילים אותה, את השפה הרוסית, גם לדור הנכדים. כולנו יכולים להצטרף אליהם בהתפעלות ובשמחה על כך שהם כאן, יוצרים, מצליחים ומפרים את החברה הישראלית בכישוריהם ובכישרונותיהם. 

אנה אנקוויסט היא סופרת מצליחה מאוד, שבמקביל לכתיבה ממשיכה לעבוד במקצועה כפסיכואנליטיקאית. בספרה החמישי, המרדימנים,  יצרה את דמותו של דריק דה-יונג שהוא פסיכואנליטיקאי, כמוה, כמו גם פטר, חברו הקרוב וגיסו, הנשוי לסוזן, אחותו של דריק.  סוזן, לעומת אחיה ובעלה, בחרה בתחום התמחות אחרת כרופאה: היא מרדימה.

לכאורה אין שום קשר בין שני תחומים הללו, פסיכיאטריה והרדמה, אבל ברומן שלפנינו מראה לנו אנקוויסט שאלה בעצם שני קצוות מנוגדים על רצף אחד: האנליטיקאי שואף לחשוף כאבים, לתת להם מילים: "אנחנו האנליטיקנים מספרים סיפורים, ובעזרת הסיפור הטוב ביותר אנחנו מִסבּרים את אוזנו של המטופל. על הסיפור הזה אנחנו מסכימים במהלך הטיפול, הסיפור הופך לאמת שאליה קושרים את כל הרגשות והפנטזיות. כך נוצרות שלווה ומבניות במחשבתו של המטופל על עצמו, ואז אנחנו יכולים להתחיל להכין את הפרידה. אנחנו לא היסטוריונים." מטרתו של הפסיכואנליטיקאי היא "לדבר על החרדה, לגעת במאוויים הלא מודעים. לקרוא להעברה בשמה, כדי שהעניין יהיה נוכח בחדר, ויהיה אפשר לדבר עליו, ומהטופל לא יצטרך עוד לחוות את הקונפליקטים שלו בעולם שמחוץ לקליניקה."

למרדימה לעומת זאת, "דיבורים גורמים אי נוחות. לא מקרה הוא שהפציינטים שלה חסרי הכרה".

המרדימים שואפים לנתק את הפציינט מהכאב שהוא עלול לחוש אם לא יעזרו לו. הם "משאירים לאחרים את מלאכת התליין": הכירורגים הם אלה שחותכים בבשר החי. אצלכם הכול חד משמעי וברור (לכאורה?): "כשלחץ הדם עולה נותנים ניטרוגליצרין, כשהוא יורד משתמשים באפינפרין."

הפסיכיאטריה היא "ביצה של ערפולים שצריך לתמרן בה בעזרת האינטואיציה", וסוזן המרדימה לא מצליחה להבין את הקונצפיה הבסיסית הניצבת במרכזה: איך "המודעות לסבל יכולה להיטיב עם מישהו – זאת תעלומה בעינייה." היא וחבריה למקצוע "דואגים שהפציינט שלנו לא ירגיש שום דבר", ובכלל, מבחינתה, "מוטב להרגיש כמה שפחות".

האינטראקציה של מטופלים עם המרדים שלהם קצרה מאוד: כמה חילופי דברים, שלוש ארבע שאלות וזהו, הם שוקעים בתרדמה. וכשהפרוצדורה נגמרת, גם הקשר נגמר.

אצל הפסיכואנליטיקאים, לעומת זאת, הקשר חייב להיות ארוך, והוא מצריך חשיבה בלתי פוסקת. אפילו ממש בתחילתו האנליטיקאי חייב להיזהר: המטופלים "בורחים אם אתה מעמת אותם עם דעות או תובנות לפני שהם נותנים בך די אמון." ובהמשך עליו לשים לב בלי הרף לכל אמירה ולכל ניואנס. הפסיכואנליטקאים, כך מסתבר מהרומן, לא מפסיקים לנתח גם את עצמם ואת הקרובים אליהם. אנחנו רואים את דריק מנתח את עצמו ואת זולתו בלי הרף. "אסוציאציה משונה" הוא אומר לעצמו על עצמו בתגובה למחשבה שעולה בדעתו, ובמקרה אחר הוא אומר לעצמו "זה נקרא התקה, ובכל זאת הוא עולה על האופניים": כל מעשה, כל הרהור שלו עובר אנליזה פנימית. אנקוויסט יודעת מן הסתם על מה היא מדברת, בהיותה אשת מקצוע….

מעניינת במיוחד גישתם של שני הרופאים כלפי המקצוע שלהם, כשמדובר בחייהם עצמם. כך למשל דריק אומר לעצמו, לקראת חג המולד, ש"עזרה למטופלים לעצב מחדש את חג המולד שלהם היא עניין אחד, אבל צליחה בשלום שלו עצמו את ימי החג היא דבר אחר", וסוזן, אחותו המרדימה, שכל כך עסוקה בהפגת כאבם של אחרים, "מנידה את ראשה לשלילה" כששואלים אותה אם עברה אי פעם הרדמה, "'גם לא זריקת אפידורל?", שואלים אותה, והיא מגיבה, בזעזוע: "תעשה לי טובה, זה בכלל לא בא בחשבון מבחינתי. הדקירה הזאת בעמוד השדרה נראתה לי יותר מדי מסוכנת".

מדהים לקרוא דברים כאלה מפיה של מי שכל היום נותנת לפציינטים שלה טיפולים מהסוג שנראה לה מסוכן מדי, כשמדובר בה עצמה!

אפשר אולי לטעות ולהבין שהמרדימנים הוא סוג של ספר עיון שדן בהבדלים בין שני התחומים הרפואיים, ולא היא. אנה אנקוויסט מצליחה לרקום סיפור עם עלילה שהולכת ומסתבכת, עד שהיא מגיעה אל שיאו של קונפליקט טרגי שמתרחש – כדרכן של טרגדיות – בתוך המשפחה. הוא לא רק מעורר מחשבות, אלא גם מושך מאוד לקריאה.

תרגם מהולנדית: רן הכהן

Anna Enquist De verdovers

הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

"אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!"
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

עופרה עופר אורן

"אף אחד לא באמת ניצל משום מלחמה שהוא משתתף בה. יש כאלה שמתים מיד במקום ויש כאלה שמתים לאטם במקומות אחרים. התוצאה בסוף דומה", אמרה פעם פלורה לצעיר אחיה, ששמו נעים.

לימים קרא נעים קרא לבתו על שמה, אבל פלורה השנייה שינתה בבגרותה את שמה, בחרה להיקרא "אלה". האם נעים נעלב? התקומם? כעס? לא ולא. אמנם אהב את אחותו הבכורה אהבת נפש, אבל הוא שמח לאפשר לבתו לבחור את דרכה בחיים, וגם את שמה.

הקשר בין שני האחים, פלורה ונעים, מיוחד במינו ויוצא דופן. לא בכדי נקרא הספר "תמיד פלורה": האחות הבכורה היא לאחיה מקור של אהבה, קבלה, חוכמה, היא המצפן והדרך, הרוח הנושבת וגם הסלע שעליו אחיה מתנפץ, והיא יודעת לאסוף אותו אליה בהבנה ובחמלה.

פלורה לוחמת צדק, היא מפגינה עם הפנתרים השחורים, היא מאמצת אל לבה ניצולת שואה ערירית ונאבקת למענה, עם זאת, היא יודעת: "אף אחד לא באמת ניצל משום מלחמה". היא עצמה מעדיפה לוותר ולא להילחם בקרב האחרון שזומן לה: מסרבת לעבור טיפולים ונכנעת למחלתה.

אנחנו לומדים להכיר את פלורה באמצעות המכתבים שבתו של נעים מוצאת בביתו, זמן מה אחרי שמת. להפתעתה – הם כולם מופנים אליה. אביה מספר לה בהם על עצמו, על חייו, על אחיותיו ואחיו, ובעיקר על פלורה, שהקשר אתה עובר כחוט השני בכל מעשיו ומחשבותיו.

פלורה הייתה תמיד "מאלה שמודדים את חייהם לא לפי מספר הנשימות שנשמו אלא לפני מספר הרגעים שבהם עצרו את נשימתם": בכל רגע של חייה, שהם עתירי מחוות רחבות ומרוכזים מאוד היא מקפידה להישאר נאמנה לעצמה. שנים רבות אחרי מותה מספרת עליה בתה רונה שהבינה את ההבדל המהותי שיש ביניהן כשנוכחה איך שתיהן מכינות מרק מתערובת מוכנה: הוראות ההכנה ממליצות להוסיף ארבע כוסות מים. רונה הוסיפה חמש, "כדי שיספיק", פלורה הוסיפה שלוש, "כדי שיהיה סמיך". מה ילמד נעים מאחותו? איך מה שלמד ממנה ישפיע על בתו?

נעים מחלק את חייו לסיפורים שהוא מספר עליהם לאחר מותו לבתו: הפרק העוסק במלחמת לבנון ובחבריו ליחידה; הפרק העוסק בסיפור האהבה שהיה לו בקרקוב עם פולניה שהכיר כשביקרה בישראל; הפרק העוסק בהתנתקות מגוש קטיף ובהשפעתה הקטלנית שהייתה לה על מי שנאלצו לעזוב את ביתם; הפרק שבו הוא מספר על המסע שעשה בארצות הברית עם פלורה אחותו, זמן לא רב לפני שמתה.

כל אלה הם בעצם תיאורים של המלחמות הקטנות והגדולות שהשתתף בהן. הראשונה היא זאת שחווה בבית הוריו: אביו האלים, אמו החלשה. רונה אחייניתו מספרת לו שרק אחרי שאמה מתה הבינה שאסור לסלוח לסבה, ושאי אפשר למצוא לו הצדקות: "גם אני מסרבת לקדש את הסבל שהוא עבר כתירוץ למה שהוא עשה. לא – חד משמעי. אני לא מקבלת שום קביעה דטרמיניסטית אפריורית שכזו. אדם מתנהג כמו חרא, סליחה על הביטוי, כי הוא נותן לעצמו להיות כזה ולא רק מפני שאביו גידל אותו כך או אחרת. אתה יכול תמיד לבחור, אתה תמיד צריך לבחור, אתה תמיד חייב לבחור בטוב. כך אני מאמינה. ואמא שלי, אחותך, היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך."

אז כן, אין במלחמות ניצולים, אבל יש כאלה שמנצחים בכל זאת במלחמת הקיום, אם חיו בכנות וביושר. כי "מסכה על הפנים זה כמו מרפסת מפוארת בבית בלי יסודות. רק אסון יוצא מזה. כל רעידה הכי קטנה תמוטט אותו".

"לכל ספר יש את הרגע שלו," מספר לנו יובל אלבשן, המחבר של הרומן תמיד פלורה, מפיה של הדמות שבדה: הציטוט מופיע בעבודת הדוקטורט שכתבה פלורה. "הרגע שבו הוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם, הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו." מצאתי רגעים רבים כאלה בספר. הוא אמנם ראה אור ב-2009, אבל הנה הוא מוכיח את צדקת דבריו: ספרים ממשיכים להתקיים, ואפשר להגיע אליהם גם מקץ שנים ולשמוח בהם.

יש משהו שמכמיר את הלב בעשייה הזאת: בת שכותבת את הספר ועל הספר שאמה רצתה בו. בהקדמה למחברות של מרתה מספרת טלילה קוש כי קיבלה מאמה דפים עם הכותרת "זיכרונותי", ועד שלא קראה את מה שאמה כתבה, לא ידעה מאומה על קורות בני משפחתה: "עד אז גם לי לא היה עבר."

חלקו הראשון של הספר כתוב בגוף שלישי. קול חיצוני מספר לנו על כניסתה של מרתה אל בית חולים לחולי נפש. מדובר במספר "כל יודע" חלקי: רובו של החלק הזה  מגיע אלינו מנקודת המבט של מרתה, ובחלקו האחרון – גם מנקודת המבט של פסיכיאטר שמטפל בה.

טלילה קוש שוזרת ברומן שלפנינו תיעוד ובידיון, "פרוזה וכתיבה דוקומנטרית", ככתוב על גב הספר. את עצמה, בתה של מרתה, היא מציגה בדמות בדויה של אישה בשם נעמי, והיא מנסה להבין מה עבר על אמה בימים שבהם אושפזה. מדוע קרסה נפשית? מה אושש אותה? עם מה נאלצה להתמודד?

בחלק הראשון נשענה אמנם על זיכרונותיה של מרתה, אבל גם על יכולתה לדמיין, להבין, להעמיק, לחדור אל הנפש של הגיבורה שלה, גם אם מדובר באמה.

בחלק השני אנחנו מוצאים תיעוד ישיר, בגוף ראשון, תיאור של הדברים שמרתה כתבה: את קורות בני משפחתה, איך חיו לפני השואה, איך אולצו להיפרד זמן קצר אחרי שהיגעו לאושוויץ, מה קרה כשאמה ואחותה הקטנה, בת השתים עשרה, נשלחו למקום שממנו לא שבו, ואיך היא ואחותה האחרת, אריקה, הצליחו לשרוד ביחד ולהישאר בחיים.

בחלק השלישי מובאים הדברים מנקודת המבט של הבת הבדויה, נעמי. אין לדעת מה בדברים שכתובים בחלק הזה נאמן לאמת ההיסטורית, מה באמת קרה למספרת, ומה טלילה קוש "המציאה", וזה גם לא משנה, שכן מה שהיא מספרת נכון ומדויק. "נעמי" מספרת על הקושי שהיא ואחיה חשו: "מעולם לא הצלחתי להבין איך האשפוז של אימא, אירוע דרמתי בחיים של משפחה, עבר בלי שמיכאל ואני הבנו מה קורה, וכמעט בלי שידענו שזה קורה." הם לא ידעו שאמם התמוטטה נפשית, לא – שסבלה מדיכאון עמוק, ולא שאושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים בחיפה. 

יכולתה של טלילה קוש לחדור אל התודעה של אמה מפעימה. היא עוברת ביחד אתה את תקופת האשפוז, הנפילה, ההתאוששות וההתחזקות ולבסוף – את מה שקרה לה כשנסעה לטיול שורשים בעיר מולדתה, אחרי שמסך הברזל נפל וברית המועצות התפרקה. 

ככל שאני קוראת על מה שעבר על השורדים, בני הדור שקדם לדורי, מתחוור לי עד כמה אי אפשר להבין. "זה קרה מהר מאוד," אומרת מרתה לפסיכיאטר שמטפל בה, "הם היו צריכים להזדרז להרוג אותנו לפני שתסתיים המלחמה." שהרי היא, כמו יהודי הונגריה, הגיעה לאוושויץ לקראת סוף המלחמה. הציניות שלה אינה מסתירה את הכאב, ואינה יכולה לעמעם אותו. 

הדילמה הגדולה שמרתה מתמודדת אתה לאורך הספר היא – האם לספר לילדיה מה עבר עליה? האם הם יוכלו להתמודד עם הידיעה? איך יכול להיות שכאשר בתה התבקשה, כשהייתה תלמידה בבית הספר, לראיין ניצולי שואה כדי שיספרו לה מה עבר עליהם, לא עלה על דעתה לשוחח עם אמה, אף על פי שהיה לאם מספר מקועקע על הזרוע? 

האם השתיקה הממושכת באמת מגינה על הילדים, או שמא היא רק מחמירה את אימתם? מה יקרה להם אם ידעו מה עבר על הוריהם? "אני בטוחה שהם שתקו גם מרוב אהבה ודאגה כלפינו," כותבת טלילה מפי הגיבורה שלה, נעמי. "הם לא רצו שגם אנחנו ניפגע, כנראה זה מה שהם חשבו, פחד ואהבה חיזקו עוד ועוד את השתיקה, שהלכה והתבצרה בתוך בונקר, שלושה קילומטרים מתחת לאדמה." אלא ש"אף על פי שהדברים היו קבורים באדמה, לא היה אפשר להיפטר מהם. הם היו סביב ואני תמיד הרגשתי שאני צריכה לשמור קצת מרחק כי אם נתקרב מדי זה עלול להיות מסוכן להם ולי."

הספר שלפנינו מכיל את השאלה וגם את התשובה: השתיקה לא היטיבה עם מרתה. גם בעלה, אנדי, שלא התמוטט נפשית, שילם מחיר יקר: הוא מספר ברגע מסוים לפסיכיאטר של אשתו שהוא מרגיש מזויף, שכן כל חייו הוא מציג דמות שאיננה הוא באמת: דמות של אדם חזק, מתפקד, עשוי ללא חת, דמות של מי שמסתיר ומסווה בלי הרף, עד שהוא חש זר לעצמו. 

"כשחזרנו לעיירה וראינו אנשים נוצרים, זרים, בבית שלנו, לא רצינו להיכנס. אישה ישבה ותפרה במכונת התפירה של אימא… עמדנו והסתכלנו כמו… זו הייתה עוד מכה שהפילה אותך מטה."

הספר שלפנינו הוא תיאור המאבק להמשך ההישרדות, אחרי שהגוף ניצל. אחרי שהניצולים שרדו. אחרי שבנו לעצמם בית, הקימו משפחה – הצליחו! – אבל רק לכאורה. הכול לכאורה. כי גם מי שנשארו בחיים השאירו מאחור לא רק את בני המשפחה שנרצחו, לא רק את הקיום הבטוח שקרס בבת אחת. גם עתידם נגזל מהם לצמיתות. לעולם לא יוכלו לשוב ולהיות הילדים חסרי הדאגה המוגנים, שחולמים על העתיד שאיננו, ולא יהיה לעולם. 

הנה מה שקורה לספרים: יש להם סיכוי לזכות בחיי נצח, או לפחות – בחיים ארוכים בהרבה מאלה של מי שכתבו אותם. הם יכולים להישאר על המדף במשך עשרות שנים, ולחכות שם לתורם: הוא עשוי להגיע! ואז – הם שבים ומתקיימים במציאות, בתודעתו של הקורא המתאחר, חיים בו ומדברים אליו. הסופר הלך לעולמו לפני שש עשרה שנה, אבל הוא כאן. שב ומספר. רוחו מתקיימת שוב, ודבריו יפים כל כך!

על המדף חיכה לי הרומן – ושמא הנובלה? – ליצני החצר מאת אביגדור דגן, מאז שיצא לאור במהדורה השביעית, ככתוב בעמודיו הראשונים של העותק שבידי, ב-1991. סוף סוף הגעתי אליו.

עלילת המסגרת של הסיפור מתרחשת בירושלים באמצע שנות השישים, אבל לבו במה שקרה לגיבוריו שלושים שנה לפני כן, במקום שבו נפגשו ארבעה "ליצנים" יהודים: האחד הוא המספר, הנושא על גבו חטוטרת שבאה עליו בעקבות תאונה איומה: דקות אחדות אחרי שנולד שמטה אותו המטפלת בבהלה, בשל האש שאחזה במצעים של אמו, היולדת. בעבר כיהן כשופט, וכשהגיע למחנה הריכוז גילה שיש בו היכולת לחזות עתידות; השני הוא ליאו ריזנברג נמוך הקומה, שיודע תמיד כיצד להצחיק את זולתו; השלישי הוא מקס הימלפרב, הקורא בכוכבים, והרביעי – אדם ואהן, להטוטן "שכישוריו וזריזותו לא פסקו מלהפליא ולרתק את אדוננו ומגיננו אדיר הכוח".

אותו אדון אדיר כוח הוא קצין האס-אס קוהל, שלקח תחת חסותו את כל הארבעה, והם שימשו לו כקרקס פרטי: שעשעו אותו ואת אורחיו, והועילו לו בקריאת העבר והעתיד לבוא. כמו באדם בן כלב של יורם קניוק (שראה אור ב-1969, וייתכן שהשפיע על אביגדור דגן), שם מפקד מחנה ההשמדה הופך את אדם שטיין, יהודי שהיה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הבעלים של קרקס מצליח, לליצן ול"כלב", גם בחצרו של קוהל יש שני כלבים, אבל אלה אינם חוברים אל הליצנים אלא מאיימים עליהם בכל תחילת הופעה בפני קוהל, "אדון חיינו ומותנו הכול־יכול".

באחד הלילות, כשהלהטוטר הפליא להקפיץ באוויר כדורים או בקבוקים, הגמד התגלגל על הרצפה וטיפס על כתפיו של הלהטוטן, הקורא בכוכבים הציץ כלפי מעלה מתוך גליל קרטון והמספר רץ קדימה, "מניף זרועותיי ומחקה את מעוף הציפור", אבל "בשל החטוטת שלי וראשי היושב עמוק בין כתפי" נראה כמו עטלף, התרחשה זוועה עוד יותר קיצונית מתמיד, אפילו בנסיבות של מחנה ההשמדה: קוהל מתערב עם אורחיו על סכום כסף ניכר שאף אחד מהם לא יצליח להסיט את תשומת לבו של הלהטוטן, עד שייכשל ויפיל את אחד הכדורים המתעופפים באוויר. אכן, הלהטוטן אינו מאכזב. הקצינים הגרמנים מנסים להסיח את דעתו באמצעים שונים. למשל, מעמידים מולו אישה ערומה ומפתה. שום דבר לא משתבש אצלו, הוא ממשיך להעיף את הכדורים באוויר. עד שאחד המסובים, סרן וָלץ, שמתרגז על אובדן הכסף הצפוי לו, בשל ההתערבות שנכשל בה, מעלה בדעתו רעיון איך להכשיל את הלהטוטן: הוא מצווה להביא למקום את אשתו של היהודי. היא מגיעה ועומדת מול בעלה. שום דבר. הוא ממשיך להעיף את הכדורים כסדרם. עד שוָלץ המתוסכל שולף את אקדחו ויורה באישה. הלהטוטן לא נשבר. הוא ממשיך וממשיך להעיף את הכדורים.

בספרו האדם מחפש משמעות טען ויקטור פראנקל, שכמו אבידגור דגן וכמו גיבורי סיפורו היה אסיר במחנה ריכוז נאצי, שכדי להינצל ולהישאר בחיים לא היה די רק במזל. לדבריו, שרדו מי שהיה בחייהם פשר. פראנקל מונה ארבע קטגוריות עיקריות של פשר: אהבה, יצירה אמנותית או מדעית, קרבה אל הטבע, ואמונה דתית. למי שרצה להישאר בחיים כדי לשוב אל אהוביו או כדי ליצור, למי שהטבע מילא אותם בתחושה של משמעות ולמי שהאמינו שהתוכנית האלוהית מתקיימת, גם אם אינה נהירה להם, היו תעצומות נפש שעזרו להם להישאר בחיים, גם בנסיבות הבלתי אפשריות של מחנה הריכוז.

מה אם כן גרם לאדם ואהן, הלהטוטן, להמשיך לחיות, גם אחרי שרצחו לעיניו את אשתו האהובה?

זהו בעצם עניינו של הסיפור.

אביגדור דגן בוחן את המשמעויות לפשר שאותן ציין ויקטור פראנקל, בלי להזכיר אותו או אותן במפורש. את האמונה באלוהים, למשל, הוא מתאר כך: "אלהים היה חצאיתה של אמא, במקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים עליך יד, מקום מקלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו. הכול פנו אליו, הכול דיברו אליו. כמה כל הזמן, כמה לעיתים קרובות, ואחרים, רק בשעות הקשות ביותר, אבל כולם רצו להיות קרובים אליו לפיחות פעם אחת."

על האהבה הוא כותב שהיא "איננה דומה לירח שנעלם ומופיע מחדש. משהחלה האהבה להיעלם, היא נמוגה בסופו של דבר, במין בושם מתוך ורד שכמש."

יפי העולם הוא הגעגוע של הקורבנות אל "כל ורד, שאת בושמו לא שתו לרוויה, כל רחש בצמרות העצים שלא האזינו לו ביראת כבוד."

אבל מסתבר שיש בעולם שמתאר אביגדור דגן מניע נוסף לכאורה, על אלה שמנה ויקטור פראנקל: התקווה לנקום.

האם יש קשר בין אמונה באלוהים, לרצון בנקמה? "נכון, אלוהים דיבר לא פעם על נקמה, אבל ברוב המיקרים היו אלה חשבונות שיש לחסלם בין אומות ולא בין בני אדם, ואפילו כשהיתה לשונו מפורשת כמו בשעה שאמר 'שופך דם האדם באדם דמו יישפך', עדיין לא היתה תשובה לשאלה איך יכול אדם לקחת על עצמו את ענישת הפשע בלי לעבור בעצמו על הצו הברור מכל, הדיבר המפורש 'לא תרצח'".

בדיעבד נודע למספר שהתקווה ושאיפת הנקם היא זאת שדרבנה את חברו להמשיך לחיות. האם הנקמה אפשרית בכלל? האם היא מספקת?

במהלך דומה לזה של סיפורי אלף לילה פוגש המספר בירושלים את אדם ואהן עשרות שנים אחרי שנפרדו לאחר שהשתחררו ממחנה הריכוז. במשך כמה לילות רצופים מספר לו ואהן מה קרה לו במהלך השנים, איך תר אחרי הרוצח, איך הצליח (לדעתו – בעזרת האל!) לאתר את וָלץ, ואיך תכנן את הנקמה. הוא דומה במאמציו לסיזיפוס: "כל לילה, לפני שנרדמתי, גלגלתי את סלע השאלה הזאת [השאלה – אם יש טעם בקיום האנושי!] אל ראש ההר, ובכל פעם מצאתי אותו שוב לרגלי ההר, בלי תשובה."

אבל אז הוא מרגיש שאם ירצח את הרוצח, יגלה שהוא דומה לו. "האם הוא רוצה להשתוות אליו באכזריותו?" האם גם הוא מסוגל לרצוח אדם חסר ישע (שכן לכד את וָלץ, קשר אותו ולקח אותו לחוף נטוש, שם יוכל, כך חשב, לבצע בו את זממו).

בתום סיפורו של אדם ואהן, המספר, ואתו גם אנחנו, נשארים עם התהייה: האם אלוהים משחק בנו, בני האדם, ומשתעשע בנו, כמו שעשה קצין האס-אס עם ארבעת הקורבנות בקרקס הפרטי שהקים לעצמו? "אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

יש לכמה מהשאלות הללו תשובות: כשהולכים לאיבוד, משוטטים מותשים ביער, ופוגשים מישהו שאין אתו שפה משותפת, ולפיכך – אינו יכול להעניק למשוטט האובד הנחיות איך למצוא את דרכו, עדיין תיתכן נחמה, ואפילו גאולה: "זה שאתה פוגש יכול לעזור לך, גם אם אינכם מדברים במקרה אותה שפה. הוא רק יחייך, או יושיט לך יד, או יטפח על גבך, וכל זה יעודד אותך ויקל על המשך המסע. ויש עוד אפשרות אחת. זה שפגשת, גם הוא הולך לאן שהוא. ואם אינך מוצא את הדרך שלך, למה שלא תלך איתו? לאן שתגיע, זה יותר טוב מלהמשיך לגשש באפלה
לבד."

הגאולה האפשרית היא, אם כן, בקשרים אנושיים.

ובכלל, "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תיכנס אתה בינתיים תעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל."

המסקנה הזאת, ההומנית כל כך, שמחה אותי מאוד. לכאורה – מובנת מאליה. ובכל זאת, טוב לקרוא אותה מנוסחת, פשוטה ובהירה.

תודה, אביגדור דגן, אמנם איחרתי לפגוש בך, אבל הנה, לא החמצתי את דבריך כליל.

נוכחתי לראות שהספר ראה שוב אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2017. ייתכן שעדיין אפשר – וכדאי! – למצוא ולקרוא אותו.

הגרמני הוביל את קוּבָּה אל הדרגש שהוקצה לו, ויצא מהחדר, שני הגברים
ששכבו על הדרגש הצטופפו ופינו לו מקום. הוא השתחל והתכווץ ביניהם.
הבל פיהם היה חמוץ וזר. מאיפה אתם? מראבקה. אני מנובי-טארג, ואני מכיר
את ראבקה. תישן, בחור, אתה תזדקק לשינה הזו, מה שהכרת לא חשוב עכשיו…
למה נתנו לי את הדרגש הזה, למה לא השאירו אותי עם החברים שלי? פה אין
חברים, בחור, פה ישנים במקומות שהתפנו… ולמה יש פה מקום פנוי? תישן,
בחור… מה אתם עושים פה? עובדים. אם תעבוד ותשתוק תישאר בחיים… איך
קוראים לכם? אני פרדק והוא הנייק. לאח שלי קוראים הנייק… תישן. אח שלך
לא חשוב עכשיו. אז מי ישן פה לפניי? מי ישן כאן אתמול? קראו לו יצחק, הוא
היה מנובי סונץ… אני מכיר את נובי סונץ, זה לידנו. תישן, בחור… היינו במשאית
ושמענו את הרכבות נוסעות, אתם יודעים לאן לקחו את כולם? לא את כולם
לוקחים, אבל זה לא חשוב עכשיו… כמה זמן אתם כבר כאן? שלושה שבועות,
ותישן עכשיו… מה קרה ליצחק שישן פה אתמול? הוא לא רצה לשתוק, ירו בו.
קוּבָּה השתתק. על הקיר שמולו ריצדה בועת אור. הוא כיוון אליה את שתי
כפות ידיו. ראשים קרחים התרוממו ממרבצם על דרגשי העץ. עשרות זוגות
עיניים עייפות וצמאות התבוננו בהשתאות בצלליותיהם של שני ברבורים
שהחלו לשייט על הקיר המואר. יפים היו הברבורים. שקטות היו אדוות המים.

כמה שאני אוהבת את הכתיבה של הסופרת הזאת! כתבתי בעבר על כמה מספריה: A Redhead by the Side of the Road, Clock Dance, Half Truths and Semi Miracles, Vinegar Girl, Spool of Blue Thread, על נישואי חובבים ועל התרגומים הקלוקלים של ספרים קודמים (ונהדרים!) שלה:Tin Can Tree,  Celestial Navigation, Earthly Possessions, (שעובד לסרט קולנוע מצליח),  The Accidental Tourist, ורבים אחרים. שישה מהרומנים שכתבה עובדו לסרטי קולנוע מצליחים, ועל אחד מהספרים זכתה בפוליצר.

אהבתי את הספרים הקודמים שלה, יותר מאשר את אלה שנכתבו בשנים האחרונות, אבל בספר החדש, French Braid, היא חוזרת אל העוצמה והיופי, ואני – אל הענונג הצרוף שכתיבתה מסבה לי כבר עשרות שנים. כמה קשה היה לי להיפרד מצמה צרפתית, שראה אור לראשונה (באנגלית, כמובן) ב-22 במרס השנה!

למרבה השמחה, האפשרות לקבל אותו אלי בו ביום ישירות לקינדל הבטיחה שלא אאבד אפילו יום אחד. עטתי עליו, וההתנפלות על קריאתו הוכיחה שבצדק גמור.

צמה צרפתית, כמו מיטב ספריה של אן טיילר, הוא מעשה מחשבת של אהבה ואנושיות. מדובר, כתמיד, בסיפור משפחתי, הפעם – זה של משפחת גארט. אנחנו פוגשים לראשונה נציגה אחת שלהם ב-2010, בתחנת הרכבת בפילדלפיה. סרנה דרו והחבר שלה, ג'יימס, מחכים לרכבת לבולטימור, שם מתגוררים בני משפחתה. יש לדעת שכל ספריה של אן טיילר מתרחשים בבולטימור.

"זאת עיר טובת לב כל כך, כל כמה שזה נשמע פרדוקסלי," סיפרה טיילר בריאיון עיתונאי באפריל 2020, "כולם כאן, בני כל המעמדות והתרבויות, מתנהגים בסובלנות ובחסד. מספיק להתבונן במה שקורה למשל בתור בסופרמרקט, כשאחד הקונים מושך את הזמן, מונה מטבעות, או כשהקופאית לא יודעת מה הקוד של אחד המוצרים. תושבי בולטימור מחכים בשקט, או עוזרים,  ככל שהם יכולים. אף אחד אפילו לא מגלגל את העיניים! אני חושבת שזה משפיע על הכתיבה שלי. בסביבה כזאת, איך אפשר להמציא דמויות שאופיין רע?"

אכן, כל דמויותיה של טיילר מלבבות, וההיכרות אתן מרחיבה תמיד את הנשמה.

בספר שלפנינו בוחנת טיילר מה הדברים שיכולים להפריד בין בני משפחה, להרחיקם זה מזה. מה גורם להם לא ממש לחבב זה את זה, גם כשהם ממשיכים לאהוב. האמת מתגלה, לדבריה של טיילר כמו מה שקורה "כשאנשים מוצאים את עצמם פתאום על אי בודד או בתוך בניין שעולה באש, שכן אז האישיות האמיתית נחשפת," כך הסבירה בריאיון על אודות הספר. "לפעמים בני אדם מתרחקים. משפחות מתפצלות. אבל בדרך כלל מדובר בסיבולת, שהיא בעיני התכונה המעניינת ביותר בבני אדם."

וכך סרנה, הדמות הראשונה שמופיעה בתחילת הסיפור, רואה על הרציף גבר מוכר, נדמה לה שמדובר בניקולס, בן הדוד שלה, אבל היא לא בטוחה. בני המשפחה התרחקו זה מזה עד כדי כך, שניקולס, הבן של דיוויד, האח של אִמהּ (שמה לילי) כבר נהפך לאדם בעצם זר.

בפרקים הבאים אנחנו פוגשים את דיוויד כשהוא בן שבע. לילי בת חמש עשרה, ואליס אחותם בת שבע עשרה. הם יוצאים עם הוריהם בפעם הראשונה (ומסתבר בדיעבד – האחרונה) לחופשה משפחתית, בבקתה ששוכנת על חוף אגם. טיילר ניחנה ביכולת מופלאה ליצור דמויות ולתאר את היחסים ביניהן באמצעות מעשיהם והדברים שהם אומרים. הן קמות לתחייה, נעשות אמיתיות וספציפיות, עד שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, ממש כמו אל אנשים יקרים בשר ודם. הסצנה המשפחתית של בני משפחת גארט מתוארת לפרטיה, ואנחנו מלווים אותם ביחד, בבקתה שליד האגם. בסופו של הרומן ייוודע לנו מה עוד קרה שם, מה היו פרטיה של נקודת התפנית העצובה, הלא דרמטית מאוד, לכאורה, ובכל זאת – כזאת ששינתה את מהלך החיים של המשפחה כולה, תחילה את חייו של דיוויד, ובעקבות זאת, במידה מסוימת, גם את החיים של הוריו ואחיותיו. מה הטעויות הקטנות, הרות הגורל, שעושים בני אדם? מתי חוסר תשומת לב שולית, לכאורה, עלולה להשפיע באופן עמוק כל כך? לא מעשים פליליים, לא דרמות גדולות, רק קלקול קטן לכאורה, שאת תוצאותיו יכולה רק סופרת לתאר, כמו מבחוץ, שכן בני האדם שחיים את חייהם אינם יודעים הכול כמוה.

הסיפור עובר מתקופה לתקופה, מדמות לדמות. אנחנו משקיפים על מרסי, אמם של דיוויד לילי ואליס, ועל רובין בעלה. בהמשך, באחד הפרקים הבאים, נראה את המציאות מנקודת המבט שלו. כל אחד מהאנשים הללו נוגע ללב, פגיע ונזקק בדרכו, כך, דור אחרי דור, הורים, הוריהם, ילדיהם, נכדיהם, כמו בשירי הילדים הלא נגמרים, ששורת הסיום שלהם היא גם שורת ההתחלה, והם נמשכים ונמשכים (הדימוי לקוח מתוך הספר!).

בסופו של הרומן, אחרי שהכרנו את כל הדמויות ולמדנו לאהוב ולהוקיר אותן – את רצונן להגן זו על זו, את אהבתן ונכונותן להתפשר – אנחנו פוגשים שוב את דיוויד ואת ניקולס, שהוא עכשיו בעצמו אב לילד קטן, בן חמש.

פרק הסיום מתרחש ב-2020, בימי הקורונה. ניקולס מגיע אל הוריו עם בנו הקטן, כי אשתו רופאה והיא עובדת בלי הרף בחזית המאבק במגפה, והוא זקוק לעזרתם. שעשע אותי לקרוא את תחושת הפליאה של הדמויות כשהן רואות, במהלך ימי הבידוד שכפתה המגפה סרטים שבהם אנשים מצטופפים ומתקרבים זה אל זה. השתעשעתי כי כך כתבתי על Redhead by the Side of the Road, ספרה הקודם של טיילר: "אפשר להבין מתי בערך כתבה אן טיילר את הדברים הללו: לפני זמן לא רב. אבל את המציאות העכשווית לא יכלה כמובן לחזות או לדמיין. כשקוראים את אחת הפסקאות האחרונות בספרה אי אפשר שלא לחוש שמדובר בתיאור רחוק, מימים אחרים לגמרי, אלה שהיו לפני הקורונה, הסגר, המגיפות, הבידוד החברתי, הרחובות הריקים ובתי הספר הסגורים," והנה – היא עצמה כבר מתארת את המציאות שבה חיו רוב אזרחי העולם לפני כשנתיים.

התרגשתי מאוד כשניקולס, גיבור הפרק האחרון, מוצא בחדר בבית הוריו אלבום צילומים ישן (אנחנו כבר יודעים ממי ומתי הוא קיבל אותו). ניקולס מראה להוריו את הצילומים ותוהה – מי אלה? ואלה? לאיש מהם אין מושג. כשקיבצו את הצילומים באלבום ידעו כולם מי האנשים הללו, ולא העלו בדעתם שכעבור כמעט מאה שנה זהותם תתפוגג. (כל כך מוכר לכל מי שהיה עד לפינויים של בתים שדייריהם הזדקנו והלכו לעולמם). ניקולס ואשתו אינם יודעים על מי מדובר, אבל אנחנו הקוראים דווקא יודעים! האיש הלא מוכר הוא אביה של מרסי, כלומר – סבו של דיוויד, שאותו לא זכה להכיר. אנחנו אלה שיודעים עד כמה רובין, בעלה של מרסי והחתן של אותו סבא, חשש מפני החותן שלו, שממנו ירש את החנות לממכר אביזרי שרברבות (חנות שלימים תנהל אותה לילי, בתו). את החותן עצמו אמנם לא פגשנו בן דפי הספר, אבל למדנו עליו כשהשתכנו לזמן מה בתודעתו של רובין. אחר כך רואים צילומים של ילדות: אליס ולילי, ושל ילד, הוא דיוויד הקטן. ואנחנו נזכרים בחגיגת יובל החמישים לנישואים של רובין ומרסי. גם אנחנו כבר נוסטלגיים למשפחה הזאת. היינו שם כשהוא ערך לכבודה מסיבת הפתעה. שמחנו והתרגשנו כשרובין הכניס אז למכשיר הווידיאו קלטת שהמיר אותה מסרטים משפחתיים ישנים, והתבוננו ביחד עם בני משפחת גארט על עברם המצולם, עליהם כשהיו צעירים. רובין מבין פתאום שמרסי הזדקנה. ששיערה הבלונדיני האפיר – מעולם לא שם לב לכך… אבל גם עכשיו היא יפהפייה בעיניו!

הזמן חולף. הזמן חולף. הוא לוקח אתו את החיים ומשאיר רק זיכרונות. עד שגם הם מתפוגגים.

אבל לנו נשאר הספר. כי ברגע שסיימתי אותו, חזרתי מיד אל ההתחלה. צמה צרפתית הוא ספר מהסוג הזה!

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, תַּן מְיַלֵּל,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַתַּן מְיַלֵּל שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, יֶלֶד בּוֹכֶה,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַיֶּלֶד בּוֹכֶה שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

מילים: משה סחר
לחן: יוחנן זראי

מרלן דיטריך הגרמנייה, שפעלה נגד השלטון הנאצי ואף הצילה יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ביקשה לשיר את השיר "התן", ולמדה אותו מפיה של ריקה זראי, במהלך ביקורה בישראל ב-1960.

בביצועה אפשר לשמוע את עוצמת הקינה שביקשה להביע.

דיטריך המשיכה לשיר אותו גם אחרי הביקור בישראל, בהופעותיה באירופה.

"היא היתה בת עשר כשפרצה המהפכה הבולשביקית ובת שמונים ושתיים כשנפלה חומת ברלין, חייה השתרעו על פני עידן הקומוניזם כולו, מראשיתו הסוערת ועד קריסתו הסופית. היא דגלה באידיאולוגיה הזאת בלהט נעורים חסר סייגים, וראתה
אותה גוועת בעיניה המאוכזבות של אישה זקנה. כל חייה הבוגרים עברו עליה במאבק למען מה שהאמינה שהוא נכון וצודק, אבל במותה ידעה שחלק גדול מזה לא היה צודק ונכון כלל".

אלה חלק מדברי הסיכום של המחבר בן מקנטייר על גיבורת הביוגרפיה שלו, אורסולה קוצ'ינסקי, שבמשך עשרות שנים הייתה מרגלת סובייטית, תחילה בעיר הולדתה, ברלין, אחרי כן בסין, לשם נסעה שנים ספורות לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה, אחר כך בשוויץ ובאנגליה. בכל מקום ובכל מצב ריגלה, בלשה, שלחה הודעות למפעיליה בברית המועצות, ובהן מידע ששינה למעשה את פני העולם.

היו רגעים לאורך קריאת הספר שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על יגאל עמיר, שבשלוש יריות אקדח שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני תמיד תוהה כמה יהירות, אפילו הייתי אומרת – חוצפה ויומרה – נדרשות כדי שאדם יחליט שדעתו צודקת, ושמותר לו לעשות הכול כדי להשליט אותה בכוח הזרוע, על מיליוני בני אדם. 

אורסולה נעשתה קומוניסטית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא באה ממשפחה שדגלה בערכי השמאל, ואלה התפתחו אצלה עד לידי כך שהייתה מוכנה לסכן לא רק את חייה שלה אלא גם את  אלה של ילדיה, ואם לא את חייהם ממש אז ודאי שאת שלוות נפשם ואת הסיכויים שלהם לגדול בסביבה בטוחה. 

נכונותה לסכן את חייהם הזכירה לי את ספרה המזעזע של סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה" – מונולוגים של לוחמות בצבא האדום שרבות מהן הפקירו את הילדים ואפילו את התינוקות שלהן, כדי להצטרף לחזית הלוחמת. 

לא רק אורסולה נהגה כך. גם רודולף המבורגר, בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, הקריב למעשה את חייו למען מי שהתעללו בו בפועל: גם הוא שימש כמרגל, אך בניגוד לה לא הצליח כל כך במשימותיו, וכשהגיע בשלב מסוים לביקור בברית המועצות, חרף מסירותו והנכונות שלו להקריב הכול למען שולחיו ולמען הקומוניזם, אסרו אותו השלטונות שלא נתנו אמון בנאמנותו האידיאולוגית, ובתואנות שווא שלחו אותו להינמק בעבודת פרך בגולג, במשך כעשר שנים. כשהצליח לצאת מהגולג שבור, אך בחיים, לא גברו עליו המרירות או הכעס. אמנם הוא "זכה ליחס אכזרי מצד מערכת הריגול הסובייטית, אבל בסופו של דבר עבד בשבילה", ואחרי שהצליח ב-1958 לצאת מברית המועצות והגיע לברלין המזרחית, והתגייס להיות מודיע של השטאזי. 

נשגב מבינתי להבין את מניעיהם, ליתר דיוק – את העיוורון העיקש של האנשים הללו, שבשוב שלב לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהשלטון שאותו הם משרתים רחוק מהאידיאל שדגלו בו, של שיוויון וחלוקה צודקת בין בני כל המעמדות. גל ה"טיהורים" הרצחני של סטלין לא הניא את אורסולה מלהמשיך בעבודת הריגול. היא הייתה אחת הכוחות הראשיים שהעבירו לרוסיה את סודות הגרעין. היא האמינה שבכך היא שומרת על השלום העולמי. המידע הרב שהעבירה לרוסים הוליד למעשה את המלחמה הקרה, שנבעה מהאיזון שבין שתי המעצמות הגדולות, אותו "העידן הרופף, המפחיד, של 'השמדה הדדית מובטחת'." 

(אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על ההתמודדות הנוכחית עם אירן המתגרענת ועל האימה שמתעוררת בלבם של כל מי שחושבים על משטר האייטולות שיש בידיו נשק כזה. ומצד שני, המרגיעים מצטטים "פרסומים זרים" שלפיהם יש בידי ישראל נשק שיכול להנחית על אירן את מכת הגומלין הקטלנית מאוד, ומוטב לחשוב שהידיעה על כך תבלום את אירן. ואם כך – אם בכל מקרה יתקיים מאזן אימה – מה פשר התבהלה?)

גם אורסולה עצמה, חרף מסירותה המוחלטת לשולחיה, נחשדה "בקשרים עם ארגון ריגול אמריקני ציוני," ובראשית שנות החמישים, כשנמלטה מאנגליה, מחשש שסוכן אחר שנתפש יחשוף אותה, עקב אחריה השטאזי, שאנשיו "רשמו לפניהם בהסתייגות שאורסולה 'באה מרקע משפחתי בורגני.'" בסופו של דבר למזלה, ולמזל שלושת ילדיה, ששניים הם היו צעירים מאוד, הוחלט בשטאזי "לטהר" אותה ואפילו העסיקו אותה אצלם. מתחשק ברגע הזה לומר לה בדיעבד, מקץ כל השנים הרבות הללו, שמי שהולך לישון עם כלבים לא אמור להתפלא אם יתעורר עם פרעושים. מכל מקום, אורסולה טוהרה כאמור, אחרי שהעידה בפני ועדת בקרה של מרכז המפלגה.

מזעזע לחשוב שבשם האידיאלים הנשגבים היא עבדה בשורות השטאזי. אי אפשר שלא להיזכר בסרט המופלא "חיים של אחרים" שמתעד את האכזריות הקטלנית, הברוטלית, של השטאזי, את ההתנכלויות המחרידות ואת האיום המתמיד שלו על חייהם של אנשים רגילים, חפים מפשע, שהארגון גרס וחיסל. והיא, אורסולה, הייתה חלק מהמנגנון המבעית הזה? (מעניין שהפרק האחרון בספר נקרא "חיים של אחרים". הזדרזתי לקרוא אותו, בתקווה שיש בו סוף סוף התייחסות לאמת שמשתקפת בסרט, אבל התבדיתי: הפרק רק מסכם את קורות חייהם של רבים מהאנשים שאורסולה נפגשה אתם לאורך חייה ה"מקצועיים"). 

אי אפשר שלא לחשוב על הקורבנות של סטאלין, על הסבל שלא יתואר שסבלו. די אם אציין אפילו על רק דוגמה אחת קטנה: אוסיפ מנדלשטם, ונדייז'דה אשתו שכתבה על הזוועות שחוו בספרה המופלא תקוות השיר כדי להתפלץ מתמיכתה של אורסולה בסטלין. יש ראיות לכך שהרודן ידע עליה אישית, שהרי העבירה לידיו את סודות האטום של ארצות הברית ובריטניה!

אז מה אם בערוב ימיה חשה התפקחות מסוימת? האם אפשר לסלוח לה בדיעבד? את מי חיסלו שם, בזכותה? כמה אנשים איבדו בגללה את עתידם, את מאווייהם ותקוותיהם? אז מה אם היא עשתה את זה בשם האידיאל שכבר מזמן הייתה צריכה לזנוח, כשנוכחה ברצחנות ההפכפכה של סטלין, שהוציא להורג לא מעט מהאנשים הקרובים אליה? 

אכן, "השקפתה הקומוניסטית של אורסולה התמתנה, הסתגלה והתרככה מעט, אבל לא התפוגגה מעולם. אמונתה התערערה קשות משנודעה האמת על הטיהור הגדול של סטלין, אבל היא גוננה על עברה: 'לא עבדתי בעשרים השנים האחרונות מתוך מחשבה על סטלין.' האויב שלה היה תמיד הפשיזם, טענה בעקשנות, 'וזאת הסיבה שאני נושאת את ראשי בגאווה.' אבל היא היתה מציאותית מכדי להעמיד פנים
שהקומוניזם הסובייטי שיקף באמת את האידיאלים שהפעימו אותה בנערותה. דיכוי
המרד בהונגריה ב-1956. בניית החומה בברלין ב-1961, לכאורה כדי למנוע כניסת פשיסטים לגרמניה המזרחית אבל בפועל כדי למנוע את מנוסת האזרחים אל המערב. דיכוי האביב של פראג ב-1968, אז דרסו טנקים סובייטיים את הרפורמות שהונהגו בצ'כוסלובקיה. אורסולה צפתה במאורעות האלה בדאגה גוברת. עד שנות
השבעים כבר נוכחה לדעת, לדבריה, 'שמה שחשבנו שהוא סוציאליזם היה פגום עד מאוד.'"

"פגום מאוד"? זה הכול? 

האם אפשר להבין את מסירותו של בעלה, שלמרות השנים שהתענה בגולג, המשיך לדגול בקומוניזם ולפעול למענו? 

קשה להבין, אותו ואותה. 

אני מודה שאהדתי המלאה נתונה למרגלת אחרת, וירג'יניה הול האמריקנית, שקורות חייה מתוארים בספר המרתק  A Woman of no Importance. גם הול נלחמה נגד הפשיסטים, וסיכנה את חייה בגבורה מעוררת השתאות.

הספר שלפנינו מרתק. הוא מגלגל את סיפור חייה הלא הגיוניים של אורסולה, והוא רצוף סיפורים מסמרי שיער. כך למשל נודע לי שמלחמת העולם השנייה יכלה כמעט להימנע: אחד המרגלים שאורסולה הפעילה נהג בסוף שנות השלושים לבקר בבית קפה ברלינאי שבו, כך נודע לו אחרי ביקורו הראשון שם, נהג גם היטלר לסעוד. 

הסוכן סיפר על כך למפעילתו והתבדח: בעצם אני יכול להרוג שם את היטלר. אורסולה לא ראתה בכך בדיחה, ומיד הציעה לתכנן כיצד יתנקש בחייו של שליט גרמניה. התוכניות כמעט יצאו לדרך, אבל אז נחתם הסכם מולוטב-ריבנטרופ: חוזה של אי-התקפה הדדית וחלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית-המועצות. גרמניה נהפכה בבת אחת מאויבת ל"ידידה" של ברית המועצות, ועד מבצע ברברוסה, כשצבאות גרמניה תקפו את ברית המועצות, הבון טון בקרב הקומוניסטים היה שהמלחמה שפרצה אינה נוגעת לקומוניסטים, שכן אינה אלא עניין של בורגנים שנלחמים אלה באלה.

הנה שוב אי אפשר שלא לחשוב על כך שאדם אחד יכול היה לשנות את פני ההיסטוריה, ואיש לא היה יודע אפילו ממנה ניצלה האנושות, אילו יצאה לפועל התוכנית להרוג את היטלר במסעדה…

מתרגם הספר, באחרית הדברים המעניינת שהוסיף, מדגיש סוגיה שנשארה לדעתו פתוחה, ומזמין את בן מקנטייר לחקור אותה: האם ייתכן שאחד מראשי MI5 היה למעשה סוכן סובייטי? על פי הספר האיש נוקה מהחשד, אבל המתרגם מפקפק בכך. הוא סבור שזאת סוגיה שטרם נחקרה עד תום. אכן, מעניין! 

תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

AGENT SONYA Ben Macintyre

השאלה "מהי משמעות: עיבוד העבר" דורשת הסבר. היא מתייחסת לביטוי אשר הפך בשנים האחרונות באופן חשוד ביותר למטבע לשון. כפי שהשתגר בלשון, מובנו של הביטוי "עיבוד העבר" אינו שהעבר אכן זוכה לעיבוד רציני, שכישופו הותר בכוחה של תודעה צלולה, אלא הכוונה היא למתוח מאחור קו ולסלקו במידת האפשר מן הזיכרון.

המחווה הקוראת לשכוח ולסלוח על כל שנעשה, שאולי היה רשאי לנקוט מי שסבל את העוול, ננקטת בפועל על ידי תומכיהם של האחראים לו. במסגרת ויכוח אקדמי כתבתי פעם: "בביתו של התליין אין מדברים על החבל, כדי לא לעורר תרעומת." אולם עצם הקישור האבסורדי כל כך בין הנטייה הלא־מודעת, וגם זו שאינה כה לא־מודעת, להתגונן מפני תחושת האשמה, לבין רעיון עיבוד העבר, מבהיר עד כמה הכרחי לתת את הדעת על עניין זה — המעורר גם היום אימה כה רבה, עד כי רבים חוששים לקרוא לו בשמו. ניכר רצון לברוח מן העבר: בצדק, מכיוון שהחיים בצלו אינם אפשריים כלל, ומכיוון שלאימה אין קץ, כל עוד מתבקשים לגמול על אשמה ועל אלימות באשמה ובאלימות.

העניין הראשון, והחשוב מאוד, שיש לציין בנוגע לספרו השני של אורן גזית, הוא – שיש בו סיפור. יש עלילה שהולכת ונפרסת לנגד עינינו, והיא מותחת מאוד, וגם מפתיעה ומזעזעת בסופה.

היכולת הזאת לרקום סיפור מפורט ומשכנע שאפשר בדיעבד "לסכם" את עלילתו בכמה שורות היא לא עניין של מה בכך. אמנם הסיפור נמסר בגוף ראשון, מפיה של הדמות הראשית בספר, אבל לא מדובר בהגיגים, או בזיכרונות, או ברצף ארוך של זרם התודעה, אלא, כאמור, בסיפור.

כבר בפסקה הראשונה אנחנו עדים לדרמה שמשמעותה תתברר לנו לאט לאט. כך מתחיל הסיפור: "הנייד שלי חזר וצלצל, אבל המשכתי לצייר ולא עניתי. הרבה מאוד שנים אני לא עונה למספרים שאני לא מזהה. בהתחלה אלה היו נשים שצעקו עליי ממספרים חסומים: 'תמותי' או 'הלוואי שתישרפי'. אחר כך, כשהבושה נעלמה מהארץ, הן אפילו לא ניסו להסתתר. הן צלצלו לקלל אותי מהבתים שלהן, ממקומות העבודה, מהניידים של הילדים שלהן. הרבה מאוד פעמים החלפתי את מספר הנייד. לפני חמש שנים החלפתי גם את השם שלי. לא יכולתי לשאת אותו יותר על הכתפיים. נתתי לעצמי את השם של אמא שלי המתה, רחל."

הסקרנות והעניין מתעוררים מיד. מה קרה לה, למספרת, שאנשים שונאים אותה כל כך? מדוע נשים מטלפנות אליה ממספר חסוי ומאחלות לה שתמות? מדוע הן ממשיכות בכך במשך זמן רב, בגלוי, אפילו בלי להסתתר? מה? מה היא עוללה?

בהמשך נודע לנו דבר האשם שהדביקו לה: אנשים בטוחים שהיא הרגה את התינוק שלה והעלימה אותו. אבל אנחנו, מתוך תודעתה, יודעים שזה לא מה שקרה. יודעים שיום אחד התינוק שלה נעלם מתוך עגלת הטיולים שאותה היא השאירה בכניסה לחנות כלשהי. כשיצאה מהחנות – התינוק לא היה שם. העגלה הייתה ריקה.

מי לקח אותו? היכן הוא? איך נעלם? האם נשאר בחיים? האם יש סיכוי שהאמת תתגלה?

הדוברת עמדה למשפט. הכול סביבה ממשיכים לחשוד בה. איזו זוועה!

מה קורה לאישה כזאת? איך היא יכולה להתמודד עם הכאב, האובדן, הכעס על כל העוול הנורא? הכול מאשימים אותה, והיא בכלל חפה מפשע! איך תוכיח את זה לעולם?

היא שקועה בין היתר כל הזמן בכתיבה, מתעדת כל בדל מחשבה, כל משפט שמישהו אומר לה, כל תשובה שנתנה, וזאת מכיוון שהיא חושדת בעצמה ששכחה משהו מהפרטים של היום שבו תינוקה נעלם לה. אז עכשיו היא מקפידה להזכיר לעצמה ולתעד הכול.

והיא, כמובן, כועסת נורא. כל הזמן. אורן גזית מצליח במיומנות רבה להביא בפנינו את הכעס האותנטי שלה, הצבוע בציניות מרה ונוקבת. "זעם לא נשטף ולא מחלחל," היא מספרת לנו. ומסבירה שאנשים שסבורים אחרת הם כנראה כאלה "שלא פגשו זעם. הוא כמו לבה תקועה שלא מצליחה להתרומם. הוא מבעבע, והאדים הרעילים שלו שורפים את הגרון." מה שנורא זה שאין בעצם מי שיקשיב לה באמת, שיאמין לה. את הפסיכולוגית שנהגה ללכת אליה היא מכנה "האוגרת", והיא מספרת למשל איך פעם אחרי שאמרה לה "שדודה אומרת שזעם הוא הגרעפצים של הכאב," הפסיכולוגית שאלה אותה, כמובן – בנימה של ביקורת – למה הדוגמאות שלה כל כך וולגריות, מה זה נותן לה. היא מספרת לנו מה השיבה אז לפסיכולוגית: "ואני שאלתי אותה מה זה נותן לה למתוח ביקורת על הדימויים שלי, כאילו שהיא סניף של לאה ואבא."

הציניות שלה מופנית כלפי העולם הסובב אותה, ולא רק בהקשר של האסון הפרטי שלה. כך למשל היא כותבת על נכותו של איתן, בעלה לשעבר: "מה הצבא כבר יכול לעזור למי שמת? לנכים הצבא ממש עוזר. הוא נותן להם מינוי חינם לבריכות והנחות על מקררים. השם שלהם תמיד נמצא על המון חשבוניות במקום להיות על מצבה."

גזית, באמצעות הדוברת שלו, גיבורת הסיפור, מיטיב גם לאפיין דמויות, וזאת – מנקודת המבט של אחת מהן. הנה למשל: "לעסתי את הלחם כמו לאה, עם פה פתוח, כדי שאף אחד לא יתיישב לידי ויריח לי את העצב."

הדוברת מספרת לנו שהפסיכולוגית שלה "הסבירה שהתפקיד שלה הוא לא להאמין לי או לא להאמין, שהיא לא בית משפט. התפקיד שלה הוא לעזור לי להבין דברים, להאיר פינות שאולי לא הארתי." העמדה הזאת, האובייקטיבית לכאורה, המכילה, לכאורה, אבל שאינה מאמינה באמת לגרסתה של המטופלת, מוכרת, מזעזעת, מחרידה.

כי עד סופו של הסיפור יתברר לנו שאפילו למי שנראה כפרנואיד יכולים להיות אוייבים אמיתיים. ושאין לו צורך בחמלה מדומה, מקצועית, שמבקשת לחפור בנפשו ולמצוא בה את הסיבות לכך שהוא בעצם הוזה, מתעתע בעצמו, ואולי אפילו משקר. לפעמים האמת היא שמי שמרגיש פגוע באמת נפגע, ועוד איך, בצורה הכי אובייקטיבית, הכי אמיתית, הכי מחרידה שאפשר להעלות על הדעת.

אליזבת סטראוט (כמו גם אניטה שרב בסדרת ספרים שמתרחשים לאורך עשרות שנים בבית אחד, עם גיבורים שונים) אוהבת לחזור אל מקומות ודמויות שכבר כתבה עליהם. כך כתבה ספר־המשך לרומן אוליב קיטריג' (שעובד בHBO כמיני-סדרת טלוויזיה מרתקת ומצליחה מאוד. אפשר לצפות בה בVOD של Yes).

לאחרונה חזרה סטראוט גם אל רומן אחר שלה – שמי לוסי בארטון בספר ההמשך: Oh William. 

בספר הקודם עקבנו אחרי התפרקות נישואיהם של וויליאם ולוסי, ולמדנו על הרקע המשפחתי של כל אחד מהם. למשל. על כך שאביו של וויליאם היה חייל גרמני שבוי, שנלחם במלחמת העולם השנייה. באמריקה הוא הכיר את אמו של ויליאם, שהייתה נשואה, אך עזבה למענו את בעלה. בספר הנוכחי אנחנו לומדים פרטים נוספים ומפתיעים על הוריו של ויליאם. את לוסי וויליאם אנחנו פוגשים שוב שנים רבות אחרי שהתגרשו. היא הספיקה בינתיים להתאלמן מבעלה השני, דיוויד, נגן צ'לו יהודי שנולד בקהילה יהודית חסידית אך יצא ממנה, וּויליאם נשוי בפעם השלישית לאישה שבערך באמצע הרומן תעזוב אותו.

לוסי ובעלה לשעבר, אבי שתי בנותיה, נשארו בקשר ידידותי ותומך. למעשה, הם האנשים הקרובים ביותר זה לזה. אלה שיודעים זה את סודותיו של זה, זוכרים עלבונות והרגלים נושנים, חולקים זיכרונות משותפים.

אולי יש בעולם גם גירושים כאלה, אבל לי היה קשה להאמין שאפשר באמת לסלוח על הכאב העצום, על הכעס והצלקות שגירושים מותירים אחריהם. אבל בעולמה של אליזבת סטראוט מתאפשרת גם סלחנות מוזרה (ולא משכנעת!) של בת (לוסי) כלפי אב שפגע בה מינית. ברומן שלפנינו הפגיעה ההיא בילדותה של לוסי רק נרמזת, ומי שלא קרא את הספר הקודם לא יוכל באמת לדעת שהתרחשה. כאן לוסי מתגעגעת אל האבא האהוב שלה. אמנם היא מתארת איך נהגו הוריה באלימות מחרידה כלפיה וכלפי אחיה ואחותה, אבל היא בכל זאת זוכרת אותם במין ערגה סנטימנטלית ולא מתקבלת על הדעת (על דעתי, מכל מקום). לעומת זאת, היא כן מדייקת כשהיא מתארת כיצד הורים כאלה פוגעים בקשר שבין האחים: מסכסכים ביניהם ומסיתים אותם זה נגד זה (כדי שלא תתאפשר חזית נגדם? על כך אין סטראוט כותבת).

הנושא העמוק שבו נוגעת סטראוט ברומן הוא מה שנקרא "החלום האמריקני": בשלוש מלים: ה"ערכים" שהקפיטליזם מקדש. הנה כך מוגדר "החלום האמריקני" בוויקיפדיה: "מושג המתאר חיים של הצלחה וסיפוק הנמצאים כביכול בהישג ידם של תושבי ארצות הברית. בדרך כלל מתייחס המושג לביטחון כלכלי ונוחיות חומרית."

זאת אינה מסקנה או ניתוח שיש להגיע אליהם בעקבות קריאת הספר, שכן סטראוט מזכירה את החלום האמריקני במפורש: "הסיפור שלנו הוא החלום האמריקני", אומרת לוסי לוויליאם (אביו, כזכור, היה שבוי מלחמה גרמני) לקראת סופו של הרומן, ומסבירה: "כי האבות שלנו נלחמו זה בזה, ואימא שלך נולדה לעוני, וכך גם אני, ותראה אותנו, שנינו חיים בניו יורק ושנינו הצלחנו." ויליאם משיב לה: "טוב, זה נקרא 'החלום האמריקני'."

הזעזוע העמוק שלוסי וויליאם עוברים מתרחש כשהם מגלים שאמו, אשת חברה מסוגננת שלבושה תמיד בהידור אופנתי, שהבית שלה תמיד מצוחצח ובוהק, ש"משחקת גולף"! (בכמה מקומות מוזכר המשחק כביטוי להשתייכות למעמד הנכון, הגבוה!), רק העמידה פנים כל החיים. כי גם היא, כמו לוסי, גדלה בעצם בבית קטן להחריד! שהיו בו, כנראה, לא יותר משני חדרים! כלומר – גם היא בעצם "White Trash" – עוד מושג אמריקני כל כך, שבאמצעותו מתארים בצורה פוגענית ומבזה ביותר את בני "המעמד הנמוך" ביותר מבין הלבנים. אמנם לא מדובר ב"שחורים", ולא ב"צבעונים", שהם תחתית המדרגה, אבל בכל זאת "trash": פסולת. הנה ההגדרה, שוב של ויקיפדיה, למונח: "כינוי גנאי ללבנים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, בעיקר מדרום ארצות הברית".

ברגע מסוים בסיפור אמו של ויליאם, ששוכבת על ערש דווי, מתרגזת מאוד על כלתה. עד אותו רגע היו היחסים ביניהן נפלאים. אמנם לאורך חייהן המשותפים נהגה החמות להציג את כלתה כ"מי שהגיעה משום מקום", אבל עשתה זאת לכאורה בחביבות אמהית נסלחת. אבל עכשיו, כשלוסי הרגיזה אותה כל כך, היא מתפרצת עליה פתאום, מסלקת אותה מהחדר (לוסי הייתה היחידה שטיפלה בה עד כה!) ומכנה אותה "זבל לבן". היא לא מעלה בדעתה שבמרוצת השנים ייוודע ללוסי, וגם לוויליאם, הסוד הנורא, המביש, המזעזע: בעצם גם היא עצמה "זבל לבן"! אהה…

קשה היה לי מאוד להזדהות עם הזעזוע, כשם שקשה לי להזדהות עם הערכים, המפוקפקים בעיני, של החברה האמריקנית.

יחד עם זאת, יש להודות: הספר קריא מאוד. יש ז'אנר כזה, בספרות האמריקנית, של כתיבה ידידותית ואינטליגנטית. אמנם אין צורך להתייגע בפענוחים ובהתרה של סבך כלשהו, הכול מוגש אפוי היטב, לבלוע ולשכוח, אבל יש בכך לא מעט הנאה. סטראוט יודעת לייצר גם מתח. כך למשל מתגלה לוויליאם סוד מפתיע מאוד, והקוראת שמחה להצטרף אליו בניסיונו להבין מה קרה בעבר המשפחתי הלא ידוע שלו. האם יצליח? מה ימצא? ואילו מסקנות יסיק בעקבות המסע הקצרצר שיערוך?

כיף לקרוא, כיף להשתתף, ולא קשה להיפרד…

הנה קישור אליו, לקינדל:

קראתי את הספר באנגלית, כמובן. הוא רק הופיע וטרם תורגם.

א

כְּאֶצְעֲדוֹת־הַזָּהָב אֲשֶׁר לִזְרוֹעוֹת הַבֶּדְוִיָּה
יַעַנְדוּ הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל
אֶת צְמִידֵיהֶם
בִּשְׁעוֹת הַזָּהָב אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.
אָז תֵּצֶאָן הַשֹּׁאֲבוֹת הָעַיְנָה
וְהָיוּ הַכַּלָּנִיּוֹת כְּאֶצְעָדוֹת לְרַגְלֵיהֶן.

הַטִּי הַטִּי־נָא אֶת כַּדֵךְ
וְנִשְׁתֶּה מֵימֵי־עַיִן קָרִים נוֹזְלִים
וְהָיוּ לְחִכֵּנוּ כַּיַּיִן הַטּוֹב.

כִּי יָרַד הָאֲדָר לִגְווֹעַ מִתְּנוּבָה
כַּאֲשֶׁר יָמוּתוּ הַבֶּדְוִים אֲשֶׁר לְשֵׁבֶט עֶזְרָא
מִנִּי אַהֲבָה.

אָז הָיִינוּ שְׁמֵי־הַשְּׁקִיעָה
אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.

ב

הַחַמָּה פָּרְשָׁה מַעֲדַנּוֹת אֶל מֵעֵבֶר הַגִּלְבֹּעַ
כְּשֵׁיךְ נְשׂוּא־פָּנִים וּשְׂבַע־מַרְגֹּעַ
וְהַלַּיִל – בֶּדְוִי צָעִיר עִם יְפֵה תַּלְתַּלִים
יָצָא אֶת אָהֳלוֹ.
מֵעוֹדָם לֹא הִשִּׁילוּ הַשָּׁמַיִם כּוֹכְבֵיהֶם כָּכָה!
בַּת־בֶּדְוִים פֹּה הִתְפָּרְקָה אֶת כָּל עֶדְיָהּ:
הֵן זָקֵן הַשֵּׁיךְ
וְהַבֶּדְוִי צָעִיר וְעַז־עֵינַיִם.

הִנֵּה יוֹצֵא כְּבָר לְאִטּוֹ הַיָּרֵחַ
כְּסָרִיס שָׁמֵן מִן הַהַרְמוֹן
וַתְּהִי דְמָמָה.

ג

עַד שֶׁתִּתְרַפֵּק לָהּ חַמָּה עַל צַוְּארֵי הַגִּלְבֹּעַ
הָבָה נֵרֵד גַּם אֲנַחְנוּ מַרְגְּלוֹתָיו
וְנִרְבְּצָה כִּגְמַלִּים אוֹ כְּהָרֵי הַגִּלְבֹּעַ
עַל גְּדוֹת הָעָיִן.

וְהִנֵּה גַּם הַצֹּאן תָּבֹאןָ אֵלֵינוּ
עִם הָרוֹעֶה.
אֶחֱזוּ לָנוּ טָלֶה טָלֶה קָטֹן־קָטֹן
נַגְמִיאֶנּוּ מִן הָעַיִן
וְעֵינֵנוּ טָהוֹר.

אַךְ הִנֵּה יְאַסֵּף כְּבָר הָרוֹעֶה אֶת עֲדָרָיו
וַחֲלִילוֹ יָשִׁיר אֶת הַלָּיִל.
הָבָה אֶנְהָגֵךְ אֲבִיאֵךְ הָאֹהֱלָה
אֶל אָהֳלֵנוּ הַנּוֹהֵר כְּשַׂלְמַת־חָג
וְרָבַצְתִּי לְרַגְלַיִךְ
כְּעַיִן הַיּוֹצֵא מֵרַגְלֵי הַגִּלְבֹּעַ.

כִּי הָיָה הָעוֹלָם לְשִׁיר־חֲלִילִים בְּפִי הָרוֹעֶה.

ד

וּבְשׁוּבֵנוּ מֵעֲמַל יוֹם הָאֹהֱלָה
וְהָעֲיָנוֹת
כְּטַף אֲשֶׁר פָּרְצוּ מִבַּיִת הוֹרָתָם חוּצָה
עוֹד יְפַטְפְּטוּ בְּאָזְנֵינוּ רוּץ וּפַטְפֵּט
בּוּל־בּוּל
וְהָיִינוּ גַּם אֲנַחְנוּ לְטַף אוֹ לְיִבְלֵי־הָרִים
אֲשֶׁר יִשְׁתּוֹבְבוּ בְּחֵיק הָאֲדָמָה
בּוּל־בּוּל.

הִנֵּה־הִנָּה שְׂפַת הָאַהֲבָה
לְכָל טַף הָאֲדָר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

ה

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיַּכְמֵר מִכְמְרוֹתָיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נַכְמִיר גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּכְמָרוֹת
כִּי עוֹד מְעַט וִירַצְּדוּ דְגֵי־הַזָּהָב
אֲשֶׁר לִיאוֹר הַלַּיִל הָרָחוֹק.

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיִּפְרֹשׂ אֶת מִפְרָשָׂיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נִפְרֹשׂ גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּפְרָשִׂים
כִּי עוֹד מְעַט וְהֻצְּתוּ גַם הָאוּרִים
אֲשֶׁר לְחוֹפֵי הַלַּיִל הָרְחוֹקִים.

אַךְ אוּלַי יוֹמֵנוּ הוּא שֶׁנֶּעֱקַד עַל מִזְבְּחוֹ
כִּי בָּא לָיִל?
אָז לָמָּה לֹא נַעֲמֹס גַּם אֲנַחְנוּ אֶת עֲצֵי־הַמַּעֲרָכָה
כִּי עוֹד מְעַט וְנֶחְתּוּ הַגֶּחָלִים
אֲשֶׁר לְמַחְתַּת הַלַּיִל הָרְחוֹקָה.

הַגִּידִי לִי
אַתְּ הַמִּכְמוֹרֶת אַתְּ הַמִּפְרָשׂ אַתְּ הָעֲקֵדָה
אֲשֶׁר לַאֲדָרִי:
עַל מָה זֶה כֹּה אָהַבְתִּי אֶת הָעֶרֶב?

ו

בַּמֶּרְחָק שׁוֹקֵק נְחַשׁ־הַבַּרְזֶל מִדֵּי עֶרֶב

וּמַפְרִישׁ עָשָׁן אֶל מוּל אָהֳלֵנוּ.
אָז הָבָה נִפְתְּחָה אַמְתְּחוֹתֵינוּ
עִם הַעֲרֵב־שֶׁמֶשׁ אֵי־שָׁם הַרְחֵק הַרְחֵק
וְיִבְצֹר נָא הַלַּיִל אֶת כּוֹכָבָיו
מְלֹא טְנָאֵינוּ.

כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יִגְוְעוּ לְפֶתַע כָּל הַצִּפֳּרִים
אֶל שְׁקִיעָה אַחַת
וּפִתְאֹם נַעֲמֹד – כִּי חָסַרְנוּ כֹּל.

מִי הִצִּית אֶת הַמְּדוּרָה הָאַחֲרוֹנָה לְרַגְלֵינוּ?
מִי יְצַוֵּנוּ לֶכֶת לֶכֶת לֶכֶת?
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי בָּכֹה נִבְכֶּה עוֹד כִּילָדִים
כִּי נִרְעַב מְאֹד.

אָז נִפְתַּח אַמְתְּחוֹתֵינוּ
(אַיֵּה הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הִצְטַיַּדְנוּ?)
וּבָכִינוּ
כִּי אֵין גְּמוּל.

ז

וְהִנֵּה גַּם עֶרֶב־הַזְּקוּנִים אֲשֶׁר לַאֲדָר!
בִּכְלִי אַרְגָּמָן אֲשֶׁר לִשְׁקִיעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
כִּגְלִימַת בֶּן־הַשֵּׁיךְ
אִישׁ כְּפַר הָעַיִן
אֶל אָהֳלֵנוּ יָסוּר כְּנִכְלָם.
וְעִם הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי לָךְ
מֵת הָאֲדָר.
וַיִּהְיֶה אָהֳלֵנוּ – עֶרֶשׂ־מוֹתוֹ.

שִׁמְרִי שִׁמְרִי לִי הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה
אֶת גְּלִימַת הָאַרְגָּמָן אֲשֶׁר בְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ.
הִנְנוּ הוֹלְכִים מִזֶּה כְּנִכְלָמִים
וְרַגְלֵנוּ בּוֹכָה אֶל כָּל רֶגֶב מִדֵּי נִפְסַע
וּגְלִימָתוֹ לַהַט עֲלֵי שֶׁכֶם.

כִּי יָתַמְנוּ.

ח

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים
יְצַלְצְלוּ פַּעֲמוֹנִים
עֶרֶב־עֶרֶב
אֶל הַכְּחֹל.

עוֹד בָּלֹה יִבְלוּ עַל פְּעָמֵינוּ נַעֲלֵי־זָהָב
מִשּׁוּט בְּלִי הֶרֶף
בִּנְתִיבֵי חֹל.

וַאֲנַחְנוּ (כָּל אֲשֶׁר פַּעַם אָהָב)
בָּכֹה־נֵבְךְּ לִצְלִיל הַפַּעֲמוֹנִים
עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים.

אין זמן מתאים יותר מימינו אלה לקריאת ספרה של תמר ורטה זהבי המגולל את סיפורו של סוגיהארה, הקונסול היפני שסיכן את חייו ואת החיים של אשתו וילדיו בעת ששירת בשגרירות יפן בליטא. אדם שיש להכיר, לזכור ולהזכיר.

"היה עלי לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא משום סיבה אחרת", מצוטטים באחרית הדבר לספר דברים שאמר סוגיהארה ב-1985, אחרי שכמה מהיהודים שאותם הציל הצליחו לאתר אותו ביפן, אף על פי ששינה את שמו כדי להסתתר באלמוניותו. את הדברים הללו אמר אחרי מפגש עם שגריר ישראל ביפן, ששאל אותו מדוע סיכן את נפשו כדי להציל בני אדם שלא הכיר, וההסבר שלו, הפשוט, הישיר, הלא מתוחכם – "כי זה היה הדבר הנכון לעשות", מהדהד בעוצמה. כמעט ארבעים וחמש שנה לאחר מעשה זכה סוגיהארה בתואר שלא ביקש ולא חשב לקבל – "חסיד אומות עולם". באחרית הדבר לספר כתוב גם ש"ממדינת ישראל, שרצתה לפצות אותו על חייו הקשים, ביקש בקשה אחת בלבד – מלגת לימודים עבור בנו הצעיר, שאכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים".

ספרה של תמר ורטה זהבי  ראה אור ב-2019, אבל ברור לגמרי מדוע בימים אלה במיוחד הוא נעשה רלוונטי מתמיד. ורטה זהבי מתארת בו את התהליך שעבר סוגיהארה. אחרי שהובהר לו שאישורי המסע שהוא יכול להנפיק ליהודים הנרדפים יצילו את חייהם, הוא ניסה לפעול בדרכים חוקיות, וביקש את רשות השלטונות היפניים לתת לפליטים את המסמכים הללו, אבל סורב פעמיים.

זאת הנקודה שאנשים רבים, אולי מרבית האנשים, היו נסוגים. אמנם הוא כבר הבין שיש בכוחו להציל חיים, אבל ידע גם שיאלץ לשלם מחיר כבד אם יפעל בניגוד להוראות שקיבל ממשלתו.

ובכל זאת – בחר בדרך הקשה.

אנחנו, אלה שנמנים עם החברה הישראלית, צריכים כיום להתמודד עם החלטות שהממשלה מחליטה בשם כולנו, והן נגועות באנוכיות מחרידה ובאדישות שלא תיאמן לגורלו המר של הזולת. בימים אלה, כשמיליוני פליטים מציפים את העולם, נסים מפני הפצצות של ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ומחפשים מחסה ומקלט, בוחרת הממשלה שלנו להיות קטנונית ואפילו מרושעת. בוחנים את הפליטים בזכוכית מגדלת – יהודים ולא יהודים – בעלי אמצעים שיכולים להפקיד ערבות גבוה שתבטיח כי יעזבו אותנו בתוך כמה חודשים לכאלה שידם אינה משגת לשלשל לידי השלטונות את סכומי הכסף המופרעים, הנדרשים ממי שאיבדו את כל מה רכושם על פני האדמה.

זה הזמן לקרוא על יפני אחד שלא ידע שהוא צדיק, אבל בנסיבות שהיו, התגלה ככזה.

הספר כתוב כמכתב שחיבר לכאורה בדרכו מליטא לגרמניה. המכתב מופנה אל ילדיו, והוא מספר להם מדוע נהג כפי שנהג. מה היו המניעים שלו: הרצון והכורח שחש לא להתעלם ממצוקה, ולא להתכחש ליכולת שלו לעזור ולהציל חיי אדם.

הוא מסביר להם שאשתו תמכה בו בהחלטתו לנהוג כך, אף על פי שהיו להם שלושה ילדים רכים, אחד מהם תינוק שנולד ממש באותם ימים.

הספר מיועד לבני נוער, כנראה לכאלה בגיל חטיבת הביניים, פחות או יותר. האם הם קוראים ספרים? האם הספר שלפנינו יגיע לידיהם? יש לקוות שכן. הוא קל לקריאה ודי קצר, ועם זאת – מעניין מאוד. חשוב שידעו על סוגיהארה. חשוב שידברו ביניהם על מה שעשה. שידונו על הקשר אל ההווה ואל מה שקורה סביבינו ובקרבנו.

שמו של הספר מצלצל באוזניי את פסק הדין הנודע בעקבות הטבח בכפר קאסם, על "פקודה לא חוקית בעליל" שאסור לציית לה. גם הפקודה שסוגיהארה קיבל, להתעלם מהיהודים ובכך לשלוח אותם אל מותם, הייתה לא חוקית בעליל, ולו היה מספיק אומץ, יושרה, תושייה ואכפתיות לא לציית לה.

 שלושה ימים לפני שעזבתי את פריז נסעתי במטרו ליום העבודה האחרון שלי באוניברסיטה. זה שנים אחדות לימדתי ספרות עברית ותרגום בחוג לעברית של אוניברסיטת INALCO, מוסד נפוליאוני המוקדש ל“לשונות המזרח“ ולומדים בו יותר מ־ 150 שפות ותרבויות — מערבית ועד סינית, משפות האינדיאנים באמריקה ועד לרוסית וליידיש. השעה הייתה מוקדמת והקרון היה מלא. הראש שלי כבר לא היה שם: חשבתי על האריזות הצפויות לי ועל תל אביב שאליה עמדתי לשוב מקץ עשר שנות חיים. כדי להעביר את הזמן התבוננתי בינתיים באנשים הדחוקים ברכבת. כל אחד מהם הזכיר לי חיה אחרת: היו שם דביבון בטריינינג לבן של נערי פרוורים, ואיילה בחצאית שִיקית צמודה, ותיש קלוש שיער עם תיק שחור של איש עסקים, ושועל במקטורן מבריק של סוכן נדל"ן, וחתולה מלוכסנת עיניים, ותנין זקן ורטנוני. "ביבר של כל פשעינו, תועבה צרופה", כתב פעם בודלר. גם אילו הייתה רכבת תחתית בתל אביב לא הייתי נתקל בה בחיות כה רבות: ביחס לערי אירופה הגדולות הפאונה התל אביבית חד־גונית.

מבין כל הנהקות והצפצופים נשמע פתאום ציוץ דק של ילד. נשאתי את עיניי כדי לאתר את מקור הציוץ, וראיתי במושב שבאלכסון (ישבתי באחד ממרובעי המושבים הממוקמים צמד מול צמד), ילד קטן, אולי בן שבע, עם משקפיים עבים ושיער אדמוני בהיר. הוא צייץ משהו וחדל. צייץ — וחדל. כריתי אוזן, ומבעד לרחשי הקרון קלטתי מה הילד מצייץ: "Sois-sage, ô ma Douleur, et tiens-toi plus tranquille…" ("כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…").

הוא דקלם בעל פה את השורה הראשונה של השיר "התכנסות" של בודלר, אחד האהובים עליי ביותר בשירה הצרפתית. לא היה לי מושג שמלמדים אותו בבתי הספר, ועוד בגיל צעיר כל כך. הילד שב ומלמל: "כְּאֵב שֶׁלִּי, הַחְכֵּם. שָׁקֵט הֱיֵה וָרַךְ…", ושוב נתקע.

אישה מבוגרת שישבה לימינו קימטה את מצחה וניכר בה שהיא מנסה להיזכר. לבסוף הצליחה לשחזר את ההמשך מנבכי זיכרונה, ואמרה בקול צרוד: "Tu réclamais le soir, il descend, le voici" (" דָּרַשְׁתָּ רֶדֶת עֶרֶב — הוּא יוׂרֵד וּבָא"). הבטתי בשניהם: הילד הג'ינג'י התעלם מהגברת, אבל הפעם אמר את שתי השורות ברצף, עד ששוב נתקע והתחיל מחדש. העדפתי להיות שם בתפקיד המרגל: שמרתי על שתיקה והתבוננתי בסקרנות במתרחש. התעורר רחש מסביב: התנין הזקן והרטנוני למראה, שישב במושב סמוך, הוסיף עוד שורה וחצי משלו: "אַפְלוּלִיּוּת סְתוּמָה עוׂטֶפֶת אֶת הַכְּרַךְ, / שַׁלְוָה לַאֲחָדִים — ", והילד הוסיף: "לַיֶּתֶר — דְּאָבָה". ואז חזר נרגז על כל ארבע השורות, בלי לתת את דעתו על הנעשה מסביב: הוא רצה לבד.

הרחש הלך והתפשט גם בקרב הנוסעים הדחוקים בעמידה מאחורינו. עוד כמה אנשים תרמו מילה או שתיים, ובינתיים המשיך הילד למלמל את השיר בעיניים מזוגגות. התבוננתי בכל זה בהשתאות: האם אלוהי פריז סידר לי קרון פואטי לקראת העזיבה? הרחש הלך והתנחשל, וכל נוסעי הקרון הביטו במושבים שלנו וזקרו את אוזניהם, גם כאלה שבעליל לא ידעו כלל במה מדובר, תיירים ומהגרים וסתם עוברי אורח. כעבור רגעים אחדים, במאמץ משותף, הצליחו הנוכחים לשחזר כמעט את השיר כולו. בקרונות המטרו עוד לא הייתה אז קליטת טלפונים ניידים, כך שאיש לא יכול היה לבדוק בגוגל: שחזור השיר נסמך על הזיכרון הקולקטיבי לבדו. בתחנת פְּלאס דה קְלישי קם הילד ממקומו וירד מהקרון בעודו מוסיף למלמל. הוא נראה זועף מאוד. חשבתי לעצמי: מתי דבר כזה יוכל לקרות גם אצלנו?

שבעה עשר הסיפורים הקצרים בספר הביכורים של לאה שדה מבשרים על הבטחה: הפצעתה בחיינו של סופרת חדשה ומעניינת.

בסיפור הארס-פואטי "כלב טוב" אפשר כנראה לקרוא על הטכניקה של לאה שדה.  בסיפור אנחנו פוגשים אדם בשם מני, שמספר על סדנת הכתיבה שבה הוא משתתף, גבר יחיד לצד קבוצה של נשים, ומנחה, שגם היא אישה. סיפורו נפתח ברגע של מבוכה: זה עתה הקריא מה שכתב, ו"השתרר שקט בחדר". המשתתפות לא מדברות. גם המנחה שותקת. והוא – שקוע במבוכה איומה, מרגיש שהיה רוצה להיעלם, מבטיח לעצמו לא לחזור לכאן, אבל כעבור שבוע הוא שוב מגיע, שכן הסדנה ממלאת איזה צורך: נישואיו כשלו ואשתו לשעבר האשימה אותו שהוא תתרן של רגשות. האומנם? מניין הוא לוקח את הנושאים לסיפורים שהוא כותב? "רציתי לצעוק, זה לא אני, מני. זה לא אני הסוטה, לא אני הוא הבן דוד שאף אחד לא אוהב, זה שכולם צחקו עליו. זה רק סיפור, אתן בכלל לא מכירות אותי."

אחת המשתתפות בסדנה טוענת "שאין לה דמיון ושהחיים מספקים לה סיפורים בשפע". האם אפשר לומר את זה על לאה שדה וסיפוריה? אין לדעת אם שאבה את הנושאים מחייה, או מחיי הסובבים אותה, ובעצם – מה זה חשוב? העיקר שהיא מפיחה בהם רוח חיים, גם כשכמה מהם זולגים מהריאליה אל מחוזות פנטסטיים, כמו למשל בסיפור "העין של משה דיין". הסיפור המדובר הזכיר לי את "כפת הקוף" סיפור קצר מ-1902 שכתב הסופר האנגלי ו' ו' ג'ייקובס (W. W. Jacobs). מסופר בו על חפץ מכושף, כף יד של קוף, שמי שמחזיק בו יכול להביע שלוש משאלות. כשאלה מתגשמות מסתבר שהן פוגעות במי שביקש אותן. האם אפשר להתערב בגורל? האם כדאי? בסיפורה של שדה החפץ המכושף הוא עין חיה בתוך קופסה, שאמורה להשיב על שאלותיו של מי שמחזיק בה, ולכוון את מעשיו. סופו של הסיפור אירוני, וכמו בסיפורים האחרים, אלה שאינם כוללים מרכיבים פנטסטיים, גם כאן ההתמקדות היא ביחסים בין בני אדם, בשאלות שנשארות פתוחות ובכאבים שלא תימצא להם ארוכה.

בסיפור הארס-פואטי מגלה לנו מני מה הטכניקה שלו בכתיבה: "בזמן שאני מחפש בראש סיפור, אני עוצם עיניים ונכנס לתוך חושך שבתוכו אני מדמיין אנשים כמוני, כאלה שלא מעניינים אף אחד, בטח לא סופרים, כאלה שלא קורה להם שום דבר מעניין, שהם כלום, שום כלום, ואז פתאום משהו נורא קורה להם. משהו מפתיע. לפעמים אני משתמש במשהו קטן שקרה לי במציאות ואז מוציא ממנו סיפור אחר לגמרי."

יש לי הרגשה ששדה שמה בפיו של מני את עצמה, את דרך הכתיבה שלה, כי כמו אצל מני, גם הדמויות שהיא בוראת בסיפוריה הן של אנשים לגמרי "פשוטים": למשל – אישה מבוגרת שמנסה למצוא לבן שלה ידיד ו"משדכת" אותו אל השליח שמביא לה פיצות (אבל קורה משהו מוזר, לא ברור, והסוף נשאר לא פתור. האם באמת היה שם בוריס? האם שכחה של זקנים מחקה אותו? ואולי עצם קיומו מדומיין?), או, בסיפור "הכול בסדר" גבר "מתאהב" במסז'יסטית שלו, וב"קפה שחור" אישה שפרשה מעבודתה הולכת ליידעונית בתקווה שזאת תנחה אותה כיצד להמשיך בחייה.

באחד הסיפורים החזקים ביותר בקובץ, "מחכים לדורון", אנחנו נמצאים שוב בתודעתה של אישה זקנה, שמאושפזת בבית החולים. שדה מפליאה להראות לנו "מבפנים" את הבלבול, את רגעי הפיקחון שמתמזגים עם האובדן והבלבול, בלי שיהיה קו גבול חוצץ בין השניים: ברגע אחד תודעתה של הדוברת, שמה ציפי, ברורה לגמרי. היא אפילו מתייחסת לזקנה, שכנתה־לחדר, בסלחנות. השכנה שואלת אותה שוב ושוב מה שמה, והיא משיבה לה בסבלנות של אדם ששולט במציאות ומבין אותה לאשורה. אבל יש רגע שבו, מתוך התודעה שלה, נוצר שיבוש,  ולוקח לנו זמן כקוראים להבין שמשהו לא טוב קרה, שאנחנו במקום אחר, אבוד ומנותק.

אי הבנות מסוגים שונים הן אחד מהנושאיהם העיקריים של הסיפורים. ב"עוגיות שמרים" אנחנו פוגשים אישה שלומדת לנהוג. היא מאוהבת במורה שלה לנהיגה, ובטוחה לגמרי שהרגשות הדדיים. בסיפור "חצי למעלה חצי פה" יש פער עצום בין עוצמות הסבל של דמות אחת, לבין האופן שבו דמות אחרת מתארת אותה: "היא לא שקטה" – כך היא "מסכמת"  מבחוץ ייסורים בלתי נסבלים שהייתה עדה להם.  בסיפור "חלב חמוץ" המספרת הלא אמינה – שוב, אישה זקנה – מקטרגת על עצמה אבל אין לה מושג מה בעצם היא מגלה לנו. היא מספרת כיצד בתה עומדת מחוץ לדלת ביתה וצועקת לה משם "אימא תפתחי לי", והיא מחכה ולא פותחת לה מיד, כי כך היא זוכה לשמוע מפי בתה המנוכרת את המילה "אימא". "אילו הייתי פותחת לה מיד הייתי מחמיצה אותה", היא אומרת, ורק בסוף הסיפור נודעת לנו עוצמתה של המילה "מחמיצה" בהקשר של הסיפור כולו. כשהיא אומרת לנו על עצמה "אפשר לחשוב מה כבר עשיתי?" אנחנו נחנקים בתחושה של הזעם וחוסר האונים שחשה בתה. ממש מלאכת מחשבת סיפורית!

הסיפורים מגוונים, גם אם יש ביניהם מכנים משותפים, ומעניין מאוד לעבור מאחד לשני ולהמשיך ולקרוא אותם. ההנאה מובטחת.

אליזבת בישופ (1979-1911) הייתה משוררת וסופרת אמריקנית. השיר שלה One Art נכתב כווילנל, צורה שירית שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות בשישה בתים. בחמישה הראשונים שלוש שורות כל אחד, ובאחרון – ארבע. החריזה בחמישה הבתים הראשונים אחידה: (א-ב-א), ושתי השורות האחרונות בבית השישי הן א-א. כמו כן יש בשיר שני רפרנים, כלומר – שורות חוזרות במתכונת קבועה. עוד פרטים מעניינים על הווילאנל אפשר לקרוא כאן. 

ב-2004 הושלמה דיסרטציה של חוקרת אמריקנית שכתבה על שובו של הווילאנל. אפשר לקרוא אותה כאן. 

ברשומה שלהלן מובאים ארבעה תרגומים שונים לעברית של שירה של אליזבת בישופ, ואחריהם – השיר במקור, באנגלית. 

מבין מנהיגי יהדות הונגריה כולם שרדו, להוציא את אוטו קומיי, ששניים מאנשי "צלב החץ" התדפקו ב־28 בדצמבר 1944 על דלתו וביקשו ממנו להתלוות אליהם ומאז אבדו עקבותיו. חלק מהמנהיגים נמלטו ב"רכבת קסטנר", אחרים ברחו לרומניה, והיו שמצאו מסתור אצל נוצרים שהיו מוכנים להחביא אותם.

התנהגותו של קסטנר יוצאת דופן מבחינה זו: הוא לא ברח ולא התחבא, אלא חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע "הפתרון הסופי" בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945 תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים, שככל הנראה רצו את קרבתו כדי שיספק להם אליבי אחרי המלחמה.

מפעים להיווכח כמה הרבה עוצמה ומשמעות יכולה לקפל בתוכה נובלה קטנה!

הכלבה, ספרה של סופרת קולומביאנית, פילאר קינטנה, "אחת המצליחות בדרום אמריקה", כפי שמעידים עליה בדש הספר, הוא סיפור יפהפה ועצוב כל כך. אנחנו מלווים בו מחזור חיים שלם שמתחיל בינקות גורית נוגעת ללב, וממשיך ומתפתח בכיוונים מפתיעים, שמעניקים חוויה אסתטית מיוחדת במינה.

הסיפור הוא לכאורה סיפורה של כלבונת קטנה, גורה בת כמה ימים, שאימה הורעלה. דוניה אלודיה, הבעלים של הכלבה שמתה, מטפלת בגורים, מאכילה אותם, ומנסה להצילם מהמוות המאיים עליהם. אבל הסיפור הוא לא רק עליה, אלא גם על דמריס, הדמות האנושית המרכזית ביצירה, שלוקחת אליה את הגורה ומחליטה לאמץ אותה. כבר בדרך הביתה היא מחבקת אותה, מניחה אותה בתוך החזייה שלה, כדי שתחוש בחום גופה ותירגע.

עד מהרה מתברר לנו פשר האהבה העצומה, האמהית, שדמריס מעתירה על הכלבונת. מדוע היא מטפלת בה במסירות כזאת, מאכילה אותה, מגינה עליה. מה דמריס רואה בגורה הזאת? מה היא מעוררת בה?

כדרכן של יצירות ספרותיות משובחות (ןבעצם – כמו בחיים…), שום דבר אינו קבוע. יש התפתחויות, חיצוניות ולצדן, וכתוצאה מהן, גם פנימיות. אלה מתרחשות בנפשה של דמריס. יחד אתה אנחנו עוברים טלטלות רגשיות, שמביאות אותה למעשה קיצוני, מזעזע מצד אחד, וכמעט מובן, מצד שני.

הרקע שבו מתרחש הסיפור חשוב: אנחנו נמצאים עם דמריס ועם בעלה רוחליו בביתם שגובל ביער ומשקיף אל החוף ואל לשון ים שבשעת הגאות מוצפת וגועשת, ובשעת השפל נהפכת למשטח ביצתי. כדי להגיע אל חנות המכולת הקרובה צריכה דמריס לעבור כל יום תלאות בלתי נתפסות:

"הבקתה שהם גרו בה לא הייתה על החוף, אלא על צוק מיוער שהאנשים הלבנים מהעיר בנו בו בתי קיץ גדולים, יפים, עם גינות, שבילים מרוצפים ובריכות. כדי להגיע לכפר היה צריך לרדת בגרם מדרגות ארוך ותלול, ובגלל כל הגשם שירד היה צריך לקרצף את המדרגות לעיתים קרובות כדי לנקות אותן מהטחב וכדי שלא ייעשו מחליקות. אחר-כך צריך לחצות את המפרץ, לשון ים רחבה וסוערת כמו נהר, שהתמלאה והתרוקנה עם הגאות והשפל.

"באותו זמן של השנה הגאות הייתה בבוקר, וכדי לקנות להם לחם דמריס נאלצה לקום עם שחר, לסחוב את המשוט אל הבקתה, לרדת במדרגות עם המשוט על הכתף, לדחוף את המשוט מהבקתה, להכניס אותו למים, לחתור עד הגדה השנייה, לקשור את הקאנו לעץ דקל, לסחוב את המשוט על הכתף עד הבית של אחד הדייגים שגרו ליד המפרץ, לבקש מהדייג, מאשתו או מהילדים שישמרו עליו, להקשיב לתלונות ולסיפורים של השכן ולצעוד חצי כפר ברגל עד המכולת של דון חיימה… ואחר-כך לחזור את כל זה".

היער הקרוב טומן בחובו סכנות רבות: ככל שמעמיקים לתוכו הוא נעשה "אפל ומיסתורי יותר", יש בו "צוקים […] עם סלעים מכוסים טחב וגלים […], עצים עצומים שסופות עקרו מהשורש וברקים פילחו לשניים, מפולות אדמה, נחשים ארסיים ונחשים שבולעים איילות, עטלפים שמוצצים לחיות את הדם, צמחים עם קוצים שיכולים לשסף כף רגל ופלגים שהתעצמו כשירד מבול וסחפו את כל מה שנקרה בדרכם…"

הטבע אינו חומל. לפעמים חם מדי, ואי אפשר להיפטר מנחילי היתושים, לפעמים קר וגשום מדי, ואי אפשר להימלט מהלחות והצינה.

סכנותיו של היער מלוות את דמריס, ובמידה מסוימת קובעות את מהלך חייה, אחרי אירוע קשה מאוד שהייתה בו שותפה מאונס.

מה יקרה לכלבה שלה, אחרי שגם היא "תגלה" את הטבע, תימשך אליו, תנוס אל עבי היער ואל הצוקים האפלים? מה יקרה לדמריס בעקבות זאת?

"גשם ניתך על העולם, והיער המאיים הקיף אותה, אבל לא ליווה אותה, כמו בעלה, שישן בחדר אחר ולא שאל אותה מה עובר עליה, בת דודתה, שבאה רק כדי להעביר עליה ביקורת, אימא שלה, שהלכה לבואנאוונטורה ואחר כך מתה, או הכלבה, שהיא גידלה אותה רק כדי שתיטוש אותה…"

האם הכלבה תשוב? האם דמריס תמצא בה נחמה? האם, כמו בספר הג'ונגל שדמריס שמעה עליו בילדותה, חיות יכולות להציל בני אדם?

הסיפור לופת את הלב, התרגום לעברית נהדר, והעטיפה – ציירה ועיצבה אותה טליה בר – יפהפייה.

תרגמה מספרדית: מיכל שליו

Pilar Quintana
LA PERRA

קֵיסָר:
הַא! מי קוֹרֵא?

קַסְקָה:
יִדוֹם כָּל רַעַש! דֹֹמוּ! יָשְׁלֵךְ הָס!

קֵיסָר:
מִי זֶה קָרָא מִן הֶהָמוֹן שָׁמַעְתִּי
קוֹל רָם, פּוֹלֵח כָּל תְּרוּעוֹת נוֹגְגִים,
קוֹרֵא "קֵיסָר". דַבֵּר, קֵיסַר שׁוֹמֵעַ.

ַמַגִּיד־הָעַתידוֹת:
שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מֵאֵידֵי מַרְס.

קיסר: מִיהוּ הָאִישׁ ?

בְּרוּטוּס: זֶה יִדְעוֹנִי קוֹרֵא כִּי תִשָּׁמֵר מֵאֵידֵי מַרְס.

תרגום: נתן אלתרמן

קיסר:
הה! מי קורא?

קאסקה:
להשקיט כל רעש פה. תהיה דממה שוב!

קיסר:
מי זה קורא לי בין כולם? קול רם
יותר מהמוזיקה כולה קרא
"קיסר". דבר! קיסר פונה לשמוע.

מגיד עתידות:
שמור נפשך מאמצע מֶרְץ.

קיסר: מי זה?

ברוטוס: מגיד עתידות מזהיר אותך מאמצע מרץ.

תרגום: דורי פרנס

באחרית הדבר לנובלה כן משרטטת המתרגמת, טלי קונס, את הקווים המחברים בין הסיפור לבין קורות חייו של תומס ברנהרד. כך למשל אנחנו לומדים כי בעקבות ילדותו האומללה והבודדה, השתוקק הסופר כל ימיו לתחושה של בית, ולכן קנה לעצמו כמה בתים, אבל באף אחד מהם לא גר כל הזמן, אלא עבר ביניהם שוב ושוב, כנראה, כך מצטייר, במעין תזזית שאינה יודעת שובע או יכולת להשתקע במקום אחד ולחוש שהוא שייך לו באמת.

את גיבור הסיפור אנחנו פוגשים כשהוא גר במעין חורבה חצי משופצת שקנה בגחמה של רגע, ושאינו מרגיש בה בנוח. הוא הולך ושוקע במה שהוא מכנה "המחלה" שלו: דיכאון חמור, שבעטיו זמן קצר לפני תחילת ההתרחשויות המתוארות בסיפור לא יצא החוצה ולא פגש אף נפש חיה במשך שלושה חודשים. 

מצבו הנפשי משתקף בסגנון הכתיבה התזזיתי: משפטים ארוכים שנמשכים לאורך פסקאות רבות, עם מעט מאוד סימני פיסוק, במונולוג קדחתני שאותו אינו עוצר כמעט כדי לנשום.

האדם היחיד שהמספר־המדבר נמצא אתו בקשר הוא השכן הקרוב, סוכן או מתווך נדל"ן שמכר לו את ביתו, ולאחרונה, כך נודע למספר, מכר גם חלקת אדמה, נכס גרוע במיוחד, לזוג "שוויצרים" שהמספר פוגש במפתיע בביתו של המתווך.

ובכן, מספרת לנו טלי קונס, כך עשה גם תומס ברנהרט: קנה – בלי להתווכח, בלי לעמוד על המיקח, אולי אפילו בלי לשאול את עצמו מדוע בעצם – בית גרוע במיוחד. 

ייתכן שאת הסיפור כתב כמעין תשובה לעצמו, שכן לאט לאט מתברר לנו מדוע בעצם קנה הזוג השוויצרי את האדמה: לא למרות היותה ממוקמת במקום הכי גרוע, בלבה של ביצה, בחלקת יער אפלולית במיוחד, לא למרות חסרונותיה, אלא להפך, בגללן.

התשובה שברנהרד נותן, הפתרון לחידה, מזעזעת ומבעיתה. השוויצרי, שהוא מהנדס כורים, תכנן את הבית זמן רב לפני שקנה את האדמה, ועיצובו של הבית העומד לקום על תלו מזכיר מבנה של כור גרעיני, ולא של בית מגורים. אין, בו, למשל, חלונות. הוא דומה למעשה למעין סרקופג גדול. מדוע תכנן אותו כזה? מדוע אינו שואל לדעתה של בת זוגו, מי שמכונה כאן "הפרסייה", שאין לה, כמדומה, שום זכות דיבור בתוך הקשר הזוגי שהמספר עד לו? 

והנה קו דמיון נוסף בין המציאות לסיפור שמציגה בפנינו המתרגמת: מסתבר שבתקופה שתומס ברנהרד כתב את כן נזעק הציבור האוסטרי והתנגד להקמתם של כורים גרעיניים בארצו.

מהנדס הכורים שבסיפור שלפנינו מייצג אם כן את כוחות הרשע האטומים, שהאוסטרים התנגדו להם כל כך, ואת "תיעובו של ברנהרד כלפי מולדתו, כלפי המציאות האוסטרית."

אפילו דמותו של המתווך, מסתבר, לקוחה מחייו של ברנהרט, ומתבססת על מכר שלו, האיש שמכר לו את בתיו השונים, זה שאתו התרועע, עד כדי כך שהמתווך אפילו כתב על הקשר ביניהם, אבל, יש לשים לב – הסופר מעולם לא דיבר אתו על "עניינים ספרותיים". ממש כמו המספר בנובלה, ששופך את לבו באוזני המתווך, אבל לא מצפה ממנו לשיחה "אינטלקטואלית". 

דמותה "הפרסייה" שבסיפור, זאת שאיתה הוא דווקא מוצא למשך זמן מה מכנה משותף ויכולת לדבר על שופנההואר ועל שומאן, נובעת, לדברי טלי קונס, מזרם הפליטים שהחלו להגיע לאוסטריה בימים שברנהרט כתב את הנובלה. אלה הגיעו תחילה ממדינות הגוש הקומוניסטי, ואחרי כן מארצות שמחוץ לאירופה, כמו צ'ילה, אוגנדה ועיראק.

דמותה של הפונדקית בסיפור משקפת את הלך הרוח האוסטרי של מי שהתנגדו להגעתם של הפליטים הללו:

"לא היה ברור לה, לפונדקאית, מה בסופו של יום יש לזרים נחותים כאלה, כמו הפרסייה, שבעלה ברח ממנה בצדק במובן, לחפש בסביבה הזאת. היא, הפונדקאית, בינתה את הפרסייה פסולת אנושית, ולזכותו של חברה לחיים, מנגד, זקפה בכל זאת שכל ישר, אותו היא דווקא חיבבה, אבל נבצר מבינתה להבין איך גבר הגון ומשכיל בזה היה יכול להתחבר עם אישה חדלת אישים כזאת כמו
הפרסייה."

מעניין לדעת מה חושבת פונדקית כזאת כיום על הפליטים הנסים מאוקראינה. 

אי אפשר לסיים בלי לשבח את ההנאה החושנית שמסב ספר שרואה אור בצורה כל כך מכבדת: כריכה קשה, תפורה בחוט, עיצוב ייחודי, הדפסה וגימור מוקפדים, והדפסה על נייר משובח. כה לחי להוצאת ספריית רות, הוצאה לאור חדשה ומבטיחה.

תרגום מגרמנית: טלי קונס

Thomas Bernhard
Ja

כשהספר שלפנינו ראה אור, באוגוסט 2018, לא יכולתי להעלות על דעתי עד כמה מפחיד ורלוונטי הוא ייעשה כעבור פחות מארבע שנים. המלחמה הניטשת עכשיו שוב על אדמת אירופה, הזוועות שאנחנו עדים להם, ועדיין לא יודעים לאילו תהומות יגיעו, מעוררות רצון לקרוא את הספר, ואם לא להבין, לפחות – לחשוב שוב בעזרתו על הסוגיות הרות הגורל שהוא מעלה.

פרויד ואיינשטיין הוזמנו ב-1932 לכתוב זה אל זה ולהשיב על השאלה הבלתי אפשרית "למה מלחמה?", כל אחד מנקודת המבט החכמה והמיוחדת שלו.

הספר נפתח בתשובותיהם לשאלה, ובעקבות זאת יוחדו הפרקים הבאים לדיון על עמדותיהם. הכותבים השונים מתייחסים לדברים של איינשטיין ושל פרויד, מפתחים אותם, ומציבים אותם בתוך הקשר היסטורי, חברתי, פוליטי והגותי.

התוצאה מרתקת, וגם מפחידה, בעיקר לאור מה שקורה עכשיו על אדמת אוקראינה.

איינשטיין ופרויד כתבו את המסות שלהם לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בניסיון למנוע מלחמה נוספת על זאת האיומה שכבר היו עדים לה, במחשבה שאם תבין האנושות מה המקורות לאלימות האיומה שבני האדם כופים זה על זה, יוכלו למנוע אותה.

כבר ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן עדיין לא ידעו שהיא "הראשונה"…) קרא איינשטיין להפסיק מיד את הלחימה. פרויד לעומתו לא תיעל את מעמדו הציבורי בנסיון להשפיע על השיח הציבורי או על הפוליטיקה, שכן העדיף את הסולידריות המדעית, הניצבת מעל ללאומיות, על פני הפוליטיקה האירופית.

למעשה, גם איינשטיין התנגד ללאומנות ואפילו ללאומיות. הוא סבר שכדי למנוע את "פורענות המלחמה" יש להקים ארגון על־לאומי, שתהיה לו "סמכות בלתי מעורערת" ושיהיה בכוחו "לפסוק דין ולהוציאו לפועל".

שאלתו – "כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, ולגרום לו לשרת את שאיפותיה [של הכנופייה]" מהדהדת היום ביתר שאת. מדוע מסכימים החיילים הרוסים להפציץ בית חולים לילדים? מדוע הם מצייתים לפקודות? מדוע יצאו לדרכם, כדי לפלוש לארץ שכנה ולזרוע בה הרס, חורבן ומוות של חפים מפשע?

תשובתו של איינשטיין היא ש"בבני אדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד. בימים כתיקונם הנטייה הזו קיימת באופן רדום, והיא מתעוררת רק בנסיבות בלתי רגילות, אבל קל יחסית לעורר אותה מרבצה ולהעלות אותה למדרגה של פסיכוזת המונים".

פרויד, כמובן, יכול להזדהות עם התפישה הזאת. הוא מסכים עם איינשטיין ש"מקנן בבני האדם איזה דחף לשנוא ולהשמיד, שמאפשר את שיסוים אלה באלה," והוא מפרט בתשובתו את מה שכל בן תרבות כבר מכיר מאז: את עיקרי תורתו הקובעים כי בכל אדם ובכל חברה אנושית, מתקיימים שני דחפים: הליבידו, או הארוס, שהוא יצר החיים, ולעומתו התנתוס, יצר המוות ההרסני שכן "היצור החי שומר על חייו על ידי כך שהוא הורס חיים זרים". לפיכך, על פי פרויד, אין טעם לנסות לסלק את נטייתו של האדם לתוקפנות, אלא שיש "להסיט אותה ככל האפשר" כדי שלא תגרום למלחמה.

ועם זאת, קובע פרויד, "המלחמה מחריבה חיי אדם מלאי תקווה, כי היא מביאה את האדם לידי מצבים מחפירים, כי היא אונסת אותו לרצוח אנשים בניגוד לרצונו, כי היא משחיתה נכסים חומריים יקרי ערך פרי עמלם של אנשים", ובעצם אנחנו מתקוממים נגדה כי "אנו פציפיסטים מסיבות אורגניות, כלומר בעל כורחנו". אז מה גובר? הארוס או התנתוס? "העמדה התרבותית," גורס פרויד, "איננה אוטופית, ולא ירחק היום שתביא לקץ למלחמות."

כמה מייאש לחשוב על כך שרק שבע שנים אחרי הסיכום האופטימי הזה שכתב פרויד למאמרו פרצה המלחמה ה"שנייה" שזוועותיה עלו אפילו על אלה של קודמתה.

וכמה מייאש להיווכח עד כמה התרחקנו מההבטחה למציאות שבה נחיה במצב של "קץ המלחמות". כאמור, דווקא במציאות הנוכחית המאמרים השונים בספר מעניינים שבעתיים.

כך למשל בראשון, "אחריתה של מופתיות: בשולי התכתבות איינשטיין-פרויד" מנתח ערן רולניק את האינטראקציה בין שני האישים, את "הסתייגויותיו של פרויד", ממכתבו של איינשטיין שהועבר אליו, ואת נכונותו להמשיך בכל זאת בדיאלוג הפומבי.

איינשטיין "הבטיח" לפרויד שלהתכתבות ביניהם יהיו "השלכות חיוביות על מעמדה של הפסיכואנליזה", ואכן במאמר "פרויד על מלחמה ומוות" טוען לירן רזינסקי שפרויד ראה צדדים חיוביים במלחמה (!): "שאין זה רע כל כך שהמלחמה ניפצה את האשליות שלנו", כי כך נוכחנו שהתיאוריות שלו נכונות, וש"כעת לפחות נכיר את עצמנו יותר טוב, והיכרות עצמית היא לב־ליבה של הפסיכואנליזה"… לדעת רזינסקי פרויד חשב שהמלחמה "חשפה את טבענו 'האמיתי', האלים, העוין".

בהקשר של התנתוס כותב פרויד על המוות, ובפרפרזה על הפתגם "אם אתה רוצה לשמור על השלום התכונן למלחמה", הוא מוסיף: "אם אתה רוצה לשאת את החיים, התכונן למוות." בהקשר זה יש לו אבחנה משעשעת למדי: פרויד מציין "את הנטייה היהודית […], להגיד על מי שמת שהדבר אירע, למשל כי סבל מדלקת ריאות או כי המסכן מת בתאונה, כאילו אם לא היה מת בתאונה היה חי לנצח, ופוסק: 'נֵיאלץ להגיע למסקנה שיהודי לעולם לא מת מסיבות טבעיות. לכל הפחות רופא כלשהו ודאי הסב לו איזה נזק'"…

בפרקים האחרים בספר עוסקים הכותבים בהבטים שונים של הדברים שכתבו פרויד ואיינשטיין. כך למשל הפרק "הממשל הבנילאומאי ובעיית השחרור מעריצות אימפריאלית במחשבתו של איינשטיין" כותב יונתן מטיוס על שאיפתו של איינשטיין (שמוזכרת במכתבו מ-1932) לכונן קהילה פוליטית שאינה מבוססת על הגדרה של לאום ושל ריבונות. בהקשר זה מעניין לקרוא מה הייתה השקפתו על הציונות: הוא סבר שזכותם של היהודים להשתקע במעין "מרכז" שישכון בארץ ישראל, אבל התנגד להקמתה של מדינה יהודית. עמדתו הייתה של אדם "החף מכל רגש לאומי", כפי שכתב לפרויד. תכלית הציונות הייתה בעיניו לשמש "מרחב שבו היהודים לא יצטרכו לבדל עצמם מסביבתם", והוא האמין ש"מרחב שכזה יאפשר להם 'לפתוח את השערים לכל הערכים הבין-לאומיים' להשתחרר מ'הגטו הלאומי'". לכן חזונו היה לקיים "יחסים 'הוגנים', בני קיימה בין יהודים ובין ערבים במרחב הארץ-ישראלי, בחסות אימפריאלית בריטית", חזון שלא התממש, כמובן.

ענר גוברין במאמרו "מלחמה ומלנכוליה – הלכי רוח של פרויד והשפעתם על כתיבתו" התמקד בדבריו של פרויד, והראה כיצד ניתח הלה את "המצב הנפשי הפרימיטיבי" שהאנושות הייתה עדה להתפרצותו, כאז, כן היום!

ריצ'רד קרוקט במאמרו "איינשטיין, הפצצה ומרוץ החימוש" דן בעמדותיו של הפיזיקאי הדגול בעניין פיתוח פצצת האטום. "בשל הזיהוי הבולט של איינשטיין עם התחום, מפתה להניח שמעורבותו הפוליטית בנושא הייתה אופיינית לפעילותו הפוליטית בכלל", מה גם ש"איינשטיין נקרא סבה של פצצת האטום, מפני שהיא הסתמכה, בסופו של דבר, על פריצת דרך תיאורטית שאליה הגיע ארבעים שנה לפני הירושימה". ובכל זאת, איינשטיין, עם כל מעורבותו, היה, לדברי קרוקט לא יותר מאשר "צופה מהצד".

ויויאן שטרית-וטין במאמרה "נוסטלגיה בלתי פוסקת לאינטימי: 'למה מלחמה?' והשאיפה לשלום" כותבת על ה"ציפייה המועברת מדור לדור – הדרישה האתית הקיימת אצל כל ילוד מעולם המבוגרים, הנדרש למלא את אחריותו הבלתי נמנעת כלפיו וכלפי הישרדותו", ומשלבת פרטים מניסיונה כמטפלת, למשל ממה שראתה בקליניקה במהלך הקיץ של 2014, כשרקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר דרום הארץ".

עפרי אילני במאמרו "'מחנכיו של המין האנושי': על האידיאה של 'שליחות היהודים' בעידן המודרני" תוהה אם עמדוץיהם של פרויד ושל איינשטיין (ושל מנהיגים והוגים יהודים אחרים) קשורות ביהדותם, ופיקי איש שלום במאמרו "למה תיאורטיקנים? מקורות ההצדקה למעורבות ציבורית של אנשי רוח ותאוריה", תוהה איזה מחיר משלמת האנושות על טעותם של המעטים, המנהיגים. ה"טעות" היא אותו "ששון היציאה אֱלֵי־קרב" שאותו ניסו למנוע איינשטיין ופרויד במכתביהם מ-1932. מה מעמדם של שני המומחים הללו, בשיח הדמוקרטי? מהי בכלל מומחיות? איך הגיעו למעמד שבו ביקשו מהם בכלל להביע את עמדתם לגבי השאלה "למה מלחמה"?

כל אלה סוגיות מרתקות. אבל בימים אלה מצאתי את עצמי מתמקדת בשאלה החשובה, המרכזית: מה קורה לבני האדם ברגע לפני שהם יוצאים למלחמה?

הציטוט ממאמרו של רזינסקי, המסכם את דבריו של פרויד, מאלף:

"במלחמה שיקול הדעת והמחשבה הזהירה על העתיד, נמוגים נוכח אשליות נרקיסיסטיות של יוקרה ושל גבורה שבסופו של דבר אינן אלא הכחשת המוות. אומות יוצאות למלחמות, מקריבות את אזרחיהן ואת חייליהן, שׂשׂות אלֵי־קרב תוך כדי הכחשה של המוות ושל האובדן, ואמונה נרקיסיסטית בניצחונן, שבסופו של דבר היא הכחשה של המוות, אופוריה נטולת בסיס. ההמונים תומכים בהתלהבות, לכודים גם הם באשליית הכוח הנרקיסיסטית ובהכחשת מחיר המלחמה. אחר כך, כשהמלחמה מתמשכת, ודם החיילים מוקז, כשמוֹדעוֹת האֵבל הולכות ורבות, כשעוד ועוד משפחות מאבדות את בניהן, כשבשׂדה הקרב ההישגים מתמהמהים להגיע, בין אם נמשכת מלחמת החפירות, ובין אם האויב מסרב להיות מוכרע, אשליות הניצחון מתאדות לאיטן, ואנו נותרים עם המציאות הכואבת והמרה וגם עם המורכבוּת, ועם הצורך לנהל עולם בשיקול דעת, במחשבה תחילה, בהכרה באחֵר ובכאבו, ולא מתוך חשיבה נרקיסיסטית."

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מדגימה בדייקנות מבעיתה את הדברים הללו.

את הביקורת החריפה ביותר על מעשיו של קסטנר בשואה השמיע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר בנימין הלוי, בעת הקראת פסק הדין ב"משפט קסטנר" ב־1955. כפי שצוין לעיל, במשפט זה נגבו עדויות גם מפי ניצולים מקלוז', כך סיכם השופט הלוי:

א) יהודי הגטאות בהמוניהם עלו לרכבות הגירוש בצייתנות גמורה מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של הנסיעה ומתוך האמונה הכוזבת שהם מועברים למחנה עבודה בהונגריה (קנירמזו).

ב) הנאצים לא היו יכולים להטעות את המוני היהודים ביעילות כה רבה, לולי הפיצו את שמועות הכזב שלהם על ידי צינורות יהודיים […] יהודי הגטאות האמינו למנהיגיהם היהודים. מנהיגי הציבור בקלוז' השתתפו בחלקם באופן פעיל בהפצת ההודעה הרשמית ובחלקם ידעו שההודעה מופצת בשמם ולא מחו […] אף אחד מהמנהיגים לא הזהיר את הרבים מפני השמועה.

ג) בשל האמון במנהיגיהם, קורבנות הנאצים לא התנגדו ולא הפריעו לסדר הגירוש…

ד) ליהודים לא מעטים היתה הזדמנות להימלט […] ללא סכנה, אl בסמכם על ההודעות הכוזבות הנ"ל לא השתמשו בהזדמנויות שהיו בידם. הם לא ניסו לברוח מפני שלא ידעו את סכנת ההשמדה הנשקפת להם…

ה) אותם היהודים שהפיצו בגטאות קלוז' ונדוורד את שמועת קינירמזו או אישרוה, אותם ראשי הציבור שלא הזהירו את בני־קהילתם מפני השמועה הכוזבת, אותם המנהיגים שלא ארגנו כל התנגדות או הפרעה לגירוש ואותם חברי 'ועדת ההצלה' שהפסיקה את ארגון הבריחה מקלוז' לרומניה לא ליוו את בני קהילתם לאושוויץ, אלא נכללו רובם ככולם במשלוח ברגן־בלזן.

השופט הלוי טען שאין להשוות ידיעות מפי פליטים וצעירים חברי תנועות הנוער הציוניות לבין הודעה מפי הסמכות העליונה של "ועדת ההצלה". השופט הסיק שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן" בכך ששיתף פעולה עם הנאצים, בניגוד לטובתם של יהודי הונגריה ולמען הסיכוי להציל כמה אלפי יהודים מיוחסים". מבין ההאשמות של גרינוולד, דחה השופט רק את הטענה שקסטנר היה שותף בגזל רכושם של יהודי הונגריה.

היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן החליט לערער ב־1957 על החלטת בית המשפט המחוזי.

קסטנר נרצח בפתח ביתו בתל אביב, ב־3 במרץ 1957. ב־17 בינואר 1958 ביטל בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בהרכב של חמישה שופטים, את החלטתו של השופט הלוי. ברוב של שלושה נגד שניים, טיהר בית המשפט את קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהדות הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, כל חמשת השופטים קבעו שקסטנר סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. הם הסכימו פה אחד להשאיר את הקביעה, שקסטנר הציל באמצעות שקר, ביודעין, את קורט בכר, עוזרו של אייכמן, מהעונש שהיה צפוי לו במשפטי נירנברג.

בראש הרכב השופטים ישב נשיא בית המשפט העליון דאז, יצחק אולשן. בהרכב היו השופטים שמעון אגרנט, מישאל חשין, משה זילברג ודניאל גוטוין. השופט אגרנט כתב פסק דין מורחב, השופט חשין כתב פסק דין קצר יותר, ואולשן הצטרף לשני שופטים אלה, שזיכו את קסטנר. השופטים זילברג וגויטוין כתבו בדעת המיעוט
שהם מקבלים את פסיקתו של נשיא בית המשפט המחוזי, ד"ר הלוי, שהרשיע את קסטנר.

שופט בית המשפט העליון חשין הסכים בפסק דינו עם קו ההגנה, שלפיו קסטנר לא הזהיר את יהודי הונגריה מפני הסכנה הניצבת בפניהם מפני שלא חשב שתהיה בכך תועלת ומפני שחשב שכל מעשה שייעשה כתוצאה מן המידע שיימסר להם יזיק יותר מאשר לעומת זאת השופט זילברג, בדעת מיעוט, הגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיע השופט הלוי. הסתייגותו הדגישה שהצלחתם המזעזעת של הנאצים להשמיד את היהודים בקלות וללא התנגדות היתה "תוצאה ישירה של העלמת האמת הנוראה מן הקורבנות". 

ניתן לתהות על שיקול דעתו של השופט חשין – כי הרי מה היה יכול לחולל אסון כבד יותר מאשר העובדה שמאות אלפי היהודים, רובם נשים, זקנים וילדים, הוסעו אל מותם בתאי הגזים ברכבות בקר, בצפיפות נוראה במשך ימים, ללא אוכל ושתייה וללא תנאים סניטריים אלמנטריים, וזאת אחרי שהושפלו על ידי נטילת כל מה שהיה להם, ובוזו כשהופשטו ושיער ראשם וגופם גולח בפרהסיה? ושוב עולה סוגיית היחס הפטרנליסטי של ההנהגה: כיצד סברו מנהיגי היהודים, חברי המועצות המקומיות וזו הארצית, וקסטנר בראשם – אלה שזכו לתעודות חסינות שהעניקו להם יתרונות מסוימים, ושרובם הצליחו להינצל – שהם יודעים טוב יותר מהמוני היהודים מה מועיל להם, עד כדי כך שבמכוון לא סיפרו להם דבר על הצפוי להם?

מה יש בו, בים? מה אפשר למצוא בו? כמובן – נחשולים ואוניות טרופות, שרטונים ואיים עלומים, צוללות מאיימות, פנינים מרהיבות, אגוזי קוקוס וגופות טבועות שנסחפו אל הים ובחזרה ממנו אל החופים, אולי אפילו התממשותן של אגדות על אטלנטיס, היבשת האבודה…

כל אלה, ועוד, מופיעים בקובץ הסיפורים הקצרים החדש אוסף סיפורי ים ונהר אחד, שראה אור לאחרונה.

בין המספרים השונים יש הפתעות. למשל – סיפור קצרצר, כמעט אנקדוטה, שכתב וינסטון צ'רצ'יל, "איש במים!" (המומחה הביתי לענייני ים העיר כי הביטוי הנכון בעברית אמור להיות "אדם בים"), המתאר את נפילתו הפתאומית והמפתיעה של נוסע על אוניית דואר ש"מיהרה לחצות את הים האדום בניסיון לפצות על זמן שגזלו זרמי האוקיינוס ההודי."

רגע אחד עומד האיש על הסיפון, מאזין לקונצרט שנערך באחד האולמות ולנוסעים ש"שמחו לשבור את השגרה". רק לפני זמן קצר עוד עמד ביחד עם הנוסעים האחרים סביב הפסנתר שבטרקלין, ושר ביחד עם כולם, אבל הנה – יצא לסיפון, כי בחדר היה חם. הוא התכוון לעשן סיגריה "ולהתענג על משב הרוח שיצרה תנועתה המהירה של הספינה", וברגע אחד הכול השתנה: הוא נשען על המעקה, "משחרר נשיפה מהורהרת של עשן לאוויר", מקשיב לפסנתר, למנגינתו העליזה, ופתאום המציאות התהפכה: המעקה "כרע פתאום תחת משקלו", והאיש "נפל אחורה לתוך מי הים החמים, מתיז מים לכל עבר."

מה יקרה עכשיו? מה יעלה בגורלו?

יש לזכור כי וינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה ראש ממשלת אנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה, זכה בפרס נובל לספרות, דווקא, ולא בתחום שהשיק לקריירה הפוליטית שלו. אמנם הפרס ניתן לו על ספרי ההיסטוריה שכתב, אבל הסיפור שלפנינו מוכיח שצ'רצ'יל היטיב לכתוב גם פרוזה.

הסיפורים בקובץ נעים בין ריאליזם לפנטזיה. כך למשל הסיפור הפותח את הקובץ, "הקול בלילה", מאת ויליאם הום הודג'סון, משלב בין מציאות לדמיון. הוא נפתח ברגע שבו מתרחש משהו אפשרי, אם כי מוזר: אחד ממלחיה של ספינה ששטה "על מימיו השלווים של צפון האוקיינוס השקט" שומע במפתיע קול של אדם שמדבר אליו מתוך החושך. הקול מתריע: "סירה אהוי!", ואז מתחיל דו שיח מפתיע אבל מתקבל על הדעת בין הנוסע בסירה הקטנה שם למטה, בחושך, למלח, ולאיש צוות נוסף שאותו הזעיק. השניים מנסים לשכנע את הנוסע בסירה לעלות לסיפון, וסירובו מפתיע ומוזר. הוא מבקש רק לקבל מהם מזון, למען אהובתו המורעבת שנשארה על האי. מי הוא? מי אהובתו? מדוע הוא מסרב להציל את נפשו ולעלות לסיפון?

התשובה להתנהגותו המסתורית מערבת פנטזיה לצד הסבר הגיוני, כך שהמוזרות מקבלת במציאות של הסיפור מעין נופך אפשרי ומתקבל על הדעת.

אפקט דומה נוצר גם בסיפור "המקדש", מאת ה. מ. לאבקרפט. הוא מתחיל לגמרי ריאליסטי: לכאורה מדובר בכתב יד שהתגלה בחוף יוקאטן, ובו מכתב שכתב ב-20 באוגוסט 1917 מפקד של צוללת גרמנית. המפקד מתאפיין בנוקשות פרוסית. הוא מספר כיצד הגיב באכזריות כשפיקודיו הביעו רגשות כמו פחד או חשש: "דבריו היו מזעזעים וחרגו מגדר הרגיל, ולכן כבלנו את מולר בשלשלאות והורינו להצליף בו כהוגן. אנשי הצוות לא היו שבעי רצון מכך שנענש, אך היה צורך במשמעת." אבל לאט לאט משהו משתנה: התרחשויות מופלאות מתחילות ללוות את הפלגתה של הצוללת, והפנטסטי מתערבב לחלוטין עם הריאליסטי.

הסיפור היפה ביותר בקובץ, לטעמי, קצרצר, רק שלושה עמודים וחצי, "הספינה הטובעת" מאת רוברט לואיס סטיבנסון. הוא מעט שמכיל את המרובה. לכאורה מדובר ב"סיפור ים", אבל בעצם זהו משל על הקיום האנושי. הסיפור נפתח בכך שהקצין הראשון שעל הספינה מתפרץ אל תאו של הקברניט ומתריע: "הספינה שוקעת." מה תגובתו של הקברניט? "בסדר גמור, […] אבל זו לא סיבה להסתובב לא מגולח."

הקצין חוזר מגולח, ושב ומזהיר: "היא צוללת מהר."

הקברניט תוהה למשמע המילה "מהר", ומסביר לקצין ש"זה ביטוי משונה, שכן הזמן (אם תחשוב על זה)  הוא דבר יחסי."

וכך זה נמשך. הקברניט לא מתרגש. הוא מסביר לאנשיו כי "מנקודת מבט פילוסופית אין חידוש במצבנו", שהרי "לכל אורך חיינו היה עלול להתפצץ לנו וריד או להכות בנו ברק, ולא בתוך עשר דקות, אלא בתוך עשר שניות." והוא ממשיך ואומר: "אך זה לא מנע מאתנו לאכול ארוחת ערב, לא לחסוך כסף בבנק." ושוב, לאיש צוות אחר, מלח זקן שיושב בחדר התחמושת ומעשן מקטרת הוא אומר: "מנקודת מבט פילוסופית אין חידוש במצבנו. החיים, עמיתי הוותיק, בכל רגע ומכל בחינה, מסוכנים כמו ספינה טובעת; ובכל זאת דבק האדם במנהגיו הנאים: נושא אתו מטרייה, נועל ערדליים, נוטל על עצמו משימות ממושכות ומתנהל מכל בחינה כאילו הוא מקווה לחיות לנצח. ודעתי הצנועה היא שאדם המשתמט מנטילת תרופה או ממתיחת שעונו, אפילו היה על סיפונה של ספינה טובעת, ראוי לתיעוב. זו, ידיד, לא תהיה גישת האנושות."

הגישה הפטליסטית הזאת לא יכולה כמובן להציל אף אחד מגורלו. אבל אולי היא מקילה על החיים?

תרגמו: יוחאי ג'ירפי, ארז וולק, מיכל שליו

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

האם יש לי צורך באישוש נוסף לדעתי על קסטנר, שכבר התגבשה לפני כמה שנים (ב-2013 ראה אור רומן שכתבתי, מעקב, וכאן סיפרתי איך הוא נבע ממה שמכונה "פרשת קסטנר")? מסתבר שכן. כי ברגע שראיתי שראה אור ספר חדש – מחקר על הקשר שיש בין השמדת יהודי הונגריה לבין מעשיו של קסטנר (ובעצם, ההתנהגות של ההנהגה כולה) – הזדרזתי לקרוא אותו, בנשימה עצורה.

כמו בכל פעם שאני נוגעת בסוגיה, התעוררה בי גם תחושה קשה של מחנק ושל זעם צורב. הפער הבלתי נתפס בין מעשיו המחרידים של קסטנר, לבין ה"טיהור" והגלוריפיקציה שהוא זוכה לה – במידה רבה בשל נכדתו, שרת התחבורה הנוכחית, שמרבה להתפאר בסבה ולצייר תמונת דיוקן של מעין גיבור רב מעללים שנרצח על לא עוול בכפו – יכול להטריף את הדעת. השוני התהומי בין דימויו של קסטנר כקורבן וצדיק לעומת דמותו המצטיירת מעוד ועוד מחקרים, לא נותן לי מנוח.

והרי אלמלא נהג כפי שנהג, אלמלא רימה והפיץ כזבים שבעטיים עלו היהודים בערי השדה של הונגריה לרכבות שהובילו אותם להירצח באושוויץ, אלמלא הונה אותם במכוון, אני לא הייתי קיימת: בני המשפחה שממנה באתי גרו בסמוך מאוד לגבול עם רומניה. אילו לא הסתיר מהם קסטנר את מה שידע על הצפוי להם, אילו לא שכנע אותם שמוטב להם לשבת בשקט ולשתף פעולה עם הגרמנים, הם יכלו די בקלות לנוס על נפשם, לחצות את הגבול ולהינצל. לכאורה, יכלו להיות לי סבתא ודודה (שנרצחו בשטוטהוף), אבל זאת כמובן מחשבה אבסורדית, שכן בנסיבות אלה בכלל לא הייתי באה לעולם.

אז נעזוב אותי, ואת הסיפור המשפחתי שלי. נעבור אל המחקר המבוסס, המפורט, המדויק מאוד, שערכה פרופסור רות לנדאו, שלימדה עבודה סוציאלית ואתיקה באוניברסיטה העברית, ופנתה ללימודי היסטוריה אחרי שיצאה לגימלאות. פרופסור לנדאו החליטה לחקור את קורותיהן של שתי הקהילות היהודיות בסלובקיה ובהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה, "בעקבות העניין האישי" שלה, כבת לניצולי אחת הקהילות הללו.

המסקנות שהיא הגיעה אליהן נכוחות וחד משמעיות: קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן," כפי שקבע השופט בנימין הלוי.

לנדאו מובילה את המחקר שלה בשיטתיות, ותוך התבססות על מקורות רבים. היא מפרטת את המהלכים שהובילו לרציחתם של מאות אלפים מבני שתי הקהילות שבהן התמקדה, ורק בסופו של דבר, בפרק האחרון, היא מסכמת בצורה מסודרת את כל מה שאפשר לכתוב על קסטנר, על אישיותו המזעזעת ועל מעשיו המתועבים.

רבים מתנגדים לקביעתו של הלוי שקסטנר מכר את נשמתו לשטן בטיעון הנפוץ: לא היית שם, אין לך זכות לשפוט. מי שטוען כך פשוט אינו בקיא בפרטים, ואינו יודע מה היה מיוחד כל כך בהתנהגותו של קסטנר, מה היה שונה במידה קיצונית בין מעלליו והאופי של מעשיו, לבין אלה של ניצולי שואה אחרים, גם אלה שנמנו עם המנהיגים של הקהילות השונות.

רבים סבורים שאין לדון את קסטנר לכף החובה גם מכיוון שבזכותו ניצלו 1,684 בני האדם שהיו על "רכבת המיוחסים", זאת שיצאה מבודפשט, הגיעה לברגן בלזן, וכעבור כמה חודשים, בשני סבבים, הובילה את נוסעיה לשוויצריה, ואל החופש.

אכן, נוסעי אותה רכבת ניצלו בזכות קסטנר, אבל רבים אינם יודעים מה היה המחיר ששילמו עשרות אלפי יהודים אחרים, אלה שעלו על הרכבות בדרכם להירצח באושוויץ, רק מכיוון שקסטנר גרם לכך שיעודדו אותם לשתף פעולה, לעלות על הרכבות בדרכן אל המוות, בלי להתקומם ובלי להתמרד, בלי שניתנה להם ההזדמנות לקחת את גורל בידיהם, לנסות לנוס על נפשם, או להתחבא, או לשחד את השוטרים המעטים (לא היה צורך ברבים, היהודים השאננים נהגו לפי ההנחיות של ההנהגה שלהם, ובכך שיתפו פעולה עם רוצחיהם!) ששמרו על הסדר, כל זאת רק כדי שהוא יוכל להוציא את הרכבת "שלו"!

לנדאו נשענת, בין היתר, על ספרו של החוקר האנגלי פול בוגדנור Kasztner's Crime, ומספרת על ביקורו של קסטנר בעיר הולדתו, קלוז' (קולז'וור בהונגרית), ביום שבו הועברו יהודי העיר לגטו. קסטנר לא הגיע לקלוז' בכוחות עצמו. קצין אס-אס, רודי סדלצ'ק, הסיע אותו לשם במכוניתו! "האם היו מנהיגים יהודים נוספים שהאס-אס העמיד לרשותם נהג, קצין בכיר, כדי שיסיע אותם לעיר שנמצאה במרחק 460 ק"מ מבודפשט, כשש שעות נסיעה ברכב?" תוהה לנדאו, ומוסיפה שאלה רטורית: "אולי הייתה לגרמנים מטרה כלשהי שרצו לשיג בנסיעה זו של קסטנר לעיר הולדתו?"

קסטנר עצמו סיפר בדו"ח שכתב זמן קצר אחרי תום המלחמה שהוא שאל את דיטר ויסליצני, אחד מעוזריו הבכירים של אייכמן, מתי (לא האם!) יגורשו יהודי הונגריה. אכן, הוא ידע שהגירוש עתיד להתרחש בקרוב, וגם על מה שצפוי לקרות למגורשים, שהרי היה בין המעטים שקראו, כבר בסוף אפריל או בתחילת מאי 1944, את הדו"ח של ורבה ווצלר, שני ניצולים שהצליחו לברוח מאושוויץ ומסרו עדות שפירטה את מנגנון הרצח במחנה ההשמדה. יתר על כן, ורבה ווצלר גם סיפרו שבמחנה מכינים את התשתית להעברתם של יהודי הונגריה: למשל, הניחו מסילת ברזל נוספת. הם גם שמעו את אחד השומרים במחנה שדיבר על כך ש"בקרוב נאכל נקניק הונגרי טוב". גורל יהודי הונגריה היה ידוע אם כן מראש, גם לקסטנר.

מדוע אם כן הסיעו אותו הגרמנים לקלוז', לפני תחילת ה"גירוש"?

כדי שיזהיר את היהודים מפני ניסיונות לברוח! כדי שירגיע אותם. כדי שיביא לכך שהשקט יישמר. "קסטנר נשלח על ידי הגרמנים לעיר הולדתו מפני שהם היו בטוחים שהוא יעזור להם למנוע את בריחת הקורבנות מהעיר." וקסטנר מילא אחר מבוקשם. "הוא שוחח עם ראש הקהילה האורתודוקסית בעיר, זיגמונד לב, שהרגיע את ההמונים בגטו, והבטיח להם שהם יילקחו לעבודה בקנירמזו, ושהמשפחות יישארו ביחד."

"משם נסע קסטנר בחזרה לבודפשט, כדי לסייע בהכנת רשימת המועמדים מקלוז' ל'רכבת קסטנר.'"

לנדאו מתווכחת עם תומכי קסטנר. כך, למשל, עם דבריו של ההיסטוריון יהודה באואר, שטוען כי "המידע היה מצוי בידיהם של היהודים, אך הם סירבו להאמין לו". היא מצטטת את רות לין, פרופסור לחינוך באוניברסיטת חיפה, שהעלתה את השאלה "כיצד היהודים יכלו שלא להאמין במידע שלא קיבלו?"

אילו הודיע קסטנר ליהודים מה עתיד לקרות להם, הם לא היו נאחזים בתקוות השווא, שמקורה בהבטחות של הגרמנים לפיה המשפחות "יישארו ביחד לצורך 'יישוב מחדש.'" והיא מסבירה: "אילו ידע הציבור היהודי שהמשפחות מועברות לשם לצרכי השמדה, סביר להניח שהיו כאלה שהיו מוכנים להתפצל", וכדי להציל את הילדים "משפחות רבות יותר היו מוכנות לוותר על רצונן להישאר ביחד." אבל לשם כך הם היו צריכים לקבל "מידע אמין ממקור מוסמך או בעל סמכות", והמידע שקיבלו שירת לא את גורלם של היהודים אלא את תוכניותיהם של הגרמנים: אל תברחו, אמרו להם. מסוכן לנסות לחצות את הגבול עם רומניה (בפועל כל מי שהשתמשו בנתיב הבריחה הזה ניצלו! הרשויות ברומניה העלימו עין! "בפועל המשיכו הרומנים להתייחס במידה רבה של סובלנות. הם הוציאו הודעות סודיות לרשויות משמר הגבול שלהם, להקל על כניסתם של הפליטים היהודים מהונגריה"). היו גם הזדמנוית אחרות להינצל "בתמורה לכסף, או בעזרת אנשים שגילו אומץ ורצון לעזור". אבל הנרצחים הלכו בשקט אל מותם, כי לא ידעו מה צפוי להם.

ורבה, אחד משני העדים שהצליחו לברוח מאושוויץ וסיפרו מבעוד מועד על מה שמתרחש שם ועל מה שצפוי ליהודי הונגריה, כתב לימים, בספר שפרסם אחרי המלחמה, כי "במשך כל שהותו באושוויץ לא פגש יהודי אחד שידע דבר על תאי הגזים, לפני שהגיע לשם."

קסטנר ידע.

הטענות נגדו רבות, והן מפורטות ומוסברות היטב לאורך הספר.

כך למשל הוא העז להשמיץ אחרים. למשל, את משה קראוס, שבניגוד לו, אכן הציל יהודים רבים, ואת יואל ברנד, שנסע – בעידודו של קסטנר! – לארץ ישראל, כדי לנסות לגייס כסף ומשאיות, ולהמשיך את המשא ומתן המפורסם עם אייכמן, שהבטיח, לכאורה, לשחרר יהודים תמורת סחורה. "נסיעותו של יואל ארצה הייתה שגיאה גורלית שאין לתקנה", כתב קסטנר, בחוצפה שלא תתואר, שהרי הוא היה שותף למהלך, שאכן, אגב, היה מופרך. פול בוגדנור מראה במחקרו כיצד תבעו הגרמנים מהיהודים לשמור על סודיות בנוגע למשא ומתן שכונה "סחורה תמורת דם". את מי שירת מעטה הסודיות והשתיקה? כמובן שרק את הגרמנים, שהרי כל אותה עת המשיכו הרכבות לשאת מאות אלפי יהודים אל מותם! אפשר לקשר זאת כמובן לשמו של הספר שלפנינו: "מחיר השתיקה"!

פרק הסיום, שבו מונה לנדאו אחת לאחת את הטענות כלפי קסטנר, לא רק מעשיו אלא גם אישיותו, מעורר פלצות: למשל – הנטייה שלו לחיות חיי מותרות, על חשבון אחרים. "מתגורר הוא בפנסיון מפואר ורמת חייו גבוהה היא לגבי איש תנועה פרולטרית," היא מצטטת דברים של שמואל שפרינגמן. על כך הוסיף יואל ברנד וכתב, ש"לא היה לו די כדי לספק את צרכיו", ולכן נהג לעתים מזומנות ללוות כספים, עוד לפני שפרע חובות קודמים, "התנהלות שהוציאה לו שם של אדם קל דעת." אחדים מראשי הקהילה בקלוז' טענו שהוא מעל בכספי הקהילה, ושעם הכסף הזה פדה את הזכות של היחידה שאליה הוצב שלא להשתתף בעבודות הכפייה שהוטלו עליה. פליט מסלובקיה שהיה אמור לקבל מקסטנר כסף נדהם כשזה ניכה ממנו כמה מאות פנגה (מטבע הונגרי), ויואל ברנד נדהם כשקסטנר תירץ באוזניו את המעשה: "גם אני צריך לחיות. כאשר אינני עובד אצל 'קרן היסוד' חייבים אתם לספק את צרכי". וכך "כספים שהגיעו מיהדות העולם […] שימשו את קסטנר לקיים חיי רווחה בבודפשט". למשל, כשהגיע לברטיסלבה, בעיצומה של המלחמה, "הוא התאכסן במלון קרלטון, המלון המפואר ביותר בעיר."

כל אלה עדויות אופי על אדם מושחת, נהנתן ונצלן, אבל הן כמובן לא לב הטענות נגד קסטנר. העניין העיקרי, החמור מכול, הוא כמובן לא שהוא "לא הזהיר את היהודים לגבי הגורל הצפוי להם" (כפי שגורס יהודה באואר), לא שהוא השמיט מידע, אלא שהיה "שותף להונאה הנאצית"! "קסטנר מנע ניסיונות בריחה מהגטו בקלוז', על ידי כך שהפיץ מידע מטעה לגבי חיזוק כביכול של השמירה בגבול הרומני ועל ידי עידוד המנהיגים להרגיע את היהודים באמצעות שקר על יישוב מחדש במקום אחר בהונגריה"! לא רק את יהודי קלוז' הוא הונה. כשהגרמנים העבירו אליו גלויות דואר שהנרצחים נאלצו לכתוב לפני מותם, ובהן סיפרו שהכול בסדר, הם "עובדים בקנירמזו" (יישוב לא קיים שהגרמנים בדו), דאג קסטנר להעביר אותן לקהילות השונות!

מזעזע ומעורר תהיות לקרוא על יחסם של הגרמנים כלפי קסטנר ש"היה יוצא דופן. הוא היה היהודי היחיד בבודפשט שהתגורר בבית שלא סומן כיהודי, הוא לא נדרש ללכת עם מגן דוד צהוב על דש בגדו, והטלפון שלו לא נותק כמו אלו של היהודים האחרים. הוא היה היחיד שהורשה להחזיק במכונית פרטית ולנסוע בה באופן חופשי לווינה ולברטיסלבה."

בחודשי המלחמה האחרונים "את מירב זמנו הוא מבלה עם חבורת קצינים נאצים מהאס-אס." קסטנר לא ברח ולא התחבא. הוא "חבר אל קורט בכר הגרמני, נציגו הכלכלי של הימלר בבודפשט ועוזרו של אייכמן בביצוע 'הפתרון הסופי' בהונגריה, ועזב איתו בינואר 1945, תחילה לווינה ואחר כך, כשהוא נושא עמו דרכון גרמני, ביקר יחד עם בכר במחנות השמדה אחדים. בשונה מהמנהיגים היהודים האחרים בסלובקיה ובהונגריה, שנאלצו להסתתר כדי שהגרמנים לא ישימו את ידם עליהם, קסטנר היה היהודי היחיד שקיבל חסות מלאה מהגרמנים"! באפריל 1945 שהה קסטנר ימים אחדים בברלין, "כשהוא שוכן בדירתו של אחד מעוזריו של בכר". האומנם אי אפשר להסיק מכך כי אכן "מכר את נפשו לשטן"?  

לא כתבתי כאן כלום על יחסו לחנה סנש ולאמה (הוא סירב לעזור לשתיהן!), ולא על שני הצנחנים הארץ ישראלים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, שאותם שכנע להסגיר את עצמם לגרמנים. (גולדשטיין נרצח במחנה הריכוז שאליו נלקח), ולא הזכרתי את עדותו של קסטנר לטובת כמה פושעי מלחמה נאצים, בראשם קורט בכר. אלי רייכנטל, בספרו האמנם נרצח פעמיים? מראה מה היו המניעים האמיתיים לַמּעשה, שאותו ניסה קסטנר להסתיר מעיני הציבור בישראל.

העותק של הספר שקראתי עתיר בסימונים, הערות, הדגשות וקריאות של זעם ותסכול שכתבתי בשוליים. בלבי – צעקתי בלי הרף. יש לקרוא את הספר הזה. חשוב לדעת מה קרה באותם ימים. חשוב ללמוד ולהבין איך יוהרה, שחיתות מוסרית ואדישות לזולת של אדם אחד יכולות להשפיע על גורלם של מאות אלפים. כ-564,500 מיהודי הונגריה נרצחו בתוך כמה חודשים, ביעילות ובלי תקלות. לרמות אותם, להסביר להם שמוטב שישתפו פעולה, ואז – בשקט בשקט להבריח את בני משפחתך וידידיך, ולהינצל בעצמך, מה יותר שפל מזה? אמנם לא כל הקורבנות רשומים על שמו של קסטנר, אבל די בעצם התהייה אם, וכמה מהם, יכלו להינצל אילו נהג אחרת.

כך כתבה אירית פורת בפתיח לספרה החדש: "יום אחד זה קורה: נעשינו מעסיקים. לא בחרנו בכך, לא רצינו, אלא שאימא זקוקה לטיפול סביב השעון, או כמו שהרופא כתב בסיכום הרפואי: אימא זקוקה לטיפול ולהשגחה 24 שעות. 'אני לא מבין בזה כלום', אומרים לי בני משפחה שנאלצים לחפש עובדת זרה שתטפל באימא. למי פונים? למי מותר להעסיק? מיהן העובדות הזרות? לבחור בגבר מטפל או באישה? מאיזו ארץ? כמה אני צריך לשלם לה? מהם החוקים שמחייבים אותי ואותה? איך אני צריך להתכונן? איך אשכנע את אימא? היא בכלל לא רוצה. אני לא יכול יותר לטפל באימא – נשחקתי. מה זה אומר? שאני בן רע? איך נסתדר עם מישהי זרה שתסתובב בבית של אימא?

כדאי להתכונן להעסקה מסוג זה, זו העסקה יוצאת דופן, אין עוד עובד במשק שנמצא בבית המעסיק שלו כל שעות היממה. זו העסקה שמזמנת אינטימיות ('אני מחפשת מישהי שתאהב את אימא') וגם ניצול ('אני משלם לה כמה שאמרו לי בסוכנות, 4600 ₪ והיא צריכה להיות זמינה 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע'), התעלמות מצרכים בסיסיים ('מה זאת אומרת שהיא לא מוכנה לקום בלילה? זו העבודה שלה') ועוד ועוד.

בנוסף, זו העסקה שמזמנת שאלות מוסריות, כמו מהו ניצול, מהי העסקה בתנאי עבדות, מי תלוי במי ומיהו בעל הכוח, מה חוקי ומה לא חוקי.
בספר שלי ניסיתי לענות על השאלות האלה וגם לעסוק בסוגיות עקרוניות.
אני רוצה לקוות שהספר שלי מכוון להעסקה מוסרית עד כמה שניתן בתנאים הנוכחיים, או במונחים של וויניקוט: העסקה מוסרית דייה."

בספר של ד"ר אירית פורת, שהדיסרטציה שלה  עלתה כאן בבלוג, היא סוקרת ביסודיות וביעילות את הדילמות השונות המתעוררות אצל מעסיקים שנאלצים להתחיל להעסיק אדם זר, לרוב אישה, באחד ההורים, שלהם, או בשניהם.

הספר הוא מדריך מעשי שעונה על שאלות פרקטיות, החל מהבסיסיות ביותר: מאיפה מביאים עובדים זרים? למי פונים? מה הזכויות של בני המשפחה שנעשו מעסיקים? והוא גם מדריך מוסרי למי שרוצים לנהוג כיאות באישה הזרה שתיכנס עמוק לתוך חייהם ולתוך המקומות הפרטיים ביותר של ההורים.

הפרק הראשון מתחיל בשאלות הבסיסיות "מה נשתנה? איך הגענו לסיטואציה?" הפרק השני סוקר את העבר, ומברר מה השתנה: "מי טיפל בזקנים לפני שהגיעו לכאן הפיליפיניות?" הפרק השלישי בודק מה הבדלים שיש בין "המטפלת העיקרית" וה"המטפלת הלא-פורמלית." אחרי כן מגיעות העצות המעשיות: איך מקבלים היתר העסקה? עם מי ליצור קשר? מה השיקולים בבחירת מטפלת? איך להתארגן לקראת התחלת עבודתה? איך תתבצע ההתנהלות הכספית במצב החדש? האם כל אחד זכאי להעסיק עובדת זרה? איך מנהלים אתה את התקשורת? האם היא באמת "בת משפחה", כפי שיש מי שטוענים? מה זה אומר לגביה? מה קורה כשהיא צריכה לחזור הביתה לארצה בתום העסקתה בישראל? ואם היא נכנסת להיריון? מה החששות והפחדים שלכם כמעסיקים? איך מתמודדים אתם? מה עושים כשיש אלימות? כשאתם מרגישים שהיא מזניחה את ההורה? אילו עוד בעיות עלולות להתעורר? מה קורה כשההורה מתאשפז? מה זכויותיה של העובדת לחופשות? ואם היא מתפטרת? או מפוטרת? מה תפקידם של בתי המשפט בקשר שבין עובדת-מעביד? איך נראים יחסי הכוח בין העובדת לבין מעסיקיה? מה כוחם ותפקידם של תאגידי כוח האדם?

אלה כמה מתוך שלל השאלות שפורת משיבה עליהן, תשובות סדורות, מדויקות, ויעילות מאוד.

מאחר שהתופעה של עבודת מטפלות בקשישים נעשית שכיחה יותר ויותר, הספר חשוב, וכדאי מאוד לכל מי שהגיע לסיטואציה שבה הוא נזקק לעובדת זרה לקרוא אותו, ללמוד ממנו ולהפיק ממנו תועלת. הוא מאיר עיניים, מרתק, ובעיקר – שימושי מאוד.

את הספר אפשר למצוא באתר e-vrit, כאן, בקישור

יתרון פוליטי זה [של ארצות הברית] צבר תנופה, והוא נתמך ביתרון כלכלי אדיר שהלך וצמח ואפשר לתחזק את עלויותיו הלכה למעשה. ואז, כמעט בהפתעה גמורה, בשנת 1991, הבין מיכאיל גורבצ'וב נשיאה של בריה"מ שאינו יכול לעמוד עוד בתחרות הזו והחליט לפרק את הברית שבין המדינות הקומוניסטיות ולסיים את המלחמה הקרה בדרך שהשאירה שאלות פתוחות רבות, כמו מי ניצח? האם היה ניצחון? האם המלחמה הקרה בכלל הסתיימה?

האמריקנים רואים בנפילת חומת ברלין ובהתפרקות מדינות הברית הסובייטית בעקבותיה ניצחון גדול. הרוסים רואים באפיזודה הזו טרגדיה, וכפי שפוטין בעצמו ניסח זאת, טרגדיה שמצביעה רק על כישלון בחזית אחת אבל לא במערכה כולה. בשונה מאנליסטים מערביים שמנתחים את תמונת המצב, בעיני הרוסים המלחמה הקרה אינה מתחדשת אלא מתמשכת. והתעצמות כוחה של רוסיה שוב אינה אלא התאוששות גרידא.

זה לא שקריאת הספר מעוררת תחושה שההתנפלות המחרידה הזאת של פוטין על אוקראינה מוצדקת מכל בחינה שהיא, אבל הכתוב בכל זאת מספק איזושהי זווית ראייה אחרת למה שמתרחש.

והוא בעיקר מעורר השתאות, שכן הספר, שראה אור ב-2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין. 

דוד פסיג הוא "הוא חוקר עתידים המתמחה בחיזוי טכנולוגי, חברתי וחינוכי". בין התחזיות הפוליטיות שהוא משרטט בספר יש גם התפתחויות טכנולוגיות שהוא צופה. כך למשל הוא צופה שהאנושות תלמד לגבור על כוח הכבידה, או על מהירות האור, ושמשם תיפתח האפשרות (הדמיונית!) לטלפורטציה נוסח beam me up Scotty (כלומר – שגר אותי למקום אחר), אמרת הכנף המפורסמת, שחזרה תכופות בסדרה "מסע בין כוכבים". הוא אמנם מזכיר את פיתוחם הצפוי של רובוטים בגדלים שונים, אבל להפתעתי לא דן בנפלאותיה של הבינה המלאכותית ושל הישגיה. אולי מכיוון שב-2010 אפילו הוא לא הבין עדיין לעומק את ההתפתחויות המרהיבות, עותקות הנשימה והמהפכניות, מה ש(גילוי נאות – בני) שחר צפריר מכנה "שינוי טקטוני": יכולתה של הבינה המלאכותית לכתוב בעצמה קוד תוכנה. 

מכל מקום, עיקר הניתוחים בספר שלפנינו נוגעים בתיאוריות מדיניות. פסיג שוטח בו תיאוריה מפתיעה ולפיה מה שמכתיב את התנהגותן של מדינות, אפילו של מעצמות, הוא דווקא לא הכלכלה, או הערכים שחולקים תושביהן; לא המרקם האתני או הדת שלהן, אלא – תוואי הקרקע הגיאוגרפיים של הארצות שבהן הן שוכנות. הם אלה שדוחפים עמים למלחמות וקובעים את ההיסטוריה שלהם, לשבט או לחסד. 

פסיג חזה, כאמור, את המלחמה באוקראינה. גרמו לה, לדעתו, פחדים טריטוריאליים, ופחדים הם הכוח שדוחף לטעמו את בני האדם למעשים בלתי הגיוניים. לפי הניתוח שלו מובן לגמרי מדוע הרוסים מנסים "לשלוט שוב באזורי החיץ המוכרים להם." למרבה הדאגה הוא בטוח שאוקראינה היא רק ההתחלה. "זה רק עניין של זמן" עד שהרוסים ינסו להשיב לעצמם את ה"אימפריה" של ברית המועצות, ולהשתלט שוב לא רק על אוקראינה אלא גם על פולין, אסטוניה, ארמניה, גיאורגיה, וכן הלאה. 

לדעתו של פסיג "סביר מאוד להניח שכאשר יסיימו הרוסים את המהלך שלהם באוקראינה ובבלטים", אחרי שהם "יציבו את כוחותיהם באוקראינה", גם הפולנים יצטרפו למאבק, שכן "הפחדים הגיאוגרפיים הקמאיים" שלהם יתעוררו בכל עוצמתם. "הם יהיו חייבים לפעול". פולין עם 40 מיליון תושביה, היא בת ברית של ארצות הברית וחברה בנאט"ו, אבל מדינות אירופה לא ירצו להתערב, ולכן "ארה"ב תיוותר לבדה לקבל את ההחלטה מה לעשות." 

לדעתו של פסיג מרכז הכובד של כל העימותים, הנוכחי והעתידי, ייטה לעברה של טורקיה, שהוא רואה בה קלף חשוב במשחק הגלובלי. "טורקיה תסכים להשתתף באיגופה של רוסיה אם ארה"ב תעניק לה מכל טוב," וטורקיה תשמש "מנוף לחץ" על רוסיה, מטעם ארצות הברית. 

מאחר שפסיג תיאר כבר לפני שתים עשרה שנים את ההתנפלות של רוסיה על אוקראינה, אי אפשר לכאורה לדחות על הסף את מסקנותיו לגבי עתידה של ישראל, מה שצפוי לקרות כאן בעשורים הבאים, וכיצד צריכה מדינת ישראל לנהוג. לדעתו "ישראל חייבת להיות כל הזמן פיקחית וערמומית ולא יהירה באשר לכוחה", (שזה תמיד רעיון טוב כשלעצמו…), אך בד בבד הוא צופה שישראל, לא פחות ולא יותר, תכבוש את דמשק: "לא נמנע שהיא תצטרך לכבוש שטחים נרחבים מסוריה ולבנון". זה יקרה לדעתו אחרי תקופה שבה יומט כאן חורבן סביבתי, בעקבות תקופה ארוכה שבה יסבול העורף הישראלי ממתקפות טילים ממושכות: "המערכה תתפתח להיות מהירה והרסנית בממדים שהאזור לא ידע מעודו".

הפלסטינים לא יכולים להשמיד את ישראל, אבל גם אינם מסוגלים להשלים עם פתרון של שתי מדינות לשני עמים, "בקיצור, הם אינם יכולים להתקדם ואינם יכולים לסגת." הם "לכודים במאוויהם ובגיאוגרפיה המיוחדת שאליה נקלעו", ולמעשה "גורלם נחרץ". 

פסיג צפה ב-2010 ש"המדינה הבאה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל תהיה סעודיה", ושהסכם השלום עם מצרים לא ישרוד. לדעתו רוסיה תספק לסורים נשק ואמצעים "כדי להטריד את מנוחתם של הישראלים ולגרום להם להתסיס את האזור בפרנויה האופיינית להם", ובכך "להעסיק" גם את ארצות הברית: "רוסיה תמשיך לרתק את ארה"ב לבעיות שבעולם המוסלמי. לשם כך תדאג לבחוש היטב גם במזרח התיכון." רוסיה לדבריו תתמוך לא רק בסוריה, אלא "תדאג לספק טכנולוגיה, תמיכה ומשאבים שונים לאיראן, כדי שזו תמשוך אליה את כל תשומת הלב של ארה"ב ותסיט אותה מכל דבר אחר או כדי לשמור לעצמה קלפים לשולחן המיקוח עם ארה"ב בבואה לדרוש ויתורים בעניינה באזורים אחרים – בעיקר במרכז אירופה, ששם עיקר מענייניה." 

כל ההסברים והתחזיות הללו מעוררים אימה עמוקה. גם ההצעות לישראל, שאותן פסיג מציע בפרקים האחרונים, אינן משככות את האימה או מרגיעות אותה.  

עם זאת, התעוררה בדעתי במהלך הקריאה תהייה עקרונית, שאליה אין פרופסור פסיג מתייחס כלל: איזה תפקיד משחקים בכל זאת המנהיגים? האם אין לאישיותם המסוימת שום השפעה?

לאורך הספר כולו הוא מסביר מהלכים של מדינות על פי האינטרסים הצבאיים והמדיניים שלהן. מכאן שהוא סבור שאת ההיסטוריה קובעים מהלכים "נפשיים" קמאיים של עמים, לא של מנהיגים ספציפיים: הפחד המשותף לכל בני עם מסוים מפני פלישה והשתלטות של בני עם אחר. הוא מתחיל בכך שבני אדם נאמנים קודם כל לבני המשפחה שלהם, שהרי טבעי לו לאדם להרגיש נאמנות וזיקה אל הקרובים לו ביותר. הזיקה הזאת מתרחבת במרוצת הזמן גם אל כל בני עמו. כדי להסביר זאת הוא מראה את ההבדל בין אהבה לבני משפחה, להתאהבות ב"אנשים זרים", כמו, למשל, זאת של רומיאו ויוליה. הוא טוען שהאהבה והנאמנות הראשוניות הן אלה שטבעיות ביותר לאדם, ושההתאהבות ב"זרים" היא רק שלב מאוחר יותר בהתפתחות האנושית.  

הראייה הזאת שלו נוטלת למעשה את האחריות ממנהיגיהן של אומות שונות. לא הם אחראיים להחלטותיהם, שכן הן רק משקפות את הלכי הרוח הסמויים השולטים בתודעה של בני עמם. המנהיג הוא אם כן רק "שליח" של הרצונות והפחדים העמוקים ביותר של בני עמו, ולו עצמו אין אחריות להחלטותיו. האם אפשר להסיק מכך שהשואה הייתה בלתי נמנעת? שלא היטלר, ולא פיקודיו הצייתנים, אשמים בה? היא רק שיקפה את הרצון (או הצורך) העמוק, הנסתר, של הגרמנים? וכך גם המתקפה הברברית שמוביל פוטין על אוקראינה? ההפצצות האכזריות על שכונות מגורים, ההרס של ערים שלוות, הרוע הצרוף, הרג של חפים מפשע – כל אלה בלתי נמנעים, כי הם משקפים את הצרכים העמוקים של הרוסים? 

קשה להשלים עם העמדה הזאת. האם באמת אין למנהיגים, להחלטותיהם, לאישיותם, שום משקל? האם ביקורו של סאדאת בישראל היה מעשה בלתי נמנע, ולא מהלך אמיץ של מנהיג שהחליט להטות את ההיסטוריה ולשנות את כיוונה? וצ'רצ'יל – הוא לא החליט ללכת נגד הזרם, להוביל את בני עמו למאבק עיקש נגד הגרמנים, להתסיס אותם, לרומם את רוחם ולשכנע אותם שלא ייכנעו? האם למבנה אישיותו המופרעת, הפסיכופתית, של פוטין אין שום השפעה על מה שקורה עכשיו באוקראינה? 

נשארתי עם התהייה. 

"סַבָא, מָה יֵשׁ לְךָ עַל הַפָנִים?"
"עַל הַפָנִים שֶּׁלִי?" מִתְפַלֵא סַבָא,
"אֵין לִי שׁוּם דָבָר עַל הַפָנִים,
רַק מִשְׁקָפַיִם".
"יֵשׁ לְךָ קְמָטִים", אוֹמֵר יוֹתָם,
וְסַבָא אוֹמֵר, "אָה, טוֹב,
הַקְמָטִים שֶּׁלִי…
אַתָה כְבָר מַכִיר אוֹתָם, יוֹתָם".
"אֲבָל לאֹ אָמַרְתָ מִמָה הֵם נִהְיוּ לְךָ",
אוֹמֵר יוֹתָם.

בן השש הסכים להקשיב, אף על פי שהיו באותו רגע עניינים שמשכו אותו יותר. הפתיחה והציורים שבו את לבו, והוא התמסר לסיפור, וחייך במקומות הנכונים.  

לשאלה – "אז מה דעתך על הספר? מה לכתוב עליו?" השיב בחביבותו האופיינית: "שהוא נהדר ושהוא ממש יפה, ושהציורים יפים." לא היו לו הערות נוספות.

בן העשר שמצא אותו מונח על השולחן התפתה מיד לפתוח אותו. 

בעמודים הראשונים הוא העיר: "הוא לא בשביל הגיל שלי. הייתי אומר שהוא מתאים לגיל חמש או שש," אבל המשיך לקרוא אותו בעניין. גם הוא חייך במקומות הנכונים, אבל היו לו גם הערות:

"כתובים כאן דברים שיכולים להפחיד ילדים". 

"איזה?" שאלתי.

"זה שהסבתא הייתה חולה. וזה שהכלבה מתה. זה דבר מאוד עצוב," הוסיף מי שֶׁשָּׁכַּּל חתול מחמד אהוב, ויודע על מה הוא מדבר.

"אבל," הוא הוסיף, "הספר מעניין, הציורים ממש טובים, ויש בו כמה בדיחות קטנות וחמודות."

"מה למשל?" שאלתי.

"למשל – "הוא הצביע על העמוד הנכון, "כשהילד אומר שהקמט העגול הוא שלו, כי הוא דומה לפיצה." אכן, גם במהלך הקריאה הוא השמיע קול קטן של הנאה.

"ולסיכום?" בדקתי.

"לסיכום זה ספר יפה, אני חושב שילדים בגיל המתאים יכולים ליהנות ממנו."

עד כאן. 

איורים: מאיה שלייפר

(את האיורים קיבלתי, לבקשתי, מההוצאה לאור)

השיר התפרסם לראשונה בעיתון הארץ ב-18 בינואר 2022

מודעת־אבל על מותה של אישה זרה, לא בת משפחה, לא ידידה קרובה, לא מישהי ששייכת למעגל החברתי של בני הזוג ג'וואד וסלמא, משבשת לחלוטין את חייהם.

נראה כי שום דבר לא יוכל עוד לתקון. ג'וואד, שמגיב בעוצמה רגשית לא אופיינית, מבהיל את אשתו בבכי שלו ומבלבל אותה. מה קרה לו? מדוע הוא נראה פתאום כמי שעולמו חרב?

כשנודעת לה הסיבה לאבל הפתאומי היא מתבלבלת עוד יותר. וכועסת. מרגישה נבגדת. אבל איך אפשר לבגוד בה עם אישה שמתה? ומי בכלל האישה הזאת, שמשפיעה בעוצמה רבה כל כך על בעלה?

כך נפתח הסיפור שרקם עודה באשאראת, עיתונאי וסופר ערבי-ישראלי, תושב יפיע.

הסיפור מתגלגל אל העבר, אל שנות השמונים, ושם אנחנו לומדים על מה היה בקשר בין ג'וואד ותמם, כיצד הכירו, ומדוע נפרדו.

כדי שניטיב עוד יותר להבין את הדמויות, נוקט באשאראת בתכסיס ספרותי מוצלח: אנחנו צוללים אל יומן אישי שכתבה תמם, ובו סיפרה על ילדותה הרחוקה, על המקור לכאב ולקרע הנורא שנקרע בנפשה ובמשפחתה כשהייתה רק בת תשע, ועל המפגש שלה עם ג'וואד, בבגרותה. עכשיו אנחנו רואים הכול גם מנקודת המבט שלה, וההבנות הנוספות מעמיקות את דמותה.

מסתבר, כמובן, שחייה הושפעו לא רק מאירועים פרטיים, כאלה שיכולים לקרות בכל מקום ובכל משפחה, אלא גם – מהמקום שבו היא חיה, ומהעמדה שלה כערבייה בישראל.

לאורך הרומן אנחנו פוגשים את "האחר" (ואני כותבת את זה, כמובן, מנקודת המבט שלי: ישראלית יהודייה!): את הערבים שחולקים אתנו את הארץ הזאת, אלה שמציאות החיים הגיאוגרפית שלהם זהה לשלנו, אבל הנפשית וההיסטורית שונה לחלוטין.

אחד הקטעים המרתקים בספר הוא דיאלוג בין שני גברים ישראלים, יהודי וערבי, שניהם בשנות השישים לחייהם, משכילים ומתונים. שניהם מסוגלים להגיע לדיאלוג. אבל נקודת המבט של כל אחד מהם לא מאפשרת באמת להבין את עמדת בני העם שהאחר מייצג. השאלה שהם מנסים למצוא לה תשובה היא – האם בקשר זוגי אפשר להתעלם ממה שמכונה "הנושא הלאומי"?

היהודי אומר שהוא אישית "מאמין שלפלסטינים יש זכות להקים מדינה משלהם, מאמין שצריך לשים קץ לכיבוש." הוא טוען שלדעתו "זה יועיל גם ליהודים, יאפשר להם חיים במדינה נורמלית," ויחד עם זאת הוא חושב ש"לנו היהודים יש זכות לשמור על ביטחוננו."

הערבי משיב ש"העמים הערבים עוינים את היהודים משום שהם גירשו את הפלסטיני מארץ מולדתו והקימו מדינה על חורבותיה."

היהודי מבין אותו: "אין ספק שהפלסטינים שילמו מחיר כבד, אבל עמים אחרים ממשיכים הלאה ולא נתקעים בעבר, כאילו אין עתיד, חוסר היכולת של הערבים להתמודד עם המציאות כדי לשנות אותה הוא הדבר המסוכן ביותר העומד בפניהם," ומעורר בערבי תסכול וכעס "שכמותן לא הרגיש זה זמן רב," והוא משיב:

"אבל מדובר בבית שלהם, בזכויות שלהם! אתה יודע שיש תושבים עכשיו כאן במדינה שאסור להם לחזור לבתים שלהם בכפרים שהמשפחות שלהם נעקרו מהם ב-48'."

היהודי מתרגז: "זאת הטרגדיה!" הוא קורא, "שהם שוקעים בעבר. אני לא מכחיש את העוול שנגרם להם, אבל הם חייבים לחפש מסלולים אחרים. עדיף לקבל את המציאות ולהתחיל לבנות מציאות חדשה, מאשר לחיות את הטרגדיה שלך גם אם הצדק איתך."

אבל הערבי לא משתכנע, כמובן: "מי שידו במים אינו כמי שידו באש", הוא מנסה להסביר, "אולי אתה לא יודע מה היה מצבנו אחרי הנכבה, ואיזה תהליך עבר עלינו. דווקא אנחנו היינו הראשונים שסירבו לבכות על ההריסות. ההורים שלנו עבדו קשה מאוד כדי לבנות את הכול מאפס. ובכל זאת, אין בכך כדי לשלול את זכותנו או את זכותם של הפליטים בכלל להשיג את זכויותיהם."

האם זהו דו־שיח של חירשים? האם הדיאלוג הזה, שבו אף צד אינו משכנע ואף צד אינו משתכנע, יכול לקדם אותנו למקום של הבנה, פיוס, שיתוף פעולה, חיים של אחווה?

האם עצם כתיבת הספר, עצם היכרותו של עודה באשאראת עם הטיעונים של היהודים הישראלים, עצם היכולת שלו להציג אותם כך בוויכוח, מעידים על סיכוי שתיווצר כאן הבנה?

אני רוצה כל כך להאמין, אבל בכלל לא בטוחה. כי בוויכוח שהוא מציג בפנינו כל צד מתחפר בעמדותיו. מאזין לאחר, אבל לא באמת מסוגל להבין אותו.

עודה באשאראת בקיא כמובן מאוד בהוויה הישראלית-יהודית. העברית שלו, למשל, מושלמת. הוא תרגם בעצמו את ספרו מערבית. רובנו לא יודעים ערבית. תמאם אפילו נוזפת ביהודי ישראלי שמספר לה שהוא שולט בערבית, והיא מבינה שלמד את השפה במהלך שירותו הצבאי. מדוע, היא תוהה, אתם לומדים ערבית רק כדי לשרת במודיעין, ובעצם – כדי להתנכל לנו?

גיבוריו של באשאראת מתהלכים כאן, במולדת המשותפת לכולנו, אבל רואים מראות שונים. כשסלמא מחליטה למצוא לעצמה עיסוק שימלא את נפשה וינחם אותה על התנהגותו של בעלה, היא מצטרפת לסיורים מודרכים בחבלי הארץ שבהם שכנו בני עמה בעבר הלא כל כך רחוק, לפני שנושלו מאדמתם. כשתמאם מטיילת עם ידיד והוא מצלם גדר של בסיס צבאי, היא לא יודעת את נפשה מרוב פחד, ואכן, ניגש אליהם חייל, שאוסר עליהם לצלם. בדיעבד מתברר שהפעולה הכמעט תמימה תגבה ממנה ומהידיד שלה מחיר כבד מנשוא. הארץ הזאת שלהם ולא שלהם.

אין להבין מכך שהרומן הוא פמפלט פוליטי. לחלוטין לא. מדובר ביצירה ספרותית מגובשת, מרתקת ונוגעת ללב.

عودة بشارات
المرحومة تمام مکحول
رواية

1

היו שישה הרוגים ופצועה אחת באותו יום. ראשונות היו אמא וסבתא. אחר כך סטודנט שניסה לעצור את האיש. אחריו היו שני גברים בשנות החמישים לחייהם שעמדו בראש התהלוכה של צבא הישע ושוטר אחד. ובסוף היה האדם עצמו. הוא בחר בעצמו כקורבן האחרון של מסע הדקירות המטורף שלו. כמו שאר קורבנותיו, האיש שנעץ את הסכין עמוק לתוך החזה של עצמו נשם את נשימתו האחרונה לפני שהאמבולנס הספיק להגיע. כל זה קרה מול עיני, ואני רק הסתכלתי.

ללא הבעה, כמו תמיד.

2

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן חמש. הסימנים היו שם הרבה קודם, אבל רק בגיל חמש התגלה עומק הבעיה. מאוחר מכפי שאמא ציפתה. אולי כי היא היתה שאננה מדי. באותו יום אמא לא באה לאסוף אותי מהגן. מאוחר יותר גיליתי מה באמת קרה. אמא אמרה שבאותו יום היא הלכה לבקר את אבא בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, כמה שנים אפילו. "אני מנסָה עכשיו לשכוח אותךָ. זה לא אומר שאכיר מישהו אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לשכוח אותך," היא אמרה וניגבה את הקיר הדהוי שעליו היה שמו. וברגע שאהבתה של אמא תמה סופית, כך גם אני, אורח לא קרוא, תוצאתה של אהבה ילדותית, נשכחתי לחלוטין.

אחרי שכל הילדים הסתלקו יצאתי גם אני בשלווה מהגן. הדבר היחיד שידעתי על הדרך הביתה בגיל חמש היה שצריך לחצות את הגשר. עליתי על הגשר והרכנתי את ראשי מעבר למעקה. המכוניות נסעו במהירות למטה, כאילו הן גולשות על הכביש. נזכרתי פתאום במשהו שראיתי פעם ואספתי את כל הרוק שבפי. ניסיתי לפגוע במכונית חולפת, אבל הרוק שלי נעלם באוויר לפני שהגיע לקרקע. הסתכלתי והמשכתי לנסות לפגוע בעוד כמה מכוניות עד שהיתה לי סחרחורת.

יש מקום גם לספרים מהסוג הזה: כאלה שקוראים אותם בנחת, בלי שיתעורר רצון לסמן שורות נבחרות בזכות הרעיונות המעניינים, הניסוחים המקוריים או התיאורים המשמחים. כאלה שהקוראת מגיעה אל סופם הלא מפתיע ואינה חשה שמשהו בה השתנה. ספרים שאינם מרגשים במיוחד, אבל הם גם לא משעממים. יש בהם "משהו" שמושך בכל זאת להמשיך לקרוא, גם אם ברור לגמרי שלא מדובר ביצירת אמנות מסוג כלשהו, ושהספר לא יותיר שום חותם.

הרומן הקרוסלה האבודה מפרובנס נע בין זמנים ועלילות, אבל מקל על הקוראת: כל פרק נפתח בכותרת שמבהירה לאיזו שנה הגענו: 1901, 1944, ו"כיום". גם המקומות ושמות הדמויות המרכזיות בכל פרק מצויינים: פרובנס, צרפת, שאטו קלמן, ז'וזפין קלמן; אוקלנד, קליפורניה, קיידי אן דרייק; כיום, פריז, קיידי; 2001, אוקלנד, קיידי בת 13; 1944, פריז, פבריס קלמן.

אין אם כן צורך להתאמץ: הכול מוגש מעובד, מפורט, אפוי היטב – לנגוס ולבלוע.

גם הרגשות מוסברים היטב ומסוכמים בעבורנו: "מאל חשה ניצחון מתוק גועש בעורקיה", "צחוקו העמוק והמהדהד מעורר ריגוש מבלבל ומרגיז עמוק בבטנה", והתיאורים פשטניים וחיצוניים: "הדירה הזעירה, המקסימה", "החוף פראי ויפהפה", "כפרי הדייגים מקסימים", וכן הלאה: קלישאות על גבי קלישאות.

ובכל זאת – קראתי אותו עד סופו. אז מה יש בו, בכל זאת?

ברור לגמרי שהמחברת – ודברי הסיכום שלה מאמתים זאת – ערכה מחקר מקיף על דבר שלא ידעתי עליו מאומה: הקרוסלות שייצרו בתחילת המאה ה-20 (וכנראה שגם שנים רבות לפני כן), בעבודת כפיים, מעץ. למדתי להכיר את שמו של אמן קרוסלות נודע, גוסטב באיול, וקיבלתי הצצה קלה על עבודות השחזור של יצירות מגולפות בעץ.

בד בבד לקחה אותי הסופרת אל צרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה ואל מצוקות הצרפתים באותן שנים. אמנם אי אפשר להשוות שום דבר למה שעבר על יהודי אירופה באותם ימים, אבל גם עמים כבושים אחרים סבלו, התקוממו, נאבקו, והתמודדו גם עם בגידות מבין שורותיהם.

מעניין תמיד לקרוא על התקופה ההיא, ועל ההתנסויות הקשות, השונות, שעברו על אנשים במקומות שונים בעולם: "אחרי האופוריה של השחרור הכתה בצרפת המציאות המרה. בכל מקום הוא ראה עיניים שקועות וכבדות של שורדים. הגרמנים סולקו אך מוצרי המזון נגנבו מזמן, ובקרקעות לא היו טמונים יבולים אלא רק פצצות. נמלים, מסילות וכבישים נחרבו, ומערכת התחבורה קרסה. הבשר עדיין הוקצב במנות קטנות, והרעב והחולי רווחו במדינה. אחרי שביתת הנשק הגיעו קיץ של בצורת וחורף קר ואכזר, כאילו העונות עצמן עשו יד אחת נגד הישרדות העם הצרפתי. בפונטן דה ווקלוז עמדו רבים למשפט באשמת אהדה לנאצים. חלונות הראווה של חנויות שונות רוססו בגרפיטי כי בעליהן נחשבו למשתפי פעולה. עכשיו הגיעה העת להשלכות. שעת הנקמה."

אין בתיאורים הללו שום חידושים או הפתעות, אבל הם בכל זאת מעוררים עניין מסוים.

על העטיפה הקדמית מופיע ציטוט, כנראה שמאחת הביקורות על הספר: "הרומן הזה צריך להיות מלווה בתווית אזהרה: יעורר בכם חשק עז לטוס לצרפת". אכן, הספר מנסה ללכוד לא רק את צרפת, אלא גם את "רוחה" של הצרפתיות. יש בו תיאורים רבים של אוכל: גבינות ודגים, מאפים, תבלינים וניחוחות פרובנסיאליים,  לוונדר וטחב, ושל נופים: "נהר האזמרגד", בתי אבן נושנים, "חומות אבן זהובות באור השמש השוקעת", ומשקאות: "משקה דבש אלכוהולי", יינות מסוגים שונים, ששמותיהם מפורטים בדקדקנות: "סנסר מאו-גוז'ון", ומאכלים. האם זאת באמת רוחה של הצרפתיות? אין לי מושג, אבל כפי שהיא מצטיירת כאן בספר, היא משכנעת…

קיידי, הדמות המרכזית בסיפור, היא צעירה אמריקנית (שעברה עגום ומעניין כשלעצמו). קיידי מגיעה לצרפת כדי לצלם קרוסלות נושנות. באחד הערבים שבהם היא מתארחת בטירה עתיקה, שם היא שומעת שיחה של שני צרפתים, פבריס וז'אן פול, שמתפלספים על ספרות. בשלב מסוים קיידי "השאירה את הגברים לדבר על פריז בשיא תהילתה הבוהמיינית". היא אומרת לעצמה שהם משכילים וידענים, ולכן כל אחד מהם מרגיש "לגמרי בנוח בשעת שיחה על ספרות דגולה והגות דגולה". קיידי, לעומתם, "בקושי הצליחה לצלוח את הרומן של פבריס וגם כשהצליחה היא בקושי הבינה את מה שקראה." היא משתוקקת לקרוא "ספר שמספר עלילה בצורה פשוטה וברורה".

אין ספק שג'ולייט בלקוול מזדהה עם קיידי. אכן, הספר שכתבה נענה לציפיות שאותן היא מונה ברומן: העלילה שלו פשוטה וברורה, אולי פשוטה וברורה מדי, ובכל זאת, יש בו איזה חן.

THE LOST CAROUSEL OF PROVANCEL Juliet Blackwell

לעברית: תומר בן אהרון

אחרי שקוראים את ספר הביכורים של סלעית שחף פולג, עד שהגשם יחזור, אפשר בהחלט להבין ולהזדהות עם ההחלטה להעניק לו את פרס משרד התרבות לספר ביכורים. מדובר ברומן יפהפה, עמוק, מקורי וכתוב היטב.

שחף פולג מצליחה לעשות כאן מהלך קצת חריג בעולם הספרות העברית העכשווי: היא משלבת בין כתיבה ריאליסטית לחלוטין, לבין התכתבות מסוימת עם המיתולוגיה, ואפילו עם קמצוץ של מיסטיקה, והכול משתלב היטב, ובמדויק. בדרך כלל אני לא נמשכת אל כתיבה שנוגעת בנסתר, אבל ברומן שלפנינו גם הקולות הבלתי אפשריים, לכאורה, נשמעים לגמרי אפשריים, לגמרי מתקבלים על הדעת ומרתקים. 

בקטעים מסוימים, ממש לקראת סופו של הספר, נזכרתי בספר עצמות מקסימות של אליס סיבולד, שכתבה רומן שלם מנקודת מבטה של נערה צעירה שנאנסה ונרצחה, והיא משקיפה על העולם "מלמעלה". 

בחלקים אחרים הרגשתי שהרומן מתכתב עם מיתוסים כמו זה של אדיפוס: במיתוס היווני פורצת מגיפה, ולאדיפוס המלך נודע שזהו עונש שנגזר על הממלכה בעטיו של חטא נורא. ברומן שלפנינו מתגלים שני חטאים חמורים, שעל אחד מהם נלמד לאורכה של העלילה, ועל השני – שהוא במידה רבה אף חמור יותר – לקראת סופה.

ובתוך כל אלה מתפתח סיפור עלילה מרתק, שמתמקד, כמו בטרגדיות היווניות החשובות, בתוך המשפחה. 

שתי אחיות, גלי ויעל, מתמודדות בהווה הסיפורי עם משבר חמור בחייהן. גלי חוזרת אל כפר הולדתן של השתיים אחרי שהות ארוכה בקנדה. בן הזוג שלה, יותם, אמור להצטרף אליה. השניים אמורים להינשא, והחתונה מתוכננת להתקיים בסמוך לבית של סבה וסבתה, ותיקי היישוב, הורי אמה. 

גם אחותה יעל מגיעה אל הכפר, מושב בעמק יזרעאל, ולא רק כדי להשתתף בחתונה של אחותה, אלא מכיוון שנפרדה מבעלה, אף על פי שהיא בהיריון מתקדם. 

הוריהן יגיעו גם הם, אחרי שהות של שנה ויותר באנגליה. אותם אנחנו כמעט לא פוגשים, לעומת ההיכרות העמוקה שאנחנו זוכים לה עם יוסקה וסופי, הסבא והסבתא.

ויש ברומן תודעה נוספת, מעניינת, שאתה הסיפור נפתח: זאת של חברי המושב, תודעה קולקטיבית מאוחדת, שפותחת את הרומן, וחוזרת אליו לקראת סופו. הכול מחכים שם ביחד לגשם המבושש לבוא, ואומרים לעצמם ש"אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים". 

האנחנו הקולקטיבי מפרט את העונש שהוטל עליהם, כנראה. הם רואים "את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס נרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל – " ומתלוננים: "עונש כזה לא הגיע לנו."

האומנם? 

ככל שנוסיף ונקרא נגלה שדווקא עונש כזה, בצורת, הוא מה שמאוד "מגיע" להם. נגלה את הסודות הקשורים בחלוקה של מכסות מים. נגלה כיצד החזקים עושקים את החלשים והוותיקים את החדשים. לא רק המבוגרים מתעמרים בזולתם: "גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו."

אמנם גם במקומות יישוב אחרים בני המקום יכולים לעורר בזולתם תחושה של אי נוחות: "במרומי המגדל הרמת אביבי בו סטיבן וסיליה מתגוררים כבר שנים, ישנם סטנדרטים מסוימים שצריך לעמוד בהם (קשה לדעת אם ממש אפשר לזרוק אותך מהדירה בגין הפרתם, אבל אולי זה קצת כמו בכפר: גורמים לך לרצות לעזוב)", אבל הרומן שלפנינו מתמקד בסודות האפלים ("למה שהם קוראים סודות ושקרים אנחנו קוראים 'להתעסק בעניינים שלך ולא לדחוף את האף'"), בהתאכזרויות וברמאויות שבני הכפר מצטיינים בהם, ואז שוקעים לתוך שתיקות רועמות: "ואנחנו שתקנו הרבה, תשעים וכמה שנים של שתיקות ארוכות." 

מה תהיה חומרת העונש? האם די בבצורת, או שעונשים נוספים מאיימים לעבור אל הדורות הבאים, אל החפים מפשע, במקום הזה, ש"אין [בו] שום דבר רומנטי", למרות השדות הירוקים והפרדסים והמטעים? מי יישא בתוצאות של העונש? 

הספר ישראלי, ספציפי ומקומי מאוד. האכזריות המתוארת בו היא "כמו האדמה השחורה הזאת שלהם, שמטביעה בתוכה כל דבר טוב ויפה", כי "גם האנשים פה הם כמו חתיכות אדמה אחרי החריש, חתיכות קשות ויבשות אחרי עוד קיץ שמסרב לפנות את מקומו, מלאות אבנים קטנות וחדות שנותרו אחרי הסיקול האחרון," ועם זאת יש בו גם ממד אוניברסלי, שכן הוא נוגע במקומות הכאובים ביחסים שבין בני משפחה, בקנאות ובבוגדנות אבל גם במסירות ובאהבה שלא תמיד יש בה די. הוא בעיקר מרתק ומושך מאוד לקריאה. 

באחרית הדבר לרומן שַקֶד, שכתבה הסופרת הקוריאנית סון וון-פיונג, נכתב כך: "אלקסיתימיה, או אי־יכולת להביע רגשות, היא נכות רגשית שדווחה לראשונה בשנות השבעים. היא נובעת מאמיגדלה קטנה עקב בעיות בהתפתחות בשלב הילדות, טראומה או גודל קטן מלידה. במקרים של אמיגדלה קטנה, הרגש שמתקשים במיוחד להרגיש הוא פחד. למרות זאת דווח שהחלקים באמיגדלה
שקשורים לפחד ולחרדה מתפתחים בעזרת אימון."

גיבור הספר הוא ילד שנולד עם התסמונת: מגוון שלם של רגשות אנושיים זר לו, והוא מתקשה להבין את זולתו. כדי לעזור לו "מאמנת" אותו אמו ומלמדת אותו מה התגובות הנאותות למצבים שונים שמתרחשים בין בני אדם. 

האם יצליח המספר, שכבר בעמוד הראשון מכנה את עצמו "מפלצת", להשתנות? ילמד להרגיש, יבין מה קורה בנפשו של אדם שאוהב, שונא, ובעיקר – מפחד?

האלקסיתימיה של הילד היא למעשה רק משל לכולנו, כל בני האדם, גם אלה שלא לקו "רשמית" בתסמונת. אפשר להבין זאת לקראת סופו של הרומן, כשהמספר עד לתגובה מוזרה‾לכאורה של אדם שיקר לו מאוד. האיש, ד"ר שים, צופה בטלוויזיה, שם מוקרן מבזק חדשות. "על מסך הטלוויזיה בכה ילד שאיבד בפיצוץ את שתי רגליו ואוזן אחת. בחדשות דיברו על מלחמה שפרצה באיזה מקום בעולם." המספר שם לב שד"ר שים צופה במסך "בפנים חסרות הבעה."

היינו מצפים לתגובה כזאת אצל אדם שלקה באלקסיתימיה, לא כן? היכן ההזדהות עם כאבו של הילד? היכן התגובה הרגשית שאמורה להתעורר בצופה?

המספר ממשיך ומתאר כיצד ד"ר שים "הרגיש שנכנסתי וסובב את הראש. כשראה אותי, הוא חייך בנועם ובירך אותי לשלום."

התמיהה גוברת:

"המבט שלי נדד אל הילד שהופיע מאחורי הפנים המחייכות של ד"ר שים. אפילו אידיוט כמוני ידע שלילד הזה כואב ושהוא סובל מדבר נורא ומצער."

המספר ממשיך ואומר: "אבל לא שאלתי למה הוא מפנה את גבו לילד ומחייך. לא שאלתי כי ראיתי את כולם עושים את זה. אפילו אמא וסבתא שהעבירו ערוצים באדישות. 'אסון שנמצא כל כך רחוק ממני הוא לא האסון שלי,' אמא אמרה."

אכן, מי מאתנו לא הגיב כך למראה אסונות של אחרים, אסונות רחוקים, שמופיעים בתוך הסלון שלנו, ומשאירים אותנו שווי נפש, שלא לומר – אדישים?

האם מופרך לסבור כי כולנו לוקים אם כך במידה זו או אחרת באלקסיתימיה?

כבר בתחילתו של הסיפור רומז לנו המספר על התרחשות איומה שתקרה בהמשך. אבל מוסיף: "אם לא אספר מה הסוף יגדלו הסיכויים שתמשיכו לקרוא את הסיפור הזה", והוא צודק, כי הסיפור אכן נקרא בהנף אחד, ובתחושה שיש בו ערך ומשמעות לא רק כשחושבים על התסמונת המסוימת שבה הוא עוסק.

לא ברור, ובעצם לא חשוב, אם הספר מיועד לקוראים צעירים, בני נוער, או למבוגרים, בני כל הגילאים. באחרית הדבר כתבה הסופרת כי לשמחתה בין אחד עשר השופטים של פרס ספרותי "לספרי נוער" שזכתה בו היו גם בני נוער. גיבורי הסיפור הם המספר, ושני בני נוער בני כחמש עשרה שהוא מתיידד אתם. מעניין אם הסיפור "יתפוס" גם צעירים בישראל.

אחת התהיות שהספר מעורר היא עניין שוודאי מעסיק מאוד בני נוער: האם יש לחיים משמעות?

אחת מגיבורות הסיפור, נערה ששמה דורה, אוהבת מאוד לרוץ. תשובתה לגיבור הסיפור ששואל אותה מדוע, מרתקת: היא מסבירה לו שהיא אוהבת לרוץ מאותה סיבה שהיא חיה ונושמת. כלומר – בלי שום "סיבה", אלא רק שהריצה מעניקה לה תחושה של משמעות. 

אותה תהייה מתעוררת בדעתו של המספר כאשר אביו של ידיד אחר שלו, גון, מספר עד כמה הוא סובל, מאז ומתמיד, בגלל בנו. המספר תוהה: האם מוטב היה אלמלא נולד גון מלכתחילה? אם כל הסבל שהסב להוריו היה נמנע? הוא מגיע למסקנה רגעית שלפיה "אם מחשבים הכול ככה, נראה שבאמת עדיף שגון לא היה נולד, כי יותר מהכול, הילד הזה הרגיש כל כך הרבה סבל ואובדן מיותרים."

אבל אז הוא ממשיך ואומר לעצמו: "אבל אם חושבים ככה, כל הדברים מאבדים משמעות. נשארת רק המטרה. דקיקה ועירומה."

והרי, אנחנו אומרים לעצמנו, החיים נועדו לשם עצמם, וכל אחד מאתנו מעניק להם את הפשר המיוחד שלו.

כאמור, קראתי את הספר בנשימה אחת. הוא מרתק ומעשיר, בעיקר כי בסופו של דבר יש בו הרבה מאוד אהבה, ובזכותה גם – התפתחות ושינוי גואל. 

מעניין במיוחד לקרוא ספר שמגיע מתרבות כה רחוקה מזאת שלנו, קוריאנית, ולהיווכח שוב באמת מובנת מאליה: כולנו, כל בני האדם, דומים כל כך. 

תרגמה מקוריאנית: ענת חיינה