(הטור נכתב בעיצומם של ימי הבידוד החברתי וההסתגרות בבית)

את ספריה של אן טיילר אני קונה באמזון מראש, ברגע שמכריזים שם על מכירה מוקדמת, כמה חודשים לפני שהספר רואה אור. אני אִתה, מאז שהתוודעתי אליה לראשונה לפני כמה עשרות שנים.

טיילר היא אמנית הכתיבה הקאמרית המשפחתית. כל ניואנס של רגש, כל העוויית פנים, ניע ראש או מחווה בגוף מתועדת בכתיבתה, עד שהקריאה של ספריה מעוררת בי לא פעם תחושה שאני צופה בסרט קולנוע, ולא קוראת מילים שמצטיירות בתודעתי כתמונות.

טיילר זכתה בעבר בפרס פוליצר על ספרה שיעורי נשימה, והספר סליל של חוט כחול זכה בפרס בוקר מן. יש להודות כי את ספריה הטובים באמת: שיעורי נשימה, תייר מזדמן, נישואי חובבים, Dinner at the Homesick Restaurant, The Tin Can Tree ,Celestial Navigation, The Clock Winder, Searching for Caleb (שחלקם עובדו לסרטי קולנוע):  כתבה מזמן והקריאה בספריה החדשים מעוררת בעיקר געגועים אל קודמיהם המופלאים.

Half Truths and Semi Miracles כמו גם Vinegar Girlהיו מאכזבים, וגם סליל של חוט כחול לא הגיע לדעתי לרמת קודמיו.

ספרה החדש Redhead by the Side of the Road שראה אור באנגלית ממש זה עתה טוב מהם, אך גם הוא אינו מגיע לרמת הספרים הגדולים של טיילר.

עם זאת, וחרף ההסתייגות, מדובר בהחלט בקריאה מענגת וראויה.

בכותרת הסקירה ב"גרדיאן" נמסר כי טיילר היא "אמנית של תיעוד החיים של אנשים רגילים" ושהיא "חושפת אמיתות אוניברסליות" בסיפור שבמרכזו אדם פשוט: מייקָה, הנדימן שחי בקומת הקרקע של בית הדירות שהוא אחראי לתחזוקתו. כמו כן הוא מתקן מחשבים ומעניק שירותי תמיכה למשתמשים ביתיים.

עלילת הרומן פשוטה וסופו צפוי. עם זאת הוא, כאמור, קריא מאוד, וקשה להניח אותו. שרטוט דמותו של מייקה, המחשבות שמטרידות אותו, הOCD הקל שלו (לאמיתו של דבר, כולנו נוכחנו בימי הקורונה שהכפייתיים צודקים…) מדויק מאוד.

טיילר עצמה מציגה אותו בתחילת הרומן כמי שאינו ראוי לכאורה להסתכלות: "אי אפשר שלא לתהות מה חולף במוחו של אדם כמו מייקה מורטימר. הוא חי לבדו; מסתפק בחברת עצמו; שגרת היום שלו חקוקה בסלע. כל בוקר בשבע ורבע אפשר לראות אותו יוצא לריצה…" וכן הלאה. מייקה מנהל שיחות עם "אלוהי תנועת המכוניות" שאותו הוא מְרַצֶּה בנהיגה זהירה שמצייתת בדייקנות לחוקי הדרך, מקפיד על סדר יום וסדר שבוע קבוע: יש יום שמוקדש לניקוי המטבח, יום לסידור הארונות, וכן הלאה, והוא משוכנע שאם אחרי שניקה את השטיח, למשל, זה נראה בוהק יותר יחסית למצבו הנוכחי, סימן שאיחר לנקות אותו… הוא מוקסם מיכולתן של נשים להתאים את עצמן לסביבה: מתי למדו לומר את הדברים הנכונים כדי שלא לפגוע בזולת? איך הן יודעות הכול כמו מאליהן, בטבעיות: "נשים יודעות את כל הכללים הלא כתובים: לא לגעת במגבות המעומלנות והמגוהצות בחדרי השירותים של אנשים זרים, הן מנגבות את הידיים בחצאית שלהן או באיזו מגבת בלויה שמיועדת לבני הבית; כשמציעים להן פירות שמסודרים על צלחת הגשה בפירמידה לא יציבה, הן מתפעלות מהאלגנטיות שלה, אבל לא נוגעות בפירות, כדי לא לפרוע את הסדר; אכן, מייקה תהה תמיד כשאמו אירחה את חברותיה מדוע אינה מציגה פירמידה של פירות מלאכותיים, שהרי אין סיכוי שמישהי מהן תבחין אי פעם בהבדל. ומאיפה אחיותיו –אפילו אחיותיו הפזיזות, שחיו בשלווה בבלגן הביתי – למדו את התנועה החשאית: ניגוב השוליים של גביעי היין, כשגילו שהשאירו שם סימנים מהשפתון שלהן?…"

ובכן כן, אנחנו נגלה מה חולף במוחו, ולמרבה ההפתעה מחשבותיו מעניינות בהחלט!  האם הוא מאושר? יש לו בת זוג? יש לו משפחה? איך נראים היחסים שלו אתם? מה מפריע לו? למה הוא מקווה? היכן הוא טועה? איך יבין מה עליו לעשות, או לומר, או לחשוב, כדי לתקן את חייו?

כמו בספריה האחרים, אן טיילר מפליאה ללכוד דמויות בהינף של כמה שרטוטים. היא אמנית הדיוקן. בספריה הראשונים הדמויות הזכירו ציורי שמן: רבי שכבות, עמוקים, מרובי פרטים מדויקים מאוד, בעלי נפח שנוצר בעבודה מדוקדקת וממושכת. בספר שלפנינו אלה דיוקנאות שמצוירים בעט או בציפורן: כמה קווים שמשאירים משטחים לבנים אך ברורים שהקורא משלים וממלא, שכן הם ברורים ומובהקים מאוד.

בניגוד לספריה הראשונים, אן טיילר מגלה לאחרונה יותר ויותר עניין במציאות העכשווית. כך למשל מייקה "למען האמת כבר כמעט התייאש מארצו. נראה שהיא הולכת בימים אלה לעזאזל, ואין לו תחושה שהוא יכול לעשות משהו בעניין" (כל כך מוכר!), וגם, בהתייחסות ספציפית יותר למה שמטריד את מייקה (וכנראה, באמצעותו, את אן טיילר): "היה טבח המוני בבית כנסת; משפחות שלמות מתות בתימן; ילדי מהגרים שנקרעו מהוריהם לעולם לא ישובו לאיתנם, גם אם במקרה הלא סביר יתאחדו אתם מחר; מייקה שומע בעוגמה את כל החדשות הללו. הן לא מפתיעות אותו."

אפשר להבין מתי בערך כתבה אן טיילר את הדברים הללו: לפני זמן לא רב. אבל את המציאות העכשווית לא יכלה כמובן לחזות או לדמיין. כשקוראים את אחת הפסקאות האחרונות בספרה אי אפשר שלא לחוש שמדובר בתיאור רחוק, מימים אחרים לגמרי, אלה שהיו לפני הקורונה, הסגר, המגיפות, הבידוד החברתי, הרחובות הריקים ובתי הספר הסגורים. הנה כך היא מתארת את הרחוב בבולטימור בשעת בוקר,  מנקודת מבטו של מייקה שיצא לריצת הבוקר שלו: "המדרכות כמעט ריקות. רק עוד כמה רצים חולפים בצד השני של הרחוב, ופועלים פורקים מעל משאית בצומת קונוסים לעצירת התנועה. רק כשיגיע לרולנד אבניו יתחילו להופיע המוני הילדים ההולכים לבית הספר. הקטנים מתמהמהים, האמהות מאיצות בהם, הילדים הגדולים יותר שמים רגליים, נדחפים ומקניטים זה את זה"…

מוזר עד כמה התמונה הטבעית הזאת נראית כיום בלתי אפשרית ומרוחקת כל כך…

מאחר שהספר ראה אור באנגלית ממש בימים אלה, הוא כמובן לא תורגם לעברית, ואת הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.