המושג “אם טובה דיה” מעלה מיד על הדעת את המונח שטבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט: אם שנענית לצרכים של התינוק, אבל גם מאפשרת לו מרחב גדילה עצמאי.

בב תומס, פסיכולוגית אנגליה שעבדה במשך שנים רבות כפסיכותרפיסטית בשירות הבריאות האנגלי ה-NHS, כתבה רומן משובח שעוסק הן בעקיפין והן באופן ישיר בסוגיה.

הדוברת ברומן, רות הרטלנד, היא פסיכולוגית מנוסה, מנהלת היחידה לטיפול בנפגעי טראומה. אבל ניסיונה המקצועי הרב אינו יכול להגן עליה מפני הטראומה האישית שלה, טראומה מוכחשת ולא מטופלת שעתידה לשבש באופן טרגי ומחריד לא רק את חייה, אלא גם את אלה של זולתה.

הרומן בוחן בדקדקנות, ובאופן מעניין ביותר, שאלה חשובה מאוד שמתקיימת בטיפול הנפשי: יחסי ההעברה, וההעברה הנגדית (Transference  ו-Countertransference) המתעוררים בטיפול. כדבריו של פרויד – ההעברה היא אותו “ביטוי של דפוסים לא מודעים, לא פתורים וסותרים של המטופל במסגרת מערכת היחסים הטיפולית”, וההעברה הנגדית היא אותן “תגובות לא מודעות מצד המטפל, בדרך כלל כתגובה להעברה של המטופל”.

מטפל שאינו ער להעברות ולהעברות הנגד שהוא חש, עלול, כפי שמראה לנו בב תומס, לעשות טעויות איומות.

הספר שלפנינו מרתק. קשה להניח אותו ולהפסיק לקרוא. הוא מדויק ומאלף, כשהוא לוקח אותנו אל עולמה הנפשי של רות, אם לתאומים שאחד מהם נעלם ונעדר כבר יותר משנה. איש אינו יודע מה עלה בגורלו. האם התאבד? נהרג? ואולי מצא את אושרו הרחק מבני משפחתו?

האם הייתה רות אם טובה דיה? ואולי הייתה דווקא טובה מדי? מה קורה לילדים שאמם דואגת, מתערבת, משתדלת כל הזמן לעזור, להיטיב, לשפר, לדחוף, לתקן? האם די בכך שהיא עושה זאת מתוך רצון טוב? בכלל, האם די בכוונות טובות? לא רק כשמדובר באמהות, אלא גם בטיפול נפשי. מה קורה כשגבולות נחצים? מדוע בעצם הם חשובים כל כך (לא סתם “חשובים”, אלא קריטיים – )?

התשובות לשאלות הללו נחשפות ברומן לאט לאט, בקצב הנכון ובדייקנות. יש בו ברומן גם קטעים שגובלים בפיוט וביופי רב: למשל – תיאור של חופשה שעושים בני משפחה ליד אגם מבודד, ותיאור של חופשה אחרת באי יווני.

מעניין מאוד לחדור אל מחשבותיה של הפסיכותרפיסטית, בידיעה שהסופרת יודעת בדיוק על מה היא מדברת, מה מניע אותה, מתי ואיך היא “משתמשת” בעצמה ובתחושותיה במהלך הטיפול כדי לקדם את המטופל או המטופלת, ומדוע הבדיקה העצמית הבלתי פוסקת של המטפל נחוצה והכרחית: “זה מזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם הגישה הפסיכודינמית. כשהוצבתי בהתנסות בצפון לונדון, נדהמתי לראות כמה זמן ממפגשי הצוות הוקדש לרגשותיהם של חברי הצוות עצמם, וגיחכתי בזלזול לנוכח מה שנראה לי כמו התפנקות מוגזמת. בהתחלה אני והמתמחה שלצדי התקוממנו נגד הגישה. לעגנו יחד לגבולות הנוקשים. ‘מנותק. פדנטי. מה זה כבר משנה?’ שבועיים אחר כך התלוויתי למנחה שלי לביקור בית. עמדו לפגוש נערה מתבגרת שסבלה מהפרעת אכילה. ‘מה אני אמורה לעשות בפגישה.’ ביקשתי לדעת כשהחנתה את הרכב. המנחה שלי הייתה אישה קטנה ודקיקה עם מוסר עבודה נוקשה. ‘רק לצפות,’ אמרה בתמציתיות, ולהתמקד בעצמך.’ בעצמי? ‘השתמשי ברגשות שלך בתור נתונים,’ אמרה כשצעדנו בשביל אל בית דו-משפחתי מטופח. לנערה היו פנים חיוורות וצנומות והיא לבשה טרנינג ורוד רחב. בזמן שהמנחה שלי ישבה ודיברה אתה על הספה, אני נתקפתי תחושה עמוקה של הדרה. כאילו נותרתי בחוץ. וככל שניסיתי למצוא דרך לחזור פנימה, כך חשתי יותר מנותקת. ניסיתי להקשיב – משפחה שעברה דירה שלוש פעמים בארבע שנים… אבא בצבא… קושי להתאקלם בבית הספר… אין חברות… – אבל תחושת הניכור רק התעצמה. כאב לי הראש. לא הצלחתי להתרכז. הרגשתי חסרת תועלת ומיותרת. רגשות כנתונים. ואז משהו נפתח בתוכי. פתאום ראיתי מעבר לשקילת המזון הקפדנית ומשטר האימונים הנוקשה, וידעתי שאני מבינה קצת מה מרגישה הנערה הזאת: חרדה, חסרת שליטה, מנסה להקטין את עצמה, להתאים לחיים שלא הרגישה ששייכים לה. אף על פי שלא הכרתי את התיאוריה היה בה משהו מוכר בצורה מוזרה, כמו להשחיל את הזרועות לתוך מעיל אהוב. כל הילדות שלי יצרתי גבולות, מסגרות קטנות סביב הכאוס. משימות שוליות וחסרות מטרה שהפכו לדרך לשלוט בחרדה שלי: לספור אות מסוימת בכיתוב על גב קופסת דגני הבוקר, לשנן את הדוגמה על מסעד הספה, לשמור שהחדר יהיה מסודר ונקי. אחרי אותו ביקור בית משהו השתנה. קראתי את הספרים ונרשמתי לשתי התנסויות מעשיות בפסיכודינמיקה. מסגרת מסביב לבלגן? הרגשתי שהגעתי הביתה.”

מי הדוברת כאן? רות הרטלנד הבדויה או בב תומס, הסופרת שהיא פסיכותרפיסטית? מה זה משנה. שתיהן. אין ספק שתומס דוברת מפי הדמות שבראה, ואומרת דברים משמעותיים ומאלפים.

הלקח הכי חשוב של הרומן הזה הוא שלא תמיד יש די בכוונות טובות, וציות לכללים אינו עניין של מה בכך. הוא מצוי בלבו של הקשר הטיפולי.

 קראתי את הספר בעברית. התרגום מצוין: נוח וטבעי. (ובנימה אישית: הופעתי ושמחתי לגלות שאחת הציטטות בספר לקוחה מתרגום שלי של שיר של ט”ס אליוט 🙂 ). 

    תרגמה מאנגלית: נעה שביט  A Good Enough Mother

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.

וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.

וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.

אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,

עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

בכל חורף, פחות או יותר בראשית חודש פברואר, כשמתחילים הימים להתארך, אני נשבע בכל מה שקדוש וגומר בדעתי באופן חד־משמעי: לא, השנה בהחלט לא אשכח; כשיגיע הרגע, אבחן את העניין כראוי, מקרוב, בקפידה, כבלש. אבחר איזה חוטר או נצר, אמדוד לי מטר רבוע של אדמה ואשגיח היטב, לראות איך ֶ נוצר אביב. אלמד היטב את הבליטה הראשונה, הדביקה, העדינה, שממנה יבקע ניצן; אסקור את הניצן בעין בוחנת, כדי לעמוד על ִ צמיחתו האטית, על פניו שמגעם דביק או עורי, על התנפחותו ִהא ּ טית; אני מוכרח להיות שם כשייבקע לבסוף בנשיפה חלושה, ָּ כשישלח החוצה קצה עלה חיוור ראשון, כשיימַתח בעלעלים קמוטים כמו תינוק, כשמניפות עלעלים מקופלות יתחילו להיפרש ולהשתרע, כשייעשו מכל זה עלים של ממש; ולפתע שוב לא יהיו כאן ענפי שיח עירומים, ואני אדע לפרטי־פרטים כיצד קרה הדבר. כן, כך אעשה. ולא רק אכרע שם ואביט בענפים, אלא ַ גם בחלקת האדמה שלי אתבונן; ולפתע תזוז אבן מול עיני, האדמה תנוע ואני אראה איך צצה מן העפר לשון עשב רעננה, ַ מין אצבע קטנה ועליזה המתחפרת לה מ ְעלה ומתחילה להתפרשׂ ; אלטוש אז עיניים באחיותיה, אמנה אותן, ולא תיוותר אחת שלא אסייע בלידתה הפלאית. בשם אלוהים, אולי עוד תתרומם אדמתי בתפיחה מוזרה, אשר תתבקע תחת מבטי וממנה יבקע ניצן משובח; ואז אולי ייצא ממנו כרכום, או פ ַרפָרה, או פרח אחר, לא נודע עדיין, שאותו אגלה ואעניק לו את שמי. הלוואי שינוחו ִ על ענפי זוג ציפורים, אשר יראו לי איך מטילים ביצים. בקיצור, השנה בהחלט לא אניח לזה לחלוף כך סתם; אתפוס את האביב 25in flagranti, אסתכל לו על ידיו, ישר על האצבעות, כדי לראות איך הוא עושה את זה ואם אין שם איזה קונץ, שטיק או תעלול. אני אעקוב אחריו, אבדוק, אשמור, אתחקה ואבחן, אסקור, אבקר, ַ ארחרח ואחטט ודבר לא יחמוק השנה מעיני.

אכן, כל חורף אני יוצא לדרך באותה כוונה נחרצת וחד־משמעית. אז באים הימים שבהם מתחילה השמש בערך לזרוח; אז נסוג הקרח והשחפים מגיעים במעופם ואני מחליט כי מחר או מחרתיים אתחיל לממש את תוכניתי. ושמעו, רבותי, כמה יפה הדבר, כשהשמיים מכחילים אז, וכל זה. נשים זקנות מוכרות ברחוב סיגליות ובכור אביב, מתחשק לך אז ליטול את השוט ולהצליף בכל בנות המין הנשי;26 אלוהים שבשמיים, רק להשלים עכשיו את המלאכה הזאת ואת המטלה ההיא, ביקור אחד, שתי התחייבויות ועוד איזה מכתב, ואז נהיה רק אני והאביב, ואצא לראות איך הוא עושה את זה. אתם יודעים מה? היום לא אעשה כל עבודה ולא אטפל בשום התחייבות. מצדי שיטפסו לי על הגב — היום אני חייב לבדוק אם כבר התחיל האביב.

חי נפשי, הרי שוב הכול הושלם! השיחים ירוקים, פרחים כבר פורחים בדשא הירוק, עוד מעט כבר יהיה אפשר לשבת בצל, לנגב את הזיעה ולקנות סלסלת דובדבנים שהקדימו. מה זה? סליחה? דובדבנים כבר אין? אז תן לי בבקשה שזיפים סתוויים; סופסוף הרי גם בסתיו הכול יפה ואפשר ליהנות… חזיז ורעם, ידידי, ישנת או מה? הרי כבר דצמבר, אתה מסיק את החדר, נדמה שזקנת בשנה,27 תצטרך לפצות על כך בשנה הבאה; בראשית חודש פברואר — הבטח זאת בכל מאודך — לא תניח לזה לחמוק. אבל זהירות: שהאביב לא יתחמק מזה עם איזה תעלול, שלא יברח לך ושלא ירמה. תשים לב טוב־טוב בפעם הבאה!

[1922]

תרגם: פאר פרידמן

 

לקראת סופו של הספר המרתק הזה, כותב מחברו, סטיבן גרינבלט, שאין בעצם צורך להיות בקיא בקורות חייו של ויליאם שייקספיר כדי ליהנות מיצירותיו. עם זאת, אין בכך כדי לומר ששייקספיר לא נכח בכל אחת מהן. 

האבחנה מעניינת במיוחד לנוכח הנחת היסוד שעליה גרינבלט מבסס את ספרו, ולפיה אפשר לעקוב אחרי חייו של ויליאם שייקספיר ולראות כיצד השפיעו על כתיבתו, בראש ובראשונה – במחזותיו, אבל גם בסונטות המופלאות שכתב, וכי אפשר בהחלט לגלות הדים מתוך העניינים שהעסיקו אותו כאדם, עניינים שהשתקפו ביצירתו כמחזאי ומשורר. 

גרינבלט  מוצא משמעות אפילו בעובדה שרב הנסתר על הגלוי בחייו של שייקספיר, שלא הותיר אחריו שפע של עדויות וראיות כתובות (כמו אחרים בני דורו, למשל – בן ג’ונסון). לא נשארו מכתבים ששייקספיר כתב, (אבל נותרה הצוואה שהכתיב לעורך הדין שלו כחודש לפני מותו, ושאפשר להסיק ממנה רבות על קשרי המשפחה שלו, ועל היחס שלו לאשתו, לשתי בנותיו ולחתניו: לה הוריש רק מיטה, ולא את הטובה, לבתו הצעירה הוריש רכוש, אבל הדיר ממנו את חתנו, ואילו את מירב הרכוש הרב שצבר הוריש לבתו הבכורה ולבעלה).

גרינבלט סבור ששייקספיר השתדל מאוד לשמור על פרטיות הגובלת באנונימיות, חרף עיסוקו הפומבי, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות שבהן גדל. כזכור, הנרי השמיני, אביה של אליזבת, שהייתה המלכה לאורך רוב שנות חייו המקצועיים של שייקספיר, התנתק מהכנסייה הקתולית, ולא רק משום שביקש להתגרש ולשאת לאישה את אן בולין, אלא גם כי חמד את רכושם של המנזרים. בחרותו של שייקספיר עברה עליו בימים של טלטלות מסוכנות: המלכה מרי, בתו הבכורה של הנרי שירשה את כס המלכות אחרי שאחיה אדוארד מת, החזירה לאנגליה את הקתוליות, אבל כשמתה, אליזבת, המלכה החדשה, החזירה את הכנסייה הפרוטסטנטית. האפיפיור הכריז כי אליזבת כופרת, וקרא להתנקש בחייה. בתוך שפע התככים והמזימות של אותם ימים, שגרינלבט מתאר בפירוט מרתק, עונו רבים ואיבדו את ראשם, שמא ינסו לפגוע במלכה. שייקספיר הבין, כך סבור גרינבלט, אחרי שהגיע ללונדון וראה את הראשים המשופדים על החומה, שמוטב לו להיזהר, לא להתבלט, ולא להסתכן, במיוחד אחרי שקרובי משפחה שלו הואשמו והוצאו להורג. אמו של ויליאם הייתה כנראה קתולית, ומן הסתם גם אביו. 

האם ייתכן שהמחזה “המלט”, שנכתב בעקבות מות המנט (Hamnet), בנו של ויליאם שייקספיר, קיבל את השראתו מהקונפליקט הדתי ששרר באותם ימים באנגליה? האם הוריו של שייקספיר, הסבא והסבתא של המנט, שבעצם היו אלה שגידלו את הנער, (שייקספיר הרי עזב את סטרטפורד וחי רוב הזמן בלונדון), ביקשו מהאב השכול ללוות את הנכד בטקס הקתולי האסור, זאת כדי שנפשו לא תיאלץ להתענות בפּוּרְגָטוֹרְיוּם? 

גרינבלט מראה כי פרשנות כזאת מאירה צדדים לא מפוענחים במחזה. מדוע, למשל, מעמיד המלט פנים שדעתו נטרפה? מה בעצם רודף אותו? בסיפור המעשה המקורי, שממנו נטל שייקספיר את העלילה הבסיסית, הייתה הצדקה מבנית לטירופו של הגיבור. לא כן ב”בהמלט” שכתב שייקספיר, אלא אם אכן הוטרד מכך שאין די בטקס הפרוטסטנטי שבו ליוו את בנו. ייתכן שלא העז להיעתר לתחנוני אביו? ואולי דווקא נעתר להם, ופחד שמא יתגלה?

“מה עוד בטקס?” אומר לָאֶרְטֶס פעמיים (בתרגומו של דורי פרנס), ורומז אולי לקונפליקט הפנימי שהביע שייקספיר באמצעות המחזה. גם הדחף ההתאבדותי שלו, אותו “להיות או לא להיות” הנודע כל כך, המצוי בלבו של המחזה, הוא אולי חלק מהקונפליקט הפנימי שחש המחזאי. אחד ההבדלים המהותיים בין הטקס הקתולי לטקס הפרוטסטנטי היה בכך שבאחרון לא פנו עוד ישירות אל המת. כותב גרינבלט: “האם כששייקספיר עמד בבית העלמין הצמוד לכנסייה והתבונן בעפר הנשפך על גופת בנו, הוא חשב על כך שהקשר שלו עם המנט נמוג ולא הותיר אחריו מאומה? אולי. אבל ייתכן גם שיש משהו מצמצם, מקטין ומכאיב בטקס, שכלל סירוב מכוון לפנות אל הילד המת במילה ‘אתה’ והכחיש כל אפשרות לתקשר אתו: תחושה שאין בו די, בטקס כזה.” 

שייקספיר, כך מראה גרינבלט, “הפך את כל מה שהחיים זימנו בפניו – משברים חברתיים מכאיבים, מיניות ודת – לחומרי גלם של אמנותו, ומצא תועלת באמנות.” כך למשל הצליח, כאמור, “להפוך אפילו את היגון ותהפוכות הנפש שחש כשבנו מת כמקור ליצירה.”

המחקר שגרינבלט עושה מקיף ומרתק. הוא נשען על כל חלקיק מידע שמצא, וכמובן על מסקנות שהסיק, כדי להראות את הקשר בין חייו של שייקספיר לכתיבתו. את דמותו של פלסטף הסובא והזולל, ובכלל את סצנות ההוללות במסבאות, ביסס שייקספיר, להערכתו של גרינבלט, על זאת של אחד מעמיתיו, מחזאי פוחז בשם גרין. גרינבלט סבור כי שייקספיר שאב את תיאור התמונות במסבאה מחיי הבוהמה העליזים של המחזאים הנחשבים באותה תקופה. שייקספיר לעומתם חי חיים סולידיים, חיי עמל, חריצות וחסכנות. את זאת אפשר ללמוד מהכמות המופלאה של המחזות והשירים שכתב, כמו גם מהיותו המנהל האמנותי של התיאטרון, מכך ששימש אחד השחקנים, וגם מהרכוש הרב שצבר בעמל רב ובעבודה קשה. 

רוצים לדעת למי בעצם כתב את הסונטות, ומדוע כתב אותן? (בסיסו של הטיעון המעניין, המלווה בראיות משכנעות, הוא ששייקספיר בעצם התבקש, למעשה נשכר, לכתוב לפחות את חלקן, את אלה המכונות “סונטות ההולדה”, שבהן הוא משכנע גבר צעיר ויפה לשאת אישה ולהוליד ילדים).

מבקשים להבין מה עמד מאחורי הכתיבה של “מקבת”? (ספוילר: המחזה נכתב כנראה כדי להחניף למלך חובב עינויים ומכשפות).

סקרנים לדעת מה אפשר ללמוד על שייקספיר מדמותו של פרוספרו במחזה “הסופה”? ומזאת של המלך ליר?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, משיב גרינבלט בספרו המאלף.

אחת ממסקנותיו המשמחות היא כי “שייקספיר הבין מה המשמעות של ‘להיות שייקספיר'”. אכן, בשעתו לא הכה מותו גלים. דווקא מותו של שחקן חשוב ונודע באותם ימים, ריצ’רד ברבג’ (Burbage), עורר סערה ציבורית של כאב. נו טוב, מעיר גרינבלט, הרי גם בימינו כך נהוג: התסריטאים וכותבי התמלילים אינם זוכים לכבוד ולהערצה של כוכבי קולנוע או של זמרים נחשבים… אבל כולנו יודעים כי בטווח הארוך גאונותו של שייקספיר היא זאת שנותרה, גם מאות שנים אחרי שמת.

גרינבלט חותם את ספרו בסיפור שממחיש את נצחיותו של שייקספיר ואת כתיבתו האנושית, שלא בחלה בקריצה היתולית, בתיאורים של דמויות בשר ודם, שממשיכות לחיות עד עצם היום הזה: משורר אפגני החליט לפני שנים אחדות להפיק מחזה של שייקספיר, כדי להוכיח שקיים קשר תרבותי בין עמים, קשר שגבולות מדיניים אינם יכולים למחות. שקיימת רשת על-זמנית שגוברת על המקום והזמן. שכולנו “חלק מהאנושות”. הוא בחר במחזה של שייקספיר, המגלם את ההישג היצירתי הכלל עולמי, שאינו יודע גבולות, ומכיוון ששייקספיר הוא “האנטיתזה לפרובינציאליות ולפנטיות.” הוא בחר בקומדיה “עמל אהבה לשווא” (“Love’s Labour’s Lost”) ובהפקה פעל כנגד העריצות ההרסנית של הטליבן, המבקש להשמיד ולכלות את תרבות המערב.

הוא כינה זאת “סיפור אמיתי של תקווה, חוסן ועמידות, באפגניסטן”.

הספר להיות או לא להיות שייקספיר נחתם בשורות מתוך המחזה “הלילה השנים עשר”:

 

 

 

וממשיך:

“And we’ll strive to please you every day”

ובתרגומו של דורי פרנס:

לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
 טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,
והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל. 

 חותם גרינבלט את ספרו: “The enemies of pleasure beware” : “אויבי ההנאה, הישמרו!” 

כך יאה וכך נאה. 

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים מתוכו, אבל הספר קיים גם בעברית, בתרגומה של מיכל קירזנר-אפלבוים.  

ביולי של שנת 1967 חלף רק חודש מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים – המלחמה שבעקבותיה שילשה מדינת ישראל את שטחה, והתעוררה השאלה מה יהיה עתיד השטחים שנכבשו, אלה שכינו אותם אז “השטחים המוחזקים”, או “השטחים המשוחררים”.

יגאל אלון, שר החוץ בממשלת לוי אשכול, הגיש לראש הממשלה תוכנית מדינית מפורטת שנקראה “תוכנית אלון” ובה שרטט מפה שקבעה כיצד יחלקו את שטחי הגדה המערבית. את חלקם המזרחי, לאורך הירדן, ייעד לסיפוח למדינת ישראל, ואת חלקם המערבי, הגובל בקו הירוק, ביקש אלון להחזיר לירדן, או להביא לכינון של ישות עצמאית פלסטינית, בהתאם לבחירתם והחלטתם של תושבי אותו שטח. 

התוכנית אמנם לא התממשה, ואפילו לא הועמדה להצבעה, אבל די היה בהצעה כדי להביא לקרע בקרב חברי תנועת העבודה. אלה מהם שדגלו באידיאולוגיה של “ארץ ישראל השלמה” חברו לאישי ציבור מהימין, והקימו את “התנועה למען ארץ ישראל השלמה”. הם קראו ליישב את כל השטחים הכבושים, לא רק בגדה המערבית אלא גם בחבל עזה, בחצי האי סיני וברמת הגולן. 

אחד מחברי התנועה החדשה שקמה היה משה טבנקין, יליד המושבה כנרת, שעבר בגיל חמש לקיבוץ עין חרוד וחי שם עד מותו. טבנקין, איש תנועת העבודה, התנגד נחרצות לתוכנית אלון, וכעס על החלטתו של הקיבוץ המאוחד לקבל אותה.

טבנקין, שהיה משורר וכבר פרסם כמה ספרי שירה, כתב את השיר “ביום מסה” שמתי כספי הלחין ושר:

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כיריים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.

בשיר זועם טבנקין ומתאבל. הוא חש שהדרך בגדה באדם, והוליכה אותו שולל: התנועה שאליה השתייך, שהזדהה עם דרכה, שהייתה כור מחצבתו, מוליכה אותו לפתע למקום אחר ולא רצוי: “אל מחוז אין בו חפץ”. מקום שהוא אטום, בלוי, חתום. “עפרו קלוי” – כלומר, אדמתו שרופה, ונראה שלא יהיה אפשר עוד לעבד אותה ולהוציא “לחם מהארץ”. במקום שאליו נקלע בניגוד לרצונו אין מים מרווים, ואין בו עוד אפילו אש שתוכל לשמש לחימום ולבישול. זהו מקום עקר ומחוסל, שכן אפשר למצוא בו רק אפר, כלומר – מה שהיה בו נשרף והתכלה. 

זהו שיר כאוב מאוד של אדם שנראה כמי שמרגיש  כי נאלץ להתפקח מחלום, שכן הגיע למקום שיש בו רק אבנים, ושום דבר אינו צומח בו.

המילה מסה המופיעה בשמו של השיר מעלה על הדעת את פסוק ז’ בפרק י”ז בספר שמות: “וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה’ לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן”: בני ישראל שצמאו במדבר זעמו על משה ותבעו ממנו מים. משה זעק אל האל בבקשת עזרה: “וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל- ה’ לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי,” והאל הורה לו כיצד לנהוג: “וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם”. פירוש המילה “מסה” נובע אם כן מהמילה “ניסיון” שבו העמידו בני ישראל את מנהיגם ורבו אתו ועם האל. כך הרגיש כנראה גם משה טבנקין, ואולי אפילו הזדהה עם כאבו של משה רבנו, שאת שמו נשא.

חמישים ושלוש שנים חלפו מאז שהחל הפולמוס הציבורי הסוער סביב עתידם של השטחים בגדה המערבית, ולאחרונה הוא התעצם שוב. משה טבנקין הלך לעולמו ב-1979. האם היה תומך בסיפוח או שהיה מתנגד לו?  

יותר מכל התאמתה מחדש ההשערה שכבר העליתי קודם, שאי אפשר להפריז בחשיבותה של הטראומה, ובייחוד של הטראומה המינית, כגורם המעורר את המחלה. גם ילדים ממשפחות מכובדות, חדורות אמונה פוריטנית, נופלים בשכיחות רבה יותר ממה שמעזים לחשוב – קורבן לאונס ממשי. אלה יכולים להיות ההורים המחפשים לעצמם פיצוי על אכזבותיהם בדרך פתולוגית זו, או דמויות אחרות מעוררות אמון כמו קרובי משפחה (דוד, דודה, סבא וסבתא), מורה פרטי, משרת או אומנת, שמנצלים לרעה את אי–הידיעה והתמימות של הילדים. הטענה ההגיונית, שמדובר בפנטזיות מיניות של הילד, כלומר בשקרים היסטריים, מופרכת לצערי על–ידי מספר הווידויים על תקיפת ילדים ששמעו ממטופלים הנמצאים עכשיו באנליזה […]. 

דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך. לא כן הדבר כשמדובר במבוגרים בעלי נטייה פתולוגית, בייחוד כאלה שהאיזון והשליטה העצמית שלהם נפגעו אחרי אסון, או עקב שימוש בסמים. הם מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר בשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף לאקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות. […].

קשה לנחש את התנהגותם והרגשתם של ילדים אחרי מעשי אלימות כאלה. היינו מניחים שהאימפולס הראשוני שלהם יהיה: דחייה, שנאה, גועל, התגוננות נמרצת. “לא, לא, אני לא רוצה את זה, זה חזק מדי, זה כואב לי, עזוב אותי”, דברים כאלה או דומיהם יכלו להיות תגובה מיידית, אלמלא שותקו הילדים על ידי חרדה איומה. הילדים חשים חסרי אונים מבחינה גופנית ומוסרית, אישיותם טרם התגבשה די כדי להתקומם, ולו רק במחשבה. הכוח המכניע וסמכות המבוגרים גורמים להם להיאלם דום, ופעמים רבות עלולים אפילו לערער את שיקול דעתם. אבל אותה חרדה, בהגיעה לשיא מסוים, מצווה עליהם אוטומטית לכפוף את עצמם לרצון התוקף, לנחש את כל משאלותיו, להיענות להן, ולהזדהות מתוך שכחה עצמית מוחלטת עם התוקפן. באמצעות הזדהות, באמצעות הפנמת התוקפן, הוא חדל להיות מציאות חיצונית, נפרדת, והופך להיות מציאות נפשית פנימית. […].

השינוי המשמעותי ביותר שגורמת לנפש הילד ההזדהות הנפחדת עם המבוגר התוקפן הוא הפנמת רגשי האשם של המבוגר. מה שהיה עד עתה משחק תמים נחווה עכשיו כפעילות הראויה לעונש.

כשהילד מתאושש מן ההתקפה הזו הוא מרגיש מבולבל מאוד, מפוצל למעשה, לא-אשם ואשם בו בזמן, והאמון שלו בעדות חושיו נשבר. לכך נוספת ההתנהגות הגסה של הפרטנר המבוגר, שהיא עכשיו מיוסרת וכעוסה עוד יותר, בשל נקיפות מצפון. התנהגות זו מעמיקה עוד יותר את רגשות האשם והבושה של הילד.

התוקף מתנהג בדרך כלל כאילו לא קרה דבר ואף מתנחם במחשבה “הרי זה רק ילד, הוא לא יודע כלום, הוא ישוב וישכח הכול.” אין זה נדיר שבעקבות אירועים כאלה הופך המפתה לאיש מוסר או דת קפדן, ומשתדל להציל את הילד באמצעות חומרתו.

בדרך כלל יחסי הילד עם דמות אמינה נוספת, למשל האם, גם הם אינם אינטימיים דיים כדי שיוכל להיעזר בהם. פניות מהוססות מסוג זה נדחות על ידה כשטויות.

1933

הציטוט לקוח ממאמרו של פרנצי, שהביא לקרע בינו ובין  פרויד. פרנצי היה תלמיד, עמית, מטופל וחבר של פרויד במשך כעשרים וחמש שנים. פגישתם האחרונה התקיימה זמן מה לפני כנס בינלאומי בוויסבאדן. פרנצי הקריא למורהו את המאמר, בתקווה לקבל את אישורו. פרויד התנגד לדברים וביקש מפרנצי לגנוז את המאמר. פרנצי סירב, והקריא אותו בכנס. פרויד הזועם לא הסכים ללחוץ את ידו. פרנצי מת כחצי שנה אחרי כן. השניים לא התפייסו.

ג’ואנה טרולופ היא אמנית הכתיבה על המשפחה. אין כמוה כשמדובר בתיאור הרקמה המורכבת, הסבוכה, של הורים, ילדים, אחים ואחיות. היא מתארת את הדמויות שהיא ממציאה בדייקנות ובפרוטרוט, ולמי שאוהבת כתיבה כזאת, מדובר בחגיגה אמיתית.

בספרה החדש מבקשת טרולופ לספר לנו בעיקר על הקשר המיוחד שיש בין סבתות לנכדותיהן וסבים ונכדיהם (כן, החלוקה המגדרית לגמרי שלה, ולגמרי ברורה. מעניין אם היא עצמה שמה לב לכך. אם כתבה את זה כך בכוונה…) ועל ההשפעות ההדדיות החשובות שיש לבני הדור הראשון והשלישי.

מוניקה ואוגוסטוס (שם חיבה גאס) הם בני זוג אנגלים שהיגרו לפני כמה עשרות שנים לספרד. גאס הקים שם יקב מצליח מאוד, ואפילו קנה למוניקה מעדנייה כדי לתת לה תעסוקה, אחרי שבן הזקונים שלהם, ג’ייק, עזב את הבית, חזר לאנגליה והתחתן.

שני הילדים הגדולים שלהם, קייט וסבסטיאן, כמו גם ג’ייק הצעיר, הקימו באנגליה משפחות. שניהם מצליחים בעבודה, אבל לכל אחד מהם יש בעיות משפחתיות שהם מתקשים להתמודד אתן. הקשיים מחריפים ממש בתחילת הרומן, כשאם המשפחה, מוניקה, מוצאת את בעלה שוכב על הרצפה, אחרי שעבר אירוע מוחי, שישנה לא רק את חייהם, אלא גם את אלה של כל שלושת הדורות של בני המשפחה: מי יחוש לעזרת ההורים ומדוע? מי מרגיש ריחוק ואשמה? איך ישפיע המצב החדש על הקשרים בין בני הזוג השונים? האם יחמיר חיכוכים או ילמד את האנשים הללו להתגמש, להבין זה את זה, להתחשב בצרכים החדשים שהתעוררו?

ומה תהיה תגובתם של הנכדים ושל הנכדות? איך מה שקרה ישפיע גם עליהם? “אירוע אחד והכול מתנפץ. כל בית הקלפים מתמוטט”. בהתחלה בני הדור השני אומרים לעצמם “למה מוטלת עלינו האחריות לתוצאות של בחירות שבשום פנים ואופן לא היו שלנו, ואפילו לא התחשבו בנו?”

בהמשך בני המשפחה לומדים עד כמה הם חשובים זה לזה ועד כמה המשפחה ארוגה מכולם ביחד. ג’ואנה טרולופ בספריה מאחה, מקרבת, מאהיבה את האנשים זה על זה ועל הקוראים. היא טובה ונדיבה, וכך גם האנשים הללו, שהיא בוראת למעננו. אמנם, היא אומרת מפי אחת הדמויות, “חיי נישואים אינם ערוגה של ורדים” (כן, הדימוי די נדוש, נו, אז מה…?), אבל הם ילמדו איך להתמודד אתם ואיך להיטיב עם עצמם ועם זולתם.

טרולופ מתהלכת לה לאט לאט, מגיעה כל פעם, כדרכה, בטכניקה שחביבה עלי במיוחד, מתוך זווית ראייה של דמות אחרת, ומראה לנו איך כל אחד רואה את הדברים, ואיך נקודות המבט השונות משפיעות אלה על אלה.

טרולופ מציגה לא רק את היחסים בין בני המשפחה, כאמור – בעיקר בין הסבים לנכדים – אלא גם מראה את השינויים החברתיים שהתחוללו. מה שנראה כמובן מאליו לבני הדור השני, למשל הסבתא צופה בהפתעה ובהתפעלות בתופעה שאינה מוכרת לה מקרוב: שבני זוג יכולים לחיות ביחד בלי שנישאו ובכל זאת לתפקד כמשפחה, או – שגבר יכול להשתתף בטבעיות וכמובן מאליו במטלות הביתיות ובגידול הילדים בלי שיתבקש לעשות זאת, ואז לפנות אל תפקידיו בעבודה “כפי שנשים עשות תמיד”… היא מופתעת מכך שנשים כיום אינן מתחייבות לציית לבעליהן, ובמרוצת הזמן מתחילה להבין את העוצמה ואת הצדק שבחיים משותפים שאינם מושתתים על צייתנות ועל כך שאישה מקריבה את טובת ילדיה למען שלמות חיי הנישואים ולטובת תחושת הסיפוק של הגברים שלהן הן נשואות.

האם, טרולופ שואלת, ילדים של נשות קריירה אומללים יותר מאלה של עקרות בית? תשובתה חד משמעית: לא ולא: נכדה מופתעת מכך שסבתה מעולם לא עבדה, והייתה רק אישה נשואה. “אבל זה מצב, לא משלח יד. כמו להיות מתולתלת,” היא אומרת בפליאה, אבל מוכנה לסלוח לסבתא, שכן, היא מסבירה, יש הרבה מוזרויות שונות בבני אדם…

הספר Mum & Dad ראה אור באנגלית לפני כחודש. אני משוכנעת שהקוראות, במיוחד הסבתות שבהן, יהנו ממנו מאוד.

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. 

התחלתו של הסיפור פרוזאית ויומיומית כל כך: “היום לא הלכתי לבית הספר… כלומר הלכתי אבל רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותי מסיבות משפחתיות. המחנך שאל מהי הסיבה המשפחתית ואני השבתי לו ש ‘אבי נקרא לשירות עבודה'”, מספר גיורגי, נער בן חמש עשרה, יליד בודפשט (וכנראה בן דמותו של הסופר, שקורות חייו דומים מאוד לאלה של גיורגי). 

משפחתו של גיורגי מתאספת כדי להיפרד מאביו, “מחנה העבודה” הוא מין שם מכובס לשירות שנכפה על גברים יהודים ילידי הונגריה. (על הזוועות שחוו, ביניהם, למשל האילוץ שנכפה עליהם לשמש מגלי מוקשים חיים, אפשר לקרוא ברומן המופלא הגשר הנסתר, מאת ג’ולי אורינג’ר).  

תיאור סעודת הפרידה מאביו של גיבור הסיפור, הנינוחות של הדמויות, חוסר ההבנה של כולם לקראת מה הם הולכים (בשעה שאנחנו הרי יודעים מה צפוי לקרות לרובם!) מחרידים. על דעתו של גיורגי כלל לא עולה שהוא בעצם נפרד מאביו לצמיתות. כשאמו החורגת בוכה, הוא נבוך. 

בני המשפחה שהתאספו מנהלים שיחות נינוחות שבהן הם מסבירים לעצמם שהכול בסדר: דעת הקהל העולמית לא תאפשר לגרמנים לפגוע ביהודי הונגריה. מדובר רק במשחק פוליטי כלל עולמי, והאיום לכאורה על היהודים הוא מעין “בלוף” פוליטי מרהיב והכרחי. הם משוכנעים שמדובר ב”תקופת מעבר” קצרה שתחלוף עד מהרה. 

גיורגי מתגאה בכך שהוא מסייע למאמץ המלחמתי: עליו הוטל לנסוע יום יום אל מחוץ לבודפשט, ולעבוד שם עבודה גופנית קשה. 

מדהים לראות איך כל שלב עובר על האנשים הללו בקבלה, איך כל פרט נהפך למציאות היומיומית שמי שחיים בתוכה משלימים אתה, עד שהיא נעשית מובנת מאליה וטבעית. למשל: העובדה שעל יהודים לענוד על גופם טלאי צהוב נהפכת די מהר למטלה יומיומית שכרוכות בה תלאות יומיומית: מלאי הבד הצהוב שאפשר להשיג הצטמצם “כמובן”, ויש חנויות שאצלם אפשר להשיג טלאים שבהם חודי הכוכבים עשויים בהקפדה רבה ובאיכות שעולה בהרבה על אלה שנגזרו ועוצבו בבית… הנה כי כן מסתבר שמתרגלים לכול. גם לטלאי המביש. אפילו הוא נהיה פריט מקובל, כמעט טבעי ומובן מאליו. 

הם משלימים עם תופעות אנטישמיות כגזירת גורל בלתי נמנעת, ורק אומרים לעצמם על אנשים מסוימים, למשל – החנווני השכונתי – שידוע שהם שונאים יהודים. אכן, בני הנוער תוהים בינם לבינם במה בעצם הם שונים מהונגרים אחרים. גיורגי מנהל על כך דיונים עם צעירה בת גילו, ומנסה להוכיח לה שאין שום הבדל מהותי בין יהודי ללא יהודי. כדי לשכנע אותה הוא נעזר בסיפור “בן המלך והעני” של מארק טוויין: שני הנערים שדומים כל כך זה לזה מתחלפים במקומותיהם, ועד מהרה העני נהפך “באמת” למלך, ולהפך. כך, הוא טוען, אילו החליפו אותה כשנולדה בתינוקת אחרת, האחת הייתה גדלה להיות יהודייה והאחרת – הונגרייה, אם כי שום דבר מהותי לא היה שונה בהן… 

אושוויץ מחכה לו, לגיורגי. בתוך ימים אחדים יגיע לשם, אבל אין לו מושג על קיומו של המקום ועל משמעותו. תמימותם של הקורבנות שהולכת ונחשפת הופכת את הקרביים. כך למשל, כשמורידים את גיורגי מהאוטובוס בדרכו לעבודה הכפויה, הוא פוגש קבוצה של נערים שגם אותם אילצו כך לרדת. הם מקבלים אותו בצחוק עליז, מבודחים מאוד ממה שקורה להם. אין להם מושג! אף לא שמץ של מושג לקראת מה הם הולכים. הם ממשיכים להזכיר לעצמם שהגרמנים אנשים מסודרים ותרבותיים, משוכנעים שהם הולכים לעבוד, ושמחים על אורח החיים הבריא הצפוי להם… 

גם כשהם מגיעים לאושוויץ-בירקנאו, רואים את השם כתוב על שלט, רואים את גדרות התיל, הארובות, הכלבים, גם כשהם מתקדמים בטור עורפי אל ה”רופא” שגוזר את דינם, לחיים או למוות, אין להם מושג. 

כשגיורגי רואה בפעם הראשונה את האסירים גלוחי הראש הם מרתיעים אותו. הוא תוהה על מה נענשו. המראה שלהם דוחה בעיניו. אין לו מושג שבעוד זמן קצר מאוד יראה בדיוק כמוהם. גם אחרי שנוטלים ממנו את זהותו וממירים אותה במספר, גם אחרי שמגלחים את כל השיער שלו, מהראש ומהגוף, מרמים אותו בהבטחה שיקבל את בגדיו בחזרה ולכן עליו לזכור היטב את מספר המתלה שעליו הניח אותם, ואת נעליו – שאותן הוא מצווה לקשור זו לזו – הוא לא מבין. לא קולט. כי איך אפשר לקלוט? איך אפשר להבין, כשאין שום מידע קודם, כשאין שום “הקדמה”? ככה, מחיי משפחה רגילים, ישירות אל מחנה ההשמדה? 

הקטעים המזעזעים במיוחד הם אלה שבהם מתגלה האירוניה המחרידה שרק אנחנו, הקוראים, רואים אותה. כך למשל בדרך לאושוויץ כשהרכבת עוצרת מנסה חייל הונגרי לשכנע את הנערים היהודים לתת לו את חפציהם, שכן “במקום שאליו אתם הולכים לא תזדקקו להם.” הם כמובן לא מבינים על מה הוא מדבר. כשהם מבקשים מים בתמורה לחפצים, הוא מתרגז: יהודים, הוא אומר, מתמקחים אפילו כשמדובר בדברים הכי מקודשים…

אימרה קרטס זכה ב-2002 בפרס נובל לספרות. הספר ללא גורל ראה אור לראשונה בהונגרית ב-1975, אבל לא זכה להצלחה. רק אחרי שברית המועצות התפרקה החלו להופיע תרגומים של ספריו בגרמנית ובשפות אירופיות אחרות. 

כמו גיבור ספרו, גם קרטס ניצל בבוכנוואלד, אחרי שכבר כמעט היה מוזלמן – חולה, מדולדל, נטול כוחות. ובכל זאת עוד היה בו ניצוץ חיים. עד כדי כך שבשובו למחנה הריכוז שממנו נלקח, למרבה הפליאה, כדי לטפל בפצע שנפער ברגלו, הוא חש בעוצמה רבה את הרצון לחיות “במחנה הריכוז היפה הזה”, כפי שהוא אומר לעצמו עם שובו לבוכנוולד, בציניות שמעורבת בה כנראה גם תשוקת חיים אמיתית… 

השחרור מהמחנה, הרגע שבו הבין כי ניצל, מטריף את הדעת: האסירים שמעו ברמקולים את ההודעה שלפיה הם חופשיים. הכריזה חזרה בשפות שונות, כדי שהכול יבינו אותה. כששמע את הקול דובר הונגרית, החל באמת להאמין כי שוחרר, אם כי עדיין הוטרד מהמחשבה על האוכל שאמור היה להגיע. רק כששמע דיבורים על המרק שהאסירים-לשעבר התבקשו להביא, נרגע והחל להשלים עם המצב החדש ולהתרגל אליו. עד כדי כך היה הרעב קשה.

קרטס מתאר שני אירועים שחווה בדרכו חזרה הביתה, לבודפשט. באחד מהם “חוקר” אותו אזרח הונגרי אם תאי הגזים באמת התקיימו. גיורגי מסביר שכן, אם כי לא בכל המחנות. רק באלה שנועדו להשמדה. למשל, באושוויץ. “ראית אותם?” מבקש בן שיחו לדעת, כמי שמתכוון “להוכיח” שמדובר בשמועה בלבד. 

בשיחה עם אדם אחר, עיתונאי שהוא פוגש באקראי, שואל אותו הלה מה הוא מרגיש, ומופתע לשמוע שגיורגי שונא. “את מי?” הוא שואל. “את כולם”, משיב גיורגי. העיתונאי לא מבין. אנחנו, ממרחק הזמן והמקום, כמי שיודעים משהו על מה שקרה שם ואז, יכולים כנראה להבין למה התכוון. ובעיקר, להבין עד כמה עקרה ומטופשת השאלה “מה אתה מרגיש”. איך אפשר בכלל להתחיל להשיב עליה? רבים מהניצולים לא ענו עליה מעולם. לאחרים נדרשו שנים רבות עד שיכלו להתחיל לענות עליה. 

בסופו של הספר גיורגי תוהה: האם אדם שעבר מחנה ריכוז יכול להיות מאושר? למי שממליץ לו לשכוח מה עבר עליו הוא מסביר: אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי להיעלם, ומסרב להסכים עם העמדה שלפיה מה שעבר עליו היה גורלו. הוא טוען שאם מדובר בגורל, הרי שאין האדם חופשי לבחור. 

אשוב כאן, כדרכי, אל קסטנר: האיש שידע, אבל שיתף פעולה עם הגרמנים (“עם השטן”, כפי שקבע אב בית הדין בפסק הדין של משפט הדיבה). קסטנר בחר להסתיר מיהודי ארצו את הידיעות על אושוויץ ועל הרצח ההמוני הצפוי להם, ידיעות שהיו יכולות אולי לאפשר לפחות לחלקם להינצל. אפשר לקרוא על כך פרטים רבים ומסמרי שיער  –

• במאמר של פול בוגדנור על השתקת ניצולי השואה.
• בטור על הספר של דניאל ברנד במלכודת הרשע והאדישות
• בטור על יומנה של אווה היימן.
• בטור על ספרו של פול בוגדנור, פשעו של קסטנר.
• ובטור על ספרה של מיכל בן-נפתלי.

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו הגיע אל האנשים הללו המידע, אילו התאפשר להם לבחור! 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

השיר הופיע בספרי מה המים יודעים על צמא

22.10.1997 

סוד גאוניותו התקשורתית 

על היכולת לא להניד עפעף ולא לכעכע כעכוע 

א. תמיד מפתיע מחדש

השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון. 

אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.  

ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה. 

ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה “כישרונו הגאוני בתעמולה” (יואל מרכוס, הארץ, יום ו‘ האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך “גאוני” בו? 

אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר. 

“כישרונו הגאוני בתעמולה” הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון.  ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון – מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל – לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.  

אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה “אמנם” (“אמנם הפעם נכשלנו“, נניח) לפני שיבוא ה”אבל” התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום “אמנם” שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג. 

כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש. 

ב. “כמובן”, אבל לא מאליו

מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא “כמובן לשלוח את הבנים לקרב“, זה לא נשמע נשמע “כמובן” כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך. 

כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.  

זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה”אחראי”, שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית. 

יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם. 

וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים. 

גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף “קודם כול” באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי. 

זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת. 

והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם “כמובן”. אצלו זה היה באמת מובן מאליו. 

בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע. 

מהו סיד? הוא “החומר ששפכו על גופות בזמן מגפה כדי לחטא אותם, שלא יידבקו החיים והבריאים עדיין”. הוא כמובן גם צבע, חומר טרי, לבן, שיכול לכסות “את פצעי הקיר” ויש “דבר מה מרפא ביד הנעה על פני המשטחים” שנעשים שוב “מבהיקים וצחורים”, כאילו נוצרו להם חיים חדשים – כך לפי הנובלה הראשונה, “זיכרון סמוי”,  בספרה החדש של אסתי ג’ חיים. האם שכבה חדשה של סיד יכולה באמת לתקן את מה שמסתתר מתחתיה? סיפוריה של ג’ חיים מעוררים את התחושה שלא, לא בהכרח; שגם מי שנראה כאילו “החלים” מפגעי העבר, בעצם לא נפטר מהם, ולמעשה לא יוכל לעולם לעשות זאת. גם ניצולי שואה שנראים כאילו ניצלו, בעצם נושאים בתוכם לצמיתות את הכאב ואת האובדן, ולא יהיה להם תיקון, כי אפילו משפחה שנראית מבחוץ לגמרי תקינה ומאוששת – אבא, אימא, ילדה וילד, היא בעצם הרוסה מבפנים, היא רק ניסיון לאחות ולהעלים את מה ששכבות חיצוניות לא יתקנו.

המילה “סיד” מחברת את שלוש הנובלות היפיפיות שלפנינו. בשנייה, “שישים ותשע”, סיד משמש אמצעי ליצירת קשר אולי אחרון של גיבורת הסיפור, אישה שחוגגת את יום הולדתה השישים ותשעה. אישה בודדה – בנה בטורונטו, רוב חברותיה כבר הלכו לעולמן, בעלה דמנטי ואבוד בעולם השכחה, אבל היא עדיין חיה בתוכה ותוססת. היא עדיין רוצה! משתוקקת להרגיש, להתלהב, לשמוח. מנסה להסכין עם זקנתה, ויודעת שהיא רק חיצונית ולא אמיתית, שכן בתוך לבה היא עדיין בת עשרים! מצד אחד היא מנסה להיפרד מהחיים: “פתאום נהייתי מודעת לחפצים הללו שיישארו אחרי. נעליים, חולצות טריקו, שמלות לאירועים, מכנסי ג’ינס, ספרים, שפתונים, מייק אפ. דמיינתי מה יהיה עוד שימושי וייאסף על ידי בני משפחתי, ידידותי. מה יושלך”. מצד שני היא נשמעת ממורמרת: “לא יכולתי לחמוק מן הפנים המחורצות שהשתקפו מולי במראה. לא הרווחתי אותם כלל. הפסדתי לַזמן”, אבל לפחות יש לה חוש הומור! “איך קרה שהפכתי לסבתא שלי?” היא תוהה, ומסרבת להיכנע: היא, למשל, האֵימה של המנחה בקבוצת כתיבה אוטוביוגרפית, שכן אינה מוכנה שלא להטיל פקפוק בדברים שאומרת המנחה: “היא דיברה על סיבה ותוצאה ודרשה מאיתנו לנמק את אירועי חיינו הכתובים. דמות אינה יכולה לפעול סתם כך. לכול יש מניע, ועל הדמות להיות מנומקת. בצעירותי, הייתי שותקת,” היא נזכרת, ואז תוקפת: “מה את חושבת, הרמתי את קולי, בחיים יש תמיד סיבה ותוצאה?…” וכן הלאה. חוש ההומור שלה מתגלה שוב ושוב, כשהיא חוזרת בפני עצמה על גילה: “שישים ותשע. מין ציון ביניים של תלמידים בינוניים. לא נכשל אבל גם לא הצלחה גדולה”. היא יודעת לראות את עצמה מבחוץ: “בשביל רובם אני אישה בגיל העמידה שמאכילה חתולים מפני שהבדידות שיגעה אותה”, אך אינה שוכחת את ערכה: “איש מהם אינו יודע על התואר השני במדעי החברה, הנוסף לרוקחות, שעשיתי ככה, בשביל הכיף…” היא תוקפת צעירים (מנומסים!) שקמים למענה באוטובוס, ו”נאחזת בהקלה בעמוד המתכת, אסירת תודה, שומרת בקנאות על חסד העמידה, השמור לצעירים בלבד.”

מפגש מפתיע מרעיד את נפשה, מעורר בה הבטחות (שווא?) ומעורר בה חמלה, תקווה, ייאוש ורצונות עזים. האם יתגשמו? האם תהיה לה עדנה?

הסיפור השלישי, זה שהעניק לספר את שמו: “סיד”, הוא המורכב בין השלושה. אנחנו פוגשים בו דמויות שכבר הכרנו בספר קודם של אסתי ג’ חיים אנשי פינות (שעליו זכתה – בצדק רב! – בפרס ברנר). שם חווינו את הופעתה של הדודה אסתר מנקודת מבטה של דבורי, אחייניתה. שם נשארה אסתר דמות לא מפוענחת עד הסוף, צופנת סוד שאינו מתגלה. כאן, בנובלה החדשה, אנחנו מכירים את אסתר דרך עיניו של אביה של דבורי, שגם הוא, כמו בתו, התאהב, נסחף, התמלא בתשוקת חיים שכמעט אבדה לו, בעקבות הגעתה אל חייהם. כמה טוב לפגוש שוב את הדמויות הללו! כמה מרגש לגלות את הסוד שהוסתר מאתנו בספר הקודם. גם אם הוא מכאיב עד בלי די. וכן, גם בסיפור “סיד” מופיע החומר המקשר, אותו סיד, שכאן מישהו כמעט טובע בתוכו.

מעניין להבחין שהמילה “סיד” כמו מבליעה בתוכה בסמוי מילה נוספת: סיד מוכל גם במילה “סוד” שהוי”ו שלה התקצרה; וסוד שנקבר, כך אנחנו לומדים מהסיפור הראשון בקובץ – “זיכרון סמוי”, אינו יכול אלא להתקשות בתוך הנפש ולחבל בה. וכך, אפילו שלושים השנים שחלפו בחייה של אליה, גיבורת הסיפור, מאז שעברה ניסיון אונס ועד ההווה הסיפורי, לא יכלו לגבור על הסוד שהסתירה.

הוא, הסוד, הרס כל חלקה טובה בחייה. “זיכרון סמוי” עוקב בעדינות, צעד אחרי צעד, אחרי התפוררות חיי הנישואים והמשפחה של אליה, שגם חברותיה חשות בשינוי הפתאומי שעברה, ואין לאף אחת ולאף אחד מאוהביה אף רמז שיבאר להם מה בעצם  קרה לה. “כמה פעמים כמעט סיפרה להן, אבל תמיד משהו לא התאים. מישהו או משהו קטע אותה – מכר אקראי שפגשו, מלצר שניגש לשאול לרצונן, צלצול הטלפון הנייד של אחת מהן.” גם מבעלה התרחקה, התנכרה לו, ולא סיפרה לו מעולם: “היא זוכרת איך הטיחה את הטלפון אל הקיר כדי שלא תחייג אליו ותיילל את כל מה שנאגר בחללי הגוף, בתוך העור שלה, כבשק.”

כיום היא מביטה לאחור אל כל השנים שחלפו, וחשה שהסוד הכלוא “החמיץ” בתוכה. אי אפשר שלא לחוש כאן במשמעות הכפולה של המילה: הסוד החמיץ בקרבה כמו שקורה לחלב, והוא גם גרם לה להחמיץ את חייה ואת אהבתו של נועם, בעלה. ואיזו החמצה! הסוד שיבש אפילו את הקשר שלה עם נוגה, בתה: אלִיָה מציקה לה בהגנת יתר, למשל כשנוגה הייתה בכיתה ד’ אילצה אותה אמה לשאת אתה בילקוט פטיש לשניצלים, שמא יתקוף אותה מישהו והיא תוכל להתגונן.

אבל הדברים אינם פשוטים כל כך, שכן אסתי ג’ חיים מערימה על הגיבורה שלה. אנחנו אמורים לכאורה לחוס עליה, להזדהות אתה, לכאוב את כאבה, להבין אותה. ועם זאת, אי אפשר, ככה, בחשאי ומאחורי גבה, שלא להתעצבן ממנה. כשהיא מטלפנת אל בתה הבוגרת, בת השלושים, כדי לברך אותה ליום הולדתה, אליה מתנפלת עליה עם מונולוג מהגיהנום: “את שומעת נוגי, תיזהרי ממניאקים. מאנשים מפוקפקים. שלא יסדרו אותך. תראי אותי, חלמתי להיות שחקנית. למדתי משחק. מהפחד, לא העזתי לעלות על במה. נשארתי מאחורי הקלעים. התפטרתי לפני שנים, כשהיית קטנה, אבל חזרתי על ארבע כשאבא עזב. מוכרחים להתפרנס נוגי. תמצאי עבודה שאשכרה משלמים בה, לשם שינוי. לא אצל הרמאים האלה שמנצלים אותך, כמו שניצלו אותי.”

אליה מתעשתת אמנם ממש בו ברגע. נוזפת בעצמה: “טעות גדולה” אבל לא באמת מבינה, כשמגיעה תגובתה המוצדקת כל כך של בתה: “שוב את! שוב את ואת ואת! ואיך סבלת ואיך ניצלו אותך! זה יום ההולדת שלי, למה לבאס אותי? [באמת למה? למה??] את תמיד הקורבן, המסכנה, הסובלת, ואני צריכה להיות קשובה לך? להתחשב. למצוא עבודה טובה, בשבילך, שתהיי רגועה. זוגיות טובה, בשבילך, שתהיי רגועה, הכול בסדר, הבת שלך נורמטיבית. אפשר להתגאות בה או לפחות לא להתבייש בה. תרדי ממני אמא. תתמודדי עם הקורבניות שלך לבדך, לא על הגב שלי.”

כאמור, אליה לא באמת מבינה. “אבל מה אמרתי, נוגי?” היא שואלת, ובהמשך, בינה לבינה, תוהה “ובעצם למה מוקצה כל כך להיות קורבן? למה אין כבוד לקורבנות של אלימות?”

ומתחשק לצעוק לה באוזן – די! די! הבעיה היא לא שהיית קורבן (לניסיון של אונס שלא התרחש), ולא שאין כבוד לקורבן, אלא בכך שאת כל חייך עיצבת סביב אותו רגע. הטראומה מובנת וקשה, אבל את התעקשת לא לדבר ולא לספר. לא הסכמת לעזור לעצמך, לעשות למשל מעשה פוזיטיבי וללכת לפסיכולוגית שהחברה הטובה שלך המליצה לך עליה. וכן, היית לגמרי אנוכית ומרוכזת בעצמך, כפי שאותה חברה אמרה לך: כשהיא הייתה זקוקה לך לא היית שם בשבילה. היית עסוקה רוב הזמן בעצמך ובכאב האינסופי שלך.

אכן, עברת התנסות קשה, אבל מכאן ואילך יכולת לפעול. לא לוותר לעצמך. לא לסגת אל פסיביות ואל רצף ארוך של קינה וויתור!

האם תיתן הסופרת לאליה כוחות? האם היא תלמד בכל זאת לעזור לעצמה? את התשובה לשאלה אתם מוזמנים לקרוא בספר…

פגשנו בו שלוש דמויות של מי שהוגדרו לאחרונה “זקנים בקבוצת סיכון”. גילינו את התשוקות הנסתרות, את הסודות האיומים, את התקוות שלא נעלמות עם הגיל ובעיקר את החיים הממשיכים לפעום בגוף ובנפש. התעשרנו מאוד מהן ובזכותן.

 

“אני יודע איך התחילו לפחות שמונים אחוז מכל התקריות שם. […]. זה היה הולך ככה: אנחנו היינו שולחים טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח המפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורטם, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים, ויותר מאוחר גם את חיל האוויר”…

את הדברים הללו סיפר משה דיין, מי שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים, בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות שהתפרסם ב-27 באפריל 1997, כלומר – כמעט שלושים שנה אחרי שהסתיימה המלחמה. בדבריו הקפיד דיין להדגיש כי רבים מראשי הצבא  נהגו כך, שכן דגלו במדיניות של פרובוקציות שיעוררו את הסורים לירות. דיין אמר שנקט את הצעדים הללו, כשם שעשו הרמטכ”לים חיים לסקוב, צבי צור, יצחק רבין, כמו גם דוד אלעזר, שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת ששת הימים.

דיין הודה למעשה שמדינת ישראל התגרתה בסורים כדי שאלה יגיבו ויתקפו, ואז תהיה לצה”ל עילה להגיב מצדו בחומרה. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן, וב-1981 עבר כזכור בכנסת החוק לסיפוח הרמה.

על המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים, ועל השאלה אם הייתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, אפשר לקרוא בספר 1967 והארץ שינתה את פניה, מאת תום שגב, וגם במאמר של פרופסור אייל זיסר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב,“בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה”.

במהלך מלחמת ששת הימים ספגו היישובים בעמק מהפגזות רבות שהגיעו מהמוצבים הסורים בצידו השני של הגבול. אחד מהם היה קיבוץ גדות, שספג הפגזות קשות גם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה: באפריל 1967 התחולל יום של קרבות אוויריים בין חיל האוויר הישראלי והסורי. במהלכו הופלו שישה מטוסי מיג-21 סוריים. באותו יום נפגעו מההפגזות כל בתי המשק.

כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, ונודע כי רמת הגולן נכבשה, חיבר יובב כץ, צעיר יליד קיבוץ נען שגר זמן מה בגדות, את השיר “בתי את בוכה או צוחקת”. דוד קריבושי הלחין אותו, והוא זכה לכמה ביצועים:

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.

השיר חוגג, מנקודת מבטה של ילדה קטנה, את הניצחון שהסיר מעל הקיבוץ את איומי ההפגזות הסוריות. עם זאת, הילדה נאלצת להתמודד עם תמונה קשה: כל מה שהכירה לפני שנכנסה למקלט – בתי הקיבוץ, עץ שסק, הבובה שלה – נעלם. היא רואה את אמה שספק בוכה, ספק צוחקת, שכן בתי הקיבוץ נהרסו אמנם כליל, אבל ההר שדמה בעיניהם למפלצת יורקת אש שוב אינו מסוכן.

יובב כץ מתייחס בפזמון שכתב גם אל האיום שהוסר עם כיבוש רמת הגולן: הסורים התעתדו להטות את מקורות הירדן – נחל דן, הבניאס והחצבאני – כך שלא יזרמו אל הירדן ההררי, שהיה בשטח ישראל, אלא יעברו אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל. תוכניתם עוררה את מה שכונה “הקרב על המים”, מאבק שנמשך שנים רבות. כיבוש הגולן הבטיח שההטיה לא תצא לפועל, כדברי השיר:  “איש לא יסב את מימיו לאחור”. השורה קיבלה את השראתה מפסוק בספר תהילים פרק קיד: “הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר”.

כותרתו של השיר נהפכה למעין מטבע לשון. כך למשל אפשר לראות כי באוגוסט 1990, יותר משני עשורים אחרי שהפזמון הופיע לראשונה, השתמש העיתונאי אמנון אברמוביץ’ בכותרתו בהקשר שונה לגמרי מזה המקורי: “זה הזמן ליזום דיון ציבורי על  שאלת הסרבנות,” כתב אברמוביץ’ בעיתון מעריב, “למחרת הבחירות הבאות, ברגעי חשבון־הנפש הקצרים וההולכים, שוב תישאל במפלגות השמאל השאלה: איך זה שהעם לא אתנו? בשביל חלקים מסוימים בשמאל השאלה איך זה שהעם לא אתנו, היא  שאלת חריף-מתוק, בתי את בוכה או צוחקת”. מדוע, תהה אברמוביץ’ במאמרו, מסכימים אזרחי ישראל לכך שהמדינה משקיעה תקציבים נכבדים בפיתוח ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, ולא בבניית דיור לעולים החדשים המציפים את המדינה, ואיך ייתכן שמחאת מחוסרי הדיור (“כל הארץ מלאה במאהלי מחאה”, כך כתב במאמר) אינה משפיעה על העמדות הפוליטיות של האזרחים? 

נראה כי השאלות והתהיות השונות הנוגעות בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות, נמשכות מאז ולתמיד.

במשך שלוש שנים עברו המכתבים בין רחובות ולונדון. ב-1967 היינו בנות 17 ו-16. כתבנו זו לזו על הכול, וכמובן גם על איומי המלחמה, שפרצה בבוקר ה-5 ביוני, היום לפני חמישים ושלוש שנים.

כתבנו במהלכה, וכתבנו כשהסתיימה. שתי נערות ישראליות של אותם ימים. 

להלן כמה קטעים מתוך מאות המכתבים:

19.5.1967, רחובות

אני כל כך מקווה שלא תהיה מלחמה, שיעשו משהו, כל המדינאים הגדולים האלה, שיפסיקו לשבת בשילוב ידיים, לעשות אספות באו”ם. חבל יהיה על כל הבחורים שיהרגו, אם תהיה מלחמה. זה איום! או תאנט מרגיז פה את כולנו, את יודעת, כל כך מזכיר המצב עכשיו את ערב מלחמת סיני, כל כך הרבה דברים משותפים, במיוחד עכשיו אחרי שנאצר סגר את מיצרי טיראן. את יודעת, אני כותבת את המכתב עכשיו, כשכל החדשות טריות עוד, כשכל מה שאני  כותבת זה… לעניין (?) אבל, הוא יגיע אלייך בעוד 5 ימים, מה יהיה עד אז?

10.6.1967 לונדון

אני חושבת המון על ניצן[1]. (הוא הרי בשריון). זוועה לחשוב על הטבח שהלך בין הבחורים שלנו, (וגם שלהם, בחיי!) לעולם לא אבין למה בני אדם עושים את זה אחד לשני. ביום חמישי בערב כולם היו מבסוטים ש”ניצחנו”, וכל סיני אצלנו והמשולש וכל זה. אז התחילו לטלפן ולהגיד “מזל טוב” ולספר בדיחות. ותאמיני לי, אני לא יכולתי לשמוח! איך אפשר באמת? הקורבנות כל כך איומים. לא אמרתי את זה לאף אחד. בני אדם לא אוהבים שמזכירים להם את הצדדים האלו.

תארי לעצמך שאין מלחמה. חשבת על זה פעם? זה לא נראה לך משונה? אני למשל לא יכולה בכלל לתפוש איך יכול להיות שחבר’ה צעירים בכל ארץ לא מוכרחים ללכת לצבא. תארי לעצמך שיהיה שלום אפילו רק עם ירדן ולבנון! שנוכל לנסוע לעשות סקי בלבנון, ובאילת נמל עקבה ואילת יהיו משותפים, ושהמלך חוסיין יבוא לביקור ממלכתי בארץ, ושניסע לטיול לאורך הירדן, כמו שיש עכשיו מושג “מים אל ים”… ושאפשר יהיה לעבור ליד הגבול וזה לא יהיה בכלל בכלל מסוכן!

חדשות: אנחנו “מודים” שאנחנו בדרך לדמשק. הערבים טוענים שהפצצנו שדות תעופה. אנחנו מכחישים. מי אומר את האמת, לעזאזל?!

[1] ניצן נוי, אופנהיימר. נהרג כעבור שש שנים, במלחמת יום כיפור.

12.7.1967 רחובות

אתמול היה היום השחור להמון משפחות בארץ, אתמול הודיעו לכל המשפחות על הרוגים, פצועים. ציפורה אמרה שכל מי שלא קיבל הודעה אתמול ובלילה יכול לקום בבוקר ולהניף דגל… אתמול הייתה הלוויה של שלמה. נסעתי גם כן. זה היה בקרית שאול, בחלקה הצבאית.  כל הדרך מבית החולים בתל השומר עד לבית הקברות עצרו מ”צ את התנועה. איזו שיירה ארוכה ארוכה!

17.7.1967 לונדון

מה שמשונה זה שפתאום אנחנו נוכחים שאין חומה על הגבול, ושאפשר לעבור את הקו הזה, ושמאחוריו עדיין יש חיים והם ממשיכים ממש באותה מידה שהם ממשיכים בארץ. וזאת, אני חושבת, הנקודה. פתאום הארץ גדלה והפכה פי שלושה מהגודל הקודם שלה. ואחרי עשרים שנה זה משונה בצורה שלא תיאמן. לקחת אוטו ופשוט לעבור את הקו הזה שמצוי בעצם רק על המפה. כל כך התרגלנו לעובדה ש – זהו, עד כאן, ומכאן יש “אויב” (זה מושג כל כך מופשט ובלתי מובן, ולאנשים שלא השתתפו במלחמה במיוחד) ו”מוות”, שגם הוא מושג כל כך מופשט.

עלילת הספר קריסה מתחילה כטרגדיה משפחתית אינטימית, ומסתיימת בחשיפת כמה מהפחדים העמוקים מאוד שלנו. “שלנו” – כלומר, של מי שמאמינים בכל לבם שאי שם, מאחורי הקלעים של חיינו כאן בישראל, שולטים כוחות אכזריים, נטולי מצפון, סמוים ומחרידים ושאנו, תושבי המדינה, רק משמשים את השלטון ואת היצרים האנוכיים והאפלים ביותר.

התזה שהספר פורש בפנינו לאט לאט משכנעת ומבעיתה. רבים מאתנו חוששים, חושדים, ואולי אף חשים, שמזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור.

בלי לנקוב בשמות מתאר המחבר, אברהם אלטמן, דמויות שקל לזהות אותן, גם אם אינן נקראות בספר בשמן האמיתי. לא קשה למשל לזהות דמות שולית בספר: זאת של המראיין ידוע השם, המגיע אל אנשים שאסון כבד פקד אותם: “והנה הוא, ‘המציץ לאסונות’, מטה ראשו ולובש את הבעת ההשתתפות בצער שלו. בנימת ההזדהות המזויפת מבקש מהמרואיין לספר, בלשון הווה, מה קרה. כאילו לא די בחוויה הנוראה שעבר, הוא מתבקש לעבור אותה שוב לנוכח העולם כולו, חשוף, פגיע, נטול הגנות, קורבן של היותו קורבן. ועכשיו הוא עומד להציץ לאסונו שלו.”

כמו כן, ברור לגמרי על מי מדובר כשמתואר איל הון אמריקני רב השפעה, או, כמובן, מיהו ראש הממשלה החובב מנעמים שאותם השלטון מספק לו בשפע.

קריסה הוא רומן מתח, והוא מציית לחוקי הז’אנר: יש “טובים” ויש “רעים”, ועד סופו של הספר הטובים חייבים כמובן להביס את הרעים. מתעוררת תחושה עזה של נקמה מתוקה שהעלילה מספקת לנו הקוראים, גם אם אינה באמת נקמה שלמה ומלאה, כפי שהיינו רוצים. העלילה עוברת בין דמויות שונות, שכל אחת מקדמת אותה מתוך נקודת המבט שלה. קודם כול אנחנו פוגשים את הדמות שמניעה את תחילתה: יגאל, שממש בדפים הראשונים נודע לו כי איבד את בתו האהובה אחרי שנורתה, לא ברור מדוע, באחד מרחובות תל אביב. מיגאל אנחנו עוברים אל עמיתו לעבודה, אל בלש פרטי, אל חוקר משטרתי, אל אישה צעירה שמתמחה בפצחנות (אחרי שהכרנו את ליסבת סלנדר מטרילוגיית מילניום של סטיג לרסון המפגש עם דמותה אינו מפתיע…).

סימנתי לי לא מעט שורות בספר, מתוך הזדהות אתן. למשל: “אסונות לא מתרגשים אם מצפים להם,” אומר לעצמו יגאל, האב השכול, שחש כי זנח את משמרתו כאשר החל לבטוח בבתו והפסיק לחרוד לחייה.

או: “המערכת המשיכה בפעולתה השגורה, שוות הנפש לטרגדיות שהיא עדה להן. שום חיים שנהרסו לא יעכבוה ולא יסיטו אותה מדרכה,” משפט שמיטיב לבטא את תחושת חוסר האונים של הפרט לנוכח המציאות הנמשכת, בשעה שהוא מצפה שתעצור ביחד אתו ועם תחושת האסון שלו.

או: “נגד רצונו גלל את הסמן לתחתית הכתבה, ושם כבר נשרכות זו אחר זו, עילגות, המוניות, נבערות, מטומטמות, תגובות הקוראים” (כאן התחשק לי לקרוא, כמו בפרלמנט הבריטי, “!Hear! Hear”, כדי להביע הזדהות ותמיכה נלהבת…)

“‘בוצע בה רצח'”, שומע האב השכול את קצין המשטרה שמנסה לפענח את מה שקרה, והוא, האב השכול, אומר לעצמו: “השפה הביטחונית העילגת, המגוחכת, הפריעה לו יותר מהמחשבה שהדס מעורבת בצורה כלשהי בעניינים הקשורים לעבריינים ולעולם התחתון”: כמה מוכר!

תיאורי המקום, כלומר – תיאורי תל אביב – שימחו אותי ביופיים: “הוא המשיך ללכת צפונה ברחוב סוקולוב, חצה את שדרות נורדאו והתקרב לאזור שבו נורתה הדס. הרחוב התל אביבי המוצל בשפע של ירק, עצים ושיחים בחצרות, נמתח לכיוון הירקון. חלק מהבתים שהיו פעם קוביות אחידות, לבנות אפרפרות, שינו את צורתם, שופצו או נבנו מחדש. מרפסות תריסול ישנות לצד חלונות זכוכית חלבית, שפריץ עכור לצד צבע אוכרה צהבהב חום חדש, פתח כניסה אפל פעור לצד דלת מבהיקה ללובי השמור רק ליודעי קוד נסתר ומכוניות. המון מכוניות תופסות כל שטח חניה, דחוקות זו לזו, גלגליהן הקדמיים על המדרכה, חלקן חונה בחצרות. וקטנועים, אופנועים ואופניים קשורים בשלשלאות לתמרורי רחוב ולעמודי תאורה.

“הוא התקרב אל האזור שהיה פעם מרחב המחיה של תחנת חייו הראשונה. שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו כאן, בין הבית הישן ברחוב זכריה, בית הספר היסודי אוסישקין ואחר כך תיכוני עירוני ד’, חוף הים, המחסנים הנטושים של נמל תל אביב, גלידה מונטנה, מגרש הכדורסל ובית הקולנוע…” וכן הלאה: תיאור ספציפי שממקם אותנו בדייקנות, במיוחד מכיוון ש”הפינה ההיא של נעוריו” של יגאל נעשתה “מקום הפורענות שנחתה עליו ועל משפחתו.” 

המוטו לרומן, ציטוט מתוך גימפל תם של בשביס זינגר מקדים את המאוחר ורומז לבאות: “…מעשיות רבות שמעתי, שקרים רבים ובדיות אין-ספור, אבל ככל שהארכתי ימים, כך הבנתי יותר ויותר שאין בכלל שקרים. אם משהו לא קרה לפלוני, אז משהו קרה לאלמוני. אם לא היום, אז מחר, או בעוד שנה… לא פעם כששמעתי על מקרה כזה או אחר, הייתי חושב: זה לא יכול להיות. והנה לא עוברת שנה, שנתיים, ואני שומע שזה אכן קרה באיזשהו מקום”.

האם אפשר שלא לייחל שגם מחוץ לספר יימצאו הלוחמים ללא חת, כמו אלה שיצר אברהם אלטמן, והם יקומו ויביסו למעננו את הרעים?

אמש (4.6.2020) התפרסם בהארץ המאמר “זה פשוט לא עובד: קריאה להחלפת המשטר בישראל” שבו טוען הכותב, גדעון ברנוי, ומפרט, כי “המשטר הפרלמנטרי הייצוגי־מפלגתי, פשט את הרגל ומכר עצמו למשטר ההון”. אכן. ובן דמותו של יגאל הבדיוני, יציר רוחו של אברהם אלטמן, עדיין לא הגיע. 

גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה. 

להלן המאמר המלא באנגלית:

     2016 Walking While Black“, Garnette Cadogan” 

 המאמר שרעות בן יעקב תרגמה לעברית מופיע במלואו בספר לאהוב, לשוטט, להפליג

השאלה המופיעה בכותרת הספר, מאיפה צצו הילדים, מהדהדת לכל אורכו. כבר בשורה הראשונה נודע לנו שהם, 32 במספר, מתו. גם הרקע שבו יתרחש הכול נודע לנו. אנחנו מתקרבים אל “הג’ונגל, על נהר אֶרֶה, על רחובות סן כריסטובל… […] אל תוך צמחייה צפופה ומחניקה שבה מתגלה לי פתאום גן עדן.”

אז מה נדרש מאתנו, הקוראים, העדים-בדיעבד למה שהביא למותם של הילדים הללו, כדי שנבין מהי ילדות? כדי שנדע איך היא מתקיימת ומה ביטוייה כשילדים שהתנתקו ממשפחותיהם יצרו לעצמם חברה סגורה משלהם, בשולי הציוויליזציה, לכאורה – ממש בקרבה?

ה-32 שמתו הופיעו פתאום כמו משום מקום, וטלטלו את חיי התושבים בסן כריסטובל, עיירה טרופית ששוכנת בין הג’ונגל לנהר שנוצר, על פי מיתוסים אינדיאניים, כשלאדמה נמאס להביט בעצמה והיא החלה לנוע.

המספר הוא משפטן שהגיע עם אשתו ובתה לאותה עיירה, שם האישה נולדה וגדלה, והמונולוג הוא זיכרון שלו ממה שהתרחש עשרים שנה לפני שהוא מספר לנו עליו.

זהו תיעוד שאורג בתוכו עובדות, הוכחות, רמיזות: כל מה שאילץ את תושבי העיירה להביט בעצמם ולנסח את תולדות האי-סדר והאלימות שהילדים הביאו אִתם. הסיפור מזכיר לפרקים את המסע אל לב האפלה של קונרד, ואת בעל זבוב של ויליאם גולדינג. הראשון, מכיוון שמתעוררת תחושה של התקדמות לתוך לועה של אכזריות מסתורית ומבעיתה, השני, מכיוון שכמו אצל גולדינג אנו עדים לקיומה של חברת ילדים פראית ואכזרית שקובעת לעצמה את הכללים. אלא שבניגוד לבעל זבוב, שם אנו עדים לתהליך הפיכתם של הילדים לפראי אדם אלימים, בספר שלפנינו אנו רואים אותם מרחוק, מתוך הפריזמה של המספר ונקודת המבט שלו.

ברקע מודגשת כל העת עוצמתו של המקום שבו הכול מתרחש. הג’ונגל אשר “משטיח ומאחיד את העוני ובאופן מסוים אף מוחק אותו”, כך ש”העליבות נמצאת תמיד במרחק צעד אחד מהציוריות”. ועם זאת “הדם זורם בכול, הוא ממלא הכול. מאחורי הצבע הירוק של הג’ונגל, מאחורי הצבע החום של הנהר, מאחורי צבעה האדום של האדמה נמצא תמיד הדם, הדם שזורם ומשלים את הדברים”.

המספר מראה איך הג’ונגל והציוויליזציה משלימים זה את זה, גם אם הם מנוגדים: “הניגוד בין הג’ונגל לסן כריסטובל היה כמו הניגוד בין שתי האמיתות האלה: מצד אחד המציאות של הג’ונגל, אכזרית מדי, בלתי אנושית מדי, ומצד שני אמת פשוטה, פחות אמיתית אולי, אבל כמובן מעשית יותר, ובה נאחזנו כדי לחיות”.

אפילו אשתו של המספר מציגה בדמותה את ההתנגשות הזאת: היא מורה לכינור, אבל “המוזיקה הקלסית הייתה [מבחינתה] משהו שקורה רק בשכל”. היא מעדיפה את “שאר סוגי המוזיקה – הקומביה, הסאלסה, המֶרֶנְגֶה” שהיא חשה שהם “מתרחשים בגוף, בבטן”.

מבטו של המספר על הילדים הזרים שצצו והופיעו בעיירה מבהיר לו דברים על ילדים בכלל: “ילדים רואים בעצמם יורשים טבעיים של כל מה שמקיף אותם. המכונית של הוריהם היא באופן ישיר המכונית שלהם, הבית הוא ביתם, וכו”. ומה קורה כשילדים נזנחים? כשהם מוצאים את עצמם בשולי החברה? הם “היו מודעים לכך שבניגוד לילדים ‘נורמלים’, הם אינם היורשים הטבעים של שום דבר. ומכיוון שלא היו היורשים הטבעיים, הם נאלצו לגנוב”. כל תושבי העיירה חשים ש”הם היו ילדים, כן, אבל לא כמו הילדים שלנו”, אבל המספר שם לב לדמיון: “כשהיו שמחים כמעט לא ניכר הבדל בינם לבין הילדים שלנו”. הם עשו פרצופים כדי להצחיק זה את זה או קמו במהירות אחרי גלגול ואז נפלו על התחת ועוררו שמחה רבתי”. הם עד כדי כך דומים לילדים “שלנו” עד שהוא זוכר בפליאה: “גם אני חייכתי ברבים מהמקרים האלה, מופתע שאלה הילדים שמהם התחמקנו, שכאשר ראינו אותם עברנו למדרכה ממול או חצינו כיכרות באלכסון”. אמנם הילדים הזרים הללו המציאו שפה משלהם, “אבל צריך רק לעצום עיניים כדי לגלות עד כמה הניגון של המשפטים שלהם דומה לשיחה שהייתה יכולה להתנהל בין ילדים רגילים: רצף קריאות בעקבות רצף טענות, אמירות תקיפות אחרי קולות הסכמה, תשובות הפזורות בין השאלות. והשמחה, כאילו גילו הילדים האלה איזו שמחה סודית שילדים נורמלים מתקשים למצוא אותה.”

ובכל זאת, הילדים הללו שונים. הם “כבר התחילו לשנות את השמות של הכול.” דינם, כידוע לנו כבר מהשורה הראשונה, נחרץ. כיצד מתו? מה בדיוק קרה שם? את זאת אניח למי שטרם קרא את הספר לגלות בעצמו.

בספרדית שמו של הספר הוא “רפובליקה זוהרת”. ייתכן מאוד שהשאלה שנשאלת בגרסה העברית מעוררת סקרנות ולכן אפקטיבית יותר.

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד