“העבר נמצא בעבר”, אומרת אימלדה מרקוס בת ה-86 לקראת סופו של הסרט התיעודי “קינגמייקר”. אלא שכמו כל שאר הדברים שהיא אומרת בסרט, גם בעניין הזה היא משקרת. מרקוס מעולם לא נפרדה מהעבר שבו הייתה נשואה לעריץ פרדיננד מרקוס, ששלט בפיליפינים ביד רמה, בעזרתה ובניצוחה.

הכול זוכרים את הזעזוע והמבוכה שחשו ב-1986 הפושטים על ארמונם של השניים, אחרי שמרקוס הובס בבחירות ונאלץ לנוס מארצו. בארמון התגלה מה שנהפך לסמל השחיתות וסגנון החיים הראוותני עד טירוף של הגברת אימלדה: כ-3,000 זוגות נעליים. כאמור, אוסף הנעליים הזה הוא רק סמל, שכן משפחת מרקוס חשודה בכך שצברה הון אישי של מיליארדי דולרים, שנעשקו כמובן מהעם הפיליפיני. 

עדיין לא נודע היכן מוטמן רוב הכסף. 

 הסרט “קינגמייקר” מראה לנו, הצופים, את השקר הטמון במשפט “העבר נמצא בעבר”. הדעת נותנת שאימלדה מרקוס, שבעלה מת ב-1989, תיתן את הדין על מעלליה, שלא התמצו רק בחיי ראוותנות ופזרנות מבעיתים בממדיהם: מרקוס, ולצדו אשתו שהייתה יד ימינו והכוח המניע של מעשיו, הכריזו ב-1972 על שלטון צבאי בפיליפינים שחוקיו שללו, בין היתר, את זכויות האזרח הבסיסיות ואת חופש העיתונות. באותן שנים רדפו השלטונות את האזרחים, מי שנחשדו כפעילי אופוזיציה נחקרו, עונו ונרצחו. כמה מאותם מעונים מתראיינים בסרט ומספרים על הזוועות שעוללו להם. לא היה אל מי לפנות לעזרה, כפי שמעידה אחת מהן:

המשטר הצבאי נמשך עד תבוסתו של מרקוס בבחירות.

אבל ב-1991 נשיאת הפיליפינים  קורסון אקינו, הרשתה לאימלדה מרקוס לשוב לארצה.

מאז חותרת אימלדה (ומצליחה!) לשוב לעמדה של כוח, הפעם – באמצעות בנה. בסרט רואים את הבן המכונה “בונגו-בונגו” מנהל מסע בחירות לתפקיד סגן הנשיא. הוא הובס אמנם, אבל לא נבלם. כספה של אמו אפשר את בחירתו של נשיא הפיליפינים הנוכחי, רודריגו דוטרטה. הלז ידוע באמרי השפר המחרידים שלו: למשל, שהיה שמח לחסל שלושה מיליון צרכני סמים; את שגריר ארצות הברית כינה “הומו בן זונה”; הוא טען שזכותו הייתה להיות הראשון שיאנוס מיסיונרית אוסטרלית שנאנסה ונרצחה וגם המליץ לחייליו לאנוס נשים. הכול יודעים שבמוקדם או במאוחר יעביר דוטורטה את השלטון לבונגו-בונגו. 

בונגו-בונגו גאה מאוד באמו, ומספר לשומעיו שהוא בר מזל להיות בנה.

אימלדה גאה מאוד בעצמה:

ומה שהכי מדהים: מצליח לה! 

תלמידי בית ספר שמתראיינים ונשאלים מה דעתם על תקופת השלטון הצבאי, מדקלמים שהיה אז טוב מאוד. אין להם מושג מה בעצם קרה אז בארצם. הם לא יודעים על העינויים, שלילת הזכויות, השחיתות, העושק. תגובותיהם הזכירו לי מאוד את הסרט “השתיקה של אחרים” של אלמודובר. גם שם מתראיינים עוברי אורח, אפילו לא ילדים, כמו בסרט שלפנינו, וגם הם לא יודעים מאומה על הזוועות שהתרחשו לא כל כך מזמן בארצם, ספרד. 

אימלדה מרקוס מסתובבת בארצה כטווס. מאוהבת בעצמה. נטולת כל מודעות עצמית. בטוחה, או לפחות מעמידה פנים, שהיא “האימא” של עמה. מתגאה בתמונות התלויות על קיר ביתה: היא מצביעה עליהן: פיקאסו, מיכאלאנג’לו, אבל כשבאו נציגי השלטון (לפני שהנשיא הנוכחי עלה לכס השלטון) כדי לצלם את התמונות היקרות הללו ולנסות להשיב את הרכוש אל מי שנגזל ממנו, אל העם הפיליפיני, הן כבר לא שם. היא ערמומית, כוחנית, מתריסה, מניפולטיבית וצבועה, אבל יש לה פמליה! אנשים נוהים אחריה! 

את התופעה הזאת, הפמליות הנאמנות המלוות את הפסיכופתים באשר הם, לא אצליח לעולם להבין. למרבה הצער היא קיימת כמובן גם במחוזותינו. מי אותם כוחנים, רמאים, זוללים וסובאים על חשבון הזולת? מי הם אלה שמטפחים יורש ביולוגי ומסלקים מדרכם כל יורש אפשר אחר, מקצצים את כנפיו של כל מי שעלול לדחוק אותם ממקומם? מי הם אלה שצברו מי יודע איזה הון, ומי יודע היכן הוא מוטמן (והאם אפשר, עדיין, לציין את שמם, או שהעניין כבר נעשה מסוכן מדי?).

נדמה לי שכולנו יודעים מה התשובות. ועדיין, יש מי שנוהים אחריהם. כן, כן, הכוח קובע. 

פסטיבל דוק אביב שינה השנה את אורחותיו, בשל מגבלות הקורונה. הצפייה בסרטים מתאפשרת מהבית, ברכישת כרטיס חד פעמי לסרט אחד, או רכישת מנוי לצפייה בכל הסרטים המוצעים. מחירו של סרט אחד הוא 10 ש”ח, והמנוי לצפייה בו תקף במשך יממה. 

הנה מכאן בקישור  אפשר להגיע לדוק-אביב הייחודי הזה.