שולמית לפיד, "פרפר במחסן":מה עניינו האמיתי?

שולמית לפיד הייתה במשך כמה שנים יושבת ראש אגודת הסופרים. מסתמא: היא בקיאה מאוד בתככי הביצה הספרותית, הלכי הרוח, ההתנהגויות, סגנונות הקנאה והשמחה לאיד השכיחים בין סופרים, אבל לפעמים גם גילויים של פרגון וסיוע הדדי. אחד העיסוקים העיקריים בספר הוא בתשוקת התהילה של סופרים: התקווה שמניעה אותם להמשיך לכתוב ולפרסם, כדי שיצטרפו אולי "לקבוצה הקטנה והמובחרת של סופרים שהיו אושיות לאומיות". 

כל אלה מתבטאים בספרה החדש, פרפר במחסן, שאליו השיבה את דמותה הבלתי נשכחת של ליזי בדיחי. בעבר הייתה בדיחי עיתונאית חוקרת שגרה בבאר שבע. עכשיו היא כבר גרה בתל אביב, והיא משמשת חוקרת במשרדה של  עורכת דין מצליחה מאוד, אישה מהסוג המטיל אימה על סביבותיה, עובדים, יריבים ולקוחות כאחת. מאחר שאנחנו כבר אמורים לכאורה להכיר את ליזי, דמותה משורטטת בספר שלפנינו בקווים כלליים ולא מפורטים במיוחד. אנחנו זוכרים מן הסתם מהספרים הקודמים את תשוקתה לעצמאות, את הפער בין המראה הלא מלוטש, הפלגמטי לכאורה, לבין יכולותיה השכליות המפותחות מאוד ונחישותה להצליח. 

אבל לא ליזי בדיחי היא זאת שזוכה בספר שלפנינו להשראה מסדרת המילניום הסקנדינבית של סטיג לרסון ומדמותה של ליסבת סאלנדר, אלופת המחשבים שיכולה להגיע לכל מחשב ולעשות בו כרצונה. דווקא דמות אחרת מחקה – יש לומר בזעיר אנפין ובקווים גסים מאוד – את סאלנדר.

בכלל, יש להודות, הרומן כולו נכתב בקווים די כלליים. עלילת המתח נפתרת די מהר ובפשטות רבה, עוד לפני מחציתו של הספר, ובכל זאת גם אז החקירה עוד נמשכת זמן מה, לא ברור מדוע. 

כלומר – בעצם ברור. שכן אותה עלילה אינה אלא האצטלה הנחוצה לשולמית לפיד כדי שתוכל לכתוב על מה שמעניין אותה באמת: חייהם של סופרים, התככים השוררים ביניהם ובעיקר: מה מניע אותם בכלל לכתוב וליצור, ומה מעסיק אותם לפני, בזמן ואחרי הכתיבה. 

כך למשל מהרהר הגיבור הראשי, סופר בשם אלישע פרידריך, לקראת סיום הכתיבה של הרומן החדש שלו, ואומר לעצמו כי "אין כל ערובה להתקבלותו של הספר על ידי המבקרים או על ידי קהל הקוראים. די בכך שספר אחד שלו לא יתקבל באהדה כדי שהספר הבא אחריו כבר יתקבל בהיסוס על ידי ההוצאה. וכבר עתה, עוד לפני שיצא הספר מדל"ת אמות חדרו, הוא מתמלא חשש. שמא הוא טועה. שמא אין הספר נפלא כל כך, מקורי כל כך, חזק כל כך, חד-פעמי כל כך. ההתקבלות היא תמיד הימור, וכל כך הרבה מיילדים ומיילדות טורחים על האובניים, עורכים ומעמדים ומגיהים ומדפיסים וכורכים ומפיצים ומוכרי ספרים ויחצ"נים, ולכל המהומה הזאת אחראי איש אחד שקוראים לו אלישע פרידריך, שיושב ספון בחדרו חודשים על חודשים, ועכשיו הוא מפרפר מפחד שמא כל עמלו היה מופרך".

או – התחושות הנלוות להשלמתו של כתב יד שיהיה לספר; הרגע שבו מחליטים להפסיק לשנות ולשכתב: "הספר שיודפס יקפיא לנצח גם את הגיבורים וגם את גורלם. הם יתחיו שוב ושוב עם כל קריאה חוזרת ויקפאו שוב ושוב עם סיומה. אך ברגע זה, ברגע שבו הספר עשוי ומוגמר אך לא שולח עדיין מן הקן, הוא יפה ואהוב ומופלא כתינוק בן יומו." 

או – הצורך של הכותב להתכנס בעצמו, והסבל הקשה "מהידיעה שכל מי שמסתובב שם בחוץ, מעבר לדלת, יודע" שהוא יושב "כאן בפנים וכותב סיפורים".

כמה שהתהליך הזה, והמחשבות הללו, מוכרות לכל מי שהוציא ספר! 

לפיד מתארת, כאמור, את הרוע והאיבה הסמויים השכיחים בין סופרים: כשנודע כי סופר שהיגר לאוסטרליה "הפליא את מכותיו באשתו, וזו התלוננה במשטרת סידני", כך היא מספרת, חרף ריחוקה של סידני, "נחת הרוח הגיעה עד לכל בתי הקפה בארץ שסופרים ומשוררים נוהגים לפקוד", שהרי, כידוע, אין שמחה כמו שמחה לאיד… 

היא מתארת את ייסורי הכתיבה: "הוא תוהה אם גם הוא נראה כך בעיניהם, אם גם עליו רואים את הלם ההיחלצות משבי הכתיבה ועינוייה", ואפילו מציעה בסמוי כמה כללים לכתיבה נאותה: הוא "מקושש בדרך בתואר הפועל והשם" ומגלה לקוראיה כמה קשה וחשוב לכתוב בשפה אמיתית וטבעית, לא "גבוהה ונמלצת". 

התככים בעולם הספרות יכולים לנבוע, לפי פרפר במחסן מקנאה, אך הרבה יותר מכך – מיצר עז ומכלה כמעט של תחרותיות. משל, "המומחים לברנר, שהם בעצמם חוקרי ברנר, לא ראו בעין יפה פולש חדש החורש בשדות ברנר. מי שמכיר את אלאלוף יודע שרק אדם עיקש כמותו היה מעז לחשוב שיש לו עוד מה לחדש אחרי אוקיינוס המילים שכבר הטביע את ברנר במצולותיו וכי לא יוותר, ויעמוד על זכותו להסתנן לתוך השורה הארוכה של חוקרי ברנר לדורותיהם כדי לפרוס גם לעצמו פרוסה של ברנר." 

לא מעט ציניות מלווה את הספר, לכאורה לא ישירות מפיה של לפיד, אלא באמצעות דמויותיה, אבל אי אפשר לא לחשוד בהן שהן מייצגות אותה. למשל, ציטוט הדברים שאמר משורר שחגגו לו שמונים: "בדברי התודה שלו הוא נתן עצה למשוררים הצעירים: 'אתם רוצים לזכות בהכרה?' הוא אמר, 'תשתדלו להזדקן.'"

דוגמה נוספת: על סופר שהלך לעולמו נאמר כי "נס קרה לו שאחרי מותו הפך לידידם בנפש של שלונסקי ואלתרמן וגולדברג ורבים וטובים אחרים"… 

הספר קריא מאוד, אבל התעוררה בי תחושה של רשלנות מסוימת שנלוותה לכתיבתו ולעריכתו. קודם כול, כאמור, בשל הקווים הכלליים מאוד של העלילה. אבל לא רק בגללם. הנה שתי דוגמאות קטנות: מישהי "קמה, לבשה את פיג'מת הפלנל, התרחצה, נכנסה למיטה ונשכבה לצדו." קודם לבשה פיג'מה ואחרי כן "התרחצה"? אולי רחצה את הפנים וצחצחה את השיניים? לא יכולתי שלא לנסות להתעכב על התמונה ולנסות להסביר אותה לעצמי. דוגמה נוספת: "הוגשו ויסקי טוב וגבינות טובות שחזי הביא מהטיסות שלו, פיצוחים, קפה טוב". שלושה "טוב" במשפט אחד, לא כציטוט ישיר מפי דמות ולא כהוכחה ליכולת הביטוי הפשטנית שלה? מוזר! 

ובכל זאת, חרף ההסתיגויות, עלי להודות שקראתי את הספר כמעט בישיבה אחת. קל לבלוע אותו, אבל לא בטוח שנשאר ממנו הרבה.