ישי שריד, "מפלצת הזיכרון": מי ישמח לשיר באושוויץ?

ישי שריד עושה זאת שוב: לאחרונה ראה ספר חדש ששריד כתב, והוא שונה מקודמיו, אבל חשוב כמוהם. אחרי ספר מתח (לימסול), אחרי רומן מרגש שמתרחש כולו בגן ילדים (גן נעמי) ואחרי השלישי – חזון אפוקליפטי, כתב שריד את מפלצת הזיכרון: מונולוג על זיכרון השואה.

לכאורה – מתמודד הרומן השלישי עם העתיד – מה שעלול לקרות אם לא נזדרז לבלום תהליכים שכבר החלו, והנובלה מפלצת הזיכרון מתמודדת עם העבר, אבל בעצם שניהם עוסקים מאוד בהווה. במשמעויות שאנחנו מעניקים לזיכרון, ובכוחו להשפיע עלינו כחברה.

הדובר פונה אל יו"ר יד ושם בניסיון להתנצל – בעצם להסביר –מעשה קיצוני וחריג מאוד שלו, אשר פרטיו מתבררים רק לקראת הסוף. הוא היסטוריון שבראשית דרכו האקדמית ביקש ללמוד על תקופות רחוקות ושלוות, אבל מכורח הנסיבות נאלץ בסופו של דבר לעסוק בחקר השואה. כמעין פשרה הוא בוחר להתמחות בהיבטים הטכניים, כביכול, של מחנות ההשמדה. בדיסרטציה שלו הוא כותב על מבנה מחנות ההשמדה והעבודה, בוחן אותם לפרטיהם המדוקדקים ביותר, ונעשה המומחה הגדול ביותר לעניין.

בלית ברירה הוא מתחיל להנחות קבוצות של בני נוער, אחרי כן חיילים, ולבסוף – תיירים "כלליים": אלה שנוסעים לפולין לא כדי לבקר במחנות, אלא כדי ליהנות, לטייל, לערוך קניות, בקיצור – לבלות.

סוף סוף כתב מישהו ספר פרוזה העוסק במשלחות הנוער לפולין. ישי שריד אינו מחמיץ אף נקודה או ניואנס: הוא מראה לנו מקרוב את המשמעויות האמיתיות של המסעות הללו: את בני הנוער שיוצאים מבחינתם לטיול בחוץ לארץ, עם בני גילם. את הקשיים של המורים, שאמורים לפקח עליהם שלא יתפרעו ולא יתבזו, שלא יזמינו חשפניות, ישתכרו, יהרסו את החדרים בבתי המלון. (וגם – שישובו לישראל בשלום). אבל בעיקר הוא מראה לנו את הפער הבלתי נתפס בין "השואה", לבין הביקורים הללו. את חוסר היכולת, ובעצם – את חוסר הרצון של הצעירים, וגם של המורים המלווים אותם, להתמודד באמת עם מה שהתרחש במקומות שבהם הם מבקרים.

לכאורה הם "בסדר": ביום הביקור באושוויץ, למשל, "גם הילדים הכי מופרעים נעטפים חרדת קודש", הוא כותב, ומוסיף מיד בציניות, "המותג עושה את שלו", אבל בעצם הוא חש באטימותם. הטקסים, השירה, נפנופי הדגלים והדלקת הנרות מעוררים בו דחייה. אחרי שהוא מזעזע קבוצה של בני נוער כשהוא מסביר להם שאין הצדקה לביטוי "כצאן לטבח", כי את הצאן שוחטים, אבל לפני כן מלטפים, מאכילים ב"עשב רענן", ואילו את היהודים "הרעילו בתרסיס נגד מקקים, ברעל עכברים." הוא מסביר – "הייתי צריך לומר להם זאת, לפוגג את התוגה חסרת המשמעות, לבטל את הנגינה של שירים תפלים בגיטרה, את הקדיש, הדמעות, הנרות, כל הנעים הזה".

סוף סוף מישהו אומר את האמת: המסעות הללו לפולין הם טיולי הנאה. כן, כולל רגעי הבכי שיש בהם עונג של התרפקות, קרבה, חיבוקים. (מי שנתקל בדיבורים נוסח "מי רוצה לשיר באושוויץ?" "אני אשמח לשיר במיידנק" שנשמעים במהלך ההכנות שבני הנוער עורכים לקראת המסעות הללו, מי ששמע אותם נשאלים עם שובם "איך היה?" ואת תשובתם: "כייף!", יכול להבין ולהזדהות). ככל שהוא חווה את הזיוף, הוא הולך ומתמוטט נפשית, מתחיל לראות מראות – כבשנים שהיו ואינם, אנשים שיורדים מהרכבת, מבולבלים, חסרי ישע, מבוהלים – ולשמוע קולות: ילדים אומרים מילים אחרונות, בני משפחה נפרדים, ואינם יודעים שאלה רגעי חייהם האחרונים, שבקרוב ירצחו אותם באכזריות שלא תיאמן.

הקושי הרב שלו נובע לא רק מהזיכרונות, כלומר – מהעבר, אלא גם מההווה. מהשנאה שרוחשים בני הנוער הישראלים לפולנים, אבל לא לגרמנים. את הפולנים מאשימים באנטישמיות, בפוגרומים. ומהגרמנים – מתפעלים. "הם נראו לגמרי קוּל במדים האלה, על האופנועים שלהם, נינוחים, כמו דוגמנים בשלטי חוצות". והוא מסביר שהם, הגרמנים, הצליחו בתוכניתם, להרחיק את הזוועות מאדמתם. הכול התרחש בפולין. שם נשארו הגופות. שם נשאר הזיכרון. גרמניה נשארה "יפה, נקייה ומסודרת. הטינופת סולקה למזרח…"

וזה עוד לא הכול. כי לא רק שהצעירים הישראלים אינם שונאים את הגרמנים, לא רק שהם מתפעלים מיופיים ומוקירים אותם כידידינו הטובים – הם מזדהים עם מעשיהם! עם הרוצחים, לא עם הקורבנות! כי מי היו הנרצחים? "אשכנזים, שמעתי כמה פעמים, הם האבות של השמאלנים" והם "לא הצליחו להגן על הנשים והילדים שלהם, שיתפו פעולה עם הרוצחים, לא גברים, לא יודעים להחזיר מכות, מפחדים, רכיכות, מוותרים לערבים". העניין נהיר בעיניו: "כאשר מראים להם את מנגנון המוות הזה, הפשוט, שאין בעיה להפעיל אותו מחדש בכל מקום וכמעט בכל רגע, זה מעורר אצלם מחשבות מעשיות."

הוא בוחן אותם בשאלות קשות: מה תעשו, הוא שואל קבוצה של חיילים, אם תוכלו להעלים את כל האויבים שלכם מעל פני האדמה, "בלי שידיכם טבלו בדם, ועיניכם לא ראו אפילו גופה אחת, מי מכם היה מתחרט על כך?" לא רק שאף יד לא מורמת, אלא שמפקד המשלחת נוזף בו. אומר לו שבלבל אותם וגם – "זה לא ראוי מה שאתה עושה."

באחת הסצנות המרעישות ביותר בספר מתאר הדובר נער ישראלי נעים הליכות, סימפטי, צעיר שהוריו אוהבים אותו, מן הסתם, שחבריו מעריכים, שמדבר במתינות וביישוב דעת, ומסביר שאין "לנו" הישראלים ברירה: "כדי לשרוד אנחנו צריכים להיות גם קצת נאצים". הדובר תוהה: "למה אתה מתכוון?" והנער משיב "שצריך להיות מסוגלים להרוג בלי רחמים," כי "אם נהיה רכים מדי, אין לנו סיכוי." הדובר מקשה כנגדו: מדוע דווקא כמוהם? הרי הם הובסו במלחמה?

כן. מסביר הנער, ובכל זאת. אִתם. מדוע? "כי הם הלכו עד הסוף".

ישי שריד, באמצעות הדובר שלו, אינו דן לכף חובה אפילו את הנער הזה. "הבאנו אתכם לכאן, למקום הרצח, והמטרה כנראה הושגה. הבנתם שהכול זה רק כוח וכוח וכוח," הוא אומר לעצמו, ולנו הקוראים.

מהם, אם כן, לקחי השואה? מה אמורה להגיד לנו "מפלצת הזיכרון"? מה קורה כשהיא נהפכת למיצג, למשחק מחשב, לסרט קולנוע?

הנובלה מפלצת הזיכרון נוגעת בכל השאלות הללו בחוכמה, בשנינות וברגישות יוצאות דופן. קריאת חובה!

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s