מה קורה במשחק שחמט סימולטני

לוז'ין אכן היה עייף. בזמן האחרון שיחק הרבה ובאופן לא-סדיר. ובעיקר התישו אותו המשחקים העיוורים – הופעה משתלמת למדי, שערך ברצון. הוא הפיק מזה הנאה עמוקה: לא היה עליו להזיז כלים נראים, נשמעים ומוחשיים, שתמיד הפריעו לו בגילופם המצועצע ובחומריות העצית שלהם, ותמיד נראו לו כקליפתם הארצית הגסה של כוחות שחמט מלאי הוד וסמויים מן העין. כששיחק משחק עיוור, חש בכוחות המגוונים הללו בטוהרתם הראשונית. הוא לא ראה אז את רעמתו המשופעת של הפרש או את ראשיהם המבריקים של הרגלים, אלא חש בבירור שמשבצת דמיונית זו או אחרת מאוכלסת ככוח מובהק ומרוכז, כך שתזוזתו של כלי נתפסה על ידיו כפריקה, כמהלומה, כברק – כל שדה השחמט רטט מן המתח, ובמתח זה הוא שלט, צובר מטען חשמלי במקום אחד ומשחררו במשנהו. כך שיחק נגד חמישה-עשרה, עשרים או שלושים יריבים, וריבוי הלוחות התיש אותו, כמובן, מפני שהמשחק נמשך זמן רב יותר, אך העייפות הגופנית היתה כאין וכאפס לעומת עייפות המחשבה – מחירם של המתח והעונג הכרוכים במשחק שאותו ניהל בממד שמימי, כשהוא מסיע איכויות מופשטות.


ההגנה של לוז'ין, ולדימיר נבוקוב, לעברית: רונן סוניס.

One thought on “מה קורה במשחק שחמט סימולטני”

השאר תגובה