השנה – 1896. ההכנות ל”חגיגות היהלום” בעיצומן. ברחבי האימפריה הבריטית נערכים לציין את שישים שנות מלכותה של ויקטוריה. היא לא רק מלכה − יש לה תואר נוסף, שנטלה לעצמה לפני עשרים שנה: היא גם קיסרית הודו. האימפריה שלה משתרעת על פני כמעט רבע מהעולם.
לפני שנה, ב-1895, החלו להגיע דיווחים מקונגו שבאפריקה. מיסיונר בשם שבלו תיעד ביומנו מעשי רצח איומים שמתחוללים שם. מאות אלפי אפריקנים נטבחים, כפריהם נחרבים, את הנותרים בחיים מאלצים לעבוד בפרך, ילדים קטנים, בני שבע, נחטפים, משיטים אותם על נהר הקונגו בספינות קיטור, רעבים וחולים, רובם מתים, אלה שנשארים בחיים נידונים לחיי עבדות מפרכת.
המיסיונר מתאר גם איך נוהגים הכובשים האירופים הלבנים להעניש ילידים שמסרבים לעבוד בפרך, בלי כל תמורה כספית: אם לא הורגים אותם, קוטעים את ידיהם. ילידי אפריקה נדרשים לספק את מלאי השנהב לייצור הפסנתרים והעדיים החביבים על תושבי אירופה, ואת הגומי המשמש לתעשייה ולייצור החלקים הפנימיים של צמיגי האופניים: רופא סקוטי בשם דאנלופ רשם ב-1888 פטנט על פנימית מגומי מתנפח, והדרישה לגומי גדלה מאז מאוד, כמתואר בספר השמידו את כל הפראים מאת החוקר השוודי סוון לינקוויסט.
דיווחים על זרועות כרותות של ילידים אינם טורדים את מנוחתה של המלכה. היא עסוקה בחגיגות היובל שלה. ובכלל, כמו מרבית בני ארצה היא בטוחה בצדקת דרכם של האירופים המגיעים לאפריקה, ולשאר הקולוניות באימפריה. הרי ידוע לכול שהלבנים מביאים עמם למקומות האפלים והנידחים את הציוויליזציה ואת אורה של התרבות הנעלה. פראי האדם אמורים להיות אסירי תודה!
משורר אנגלי יליד הודו, רודיארד קיפלינג, כתב לכבוד חגיגות היובל שיר שהתפרסם רק שלוש שנים אחרי כן, אבל היטיב לבטא את רחשי הלב שוויקטוריה חלקה עם מרבית בני עמה. קיפלינג ידוע כיום בעיקר בזכות קובץ סיפורים שכתב, ספר הג’ונגל, שפרסם שנתיים לפני חגיגות “יובל היהלום”. הספר זכה לעשרות עיבודים שונים, שהידוע ביניהם הוא הסרט המצויר שנוצר באולפני דיסני. גיבורי הספר הן חיות שהשמות של חלקן הם תעתיקים של מילים בהינדי. כך למשל פירוש המילה “באלו” בהינדי הוא דוב. קיפלינג, בנם של קולוניאליסטים אנגליים, חי בהודו עד גיל שש, ואז נשלח לאנגליה, לפנימייה, כנהוג בקרב אנגלים בני המעמדות הגבוהים. נראה כי המשורר הזדהה בכל לבו עם עמדתם של מי שסברו כי ההשתלטות של הלבנים על ארצות רחוקות מוצדקת ומוסרית. אפשר להיווכח בכך מהשיר שכתב לכבוד “יובל היהלום”.
השיר נקרא “משא האדם הלבן”, כאן בתרגומו של צור ארליך:
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם
אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת
לִדְאֹג וּלְרַחֵם
וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד
כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –
עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,
קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית
אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד
וְגַאֲוָה תַּצְמִית;
בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד
וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,
שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת
וְרֶוַח לַזּוּלַת.
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
קְרַב פֶּרֶא שֶׁל שָׁלוֹם
אֲשֶׁר רָעָב יַשְׂבִּיעַ
וּמַגֵּפוֹת יִבְלֹם.
וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,
כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,
תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ
הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
הַחְזִיקוּ בַּמַּטֶּה:
לֹא שַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ,
כִּי מוֹט שֶׁל מַטְאֲטֵא.
נָמָל וּכְבִישׁ תַּחְצֹבוּ –
אַתֶּם אֲשֶׁר תִּחְיוּ
וּמֵתֵיכֶם, בְּצַוְתָּא –
אַךְ לֹא לָכֶם יִהְיוּ.
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:
אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,
שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל.
שַׁוְעַת אֲשֶׁר פָּדִיתָ
אֶל אֶרֶץ מִבְטָחִים:
“זָכַרְנוּ אֶת מִצְרַיִם,
אֶת הָאֲבַטִּיחִים…”
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
גַּם גְּרָם אַל יִגָּרַע.
אַל תִּתָּלוּ בַּחֹפֶשׁ
בִּשְׁחֹק אֶתְכֶם שִׁגְרָה.
בְּכָל מֶחְדָּל אוֹ מַעַשׂ
עַם קְשֵׁה עֹרֶף זֶה
אֶתְכֶם וְאֶת צוּרֵנוּ
גַּם יַחַד יְנַסֶּה.
עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,
תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;
יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת
וּתְהִלָּה קַלָּה.
תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,
עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים
בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,
כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.
האדם הלבן, כך מסביר השיר, נושא על כתפיו משא כבד: הוא שולח את מיטב בניו כדי למלא מחויבות מוסרית: להביא את בשורת התרבות ואת ההתפתחות החברתית אל הלא-לבנים ברחבי העולם. אותם לא-לבנים שמראם והתנהגותם כמו של “קצת שד וקצת תינוק”, כלומר – מפחידים, מכוערים וחסרי בינה – זקוקים לחסד שהלבנים ישפיעו עליהם אחרי שיכבשו אותם. הכובשים ימירו את דתם של עובדי האלילים ויחנכו את הפראים העצלים לעבוד בחריצות. יגאלו אותם, יזכו לאהבתם, וגם אם מישהו מהילידים ישנא אותם, הדבר יעיד רק על כפיות הטובה שלו. הלבנים יאלפו את העיקשים שבין הפראים, ויעשו זאת לטובתם, שכן הגיעה העת שהפראים יתבגרו, ולא ינהגו עוד כמו ילדים קטנים שזקוקים לחיבוקה של גננת.
מיליוני ילידי אפריקה ואינדיאנים באמריקה מתו ממחלות שהאירופים הביאו עמם, המנגנון החיסוני שלהם לא הצליח להתמודד עם חיידקים ווירוסים לא מוכרים. מיליוני אחרים נרצחו בקרבות שלא היה להם סיכוי לנצח בהם – האירופים הגיעו עם כלי נשק משוכללים ואוניות מצוידות בתותחים שאפשרו להם להרוג מרחוק, בלי להסתכן.
השיר “משא האדם הלבן” שימש את תומכי ההשתלטות האמריקנית בפיליפינים: אחד הסנטורים הקריא ב-1898 בית מתוכו לפני הצבעה שבה נדרש הסנאט להחליט אם לאשר את החתימה על חוזה פריז, שהחליש את הספרדים וחיזק את כוחה של ארצות הברית כמעצמה עולמית.
הביטוי “משא האדם הלבן” נותר כסמל לראייה מעוותת ומרושעת, שעל פיה קורבנות האימפריאליזם מתוארים כמי שאמורים לחוש הכרת תודה למעניהם.
