“צריך להקים ועדת חקירה! להעמיד לדין את כל האשמים!” זועקת לקראת סופו של הסרט אחת הצופות. לא באולם. בסרט עצמו. כי לפני שהבמאי, דוד דרעי, חתם את היצירה ושיגר אותה אל האקרנים (הוא השתתף בפסטיבל דוק אביב 2017 וזיכה את הבמאי בפרס הבימוי והתחקיר), הוא הקרין אותו בפני משתתפיו ובני משפחותיהם, וצילם אותם בשעת הצפייה ואחריה.

הסרט, “סאלח, פה זה ארץ ישראל”, הוא אחד המסעירים והמטרידים ביותר שראיתי. ברגעים מסוימים התקשיתי לנשום, התקשיתי להמשיך לשבת בשקט, להתאפק ולא לפרוץ בצעקות של זעם. חשתי סביבי את עוצמת הרגשות שהציפו גם את הצופים האחרים. הם הגיבו מדי פעם בפרצי צחוק מרים של זעזוע. הדברים לא הצחיקו משום ההומור שבהם, אלא בשל הפער הבלתי נתפס בין השקרים וההונאות שהסרט חושף, לבין המציאות הידועה לכול.

בתקציר לסרט נכתב כי הוא עוסק ב”סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת המטלטלת מאחורי חזון ‘פיזור האוכלוסייה’, שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה.” המשפטים התמציתיים, המנומסים הללו, אינם יכולים ואינם אמורים לבטא את מלוא עוצמתו של הסרט. חייבים לצפות בו כדי להבין על מה מדובר.

במלאכת מחשבת סדורה מובילים אותנו היוצרים שלב אחר שלב, דרך שרשרת של סצנות הנובעות זו מזו, ומציירות בפנינו את מה שאי אפשר אלא לכנות במילה “זוועה”. וזאת מילה עדינה מדי.

תחילתו של הסרט אישית ומינורית: הבמאי מלווה את הפרידה של הוריו מדירתם הקטנה בירוחם. עשרות שנים, מאז שהגיעו ארצה, חיו בה, והעזיבה קשה להם. עד כדי כך שהם מתכחשים לה. מסרבים לומר לשכנים שלום. כי, מסביר כל אחד מהם בנפרד, אולי בעצם אנחנו לא עוזבים. אולי נחזור בקרוב. לכאורה – מעבר קשה של אנשים בערוב ימיהם, שנאלצים להיפרד מאורחות החיים המוכרות, מהסביבה שבה חיו כמעט מאז ומתמיד.

אבל אז, לאט לאט, מסתבר על מה הסרט: לא על ההורים של דוד דרעי. אפילו לא על המבט שלו עצמו על עיירת ילדותו: הוא נפגש עם חבר בן גילו וביחד הם מעלים זיכרונות מהימים שגרו שם, שישבו ביחד בלילות על ספסל, בתוך נוף הבטון החשוף של מקום שאין בו שום חן, וחלמו איך ימלטו את עצמם מירוחם. הוא אפילו לא על התחלופה המתמדת של רבבות אנשים שחיו זמן מה בירוחם, ויצאו ממנה לבלי שוב.

הסרט עוסק בעוול הבלתי נתפש שבאמצעותו הקימו בשנות החמישים והשישים לא רק את ירוחם, אלא את כל עיירות הפיתוח.

ובכן כך: יוצרי הסרט הצליחו לשים את ידם על פרוטוקולים נושנים שבהם תועדו דברים שנאמרו בישיבות של מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר אלה של ישיבות ההסתדרות הציוניות. רוב הפרוטוקולים ההם עדיין גנוזים. אסור לפתוח את התיקים. אסור לקרוא ולדעת מה כתוב בהם.

התכנים של אלה שכן נפתחו מעוררי פלצות.

דוד דרעי נפגש מול המצלמות עם אלישע אפרת, אחד האבות המייסדים של עיירות הפיתוח. אפרת, פרופסור בחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לגיאוגרפיה בשנת 2007, יושב מול דרעי, ובגלוי, בלי היסוס, מתוך הצדקה פנימית עמוקה, מספר לו שכן, מה שקרא בפרוטוקולים (כאילו שיש בכך עוד ספק!) מדויק לחלוטין.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות החליטו מנהיגי היישוב על מדיניות של פיזור האוכלוסין, כדי למנוע מהפליטים הפלסטינים לשוב לישובים שנטשו. לא ייתכן, כך סברו (בן גוריון הוביל את הקונצפציה), שמרבית האוכלוסייה היהודית תתרכז בערים. לשם כך הקימו תחילה את המושבים. אבל תחלופת המתיישבים שאכלסו אותם הייתה גבוהה מאוד. לכן החליטו להקים את עיירות הפיתוח. תושביהן היו אמורים לתפוש את הקרקע, לקבוע עובדות בשטח, וגם לספק שירותים ליישובים המבוססים שכבר שכנו בכל חלקי הארץ, צפונה ודרומה מתל אביב – לקיבוצים ולמושבים הקיימים. לשם כך הן הוקמו: קריית שמונה. קריית גת. נתיבות. ירוחם, ורבות אחרות.

ומי יאכלס את עיירות הפיתוח הללו? בגל הראשון הובאו לשם עולים מרומניה. מעטים מהם נשארו. ואז עלו מנהיגי היישוב על פתרון שאלישע אפרת מכנה אותו הזדמנות פז, “צירוף כוכבים מעולה: כלומר, באה אוכלוסיה בכמויות […] הם היו חסרי הון, חסרי משאבים […] זאת אומרת, שאתה יכול לעשות עם אלה מה שאתה רוצה.” כמו כן, הוא מסביר, “יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת, שיצרת ב-1948, יש לך שטחים בלי סוף,” והוא מסכם: “אז יש לך אוכלוסיה, אין להם יכולת התנגדות, ויש לך שטחים בלי סוף”. בינגו.

אז כן. העלו את יהודי מרוקו (אם כי מנהיגי היישוב חשו רתיעה מפני אותה אוכלוסיה, שנחשבה בעיניהם נחותה. אלמלא הצורך ודאי היו מוותרים עליה). מכיוון שהם מוחלשים וחסרי אונים, לא הייתה להם בררה, אלא להישאר בעיירות שאליהן הביאו אותם. היה עוד יתרון לשליחתם לעיירות פיתוח (וגם זה נאמר מפורשות, ונשאר מתועד בארכיונים נסתרים): בעיירות הפיתוח יורחקו האנשים הללו מהמרכז, ויוסתרו מעיניהם של התושבים האחרים, ה”איכותיים”.

וכאן חוזר הסיפור אל עולי מרוקו, הוריו של הבמאי וחבריהם, אל העדויות ממקור ראשון: כיצד רימו אותם. כיצד הם ביקשו להגיע למקומות שבהם היו להם קרובי משפחה – ירושלים, צפת, באר שבע – אבל נלקחו ללב המדבר. לירוחם. במקום הוקמו כמה מבנים, ומסביב רק מדבר וחול. אילו הבטחות שווא השמיעו באוזניהם נציגי הסוכנות לפני שיצאו לדרך: “רק תפתח את החלון ותראה ים” (כאן פרץ קהל הצופים בסינמטק בצחוק מר), למשל: שבמקום היישוב החדש ימצאו פרנסה, דיור, ממש כל טוּב.

וכשהגיעו למקום, וסירבו לרדת מהמשאיות (אביו של הבמאי מספר איך לאורך הדרך לא ראו סימן חיים: “אפילו יונה לא עפה”, גם כאן נשמע בסינמטק פרץ של צחוק מר; אמו סיפרה איך הבינה שהמצב חמור, שנוסעים ונוסעים במדבר ולא מגיעים לשום מקום, איך החלה לחשוד שרימו אותם), נקטו נציגי השלטון כל מיני צעדים יעילים: במקרה אחד הורו לנהג המשאית להטות את תא המטען שבו ישבו האנשים, “לשפוך” אותם החוצה ולהסתלק מהמקום. במקרה אחר זימנו שוטרים שאילצו את העולים באלימות לרדת (אביו של הבמאי איבד לזמן מה את הכרתו בעקבות הפינוי). במקרים אחרים הונו אותם. כשביקשו לחזור למרוקו אמרו להם – בסדר, תרדו, רק כדי לחתום שאתם מסרבים, ואז השאירו אותם במקום והסתלקו. והיה עוד אמצעי אחד, מזעזע במיוחד: גייסו את חבריהם של העולים החדשים, אלה שהגיעו כמה ימים לפניהם, לשכנע אותם שכדאי להם לשתף פעולה, שיהיה להם טוב כאן. (מניין למדו נציגי השלטון את השיטה? האם אפשר להימנע מהמחשבות על אנשי הקאפו היהודים שפעלו במחנות הריכוז? או על קסטנר?). את משתפי הפעולה הללו פיצו בכסף ובהבטחות להטבות. באחד הרגעים העצובים בסרט מסבירה אמו של הבמאי לבנה שאינה כועסת על חבריה שבגדו בה כך. בשיחת טלפון עם אחת מהם מתנצלת הבוגדת ומבטיחה שתיתן לה את סכום הכסף שקיבלה אז, תמורת הבגידה. שתיהן פורצות באותו צחוק מר שהשמיע שוב הקהל בסינמטק.

אבל העוולות המתוארות כאן הן רק ההתחלה. החלק המחריד באמת הוא השיטות שמתגלות מהפרוטוקולים: איך אילצו את העולים החדשים הללו להישאר בעיירות הפיתוח: ממי שהעז לסרב נשללה כל זכות לחיות, לא רק בכבוד, אלא ממש, בפועל. גזר דין מוות יוטל עליהם. מי שיתעקש לעזוב את עיירת הפיתוח כבר לא מעניין אותנו, נאמר באחד הפרוטוקולים (הדוברים הם מראשי היישוב. לובה אליאב, יחיאל וייץ, זלמן שז”ר, נחום גולדמן. שמות מוכרים ומוערכים!). הסרבנים לא יקבלו תלושי מזון (מדובר בתקופת הצנע!). ידאגו שלא יוכלו להתקבל לשום מקום עבודה. ימנעו מהם את האפשרות לקבל דיור. והשיא: איימו על האנשים הללו שאם לא ישתפו פעולה, ייקחו מהם את הילדים, באמתלה כלשהי של סעיף בחוק: לכאורה “הפקירו” את הילדים “בחוץ” (במקום שאליו אילצו אותם להגיע, שלא היה בו אלא “חוץ”!).

לאחרונה העידה אישה בשם שולמית מליק, שעבדה בבית תינוקות במעברה, כי ראתה תינוקות של עולים חדשים נמסרים לזרים, בלי ידיעתם של ההורים. לא נותר עוד ספק שהפשעים הללו אכן התבצעו. הפרוטוקולים של ישיבות הסוכנות הנחשפים בסרט “סאלח, פה זה ארץ ישראל” מעניקים לכך יתר תוקף: ילדים שלא נחטפו מהוריהם בחשאי שימשו קלף מיקוח נגדם – אם תעזו לקחת את גורלכם בידיכם, אם תעזו להסתלק מהחור הנידח, באמצע המדבר, שבו השארנו אתכם, רע ומר יהיה לכם. ניקח מכם את הילדים!

וזה אפילו לא סוף הזוועה.

דוד דרעי נפגש עם ד”ר ארז צפדיה, ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר. וצפדיה מציג בפניו את מה שהוא מכנה “האקדח המעשן” המוכיח שלא דובר פה על סתם התנכלות לעולים חדשים באשר הם, אלא על התנכלות ספציפית, ששורשיה, פשוט מאוד, ובלי כחל וסרק – גזעניים. כך, במפורש, ובלי הסוואה.

כי בשנות החמישים, כשהגיעו עולים חדשים, פליטים מפולין, אלה שנקראים “עליית גומולקה”, לא עלה על דעת איש לשלוח גם אותם לעיירות הפיתוח. בן גוריון מסביר במו פיו באחד הפרוטוקולים כי “האפליה מוכרחת”. גם אלישע אפרת אינו מכחיש: ברור שאת היהודים הפולנים לא היה אפשר לשלוח לירוחם! זה היה, כך נהגו אז לומר, “חומר אנושי” אחר! (חומר בהיר ומשובח?…). לעולים הללו הוקמו שכונות במקומות אחרים. למשל – ברמת אביב. חששו, כך מסביר אלישע אפרת, שאלמלא כן, יסתלקו העולים העדיפים הללו מהארץ.

“לאן?” זועם ד”ר צפדיה, “לאן הם היו הולכים? לפולין הנתונה תחת שלטון סובייטי?”

בתקציר לסרט נכתב עוד כי נחשפים בו “היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל”. אי אפשר שלא להסכים עם התיאור הזה. הסרט מבהיר ומנסח היטב את המקורות המוצדקים כל כך של הטינה שחשים תושבי עיירות הפיתוח כלפי הממסד ששלט אז. כלפי מפא”י ההיסטורית.

בסוף יולי השנה כתבה אורטל בן דיין, פעילת שמאל ילידת קריית שמונה, (בפייסבוק) את הדברים הבאים: “אני מניחה לרגע שכולנו מסכימים על האחריות הראשית של מפא”י ומנהיגיה האשכנזים על יצירת ההיררכיות הגזעניות והמעמדיות בישראל ועל הפשעים החמורים שביצעה נגד מזרחים.
אז יש מכונית והיא נכנסת למוסך. ואז מתחילים לפרק אותה לחתיכות. בהתחלה מפרקים לה את המראות ואת הדלתות. בשלב הזה היא עדיין נראית מכונית, לכל הדעות. ואז מורידים לה את המושבים ואח”כ מפרקים את השמשות, והיא עדיין נראית מכונית. אח”כ מפרקים את המנוע ונותרה רק השלדה. האם במצב הזה המכונית היא עדיין מכונית? באיזה שלב המכונית היא כבר לא מכונית? חייב להיות שלב שבו רוב האנשים יסכימו שהדבר שנותר הוא כבר אינו מכונית אלא ציר ברזל שמונח על הקרקע.

אז נניח שהמכונית היא מפלגת העבודה. ברור לכולנו ששינוי השם ממפלגת מפא”י למפלגת העבודה הוא שינוי קוסמטי, שם המפלגה במקרה הזה הוא תכונה שולית שאין בה כדי לשנות את המפלגה באופן מהותי. אבל מה בנוגע למוצאם של חברי המפלגה? האם מוצאם של בעלי הכוח במפלגה אינו תכונה כבדת משקל?”

בן דיין כתבה את הדברים בעקבות בחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.

שאלתה חשובה ומעניינת מאוד, ומתחדדת בעקבות הצפייה בסרט “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. ברורה לחלוטין הטינה העמוקה של קורבנות העוול הנורא כלפי מי שפגעו בהם, רימו והפקירו אותם, שללו מהם לא רק את כל הזכויות הבסיסיות ביותר, אלא גם את עתיד ילדיהם. (אחת הנקודות המקוממות שמציין ארז צפדיה היא העובדה שאת תושבי עיירות הפיתוח שיכנו בדיור ציבורי. הבתים לא היו בבעלותם. בניגוד לעולים חדשים אשכנזים, שברבות הימים יכלו לרכוש את הדירות שבהן גרו ובאמצעות הנכסים הללו התאפשר להם לעבור דירה, העולים מארצות האסלאם שנשלחו לעיירות הפיתוח נתקעו בהן לצמיתות, ולא יכלו לעזור גם לילדיהם לבנות לעצמם חיים טובים יותר).

כשאבי גבאי נבחר לראשות מפלגת העבודה, הוא הבטיח להתחיל (או להמשיך?…) בעבודת שטח אינטנסיבית. לעשות נפשות במקומות שבהם הטינה למפלגתו אינה יודעת גבול. במקומות שבהם יצביעו תמיד לליכוד, או לש”ס, בעיקר כי המפלגות הללו נראות בעיני המצביעים אופוזיציה לשנואי נפשם.

שאלתה של אורטל בן דיין נכונה וחשובה: עד מתי יבואו חשבון תושבי עיירות הפיתוח עם מי שהרעו אתם כך, לפני עשרות שנים?

התגובות שצילם דוד דרעי כשהציג את הסרט בפני משתתפיו, מרתקות. הייתה, כאמור, האישה שזעקה בתום ההקרנה לצדק, וקראה להקמת וועדת חקירה. אבל נשמעו גם קולות אחרים. הייתה מי שאמרה – מאוחר מדי. כבר אין את מי להעמיד לדין. הייתה מי שזעמה על מה שראתה, עד כדי כך שעזבה את המקום בהפגנתיות, כי לדבריה אין כמו מדינת ישראל, ואסור לומר עליה שום דבר רע.

אבל התגובה המשותפת לכולם הייתה זעזוע עמוק. נדרשו רגעים ארוכים עד שמישהו מהם הצליח לומר משהו. הדברים שנחשפו בפרוטוקולים בעצם לא גילו להם (ולנו הצופים), דברים שלא ידעו בתוך תוכם: שהייתה כאן גזענות שלא תיאמן, שנעשה כאן עוול מכוון ומפורש. אבל גם ממי שיודע את כל הדברים הללו, הצפייה בהם, מנוסחים, מדויקים וברורים, תובעת לנסח מחדש את הנרטיב המפורש על מציאות חיינו כאן, במדינת ישראל.

היטיבה לנסח זאת נכדתה הרהוטה והמדויקת של אחת המשתתפות, שאמרה כי הסרט הזה לא רק מרגיז אותה עד עמקי נשמתה, אלא גם גורם לה לחשוב מחדש על זהותה.

בפברואר 2018 הוקרן הסרט כסדרה בערוץ 13. הנה קישור לצפייה ישירה: סאלח פה זה ארץ ישראל