יצחק בן-נר, "האיש משם": שאלות על תוקפה המוסרי של הציונות

כשהוצאה לאור מחליטה להוציא מהדורה מחודשת של ספר שראה אור לפני זמן רב, צריכה להיות לכך סיבה כבדת משקל. בעם עובד החליטו לעשות זאת עם ספרו הראשון של יצחק בן נר, האיש משם. אומר מיד: הם צדקו בהחלטתם.

הספר הצנום הזה, 155 עמודים אורכו, למעשה יותר נובלה מרומן, מרתק גם כיום, כמעט חמישים שנה אחרי שהופיע לראשונה, ואולי אפילו יותר.

סיפור העלילה פשוט אך מפתיע: חייל יהודי קטוע יד שהשתחרר זה לא כבר משירותו בצבא הבריטי, נוסע ברכבת מקהיר בחזרה לארץ ישראל. המדינה טרם הוקמה. הבריטים עדיין לא עזבו את הארץ. מלחמת העצמאות תפרוץ בעוד זמן לא רב. מרבית הנוסעים האחרים  הם פליטים ערבים, אין לו מושג מניין סולקו ולאן פניהם מועדות. את עליבותם מתאר המספר בתחושה של רתיעה ואפילו גועל. אבל אחד הנוסעים שונה מהם: הוא לבוש בבגדים מהודרים, וניכר שהוא אדם משכיל. בין השניים מתחילה להתגלגל  שיחה ומסתבר שאכן האיש, מישל סאראג' הוא רופא שרכש את השכלתו במערב.

נסיעתה של הרכבת נבלמת בפתאומיות: מסתבר שלא תוכל להגיע ליעדה, כי הוכרזה ההקמה של מדינת ישראל ובבת אחת נוצרו גבולות חוסמים וחוצצים שעד לפני כמה שעות לא התקיימו. (למי שנולדה לתוך מדינת ישראל קשה לדמיין את הימים שבהם נהגו אנשים לנסוע מדמשק או מקהיר ישירות לתל אביב, אבל כבר שמעתי סיפורים על כך שאנשים נהגו לקנות גלידה בארץ ישראל ולשוב אתה הביתה, אל אחת הערים שבארצות השכנות, והיא עדיין קפואה…)

המספר מוצא את עצמו "תקוע" בעיירה מדברית שכוחת אל, בפאתי מצרים. את השליטה בגורלו הוא מפקיר כשהוא מאבד את ההכרה בגלל כאבי הגדם של ידו הקטועה. שותפו לנסיעה, הרופא המצרי, מציל את חייו ומעניק לו מחסה בבית הוריה של ארוסתו.

מכאן מתחיל בעצם הסיפור, הפורש את תיאור הימים שבהם שוהההמספר בבית מארחיו מאונס. הם מקיימים את הצו המזרחי הנטוע עמוק בלבבות:  הכנסת אורחים. גם אם האורח הוא יהודי שנקלע לבית אויביו.

ממקום שהייתו עד המספר לתחילתה של המלחמה הממשמשת ובאה. והוא נאלץ לחוות הכול מבין שורותיהם של אויבי ארצו. הוא רואה את ההכנות של הצבא המצרי, את החיילים וכלי הנשק המתקבצים על הגבול, ושומע את דברי ההתפארות של מי שהצילו את חייו, אבל אינם מסתירים את טינתם כלפיו וכלפי כל מה שהוא מייצג.

אז מה בעצם הם רואים באיש? המספר הוא אמנם חייל יהודי משוחרר, אבל בדידותו המרה זועקת לשמים. את הסיפור שהוא פורש בפני הקורא – ובעצם פונה אליו כבן שיח – הוא מספר, כך ברור, בדיעבד, לאחר מעשה. לפיכך ברור שהצליח להינצל מהנסיבות שנקלע אליהן – מעין שבוי בתנאים משופרים. תלישותו המוחלטת, הניתוק שלו מהמציאות, הספקנות שלו באשר לרגשות הפטריוטיים שהוא אמור לחוש, הם בעצם לבו של הרומן.

מארחיו של האורח מאונס רואים בו בלי ספק אויב שמייצג את כל מה שמכעיס אותם ביהודים שהגיעו לארץ ישראל כזרים לא קרואים. אם אין בו שום רגש אמיתי של נאמנות למולדת, אם הוא נווד בלבו – כמו כל היהודים, כך סוברים מארחיו – מדוע בכלל קמה המדינה? מדוע גורשו הפליטים הערביים?

"העולם אינו יכול לשאת נבואות קשות ונביאי אחרית. אולי לכן אתם שנואים וזרים בכל מקום, שלא בצדק, כמובן, ונמלטים כל הזמן. לא בית, לא מולדת, לא אומץ לקום להגן על עצמכם, גם לא תקווה," אומר לו מישל סאראג' ביהירות של מי שבטוח שהצד שלו עתיד לנצח במלחמה. וגם המספר אומר לעצמו: "זהו מצב היסטורי מוכר: יהודים מפוחדים נודדים חסרי בית, חסרי עתיד, ועליהם רק משא עברם."

בימים הראשונים משתדל הרופא לנהוג בהגינות וברוחב לב. כך למשל הוא מסרב לשוחח עם המספר על המלחמה המתחוללת: "'אם אספר לך שבני עמי הכו את בני עמך, תצטער ואולי גם תתהה אם אני לא מתענג על ניצחון בני עמי. ואם יהיו החדשות הפוכות,' המשיך, 'אצטער אני, אתאבל ואחפש בעיניך את ברק השמחה. שמע, אינני רוצה לפגוע בידידות בינינו."

אבל דינה של הידידות הזאת נחרץ, כפי שמסתבר ממה שקורה בהמשך. המספר אינו מפרט, אבל אין ספק שגם הוא, לא רק הערבים שפגש ברכבת, פליט. האם הוא ניצול שואה? אין לדעת, אבל החשד עולה: יש רגע אחד שבו הוא נזכר בחלחלה ברכבות ההן שראה באירופה. ואם לא הוא עצמו, הרי ודאי שאיבד שם את כל בני משפחתו. הוא שב וחוזר ומדגיש שאין נפש חיה בעולם המחכה לו: "לא משפחה, לא יקירים, לא רכוש, לא עתיד," אבל לא מספר מדוע וכיצד איבד את כולם. איך נעשה בודד כל כך.

היחסים הנרקמים בין המספר לבני המשפחה המארחת אותו מעוררים תהיות. האם ביקש הסופר לנקוט עמדה ולהראות לנו בהתנהגותו של הגיבור שלו, שהוא בעת ובעונה אחת קורבן אבל גם אדם כפוי טובה שמנצל לרעה את מארחיו, את גזלנותם של היהודים?

איש אינו יוצא "נקי" מהמפגש הזה שנוצר בין אויבים. אלה וגם אלה חושפים בעצמם צדדים אפלים, ומפתיעים, בדברים שהם אומרים וגם במעשיהם המחפירים, הלא צפויים.

ברגעים מסוימים נזכרתי בסיפור "האויב" של פרל באק. גם שם מגלה רופא נאמנות לשבועת היפוקרטס. הסיפור מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. רופא יפני מוצא על חוף הים הסמוך לביתו פצוע אמריקני. ביחד עם אשתו הוא מחליט להציל את חייו של האויב, חרף התיעוב שהוא חש כלפיו, ולמרות הסכנה הנשקפת לו עצמו, מפני המשרתים שעלולים להסגיר אותו כבוגד. בסיפור "האויב" הנדיבות האנושית גוברת על כל הרגשות האחרים. לא כך בסיפור שלפנינו.

כאן אנחנו עדים לדעות קדומות ששני הצדדים לוקים בהן, וגם המפגש מקרוב לא מעמעם אותן. הנה כך חושב המספר על הסובבים אותו: על האיש שהציל אותו הוא אומר "כגבר מזרחי רקק סאראג' ליד חלוני". בשני מקרים שונים הוא מתאר ערבים במילים דומות: את האחד מכנה "השד השחום השקרן", ואת האחר "שד קטן מבוהל". ועוד הוא שואל את עצמו על האחר: "האין זה אותו פחד מושרש מהשררה, פחד שעובר אצל הערבים מדור לדור?" (היה רגע שבו תהיתי אם הדעות הקדומות אינן משותפות גם לסופר עצמו: כשהסתבר שהרופא הערבי המשכיל הוא אמנם ערבי, אבל בניגוד לאחרים, הוא נוצרי…).

גם הדמויות הערביות לוקות בדעות קדומות: "'ידידי, המטרה אולי אינה מושלמת,' ענה סאראג' ועדיין עמד בפישוק רגליים וידיו מתוחות לאחור, 'אך גרוע ממנה להיות עם חסר מטרה! אין גרוע יותר מאנשים חסרי כיוון, אנשים ששום תחושה של גורל משותף לא מאחדת אותם," ואחת מבנות המשפחה המארחת אומרת לו: "אתם היהודים, אין לכם שום קשר אמתי לארץ ההיא או לכל ארץ אחרת שאתם יושבים בה," וגם: "אתה מסתובב בינינו בהבעה מתנשאת של אחד שכבר ניצח אותנו ואת המסורת והתרבות שלנו, אבל אין לזה שחר!"

מרתק להבין ש"האיש משם" (מניין? מארץ ישראל? מאירופה האבודה? ממצרים? הוא אינו שייך באמת בשום מקום), נכתב עוד לפני מלחמת ששת הימים. הוא שולח אותנו עמוק לתוך המציאות שקדמה להקמת המדינה, ועושה זאת מזווית ראייה מקורית ומעניינת מאוד. המספר חרד לקיומה של המדינה החדשה שקמה "ברחבי הארץ הקטנה, כה קרובה וכה רחוקה",  חושב על הקרבות הקשים הניטשים בה, ומספר כך: "אולי חששתי מהרע מהכול. חרדה כרסמה את בשרי מבפנים, לא האמנתי שבכוחה של האומה הקטנה, שזה עתה באה לעולם לקול רעמי תותחים, לעמוד על נפשה, חסרת אונים, מול כל צבאות הערבים, שלעולם לא ישלימו עם קיומה ביניהם."

ועם זאת, השאלה אם ניצחונה של מדינת ישראל (ועמו גם הצלתו של "האיש משם") מצדיק את הציונות ונותן לה תוקף מוסרי, נשארת לדעתי בספר הזה פתוחה.

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s