שאול טשרניחובסקי "את אינך יודעת", ויליאם שייקספיר, סונט 130: מה האמת על יופיין של האהובות

הכול התחיל בלילה אחד בשנת 1917, זמן לא רב לפני פרוץ המהפכה ברוסיה. חבורה של אמנים יהודים, מוזיקאים  ומשוררים שפעלו למען תחיית השפה העברית, התכנסה בערב תרבותי בעיר פטרוטגרד. אחד הפעילים הבולטים בחבורה היה שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר יהודי בן 42 שהיה נשוי לבת אצולה רוסייה. גם צעירה יהודייה יפהפייה בת 17, רחל אלכסנדר, הגיעה לאותו מפגש ולכדה מיד את תשומת לבו. הוא התלהב והתפעל ממנה מאוד. היא רק תהתה בקול כיצד זה הוא כותב שירים בעברית בשעה שרוסית היא שפת אמו, והוא השיב לה שהיא טועה: העברית היא שפתו האמיתית. כשביקש ממנה רשות ללוותה הביתה סירבה, להפתעתו – הוא היה רגיל שנשים נכבשות בקסמו. שנתיים אחרי כן נפגשו שוב השניים באקראי בברלין, בנשף שנערך לכבוד הצייר מארק שאגל. "אני נשואה," היא נופפה לעברו בטבעתה. הוא לא נסוג. "אז מה," השיב לה. "גם אני."

בין השניים התלקח סיפור אהבה סוער וסודי שנמשך שנים והגיע עד תל אביב, לשם הגרו השניים, עם בני זוגם. בארץ ישראל נעשתה רחל זמרת, לימים מורה לפיתוח קול, והרבתה לבצע את שיריו של אהובה. אשתו, לעומת זאת, לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא אותם.

טשרניחובסקי כתב לרחל שירי אהבה. הוא הקדיש אותם לאילאיל –  שם חיבה סודי שגזר משמה. באחד מהם שיבח והילל את יופייה:

את אינך יודעת
שאול טשרניחובסקי

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת…
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ,
מַה נִפְלָא הַקַּו
הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ
בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,
כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל
שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית   –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
עֵינַיִךְ שְׁנֵי שְׁקֵדִים
חֲצוּבִים כְּרוּם-יָם,
כִּשְׁבוּיוֹת סוֹד-בְּרֵאשִׁית, וּכְעֵדִים
לְמִסְתְּרֵי גְּזֵרָה בִשְׂפַת עֲדֵי-עַד
לָךְ קוֹרְאִים, וּמְפַתִּים וּמְקַסְּמִים בְּצָו –
קָפָאת וְלֹא עָנִית –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִיתָ!

אָתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים
אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי
בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן-פְּרָאִים,
אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,
נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט-אֵשׁ,
כְּאֶפְרוֹחַ קַן-סִיס  –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִית!

אין לך מושג עד כמה את יפה, הוא מסביר לה. כמה רגלייך חזקות ונאות, כמה עדינות שוקייך, שנראות כמו הקו הדק שמותירים הגלים על החול, או אולי כמו עקבות נגיעתן של בנות הים; כמה מרהיבות עינייך השקדיות שנראות אפופות סוד, מפתות וקסומות, כאילו חצבו אותן מהים, איך כולך סוערת, לוהטת, חומקת ונלכדת, נכבשת ונסה, לוהטת כמו גחל אבל גם רכה כמו גוזל של יונה.

משוררים כותבים שירי אהבה. כך צפוי. וטבעי שיפארו ויהללו את האהובה, שיתארו בהתפעלות את יופייה וימצאו לו, כמו שעושה כאן טשרניחובסקי, השוואות שונות – דימויים של מים, ניצוצות, אפרוחים. אפילו במקורות אפשר למצוא שירה כזאת: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים." נכתב בשיר השירים.

כמה מפתיעה אם כן סונטה 130 של ויליאם שייקספיר, שכאילו משיב לשיר שנכתב כמה מאות שנה אחרי שהוא עצמו הלך לעולמו.

סוֹנט 130 
ויליאם שקספיר

תרגם מאנגלית: שמעון זנדבנק

עֵינֵי גְבִרְתִּי לֹא שֶׁמֶשׁ, לֹא וָלֹא;
שָׁנִי – אָדֹם הוּא פִּי-שִׁבְעָה מִפִּיהָ;
אִם שֶׁלֶג צַח – שָׁדָהּ שָׁחוּם כֻּלּוֹ,
שֵׂעָר אִם פַּז הוּא – אָז רֹאשָׁהּ כַּפִּיחַ.
רָאִיתִי שׁוֹשַׁנֵּי-שָׁנִי בֵּין חוֹחַ,
אַךְ עַל לֶחְיָהּ אֵיפֹה שׁוֹשָׁן כָּזֶה?
וְיֵשׁ בְּשָׂמִים שׁוֹפְעִים יוֹתֵר נִיחוֹחַ
מֵרֵיחַ הֶבֶל-פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה.
קוֹלָהּ אֲנִי אוֹהֵב, אַךְ זֹאת לָדָעַת:
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת יוֹתֵר מְרוֹמְמוֹת  –
כֵּן, לֹא רָאִיתִי עוֹד אֵלָה פּוֹסָעַת:
גְּבִרְתִּי, אוֹדֶה, רַגְלָהּ עַל אֲדָמוֹת.
וְעִם כָּל זֶה יָקְרָה לִי עַד אֵין חֵקֶר
מִכָּל אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַשֶּׁקֶר.

כמובן ששייקספיר מגיב בשיר הזה למשוררים בני זמנו, שגם הם, כמו טשרניחובסקי וכמו רבים לפניו ואחריו, ביקשו לפאר בשיריהם את יופייה של האהובה. והוא מסביר ומפרט למה האהובה אינה דומה: עיניה אינן זוהרות כמו השמש. פיה אינו אדום כמו שני. שדיה אינם לבנים כשלג. שיערה אינו זהוב, אלא שחום (גם במאה ה-17 גברים אהבו בלונדיניות!). לחייה אינן ורודות כמו שושנים, את צליל קולה הנעים כשלעצמו אי אפשר להשוות למוזיקה, והבל פיה אינו מבושם. היא אפילו לא פוסעת מעדנות, ורחש צעדיה אינו מזכיר לו אלילה. ואף על פי כן הוא אוהב אותה, והיא יקרה לו, הוא מסביר, לא פחות מכל אישה שאת מעלותיה מתארים בדימויים מופרזים ולפיכך שקריים.

אין ספק ששייקספיר חמד לו לצון בסונט 130. נושא שירו אינו האהובה ויופייה, אלא האמינות האמנותית של יוצרים שנוהגים להשתמש בהשוואות בנאליות, ומשום שהן משומשות שוב אין בהן עניין והן אינן יכולות לשכנע בכנותן.

בכך אי אפשר להאשים את טשרניחובסקי, שאמנם מבכר לשבח את יופייה של אהובתו, אבל עושה זאת בשכנוע נוגע ללב. בימינו קוראי השיר אינם יכולים להפריד את המילים המוכרות כל כך מהלחן והביצוע של שלמה ארצי, שמוסיפים ליופיו של השיר ומעצימים אותו.

סיפורו של שיר x net