שוב הייתי בודד והירהרתי בכל האנשים שפגשתי בזמן האחרון.

אל אלהים, איזו בדידות נושבת מן האתלט הבריא, החזק והשרירי, יאזון? איזו רוח של בדידות באה מפוגלנסט ומדולי?

לא היה לי מה לעשות, לכן התהלכתי אנה ואנה ברחובות, פניתי והלכתי אל גן העיר, שמזמן לא הייתי בו. איש לא היה שם מחמת הגשם. הייתי רטוב, והגשם חדר לתוכי. פתאום עלתה במחשבתי האשה במשקפיים שחשבה אותי לליסטים, כשהצעתי לה לשאת הביתה את הסלסלה. לפני עיני עמדה בהבלט ובבהירות התמונה, כששינתה האשה את דעתה עלי ובכל זאת נתנה לי את הסלסלה לשאת לביתה.

התחלתי להרהר מה עמוקה ומלאת סוד היא האהבה בין אנשים. הרטטתי בחושבי שלעולם לא אדע את סוד האהבה העמוק, את גורם  האהבה, את סוד לבו של האדם, האוהב פתאום עובר אורח זר, נודד זר, שלעולם לא יראה אותו עוד על האדמה שדרך.

פשוט בתכלית הפשטות דיברתי אל עצמי: מי מסוגל להבין את האדם הרוחש פתאום אהבה לאיש עזוב, עייף, שלעולם לא יראנו עוד?

עלו במוחי שורות מספר מתוך שיר של בודלר שקראתי אי פעם:

"ברוך אתה, השולח רחמים
אל לבות הסוסים לבל ידרסו
את השיכורים שנפלו אל אבני המרצפת."

הרחוב, ישראל ראבון, לעברית: ק"א ברתיני, הוצאת הקיבוץ המאוחד