אלזה מורנטה, אישה צעירה מאוד, כמעט נערה, רק בת שמונה עשרה, משוטטת ברחובות של רומא, עיר הולדתה. השנה – 1930. היא גרה לבדה, בדירה שכורה. צעירות מהוגנות בנות המעמד הבינוני, כמוה, אינן נוהגות לגור מחוץ לבית ההורים. או לצאת בגפן. לנסוע באוטובוס. ללכת ברגל בלי ליווי. רומא מסוכנת. בכל קרן רחוב עלול לצוץ גבר שיפסע אחריה, יפתח אתה בשיחה לא רצויה, ינסה לתקוף אותה. אבל היא נחושה להמשיך כך בחייה. מתפרנסת אך בקושי, מהוראה, מכתיבה, לפעמים אפילו נאלצת למכור את גופה כדי לשרוד. למרות הקשיים הרבים היא אינה מעלה בדעתה לשוב אל בית משפחתה, ששם החיים סבוכים ומייסרים: שם גרים בצוותא פרנצ'סקו מורנטה הנשוי לאמה. אלזה נושאת את שמו, אבל הוא אינו אביה האמיתי. האם, יהודייה שמגדלת את ילדיה כקתולים, מתעבת את בעלה החוקי, בזה לו, מאלצת אותו לגור במרתף ולאכול את ארוחותיו בנפרד מבני המשפחה. בה בעת היא מטפחת בגלוי את קשריה עם אבי ילדיה, מאהב יפה תואר ששם קץ לחייו בשנת 1943.

אלזה מורנטה חייתה כך לבדה עוד שבע שנים, עד שהכירה את האיש שתהיה נשואה לו במשך עשרים שנה, עד שנת 1961, הסופר המצליח אלברטו מורביה, יהודי למחצה, כמוה. מורביה פתח בפניה באחת את דלת הכניסה לחיי התרבות והרוח של ארצם. באמצעותו הכירה את טובי הסופרים והאמנים, והחלה לפרסם סיפורים קצרים בכתבי עת ואף בספר. חיי בני הזוג השתנו באחת לאחר שמוסוליני כרת ברית עם היטלר והחל לחוקק חוקים אנטישמיים. מורביה הואשם בפעילות אנטי-פשיסטית חתרנית. בני הזוג נסו לדרום איטליה והסתתרו בכפר קטן, שם גרו ביחד בחדר אחד במבנה מרוצף בבוץ. איכרים תושבי המקום עזרו להם לשרוד.

בתום המלחמה החלה היצירה הספרותית של שניהם לפרוח. מורנטה הרבתה לכתוב על רדיפות ואי צדק, על ילדים נטושים ועל כוחה ההרסני של אהבה הורית. על מוראות המלחמה כתבה בספרה המפורסם ביותר אלה תולדות, שבשפות אחרות נקרא פשוט "היסטוריה". הספר מופיע לא פעם ברשימות 100 הספרים החשובים שנכתבו במאה העשרים. עלילתו מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. היא עוקבת אחרי ההיסטוריה של איטליה ואחרי קורות חייו של ילד שהרתה אישה איטלקייה, יהודייה למחצה, מחייל גרמני שאנס אותה. כבר בשנה הראשונה אחרי שיצא לאור באנגלית הוא נמכר ב-800,000 עותקים. "זאת הפעם הראשונה," נכתב בעיתון ניו יורק טיימס, "שאנשים שנוסעים ברכבת או יושבים בבתי קפה משוחחים על ספר – על הספר של מורנטה – ולא על אליפות הכדורגל או על השערורייה האחרונה.."

"מי הסופר או הסופרת האיטלקיים החשובים ביותר בני זמננו?"  נהגו אנשים לשאול את אלברטו מורביה במשך שנים.

"אלזה מורנטה," הייתה תשובתו הקבועה.

אין להטיל ספק בכנות דבריו, רק משום הקרבה ששררה ביניהם. לא רק מורביה ראה בה גדוּלה אמנותית. "מעולם לא היו סופרת או סופר איטלקי כה אהובים וכה שנואים, שמרבים כל כך לקרוא את ספריהם, וגם להתעלם מהם, כמו אלזה מורנטה," כתב עליה אחד המבקרים האיטלקיים.

חרף ההערכה הרבה שחש מורביה כלפי רעייתו, לאחר שנפרד ממנה סיפר כי הרגיש רווחה ושחרור כמעט גופני. "זה היה כאילו שיצאתי מתוך יציקת גבס מכבידה," תיאר את תחושותיו.

כשהייתה בת שבעים ואחת ניסתה אלזה מורנטה להתאבד. היא בלעה כדורי שינה ופתחה את ברז הגז בביתה, אבל ניצלה כי עוזרת הבית הוותיקה הקדימה באותו יום להגיע. במשך שנתיים נוספות ומיוסרות חייתה שוב בגפה, מאושפזת בבית החולים, מרותקת למיטתה ולא לגמרי צלולה בהכרתה. לא היו לה ילדים, מלבד אלה שאותם בראה בכתיבתה.