פיליפ ק' דיק, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" Do androids dream of electric sheep? Philip K. Dick

בכל פעם שאני קוראת על חיה שנמצאת בסכנת הכחדה אני חושבת על הספר האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? שראה אור לראשונה באנגלית ב-1968, ובעברית, בתרגומו של עמנואל לוטם, ב-1995.

קראתי את הספר בעברית בסמוך לצאתו לאור, ולפני כמה שנים ניסיתי לצפות בעיבודו הקולנועי, הנושא את השם "בלייד ראנר", בכיכובו של הריסון פורד, והתאכזבתי. (ב-2017 יצא לאקרנים סרט ההמשך "בלייד ראנר 2049". לא נראה לי שאצפה בו).

הספר שהסרט הוא עיבודו־לכאורה, איננו "מותן פעולה עתידני", כפי שהוא מוגדר בוויקיפדיה. אפילו רק מעצם שינוי השם אפשר להבין את הפער הגדול שמתקיים בין הספר לסרט. הפירוש המילולי ל"בלייד ראנר" הוא "מבריח הסכינים". אבל עניינו העיקרי, העמוק, של הסופר, פיליפ דיק, טמון בכותרתו המקורית של הספר. עיקרו לא בהרפתקאות ובמרדפים, גם אם אלה קיימים בו, אלא בהגות עמוקה ובתהיות משמעותיות באשר לקיומנו כאן, על פני כדור הארץ, שאלות שהולכות ומתחדדות בשנים האחרונות בקצב מואץ, עקב שינויי האקלים והנזקים הסביבתיים שהם גורמים. 

כמעט כל החיות נכחדו בעולם הדיסטופי, אפוף האבק הרדיואקטיבי, של הספר. איש אינו גר בבתים הנטושים, בערי הרפאים. בדירות הריקות מאדם מתחולל "kipple", מילה שטבע פיליפ דיק, ופירושה – הפסולת והבלגן שמתרחשים ומצטברים בהיעדר מעורבות של בני אדם… המתרגם לעברית השאיר אותה בתעתיק עברי: "קיפל".

למרבה השעשוע ההווה של הספר מתרחש ב-2021: מסתבר שפיליפ דיק האמין כי מלחמת העולם השלישית, הסופנית, תתרחש עוד לפני ימינו אנו…

בני האדם המעטים שנותרו על פני כדור הארץ – רובם היגרו מזמן אל "המושבות" שבכוכבי לכת אחרים – עורגים ומתגעגעים אל החיות שאינן עוד. הרכוש הנכסף ביותר שיכול להיות לאדם הוא חיה כלשהי: צפרדע, כבשה, יען… כדי לספק את הכמיהה הזאת מתאפשר להם לרכוש תחליפים: חיות חשמליות, מלאכותיות, שאינן יכולות, כמובן, למלא את החסר, שהרי אי אפשר ליצור אתן קשר הדדי ואמפתי!

אל בני האדם המעטים שעדיין חיים כאן הצטרפו אנדרואידים: רובוטים משוכללים מאוד, דמויי אדם. אלה עשויים טוב כל כך עד שבני האדם מתקשים להבחין בין ייצור אנושי לרובוט, וזאת בעיה, שכן האנדרואידים, שמיוצרים במושבות, מבקשים להכחיד את בני האדם המעטים שנותרו על פני כדור הארץ. הם אוייבי האנושות.

כדי להבחין בין אנדרואיד לייצור אנושי פיתחו בני האדם מבחן דמוי פוליגרף שנועד לאתר אצל הנבדק סימנים לאמפתיה. מחברים אותו למכשיר ושואלים אותו שאלות כמו למשל – אתה יושב במסעדה, כמו אלה שהיו בכדור הארץ בעבר הרחוק – ומגישים לך צדפות חיות, ששולקים אותן לעיניך במים רותחים. או – אתה מגיע לבקתה קטנה בהרים ומגלה שהיא מעוטרת בראשי צבאים מפוחלצים. בן אדם אמיתי יגיב ברתיעה, בתחושה של זוועה. אנדרואיד "יודע" אמנם איך הוא אמור להגיב, אבל גופו לאו דווקא מציית לו, וכך אפשר לגלות שלא מדובר בייצור אנושי.

מה פיליפ דיק אומר לנו, בעצם? כמובן: שהמנהגים שלנו כאן, כיום, בהווה שבו הוא כותב (או בעתיד שבו הספר ימשיך להיקרא…) – למשל אכילת חיות – הם בלתי נסבלים, מחרידים וברבריים ושמי שיש בו ניצוץ של אנושיות לא אמור לשתף פעולה עם זוועות כאלה.

על הדעת עולה דמותו של גארי יורופסקי, אקטיביסט שפועל למען זכויות בעלי חיים ומקדם את הרעיון שעלינו להיות טבעונים. יורופסקי הפיץ כזכור הרצאה מצולמת שבה תיאר את הזוועות של "תעשיית" הבשר.

נראה כי פיליפ היה סומך את ידו על משנתו של יורופסקי.

מעניין לקרוא את הספר גם כדי לבחון איך סופר בשנות ה־60 של המאה ה־20 דמיין את העתיד. הוא חשב שכל שיחות הטלפון יהיו חזותיות, ולא העלה על דעתו שגם כאשר האפשרות קיימת, רוב בני האדם יעדיפו לדבר בלי להיראות… מצחיק להיווכח שכדי לטלפן, בעתיד שמצייר פיליפ דיק, יש עדיין צורך בתיווך של מרכזנית, והטלפונים הציבוריים מופעלים באמצעות מטבע, כמו בימים שבו כתב את הספר… דיק לא יכול היה כמובן להעלות בדעתו את קיומו של האינטרנט, לכן בני האדם מסתייעים בספרים ובחוברות כדי להעריך את שוויה הכספי של חיה שהם מבקשים לרכוש… האנושות נשלטת בידי הטלוויזיה, שמשדרת לאורך כל שעות היממה – מי חלם בשנות ה-60 על תקופה שבה מרבית הצעירים בכלל לא מחזיקים טלוויזיה בבית, ומעדיפים לצרוך תוכן באמצעים אחרים.

כל אלה קוריוזים משעשעים, אבל לא מהותיים. בעיקרו שומר הספר על העניין שעורר כבר בשנות ה־60, שהרי נהפך לספר פולחן ולתופעה תרבותית.

לאחרונה קראנו דיווחים לפיהם Lamda – בינה מלאכותית שיצרה גוגל – מתיימרת להיות בעלת תודעה, עד כדי כך שהחשש הגדול ביותר שלה הוא שיכבו אותה.

במוזיאון המדע בירושלים, באגף העוסק במחשבים, תלויה על הקיר הכתובת:

היום הזה עדיין לא הגיע, אבל מי יודע, אולי הוא באמת קרב ובא?