נורית ירדן: לאן מוביל המסע שהחל בארוחה משפחתית

בכל פעם שנורית ירדן מגלה מה המקום הבא שאליו תיסע לשבוע, אוהדיה מתמלאים בציפייה: מה תביא משם?

ירדן היא צלמת שיצירותיה מספרות תמיד, עם ובלי מילים, לנו – עלינו, ועל החברה שבה אנחנו חיים.

כך למשל כתבה טלי תמיר על ספר האמן של ירדן ארוחה משפחתית, שראה אור ב 2007 (הוצאת חרגול ועם עובד): "נורית ירדן מעניקה בנדיבות מתנה אינטימית: 'שש ארוחות גורמה מתוך קופסת המתכונים שירשתי מאמי'. אמה, שאותה היא מכנה 'אשתו של ד"ר ירדן', הייתה טבחית מעולה, אמנית המטבח, שארוחותיה היו שם דבר בקרב מכריה וידידיה, ובעזרתן טוותה סביב שולחן האוכל המשפחתי קורים של התמכרות לעינוג הקולינרי ולנחמה שהוא מביא עמו. לאחר מותה ירשה הבת את המתכונים של האם, אך במקום להיכנס למטבח, לקשור סינר לגופה ולהמשיך במסורת המפוארת, בחרה להעתיק את מתכונת הידע הנשי והטעם הטוב לתוך תבנית של ספר-אמן, והניחה בכל עמוד – ממש כמו שכבות הפְּריקָסֶה בתנור – שכבות של טקסט, דימוי ומילה. בתחתית ה'סיר' היא הניחה מילה – כותרת – המתפקדת כמו העדשה מתחת לערימת המזרונים שעליה ישנה הנסיכה: 'עוקצת', מטרידה ומדירת שינה, כמו הייתה גרגר פלפל חריף בתוך לפתן מתוק…"

בארוחה משפחתית ליוו את הדימויים כותרות אבוקטיביות. למשל, בדף הנושא את הכותרת "קינוח" רואים מתכון ל"פרפה", כתוב בכתב היד של אמה של ירדן, ובצמוד אליו – רגליים, קצה שמלה וזרוע של נערה:

הכותרת "באתי לשחק" מלווה דימוי שרואים בו ילדה קטנה, כבת ארבע או חמש, מגישה לצלם פרח, ועל פניה חיוך כבוש, זהיר, תמים ונוגה. (המילים הללו, "באתי לשחק" לא יכולות שלא להעלות על הדעת סצנה רבת עוצמה, מזעזעת ובלתי נשכחת בסרט "מים" של הבימאית ההודית דיפה מהטה, שם ילדה קטנה מאבדת לעד את תמימותה, זמן קצר אחרי שהיא אומרת אותן.) הקורא והמתבונן הרגיש יכול ואמור לחבר את הנקודות שבין הדימויים והכותרות, ולספר לעצמו את הסיפור ההולך ומתהווה.

במהלך השנים עברה ירדן מעיסוק בבית ובמשפחה למחקר ויזואלי של המרחב הציבורי הישראלי. היא צילמה במשך כמה שנים את אזור מגוריה במרכז תל אביב ועם הזמן התרחבה זירת הפעולה שלה מתל-אביב לכל הארץ. הרצון להכיר את החברה שבה היא חיה ולהבין טוב יותר איך המרחב הציבורי משקף אותה, הוביל אותה ליזום את "שהות": פרויקט רזידנסי עצמאי מתמשך בארץ, שהחל בדצמבר 2015 ומועד סיומו לא ידוע. במסגרת זו היא נוסעת שלוש פעמים בשנה ליישוב שהיא לא מכירה, למשך שבוע ימים. מוצאת איש קשר שעוזר לה להשיג מקום לינה ומקשר אותה עם כשישה או שבעה פעילים חברתיים מקומיים. היא קובעת איתם פגישות מראש בשלושת הימים הראשונים של השהות, לומדת מהם על המקום, כותבת יומן עם ציטוטים מתוך השיחות, ובשאר הימים היא מצלמת. המטרה שלה היא להיות בכל סוגי היישובים, מכל המגזרים. נכון להיום היא שהתה בשלושה עשר ישובים.

בשיתוף עם המעצבת רנה רזניקוב יצרה ירדן ספרייה דיגיטלית מהחומרים הוויזואליים והטקסטואליים שהצטברו, ספר לכל מקום בו שהתה, והעלתה את הספרייה לאתר שלה. כל ספר ערוך בדרך דומה כשתצלום של המטבח בדירה שבה שהתה פותח אותו, אחרי כן באים הציטוטים מתוך המפגשים שקיימה עם הפעילים בישוב ורק אז מגיעים התצלומים. זאת במטרה שהצפייה בספרים תהיה דומה לדרך שבה נערך המסע שלה: הגעה לדירת השהות בישוב, פגישות עם הפעילים ולבסוף ימי הצילומים.

הציטוטים אינם מסבירים או מפרשים את התצלומים, כשם שהדימויים אינם מפרשים את המילים. שני המבעים נועדו ביחד להרחיב ולהעמיק את התמונה, ולהדגיש את התפרים שבין המילים לבין הדימויים. לדבריה הציטוטים נבחרים בעיקר אם יותר מאדם אחד אמר אותם, כך שהם  משקפים כנראה הלך רוח של המקום באותו זמן.

מעבר להצגת הפרויקט באתר שלה, חיפשה ירדן דרך להציג את החומרים שהצטברו באופן נוסף, שיתחבר לדרך העשייה של המסע עצמו. לכן היא מציגה בחודשים האחרונים את "שהות" בסדרת מפגשים עם קהלים שונים ברחבי הארץ: סטודנטים לאמנות וקבוצות מהקהל הרחב. מאחר שהיא מציגה את הפרויקט ובה בעת ממשיכה ליצור אותו, לעיתים קרובות מציע לה מישהו מהמשתתפים במפגשים האלה לשהות בישוב שלו, וכך היא זוכה באנשי קשר חדשים, שמאפשרים לה להמשיך לשהויות נוספות.

בדיון שנוצר בסוף כל מפגש היא מזמינה את המשתתפים להיכנס לספרייה הדיגיטלית באתר שלה ולהמשיך לעקוב אחרי התפתחות המסע.

מדובר בפרויקט אמנותי וחברתי מהמעלה הראשונה: מרתק, מעורר מחשבות, וגם מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה. 

עוספיא, 2017

מושב תימורים, 2019
מעלה גמלא, 2019