בן העשר וחצי אמר מיד, להפתעתי: “אבל זה לא ספר חדש, כבר קראתי אותו…” ולא היה מעוניין לקרוא אותו שוב, ולשתף אותי בדעתו.

גם אני כבר קראתי – ומזמן – את שני הסיפורים הללו, שכתבה גילה אלמגור. זכרתי עד כמה התרגשתי מהם, כמו גם, כמובן, מהסרט “הקיץ של אביה” שבו גילמה אלמגור את דמות אמה, ובכל זאת, ובניגוד לנכד, החלטתי לשוב ולקרוא אותם.

גיליתי שיופיים לא התפוגג במרוצת השנים, ואולי אפילו נוסף משהו לעוצמתם, להשפעתם עלי כקוראת, לעצב ולכאב, אבל גם לחסד המיוחד שניחנו בהם.

מאז שהקיץ של אביה ראה אור לראשונה נהפכה סצנה מתוכו למטבע לשון: “מי מפחד מהקיץ של אביה?” שואלים בבלוג שכותבו מספר בו על אירוע שאף אחד מהמוזמנים לא הגיע אליו; הכותרת “הקיץ של אביה – גרסת הפייסבוק” הופיעה במאמר ב”ישראל היום”, המתאר חשש של ילדה בת עשר שאיש לא יגיע למסיבת יום ההולדת שלה, וב-ynet הופיע מאמר שכותרתו “הקיץ של אביה: חתונה על המונדיאל זה סיכון” שמסביר מדוע לא כדאי לקבוע מועד של חתונה במהלך משחקי כדורגל חשובים. הכול יודעים שהביטוי “הקיץ של אביה” נלקח מהסצנה הבלתי נשכחת בספר, ואחרי כן – בסרט, שבה האם פגועת הנפש מכינה לבתה הקטנה חגיגת יום הולדת, שילדי השכונה לא הגיעו אליה.

סצנת יום ההולדת שבסרט אף זכתה במקום הראשון במצעד 70 הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגילה אלמגור סיפרה כי היא “כמעט אחד לאחד כמו שהיא נעוצה בזיכרון שלי.”

יכולתה של אלמגור לספר את סיפורה העצוב, הנוגע כל כך ללב, העניקה לו פשר ומשמעות, במובן הוויקטור פראנקלי של המילה. אלמגור נתנה בו את רשות הדיבור לא רק לעצמה, הילדה היתומה מאב שנאלצה לגבור על התמודדויות קשות מנשוא; היא העניקה קול גם לילדים אחרים שנאלצים להתגבר על ילדות בלתי אפשרית, ולצמוח ממנה אל חיים של הצלחות, מימוש עצמי והישגים.

הסיפור השני, “עץ הדומים תפוס”, מתרחש ארבע שנים אחרי “הקיץ של אביה”. עלילתו נפרסת בתוך פנימייה לילדים שאיבדו את משפחותיהם, רובם – בשואה, ואחרים, כמוה, כאן בארץ ישראל. הסיפור נפתח בוויכוח המוכר היטב לכל מי שחי בשנות החמישים, או חקר את אותה תקופה: “האם על ממשלת ישראל לקבל פיצויים ממשלת גרמניה על פשעי הנאצים או לסרב?” זכור היטב “נאום השילומים” שנשא מנחם בגין בינואר 1952, ובו טען, בין היתר, כי הסכם השילומים אינו מוסרי. האם לילדה כמו אביה, גיבורת הסיפור, שנולדה בישראל, יש זכות להביע דעה? ומה יטענו חבריה לפנימייה, אלה שנולדו וגדלו שם, באירופה, ואיבדו בשואה את הוריהם ואחיהם?

הסוגיה היא רק הרקע ההתחלתי לשני סיפורים אנושיים הנפרסים בפנינו ב”עץ הדומים תפוס”: האחד – סיפורה של יתומה שאביה, כך התברר, נשאר בחיים ואיתר אותה, והיא אמורה עכשיו לנסוע אליו לפולין, והאחר – זה של ילדה שגבר ואישה טוענים שהם הוריה, אבל היא מסרבת ללכת אליהם.

בשנות החמישים התגלו סיפורים רבים כאלה, וגילה אלמגור מיטיבה לתאר אותם, את סערות הנפש שגרמו, כמו גם את הווי החיים המיוחד בפנימייה, ששימשה בית חלופי לילדים.

מרגש מאוד לקרוא על הקשרים האמיצים שנוצרו שם, בפנימייה, ואיך הילדים החוסים בה נהפכו למשפחה חלופית, תומכת ואוהבת. הסיפורים כתובים היטב: בונים את המתח ההולך וגובר, ואת ההתרה. אין בהם בהכרח נחמה ישירה, שכן לא לכל סיפור יכול להיות סוף טוב, אבל בכל זאת, גם כשעלילת החיים עצובה להפליא, יש בכתיבתה של אלמגור ממד חשוב מאוד של חסד. אנחנו נוכחים שאפשר להתחזק ולתמוך בזולת, גם כשהמציאות מרה וקשה מנשוא, ולומדים מה כוחה המרפא של האהבה.

טוב עשתה הוצאת עם עובד שהוציאה שוב לאור את שני הסיפורים היפים והחשובים הללו. יש לקוות שדור חדש של קוראים יזכה להגיע אליהם ולקרוא אותם. למרבה השמחה, בסופו של הספר נוספו אחרית דבר מאת תמר הוכשטטר, וכמה תצלומים מתוך הסרט, כמו גם איורים מאת מריאנה רסקין, שפזורים לאורכו.

ב-29 באוגוסט 1897, כלומר – מחר לפני 125 שנים – התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. בסמיכות אירועים שמן הסתם אינה מקרית, ראה אור החודש עותק חדש של כתב העת במה, והוא מוקדש כולו לבנימין זאב (תיאודור) הרצל, מי שיזם והנהיג את הקונגרס, ואף הצהיר: “בבאזל הקמתי את מדינת היהודים”.

הבחירה בהרצל אינה מובנת מאליה. לכאורה – מה הקשר בין העיתונאי והסופר שכתב את אלטנוילד, הרומן האוטופי שבו חזה את הקמתה של מדינת ישראל, לבין כתב עת העוסק בתיאטרון?

עלי להודות: לא ידעתי שהרצל היה גם מחזאי, שחלק ממחזותיו זכו להצלחה בימתית. אפשר להבין מדוע הוקדש להרצל גיליון של כתב עת העוסק בענייני תיאטרון, וביותר מאשר מובן אחד, כפי שאפשר להיווכח.

בפרק הראשון, “בימוי והפקת הקונגרס בבאזל”, נראה כיצד השפיעו כישרונותיו הבימתיים של הרצל על ארגון ועיצוב הקונגרס הראשון (שבעקבותיו התקיימו כמובן קונגרסים רבים נוספים, רובם אחרי מותו של הרצל ב-1904). ראשי הפרקים של הפרק מעידים על הקשר שהיה בין הרצל לתיאטרון. אלה שמותיהם: “האולם”, “השחקנים”, “התלבושות”, “ההצגה”, “הבמאי” ו”השחקן הראשי”. מסתבר שהרצל הקפיד מאוד על כל מרכיבי המופע הגדול שתכנן.

כולנו זוכרים את התצלום של הרצל עם הצילנדר, כפי שנראה באותו קונגרס ראשון. מסתבר ש”בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח”: הרצל ביקש לשוות לדיונים חגיגיות ממלכתית. לפיכך כשנורדאו “התמרד” וסירב ללבוש בגדים מהודרים כל כך – לא היה פשוט לשכור אותם, ונורדאו גם לא הבין בשביל מה זה טוב – “אני לא מוכן ללבוש פראק, ודאי לא בעשר בבוקר”, אמר, הרצל הסביר לו את הרציונל להחלטה: “כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס הציוני כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם”. הוא הסביר גם ש”מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש לחבוש אותו.”

מסתבר שהרצל “ביים את הפוליטיקה”, ועשה את זה “בטקסים מפוארים ומתוכננים היטב,” שכן היה במהותו “איש תיאטרון שעבר לפוליטיקה.” הרצל ראה בקונגרס הראשון “בראש ובראשונה בימוי של חזית מדינית ריאליסטית, שבאמצעותה אמורה הייתה לקום המדינה היהודית.”

הפרק השני, שאותו כתב דן וינר, נושא את השם “הולדת הציונות מרוחה של הוואגנריות הרצל ונורדאו: [השראה] מבימת האופרה של תחייה לאומית”. מרתק ומפתיע לקרוא על השפעתו של המלחין הגרמני ריכרד ואגנר על הרצל וחזונו. ואגנר היה, כידוע, אנטישמי מוצהר, וראה בעצמו לא רק מלחין אלא גם פילוסוף. “היהודים הם נחיל תולעים בגופה המת של האמנות”, כתב, וגם הסביר ששנאתו ליהודים “נחוצה לטבע כמרה לדם.” היטלר אמר לימים כי “מי שרוצה להבין את גרמניה הנציונל־סוציאליסטית חייב להכיר את ואגנר.”

הרצל ידע מן הסתם שוואגנר אנטישמי מושבע, אבל בכל זאת הוקסם מהמוזיקה שלו. הוא סיפר שכשכתב את ספרו אלטנוילד (או – מדינת היהודים) עבד עליו במשך כל שעות היום, “והמזור היחיד שעמד לי בערבים היה שמיעת המוזיקה של ואגנר, ובמיוחד ‘טאנהויזר’, אופרה ששמעתי לעתים קרובות, ככל שהועלתה לבמה.”

כותב המאמר טוען כי ואגנר “יישם באופרות שלו את מיזוג האמנויות הכולל את חושי השמיעה והראייה”, וכי “הרצל החליט להגשים תפיסה זו בחזון הציוני שלו.” לדעתו, אפשר להבין את התלהבותו של הרצל מ”טאנהויזר”, שכן האופרה “עוסקת באציל אירופי שביקר בארץ הקודש […] וחיפש את גאולת הנפש”. הרצל בחר באופרה אחרת של ואגנר, יצירה שהיא לדברי דן וינר פוליטית, לאומנית ואנטישמית: “אמני הזמר מנירנברג”, “כדי להביע [באמצעותה] באופן מזוקק את חזונו,” וזאת מכיוון ש”אימץ לעצמו את רעיון עימות התרבויות המופיע אצל ואגנר.” בעיני הרצל, כך נטען במאמר, “העימות הוא בין היהדות הגאה לבין היהודים הפחדנים, הנטמעים והנטבלים”, כדבריו.

לטעמו של כותב המאמר אי אפשר להפריז בעוצמת השפעתו של ואגנר על הרצל, גם אם ידע היטב על תרומתו של המלחין לאנטישמיות המודרנית. ” ואגנר שימש להרצל […] נקודה ארכימדית שממנה זינקה הציונות”. עד כדי כך!

הפרק הבא הוא “[יחסי ציבור] הרצל כבמאי, מפיק ויחצ”ן”. כתב אותו מרדכי נאור, שמתאר את הקונגרס הציוני הראשון כ”הפקה בין־לאומית”. גם נאור עומד על משמעות הבגדים שהרצל תבע ממשתתפי הקונגרס ללבוש: “הפראק השחור והעניבה הלבנה הפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הציונית”, הוא כותב, ומצטט תיאור של הסופר מרדכי בן עמי שכתב על כניסתו הדרמטית של הרצל: “”מה זאת? אין זה הרצל הידוע לי מכבר, לא זה שראיתי אך אתמול בלילה. לפנינו דמותו הנפלאה של בן-מלכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו ד”ר הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם פתאום מקברו, כאילו התרחש לעינינו פלא היסטורי. וכלום לא היה זה פלא? במשך רגעים אחדים רעד האולם מזעקות-שמחה, ממחיאות כפיים וקולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום הגדול של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ועומד לפנינו משיח בן דוד. חפץ אדיר קם בלבבי, כורח פנימי, לקרוא לתוך ים סוער וצוהל זה בקול גדול: יחי המלך!”

יחי המלך! לא פחות!

מעניין מאוד גם הסיפור הקצר על מעורבתו של הרצל בעניינים דיפלומטיים: כשביקר בארץ ישראל בפעם השנייה זכר בשבמקווה ישראל מתכוונת מקהלת הילדים לשיר שיר צרפתי באוזני הקיסר הגרמני, שערך סיור במקום. הרצל “הבין שהדבר אינו רצוי, בשל יחסי האיבה בין גרמניה לצרפת בעת ההיא”, לכן “לימד במהירות את המקהלה את ההמנון הגרמני”, ומוסיף כותב המאמר: “יש להניח כי שירת ההמנון הגרמני בעת שהקיסר נעצר לשוחח עם הרצל, מול שער מקווה ישראל, תרמה להצלחתה של השיחה, שהפכה מאז לאבן־פינה במיתולוגיה הציונית.”

בפרקים הבאים “[מיתוג] ליליין והציונות”, שכתב חיים פינקלשטיין, “[שיווק] שלום עליכם כ’סוכן השיווק של הרצל”, מתוארים הקשרים שהיו בין הרצל לצייר ליליין, ועם הסופר שלום עליכם, ומובא גם מחזה קצר מאת האחרון.

הפרק “הנפשות הפועלות בחיי הרצל” מונה את… שלל הנפשות הפועלות הרבות של המקורבים שעזרו לו לקדם את הגשמת החזון הציוני “תוך שימוש בכל האמצעים היצירתיים והכריזמה שלו.” מי לא מופיע כאן? החל בידועים והמוכרים כמו למשל נפתלי הרץ אימבר, חיים וייצמן, סטפן וייז [למעשה – סטיבן וייז…], שטפן צוויג, הקיסר וילהלם השני, וכלה בשמות שאבד עליהם הכלח, למשל – יוסף מרקו־ברוך שהתנגד להרצל ונאבק בו, כי האמין בכיבוש הארץ בכוח הזרוע. בניגוד מוחלט להרצל, אותו מתנגד מיליטנטי נעלם מהתודעה הציבורית. הפרק חשוב, שכן הוא משמש מעין לקסיקון־אישים שאפשר להיעזר בו כשקוראים על התקופה או חוקרים אותה.

הפרק “הפרוטגוניסט, ציוני־דרך בחייו של הרצל (1860 – 1904)” משרטט את קורות חייו של האיש, ומספק תצלומים שלו לאורך חייו, בהתאם לציוני הדרך המוזכרים.

הפרק “המחזאי הרצל וחלומו לכבוש את בימות אירופה – סקירה כרונולוגית של מחזותיו של הרצל (1880 – 1901)” מספק רשימה מסודרת של המחזות, תכניהם והשנים שבהן כתב אותם הרצל.

בפרק “ממחזה לחזון מבוא למחזה ‘הגטו החדש'”, שכתב יהודה מורלי, טוען הכותב שבניגוד למה שנהוג לחשוב, לא משפט דרייפוס היה הטריגר שהשפיע על תפיסת העולם של הרצל ועל חזונו הציוני, אלא מחזה שהוא עצמו כתב. אותו מחזה היה “מה שהביא למהפך”. לדעתו של מורלי אלטנוילנד הוא “המשך ישיר של ‘הגטו החדש'”, והרומן “מבוסס על דמויות דומות לאלה שבמחזה, אך גורלן, בחברה החדשה שהרצל חולם עליה, הוא אחר.”

הפרק הבא מרתק ממש. המחזה “הגטו החדש” מובא בו בשלמותו. מעניין מאוד לראות את הקונפליקטים שמשתקפים בו: הסוציאליזם של יעקב, עורך הדין המצפוני, שנאבק נגד בעל מכרות, אציל גוי שמתעשר על חשבון הפועלים; הנצלנות הצינית והערמומיות של המתעשרים היהודים שאינם מהססים להונות את זולתם כדי לגזול את ממונו. יהודי שהמיר את דתו מבהיר: “התנצרתי כי ניסיתי לפתור את הבעיה היהודית מההיבט האישי” (מדהים להיווכח שכבר בסוף המאה ה-19 נחשבו היהודים, אפילו בעיני עצמם, ל”בעיה” שיש לפתור!), ואילו הרב מגן על העשירים וממליץ לעורך הדין לעצום את העיניים לנוכח העוול הנורא והסבל שנגרם לפועלים העניים והאומללים: “אף אחד לא סובל יותר ממה שהוא יכול לשאת. הבורא בחוכמתו הגדולה החליט כך. ככל שתלך בלי נעליים, הרגליים שלך יתחספסו ויתרגלו לכך.” עורך הדין מזועזע: “זאת הנחמה שלך?”

עוד מסביר הרב ואומר ש”האנטישמיות מכריחה אותנו להתאחד ולא לעזוב את אלוקי אבותינו”, ולכן… יש בה “גם דברים טובים”… כמו כן הוא מסביר ש”החוק מגן עלינו” וגם ש”חומות הגטו נפלו.” עורך הדין היהודי משיב: “החומות שרואים נפלו. החומות האחרות עוד פה,” והוא מתנגד לפעילות של יהודים בבורסה, כי “יש תמיד אנשים שמאבדים את הכול בסיפורים האלה של הבורסה, והקורבנות מאשימים את היהודים.” מהמחזה עולה, אגב, שאותם מאשימים לגמרי צודקים!

המחזה מרתק ומאלף, ולא רק מכיוון שהוא מספק הצצה אל העולם הבורגני־יהודי במאה ה-19, ואל היחסים שבין הנוצרים והיהודים. (אחד הנוצרים, ידיד ותיק וקרוב של היהודי, מודיע לו שלא יוכל להיפגש אתו עוד, כי הוא מתכנן ללכת לפוליטיקה וקשר קרוב עם יהודי יזיק לו. זאת האווירה שבה חיו כבר אז גם “המתבוללים”, היהודים שראו בעצמם גרמנים לכל דבר, חוץ מהדת!)

בפרקים הבאים מובאים מכתב קצר, לא משמעותי במיוחד, שכתב פרויד להרצל, מצוטטת צוואתו הספרותית של הרצל, מובא תיאור “פגישותי עם תיאודור הרצל” שכתב שטפן צוויג, ועוד כהנה וכהנה – למשל: קטעי מחזות קצרים שנכתבו בעקבות הרצל.

מדובר אם כן בקובץ שמכיל כל טוב, ואפשר לקרוא אותו בנחת, להתעשר ולהחכים.

ראיתי את שמו המפתה־להפליא של הספר: אני שמחה שאימא שלי מתה, הוא הוזכר במדור הספרים של הניו יורק טיימס. מיד קניתי את הספר. “אני שמחה שאימא שלי מתה?” ככה? שמחה? וכותבת על זה ספר שמצהיר זאת בגלוי, בלי העמדות פנים? ואולי, חשבתי, מדובר בשם אירוני? בהפוך על הפוך?

אכן, כן, בהחלט. מעין הפוך על הפוך. ומצד שני גם לגמרי – לא! כי ספרה של מק’קרדי הוא לא רק כתב האשמה ארוך, מחריד (ולמרבה הפלא – גם משעשע מאוד, בזכות השנינות וההומור של הכותבת), הוא גם תיאור מפעים של מנגנון הגזלייטיג. הספר מראה לנו בדייקנות ובבהירות כיצד התעתוע מתרחש. איך הרס מעמיד פנים של בנייה, איך השונא מתחפש לאוהב, איך רוע בלתי אפשרי יכול להתקיים, לשגשג, ובעיקר – להיחשב כטוב, ואיך הקורבן מאולפת להיכנע, לשתף פעולה, גם אחרי שאמה כבר מתה, בלי להבין בכלל שהיא קורבן. הספר מראה גם מה נדרש מהקורבן כדי שתבין את מה שהיא יודעת, למעשה.

הוא השאיר אותי עצורת נשימה לכל אורך הקריאה.

ג’נט מק’קרדי היא שחקנית מוכרת מאוד (לא לי, אני מודה, מעולם לא שמעתי עליה). בארצות הברית, בעיקר בקרב צופי “ניקל־אודיאון”, היא נחשבת כוכבת. מאחר שיש עליה ערך בוויקיפדיה בעברית, ייתכן שהבורות היא נחלתי בלבד.

אמה של מק’קרדי נאבקה במשך שנים רבות במחלת הסרטן, עד שהלכה לעולמה ב־2013. זמן מה אחרי מותה של האם הודיעה מק’קרדי שהיא פורשת מעולם המשחק. הספר שכתבה מסביר למעשה מדוע. ומה שהיא מפרטת בו מזעזע ברמות יוצאות דופן.

מק’קרדי מספרת לנו על הורות רעילה בעוצמות בלתי נתפסות: על אימא מבעיתה, ועל המנגנון המתוחכם, ההרסני, שבאמצעותו השתלטה על בתה, על נפשה, על גופה, ואפילו לא אפשרה לה במשך כל חייה לכעוס עליה, כי מק’קרדי העדיפה להאמין שאמה היא הטובה, המעניקה, המושלמת ביותר בעולם. גם כשידעה שהיא בעצם נפגעת, לא הסכימה אף לרגע להבין את מה שידעה. כשהפסיכולוגית המטיבה שהלכה אליה אחרי מות האם ניסתה לפקוח את עיניה, עזבה מק’קרדי את הטיפול. עד כדי כך.

ובכל זאת, בייסורים קשים, היא הצליחה לעבור תהליך, עובדה שכתבה את הספר.

החלטתה להפסיק לשחק הייתה שיאו של תהליך ההחלמה וההתפקחות (וגם ההתפכחות, כי בשלב מסוים התמכרה לשתיית אלכוהול). החלום להיות כוכבת לא היה מעולם שלה, אלא של אמה שטיפחה אותה מילדות מוקדמת לעשות הכול כדי להצליח ב”תעשייה”: שיעורי משחק שהבת תיעבה, אבל צייתה, כמו בכל דבר ועניין, והלכה אליהם. שיעורי מחול ופיתוח קול. אודישנים. מק’קרדי שיתפה פעולה עם הכול, נתנה לאמה להלביש לה בגדים ששנאה, לסרק לה את השיער ולתפוס אותו עם סיכות מנצנצות – בלתי נשכח הוא תיאור הסצנה שבה אמה מהדקת לה את השיער עד כאב ותוך כדי כך עונה לטלפון ומושכת לה את הראש, עד שהוא כמעט נתלש ממקומו, כדי להגיע לשפופרת. היא הסכימה לכל גחמה של האימא, אפילו למשל איזה טעם של מנה קטנטנה של גלידה יחלקו (כמובן, הטעם שהיא תיעבה אבל האימא העדיפה). צייתנותה נבעה משתי סיבות: האמונה שאמה יודעת יותר טוב ממנה מה טוב לה ומה היא רוצה, והצורך לרצות אותה, שנבע מחרדה: ההיסטוריה הרפואית של האימא, שלא היססה להשתמש בכל הזדמנות בסיפור הסרטן שחלתה בו. לפני אודישנים קבעה האימא מי משתיהן תספר לבוחנים שהחלימה מסרטן־השד, דרגה 4, וזאת כדי לעורר את רחמיהם ולהגביר את סיכויי בתה לקבל את התפקיד… כל שנה ביום ההולדת שלה, כשמק’קרדי הייתה צריכה להביע משאלה, רגע לפי כיבוי הנרות, היא אמרה בלבה רק דבר אחד: שאימא תשרוד עוד שנה…

כל אלה הם כאין וכאפס לעומת ההתעללות הממשית, המתמשכת, שמק’רדי עברה. למשל: עד גיל שבע עשרה עמדה אמה על כך שהיא תרחץ את הבת, ובאותה הזדמנות, מדי ערב, תבדוק את אבר המין והשדיים שלה, כדי לוודא שלא חלתה. למשל: כשמק’קרדי זכתה סוף סוף לעבור לגור בדירה משלה, שחברת ההפקה מימנה לה, האם התייפחה וסיפרה עד כמה תתגעגע אל הבת, ואז הסתבר שבעצם הבת בכלל לא עוברת לגור שם לבד: האם הגיעה אתה עם התיקים “כדי לעזור לה להתארגן”, ואז – התנחלה בביתה של הבת, ואפילו במיטתה. היא לא תיתן לה לחמוק מבין ידיה! כל לילה, מספרת מק’קרדי, היא נאלצה לישון חבוקה, חנוקה, מיוסרת, בין זרועותיה של האם, וזה כשכבר הייתה בשנות העשרים לחייה! כשניסתה הבת לנהל זוגיות עם גבר נהגה אמה באלימות, הטיחה בה שהיא זונה חסרת לב, וניסתה אפילו לתקוף אותה פיזית!

וכל זה עוד כלום, לעומת אחד החטאים הכי מחרידים המתוארים בספר: איך האם לימדה את בתה, כשהייתה ילדה בת אחת עשרה, להיות אנורקסית! במשך שנים אחרי כן המשיכה מק’קרדי להיאבק בהפרעה, שהומרה לצערה במרוצת הזמן בבולימיה. כשנהגה לזלול ולהקיא התגעגעה אל האנורקסיה, המעודנת והאצילית יותר, כך חשה אז…

מק’קרדי מתארת את התהליך שבו נגמלה מהאמונה שאמה היטיבה אתה ואהבה אותה. כל מי שרוצה להבין מהי הורות רעילה, איך פועל גזלייטינג, ומה צריך לעשות כדי להחלים, מוזמן לקרוא את הספר. הוא מסמר שיער, ומרתק.

התאריך – 24 ביוני, 1940. המקום – לונדון. השחקן והמשורר סטיבן האגרד נפרד לפני זמן קצר מאשתו ומשני בניו, שאותם שלח למקום מבטחים באמריקה. הגרמנים תוקפים אוכלוסייה אזרחית, ותושבי לונדון המנוסים כבר יודעים מה עליהם לעשות בהישמע האזעקה: לרדת במהירות למקלט, או למקום בטוח אחר, ולחכות לצפירת ההרגעה. בתים רבים נהרסו וייהרסו בהתקפות הללו, והאגרד שמח שבניו התרחקו ממוקד הסכנה. כאן בבית, לבדו, הוא חש בטוח יותר: בניו אינם נמצאים עוד בקו האש, הוא אינו נאלץ לדאוג לשלומם ולביטחונם, ועכשיו עליו להשלים שתי משימות: להתגייס כדי להילחם בגרמנים, ולפני כן – לכתוב לילדיו מכתב ארוך, שבו יסביר להם את מניעיו, ואת השקפת העולם שלו בנוגע לצורך לצאת למשימה שכנראה לא ישוב ממנה בחיים. 

הוא פורס בפניהם את דבריו האחרונים: לא רק הסבר ארוך ומפורט, אלא גם – מעין צוואה רוחנית, שבה הוא מסביר להם איך הוא מבקש לראות אותם, את עתידם, את בני האדם שיהפכו להיות. 

ועתה גם אנחנו זוכים לקרוא את דבריו המאלפים, בתרגומם לעברית. 

ידידו של האגרד, כריסטופר האסל, הוסיף לכתב־היד המקורי מכתב מקדים, שגם הוא נכתב בעיצומם של הקרבות: ביוני 1943. רק כעבור שנתיים תסתיים המלחמה. באותם ימים איש לא ידע כמובן מה עוד עתיד להתרחש. האם, מתי, ובאיזה מחיר ינצחו בעלות הברית את הנאצים, ומה יקרה עד אז.

מכתבו של האגרד מרתק, דווקא משום שהוא נכתב בעיצומם של הקרבות, למעשה – די בתחילתם. הוא כותב את המכתב זמן קצר אחרי שהצרפתים חתמו על הסכם כניעה שמזעזע את האגרד. שכן, יש להבין, הנאצים הם בעיניו תמצית הרוע, והמאבק נגדם הוא מאבק למען האנושות, עתידה, ועתיד התרבות כולה. האגרד לא מהסס להסביר עד כמה הוא שונא את הגרמנים: “אני מוצא שאני שונא את הגרמנים באותה ארסיות שבה שנא אותם אבי – ואף יותר ממנו, שכן בעשרים השנים שחלפו, הגרמנים פיתחו במידה מרשימה למדי את כישרונם למעשי זוועה.” אביו שנא אותם כמובן בזמן מלחמת העולם הראשונה, והאגרד טוען, בין היתר, שהסכם ורסאי היה גרוע, כי את גרמניה היו צריכים להביס “עד הסוף”, ממש לפרק אותה, או לחלופין – לאפשר לגרמנים להשתקם, בלי להשית עליהם פיצויים כבדים, שבעטיים יבקשו שוב לצאת למלחמה (כפי שקרה בספטמבר 1939). “לראשונה אני מוצא את עצמי מאמין להיטלר כשהוא אומר שבעלות הברית לא ניצחו במלחמה האחרונה” [כלומר, כמובן, במלחמת העולם “הראשונה”], הוא כותב, ומוסיף: “מובן שלא ניצחנו. לא הכחדנו את הגזע הגרמני, לא צעדנו לברלין, אפשרנו להם לחזור ולהחזיק בחבל הריין וכשלנו בסדרה ארוכה של משגים טרגיים, שסופם במשגה הטרגי מכול – הסכם ה’שלום’ במינכן ב-1938, שבעטיו אנחנו שרויים כעת בתסבוכת גרועה יותר מכל מה שהעם הבריטי נאלץ להתמודד איתו מאז ימי הביניים.” ואת זה הוא כותב כשנה וחצי לפני ועידת ואנזה, שבה החליטו, בינואר 1942, גם על “הפתרון הסופי”, השמדתם ורציחתם של יהודים באשר הם: אם להזכיר את יכולתם של הגרמנים לבצע זוועות שלא יתוארו, כפי שהאגרד כותב. 

אי אפשר כמובן שלא להתייחס לדבריו על הכורח לצאת ולהילחם נגד הרוע, להכחיד אותו, בשום פנים ואופן לא לנסות לפייס אותו, בלי לחשוב על ההווה ולהסיק מסקנות לגביו. כן: אירן. כן: רוסיה.  

“אני מקווה שאתם תהיו בין בוני העולם החדש,” האגרד כותב לבניו, בידיעה שקרוב לוודאי לא יפגוש אותם שוב לעולם (למרבה הפליאה התגלה לי שהאגרד מת אמנם ב־1943, בעיצומה של המלחמה, אבל לא בקרב, אלא – שהוא התאבד, בשל אהבה נכזבת, או משהו כזה…). הוא כותב להם ש”עולם חדש מוכרח לקום”. ואנחנו, מי שנולדו לתוך אותו עולם חדש ומבטיח, מזועזעים לגלות שהרוע בכלל לא הוכחד, שהוא רק שינה את שמו ואת מיקומו הגיאוגרפי. האגרד מתריע: אם הרוע לא יובס, החלופה היא “השמדה עצמית מוחלטת” של האנושות (במיוחד, כך הוא סבור, בזכות אמצעי התקשורת המשוכללים, למשל – הרדיו, שמאפשרים לא רק לרוע, גם לטוב, “לשוחח עם בני מינו מעבר לעולם”. מה היה אומר על האינטרנט? על הטלפונים הניידים? על היכולת שלנו לדעת מה קורה בכל סמטה אפלה בכל מקום בעולם, בזמן אמת?). יש לזכור שהאגרד כתב על “השמדה עצמית מוחלטת” עוד לפני שפצצת האטום ואיומיה המבעיתים הופיעה בזירה העולמית.

מרתק במיוחד הוא הוויכוח שהוא מנהל עם ידיד פציפיסט. הוא נחרץ בדעתו: בעת הזאת פציפיזם הוא בגידה באנושות ובכל מה שטוב בה, ו”הרס של כל הדברים שלמענם חיינו”. 

הוא סבור כי המאבק איננו רק “שאלה של טוב ורע”, אלא שזוהי “מלחמה שבין דיקטטורה לדמוקרטיה, בין מחשבה ממושטרת למחשבה חופשית, מלחמה בין חיים תחת מגף לחיי שאננות, בין הסתגרות כלכלית לסחר חליפין הדדי, בין מכונה לאדם, בין יעילות לעצלות, בין לוחות זמנים ומנגנונים ללבבות ולחיוכי אדם – במילים אחרות, זוהי מלחמה סבוכה עד ייאוש”.

עוד הוא בטוח כי “בערך מחצית העולם תומכת בטוב, ועל כן לא יותר ממחציתו תומכת ברוע,” ומאמין ש”השאיפה המולדת לטוב של לב האדם הטבעי, שהחוש הבוחר בדרך הפעולה החיובית, החיה, המקדמת והבונה” היא זאת שהטבע בוחר בה, “מאז ומעולם”. 

האומנם? 

ייתכן שבשנות השישים של המאה הקודמת הייתי משיבה ב”כן” חד משמעי. היום כבר לא ברור לי. 

מכתבו של האגרד מעניין בעיקר בגלל כל מה שציינתי, אבל גם בשל עיסוקו ומחשבותיו על תחומי העיסוק שלו: משחק, וכתיבה. 

משעשע להיווכח שמצד אחד הוא מסביר מה הסכנות האישיותיות האורבות לפתחו של שחקן, ואז בלי דעת מדגים אותן בהמשך בסיפורים שלו על עצמו…

הספר – בעצם: המכתב הפתוח של אב לילדיו – ריתק אותי לכל אורכו. 

ההסבר של שמו, אשכב לישון בצהריים, נגע ללבי. זהו ציטוט מתוך דבריו של השוטה ב”המלך ליר”: התפקיד האחרון, כפוי הטובה, שגילם האגרד. השוטה, לדבריו, מופיע במחזה הזה תמיד לצדו של המלך ליר, דמות אדירת ממדים שכמובן לוכדת את עיקר תשומת הלב, ואז פתאום, באמצע המחזה, השוטה מודיע שהוא נפרד, פורש, הולך לישון, ככה, באמצע היום, בצהריים. כמו השוטה, גם האגרד נפרד מהעולם לצמיתות, באמצע חייו, כמעט, בעצם, בתחילתם. 

תרגם מאנגלית: ארז וולק

I’ll Go to Bed at Noon: A Soldier’s Letter to His Sons, Stephen  Haggard

 

יום אחד אחרי הצהריים, כשאנחנו לבד, הוא מוציא מהתיק שלו מצלמת פולרויד ושואל אם זה בסדר שהוא יצלם אותי יושבת ליד שולחן הכתיבה הגדול. “אני רוצה לזכור איך נראית כשישבת כאן,” הוא אומר.

אני מתחילה מיד לצחוק מרוב מתח. אני נוגעת לעצמי בפנים ומושכת את השיער. ממש לא בא לי שהוא יצלם אותי. “את יכולה להגיד לא,” הוא אומר, אבל אני רואה את הכמיהה במבט שלו, כמה זה חשוב לו, כנראה. אם אסרב – אשבור לו את הלב. אז אני נותנת לו לצלם כמה תמונות שלי, ליד שולחן הכתיבה הגדול, וליד שולחן הכתיבה שלו, ועוד אחת – על הספה שבמשרד שלו, עם הרגליים שלי מקופלות והמחברת שלי פתוחה על הברכיים. הוא אומר שהוא ינצור אותן לעד. 

בדברי התודה שלה בסיומו של הספר ונסה האפלה שלי, כתבה הסופרת, קייט אליזבת ראסל[1], שהיא מקדישה את הרומן לצעירות הרבות שפגשה במהלך השנים, אלה “שהייתה להן היסטוריה דומה של פגיעה שהתחזתה לאהבה.”

בריאיון לעיתון הארץ הודתה ראסל: “כשהתחלתי לעבוד על הספר בכלל לא חשבתי עליו כעל סיפור של התעללות”. נראה שהכתיבה הובילה אותה לאט לאט אל התובנה המייסרת, הבלתי אפשרית כמעט לעיכול: גיבורת ספרה, ונסה (ומן הסתם גם היא עצמה), הייתה קורבן. לא גיבורה של סיפור אהבה אפל. קשר מיני בין נערה בת חמש עשרה למורה שלה בן הארבעים ושתיים אינו יכול להיות הדדי. ולא, היא לא אשמה. היא לא פיתתה אותו. והוא לא התאהב, לא התחשב, לא היה רגיש. להפך!

כמה שנים, כמה התנסויות, כמה מאמצים נפשיים ורגשיים נדרשים כדי שגם בבגרותה תצליח הנערה להבין ולהשלים, עם היותה נפגעת? האם אפשר להאשים אותה על כך שלקחה על עצמה את כל האחריות (את כל האשמה!) ופטרה את המתעלל, לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני העולם? האם אפשר לטעות בהבנה של מה שקרה לה, רק מכיוון שהמשיכה להיות בקשר עם הפוגע?

הרומן מאפשר לקוראיו להבין מבפנים, לעומק, את המנגנון המתעתע, את עוצמות ההרס והבלבול, את הסתירות הפנימיות הבלתי פוסקות שמתקיימות בתודעתה של נפגעת שממשיכה במשך שנים להתכחש לפגיעה (מי כמוני יודעת: שהרי עד גיל חמישים גם אני אימצתי את דבריו של הפוגע בי, שהסביר לי “אני רק רוצה ללמד אותך, לטובתך!”), ועושה זאת לאט וביסודיות.

אני חושבת על שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד. הקשר בין השניים נותק כשפרויד פיתח את “תיאוריית המשאלה”, לפיה ילדות שסיפרו על פגיעה מינית במשפחה לא נפגעו באמת, בעולם המציאות, אלא רק פנטזו. פרנצי התנער מהתיאוריה של המורה שלו וכתב על ההבדל בין “שפת הרוך” הילדית ו”שפת התשוקה” של האדם הבוגר: “דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך.”

המבוגר הפוגע אינו מבין, או שאינו רוצה להבין, שהילד, לרוב – הילדה! – בכלל לא בשלה לקשר מיני, ושהתוצאה של כל קשר כזה,  אפילו אם לא התקיימו יחסי מין מלאים, וקל וחומר אם התקיימו, גם אם לכאורה “בהסכמה”, יפגע בנפשה לצמיתות.

זה בדיוק מה שאנחנו רואים ברומן שלפנינו. הנפגעת העיקרית, גיבורת הרומן, היא ונסה, שמספרת על מה שקרה לה בהיותה בת חמש עשרה, ובמישור זמן אחר, על מה שקורה לה כעבור כעשר שנים. מראה לנו, בלי להבין מה היא מראה, את התוצאות ארוכות הטווח של הפגיעה שהתחזתה לסיפור אהבה. אבל לא רק ונסה, אפילו טיילור, דמות משנית, ילדה אחרת שבה המורה של שתיהן “רק נגע לה בברך”, לא מצליחה להתאושש מהמיניות הלא רצויה שנחשפה אליה. ונסה שומעת באוזני רוחה את קולו של סטריין, המורה, שואל את טיילור בקוצר רוח, “מתי כבר תתגברי על זה?” ואפילו טיילור עצמה חשה “אבודה ומנסה להבין מדוע זה היה כל כך חשוב, מדוע זה ממשיך להשפיע עליה, עד כדי כך.”

ראסל מיטיבה לצייר את הסבך הרגשי שאותו ונסה מתקשה להתיר. יש לה לאורך הדרך רגעים קצרים של תובנה: למשל, כשטיילור מנסחת למענה את השיטה שאותה נקט סטריין כלפי קורבנותיו: להאשים את עצמו באוזניהן, להמעיט מערכו, ובכך לגרום להן לחוס עליו. רוב הזמן היא מבולבלת ותועה. גם כשהיא נזכרת ברגעים שהיו לה קשים במיוחד, בזמן אמת וגם בדיעבד, למשל, כשסטריין ביקש ממנה במהלך שיחת טלפון שתקרא לו “אבאל’ה” בזמן שהוא מאונן. כבר בעת המעשה הרגישה אי נוחות קיצונית ואפילו גועל וזעזוע, אבל שיתפה אתו פעולה. הרצון העצמי שלה ניטל ממנה. היא משועבדת לו, לצרכיו, לסטיות שלו. הוא עיצב, אילף וטיפח אותה לשמש אותו, וגם כשהיא רואה ויודעת, היא מסרבת להבין.

לפני כמה שנים פרצה בארץ סערה בעקבות התאבדותו של המורה לאמנות בועז ארד, שתחקיר עיתונאי חשף כיצד פגע בתלמידותיו. שני תלמידים־לשעבר בבית הספר שבו לימד ארד חשפו גם הם את הפגיעה שפגע בהם מורה אחר, מנחם נבנהויז, וסיפרו על הנסיבות שבהן בית הספר לא הגן עליהם.

מדהים אותי תמיד להיווכח איך מנגנוני הפגיעה בילדות (ובילדים!) פועלים שוב ושוב באותו אופן, בכל מקום. הרומן שלפנינו מסתיים בהאשמת בית הספר שבו ונסה וטיילור למדו. הם ידעו, טוענת טיילור באוזניה של ונסה, אבל העדיפו לצדד במורה הפוגע, במקום בילדות: טייחו, העלימו עין, היסוו, ולמעשה – האשימו את הקורבן והרחיבו את הפגיעה בה.

ונסה האפלה שלי הוא ספר חשוב: הוא תורם עוד תרומה קטנה להבנת נפשן של נפגעות תקיפה מינית בילדות. והוא גם סוחף ומעניין מאוד.

תרגמה לעברית: קטיה בנוביץ׳

[1]מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

בהקדמה לספרו כמו חותר חיים וייס מתחת לַמּבנה שיציב בעוד רגע. הוא מטיל לכאורה ספק באותנטיות הביוגרפית של הסיפורים שנקרא בעוד רגע, נשען על תקדים שקבעה אמו, שנהגה לספר בדותות על עברה, וכשעימתו אותה עם העובדות – הרי נולדת כמה שנים אחרי שביאליק מת, לכן לא יכולת באמת לשבת על ברכיו בילדותך – נהגה לפטור את הספקן במילה אחת פסקנית: “עובדה”…

“כמוה, גם אני יודע שכוחם של אירועים שלא התרחשו משתווה, ולעיתים אף עולה, על אלו שהתרחשו”, הוא כותב, כדי שנטיל ספק בתיעוד הכמו־ביוגרפי הנמסר בספרו בגוף ראשון. וכשמגיעים אל הסיפור האחרון, “ייפוי כוח” שמו, כבר באמת לא חשוב אם המתואר קרה “באמת”, על כל פרטיו ודקדוקיו, או שחלקים ממנו נבדו, שהרי “מיטב השיר כזבו”, וכל כך לא חשוב אם הסיפורים מסונכרנים בדייקנות עם הביוגרפיה. (אם כי אני חושדת שדווקא כן: הכול קרה כמתואר, אחת לאחת, ושמדובר בעצם לא בסיפורים, אלא בממואר שפרקיו מכונים “סיפורים”).

חיים וייס מספר לנו על התהליך שעבר מילד למשפחה דתית, לצעיר שעזב את הדת רק אחרי שגמרתי לקרוא את ספרו גיליתי שוייס הוא ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת באר שבע, ואפשר בהחלט לקרוא את הממואר כספר של גילוי עצמי, וכתיאור של חוקר־ספרות בהתהוותו. בפרק האחרון וייס כבר נער שמסרב ללכת לבית הכנסת, מקום שמטיל בו רק פחד וכעס, והפשרה שהוא מגיע אליה עם הוריו היא – תפילה קצרה והנחת תפילין בחדר השינה שלהם. הוא נוהג להסתגר שם, את התפילין מניח ברישול, ובשאר הזמן קורא בשקיקה את שבועון לאשה המוסתר בארון הבגדים של אמו. אבל זהו רק שלב בתהליך ההתחלנות וההתוועדות של וייס עם עולם הספרות “האסורה”. בפרק האחרון, היפה כל כך, הוא מספר לנו מה עשה לו שירו המופלא של דוד אבידן “ייפוי כוח”.

הסיפורים מרתקים ונוגעים ללב. שוב אפשר להיווכח כמה קשה היא דרכו של מי שאינו מאמין, והוא נאלץ להמשיך להעמיד פנים, כדי שלא לפגוע בהוריו, וגם, במידה רבה, כי הוא עצמו אחוז אימה מפני העונשים הצפויים לכופר כמוהו. בלבו כבר אין אלוהים, אבל הפחד נותר.

העולם שווייס מתאר זר לגמרי למי שגדלה ברקע שונה כל כך ממנו, עד שקשה כמעט להאמין שאנחנו בני אותו עם. הפרטים השונים רבים לאין ספור. לא רק עניין הדת עצמה, אלא כל אורחות החיים, תפישות העולם, המנהגים. “יום העצמאות עצמו, ספק הועלם, ספק הונח בקרן זווית. בעיני ראשי הישיבות היה יום העצמאות יום ‘ציוני’ (מילה שאותה ספק ירקו, ספק התיזו בבוז בהגייה אשכנזית) מנוגב מכל סממן דתי, יום אפוף הערצת כוח ונעורים ושלא ראוי לבחורי ישיבה להשתתף בו.”

או – עניין איסורי הלבוש. למשל, לבנים מותר לנעול סנדלים, בתנאי שבין כף הרגל לסנדל יחצוץ גרב… הכיפה חייבת להיות “גדולה ונוכחת, שלא כמו הכיפות הסרוגות הזעירות שנחו ברישול מכוון על קודקודיהם מגודלי שער הפרא של נערי ‘הרטמן’, ‘הימלפאב’ ושאר פירות הביאושים של החינוך הדתי־ליברלי”. התהום פעורה אם כן לא רק בין חילונים לדתיים, אלא גם בין זרמים שונים של דתיים.

נוגע ללב התיאור שלפיו מי שמחפש, מוצא אמיתות אסורות גם בתוך תחומי המקום המגודר שבו חי: “‘קיצור שולחן ערוך’ פתח עבורנו דלת שכלל לא ידענו על קיומה”, הוא מספר, שכן דווקא מתוך האיסורים המתוארים שם גילו “עולם רדוף ומאוים, ששכן בו שדה קרב נצחי וחסר סיכוי, רווי בתאוות אינסוף שכולן היו אסורות ובכולן נדרשנו להילחם.”

מרתק לקרוא כיצד נחשף וייס לציונות הדתית, לפער ש”בין מאה שערים להתנחלויות שהחלו לצוץ ביהודה, בשומרון, וברצועת עזה,” ומה שחשו מי ששמעו “סיפורים מפתים ומסמרי שיער על קרוונים שהוצבו באישון לילה, על שמירות ועל רובי קלצ’ניקוב שהממשלה הפקידה בידי אבותיהם.” עניין הקלצ’ניקוב הוא סוגייה בפני עצמה: מי תיארה לעצמה איזו עוצמה כמעט ארוטית יכולים לחוש בו מי שרואים את זולתם אוחז בו על בית החזה, “בהצלב”…

אחד הפרקים המשעשעים והמאלפים ביותר הוא זה שבו מתאר וייס כיצד כשהיה בכיתה ג’ נאלצה המורה חנה “שככל הנראה לא צפתה מעולם בטלוויזיה”, להכניס לשיעור מכשיר טלוויזיה, כיצד “עמדה נפעמת, סקרנית וחרדה אל מול דמותו נטולת הכיפה של המורה” בשידור, איך התפלצה למראה המורה המצולמת, הלבושה בבגד גוף הדוק, ומדוע ביקשה דווקא ממנו, מחיים הקטן, “לרדוף” אחרי המורה ולהסתיר אותה באמצעות חתיכת בריסטול שנתנה לו… צחקתי ממש כשקראתי כיצד “בהפסקה שלפני השיעור, הכניס מושיקו השרת עגלת עץ גדולה שנשאה מכשיר טלוויזיה מכוסה במפה לבנה ככלה ביום חופתה. כולנו נתקבצנו סביבו עת הוסרה במשנה זהירות ההינומה ומתחתיה נתגלתה טלוויזיה ענקית מתוצרת ‘סילורה’, חדשה ונוצצת, שלא עלה עליה עול. התקע ננעץ בשקע, ולאחר מאמצים רבים כוונה האנטנה בעלת שלוש הזרועות, קריינית הרצף נראתה על המסך, וברי”ש מתגלגלת, כמיטב המסורת של אותם הימים, היא הכריזה על התוכנית הבאה שתוקדש להכרת מחזור הדם”…

השתעשעתי מאוד גם בפרק שבו וייס הצעיר אינו מסוגל להתעלם מה”פוטנציאל הקומי הגלום” בסוגיה שאותה למדו בשיעור, כזאת “שמצויה על קו התפר שבין הלכה לאגדה, מעין דיון ששזורים בו זה בזה סיפורים משונים ומושכי לב.” הסוגיה המדוברת הייתה – השאלה “אם הותר לאדם הראשון לאכול בשר בגן עדן או לא,” ובסופה עלתה השאלה “אם ייתכן שחתיכת בשר תיפול אלינו מן השמיים.” הגמרא, מסתבר מבקשת להוכיח שמתקיימת תנועה פלאית בין העולמות, ולכן מביאה סיפור על רבי שמעון בן חלפתא ששני נתחי בשר נפלו עליו מהשמיים… חיים וייס המשועשע החליט לצייר על הלוח את הסצנה המוזרה, ולשמחתו הרבה נזרק משיעורי גמרא, עד סוף השנה…

הפרק שבו מספר וייס כיצד ומדוע נאלץ לשבת בספרייה ולהשחיר קטעים שלמים מתוך ספרים משעשע, מדהים, ומעורר מחשבות. הוא כנראה החשוב מכולם, שכן הוא נקודת ציון משמעותית ביותר בביוגרפיה של מי שנעשה איש־ספרות, חוקר ומרצה.

קראתי את הספר בישיבה אחת, כולי מרותקת, מזועזעת, ומשועשעת!

למן תחילת המאה העשרים המדינה מנסה לחלוק את ההון האנושי, חלוקה רחבה ככל האפשר. זו מטרת ההשכלה להמונים. פתיחת בתי ספר ואוניברסיטאות לכול היא ניסיון לוודא שכישורים יקרי ערך לא יישארו נחלתם של קומץ מיוחסים ומשכילים בלבד. עתה, ככל שאנו יוצאים מ”עידן העבודה”, “המדינה הגדולה” חייבת לנסות
לחלוק גם את ההון המסורתי.

[…]

יש תקדים לכך. קרנות העושר הריבוניות של היום, מאגרים גדולים של עושר בבעלות המדינה המושקעים במגוון השקעות, ממלאים תפקיד דומה. הקרן הגדולה בעולם מסוג זה, ששוויה מעל טריליון דולר, היא בבעלות נורווגיה. לאחר שנורווגיה החלה לפתח את מאגרי הנפט שלה, ובמקום לבזבז את כל הרווחים מיד, הקימה הממשלה קרן “למען העם הנורווגי”. מספר תושבי נורווגיה עומד על כ־5.2 מיליון נפש, וכך לכל אזרח יש חלק בקרן ששוויו מגיע לכ־190 אלף דולרים. מדי שנה מועברים חלק מכספי הקרן לכלכלה הנורווגית ומושקעים בה.

הנובלה ציצקוביץ’ הוצאה לאור הופיעה בהוצאה לאור ששמה רוסיננטה. אחרי שקראתי אותה צחקתי, כי נזכרתי שחיפשתי לפני כן בגוגל פרטים על רוסיננטה ונוכחתי שבאתר הבית שלה נכתב עליה שהיא “הוצאת בוטיק שהוקמה על ידי לאון פרנקו כאנטיתזה לחרושת הספרות הישראלית”, שהיא “מתנגדת להצפת שדה הספרות העברית בטקסטים בינוניים ולא תיקח חלק בבולמוס הנוכחי, שבמסגרתו מדי שנה רואים אור מאות ספרי מקור גרפומניים ותרגומים חפוזים המיועדים מראש להימכר במחירי מבצע”, ושהיא “הציבה לעצמה יעד צנוע: להוציא לאור עד שני כותרים בשנה. פרויקט מצומצם זה יאפשר לרוסיננטה להציג לקוראים אך ורק ספרים טובים באמת, שההוצאה תוכל לעמוד מאחוריהם בגאווה.”

השתעשעתי מאוד, כי במהלך קריאת הספר התבלבלו המציאות והדמיון, ציצקוביץ’ ולאון פרנקו, הסופר ובעליה של ההוצאה לאור רוסיננטה, התמזגו זה בזה, ולרגע לא היה ברור מה אמת ומה בדיון, מה מהתלה ומה “ברצינות”.

שכן ציצקוביץ’ הוצאה לאור היא מהתלה שנונה מאוד, הכוללת בתוכה גם אלמנטים פארודיים, על עולם הספרות והמו”לות העכשווי בישראל (ואפילו כמה בדיחות מצחיקות, שמגיעות בתזמון נכון ומדויק, ולכן פועלות היטב). 

ציצקוביץ’ הוא “פילנתרופ עשיר ומיסתורי”, כך הוא מכונה על גב הספר, שהגיע “לעיר המטרופולין ת'” (לא קשה לנחש שמדובר בתל אביב, נכון?). ציצקוביץ’ מתקרב אל פונקציונרים מעולם הספרות, מוטב אולי לומר – מהברנז’ה, או – “מהביצה הספרותית”, וזומם מזימות כלכליות שקשורות בסופרים ובספרות. גונבה לאוזניו השמועה שאפשר להרוויח הרבה כסף מתשוקותם הבלתי נלאית של סופרים לפרסם את כתביהם, או אפילו בלי לפרסם כלום – רק מהמענקים הנדיבים שזוכים בהם יזמים ספרותיים שונים, אמיתיים או פיקטיביים. ציצקוביץ’ “נוסע ברחבי העיר ורוכש בסכומי כסף מופרכים את זכויות היוצרים לרומנים נשכחים של סופרים זקנים וגוססים”. הסופרים שהוא בוחר בהם כולם בני דור תש”ח.

כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לחשוב על מאמר שהתפרסם ממש באותו בוקר בידיעות אחרונות, ובו סופר כיצד עמוס קינן סירב להתיר לעורכי אנתולוגיה של סופרי דור תש”ח לכלול בה את סיפוריו:

בשלב מסוים ציצקוביץ’ מוציא קול קורא שמזמין כותבים לשלוח אליו כתבי־יד, שבהם ידונו (לכאורה!) לקטורים, תמורת תשלום. מגיעים אליו מאות כתבי־יד והתשלומים בתמורה לתקווה שמישהו יקרא אותם מאפשרים לו לממן את עצמו, שכן, יש לדעת, ציצקוביץ’ הוא בעצם נוכל דלפון, שאין לו שום קשר אל עולם הספרים.

כשהוא מבקש להירשם כמוציא לאור עליו לעבור משוכה: מבחן כניסה אצל רשם התאחדות הסופרים. אבל יהיה בסדר. שלושת הפונקציונרים של עולם הספרות שציצקוביץ’ “תרם” להם סכומי כסף נאים (בצ’קים דחויים…) עוזרים לו. אמנם התקנות נוקשות מאוד, אבל, כך הם מגלים לו, יש מנגנון עוקף: “תקנת התגברות”.  יש צורך במכתבי המלצה? אין בעיה, הם כבר יפברקו מכתבים כאלה (שלמעשה מוכנים כבר במחשב. הוא לא הראשון שנדרש להם). עליו לעבור מבחן כניסה? גם בכך הם יסייעו. המבחן כולל כמה שאלות: מה שמו. מה מספר תעודת הזהות שלו, ומה מספר הטלפון שלו. כפתור ופרח (כמעט כמו תנאי הקבלה הנדרשים כיום למי שמבקשים לאייש משרה של מורה בבית ספר…). מבחן הכניסה כולל עוד דרישה אחת קשה מהן: “אנא נקוב בשמם של שלושה ספרי פרוזה עבריים שקראת.”

כאן ציצקוביץ’ מתקשה. אבל גם את הבעיה הזאת יעזרו לו לפתור. שלושת הספרים שהוא מציין, אחרי מחשבה מעמיקה וממושכת, הם – התנ”ך, קוהלת ו…עגנון.

זה בסדר. יעבירו אותו את המבחן. הפונקציונרים מסבירים לרשם ש”התנ”ך הוא ספר הספרים” (הרשם מתאפק שלא להתווכח ולא לטעון ש”התנ”ך זכה לתואר ‘ספר הספרים’ לא משום שיש בו ספרים רבים, אלא משום שהוא נחשב לספר היסוד של עם ישראל”). קוהלת הוא ספר. ועגנון? ציצקוביץ’, הם מסבירים לרשם, לא יכול היה לבחור ספר אחד מסוים מתוך כל הקורפוס של ספרי עגנון…  

ציצקוביץ’ הוצה לאור היא נובלה משעשעת מאוד. מין שעשוע כאוב, במיוחד לקוראת שהיא חלק מהעולם שלאון פרנקו מגחיך: הסופרים אכולי הקנאה והתשוקה העזה לפרסם את מה שכתבו. ההשקות הגנריות עם הכיבוד הגנרי והנאומים הגנריים. היצרים האפלים, התערובת של כסף ואספירציות, מזימות ורמאויות, ההבטחות חסרות הכיסוי, התככים והתקוות, ובעיקר – העליבות הנלווית אל חלק גדול מהעשייה הספרותית, ההשפלות הבלתי נמנעות האופפות אותה, תאוות הבצע והחמדנות, שנתלות על השאפתנות והיומרה ושואבות מהן את כוחן. 

כותבה של הנובלה פונה אלינו מדי פעם וממתיק אתנו סוד: “לנתנזון היה הרגל משונה לפרק את המילה ‘בדיוק’ לשלושת הברותיה בכל פעם שהיה אומר אותה, כך שכאשר אמר ‘בדיוק’ זה בעצם נשמע כך” ‘ב־די־יוּק’. אני מתעכב על כך מפני שנתנזון לא עשה דבר כזה לאף מילה אחרת אבל הקפיד לעשות זאת ל’ב־די־יוּק’ ובוודאי יש לכך הסבר מודע או לא־מודע, אך אני, לצערי, לא יודע מהו.”

או: “לשם כך נצטרך לעשות… נו, ברחה לי המילה – זה מתחיל בדל”ת, נשמע כמו רגרסיה. לא משנה. בכל מקרה, אני מבקש לסטות לרגע ממהלך הסיפור התקין כדי שהקוראים הנדיבים יבינו יותר טוב את מהלכיו של הגיבור.”

בסופו של הסיפור הוא אפילו מציע לנו, הקוראים, לבחור בעצמנו את המשכו, או את סופו…

האם הדובר הוא לאון פרנקו, הסופר ובעליה של ההוצאה לאור ששמה רוסיננטה? האם הוא מי שבאתר הבית שלו כתוב ש”למען הסר ספק, ההוצאה אינה גובה תשלום מסופרים – לא עבור פרסום כתבי יד ולא עבור קריאתם – וקוראת להוצאות אחרות להפסיק עם המנהג המזיק הזה ושכמותו. את העבר אי־אפשר לשנות, אך תמיד אפשר להשתנות בהווה”, או שמדובר בדמות בדויה נוספת, לא ידועה, שנונה, חיצונית, שיודעת הרבה מאוד על עולם המו”לות? כל הקולות מתערבבים, והעירוב תורם לעוצמתו של הכתוב.

הנושא מעניין אותי. הוא חשוב מאוד, והוא יכול בעצם לגעת מקרוב בכל אחד מאתנו. הוא עוסק, בגדול, בהתמודדותם של בני הדור השני והשלישי בגרמניה עם העבר הנאצי של ארצם.

סוזן ניימן,חוקרת יהודייה אמריקנית שחייתה כמה שנים בישראל, וזה כמה עשורים – בברלין, שואלת בספר איזה לקח אפשר להפיק מהאופן שבו למדו הגרמנים להביט בעין מפוכחת על עברם הנאצי. היא בוחנת את התהליכים הנפשיים והחברתיים שעברו על החברה הגרמנית מתום מלחמת העולם השנייה ועד היום.

ב-1945 חשו לדבריה רוב הגרמנים שהם בעצם הקורבנות האמיתיים של המלחמה. מקץ כמה עשורים הם למדו להכיר באשמה של בני ארצם והם מבינים שסבלם נבע מהמעשים שלהם עצמם, והיה תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות ושל אלימותם הרצחנית.

את ניימן מעניינות השאלות האלה שכן היא מבקשת להשליך מהן על ארצות הברית ועל האופן שבו היא מתמודדת עם זוועות העבר שלה: רצח התושבים הילידים במהלך כיבוש האדמות על ידי הלבנים, ויותר מכך – העבדות של מיליוני בני האדם שנחטפו מאפריקה והובאו לארצות הברית בכוח הזרוע, וגם – היחס המפלה והמחפיר ששחורים ממשיכים לספוג בארצות הברית גם כיום. האם, למשל, מוצדק להפיל פסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלה שנאבקו במהלך מלחמת האזרחים נגד החלטתן של מדינות צפון ארצות הברית לבטל את העבדות?

באותו הקשר אפשר להיזכר בכותרת של ידיעה שעלתה כאן, בישראל, בעיתון גלובס ביוני 2020: “155 שנה לאחר תבוסתן של מדינות הדרום, מנהיגיהן והגנרלים שלהן חוזרים ונענשים • פסליהם מותקפים, מסולקים מכיכרות הערים ומרחובות מרכזיים • משרד ההגנה נתבע למצוא שמות אחרים לעשרה בסיסי צבא הקרויים על שם גנרלים דרומיים • איך זה קרה, ולאן זה עלול להגיע?” רוח הדברים המשתקפת מהכותרת די ברורה: נראה כי מי שניסח אותה סבור שמי ש”תוקף” פסלים של הגנרלים שנלחמו נגד שחרור העבדים במדינות הדרומיות של ארצות הברית נוהג בברבריות. אין ספק שאמריקנים רבים מסכימים עם העמדה. כמה שעות אחרי שמפגינים ניסו להפיל את פסלו של הנשיא השביעי אנדרו ג’קסון ליד הבית הלבן, הורה , דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית דאז, לרשויות הפדרליות לעצור את כל מי שיפגע ברכוש ציבורי, וקרא לגזור עליהם עשר שנות מאסר.

בעניין זה תוהה ניימן: האם היה מישהו מצפה מניצולי שואה להשלים עם פסלים של מפקדי אס-אס, אילו הוצבו במרחב הציבורי?

התשובה כמעט מובנת מאליה, למי שאינו מכחיש שואה, כמובן.

ניימן בונה את הטיעונים שלה לאט, נדבך אחרי נדבך. בין היתר היא משווה בין עמדותיהם של גרמנים שחיו במערב גרמניה, לאלה שחיו במזרחה. מעניין למשל לגלות שה”מיתוסים” השכיחים בשתי הגרמניות היו שונים מאוד: בגרמניה המזרחית האמינו שגם במהלך המלחמה פעלה ארצם “כמדינה אנטי-פשיסטית”, ואילו בגרמניה המערבית האמינו האזרחים שלאף אחד, ממש לאף אחד, “לא היה שמץ של מושג על המתרחש במזרח”, כלומר – איש לא ידע על רצח העם ועל הזוועות שביצעו לא רק אנשי האס-אס והגסטפו, אלא גם חיילי הוורמכט.

אפשר להבין מרוח דבריה של ניימן שאת מזרח גרמניה היא נוטה להצדיק יותר. בעיניה יש הבדל גדול בין מי שהחל את דרכו עם אידיאולוגיה שבה “הכול צריכים להיות שווים”, אבל דרכיו התעוותו, כלומר – סטלין, לעומת מי שלא הייתה לו בעצם אידיאלוגיה, אלא רק נחישות ואמונה שזכותו המלאה לתקוף את שכנותיו ולגזול מהן כל מה שעולה על דעתו.

קשה לקבל את כתב המחילה המסוימת שהיא מעניקה לפושעים מהצד הסובייטי. כך היא כותבת למשל: “גרמניה המזרחית הותירה אחריה הררים של תיקי שטאזי, לא הררים של גופות.”

לא קל לקרוא את הקלילות שבה היא פוטרת את הפושעים של גרמניה המזרחית, ושל ברית המועצות הסובייטית. אכן, סטלין לא נקט רציחות שיטתיות ותעשיתיות של רצח־עם, כמו שעשה היטלר ליהודים, אבל הטרור שבו פעל כנגד אזרחי ארצו, עשרות המיליונים מבני ארצו שרצח, אינם עניין של מה בכך, וקשה לי לקרוא ספר שמקל בכך ראש, גם אם רק מתוך השוואה עם היטלר.

הייתי מתגברת על ההסתיגויות וקוראת את הספר עד סופו, כדי להבין את הטיעונים שהיא בונה בעניין השחורים בארצה, אבל מה שהקשה עלי את הקריאה, עד שבלם אותה לגמרי, היה איכות התרגום.

פסקאות שלמות קראתי וחזרתי וקראתי, וגיליתי שאני פשוט לא מבינה מה כתוב.

הנה כמה דוגמאות:

“שמרנים חושבים במונחים לאומיים ולא במונחים חברתיים. לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת: העובדה שסגנון חיינו הנוח מבוסס על ניצול ארצות מתפתחות היא הסיבה העיקרית לזרם הפליטים. ואף על פי כן צריך לומר: אינכם יכולים לפעול באמת למען צדק חברתי בארץ אחת בלי לעבוד לשם כך בשאר העולם”.

“לא תזכה אצלם בקולות באמירת האמת?” אולי לא תזכה שיבחרו בך, אם תאמר את האמת? אין לי מושג!

“בלי לעבוד לשם כך?” אולי – בלי לפעול למען…?

עוד דוגמה:

“השריד היחיד של סמל מזרח גרמני שנותר בברלין כיום הוא האיש העליז הקטן המסמן לעצור או לעבור ברמזורים, שנראה במתכוון מושך יותר מן הטיפוסים דמויי הרובוטים שוויסתו פעם את תנועת הולכי הרגל הברלינאים. אם ברצונכם לקחת הביתה ספל גדול או חולצת טי ועליה תמונה המסמלת את העיר, אין דבר קל מזה. בחנויות המזכרות לעולם לא יאמרו לכם כיצד היה פעם הכול, ואנשי המכירות הצעירים אינם יודעים זאת מן הסתם בעצמם.”

את המשפטים הכתובים באות עבה פשוט לא הבנתי. אולי: “בחנויות שמוכרים בהן מזכרות לא יוכלו לספר לכם איך נראו הדברים בעבר”?

ועוד אחת:

“גרמניה המזרחית לא היססה לנצל לצורכי התעמולה שלה את העובדה שגרמניה המערבית לא חקרה את הנאצים לשעבר וגם לא העמידה אותם לדין, אך הדבר אינו מפחית מהאמת שבה.”

שבה? לא הבנתי במה.

ומה בדבר אסירים במחנות ריכוז שלבשו “חליפות, הנושאות טלאי צהוב”? חליפות? זה מה שלבשו שם? חליפות “הנושאות”?

וכאן:

“דיפלומט מגרמניה המערבית, שמרן בדעותיו שבילה עשר שנים בתפקיד בגרמניה המזרחית, הוא אחד ממקורות המידע שנשאר ללא רבב ככל האפשר למרות נאמנותו האידאולוגית. מקור אחר אפשר למצוא במספרים. בעשרים השנים האחרונות ייחדה גרמניה משאבים רבים לבחינה היסטורית קפדנית של העבר הנאצי. ארגונים ממשלתיים חשובים, כמו משרד החוץ או משרד המשפטים, מימנו מחקרים שמראים כי נאצים לשעבר רבים המשיכו לעבוד בהם לאחר המלחמה. תעשיות חשובות הלכו בעקבותיהם.”

“נשאר ללא רבב?” מקור אחר אפשר למצוא במספרים? בעקבותיהם? בעקבות מי?!

והפסקה הזאת: “איש בגרמניה אינו מפקפק שהאנטישמיות זיהמה את מרבית האוויר שנותר לנשימה באותן שתים עשרה שנות כלא. אך כל אחד בגרמניה יודע שההילה ההרואית שעדיין אופפת את שרידי הוורמכט וחלליו יונקת מן התבוסה לאויב הקומוניסטי. רק כוחות ימניים באמת טוענים כך. אף על פי כן אפשר לשכך את האשמה המתמשכת שרק גרמנים מעטים יכולים להשתחרר ממנה בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי, אבא, או סבא, אולי לא הרים את נשקו להרוג יהודים חסרי ישע. היו אלה הבולשביקים שאותם חיפש; היהודים רק ניצבו בדרכו. ככל שהבולשביקים נראים גרועים יותר היום, כך הנאצים נראים טובים יותר במבט לאחור. אם הפשיזם והקומוניזם שווים, האם אין פירוש הדבר שגם אבא וסבא נלחמו ברשע?”

טוענים “כך”? מה הם טוענים? אולי מוטב היה לכתוב “מבטאים זאת בגלוי, או במפורש”? ומה פירוש “בשינוי האנטי-קומוניזם הנאצי”?

ולא אזכיר שיבושי לשון כמו “זה את זו” במקום זה את זה, או העברה של מונחים לתרגומית, למשל, “שלא להזכיר שאיננו יודעים כמה אפריקנים מתו בנתיב הים הראשי מאפריקה לאמריקה”: הביטוי האנגלי not to mention זועק מתוך העברית.

היו קטעים שלמים שלא הבנתי. או פרטים. מישהי שאחותה “המבוגרת” (כנראה באנגלית elder, כלומר – הבכורה, או הבוגרת ממנה) “הייתה בת שנתיים” ולא הצלחתי להבין אם ניצלה או נספתה, ועוד ועוד מהמורות. עד שתש כוחי והפסקתי לקרוא. ויתרתי על הספר.

חבל!

האדמומיות הגנטית שהיא סובלת ממנה התלקחה על פניה ועל צווארה כמו מנורות נייר זוהרות שרועדות ברוח, אבל למרות הכול, מה היא כבר יכולה לדעת על המהלך של הסבל?

היא לא מודעת לכך שהמידות משתנות, שהפרופורציות כבר לא נמדדות כעת על פי קנה מידה אנושי אלא בפעולות של ממש: להישאר ישובה על הספה עד עלות השחר כדי להימנע מכניסה למיטה.

לשמוע שירים חדשים ברדיו בדרך לעבודה ולחשוב שהוא כבר לא יכיר אותם, להירדם מחובקת עם האפודה הירוקה שמאורו קנה לעצמו ברייקיאוויק, להשתמש בזרעי השומשום הקלוי האחרונים שנותרו מאלה שקנינו יחד בשוק באותו קונוס מנייר שממש הצחיק אותנו, כי כשפירקנו את העטיפה במטבח כדי להכניס את השומשום לצנצנת, התברר שמדובר בעמוד שבו מופיעות מודעות של שירותי ליווי. כל פעולה מתאימה לאיזשהו גודל, לאיזשהם גובה ומשקל, והסכום הכולל הוא מידת הריק והכאב שאני חשה כשאני מנסה להשלים עם העובדה שכבר לא הייתי חלק מהתוכניות שלו לעתיד.

תרגם מקטלאנית: יוסי טל

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES
Marta Orriols

פאולה היא רופאה בכירה במחלקת ילודים: המקום שבו פוגשים כל יום את נס הבריאה. מתוקף תפקידה, פאולה מקדמת את פניו של הנס ועוזרת לו. ממש בתחילת הספר, בפרק הראשון, אחרי הקדמה קצרה, אנחנו פוגשים אותה כשהיא מפצירה בילודה שזה עתה באה לעולם, מבקשת ממנה את הדבר היחיד שמוטל עליה עכשיו לעשות, כדי שתתחיל לחיות: “היי, קדימה, עשר, אחת־עשרה, שתים־עשרה, שלוש־עשרה… קדימה, תנשמי, ביקר לי מכול, אני מבטיחה לך שאם תצאי מזה, הכול יהיה בסדר…” היא מבטיחה לפעוטה שזה עתה הגיחה אל העולם: “הכול טוב כאן, שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשעי־עשרה, עשרים. כדאי לחיות, את מבינה?” ומסבירה לה ש”שוכבת שם אישה אחת שהיא האימא שלך ובלעדייך היא אבודה.” מסתבר שאין די בידע מקצועי: צריך גם מעורבות נפשית, רגשית, כדי להביא לתוצאה הרצויה, לגרום לאדם שזה עתה נולד להישאר בחיים.

אל נס החיים צמוד, כמובן, גם המוות, והוא בעצם עניינו העיקרי של הסיפור המופלא שמסופר בספר שלפנינו.

הוא מתחיל במילים הפשוטות כל כך, לכאורה, מילים המבטאות את מה שבדרך כלל מובן מאליו: “היינו בחיים”. הרי רוב הזמן אנחנו לא חושבים על עובדת היותנו בחיים. ממש כמו בני הזוג המתוארים בפתיח לרומן, “המוות היה של אנשים אחרים”: אנחנו צופים בו מרחוק, שומעים עליו, ולא חשים בו לעומק, לא ערים כל הזמן לכך שהוא אורב גם לנו, כל הזמן.

פאולה, שהסיפור נמסר מפיה, מתארת את שעות חייו האחרונות של מאורו, בן זוגה: איפה היה. מה עשה. מה אמר. איך נראה. ועד כמה לא העלה בדעתו שבעוד זמן לא רב, עוד לפני סוף היום, כבר יעלם מהעולם.

הסיפור הוא על האבל של פאולה, שהסתבך, כי ברגעים הסמוכים מאוד למותו של מאורו הוא הספיק להודיע לה שהוא מתכוון לעזוב אותה, כי יש לו מישהי אחרת.

איך אפשר להתמודד עם מותו של גבר שהיה שלך במשך שנים רבות, ואז הפסיק להיות שלך, וכעבור זמן קצר, פחות משעה, עזב את העולם? איך מתמודדים עם מותו? מה עושים עם כול העבר המשותף, ששינה בדיעבד את צורתו, לצמיתות?

מרתה אוריאולס מפליאה להתמודד עם השאלות הללו. אחד הלקחים שפאולה מפיקה מ”מה שקרה עם מאורו” הוא – שגם את התקווה אפשר לאבד. אפילו לתינוקת שהפצירה בה כל כך לנשום, להתקיים, להתחיל להשתתף במשימת החיים, היא כבר “לא מבטיחה שום דבר,” משבחרה בחיים והחלה לנשום. שכן אחרי מותו של אהובה פאולה נאלצת להמציא את עצמה כל יום מחדש, “נבגדת, בודדה, ועם חובות שמצפים ממני למלא.”

הספר יפהפה. עתיר תובנות ונוגע מאוד ללב. למשל – “היה עלי להרגיע אותה קודם כדי שהיא תוכל להרגיע אותי מיד אחר כך”, פאולה מספרת על חברתה הקרובה. או: “המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך, והוא מעוות הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב.” לעומת זאת “האבל הוא מחולל מחלה זיהומית בעל יכולות התרבות והדבקה – יכולות שאינן תלויות ברצונו של זה שאיבד מישהו אהוב.” היא מתייסרת מגעגועים, “למרות הכול”, ו”זה מה שמעצבן,” שכן “כאב של אישה שונה מזה של אישה שזה עתה נעזבה.”

החיים בספר הזה יכולים להיראות כמעין משהו חיצוני, כך למשל פאולה מספרת על שתי מתמחות שעובדות במחלקה: “הן כל כך צעירות והחיים יושבים עליהן כל כך יפה…”

היא מיטיבה לתאר את האבסורד המייסר שנמצא במהות הקיום: העובדה שחפצים, “כרטיס קולנוע ישן, או סכין גילוח” שהיא נתקלת בהם, כמו גם צמחים שמאורו שתל, למעשה – העולם כולו! – ממשיכים בשלהם, שורדים, מתקיימים, גם אחרי שאדם אהוב מת: “אף אחד לא הודיע לנו שהירקה תשרוד הרבה אחריו, אף אחד לא אמר לי שבצמחים שלו אני זאת שתצטרך לטפל עכשיו.”

לקראת סופו של הרומן מתברר תפקידה האחר של רופאת ילודים: לא רק לשכנע תינוק לנשום ולהתחיל את מסכת חייו, אלא גם ללוות אל מותה תינוקת נטושה, בת שלושה ימים, שאמה השאירה אותה לבדה כדי שתימסר לאימוץ, אבל היא חלושה וחולה מכדי לשרוד. בתוך האינקובטור הקטנה מחכה “לַבִּלתי נמנע בהדרת כבוד מעוררת פליאה.” פאולה, ביחד עם האחות האחראית מחליטה להיות שם אתה. “אנחנו נהיה כאן, נהיה חלק משבריר החיים שנגזר עליה להיות. לא נשאיר אותה בודדה. […] אנחנו נחזיק אותה בזרועותינו ונעביר אותה בינינו כל חצי שעה,” וכך הן נוהגות, “ואז המוות לוקח אותה ממני ללא היסוס, הוא לוקח אותה, אך הפעם הוא בא בזמן, ואני מרגישה שהצלחתי לנצח אותו במשחק. אני כאן. אני לצדֵך.”

היינו עדים למעגל חיים שלם: לידה ובעקבותיה הנשימות הראשונות, צווחת החיים המבשרת על ההתחלה ואז – המוות הבלתי נמנע.

בין לבין אנחנו מלווים את פאולה, את חייה, את מאבקיה, את ההיסטוריה הפרטית שלה, שמבהירה לנו מדוע לאישה שכל כך אוהבת ילדים ומיטיבה כל כך להבין אותם אין ילדים משלה, ומבינים את הניסיון שלה “ללמוד לדבר עם הצמחים”: להגיע לכדי “פעולה אינטימית שבכוחה לשנות מצב נתון, פעולה של אמונה בשביל אלה שאינם מאמינים בניסים”.

תרגם מקטלאנית: יוסי טל

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES
Marta Orriols