על פי פתגם אפריקני נודע "צריך כפר שלם", כלומר, דרושה קהילה שלמה כדי להצליח לגדל ילד שיתפתח כיאות. (הילרי קלינטון הוסיפה על כך סעיף נוסף, בספרה It Takes a Village: And Other Lessons Children Teach Us, כלומר – צריך כפר שלם, ועוד שיעורים שילדים מלמדים אותנו).

הפרפרזה בספר המתיקות שאחרי שונה: "עיירה זקוקה לילדים שלה", כך אומרת לעצמה אחת הדמויות הראשיות לקראת סופו של הרומן . העיירה סאם דאם, שבה הוא מתרחש, איבדה ארבעה עשר ילדים כשבבוקר חורפי אחד סטה אוטובוס ההסעות בדרכו אל בית הספר והתהפך לתוך שלולית עמוקה של מי קרח.

את מי אפשר להאשים בתאונה? את דולורס דריסקול, הנהגת, אחת מתושבות העיירה שהכול מכירים ואוהבים? אולי את העירייה, או את מדינת ניו יורק, שבה שוכנת העיירה?

ואם יאשימו, האם יתבעו מישהו לדין? מי ירוויח מתביעת נזיקין, ואיך ייתכן שיש מי שמתנגד לה?

הרומן שלפנינו פורש את השתלשלות המעשה ואת תוצאותיו מתוך כמה נקודות מבט שונות: של הנהגת, דולורס דריסקול, של אחד האבות, בילי אנסלי, ששני ילדיו, תאומים בני שש, נהרגו, ושל ניקול בארנל, תלמידת כיתה ט', יפהפייה ומלכת הנשף של העיירה ומנהיגת קבוצת המעודדות, שלא נהרגה בתאונה, אך נפצעה קשה, ומן הסתם תישאר עד סוף ימיה משותקת, בכיסא גלגלים. הכול מספרים לה שהיה לה מזל גדול, ואנחנו מלווים אותה בתהייתה על מה הם מדברים, על איזה מין מזל מדובר כאן?

ראסל בנקס מיטיב להיכנס לעורן של הדמויות, לספר לנו עליהן, וגם כמובן – אלה על אלה, מנקודת המבט של זולתן. הטכניקה הזאת מזמנת הארות והפתעות. תמיד מעניין להיווכח בפערים שיש באופן שבו בני אדם שונים רואים זה את זה או את עצמם. כך למשל אישה שנראית לאדם אחד מגושמת וסתמית, היא בעיני אדם אחר מושכת ופלרטטנית, וגבר שמעצבן אדם אחד, מעורר אמפתיה וחיבה אצל אדם אחר. והרי כך בדיוק קורה בחיים. הסתירות הקטנות והמשעשעות מתגלות גם כשמבחינים בפערים שהדמויות אינן ערות להן. למשל, מיצ'ל סטיבנס, עורך הדין שמגיע לעיירה הקטנה, מבין ששגה בבגדים המהודרים מדי שלבש, ומחליט שבפעם הבאה יבוא במכנסי צמר וחולצה משובצת. כשניקול בארנל רואה אותו כעבור כמה חודשים בבית המשפט, היא אומרת לעצמה שבבגדיו "הרגילים", כלומר – באלה שלבש למעשה רק כדי להיראות וטבעי בעיני תושבי העיירה – הוא נראה לה "יותר ידידותי ועדין"…

המתח שנבנה בהדרגה נובע בין היתר מאותם פערים גדולים וקטנים שקיימים בין הדמויות, ובעיקר מהסודות האפלים המתגלים לעינינו. כך למשל העיירה, שתושביה אוהבים אותה וגאים בה כל כך, נקראת על שם אחד המייסדים שלה, ובאמצעות הנערה ניקול בארנל שחקרה את קורות העיר לטובת עבודה שהוטלה עליה בבית הספר נודע לה ולנו שאותו סם דאם היה אדם שנוי במחלוקת: "הוא רימה אינדיאנים ונישל אותם מאדמתם, וקנה לעצמו פטור משירות בצבא בזמן מלחמת האזרחים".  ניקול רודפת צדק. היא כועסת על הוריה שרוצים להצטרף לתביעה נגד הרשויות. "את מי שמחליט לפתוח בהליכים משפטיים אחרי שהילד שלו נהרג בתאונה, וזאת בתקווה לקבל קצת כסף מהמדינה, אפשר להבין. ועם זאת, המעשה נראה לא מוסרי". היא מחדדת את המחשבה: "מבחינתי, בעבר – הרגליים שלי היו הכול, עכשיו הן שום דבר. מבחינת אימא ואבא, בעבר הן היו שום דבר, ועכשיו הן שוות כמה מיליוני דולרים."

אחד הפערים המשמעותיים בסיפור הוא בין דמותו ומניעיו של מיצ'ל סטיבנס, עורך הדין, לבין האופן שבו הוא מצטייר בעיני בילי אנסל, האב השכול. מתוך הפרק המסופר מנקודת המבט של מיצ'ל נודע לנו שמניעיו בעצם נאצלים, ושהם קשורים בהיסטוריה המשפחתית שלו. בילי אנסל, שלא יודע על כך דבר, רואה בו כריש צמא דם, אופורטוניסט ונצלן, שרק מנסה להרוויח על חשבון הכאב של ההורים השכולים.

פער אחר, מחריד ומזעזע, שניקול בארנל מספרת עליו, הוא בין המשפחה הדתית-לכאורה שבה גדלה, ובין הזוועות הסודיות המתרחשות בה בסתר. על הוריה היא כותבת שהיא "שונאת אותם בגלל כל מה שקרה בעבר – את אבא בגלל מה שהוא ידע ועשה, ואת אימא בגלל מה שהיא לא ידעה ולא עשתה." היא מרגישה שהסוד שנאלצה לשמור דומה ל"כתם לידה סגול ענקי" שיש לה על הפנים, כזה שרק אביה יכול לראות אותו בכל פעם שהוא מביט בה, וגם היא עצמה מבחינה בו בכל פעם שהיא מביטה במראה.

מעניין מאוד לקרוא רומן שבו מתואר הווי החיים בעיירה אמריקנית, צפונית ושכוחת אל, כך על כל פנים רואה אותה עורך הדין המגיע מהעיר הגדולה. בעיני התושבים מדובר במעין משפחה מורחבת. "אנחנו שייכים לעיר הזאת, תמיד היינו, ותושביה תמיד השתייכו אלינו; שום דבר לא יכול לשנות את זה", אומרת לעצמה דולורס דריסקול, הנהגת. "העיר היא כמו משפחה אמיתית," היא מספרת לעצמה, ואכן, נראה שמדובר בקבוצה של אנשים קרובים, שחיים בקרבה ובהיכרות אינטימית. מעבר להיכרות, תושבי העיירה מרבים לעשות ביחד דברים, ומזכירים במשהו את האווירה המוכרת מהקיבוצים של פעם: הם מנהלים ישיבות ודיונים משותפים, עורכים אירועים שבהם מוכרים מאפים תוצרת בית, משתתפים פעילויות שמארגנת הכנסייה. אחד השיאים של ההווי המקומי המשותף הוא היריד הנערך בקיץ, שביומו האחרון, לשמחתם הרבה של התושבים, מתקיים מה שמכונה "דמולישן דרבי": מופע ראווה שבו כלי רכב מתנגשים זה בזה בתוך מגרש סגור, והמנצח הוא כלי הרכב האחרון שמסוגל להמשיך לנוע.

מה יקרה למרקם החיים המשותפים בעקבות האסון הנורא? האם התושבים יצליחו להתגבר עליו? יוכלו להמשיך בחייהם?

הספר ראה אור בעברית ב-2010, בתרגומו של מולי מלצר, אך מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. אפשר למצוא אותו באתר e-vrit.

הספר גם עובד לסרט, בבימויו של אטום אגויאן.