בנובמבר 2018 נטמנה בבית העלמין ברעננה צעירה ישראלית, קמיל שטוקפיש, בת 22, שנהרגה במהלך טרק בבוליביה לאחר שסלע הידרדר ופגע בה.

בין חפציה נמצא ספר קטנטן באנגלית, Wenjack שכתב סופר קנדי, ג'וזף בוידן.

דודתה של קמיל, רוית ליכטנברג יקותיאל, נזכרה שנתקלה בספר כשנה לפני כן בשדה התעופה לה-גוארדיה בניו יורק, אבל הניחה לו. כשמצאה אותו שוב, ראתה בו מעין צוואה שהותירה אחייניתה. היא קראה את הספר ונכבשה, לא רק בזכות יופיו הרב, אלא גם מכיוון שחשה שיש קשר בין מה שמסופר בו לבין המוות של קמיל. היא החליטה לתרגם אותו לעברית, אבל לפני שהחלה במלאכה התעמקה בעולמן של הדמויות שבספר.

במרכזו של הסיפור – ילד בן תשע משבט האוג'יבווה, שבורח מבית ספר לחינוך מחדש לילדים אינדיאנים בצפון אונטריו, קנדה. הוא מנסה למצוא את דרכו בחזרה אל הוריו ואחיו, והסיפור עוקב אחרי דרכו הקצרה מדי. חרף היותו עצוב כל כך, יופיו של הסיפור עוצר נשימה. את הילד מלוות חיות שונות: עורב, צופית, ינשוף, זאב נהרות, עכביש, עכביש, קרציות, בונה, אווז שלג, ארנבת ולבסוף – לינקס. הן מביטות בו, מדברות אליו ועליו, מבינות אותו, אבל אינן יכולות לעזור לו. "אם יכולנו להרגיש חמלה לילד הזה, היינו עושים זאת," אומר הינשוף. "הדרך שבה הלך לפני כן, הדרך שלפניו, שתיהן לא קלות. כל רצונו הוא לשוב הביתה. אנו עוקבים עכשיו, אנו עוקבים תמיד, לא כדי להוביל אלא כדי ללכוד. מישהו. כן, מישהו, ילכוד את חיי הילד הזה."

"אנו רואים את הילד שקוראים לו צ'אני בוקע מבין העצים. הוא צולע על רגלי היונה שלו לכיווננו ומתנשף בכבדות, אנו מתקרבים אל הגדה בהנפת זנב כדי לצפות בו נופל על ברכיו בשולי הנהר, פניו נרעדות בעולמו היבש. כפות ידיו החיוורות נכנסות ראשונות אל המים ואז הוא משקיע את כל ראשו לתוך עולמנו הרטוב", אומר זאב הנהרות.

"אני הולך החוצה לשחק לבד", אומר צ'אני כשהוא ושניים מחבריו, צמד אחים שברחו אתו מבית הספר מצליחים להגיע אל בית דודם שאינו מוכן לתת מחסה גם לו. "מהר ככל יכולתנו אנו מפרישים מקרבנו קור כסוף, פטמות הטוויה אורגות אותו ואנו יורדים אל כתפו של הילד כשהוא עובר במפתן הדלת. אנו רוכבים עליו עד שהוא מגיע לשולי היער, למיטת עלים יבשים, שם הוא נופל על ברכיו ומתחיל לבכות חזק כל כך שכתפיו מנערות אותנו מעליו. הוא קובר את פניו בעלים כדי שהילדה ואמה לא ישמעו, היללות מאיטות להתייפחויות שמאיטות לשיהוקים ואנו מרעידים את אחרוני העלים מעליו מפרידים עלה מענף, ודואים מטה אליו, מתבוננים בו כמנחה
קטנה. וכדי שהוא לא יוכל לנער אותנו שוב מעליו, חלקנו הופכים לקרציה וזוחלים ממיטת העלים וננעצים בקרסולו" אומרים העכבישים.

מהציטוטים הללו אפשר להבחין בעוצמה שבה עולם הטבע מעורב בחייהם של בני האדם. התיאורים מבטאים את תפישת העולם של האינדיאנים, תושבי המקום המקוריים, מי שמכונים כיום בקנדה "First Nation peoples", שלפיה, בין היתר, וספציפית באוג'יבווה, שפתו של צ'אני, "אין זכר ונקבה אלא חלוקה לדומם ולחי. מה
שקובע אם דבר הוא חי, מונפש או דומם, הוא צליל סיומת המילה (בדומה לסיומות המפרידות בין זכר ונקבה בשפות לטיניות ושמיות). כך, למשל, עצמים רבים שאנו מחשיבים כדוממים, כמו שמש או ירח או נוצה, עבור האוג'יבווה הם חיים, בעלי נפש, ואילו נהר ונעל הם דוממים. הצבע הלבן הוא חי, הצבע האדום – דומם", כפי שהסבירה המתרגמת באחרית-דבר לספר.

אחרית הדבר מביאה בפנינו גם את הרקע לכתיבת הסיפור: "בשנת 1884 העבירה הממשלה הקנדית, בשיתוף עם הכנסיות הנוצריות, את חוק חינוך החובה לילדי האינדיאנים על אדמות קנדה. על פי החוק, קהילות אינדיאניות שלא גרו ליד בתי ספר הוכרחו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר ציבוריים ששכנו לעיתים מאות קילומטרים מבתיהם. הילדים שוכנו בפנימיות שנבנו או הוסבן במיוחד למטרה זו. באופן מוצהר, מטרת חוק החינוך הייתה לאפשר לילדים באשר הם גישה לחינוך ממשלתי, אך מסמכים והתכתבויות רשמיים מראים בבירור כי הממשלה, בשיתוף פעולה עם ארגונים נוצריים, הציבה לה למטרה לחסל את העם האינדיאני על מנת לאפשר את ריבונותה על אדמות ועל משאבי טבע שהיו ברשות האינדיאנים, לאחר שלא הצליחה להשיגם בדרכי לוחמה. המחוקקים ידעו היטב כי יסודות התרבות האינדיאנית והמשכיותה תלויים ביכולת העברת הידע השבטי העצום לדורות הבאים", ולכן ניתקו את הילדים הללו, שאלפים מהם נרצחו ונעלמו. הזוועה נמשכה עד 1996!

לאחרונה הם הוכרו כרצח עם, וג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, התנצל עליהם. (על עניין רצח העם אפשר לקרוא בספרו המרתק של בועז נוימן, היסטוריות חדשות של הנאציזם).

וונג'ק הוא סיפור נוגע ללב ומרהיב ביופיו, ואחרית הדבר, שאותה כתבה, כאמור, המתרגמת, ואחריה – כתבו גם חוקרת התרבות של בני האוג'יבווה, המחבר, והוריה של קמיל שטוקפיש, מרתקת ומרגשת מאוד.

Wenjack, Joseph Boyden