ירמי פינקוס, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט": מרתק!

לא בכדי זכה הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, ספרו הראשון של ירמי פינקוס, בפרס ספיר לספר ביכורים. זה קרה ב-2009. מאז פרסם פינקוס עוד שני רומנים: בזעיר אנפין, ורווקים ואלמנות. 

למרבה השמחה קיבלתי את כל השלושה כמתנת יום הולדת, וכבר אחרי שקראתי את בזעיר אנפין לא הבנתי איך לא זכיתי עד כה לקרוא את הספרים המופלאים הללו. (השלישי עדיין מחכה על המדף!)

בעוד שהרומן בזעיר אנפין מתרחש בסוף שנות ה-80 ובתל אביב, רובו ברחוב יהודה המכבי, ברומן הראשון שכתב, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, הפליג ירמי פינקוס אל מחוזות וזמנים אחרים. הסיפור מתרחש במזרח אירופה, בגליציה, ברומניה, עד ורשה הוא מגיע לרגע. ההווה הסיפורי הוא – החודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה, עם גיחות קצרות אל עברן הרחוק יותר של הדמויות, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

פינקוס מפליא לתאר הווי חיים שמן הסתם לא יכול היה להכיר אישית. באחרית הדבר הוא מודה לכמה נשים: למשל, ל"אסתר הרשקוביץ שהחייתה למעני בעזרת זיכרונה הבהיר וסיפוריה המופלאים את בוקובינה של זמן נעוריה בשלהי שנות השלושים", ולאנשים נוספים, שסייעו לו לקלוט את רוח התקופה ואת אורחות החיים והמנהגים, ולצייר אותם למעננו, באורח מופלא.

אנחנו (אני!…) מרבים לקרוא על תקופת השואה, ולא תמיד זוכרים שעד לאותו קו שבר נורא התנהלו באירופה חיים יהודיים שוקקים, חיי תרבות ומסחר של אנשים שהתגוררו ופעלו בקרב האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית. גם סיפורי טוביה החולב ובעקבותיהם המחזמר "כנר על הגג", מציגים את הווי החיים של מזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, אבל שלום עליכם הכיר את החיים הללו מקרוב, ואילו ירמי פינקוס מפליא להחיות תקופה שלא היה שותף לה. הרומן שלפנינו מפורט ומשכנע כל כך, עד שאנחנו ממש שם, במציאות ההיא, זאת שהיו בה אמנם גם התנכלויות ופוגרומים, אבל הייתה בה כמובן שאננות תמימה ומחרידה בדיעבד.

אנחנו, שיודעים היטב מה צפוי בקרוב לקרות לדמויות, לא יכולים שלא לחוש באירוניה המרה שנלווית לעלילה. כך למשל, אח שאביו הדיר אותו מהירושה המשפחתית, קיבל למעשה במתנה את חייו ואת עתידו. הוא היגר לארצות הברית והקים שם משפחה. מבחינתו, ובלי שידע זאת כמובן, מעז יצא מתוק. לעומתו האח שזכה בירושה – הוא קיבל לידיו את להקת התיאטרון שהקים אביהם, הלא הוא פרופסור פבריקנט שעל שמו נקרא הרומן – אינו יכול להעלות על דעתו שהירושה המפוארת בעצם חרצה את גורלו. הוא ימשיך לנהל את התיאטרון, שירד מדחי אל דחי, וגם כשיציעו לו כמה חודשים לפני ה-1 בספטמבר 1939 לוותר, לעזוב, לנסוע לדרום אמריקה, למעשה –  לנוס על נפשו! – הוא מסרב בכל תוקף, ולא מעלה בדעתו שבכך גזר על עצמו להירצח, מקץ כמה חודשים.

פינקוס חושף גם את גזענותם של היהודים עצמם, שבמקרים רבים מדי לא גילו סולידריות: "נוסעי המחלקה השנייה מתרוצצים הלוך ושוב ומציקים לסדרנים בגרמנית קלוקלת, שלא לומר בפולנית סתם, יהודים בקפוטות מהוהות מנווטים את דרכם בצעד מהיר ואחריהם נגררות נשותיהם המטופלות בזאטוטים מייבבים. 'חכה לי, איציק!' גוערות היהודיות בבעליהן, 'מה אתה רץ קדימה כמו איזה טורקי ומשאיר אותי לבד עם הילדים!' מיילך בירנבאום בוש קצת ביהודים הללו, שאינם מבינים כי צ'רנוביץ היא מקום של בני תרבות, וכי אצלנו בווינה הקטנה צריך להתנהג אחרת".

מעניין לקרוא איך היהודים חיו שם ואז. איך, למשל, נהגו ללכת לתיאטרון במוצאי שבת, שאז התערבבו עם צופים גויים. אצל היהודים חגגו את צאת יום המנוחה, אצל הנוצרים  –  את יום החופשה הצפוי להם למחרת. ממש חיים בשיתוף הרמוני…

יש ערים שבהן יש  רוב יהודי ושם "נתהפכו היוצרות, ודווקא הגוים הם שהצטופפו ברובע משלהם, בהיותם מתי מעט". אי אפשר שלא לחשוב על מה שעתיד לקרות בעוד חודשים ספורים בלבד לכל היהודים התמימים הללו, שמרגישים לגמרי בבית. עד כדי כך, שהגויים בעיר שיש בה רוב יהודי "אף לא בנו להם בית מרחץ, אלא התארחו מפעם לפעם במקווה היהודי". ממש שבת אחים גם יחד. לכאורה, כמובן, לגמרי לכאורה. גם ברומן עצמו מתוארים מפגשים שמעידים על האנטישמיות הבוטה שהיהודים הללו ספגו, ולא הבינו עד לאן תגיע. "אני לא מאמינה לכל מה שהיטלר הזה מקשקש על היהודים", אומרת אחת הדמויות, ומשקפת נאמנה את השאננות וקוצר הראייה שלקו בה מי שבקרוב יהיה קורבנותיו של ה"קשקשן" (ומי בעצם יכול היה להעלות בדעתו מה שיקרה?)

ירמי פינקוס עושה ברומן מין שעטנז קסום שבו הוא מאחה בין עובדות לבדיות, בין אירועים היסטוריים ודמויות שחיו, לבין יצירי דימיונו. כך למשל הוא מזכיר את איציק מאנגער האמיתי, כמובן, ואת "להקת ליליפוט" של בני משפחת אוביץ, להקת זמרים ונגנים יהודים מטרנסילבניה שרובם לקו בננסות, כולם אחים ואחיות ששרדו את אושוויץ, ולצדם הוא רוקם את תולדות הלהקה שהמציא, זאת של הפרופסור פבריקנט שנהג לאסוף יתומות מוכשרות ולהעניק להן בית ומשפחה חלופית. היתומות שרו ורקדו והופיעו ב"תמונות" היסטוריות מלוות בקריינות, שראו בהן למשל את מוצרט ילד הפלא שמופיע בחצר הקיסרית, או את מארי קירי מגלה את הרדיום.

אנחנו מלווים את השחקניות הללו, הנוגעות ללב, לאורך חייהן, כשהעלילה מדלגת מדי פעם אל עברן הרחוק כדי שנדע מה הרקע שלהן וכיצד התייתמו.

כתיבתו של פינקוס שנונה ומקורית. בכל עמוד יש איזו אמירה משעשעת. אישה שמגיעה אל ערש דווי של אדם יקר "מעוצם השיכרון צונחת על המיטה הנוחה ביותר שהייתה בחדר", ועל אדם אחר נמסר שהמיחושים שחש "היו גדולים אף יותר ממה שאמר, שכן מיהר כל כך להסתלק, עד ששכח לשלם את חשבונו" במסעדה. (מעבר לבדיחות הדעת, הפרטים הקטנים הללו כמובן תורמים גם לאיפיון הדמויות),  השחקנית המגלמת את דמותו של מוצרט הילד "הניעה את ידיה המנגנות בתנופה אקספרסיבית כל כך, משל לא מוצרט הוא היושב שם אל הפסנתר, אלא פראנץ ליסט בכבודו ובעצמו", וסיגריה "שהשתלשלה דרך קבע מזווית פיו" של מישהו "הגיעה זה כבר לפרקה, ועתה השירה אפר על האריזות".

בתיאור האחרון של הסיגריה אפשר להבחין ביכולת ההתבוננות של פינקוס, שבכובעו הנוסף פועל כמאייר וקומיקסאי, ומכהן כראש החוג ללימודי איור במכללת שנקר וכפרופסור חבר. הרומן מלווה לכל אורכו באיוריו המוסיפים למילים עוד נופך ועניין.