כשמו של הספר "על הדבש ועל העוקץ", הלקוח מאחד משיריה הידועים של נעמי שמר, כן גם תוכנו: טובל במתיקות נעימה, אופף את הלב בנועם, ועם זאת – מסתיר בתוכו גם את העוקץ המגיע, כנראה באופן בלתי נמנע, ביחד עם הדבש.

אין ספק שאת הביוגרפיה שלפנינו כתב מוטי זעירא באהבה רבה לנעמי שמר, והאהבה הזאת מידבקת. כשגומרים לקרוא את הספר קשה שלא לאהוב את הדמות העומדת מאחורי שלל הפזמונים המוכרים לכל אחד מאתנו, אלה שמלווים אותנו כבר שנים כה רבות, עד כי הופתעתי לגלות שחלקם הם פרי יצירתה, שכן היה נדמה לי שהם קיימים מאז ומתמיד, מעין נכס צאן ברזל תרבותי שלנו, שנוצרו מאליהם…

לפני שאפרט עלי להדגיש את חלקו של העוקץ הכי גדול, שמוטי זעירא רק מתאר, בלי לנקוט עמדה. מדובר כמובן בעמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר, ובתמיכתה הנחרצת בגוש אמונים. משפט אחד שמצוטט מפיה זעזע וקומם אותי במיוחד (כמו, כנראה, גם את בתה, שהייתה פעילה בשלום עכשיו!): "הפיקציה הזאת, שזו מדינה דמוקרטית, זו לא מדינה דמוקרטית, זו מדינה יהודית! לנו יש חוק השבות, להם אין את זכות השיבה".  קשה היה  מאוד להישאר שוות נפש אחרי הדברים הללו (שמגיעים לקראת סופו של הספר, בעמוד 452 מתוך 470 עמודים, ללא הנספחים). הם מבטאים בדייקנות את הבעיה האיומה שנעמי שמר לא הרגישה בעצם בצורך להתמודד אתה: התהליך שמובילים מי שמחזיקים בדעותיה יביא למדינה שדוגלת ומכתיבה אפרטהייד רשמי.  מבחינתה של נעמי שמר זאת עובדה שאינה אמורה להטריד אותנו. לי, כמו לרבים אחרים, קשה להשלים עם העמדה הזאת.

ולמרות זאת, עלי להודות, צדדים רבים בדמותה של האישה הזאת כבשו את לבי. הישירות, היושר, חוש ההומור, הנדיבות, וכמובן – הכישרון העצום. הפזמונים הרבים מספור, מילים ולחנים, מגוונים ומרנינים, אוצרות שלמים שממשיכים לשמח רבים כל כך לאורך זמן רב כל כך.

הדוגמאות לכל התכונות הנפלאות הללו רבות מאוד ומפוזרות לכל אורכו של הספר. הנה לדוגמה אפיזודה קצרה מחייה: פעם, בשנות ה-90, נתקלה באקראי ברחוב בעולה חדש. התפתחה ביניהם שיחה, ולאחר שהאיש, שאותו כלל לא הכירה, תינה את צרותיו, החליטה, בשיתוף עם בעלה, לאפשר לו ולבני משפחתו לגור בלי שום תמורה כספית  בדירת אמו בתל אביב, שהתפנתה זמן מה לפני כן כשהאם הלכה לעולמה. אותה משפחת עולים חיה בדירה בחינם במשך 15 שנה, ורק אחרי שמצבם הוטב התעקשו להתחיל לשלם דמי שכירות!

זוהי רק דוגמה אחת מרבות, וכולן מרגשות מאוד. כך למשל בימי חייה הכמעט אחרונים, החליטה המשפחה לצרף אל המטפלים בה את אמילי, אישה פיליפינית. כשנודע לנעמי שמר שאמילי מיטיבה לצייר, "החליטה שצריך לעשות משהו למען קידומה המקצועי. היא טרחה וגילתה כי במתנ"ס רוזין מתקיים חוג ציור למבוגרים. היא רשמה אותה בלי ידיעתה, שילמה על החוג, ושילחה את אמילי פעם בשבוע לחוג, 'שתתאוורר קצת.'" לכאורה זאת מחווה פשוטה ולא הירואית במיוחד, אבל כשמשווים אותה ליחס שמהגרות עבודה רבות סובלות ממנו, יש בה בכל זאת נקודה של זכות לטובתה של שמר.

נעמי שמר הייתה שנונה ומשעשעת בחריפות ובהומור. הדוגמאות רבות ופזורות לאורך הספר. כך למשל כשחזרה מארצות הברית וראתה כלב עושה את צרכיו ברחוב ובעליו אינו מעלה בדעתו לנקות את מה שהותיר, אמרה "חזרתי מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות".

הייתה בה בנעמי שמר עוצמה רגשית נדירה. הנה למשל תיאור התנהגותה בערוב ימיה: "בביקור הרופאים ביקשה נעמי לדעת מה צפוי לקרות עתה. הם הסבירו לה שהריאות יקרסו מהנוזלים, ואז יחברו אותה למכונת הנשמה כדי להאריך ככל האפשר את חייה. 'יש לי משהו חשוב להגיד לכם,' הכריזה, 'בכל מה שקשור לתחילת החיים, הרפואה הגיעה להישגים מדהימים: הפריות מבחנה, לידה בכל השיטות האפשריות, הצלת פגים. אבל בעניין המוות אתם גלמים גמורים! אני בת שבעים וארבע, היו לי חיים שלמים, ואני לא צריכה עוד יום, עוד שעה, עוד דקה! במקרה כזה, דוקטור, אני מבקשת שתעזרו לי ללכת חזק, מהר ואלגנטי!' הרופא הראשי ניגש אליה ולחץ את ידה בהתרגשות."

אבל עוד לפני כן, כשחוקר הספרות דן מירון תקף אותה במאמר חריף וחסר רחמים, שהכאיב לה מאוד, היא החליטה לא להגיב וכשניסו לפנות אליה עיתונאים סירבה לדבר על כך, ובסירובה השתמשה בפסוק מספר בראשית "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי".

היו לה השקפות עולם אמנותיות שמעניין לקרוא עליהן. כך למשל הסבירה כי "יש רבים הסבורים בטעות שהקול עומד במקום הראשון ברשימת החפצים האישיים של זמר. מבחינתי, הוא רק במקום העשרים, ובכלל לא האביזר הכי חשוב. אמנם ל[משה] בקר יש קול יפהפה, אבל גם כאן הוא לא תכלית הכול. זה כמו להגיד על סופר שיש לו עברית יפה. הקול, כמו השפה, הוא מעין כלי רכב. השאלה היא אם יש לו מה להוביל".

היא אמנם הוכשרה כפסנתרנית וכמוזיקאית קלאסית ולמדה באקדמיה בירושלים, אבל גישתה למוזיקה, כך העידה על עצמה, הייתה נטולת "כל טיפה של קידוש השם". מוטי זעירא מציין את "העליזות הקלילה של נעמי בבואה אל המוזיקה, לעומת הרצינות התהומית של אמה" שחלמה גם היא להיות מוזיקאית, אבל ההתפתחות שלה נקטעה באבה, עקב פציעה.

על יצירתה כתבה שמר: "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית, ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל".

אכן, שירים רבים שלה נהפכו למעין דגלים, לא תמיד כאלה שהתכוונה להם. כך למשל את השיר "על כל אלה" כתבה כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה, אבל הוא נהפך למעין המנון של מפוני פתחת רפיח. נעמי שמר לא התנגדה לכך, כנראה מכיוון שהתנגדה בכל תוקף לפינוי, ואף חדלה להביע את עמדותיה אחרי שהתרחש, כי חשה שאין בכוחה להשפיע על המציאות.

"לך לא יהיה גיל מעבר, כי את התבטאת", אמרה לה פעם אמה. אכן, אין ספק שחרף אכזבתה (בעניין הפינוי), היא התבטאה, והרבתה לעשות זאת, לא רק בדברים שאמרה, אלא בעיקר בשירים שכתבה והלחינה, ושממשיכים להתנגן בלבבות.

לקראת סופו של הספר מצאתי את עצמי כמעט מקווה שנעמי שמר לא תמות, וזהו שבח לכותבו, שהצליח להקים את דמותה ובעצם – כמעט לממש את תקוותי, ולחזור ולהחיות בין דפיו את האישה המרתקת הזאת, נעמי שמר.