אסתר עיני הייתה המחנכת שלי כשלמדתי בכיתה ו', בבית הספר "בית אור" בקדרון. היא הייתה מורה אהובה ומעשירה. עד היום אני זוכרת את המשפט הפומבי הכיתתי להורדוס שאסתר יזמה, ומינתה אותי לתפקיד הקשה מכולם: זה של הסנגורית, ואיך ביקשה ממני להגיע בשעות אחרי הצהריים אל ביתה, בשיכון המשפחות בתל נוף, כדי שנחשוב ביחד על נקודות שאותן אציג למחרת בפני השופטים. לא שכחתי גם את הקונצרט שארגנה לילדי שיכון המשפחות – ניגנו ביחד את סימפונית הצעצועים של מוצרט (או של היידן? הדעות חלוקות), ובידי הופקדה החלילית, שייצגה את הקוקייה. אני זוכרת את ההתרגשות החגיגית שהתלוותה לכל העשייה שהיא יזמה.

אסתר הייתה אז כנראה כבת 22, אבל נראתה לי כמובן מבוגרת, ליתר דיוק, במונחים של הילדה בת האחת עשרה שהייתי – זקנה ממש… 

הנה שתינו כאן בתצלום מאותה שנה, מורה ותלמידה (אני בקדמת התצלום, בצד ימין). 

השבוע נודע לי שאסתר עיני כתבה ספר על מה שעבר עליה ועל בעלה, הנווט מנחם עיני, במשך ארבעים החודשים שהיה שבוי במצרים. אין לדעת אם הייתי קוראת את הספר אלמלא הקשר ההוא בינינו, שהתקיים לפני 60 שנה כמעט (האומנם? הכיצד?…), אם כי בהיותי מקושרת אל חיל האוויר בקשרים רבים ומגוונים: ילדה שגדלה בבסיס חיל האוויר, פקידת מבצעים בחצרים, קצינה בבור של חיל האוויר, וגם, בשלב מסוים וזמני – נשואה לטייס – ייתכן שהסיפור היה מעניין אותי גם אלמלא הייתה לי היכרות מסוימת עם אסתר.

ייאמר לשבחה של הכותבת שהיא לא ניסתה לייפות את המציאות, את הקשיים שאתם התמודדו היא ובעלה השבוי, אם כי, כפי שאפשר לצפות, מוקד העניין שלה בספר הוא הקושי שלה עצמה. "גם אני אומללה", היא כותבת על הימים הראשונים, כשנודע לה שבעלה שבוי, "אבל אני לא יכולה להגיד מילה", שהרי בעלה חי, בניגוד לטייס שמואל חץ שהיה אתו באותו מטוס, באותה גיחה, ונהרג, כנראה מכיוון שלא הספיק לנטוש. (המטוס הופל כי הורו לצוותים לא לתמרן באוויר, אלא לסמוך לחלוטין על מכשיר אמריקני ללוחמה אלקטרונית, שהיה אמור להסיט את הטיל המצרי, אבל בכלל לא פעל).

אני לא יודעת אם נכתבו עוד ספרים כאלה, שחושפים בכנות וביושר לא רק את הגעגועים, החלומות, התקוות והייאוש, אלא גם את הצדדים ה"אפלים" בחייה של אישה שבעלה רחוק ממנה, ואין לדעת מתי ישוב. 

איך למשל התמודדה עם הצרכים הגופניים שנאלצה להתעלם מהם? היא מסבירה שהקשר הגופני לא חסר לה, אם כי היא מעידה על מקרים שבהם חיזרו אחריה גברים, ואפילו על מקרה אחד שבו חשה משיכה אל מישהו, אבל לא מימשה את המשיכה, בניגוד לנשות שבויים אחרות, וגם על כך היא מספרת, שניהלו קשרי אהבים כשהבעל שלהן היה שבוי (ומספרת גם על האיסור החמור שאסרו בחיל האוויר על נשות שבויים אחרים לספר על כך לבעליהן, שמא תגיע השמועה אל הנבגדים).   

היא לא חוסכת מאתנו את מפחי הנפש והאכזבות שהיו מנת חלקה גם אחרי שבעלה חזר מהשבי. "'למה הוא לא מפרגן?' זעק לו לבי", היא מספרת, כשהרגישה שבעלה לא מוכן לשמוע שבחים על תפקודה בשנים שנעדר מהבית, ומסרב "לוותר" על תפקיד הסובל והגיבור הראשי. איך ייתכן שמבחינתו "אני רק גרגיר" היא תוהה כאובה, ושואלת את עצמה "באמת הכול יותר חשוב מאתנו?" התפיסה מהאגדות שלפיה צפוי סוף טוב בלתי נמנע "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה" מתאימה מן הסתם רק לאגדות. במציאות כשבני זוג נאלצים לנהל את חייהם המשותפים במשך שלוש שנים וחצי במכתבים בלבד, כשיש להם רק זיכרונות ותקוות, כשהפנטזיה על האיחוד עולה באופן בלתי נמנע על מה שהמציאות מאפשרת, אי אפשר שלא תהיה גם אכזבה. אסתר עיני מספרת גם עליה בלי חשש ובלי מורא. 

הספר עניין אותי בזכות האומץ שבו נכתב. סיפור השבי של מנחם עיני מוכר בין היתר בזכות אחד ה"מבצעים" המשותפים שיזמו כמה מהשבויים ששוכנו ביחד בכלא המצרי: הם תרגמו להנאתם את ההוביט של ג', ר, ר טולקין. התרגום שלהם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר. 

עם כל זאת, יש לומר ביושר: עריכה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את כתב היד. יש בו לא מעט חזרות: כמה פעמים אפשר למשל לקרוא על כך שבני הזוג נהגו לשתות את הקפה שלהם על מדרגות הכניסה לביתם, אחרי שכל אחד מהם הכין לעצמו את הקפה, כפי שהוא אוהב? ספרתי לפחות שלוש חזרות על פרט שאינו חשוב במיוחד כשלעצמו. 

אסיים בכל זאת, כמו שהספר מסתיים, בנימה אופטימית: טוב לדעת שבני הזוג למדו שוב לחיות ביחד, שהם יישרו את ההדורים ואפילו הולידו בת נוספת על השתיים שכבר היו להם כשעיני נפל בשבי. 

והנה עוד סיפור מפתיע ומרגש לסיום: אסתר מספרת שלבקשתו של בעלה היא פנתה בשלב מסוים אל הטכניון, שהעניק למנחם עיני כתב הסמכה רשמי וספרי לימוד מתאימים, שכן הוא עסק בשביו בהוראה של עמיתיו, ורצה "שיוכר כל מה שהוא מלמד", וכך "היו שבויים שנבחנו לתעודת בגרות ובהגיעם לארץ המשיכו לימודים באוניברסיטה". כמו כן, "שניים מתלמידיו התקבלו לטכניון עם שובם לארץ, לשנת הלימודים השנייה, וגם סיימו בהצלחה. והיו שקיבלו תעודת סיום של כיתה ח'".

מסתבר שלא רק אני זכיתי במורה טובה, ששם משפחתה עיני…