מצד אחד עורר בי ספרה החדש של אראלה תלמי השתאות. מעצר חופשי, (רומן היסטורי) מתאר את קורותיה של משפחה יהודית מווינה, החל בחודש מרץ, 1933 ועד לחודש מרץ של שנת 1945. הוא נוגע בגורלם של יהודים שנאלצו לעזוב את וינה, לא היה להם אפילו דרכון אוסטרי כי ההורים היגרו לשם מרומניה. הם מצאו מקלט באיטליה, שעד מהרה חברה אל היטלר ונעשתה פשיסטית ומסוכנת ליהודים. מה שהם עברו שם מסמר שיער, אבל לא דומה לזוועות שעברו על יהדות פולין והונגריה – למעשה, על כל היהודים שנשלחו ברכבות משא מביתם או מהגטו ישירות אל מחנות ההשמדה, לרוב בלי שום תחנת ביניים. אכן, הם עברו "מעצר חופשי": חירותם נשללה, אבל הם נשארו עם בני המשפחות שלהם, היה להם אוכל, הם זכו לטיפול רפואי, ויכלו אפילו לעבוד, בתנאים מגבילים מאוד.

רוב אלה מבין בני המשפחה שאנחנו עוקבים אחריה בספר, אלה שלא מתו מיתה טבעית ממחלות, שרדו באיטליה ונשארו בחיים. אמנם הם נכלאו במחנות מעצר, בודדו אותם, הצרו את צעדיהם, וגם פה ושם התעללו בהם, אבל בסך הכול, יחסית למחנות המוות, גורלם שפר עליהם.

גם אחרי שאיטליה נכנעה לבעלות הברית, כבר ב־1943, לא פסקו תלאותיהם. פרטיזנים יוגוסלבים התנכלו להם. הפצצות של הגרמנים שתקפו את איטליה, אחרי שנכנעה, עשו בהם שמות. בכאוס ששורר תמיד במלחמות גם כוחות הברית המושיעים, שנציגיהם הגיעו לדרום איטליה, ולקחו אחריות על הניהול התקין של חיי היומיום של המשוחררים, היו אחראים, גם אם בשוגג, להרג: אחת הדמויות הראשיות בסיפור, צעיר יהודי בשם אפרא, מאבד את אהובתו, כי טייס קנדי, שסבר שמחנה המעצר הוא מחנה צבאי איטלקי או גרמני, צלל במטוסו וקטל יהודים רבים בירי מהאוויר.

 הדהים אותי הפירוט הרב שבו הכול נכתב. היה ברור לגמרי שתלמי ערכה מחקר מקיף מאוד, שהיא למדה רבות על התקופה, על איך נראה הקיום היומיומי לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה, מה אנשים עשו, חשבו, אכלו, איך התנהלו ביניהם הקשרים, מה הפחיד אותם, מה עורר בהם תקוות. 

הקריאה בספר עוררה בי מחשבות נוגות, בלתי נמנעות, על קיומה הנחוץ כל כך של מדינת ישראל. אחד מבני המשפחה, אלי – באחרית הדבר מספרת תלמי שמדובר בעצם באביה, שמופיע כאן בשם בדוי – היה ציוני והספיק להגיע לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. תלמי עצמה נולדה בקיבוץ אפיקים ב־1942, לפיכך כשאחת הדמוית ברומן, אפרא, גבר צעיר עתיר תלאות, מקבל כמעט באקראי מכתב מאלי, מארץ ישראל, ובו תצלום של תינוקת עגלגלה וחייכנית, ברור לגמרי שמדובר בה עצמה. האם אפרא בדוי? ומה באשר לסימון, אביהם של אלי ואפרא? האם דמותו אמיתית, או שמא בדתה תלמי מלבה את כל קורותיו באותן שנים? אין לדעת.

מכל מקום, הפירוט הרב מרשים מאוד.

לא מעט ממה שקראתי מדכדך במיוחד במציאות החיים העכשווית שלנו. כשתלמי מתארת ילדות תאומות שנוסעות עם אמן ואחיהן ברכבת דרומה, אל מחנה המעצר, שאליו נשלחו בכפייה, אי אפשר שלא לחשוב מיד על אמה ויולי קוניו, הילדות בנות השלוש שנחטפו בשבעה באוקטובר, ביחד עם הוריהן, לעזה. הן ואמן השתחררו. אביהן עדיין שם, כידוע.

מדינת ישראל קמה. אלי ניצל. הוא חי בקיבוץ. ילדתו הבדויה, ובעצם – הילדה הלא בדויה, מחברת הספר – נולדה בקיבוץ. אילו נשאר אביה באירופה ספק רב אם היה נשאר בחיים ומקים משפחה.

לקרוא עוד ספר על אותם ימים, ולזכור את כל מה שקרה וקורה לנו כאן בשבעה באוקטובר 2023 זה להרגיש שאולי גם התיקון לא לגמרי הצליח. 

לדעת מה שעושים עכשיו בעזה בשמנו – לאחרונה למשל נהרגו עשרה ילדים ושלוש נשים, פלסטינים תושבי רצועת עזה, בעקבות הפגזה של מרכז חלוקת מזון. רבים אחרים נפצעו מאותה הפגזה. תגובת צה"ל הייתה: היה שם מחבל נוחבה שהשתתף בטבח.

לקום בבוקר שוב ושוב אל הידיעות שנפתחות ב"הותר לפרסום" ולקרוא "בדיחה" שראה מישהו כתובה על קיר של בית שימוש בעזה: "חייל יקר, אתה כרגע היחיד שיודע מה אתה עושה בעזה" – כל זה מעורר פלצות קיומית. 

עם זאת, ספרה של תלמי לא יכול שלא להוסיף עוד נדבך לתחושה שקיומה של המדינה הכרחי. כי בלעדיה… כי איך נראו החיים של יהודים כשלא הייתה להם מדינה… כי רואים תצלום כזה מניו זילנד:

ותצלום כזה מארצות הברית:

שלא מעיד בעיניי על הסובלנות שהוא מבקש לבטא, אלא על האנטישמיות הבוטה, האלימה, השכיחה מאוד, שהוא מתכוון לשכך ולמתן.

ועוד, כמובן, תופעות אנטשימיות רבות כהנה וכהנה – השחתת אבני נגף באוסלו (אלה שנועדו לשמר את זכר הקורבנות היהודים); שריפה של בית כנסת באוסטרליה; אונס של ילדה, כי היא יהודייה, בצרפת. קצרה היריעה מלמנות את כל ההתגלויות האנטישמיות הללו. 

אבל עכשיו אני רוצה לחזור לספר עצמו.

כאמור, השתאיתי מהקף הידע של אראלה תלמי, ומהיכולת שלה לחדור אל כל הפרטים ולתאר אותם בדייקנות ובאמינות מופלאות.

אבל יש, לצערי, גם "מצד שני": הרומן  גדוש בדרמה. יש בו כל כך הרבה הפתעות ופיתולים, כל כך הרבה אירועים שאמורים לעורר סערות נפש עצומות, אבל הכול מתואר בפדנטיות, נטולת רגשות כמעט. קודם כל – של הכותבת, ובשל כך גם של הקוראת.

גם מאורעות שהיו אמורים להסעיר את הנפש ממש, שחשבתי שאתרגש מאוד אם יגיעו אל שיאם – למשל: שתי דמויות מחפשות זו את זו, האם יצליחו להיפגש? האם הגורל יאפשר להם להתאחד? ואז – המפגש עצמו, הכול מסתכם בעוד תיאור אחד מיני רבים. ואחר כך הכול ממשיך, באותו טון, באותה נימה, עוד ועוד ועוד תהפוכות חיים, שכל אחת מהן, היא בלבד, יכולה לשמש בסיס לרומן שלם. 

מרוב השפע, מרוב התחושה שלא נעשתה בעצם בחירה, או ברירה בין דברים שעליהם רוצים להתמקד, כאלה שיהיו במרכז, שניתן עליהם את הדעת, מתעוררת התחושה שהכול כמעט יכול לקרות, ואנחנו רק נמשיך הלאה אל עוד מקום, אל עוד מפגש קצר, חד פעמי, שלא יוביל לשום דבר, כי שום דבר לא מתפתח.

כל זה יכול אולי להופיע בביוגרפיה. ליתר דיוק – באוטוביוגרפיה, כשהכותב חש שאסור לו לוותר על שום פרט מכל מה שעבר עליו, כי הכול חשוב לו באותה מידה. אבל כשמדובר ברומן, ביצירה אמנותית, הבחירה מתחייבת. ברומן שכתוב כהלכה כל פרט חייב להיות הכרחי, בלתי נמנע, וקשור לעיקר, כלומר – לאיזו אמירה משמעותית שאי אפשר לסכם אותה ואי אפשר להביע אותה, אלא כמות שהיא, ביצירה כולה.

ברומן אסור שנרגיש שאפשר היה להשמיט פרט כלשהו, והכול היה יכול להימשך כרגיל. ואני הרגשתי שכאן, בספר הזה, שיש לא מעט פרטים שכל אחד מהם חשוב מן הסתם לכותבת, אבל הם לא תורמים במאומה לאיזושהי אמירה כוללת ומשמעותית. 

קראתי את כולו בתשומת לב. רציתי להבין לאן הוא מוביל. איך הכול מתחבר. והכול הוביל והתחבר רק אל סופו של הסיפור, שהיה יכול בעיניי גם להימשך עוד ועוד… 

אבל יש גם צד שלישי – לא הנחתי את הספר בצד, לא עזבתי אותו, כפי שאני נוהגת עם ספרים שלא מדברים אלי. למדתי ממנו הרבה. זה היה קצת כמו לקרוא כמה ספרי היסטוריה, או לצפות בסרט תיעודי ארוך, שעוסק בתקופה ההיא ובאנשים הם. וגם בזה יש לטעמי ערך ומשמעות! 

הוצאת שתיים, 2025
עורכת: מירי רוזובסקי
316 עמ'

 אייכמן הסביר לברנד שהוא הבטיח למזכיר המדינה במשרד הפנים [ההונגרי] אנדרה לאסלו שיסייע בטיהור המדינה כולה מיהודים, ולכן היהודים יוכלו לצאת לכל ארץ שבשליטת בעלות הברית, פרט לארץ ישראל, שכן הגרמנים נענו לבקשת ידידם המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, למנוע עליית יהודים לארץ. בדיווח שיבוא בהמשך, גם קסטנר השתתף בפגישה.

חטא הוא מה שאנשים אחרים עושים. האנשים שלנו הם לעולם אנשים טהורים מאוד. בעולם העתיק מעשה חטא יכול לטמא את הקהילה גם אם אינו מכוון, כפי שמזכיר לנו סיפורו של אדיפוס. אפילו הדוגלים בדוקטרינה של החטא הקדמון באופן מופשט נוטים להתעלם ממנה כשהדברים נעשים פרטיקולריים. מקנן בנו דחף טבעי להאמין שאנחנו, והשבט שלנו, עשויים אולי לעשות שגיאות, אך לא דבר הראוי להגדרה חטא. הדחף, כוחו יפה לחטאי העבר כמו לחטאי ההווה. אנו רוצים שאבותינו יהיו אנשי כבוד והדר. סבי מת למען המולדת שאהב; איזה חטא יש בכך? דודו של אבי לא היה גזען, הוא פשוט הגן על ביתו. אם עקבתם אחר הוויכוחים על סילוק הדגלים והאנדרטאות של הקונפדרציה שצברו כוח לאחר טבח של תשעה מתפללים בכנסייה בצ'רלסטון ב-2015, הבחנתם בוודאי בהערות מעין אלה. כמה מהן נשמעו מפי מאמינים בעליונות הלבנה, שנוכחותו של גבר שחור בבית הלבן עוררה את זעמם, ואשר ידעו בדיוק כיצד להבטיח שדגלי הקונפדרציה ימשיכו להתנופף ברוח. הפחות מרושעים, אף אם גם פחות הגונים, מהם נצמדו למסורת המשפחתית העמומה. ככל שוויכוחים אלה נמשכים, גרסאות שונות של הרעיון הזה נשמעות מריצ'מונד ועד ניו אורלינס.

אם לא חייתם זמן רב בגרמניה, תופתעו בוודאי ללמוד שצאצאי הוורמכט השמיעו אותן טענות שהשמיעו צאצאי צבא הקונפדרציה. לא רק בימים הקודרים, מוכי הפגזים, שבאו בעקבות הכניעה ללא תנאי בפאתי ברלין ב-1945; הערות מעין אלה נשמעו בפומבי גם לקראת סוף המאה העשרים כשתערוכת הוורמכט שברה את הטאבו הגרמני האחרון. בתערוכה זו, שהופקה מטעם מכון המבורג למחקר חברתי, השתמשו במכתבים ובתצלומים של חיילים כדי לחשוף את העובדה שפשעי הצבא הנאצי לא היו נחלתם של יחידות העילית של האס־אס או של כמה תפוחים מורעלים בלבד. המכון, שארגן את התערוכה לציון יובל החמישים לסיום המלחמה, לא ציפה לתגובות שעורר. אחרי ככלות הכול הטענה שהוורמכט ביצע פשעים בשיטתיות נראית — בעיני מתבוננים זרים ואפילו בעיני מרבית ההיסטוריונים הגרמנים — שנויה במחלוקת בדיוק כמו הטענה שכדור הארץ הוא עגול. אך התברר שהפער בין ההיסטוריונים המלומדים ובין הזיכרון של הקהל הפשוט עצום. הוורמכט, על שמונה עשר מיליוני אנשיו, היה בו חתך רחב של החברה הגרמנית יותר מבכל ארגון נאצי אחר. לכל גרמני היה אב, בן או אח ששירת בו, אם הוא עצמו לא שירת בו, ובכל זאת התגובות לתערוכה הראו עד כמה האמינו רבים למיתוס שהוורמכט היה טהור ואפילו אבירי. אותם גברים אמיצים שהגנו על מולדתם מפני האיום הבולשביקי לא היו טובים יותר או גרועים יותר ממיליוני החיילים לפניהם או אחריהם.

התערוכה תוכננה תחילה להיות פרויקט מוגבל, אך הוצגה בשלושים ושתיים ערים וזכתה לכמעט מיליון מבקרים. היא הציתה ויכוחים בתקשורת, מילאה תוכניות אירוח ואפילו עוררה ויכוח בפרלמנט. מפגינים מחו על מה שנראה להם כניסיון להתיז רפש באבותיהם. במינכן נשאו חמשת אלפים נאו־נאצים שלטים בנוסח "חיילים גרמנים — מעשים הרואיים". בגרמנית המילים מתחרזות. החדשות הטובות היו שאפילו במינכן, מעוזם המקורי של הנאצים, יצאו עשרת אלפים מפגינים למחות כנגדם.

ההתפרצויות חשפו את גודל הקושי של המחקר המדעי לחדור לזיכרונות אישיים. במשך עשרות שנים עשו היסטוריונים גרמנים כמיטב יכולתם להעמיד תמונה מדויקת של התקופה הנאצית, אך היו רבדים של התודעה הציבורית שעבודתם לא חדרה אליהם. השפעתה של תערוכת הוורמכט הייתה עמוקה; כפי שגילה לי יוזמהּ יאן פיליפ רמטסמה (Reemtsma), הטענה שהוורמכט היה ארגון פשיעה, שהייתה כה שנויה במחלוקת באותה עת, היא עכשיו מובנת מאליה. התערוכה נהפכה לחלק מן ההיסטוריה של גרמניה שלאחר המלחמה; שום גרמני שהקשיב לתקשורת באותם ימים, או למד את גרמניה שלאחר המלחמה מאוחר יותר, לא יכול שלא לדבר על אודותיה. כשאנשים מצביעים על ניסיונותיה של גרמניה להגיע לידי השלמה עם עברה העברייני, תערוכת הוורמכט היא המוצג הראשון שהם מציעים.

"אך בוודאי…" אמר איש נעים הליכות בשנות השישים לחייו במיסיסיפי לאחר שהסברתי לו שהדור הראשון של הגרמנים לאחר המלחמה נשמע יותר מכול כמו מגיני גרסת "המטרה האבודה" של תולדות הקונפדרציה, "בוודאי הם ידעו — לכל המאוחר כשפתחו את שערי המחנות — שמה שהם עשו היה פשע טהור?"

הם לא ידעו.

לפני עשרים ושמונה שנים יצאה חנה הרציג למסע במקום ובזמן, מסע נפשי וגיאוגרפי, שבמהלכו ביקרה במחוזות רחוקים. תחילה הגיעה לבוואריה שבגרמניה, למקום שנקרא פרנוולאד, שם נולדה. אז היה המקום מחנה עקורים גדול. כיום זהו רובע מגורים אמיד בפרברי מינכן. הרציג נולדה רק שנה אחת אחרי תום "המלחמה". כבר בתחילת הספר היא מדגישה: לא אחרי "השואה" – מושג שהומצא לדבריה בישראל, אבל "בפולנית לא מדברים עליו", וגם בבית הוריה, הניצולים, המילה לא הוזכרה.  בהמשך ספרה היא מדגישה: כשאומרים "המלחמה" ברור לכל בר דעת "באיזו מלחמה מדובר".

בהמשך מסעה הגיעה הרציג גם למקומות שאותם פקדה עד אז רק בדימיונה, מתוך תחושה שבעצם התקיימו רק שם, לא בעולם המציאותי: שמות שהכירה מילדות, אבל לא האמינה בקיומם הממשי, מקומות שהיו פעם חלק מפולין והיום נחשבים אוקראינים. היא הגיעה לדרוהוביץ', העיר שבה הוריה חיו, וניצלו. מקץ שנים רבות כל כך היא מנסה למצוא אותם, את הצעירים שהיו זמן רב לפני שבאה לעולם.

לחיפושיה הקדחתניים יש סיבה רגשית עמוקה: את אביה האהוב איבדה בילדותה, רק שנים מעטות אחרי שהיא והוריה עלו ארצה. היא מתחקה על עקבותיו, מבקשת לגלות מי היה, להבין את דמותו, ולהעניק לו מקום רחב יותר בעולם, גם, ואולי דווקא, אחרי שהסתלק ממנו, ולא הותיר את החותם הראוי לו, לדעתה. אלמלא מת צעיר כל כך, היא מבינה בדיעבד, ייתכן שבכלל לא הייתה יוצאת לדרך והייתה חיה בעולם שהשואה לא התרחשה בו, שכן לא הייתה מתעניינת במה שנמצא "מעבר להרי החושך": כל מה שקדם להיווצרות תודעתה כאדם בוגר וחוקר.

הספר תמונות מחפשות כותרת הוא מעין יומן מסע, והוא מרתק ונוגע ללב. לא רק משום שהוא מלא באהבתה הרבה אל אביה. יש בו ערך לכל קורא: הספר מצליח לייצג את מי שמכונים "בני הדור השני" ולהעניק להם קול. היא כותבת (עלינו), על "דור שנולד אל תוך מציאות לא טבעית ולא אנושית שתבעה למחוק את העבר," שהרי הניצולים הגיעו לכאן נטולי כול, ונדרשו להסתגל, להתאקלם, ולא להעיק על בני הדור הבא בסיפורי האימים על עברם. מקץ שנים רבות היא מתייסרת מכך שהוריה "נכנעו לתביעה הזאת ללא עוררין", ושתקו. לא סיפרו כמעט כלום על מה שעבר עליהם. בספרה היא מנסה לאחות את הקרע, להתחבר אל בני הדור המושתק, האילם, להכיר אותם ולהבין, לפחות במעט, את מה שחוו.

החיפוש של הרציג אחרי העבר של בני משפחתה, ועוד יותר מכך – החיבור הטבעי שהיא חשה למקומות ולאנשים שראתה שם באוקראינה, פולין לשעבר, הזכירו לי במידת מה את מסעה של אלאונורה לב בספרה הנפלא סוג מסוים של יתמות, שבו תיעדה את החיפושים שלה אחרי ילדותה בפולין. שתיהן מציינות, בין היתר, את התחושה שאנשים זרים לגמרי נראים להן שם מוכרים. הבנתי היטב למה הן מתכוונות. אמנם אני לא חולקת אתן היסטוריה אישית של מוצא מפולין, אבל כשהזדמן לי להסתובב כמה ימים בוורשה הרגשתי שוב ושוב שרוב האנשים סביבי דומים לישראלים שאני מכירה: כאן מישהי שמזכירה מאוד איזו שכנה, שם מישהו שנראה כאילו שהוא אחיו של מורה מבית הספר…

ספרה של הרציג הזכיר לי גם את הספר The Lost: A Search for Six of Six Million של דניאל מנדלסון (הוא תורגם לעברית: האבודים: שישה מתוך שישה מיליון). מנדלסון מתעד בספרו את מסעותיו ברחבי העולם בחיפוש פרטים על חייהם וגורלם של בני משפחתו שנרצחו בשואה, והיו עלולים להישכח לעד, אלמלא איתר עדויות על מה שקרה להם, סיפר את סיפור חייהם ומותם, ועל ידי כך הציב להם יד זיכרון (היו לו, כמו לחנה הרציג, לא מעט תגליות מפתיעות ומדהימות).

אכן, הוריה לא באו "משום מקום", כפי שחשה רוב חייה. היה להם עבר מפורט, לא "כללי". בני הדור השני תפסו את המציאות כאילו היא "קטועה לשניים", כאילו חלקה הקודם התפוגג ונמוג כלא היה, אבל בשלב מסוים הרציג מבינה שמבחינת דור ההורים העבר ההוא המשיך להתקיים, להיות משמעותי, לחיות בתוכם, על כל חלקיו המפורטים והמשמעותיים, שאת חלקם הרציג מוצאת וחושפת.

הוריה, כך ידעה תמיד, ניצלו כי "אוקראיני" כלשהו הסתיר אותם אצלו בבית. אבל מה בעצם זה אומר? היא תוהה. איך בדיוק התנהל העניין? איפה הסתתרו? האם הציל רק אותם, או שפעל למען אנשים נוספים? האם עשה זאת כי הכיר אותם? איך הסכים לסכן את חייו, ומן הסתם גם את חיי בני משפחתו?

התשובות לשאלות הללו, ולשאלות רבות נוספות, מדהימות. הסקרנות מתעוררת והולכת וגוברת, ויש בספר גם חלקים נוגעים ללב במיוחד. יש לזכור שהרציג עשתה את המסע שהיא מתארת לפני שנים רבות, כבר ב־1995, ולכן עוד הספיקה לפגוש כמה פעמים (הראשונה – בישראל!) את סלבה, אשתו של איזידור וולושאנסקי. אמנם איזידור (שלא היה אוקראיני, אלא פולני, כך התברר לה) היה מי שהציע לניצולים להסתתר אצלו, והוא זה שהתקין במרתף מערכת מים וגז לבישול, כמו גם בית שימוש, אבל דווקא סלבה הייתה זאת שעשתה בפועל את רוב העבודה הכרוכה בהסתרה. היא זאת דאגה לעשרות (!) היהודים שהסתתרו במרתף ביתם; היא סיפקה להם מזון, וזה לא היה עניין של מה בכך: איך תסביר את כמויות האוכל הרבות כל כך הנדרשות למשק בית של שני אנשים, ובהמשך – של שניים עם ילדה קטנה? ואיך בכלל תשיג את כל האוכל הזה? היא זאת שהתאמצה לשמור על הסוד מפני כולם – השכנים (ביניהם קצין גרמני ואהובתו, שחיו באותו בית, בקומה גבוהה יותר!), מפני תושבי העיירה, ואפילו מפני בני משפחתה הקרובים ביותר!

מדוע עשתה את כל זה? איך הסתדרה כשילדה את בתה הקטנה, שם, ממש באותו בית שבו המסתתרים "שלה"? מדוע בחרה לא ללכת לבית החולים? ומה עשתה כשאחת המסתתרות כרעה ללדת, והלידה הסתבכה?

מי היא, האישה המופלאה הזאת, האמיצה כל כך, מה הניע אותה? מדוע לא סיפרה על הגבורה שלה לילדיה, גם שנים רבות אחרי שהמלחמה הסתיימה?

תשובותיה מסמרות שיער. היא לא מתרברבת ולא מתפארת, רק מסבירה שלא הצילה "יהודים", אלא "בני אדם"! היא, כך היא מסבירה, חשה שזאת "הדרך הפרטית שלי להתנגד לרע". אומרת בפשטות: "עשינו את זה כי אנשים אז נזקקו לכך". ועוד, היא מסבירה, "אצלי זו הייתה דרך של מרד. לא להסכים לרצח. אולי בשביל זה נולדנו, אולי זה היה התפקיד שלנו בעולם. סוף סוף לא כל אחד הוא איינשטיין, וזה מה שהגורל הועיד לנו לעשות בעולם", היא אומרת, ומעלה על הדעת, כמובן, את ויקטור פראנקל, את תפיסת האדם מחפש משמעות שלו.

סלבה מתנגדת לדיבורים על מה שהיה אז: "מלחמה זה משהו נורא שצריך להתבייש בו, ולא להראות בטלוויזיה," היא אומרת. "בעיקרון לא צריך להראות אלימות בכלל, כי בדרך זו אנשים מתרגלים אליה."

כשמישהו מעז לתקוף אותה על פרט כלשהו, היא אינה מהססת, ושואלת אותו את מה שרק לה ולשכמותה מותר לשאול, את שאלת השאלות – אתה היית נוהג כמוני? היית עושה מה שאני עשיתי?

מה הפלא שכאשר הרציג נתקלת בביקורה באוקראינה־פולין גם בגילויי אנטישמיות "מהסוג הגס והירוד ביותר", גם כשהיא יודעת ש"יש אומרים שזאת תמצית פולין", היא מסרבת להיכנע לסטריאוטיפים, מתרחקת ממה שנראה לה "כמין שיחה מוזמנת לאוזניים יהודיות".

כמובן שחלק גדול מהדברים הללו מקבלים כיום, שנים כה רבות אחרי שהרציג כתבה אותם, משמעויות אחרות, מזעזעות ולא נתפסות. זוועות השבעה באוקטובר, וכל מה שמתרחש מאז, גילויי האנטישימיות הסוערים והאלימים ברחבי העולם, כמו עיצבו מחדש את המציאות.

חנה הרציג תוהה למשל איך הדברים נראו בפועל, למשל, כשהיא תוהה, בין היתר, מה זה אומר שתינוקות "נלקחו"? איך הם נלקחו? איך זה קרה? איך זה נראה? היום, למרבה הזוועה, יש "סרט הזוועות" שהכין דובר צה"ל. אפשר לדעת פרטים. הם תועדו.

"עם הגיל באה ההכרה ברפיפות המוחלטת של כל ההגנות, והיא עשתה בשבילי את 'המלחמה' למשהו הכי נוגע, קרוב, תמצית של התפלצתיות הלא־אישית האורבת לכל אחד בכל מקום", כתבה הרציג שנים רבות לפני השבעה באוקטובר 2023, והוסיפה: "יותר ויותר עמדתי על היהירות שבה אנחנו רואים את מצבנו כמובטחים מפני התפלצתיות הזאת. כמוגנים מפני האפשרות שמשהו ירמוס אותנו בשרירותיות, ולא ישאיר לנו כלום. להישאר פתאום עירום מכל הבגדים והפריטים והתארים והמנהגים שמגדירים צלם אנוש, האפשרות הזאת נראתה לי מאוד מוחשית".

אבוי. בעבר כשהבעתי מחשבות ("חרדות"!) דומות, היו מי שהתפלאו ואז הסבירו לעצמם: טוב, היא דור שני, מה אפשר לצפות…

כיום אפשר להודות: כולנו "דור שני". גם מי שבני משפחתם לא "נספו" שם ואז.

קישור לספר באתר e-vrit

ביסודם של דברים נקבעה התמיכה בפייסנות או ההתנגדות לה על פי שיקול הדעת – בייחוד היחס להיטלר ולמטרותיו. אם אלה נחשבו סבירות ומוגבלות, כפי שטען פיהרר, אזי היה טעם בוויתורים לדרישות הגרמנים כדי למנוע מלחמה נוספת. אם, לעומת זאת, היה היטלר נחוש להוציא אל הפועל תוכנית של כיבושים ושליטה, כפי שטען קומץ של מתנגדי הפייסנות, אזי הייתה מדיניותו של ראש הממשלה, כדבריו הנודעים של לורד יו סטיל, דומה לליטוף ראשו של תנין בתקווה שהוא יגרגר בהנאה."

הטובה שבמרגלות הוא רומן סוחף, שקשה מאוד להפסיק לקרוא אותו.

הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומוקד העלילה הוא מבצע הונאה מתוחכם שנקטו האנגלים לקראת רגע הפלישה של כוחות הברית על אדמת צרפת, אותו D-day מפורסם שהתרחש ב־6 ביוני, 1944.

יום הפלישה, שהחל, כידוע, בחוף נורמנדי, נועד לשחרר את צרפת, ואחריה – את שאר מדינות אירופה, שצבאו של היטלר כבש.

מבצע ההונאה לקראת הנחיתה בנורמנדי נערך במקביל בזירות שונות ורבות. הוא נועד לעכב את הגעת הכוחות הגרמניים לזירה. המודיעין הגרמני, כמו גם היטלר בעצמו, היה משוכנע שהפלישה של בנות הברית תתחיל בגזרת פה-דה-קאלה. כדי להטעות את הגרמנים ולחזק את הביטחון שלהם שנקודת ההתחלה תהיה בפה-דה-קאלה, הזינו אותם האנגלים במידע מוטעה, ועשו זאת ממגוון של מקורות שונים, שהיו מנותקים זה מזה, כדי להעצים את הוודאות שחשו הגרמנים.

אחת מאותן הונאות מצויה במרכזו של הרומון שלפנינו. זהו סיפורה של מרגלת צרפתייה ממוצא גרמני־למחצה, שהגרמנים החדירו לאנגליה, ובשלב מאוחר יותר, בלי שידעה, נהפכה למעשה לסוכנת כפולה. היא העבירה לגרמנים את המידע שהאנגלים רצו שיגיע לידיהם, ואלה היו משוכנעים לחלוטין באותנטיות של הנתונים שהיא העבירה, שהרי היא עצמה לא העלתה על דעתה שהם בדויים!

איך בדיוק זה התבצע, ומה היה המחיר האישי ששילמו מי שהשתתפו במבצע ההונאה המתוחכם, אפשר ללמוד מהרומן. אמנם מדובר בפיקשן, ורוב הדמויות שבסיפור בדויות, אבל ברור לגמרי שהן צמודות להתרחשויות שהיו במציאות, והן משכנעות מאוד.

באחרית הדבר לספר מפרט אלכס גרליס היכן נושקת המציאות במדויק לסיפור. למשל, "כל שידורי הבי־בי־סי מ־5 ביוני ולפניהם, מצוטטים במדויק", כמו גם העובדה ש"הספינה הבריטית גלוסטר אכן הוטבעה ב־22 במאי 1941 במהלך הקרב על כרתים."

על סיפונה של אותה ספינה היה הגיבור הבדוי השני של הסיפור, איש חיל הים אוֹוֶן קְווִין, שכמעט טבע בים, אבל ניצל, וחייו נהפכו, בלי ידיעתו, לחומר ביד היוצר: שירותי המודיעין הבריטי הבינו שאפשר להשתמש בו ולנצל אותו לצרכיהם. הסיפור הולך ומסתבך, ובסופו, זמן קצר אחרי תום המלחמה, אי אפשר שלא לשאול את השאלה המוסרית הכבדה הנשאלת במפורש ברומן – "אז המטרה הצדיקה את האמצעים?"

הטובה שבמרגלות מתאר את מה שקורה בנפשה של מרגלת, ועוד כזאת שנהפכת לסוכנת כפולה. את הבלבול שהיא חשה. את האופן שבו האמת והשקר מתמזגים, עד שהאדם עצמו (במקרה שלנו – האישה! אבל אין ספק שדברים דומים עלולים לחוות מרגלים רבים) כבר אינו יודע אל נכון מיהו בדיוק, לטובת איזה צד הוא פועל, במה הוא דוגל, במה ולמי הוא מאמין, ואינו בוטח עוד ברגשותיו האינטימיים והפנימיים ביותר: "היא כבר לא ידעה מפני מי היא בורחת, מהגרמנים או מהמחתרת. ועצם העובדה שלא הייתה בטוחה רק בלבל אותה יותר".

יש בספר לא מעט תובנות משכנעות. למשל, גם קצין קשוח ולמוד תלאות וייסורים מגלה שדווקא כשהוא מבקר בבית הוריו הוא פתאום דומע: "בבית ילדותך קל בהרבה לבכות משום־מה, הרי בכית שם בעבר."

לצד העלילה המרתקת, מציג לנו אלכס גרליס את המציאות כפי שהייתה בצרפת הכבושה, את ההתעללות של הגרמנים באוכלוסיה האזרחית, ועוד יותר מכך – את מצב הביניים המזוויע, אחרי שהיטלר הובס: איך נראתה המציאות במדינה שנחרבה, הערים שהיו לעיי חורבות, האנשים הפצועים בגופם ובנפשם, שהרי כל אחד מהם איבד בני משפחה וחברים יקרים, בנסיבות מחרידות. גרליס מראה לנו גם את אי הידיעה של מי שחיו אז, ורק התחילו לשמוע על "מקום שנקרא אושוויץ", שמעולם לא שמעו עליו, ולא ידעו מה התרחש בו. תאי גזים, ניסויים רפואיים בבני אדם שהמיתו אותם כי "החוקר" הנאצי היה זקוק לגופות "טריות" – על כל הזוועות הללו, שנטבעו כבר מזמן בתודעה הכללית – הם שומעים לראשונה, ועדיין לא מבינים את מלוא הזוועה.

מעלתו הגדולה ביותר של הספר – שהוא, כאמור, מושך וסוחף ומרתק. הוא כתוב היטב (למעט כמה תקלות זעירות בתרגום. למשל, אם כבר מנקדים שמות של אנשים ומקומות, מוטב שהניקוד יהיה נכון. לפיכך דָוונפורט ולא דֶוונפורט, הָרטפורדשייר ולא הֶרטפורדשייר, סטרָנד ולא סטרֶנד… אבל אלה בהחלט זוטות. התרגום ככלל מצוין).

Alex Gerlis, The Best of Our Spies

תרגמה מאנגלית: ניצה פלד

האם ההיסטוריה חוזרת? כמובן שלא ממש, לא במדויק. האם אפשר ללמוד מההיסטוריה? כנראה שלא. האם אפשר למצוא בדיעבד קווי דמיון מזעזעים? בהחלט כן.

כך חשתי שוב ושוב לאורך קריאת הספר המרתק לפייס את היטלר – צ'מברלין, צ'רצ'יל, והדרך אל המלחמה שכתב ההיסטוריון האנגלי הצעיר (יליד 1987) טים בוברי.

הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב־2019, ותורגם לאחרונה לעברית.

בוברי לקח על עצמו משימה לא פשוטה: הוא בודק במחקרו מדוע וכיצד נכשלו כל "הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה", ומספר את סיפור המהלכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא מסתמך על שפע של מקורות חדשים שטרם נודעו ברבים: מכתבים, קטעי יומנים עיתונים ומסמכים ארכיוניים. מלכתחילה קבע לעצמו מסגרת מקיפה ושאפתנית: הוא לא דן באירוע אחד מוגדר, למשל – ועידת מינכן, ולא מצמצם את עצמו לכמה דמויות חשובות שפעלו באותם ימים, אלא מכסה את התקופה כולה, ובוחן את מעשיהן של דמויות רבות. 

התוצאה מרתקת, שכן שלל התיאורים המדוקדקים מצייר תמונות רבות ומגוונות, שֶׁמְּחַיּוֹת לנגד עינינו את התקופה ואת האנשים שהשפיעו השפעה ניכרת כל כך על גורל האנושות כולה. למשל – מדוע החליט צ'מברלין לנופף לקהל מהחלון של מעון ראש הממשלה בדאונינג סטריט, לאחר שחזר מגרמניה עם הסכם מינכן חסר הערך שאותו כינה צ'מברלין מהחלון "שלום בזמננו" (כינוי אומלל שעד מהרה התבררה אווילותו)?

הוא עשה זאת בעיקר מכיוון שאשתו הפצירה בו לחקות את אחד מקודמיו, בנג'מין ד'יזראלי, והוא נעתר לבקשתה. (לא עבר זמן רב לפני שהתחרט על כך עמוקות. את היטלר ההסכם פשוט הצחיק, כמובן. הוא ידע היטב שאין לו שום כוונה לכבד אותו).

לצד האנקדוטות הרבות מתאר בוברי בהנף יד רחב ומפורט את כל הטעויות האיומות שעשו שוחרי השלום, צ'מברלין עמד בראשם, אבל לא היה היחיד. המשגים הרבים נעשו דווקא מתוך רצון טוב. צ'מברלין סבר, למשל, שאפשר לגבור על טירופם של רודנים במין טיעון מוזר שדווקא אותו טירוף הוא חולשה אנושית, שאפשר לנצל אותה…

אחת הטעויות החמורות ביותר הייתה חוסר ההבנה העמוק את כוונותיו של היטלר. האנגלים עמדו על טיבן רק אחרי שהפר שוב ושוב הסכמים והבטחות.

האם בישראל כבר מבינים לאשורן את כוונותיו של חמאס? את מניעיו?

"המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכל מיני דברים כאלה", אמר לאחרונה סגן מנהיג חמאס בעזה, חליל אל-חיה, בריאיון לניו יורק טיימס, והוסיף: "הקרב הזה [הטבח של ה־7 באוקטובר] לא היה בגלל רצון לעוד דלק או פועלים. המטרה לא הייתה לשפר את המצב בעזה. הקרב הזה הוא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב".

קשה להשלים עם המחיר המחריד שנאלצה לשלם מדינת ישראל – ששילמו ומשלמים הנרצחים, הנופלים, החטופים, הפצועים, בני המשפחה שלהם (ולצדם גם התודעה הפצועה של כולנו) רק מכיוון שמי שמופקדים על הנהגת המדינה וביטחוננו לא הבינו למה באמת החמאס שואף.

הטעויות שעשו האנגלים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה נגרמו מתמימות, מפחד גדול שהתעורר בהם בעקבות "מלחמת העולם "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם "הראשונה", כמובן), והחשש שהזוועות יחזרו, וגם בגלל אוזלת יד וחוסר יכולת לקרוא נכון את דעת הקהל. מנהיגיהם לא השכילו להבין שבני עמם חזקים ונחושים יותר מכפי שסברו, שהם לא יסרבו להילחם ולהגן על חרותם, שלא יתנגדו למהלכים תקיפים שדווקא הם יכלו למנוע עוד מלחמה.  

בוברי מראה למשל שאפשר היה בעצם למנוע את ההשתלטות הגרמנית על צ'כיה; שאילו לא הקריבו אותה, בתקווה שאם ישביעו את רצונו של היטלר הוא יסתפק בשלל, שאילו התנגדו לו בתקיפות, היה היטלר נסוג מכוונותיו התוקפניות: הוא ידע היטב שלא היה עדיין בכוחו באותו שלב להביס את צ'כוסלובקיה. אבל מדיניות הפיוס ו"ההכלה" (זוכרים מי, בדומה לכך, הכיל את בלוני התבערה ואת "טפטופי" הרקטות שנורו לעבר דרומה של ישראל?) היא זאת שאפשרה לו להמשיך להתחמש, עד שכבר לא נזקק לשום הסכמות כי צבר די כוח צבאי.

איך ייתכן שמנהיגי המערב אימצו את התפיסה שלפיה "אם מדינה יוצאת מדעתה יש לה הזכות לבצע כל מעשה זוועה בין כותליה"?

איך ייתכן שגם אחרי ליל הסכינים הארוכות, ואחרי הפוגרום המכונה "ליל הבדולח", המשיכו לתקשר עם היטלר, להתארח אצלו, לסעוד על שולחנו, ולהשתדל שוב ושוב לפייס אותו?

איך יכול להיות שאדם כמו לויד ג'ורג' העז לטעון, גם אחרי פוגרום "ליל הבדולח", גם אחרי שנשללו מהיהודים זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, גם אחרי ההתעללות הפומבית ביהודי אוסטריה, שנעשתה ברחובות הערים הגדולות אחרי ה"אנשלוס" – הפלישה הגרמנית לאוסטריה – כי "הקנאות של היטלר כלפי היהודים אינה מגיעה אלא למחצית הקנאות שגילה קרומוול כלפי האירים"?

איך ייתכן שהתייחסו בסלחנות כזאת להיטלר? "כל ה'הייל היטלר' שלכם נראה לנו קצת תימהוני", מצטט בוברי דברים שאמר ב־1934 כתב דיפלומטי אנגלי לנסיך פון ביסמרק. "תימהוני"? זה הכול? 

אהה. אבל הרי גם האנגלים, מראה בוברי, היו (האומנם בזמן עבר?) אנטישמים לא קטנים: "היהודים היו נושא לבדיחות השכם והערב, הם היו מועדים לסטריאוטיפים וספגו קיתונות של בוז לרוב. ג'ון קיינס הגדיר את האנטישמי כמי ששונא יהודים שנאה שהיא 'מחוץ להיגיון'". 

אללי. 

לאורך כל הספר בוברי מתעד בפרוטרוט ובדייקנות טעות אחרי טעות שכולן הובילו, בשיטתיות בלתי נמנעת לכאורה, אל המלחמה הזוועתית שבה נהרגו על פי ההערכות בין 70 ל-85 מיליון בני אדם. הוא מראה את כל הנקודות שבהן המלחמה דווקא יכלה להימנע, אבל צירופי מקרים, רהב, עיוורון, או סתם טיפשות, התרחשו בכל פעם, עד ה־1 בספטמבר, 1939, כשהגרמנים פלשו לפולין.

כל כך הרבה טעויות שעשו אז זועקות פתאום לשמים גם במציאות שלנו כאן, בישראל, אחרי ה־7 באוקטובר השנה.

למשל – עמדתו של רוזוולט, שניסה ב־1932 להגיע להסכמים עם ראשי מדינות אחרים, וטען כי "אם ייעשו מערכי ההגנה אוטומטיים ובלתי חדירים", תובטח העצמאות ויובטחו הגבולות של כל מדינה עצמאית… כמו מדינת ישראל שסמכה כעבור תשעים ואחת שנים על החומה והגדר ועל מערכי ההגנה "האוטומטיים"…

היטלר בז אמנם בספרו מיין קמפף לפציפיזם וטען במפורש ובגלוי שהוא "החטא הקטלני ביותר", אבל ידע להעמיד פנים, "להציג את עצמו כאיש של שלום". רוב מנהיגי העולם לא טרחו לקרוא את הספר. ואם קראו – לא האמינו למה שכתוב בו.

כך העדיפה מדינת ישראל להאמין ליחיא סינואר כשהצהיר שאינו רוצה עוד מלחמות: 

"עובדה היא שאתם, האנגלים, רכרוכיים," קבע ב־1934 אחד ממנהיגי הנוער הנאצי בגרמניה. האמונה הזאת בחולשתו של היריב העניקה לגרמנים תחושה של ביטחון וודאות שיוכלו להביס אותו בקלות.

וזה מזכיר כמובן את "נאום קורי העכביש" שנשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה ב-26 במאי 2000. נראה שגם מנהיגי החמאס האמינו שבאמצעות האכזריות החולנית והסדיסטית ששחררו, יצליחו לפורר את החברה שלנו, ואת מדינת ישראל. 

הם טעו, כמובן. מהרגע שהאנגלים הבינו שאין להם ברירה, הם גילו חוסן לאומי ראוי לציון, ואחרי "דם יזע ודמעות", כדבריו המפורסמים של צ'רצ'יל, הביסו את הגרמנים.

גם הציבור במדינת ישראל מוכיח שאפילו כאשר ההנהגה שלו כושלת, הוא עצמו נרתם במלוא העוז להגן על עצמו, ולהקים מנגנונים מופלאים של עזרה הדדית, שמעידים על חוסן ונחישות יוצאי דופן ומפעימים. 

צ'רצ'יל הצביע בנובמבר של שנת 1933 על "הפילוסופיה של תשוקה לשפיכות דמים" שאותה טיפחו בקרב הנוער הגרמני. 

בספרי הלימוד בעזה התלמידים נקראו בין היתר "להגן על המולדת בדם", וישראל הואשמה בניסיון להצית את אל אקצה ולהרעיל את הפלסטינים, זאת על פי עדויות של אונרא, סוכנות הסיוע של האו"ם. שלא לדבר על כך שכל נושאי הלימוד בספרים הללו, וגם בתוכניות טלוויזיה "חינוכיות", סובבים סביב רצח יהודים:

"מערכי ההגנה הבלתי חדירים" שהקימו הצרפתים (קו מז'ינו) מזכירים כמובן גם הם את החומה והגדר, ואת שאר אמצעי ההגנה בנגב המערבי, שקרסו באופן מביש בֽ־7 באוקטובר, ובעצם גם את מה שקרה חמישים שנה ויום לפני כן: ההתמוטטות של קו ברלב ושל המעוזים, במלחמת יום כיפור. 

בוברי מצטט דברים שאמר שרל דה גול, שגינה כבר אז את קו מז'ינו: מדובר ב"שיגעון גדלות" וב"צבא בטון", הוא אמר. מאוחר מדי התגלה שצדק. 

כשצ'רציל ניסה להתריע, להזהיר מפני הבאות, האשימו אותו "בזריעת פניקה עיוורת וחסרת סיבה".

זוכרים את ההתרעות של האלוף (במיל') יצחק בריק? ושל יאיר לפיד? ואת הזלזול בהן?

בשנות השלושים החלה גרמניה בהנהגתו של היטלר להתחמש שוב, אף על פי שהיה אסור להם לעשות זאת, על פי הסכם ורסאי. אבל האנגלים החליטו לא רק להעלים עין, אלא אפילו להעניק למעשיהם ליגליזציה – "להושיט יד, לא לגנות". אנשים כמו צ'מברלין האמינו שאפשר "לאלף את היטלר".

כשקראתי על כך חשבתי על התפיסה שלפיה "החמאס מורתע"  כביכול, וגם על עמדתו המוטעית כל כך של נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ. הוא הרי היה בטוח שאפשר "לסגור עם הפלסטינים עסקה" ולהגיע אתם להסכם היסטורי. על פי השקפת עולמו כסף הוא המניע היחיד בעולם. לפי בוברי זאת הייתה במידה השקפת העולם גם של צ'מברלין, שהתייחס לענייני חוץ "מנקודת מבט של פתרון מחלוקות עסקיות ותעשייתיות." 

בוברי מוסיף ומסכם, תוך שהוא מצטט דברים שכתב דאף קופר, שר בממשלתו של צ'מברלין, על ראש הממשלה שלו: "הטעות שלו הייתה הטעות של הילד הקטן ששיחק עם הזאב בהנחה שהוא כבשה […] אך זו עלולה להיות טעות הרת אסון למי שלוקה בה."

עם כל זאת, יש הבדל אחד גדול מאוד, לפחות לעת עתה, בין האנגלים אז לישראלים כיום. כי בשלב מסוים, ב־1940, כשחברי הפרלמנט הבינו שצ'מברלין נכשל כישלון חרוץ, הם הדיחו אותו. גם חברי מפלגתו לא היססו: טובת המדינה גברה על טובתם האישית וכמובן שגם על טובת מפלגתם. רבים הצביעו נגדו והוא פינה את מקומו לצ'רצ'יל. 

מתי יתעשתו חברי הקואליציה שלנו? מתי ישנסו מותניים ויחשבו על טובת המדינה? מתי יסלקו מההנהגה את אבי הקונצפציה שלפיה החמאס מורתע, בין היתר בזכות מיליוני הדולרים שישראל עזרה לו לקבל מקטאר, והוא השתמש בהם כדי לבנות את מפלצת המלחמה העזתית, במקום שישמשו את התושבים? 

בהקשר זה יש לחשוב על הסיפור והדימוי שלהלן (מצוטט מתוך פוסט בפייסבוק):

Tim Bouverie
Appeasing Hitler
Chamberlain, Churchill and the Road to War

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

קראתי את ספרה של נירה פלדמן על שבועון ההסתה הנאצי לפני כחודש, וכתבתי את הטור שלהלן בסוף ספטמבר. תכננתי להעלות אותו בתחילת אוקטובר. ואז – השבת ההיא. ואז – שוב הרוע ההוא. והכול נראה לא שייך. לא מתאים. אבל אולי בכל זאת לקרוא על השטירמר אפשר עכשיו. זהו אם כן הטור שנכתב בימים שבהם עוד חשבנו שהנאצים שייכים להיסטוריה הרחוקה.

כשמדברים על קריקטורות אנטישמיות ארסיות עולות כמובן מיד על הדעת הקריקטורות שהופיעו בשבועון ההסתה "השטירמר", שהתפרסם בגרמניה הנאצית מ-1923 עד פברואר 1945.

ייסד אותו יוליוס שטרייכר, שנתן את הדין על חלקו בהפצה המרושעת של האנטישמיות, ובהצבת התשתית ה"רעיונית" לרצח ההמוני של מיליוני יהודים. שטרייכר נשפט בתום המלחמה בנירנברג, והוצא להורג בגין "פשעים נגד האנושות".

לא מפתיע לגלות שבעיניו של שטרייכר עצם קיומם של משפטי נירנברג הוכיח כי היהדות העולמית ניצחה. שטרייכר היה אנטישמי מוצהר ומושבע, ואף על פי שבמשפט טען שלא ידע על הרציחות ההמוניות, ולא עודד אותן, הוכח ששני הטיעונים הללו שקריים. "השמדת היהודים לא הייתה מתאפשרת ללא הטפתו רבת השנים של שטרייכר לחיסולם", טענה התביעה במשפטו.

ד"ר נירה פלדמן מציגה בפנינו בספרה, המתבסס על מחקר שערכה בווינה לפני יותר מיובל שנים, את האופן שבו השטירמר "שירת את מנגנון ההסתה הכללי של המשטר הנאצי כנגד מי שסומנו כאויבים – ובראש כולם היהודים".

האם יש טעם בפרסום מחדש של מחקרה, כספר, היא תוהה בדבריה בהקדמה שלו, ומשיבה: אמנם גרמניה הנאצית ובני בריתה הובסו, אבל התקווה ל"עולם חדש, דמוקרטי וליברלי", עולם שישתקם מהריסות המלחמה וייבנה מחדש, צודק ומוסרי יותר, הייתה קצרת מועד: תחילה חזינו במלחמה הקרה, במירוץ החימוש המבעית, ואחרי כן – בשלל מלחמות שהתחוללו ומתחוללות ממש בימים אלה ברחבי העולם, למעשה – מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו.

לא זו בלבד, אלא שהדמוקרטיה עצמה נתונה כיום בסכנה במקומות רבים (כולל, כמובן כאן, בישראל, עע"א). שוב, עדיין, יש "אוכלוסיות מודרות, מדוכאות, מגורשות וגם נרצחות (!) על רקע פוליטי, אתני, דתי, מגדרי, או בשל נטייתן המינית".

האם הייתה גרמניה הנאצית "אירוע חסר תקדים"? האם הייתה "תמרור אזהרה לאנושות"? תוהה פלדמן ומשיבה בשלילה גמורה. גם כיום מופיעים במקומות רבים בעולם מנהיגים כוחניים שמציעים "פתרונות קסם" תוך האשמתם של "אויבי הציבור מבית ומבחוץ", יוצרים "דמוניזציה ודה־הומניזציה" של אותם "אויבים", מתירים את דמם, ועל ידי כך מצדיקים מלחמות שהם יוזמים.

ההרג של האויבים "אינו בבחינת שבירת הטאבו של 'לא תרצח!', אלא יש בו ממש ציווי 'תרצח!'", היא מסבירה.

כדי לשכנע בני אדם להרוג את זולתם, יש צורך במילים, כמו אלה שהפיץ ה"שטירמר", שכן "למילים יש כוח להסית, להפיץ שנאה, לשסע, לדרבן לאלימות".

תעמולה, לדבריה של פלדמן, "מתבטאת בהפיכת הציבור להמון מריע, נטול אפשרות ביקורת וא־פוליטי, השם את מבטחו במנהיג".

חשוב לבחון את השטירמר, וכיום הבחינה הזאת חשובה שבעתיים, שכן "הטכנולוגיה החדשה הרחיבה את טווח התפוצה והאיצה את המיידיות של שיגור המידע". הכול מגיע מהר ורחוק יותר, ובעוצמה אדירה, כך שתאגידים, שליטים, וגם ראשי ארגוני טרור יכולים להפיץ שקרים, הסתה והפחדות באפקטיבית רבה עוד יותר מאי פעם.

ממש כמו בספרו של ג'ורג' אורוול 1984, "הפחד מפני אויבים אמיתיים או מדומים מנוצל כדי להצדיק פעילות נגדם, תוך שלילת אנושיותם. הפחד מאפשר לשליטים להכריז על מצב חירום, להדוף כל ביקורת או מחאה מצד נתיניהם, ולהשעות זכויות אדם ואזרח. מבקרי משטר או מתנגדיו נכלאים או פשוט 'נעלמים'; גינויים או ביקורת מצד ארגונים בין־לאומיים או מצד מדינות ליברליות נתפשים דווקא כהוכחה לצדקת התנהלותם של השליטים הרודנים, ונדחים על הסף".

ולכן, במיוחד בעידן שבו מנסים לשכנע אותנו שקיים במציאות דבר כזה, "עובדות חלופיות" ("alternative facts"), כדבריה המטורפים של קליאן קונווי, היועצת לנשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, חשוב לגלות "איך בסיוע הטכניקה של עריכת העיתון ניתן היה לשכנע את קוראיו" ששקרים גמורים הם "עובדות בדוקות".

ספרה של פלדמן הוא מלאכת מחשבת.

התיזה הבסיסית שאותה היא מוכיחה היא שעצם העיסוק ב"שאלת היהודים" מכיל בתוכו "את התשובה לשאלה חברתית כללית שכלל אינה נשאלת", ובעצם – איננה באמת שאלה לגיטימית. הביטוי "שאלת היהודים" היה נפוץ מאוד, והאנטישמים הציגו אותו "כמענה גורף ובלעדי" למצוקות חברתיות שלא היה להן למעשה שום קשר עם היהדות או היהודים.

הם נזקקו ליהודים כמושא לאיבתם, כאוביקט זמין, בשל נבדלותם, ומשום שהיה לאנטישמיות בסיס היסטורי מוצק ורב שנים: למשל בתפיסה עתיקת היומין שהיהודים צלבו את ישו. מאחר שהיהודים חיו כקבוצת מיעוט, והיו להם אפיונים ייחודיים רבים, אפשר היה "לבדלם למטרת תקיפה".

פלדמן בחנה את גיליונות השטירמר לאורך השנים שבהן הופיע, והיא מראה בספרה היבטים רבים שבהם התאפיין היחס ליהודים, כפי שהופיע בשטירמר. למשל – הסטריאוטיפיזציה: כינסו את "כל סימני ההיכר תחת מכנה משותף".

למשל – ההיאחזות באצטלה מדעית שהוכיחה, כביכול על פי חוקי הטבע, שהיהודים נחותים, מזיקים ומסוכנים.

למשל – הפנייה אל הרגשות הנקלים ביותר של קוראיו של השבועון, והשכנוע שהוא נלחם למענם, כדי לטהר את חיי הכלכלה מהיהודים המזיקים.

פלדמן מראה כיצד יצר השטירמר בקרב קוראיו תחושה של קהילה, שייכות, נאמנות, והזדהות, איך שיקף את דעת הקהל, ואיך יצר אותה.

היא מראה את אופיו הפורנוגרפי הסמוי של השבועון, שהרבה לעסוק בהיבטים המיניים המזיקים של היהודים, הפוגעים בטוהר הגזע.

היא עוסקת, כמובן, בקריקטורות שהרבה השבועון לפרסם, אלה שהפכו את השטירמר "למושג ולשם דבר יותר מכול", מעלה דוגמאות של אותן קריקטורות, ומנתחת אותן.

אחד החלקים הקשים ביותר לקריאה מגיע לקראת סופו של הספר. פלדמן מצטטת שם את מילות הסיום של השטירמר: "המשך יבוא".

לפני שהוצא להורג הביע שטרייכר צער על כך שהיטלר לא הצליח להשמיד את כל היהודים, ולכן "אלה שנותרו נעשו לקדושים".

כאמור, עצם קיומו של המשפט, שבסופו דנו אותו למוות, הוכיח בעיניו שהיהודים ניצחו. והנה מסתבר שהשנאה שהשטירמר ביטא, טיפח, עודד, הפיץ, לא מתה עם שטרייכר (ועם מנהיגיו). "הקריקטורות של השטירמר מאריכות ימים", מראה פלדמן. למשל, "בעידן המלחמה הקרה, דמו הקריקטורות האנטי־ציוניות שבעיתונות הסובייטית לקריקטורות האנטישמיות של השטירמר".

אחרי המלחמה, היא טוענת, "הקפידו האנטישמים, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, להבחין בין ישראלים לבין יהודים", אבל "במהלך השנים חל היפוך ביחס לישראל, ובמקרים מסוימים החלה האנטי־ציונות לשמש מסווה לאנטישמיות החדשה."

זיכרון הזוועות התעמעם, "וחלה שוב התעוררות מסיבית של האנטישמיות הקלסית" – וזה קורה "ברשתות החברתיות, במצעדים, בפיגועים ובפעילות מפלגתית".

כן. והנה נוכחנו שאפילו במדינת ישראל יש כיום יהודי (האם הוא קול בודד? האם הוא מייצג רבים?) שמעז לומר בפומבי שהוא "גאה [בנאצים] ששרפו שישה מיליון". גאה? קשה לקלוט את עומק התהומות של הרוע והטמטום. וקשה שלא לחשוד, למרבה הזעזוע והאימה, שדבריו של שטרייכר – "המשך יבוא" – מתקיימים לנגד עינינו.

קישור לספר באתר e-vrit

בשלושת החודשים הראשונים של 1936 היטלר ממשיך לומר לעולם שהוא רוצה שלום.

ב־10 בינואר הוא אומר:

אין אף גרמני אחד השואף למלחמה.

ב־30 בינואר הוא אומר:

בדיוק כפי שתמיד הטפנו לשלום בקרב בני עמנו, כן אנו מבקשים
להיות כוח אוהב שלום בין העמים. ונחזור על כך שוב ושוב ללא לאות.

ב־16 במרץ הוא אומר:

שאיפתי היא שלום.

ב־7 במרץ 1936 היטלר פוקד על שלושת אלפים ושלוש מאות חיילים להיכנס לחבל הריין, אזור בגרמניה הגובל בצרפת. התמרון הזה הוא עוד הפרה בוטה של חוזה ורסאי, המגדיר את האזור כשטח מפורז. נאסר על גרמניה להקים שם מערכת ביצורים ולאמן גייסות. למען הדיוק, אם אפילו חייל אחד חמוש ברובה מאוזר טעון מציב רגל אחת בחבל הריין, זאת הפרה של החוזה.

אף כדור אחד לא נורה באותו יום. התמרון הוא מעין הצגה, הפגנת כוח. היטלר העיר את תשומת לבו של העולם שגרמניה לא תסכים לסבול יותר הגבלות כתוצאה מהחוזה הנוקשה שנכפה עליה. הוא מהמר שלא יהיו השלכות למהלך שלו. ההימור צלח.

בקטע מסוים בספר מתארת רבקה דונר, מחברת הספר אמריקאית בלב ברלין הנאצית כיצד שידורי הרדיו של הבי–בי־סי  "מכניסים את המלחמה ישירות לבתיהם" של המאזינים: "זאת לונדון", נהג השדר לפתוח, ודונר מוסיפה שהוא "מתחיל בהדגשת המילה 'זאת'". אחרי כן נהג השדר להרים את המיקרופון מעל ראשו, "כדי שהמאזינים ישמעו את קולות המלחמה. התפוצצות משסעת את האוויר. הוא מניח את המיקרופון על האדמה. קול צעדים: הלונדונים נכנסים למקלטים. הוא עולה לגג – " וכן הלאה…

לאורך קריאת הספר חשתי שזה בדיוק מה שדונר עושה אתנו, קוראיה: אמנם היא "משדרת" אלינו בדיעבד, מקץ עשרות שנים, ומספרת לנו על מה שקרה בברלין בסוף שנות השלושים עד אמצע שנות הארבעים, אבל התחושה היא שהיא מכניסה אותנו לשם. ממש לתוך המציאות. אנחנו אתם, עם תושבי ברלין, מאז שהיטלר תפש את השלטון, ועד לתבוסה של גרמניה. רואים אותם, שומעים את הדיבור שלהם, חולקים את מחשבותיהם, הפחד, הגבורה והנחישות הבלתי נתפסת של מי שהחליטו לעשות הכול כדי להתנגד!

הפרקים הראשונים מלווים את המהלכים ההיסטוריים המוכרים – איך היטלר, שהעמיד פנים שהוא חלש ומובל, השתלט על השלטון, בעורמה ובתחכום. אף אחד, גם לא האמריקאים, לא קלט "עד כמה היטלר מסוכן". כך למשל אפילו עיתון פרו נאצי לעג למיין קאמפף שלו: "מחפשים תושייה ומוצאים רק יהירות, מחפשים חומר מעורר מחשבה וקוצרים שעמום, מחפשים אהבה והתלהבות ומוצאים קלישאות, מחפשים שנאה בריאה ומוצאים עלבונות" כתבו עליו ב־1932. לגלגו על היטלר בקריקטורות, "בשמחה לאיד". סברו ששפת הדיבור שלו גסה ונמוכה (אפשר כמובן למצוא לכך הדים ברומן של ליון פויכטוונגר, האופרמנים), היטלר "הטיח עלבונות בפוליטיקאים, בקפיטליסטים וביהודים" – סגנון שבדורנו אנחנו שוב עדים לו, למרבה הזוועה (זוכרים את טראמפ הלועג לעיתונאי הנכה, ולא רק לו? ואת נתניהו לועג לנוסבאום, בגלל גבותיו, ולאמנון אברמוביץ', בגלל צלקותיו ולא רק לשני העיתונאים האלה?).

כשקראתי (שוב!) איך היטלר הבטיח לגרמנים שבזכותו "הגרמנים יקומו על הרגליים, גרמניה תשוב להיות חזקה", לא יכולתי שלא לחשוב על Make America Great Again של טראמפ (וגם, למרבה הצער, על "להחזיר עטרה ליושנה" מקמפיין הבחירות של ש"ס).

כשקראתי שרבים האמינו כי "הקאנצלר היטלר הוא כלי בידיהם של השמרנים הלאומניים" וש"אפשר שהיטלר מנהל את ישיבות הממשלה, אבל לא הוא מחזיק במושכות", לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שכתב העיתונאי עמית סגל – בנו של מי שהורשע בעבירות של גרימת חבלה חמורה וחברות בארגון טרור ונידון לשלוש שנות מאסר.

עמית סגל דיבר על הסיטואציה שבה ראינו את נתניהו יושב בכנסת, רגע לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, ומניח לגלנט ולוין לשוחח ולהתעמת מעל ראשו, ועורר את התחושה שהוא חסר אונים ולא שייך לעניין. סגל כתב כי "במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה, אני רואה היגררות".

ומה עלה בדעתי כשקראתי ש"היטלר שאף למוטט את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לבטל את הרייכסטג ולהעניק לעצמו סמכויות דיקטטוריות, אבל את זה אינו אומר לשרים. הוא אומר שהקואליציה הימנית שלהם תחזק את גרמניה"?

וכשקראתי שהיטלר הזהיר ש"אם בוגדים מהשמאל ייקחו את השלטון לידיהם" ישררו אנדרלמוסיה, כאוס ואלימות שהם משליטים ברחובות?

השלבים האחרונים בהשתלטות על גרמניה היו – הכרזת מצב חירום, בעקבות השריפה של הרייכסטג: האשימו בה את היהודים, אבל מן הסתם היטלר עצמו יזם אותה, לצרכיו; איסור על הגרמנים להשתתף בהפגנות ולצעוד במחאה נגד השלטון הנאצי; פיקוח הדוק על מכתבים ועל שיחות טלפון; הרשאה לכוחות הביטחון לפשוט על כל בית בלי צו חיפוש. ולבסוף "הצו הנקרא 'צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה'", שהקנה לשלטון הנאצי "את הזכות להשתיק כל התנגדות". מעורר מחשבות?

גיבורת המעשה שלפנינו היא מילדרד – אמריקאית צעירה ויפהפייה – אין צורך להישען על תיאוריה של המחברת: יש בספר, בעיקר בסופו, תצלומים רבים של הגיבורים! – שנקלעה לברלין, נישאה לגרמני, ארוויד, וביחד אתו הקימה רשת של חתרנים ומרגלים שפעלו כדי לנסות להפיל את השלטון העריץ והרצחני. (אחיו של ארוויד אף השתתף בניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של היטלר).

מילדרד, כמו רבים אחרים, הייתה משוכנעת "שהגרמנים יתקוממו נגד הפוליטיקאי המטורף". כידוע, זה לא קרה. ואז גייסו מילדרד וחבריה את כל המרץ, היצירתיות והעוז, כדי להיאבק בשלטון המטורף.

אבל בהיטלר תמכו, כזכור, בעלי ההון. אפשר לקרוא על כך בהרחבה בספר המרתק סדר היום של אריק ויאר. הכותרת שנתתי לטור שכתבתי על הספר ההוא הייתה – "מי ממשיך ליהנות ממלחמת העולם השנייה?" כן, יש מי שהרוויחו הרבה מאוד מהמלחמה, ומשפחותיהם נשארו בעלות הון, בעקבותיה.

קשה להבין את תעצומות הנפש של מילדרד ובעלה, ושל חבריהם, את הנחישות שלהם לעשות ככל שהיה ביכולתם, ויותר מכך, וקשה להשלים עם סופם המר. כמו אנשי מחתרת "הוורד הלבן" של סופי שול, שגם הם נתפשו (כאן – ציטוט מתוך העלון הראשון שפרסמו בחשאי), הוצאו להורג אחרי שעברו עינויים. אי אפשר שלא לחשוב גם על הספר לבד בברלין של הנס פאלאדה, שם העט של הסופר רודולף דיצן, שכתב על פעילות מחתרתית דומה של בני זוג בברלין (הוא היה אחד מידידיה של מילדרד).

אבל קשה במיוחד להבין שהספר שלפנינו הוא בעצם מעין מסע טיהור שמה של מילדרד, שכן אנשי הממשל האמריקאיים השתכנעו שהיא, כמו חבריה ב"תזמורת האדומה", כך כונתה המחתרת שלהם, הייתה בעצם מרגלת קומוניסטית, למעשה – "פושעת"! איך ייתכן שהיו מוכנים לקבל את הגרסה שמסר להם אחרי המלחמה הפושע האמיתי, "נאצי נודע לשמצה, חסר מצפון ואופורטוניסט", האמינו לגרסתו, ולא לעדויות על מעשיה?

איך ייתכן שהנאצי שעינה אותה הצליח לשכנע את הבריטים שהוא יכול לעזור להם עם מידע על הסובייטים, עד כדי כך שהאם־איי 6 ביים את מותו של הפושע, והעניק לו תעודות מזויפות ומשרה כמנהל של בית חרושת לטקסטיל? 

נזכרתי כמובן בורנר פון בראון, מדען הטילים הנאצי שהוברח אחרי המלחמה לארצות הברית, יחד עם עשרות אנשי הצוות שלו, כדי שינהלו את תוכנית הטילים האמריקאית. אפשר לראות על כך בנטפליקס סרט קצר, מזעזע ומרתק "נטפליקס: “ת”ד 1142”: " (כאן קישור לטור "האם יש בו צדק מאוחר" שכתבתי על הסרט), וגם ברומן המפעים מעוף העורב, שכתבה אן מרי מק'דונלד. 

מרתיח לא פחות לקרוא על מרתה, בתו של מי שהיה שגריר ארצות הברית בברלין בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה. את מרתה ואת אביה כבר פגשתי בספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון. בספר שלפנינו רבקה דונר לועגת למרתה, שהייתה צעירה קלת דעת ופלרטטנית. בשלב מסוים ריגלה הבת אחרי אביה והעבירה לסובייטים ידיעות שמצאה אצלו, בעיקר מכיוון שהייתה מאוהבת בגבר רוסי ששהה זמן מה בברלין – לא היה לה מושג שהוא קצין בצבא האדום, ושהוא נשוי לאחרת – אבל אחרי המלחמה אותה מרתה, שחזרה לארצות הברית, נישאה למיליונר, חייתה ברווחה ובנוחות, הציגה את עצמה כמי שפעלה למען בעלות הברית! 

רבקה דורנר לועגת לה, כאמור, אבל יש פרט שאפילו מחברת הספר שלפנינו לא ידעה כנראה. היא מספרת לנו על הבית הגדול שבו נהג השגריר, אביה של  מרתה, לארח – בין היתר גם את מילדרד. אבל, כך קראנו בספר של אריק לארסון, הבית למעשה הוחרם מבני המשפחה של בנקאי יהודי עשיר, שנאלצו לוותר על כל רכושם, לגור במרתף, ולשמוע משם את האורחים של השגריר שמבלים להם מעל הראש, משתמשים בכלים היקרים ובריהוט המפואר שלהם! דורנר לא מספרת שבשלב מסוים התחילו השגריר, אשתו ובתו, להרגיש מרומים, בשל נוכחותם של היהודים במרתף הבית, והרי האורחים עלולים לראות אותם, בטעות! היא לא מספרת לנו על התחושות של אותם ילדים מיותרים, שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם…

מילדרד הייתה כמובן שונה. היא , למשל, נחלצה לעזרתם של כמה יהודים שביקשו לברוח מברלין, כשעוד התאפשר להם לעשות זאת, וכמובן – הקריבה את חייה במאבקה למען החירות ונגד העריצות.

התרגשתי מאוד לקרוא באחרית הדבר שרבקה דונר, מחברת הספר, היא נכדתה של אחת הדמויות המופיעות בו, וגם על האיש בן השמונים ושמונה שמופיע בספר כילד אמריקאי בשם דון. ממש עד פרוץ המלחמה שימש דון כבלדר של מילדרד – הטילו עליו, והוא עשה זאת בנכונות רבה – להעביר מכתבים, וגם, במהלך טיולים בטבע ששימשו להעברת מידע, להזהיר את המבוגרים, אם מתקרבים אליהם אנשים מסוכנים. 

רבקה דונר פגשה אותו ונעזרה גם בו בכתיבת הספר המרתק. תודה לה, ותודה לכל הדמויות הרבות שהיא מתארת, אלה שמלמדות אותנו שיעור באומץ לב מופלא. 

תרגמה מאנגלית: עידית שורר

ביום האחרון שלי בסיקטיבקר הוזמנתי לריאיון עם עיתונאית ב"רדיו סיקטיבקר", ששמעה על היותי שם, כך נראה, כמו כל אחד אחר בעיר.

המראיינת, נמרצת וקופצנית, בשיער קצוץ ובטישרט שחורה, גם היתה נכדה של גולה.

"למה החלטת להגיע לאזור הזה?" היא שאלה, וניקולאי,
ששיפשף את האנגלית שלו בימים האלה, תירגם.

"מתי היתה הפעם הראשונה ששמעת את הסיפור הזה?"

"איך האמריקאים מתייחסים לסטלין? כאל דיקטטור או כאל האיש שהקים את ברית המועצות?"

"תלוי," עניתי בזהירות. "יותר בתור דיקטטור, אני מניחה. אבל יש מעריצים. ואיך הרוסים מתייחסים לסטלין?"

"ההגליות הן חלק גדול מהסיפור של כל המשפחות, לא רק בקומי אלא בכל רוסיה," היא ענתה, גם כן בזהירות. "קומי היא אי של גולאגים. המשפחה שלי הוגלתה, ואנשי ה-NKVD רצחו כמה אנשים שהיו אסירים פוליטיים. עדיין יש בקומי הרבה ילדים של גולים, אבל גם של שומרים ושל אנשי NKVD… אבל אף אחד לא יגיד לך 'באנו ממשפחה של שומרי מחנה', כמה אנשי ביטחון אולצו לעשות את זה: חיילים גויסו בכפייה, והיו מקומיים שלא רצו לעשות את זה. אבל בכל מקרה, היום כולם אותו
דבר, ולא חשוב אם היו חופשיים או אסירים.״

"מוזר," אמרתי לעיתונאית. "התחלתי לכתוב את ההיסטוריה של אבי, היסטוריה יהודית, אבל כשהגעתי לקומי הבנתי שמה שקרה לו בתקופת ההגליה היה ההיסטוריה של כולם: שלך, שלי, של ניקולאי."

"העבר הזה קושר בינינו." היא חייכה אלי במתיקות. "אבל יש לי
שאלה: סיפור ההגליה סופר במשפחה שלך בתור טרגדיה?"

"הוא לא ממש סופר," אמרתי, "אבל רוב הפולנים היהודים ששרדו בברית המועצות לא רואים בהגליה שלהם את הטרגדיה הגרועה ביותר, כי במובן מסוים סטלין בעצם הציל אותם. הודות להגליות האלה הם ניצלו מרצח בטרבלינקה."

"טרבלינקה? מה זה טרבלינקה?"

אני לא זוכרת מתי קראתי ספר עיון עם דמעות בעיניים, כפי שקרה לי עם ספרה של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה.

דקל היא כיום פרופסור לספרות אנגלית בסיטי קולג', ניו יורק. היא ילידת הארץ, שהגרה בצעירותה לארצות הברית.

בספר עוקבת דקל אחרי קורותיו של אביה (וגם של אחותו ובת הדוד שלהם), מ"ילדי טהרן" שהגיעו לארץ בילדותם. (אביה היה כבן שבע עשרה והאחות ובת הדוד צעירות ממנו). העניין במה שעבר עליהם התעורר במקרה, כך היא מספרת. מבחינתה אביה היה מאז ומתמיד פשוט ישראלי, כמו כולם, קצין קבע בחיל האוויר, רגיל… היא לא הקדישה מחשבות לידיעה שהייתה בעיניה רק עובדה עניינית, לא מעניינת במיוחד: הוא הגיע "משם", השתקע בישראל, התחתן, גידל משפחה – אותה ואת אחיה, חי חיים רגילים, אם כי היו לו פה ושם התנהגויות שנראו לה מוזרות ולא מובנות. מדוע למשל היה קשור עד כדי כך לאמו? מדוע נהג לפעמים לפשפש בפח הזבל ולהוציא משם אוכל?

יום אחד פגשה במקרה במהלך עבודתה באקדמיה בארצות הברית חוקר יליד אירן שסיפר לה פרט שהצית בה סקרנות: הוא שמע וידע על ילדים יהודים פליטים שאחרי תלאות רבות נקלעו לטהרן. אותם ילדים ברחו עם בני משפחתם מפולין, הגיעו לרוסיה ומשם הוגלו לאוזבקיסטן, שהייתה טריטוריה סובייטית. הרוסים "הענישו" את הוריהם, כי אלה ביקשו לחזור לפולין, ממנה נסו זמן קצר אחרי כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מסתבר כי "בחודשי המלחמה הראשונים, בערך מיליון וחצי פולנים־יהודים – כמעט מחצית מכלל האוכלוסיה הפולנית־יהודית – כמו גם פולנים־אתניים, ליטאים ובני מיעוטים אחרים, […] ברחו מזרחה מאימת הוורמאכט". חייהם במזרח הרחוק היו קשים מנשוא: הם "נזרקו" למקומות שבהם לא היו להם אפילו מקומות מחסה, ונאלצו בתנאים מחרידים לבנות לעצמם בקתות כדי להתגונן מפני תנאי מזג האוויר. (אפשר לקרוא עוד על הפרקטיקה הסובייטית הזאת – להשליך אנשים בטבע כדי שיבנו לעצמם יישובים, או ימותו… – ברומן זוליכה פוקחת עיניים).

בחודשים הספורים אחרי שנחתמה ברית בין ברית־המועצות לפולין, קיבלו הפליטים "חנינה", וחלק מהם הורשו לעזוב את המזרח הרחוק ולנסוע לטהרן. משם הצליחו פעילים מארץ ישראל להוציא קבוצת ילדים ולהביא אותם ארצה.

הוריו של אביה של דקל נאלצו להישאר עוד שנים רבות במזרח, בתנאים קשים מנשוא. כשנפרדו מהילדים שלהם שנסעו לטהרן לא ידעו אם אי פעם ישובו ויפגשו אותם, אבל היה חשוב להם לאפשר לילדים לנסות להינצל.

את אביו, סבה של דקל, לא זכה עוד אביה לפגוש. אמו הגיעה ארצה אחרי תלאות בלתי נתפסות, ורק אחרי שהמנדט הבריטי פקע. עד אז לא אפשרו לה האנגלים להתאחד עם ילדיה.

על ילדי טהרן שמעתי מזמן בהרצאה של דליה גוטמן, שמקדימה את הקרנת הסרט הדוקומנטרי המרגש שיצרה, העוסק בהם (הוא מוזכר כמה פעמים בספר שלפנינו), כך שקווי המתאר היו ידועים לי, פחות או יותר, אבל הספר של דקל מביא לפנינו שלל סוגיות מרתקות, לצד התיאורים מסמרי השיער על הסבל שעבר על הילדים הללו, לפני שמצאו את עצמם על הרכבת מפורט סעיד ישירות אל ארץ ישראל, כאן התקבלו בתשואות.

"לראשונה בחיי התחלתי להבין את אבי, דרך מילותיהם של אחרים", כותבת דקל.

כך למשל היא מבינה עד כמה השפיע עליו עברו: "היה הפער שהפריד בין אבי לביני, התהום בינו לבין אמי: ההיכרות שלו עם הרעב, וחוסר הידיעה שלנו."

את עוצמות הרעב שממנו סבלו אותם פליטים קשה לקלוט: "עד שאבי ומשפחתו, פליטים מזה שנתיים, הגיעו לסמרקנד, תפיסת הרעב שלהם נחלשה, ככל הנראה בגלל ניוון חלקי של הקיבה. שומן הגוף ומסת השרירים שלהם נוצלו בידי שריר הלב ומערכת העצבים. הם היו חלשים מכדי לחוש צמא רב, ולכן סביר להניח שסבלו מהתייבשות חמורה. העור היבש והסדוק והניוון השרירי הכאיבו עם כל תנועה. 'הפליטים היו חלשים מכדי לעבוד,' אמר ג'מיל, האיכר האוזבקי [שאותו פגשה בביקורה באוזבקיסטן], 'בגלל הרעב. הם היו חלשים כל כך עד שלא יכלו לקחת את המתים שלהם לבית הקברות.'"

דקל אינה מסתפקת בסיפור המשפחתי. המחקר שלה נפרש על פני המקומות שאליהם הגיע אביה, והיא אחריו, אחרי עשרות שנים. כך למשל היא מספרת לנו איך סטלין הרעיב אוכלוסיות של מליונים, בין היתר – כשאסר על האיכרים האוזבקים לגדל לעצמם אורז או חיטה. הוטל עליהם לגדל רק כותנה, ונאסר עליהם "לעזוב את מקום מושבם לשם חיפוש אחר מזון".

היא מספרת על התגייסותם של יהודי ארצות הברית שבאמצעות הג'וינט שלחו ליהודים הפליטים מזון, בגדים ותרופות, אבל אלה לא הגיעו ליעדם, כי נגנבו ממי שהיו אמורים להינצל בעזרתם. פונקציונרים לבשו פרוות ואכלו לשובע, בשעה שהפליטים היהודים נמקו מרעב, קפאו מקור ומתו בהמוניהם ממחלות.

מכל אחד מהמפגשים הרבים שדקל מתארת אפשר ללמוד רבות על עמדות ועל תופעות חברתיות. היא פגשה למשל אישה ששמה מגדה, פולנייה בת העיר אוסטרוב מזובייצקה, שם חיו בני משפחתה של דקל במשך מאות שנים, עד מלחמת העולם השנייה. למגדה נודע על קיומה של החוקרת הישראלית־אמריקנית שעוסקת בעבר של בני משפחתה, והיא הזדרזה להזמין אליה את דקל, אירחה אותה בנדיבות וחביבות יוצאות דופן, הכירה לה אנשים שעניינו אותה ותרמו למחקרה, וליוותה אותה בחלק ממסעותיה.

דקל לא יכלה שלא ללכת שבי אחרי הקסם שהשפיעה עליה מגדה, וחשה כלפיה ידידות והכרת תודה, אבל לצד האחווה שנרקמה ביניהן, לא יכלה שלא לשמוע גם את הצלילים הצורמים שליוו את שיחותיהן: מגדה הקפידה כל הזמן להדגיש את שותפות הגורל היהודית־פולנית, ואת הסבל הזהה של שני העמים. היא התכחשה בתוקף לכל רמז לכך שפולנים היו אנטישמיים או פושעי מלחמה. האם, למשל, את מבשלת הבירה, שהייתה בבעלות סבה האמיד של דקל ("אבי מלפני המלחמה היה הרבה יותר עשיר ממני"), באמת שרפו הגרמנים, כגרסתה של מגדה, או למעשה – השכנים הפולנים, אחרי תבוסת הגרמנים, שקבעו את המפקדה שלהם בעיירה במבשלת הבירה?

כשביקרה באוסטרוב נוכחה דקל לדעת כי (בניגוד לערים או עיירות אחרות בפולין), "כמעט כל מבני הציבור ובנייני המגורים שהיו שייכים ליהודים לפני המלחמה נעלמו", שכן "אוסטרוב שכתבה לעצמה היסטוריה חדשה".

ב־2015, שנתיים אחרי שנפגשה עם מגדה לראשונה, הצטרפה זאת לפוליטיקה הפולנית, וכפעילה במפלגת הימין הקיצונית "חוק וצדק" היא "התחילה לקדם את הנרטיב" שלפיו הפולנים היו קורבנות של הנאצים לא פחות, אולי אפילו יותר, מהיהודים. כיום כולנו מכירים היטב את ההתכחשות של הפולנים לחלקם. אפשר להבין זאת מהחוק החדש שהעבירו בפולין ולפיו אסור להזכיר יהודים שפולנים רצחו בתקופת השואה, כי על פי הנרטיב הממשלתי, יהודים ופולנים חיו בהרמוניה מושלמת, ופולנים היו קורבנותיה של מלחמת העולם לא פחות מהיהודים. אפשר לקרוא על חלקם הפעיל של הפולנים האנטישמיים בספר המזעזע אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה מאת אנה ביקונט.

דברים רבים נודעו לדקל במהלך המחקר הממושך, שכלל כאמור נסיעות אל רוב המקומות שאליהם נקלע אביה בילדותו, בדרכו אל ההצלה. המקום היחיד שאליו לא הגיעה היה – טהרן, אבל לשם נשלח העמית האירני שלה, שחקר, צילם וראיין אנשים, וחזר אליה עם תובנות, ראיות ועדויות.

מספרה של מיכל דקל למדתי על פרקים שלמים בהיסטוריה שלא ידעתי עליהם מאומה. למשל – על עשרות אלפי הפולנים הקתולים שהגיעו לפלשתינה וגרו בזמן המלחמה בחיפה, גדרה, רחובות, קסטינה, תל אביב, נצרת וירושלים – "זה היה הריכוז הגדול ביותר במזרח של פולנים". הפולנים הללו ניהלו כאן חיי תרבות עשירים ותוססים. היו להם כאן מרכזי פרסום פולניים, הם הוציאו ספרים בפולנית, ופרסמו מאמרים מתורגמים לשפתם… היו להם תזמורות, הרכבי ג'ז, בתי ספר.מכאן, מתברר, "התכונן צבא אנדרס [המצביא הפולני הגולה] למה שנודע בכינוי קרב מונטה קסינו", באיטליה, וכדי להתאמן לקראתו "כבשו" החיילים הפולנים בתרגיל רחב היקף את הר סיני, את נצרת, ומקומות נוספים!

אכן, כפי שדקל מעירה: "נראה שהפרק הזה בהיסטוריה הפולנית והיהודית נמחק מהזיכרון היהודי והפולני גם יחד."

מרתק!

אבל מה שמרתק בספר במיוחד, מה שמפעים ומרגש, זה הקשר שנוצר בין החוקרת לבין אביה, שנים רבות אחרי שמת. "רציתי שהמעקב הזהיר אחרי עקבותיו של אבי – הפניות והעיקולים, הדרכים שפנה בהן ואלה שלא פנה בהן – יכתיב לי את האופן  שאבין מי הוא היה ומה היו האפשרויות שעמדו בפניו".

כך למשל היא זועמת על האבחון שערכו לו בהגיעו לישראל, לפיו מדובר בנער "בעייתי", ועל ההסללה שאולי נגרמה בעקבות חוות הדעת שנקבעה לגביו. מכאן היא מספרת גם על חוסר ההבנה שלקו בה מי שקלטו את הילדים האומללים, שהגיעו אחרי תלאות בלתי נתפסות: רובם התייתמו, כולם היו עדים לזוועות שאי אפשר לדמיין, הם רעבו, קפאו מקור, סבלו סבל איום, אבל בדוחות שנכתבו כאן, בארץ ישראל, בנוגע להתנהגותם "נטו להתמקד בהתנהגות הבלתי חברתית ובחוסר היציבות הפסיכולוגית שלהם". כתבו עליהם שהם "כמו אנשים חסרי בית" (כמו?!), שהם "מלאי חשדנות" (מעניין מדוע…), שהם "למדו שרק החזק שורד" (האומנם? הכיצד?) וכן הלאה. אז מצד אחד – הצילו אותם. ומצד שני – לא ממש ראו אותם. עד כדי כך שהיו מקרים שבהם הקיבוץ התקמצן אפילו על בולים שנזקקו להם, כדי לכתוב להוריהם מכתבים…

כשאביה התגייס לצבא הודיעו לו מהקיבוץ שאין להם אפשרות לעזור לו במאומה.

הוא מסביר להם ש"אין לי כסף לקנות כמה מהדברים החסרים לי"; מבקש מעליית הנוער "תקציב לקניית חולצה נוספת", כי "אלה שיש לי כל כך קרועות שאי אפשר לתקנן"; הוא זקוק גם למכנסיים – "יש לי רק זוג אחד מכנסיים ארוכים ואחד מכנסיים קצרים… וסוודר לאחר העבודה". עם סיום שנת הלימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר הוא מבקש שיאפשרו לו להישאר בפנימייה בחופשת הקיץ. אמנם מצא עבודה, כך כתב, "אולם את כספי שקיבלתי עבור העבודה זקוק אני לשלוח לגרמניה להורי היות והם אנשים מבוגרים וזקוקים לעזרתי". הוא התחנן גם לסיוע כספי לזמן הלימודים, והסביר כי בסופי שבוע וחופשות, "אין לי לאן ללכת ומי שיעזור לי".

צעיר בן שמונה עשרה! כיום בני גילו עדיין מכונים "ילדים"…! מדהים לראות איך נאבק, לגמרי לבדו, כדי ליצור חיים חדשים. והוא הצליח! הספר המיוחד שכתבה בתו מוכיח זאת.

אני מודה שבשלב מסוים, בערך באמצע הספר, התייגעתי ונטשתי אותו. התחלתי לטבוע בגודש – אולי מוטב לומר לא גודש אלא עודף – הפרטים והסיפורים המדוקדקים על ניסיונות הבריחה מהטירת קולדיץ העתיקה, השוכנת על צוק נישא, במזרחה של גרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה בית כלא ענקי לשבויי מלחמה בריטים, פולנים, צרפתים, הולנדים, ואפילו רופא הודי אחד (בהמשך הצטרף אליו שבוי נוסף בן עמו) שסבל שם מאפליה גזעית מזעזעת מצד השבויים הלבנים.

עיסוקם העיקרי של השבויים היה – ניסיונות בריחה מהמקום, ואילו שומריהם הגרמנים התמקדו בסיכול המאמצים ההירואיים הללו.

הספר עוקב אחרי אורחות החיים בטירה, ומתאר בעיקר את כל הבריחות, אלה שהצליחו ואלה שלא, וגם את אלה שהצליחו חלקית: השבויים מצאו את הדרך להימלט מהמקום, אך נתפסו והושבו אליו כעבור זמן מה.

הוא מתחיל בתיאור של סצינה מרתקת: כמה אסירים הצליחו להסתוות לחיילים גרמנים, אחד מהם אפילו עטה שפם וזקן מרשימים כמו זה של אחד ממפקדי המקום, וכולם לבשו מדים מזויפים: "מבט קרוב יותר על שיער הפנים של רוטנברגר היה מגלה שהוא עשוי ממברשות גילוח מפורקות שנצבעו בגוון ג'ינג'י־אפרפר בצבעי אקוורל מחנות הכלא, והוצמדו לפניו בדבק; מדיו, כמו אלה של מלוויו, נתפרו בדיוק רב משמיכות של הכלא, ונצבעו בגוון האפור המדויק של מדי ב' גרמניים; צלב הברזל על חזהו היה עשוי מאבץ שהוסר מגג הטירה ונחתך בסכין מטבח לוהטת; כומתתו נתפרה באמצעות לֶבֶד וחוט מכומתה של חיל האוויר הבריטי המלכותי; נרתיק האקדח שלו היה עשוי מקרטון שנצבע במשחת נעליים חומה, וממנו בצבצה פיסת עץ שנצבעה כך שתיראה כמו הקת של אקדח וולטר P38 בקוטר תשעה מילימטרים; שני החיילים היו לבושים במעילים ונשאו רובי דמה עם קנה עץ שלוטש באמצעות עופרת של עיפרון, עם ברגים שהוכנו מחלקים של מסגרת מיטה, ועם הדק מפח שהוכן מסכו"ם מתכת."

ההקדמה נעצרת בשלב שבו אחד החיילים הגרמנים שם לב שהאישור המזויף שהחזיק השבוי המסווה זהה לחלוטין למקורי, אבל צבעו לא נכון…

התיאור מסתיים בכך שהגרמני מרים את נשקו, וכאן הוא נקטע, ואנחנו חוזרים שלוש שנים לאחור, לשנת 1940, כך שלא נודע לנו בינתיים כיצד הסתיים ניסיון הבריחה.

הסקרנות שהתעוררה נענית דפים רבים אחרי כן, בערך באמצע הספר. לא אגלה לכם מה קרה, שמא יאשימו אותי בחטאם הקדמון של מי שכותבים על ספרים – בספוילר: "גילוי של פרט מתוך עלילה של סרט קולנוע או של סדרת טלוויזיה, שעלול לחבל בהנאה של אלה שעדיין לא ראו אותם. החלופה העברית שקבעה האקדמיה: קלקלן," זאת הגדרתו של מילון רב־מילים.

בשלב הזה, פחות או יותר, אחרי שהשבעתי את סקרנותי לגבי האירוע הפותח, נפרדתי מהספר. חשתי שאקבל רק עוד ועוד מאותו תפריט: תיאור של המצוקות ושל הפטנטים השונים, ניסיונות הבריחה וסיכולם. את עיקרו של העניין נדמה לי שהבנתי.

מתרגם הספר, יונתן שליט, מיטיב לנסח באחרית הדבר לספר את המחשבה העיקרית שעלתה גם בדעתי לאורך כל הקריאה, שכן כל שפע האנקדוטות המעניינות "מלווה בְּצֵל מטריד": כך כותב המתרגם: הספר "מספר את תולדותיה של טירה שהפכה לבית סוהר של שבויי מלחמה, ומתאר מיקרוקוסמוס ייחודי הנטוע בים עצום של מאבק מטורף, חובק עולם. מטלטלת במיוחד ההבנה שבעוד שבכל רחבי העולם ניטשת מלחמה אכזרית כל כך, ויהודים מושמדים על ידי הנאצים ברצחנות מתועשת, בתוך טירת קולדיץ מתנהלים החיים בהתאם לחוקי המלחמה והדין הבינלאומי, אמנת ז'נבה חלה, הצלב האדום בתמונה, השבויים מקבלים חבילות מהבית. אי של התנהגות אנושית (גם אם על פי כללי המלחמה הנוקשים) בתוך ים אדיר של טירוף טוטאלי. הספר מציג דמויות של גרמנים טובים, או לפחות הגונים."

כשקוראים את קולדיץ, כשלומדים על הקשיים שחוו השבויים, אי אפשר שלא להשוות אותם עם מה שעבר באותם ימים ממש על יהודי אירופה.

בקולדיץ השתדלו רוב הזמן הגרמנים לציית לאמנת ז'נבה. האסירים זכו לקבל חבילות לא רק מהצלב האדום, אלא גם מקרובי משפחה אמיתיים או מדומים. החבילות (לא אלה שהגיעו מהצלב האדום, כדי שלא להפר את החוקים) הכילו לא רק מזון חיוני ושופע (עד כדי שלפעמים הייתה תזונתם של השבויים משופרת יותר מזה של השובים), אלא גם אמצעים רבים ומגוונים מאוד שסייעו להם לברוח.

למעשה, החלק שהכי עניין אותי בספר היה הפרק שהוקדש ליחידה המיוחדת שהקימו האנגלים, MI9 (אפשר לקרוא עליה עוד בוויקיפדיה, בערך המרתק שהוקדש לה). גאון בשם כריסטופר לייטון האטון, הממציא הפורה ביותר של ציוד הימלטות מאז ומעולם, שירת ביחידה. שלל המצאותיו מדהים.

כך למשל נהגו להבריח אל השבויים "מפות מודפסות על משי, עם דיו בלתי מחיק" (אפשר לקרוא על כך בוויקיפדיה בערך העוסק בחיים רפאלי, מראשוני הימאים העבריים, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, נפל בשבי הצבא הגרמני אך הצליח לברוח, וזכה בציון לשבח מטעם צבא הבריטי).

את המפות הללו, מספר מקנטייר בספר שלפנינו, אפשר היה "לקפל לגודל זעיר ולהסתיר בכלי שחמט או בעקב של מגף". כמו כן נהגו להבריח אל האסירים "מפות על נייר טישו אכיל עשוי עלי תות, שלא רשרש כשבוצע חיפוש בגופו של האסיר, וניתן היה להשרות אותו מבלי שיתפורר, למעוך אותו לכדור ולפרוש אותו מחדש מבלי שיאבד צורה". היו גם "מפות תפורות לבטנה של מדים, מוסתרות בספרים, בתקליטי גרמופון, בקופסאות סיגריות ובקלפי משחק", ולא רק מפות, אלא גם מצפנים שהיו עשויים  "מסכין גילוח ממוגנט: כאשר תלו אותו על חוט, האות G במילה ג'ילט הצביעה על הצפון"… את המצפנים החביאו "בתוך מזון, קופסאות שימורים, חפיסות סבון, חלקי צווארון, בדלי עיפרון וכפתורים שהתברגו בכיוון הלא נכון", שכן הממציא האנגלי "התבסס על התיאוריה המדויקת שהמוח הגרמני ההגיוני לא יעלה על דעתו שאפשר לפתוח משהו עם כיוון השעון"…

כל זה, ועוד המון המצאות מדהימות שמתוארות בפרק, מרתק. אף על פי כן בשלב מסוים, באחד הפרקים הבאים, התחלתי קצת להשתעמם, זאת האמת… לא יכולתי שלא לחייך למקרא ההארה של בן מקנטייר, שציטט מן הסתם את אחד השבויים שראיין במחקר שערך: "אפילו האנשים המעניינים ביותר הפכו בכלא למשעממים ביותר". בפרפרזה על הדברים הללו אומר – אפילו הסיפורים המרתקים ביותר מתחילים לייגע כשהם רבים, תכופים ואינטנסיביים מדי…

COLDITZ: PRISONERS OF THE CASTLE Ben Macintyre

בפתח ספרו החדש של העיתונאי והחוקר ההולנדי דוויד דה יונג, מצטט המחבר משפט מתוך הספר סדר היום מאת אריק ויאר: "הם עומדים כאן בשלוות נפש, כמו עשרים וארבע מכונות חישוב בשערי התופת".

סדר היום הוא ספר צנום, שמספר בתנופה ובכישרון רב (הוא זכה בפרס גונקור!) איך עשירי גרמניה עזרו להיטלר בכספם, ואיך המשיכו לשגשג גם אחרי המלחמה.

מאחר שקראתי את סדר היום תהיתי מה עוד אפשר לחדש בנושא, ובכל זאת החלטתי לקרוא גם את המילארדרים הנאצים, ונוכחתי שהוא מרתק לא פחות, ומוסיף עוד ועוד נדבכים להבנה (או לפחות לידיעה, כי להבין באמת אי אפשר) של מה שקרה אז בגרמניה, ובמידה רבה ממשיך בעצם לקרות עד עכשיו!

מחקרו של דה יונג מפורט מאוד. הוא מקדיש תשומת לב רבה ומדוקדקת לכל אחד מהעשירים שהוא מתאר, להם ולבני משפחתם: גינתר קוונדט, יצרן טקסטיל שהיה לאיל הון; פרידריך פליק, טייקון פלדה; אוגוסט פון פינק, איש פיננסים מבוואריה, ופרדיננד פורשה, מהנדס רכב ומפתח הפולקסוואגן וטנק הטיגר 1. רובם התחילו כ"עשירים", אבל נעשו מיליארדרים, בעקבות ובזמן המלחמה, ובעצם, מבחינתם, בזכותה.

דה יונג מראה איך אותם תעשיינים הרוויחו בזכות הנאצים: קודם כל, כשהתאפשר להם לעשות "אריזציה" של עסקים ומפעלים. פירוש המילה המכובסת הוא – עושק של יהודים, שהחל כבר בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. בחסות המשטר הנאצי גזלו מיהודים לא רק את פרי עמלם (ובשנות הארבעים, כמובן, גם את חייהם, אם לא נסו מבעוד מועד), אלא גם לקחו מהם את העסקים שהקימו. אותם יהודים נאלצו "למכור" את הכול כמעט בחינם.

בשלב הבא, בעיקר אחרי שפרצה המלחמה, העבידו אצלם הבעלים החדשים פועלי כפייה, למעשה – עבדים. בהתחלה היו אלה שבויי מלחמה רוסיים, אחרי כן נשים פולניות, ולבסוף, כמובן – עובדי כפייה יהודים, שחייהם לא נחשבו בכלל. כך הרוויחו אותם תעשיינים גרמנים מכל הכיוונים, ועושרם תפח לממדים בלתי נתפסים.

אחד מאותם מילארדרים, פון פינק, הבעלים של חברה בשם דגוסה, מאפיין את התהליך המזוויע: חברה בבעלותו ייצרה את חומר ההדברה ציקלון בה, המבוסס על ציאניד, שאתו המיתו "יותר ממיליון איש במחנות ההשמדה, כולם יהודים". ואז, "לאחר שרצחו מיליונים במחנות או בגיטאות, הנאצים חילצו מהגופות שיני זהב וסתימות שיניים", ונחשו מה? "רבות מהמתכות הללו הגיעו למפעלי ההתכה של דגוסה" (כן, אותה חברה שייצרה את הציקלון בֶּה!). אמנם לפעמים הגיע הזהב "כחומר דחוס", אבל לפעמים גם – ישירות מהפה של הנרצחים, "בצורתו המקורית". ואז זיקק המפעל ומכר מחדש "זהב וכסף בשווי מיליונים". לא הכול הגיע מתוך פיותיהם של הנרצחים. "חלק מן המתכות נגנב בידי הנאצים ברחבי אירופה, בין השאר מיהודים שנשלחו למחנות ריכוז והשמדה."

גם אחרי שהמלחמה הסתיימה כמעט אף אחד מהמיליונרים שנהפכו למיליארדרים לא נתן את הדין על מעשיו. כך למשל גם כיום "נמכרים מוצרי זהב וכסף של דגוסה ומשווקים בחנויות יוקרה ברחבי אירופה", ובנו של פון פינק, הבעלים של דגוסה, מממן כיום גופים פוליטיים ימניים קיצוניים.

הפושעים לא שילמו על פשעיהם. העושר של חלקם תפח עוד יותר בעקבות המלחמה הקרה ומלחמת קוריאה, כשארצות הברית נזקקה לנשק רב, וכבר לקראת סוף שנות החמישים הותר לגרמנים לשוב ולייצרו.

ומה עם הצאצאים שלהם? האם הם לפחות "משלמים" בייסורי מצפון על העבר של אבותיהם?

ממש לא!

הספר שלפנינו נפתח בתיאור מקומם ומזעזע של בת לאחת משושלות העושר הללו, ורנה באלזן, "יורשת בת עשרים ושש של יצרנית העוגיות המפורסמת בגרמניה, חברת באלזן", שנשאה נאום ובשידור חי "השיבה לפוליטיקאי סוציאליסט שדיבר קודם לכן על רעיון הבעלות המשותפת של חברות גדולות בגרמניה", כמו זאת שהיא עצמה ירשה, והצהירה: "אני קפיטליסטית […] אני הבעלים של רבע מחברת באלזן ואני שמחה שזה כך. החברה צריכה להמשיך להיות שייכת לי. אני רוצה לעשות כסף ולקנות יאכטות מהדיבידנדים שלי וכל זה."

כשענתה לביקורות הנזעמות לדבריה, ולשאלה "איך היא מעזה להתרברב בעושרה, בייחוד כשהחברה המשפחתית שבבעלותה ידועה כחברה שניצלה עובדי כפייה במהלך מלחמת העולם השנייה" היא הגיבה בביטול, ואמרה: "זה היה לפני זמני, ושילמנו לעובדי הכפייה בדיוק כמו ששילמנו לגרמנים והתנהגנו אליהם יפה". היא גם הוסיפה: "לבאלזן אין שום סיבה להרגיש רגשות אשמה".

הספר מעניין מאוד, בין היתר מכיוון שחלקים רבים בו כתובים  בצורה סיפורית. כך למשל הוא עוקב אחרי סיפור חייה של מגדה, אשתו השנייה של גבלס, שגם היא הייתה נשואה בפעם השנייה. בעלה הראשון היה גינטר קוונדט, והיה לשניים בן משותף, היחיד שאותו לא הרגה: כזכור הרעילה מגדה גבלס את ששת ילדיה בבונקר של היטלר, ושני ההורים התאבדו למחרת: עוד אחד מהאירועים הבלתי נתפסים שנשארו חקוקים בזיכרון הקולקטיבי. מעניין מאוד לקרוא על המגדה הזאת. לנסות להבין (אי אפשר!) את המנגנונים הנפשיים שהניעו אותה, לקרוא את המכתב ששלחה לבן היחיד ששרד, וגם לקרוא איך השפיעו עליו הרציחות של אחיו ואחיותיו וההתאבדות של אמו ושל בעלה.

יחד עם זאת, לא פשוט לקרוא על כל אותם מעשים מעוררי פלצות, שאין להם תיקון!

"אחרי שהגרמנים דיכאו את ההתקוממות בוורשה, שרפו את העיר ורוקנו אותה מתושביה, כיוונו הפולנים את שנאתם בעיקר ליהודים. באולם שלי בבית החולים בפיאסטוב הם נותרו נושא השיחה העיקרי. היהודים היו אשמים בכול. מאז ההאשמות בהרעלת בארות ועלילות הדם בימי הביניים, לא השתנה דבר".

"לדעת רבים מהמאושפזים באולם, היהודים היו מעין רוחות רעות שנדדו בעולם כדי להמיט על האנושות אסונות וצער. בלי היהודים לא יהיו עוד דאגות בעולם. לא יהיו עוד רצח, פשע, מחלות ומלחמות. היטלר, גבלס ושטרייכר דיברו מפיותיהם של חברי המאושפזים. התעמולה הנאצית של גבלס הוכתרה בהצלחה".

"היהודים קומוניסטים."

"היהודים קפיטליסטים."

"היהודים אימפריאליסטים."

"היהודים סוחרי עבדים."

"היהודים שולטים בעולם!"

"היהודים מיליונרים!"

"הרחובות שייכים לפולנים, אבל היהודים הם בעלי הבתים."

"היהודים גרמו למלחמה!"

"יוליאן טובים היהודי מתיימר להיות המשורר הפולני הטוב ביותר!"

"הכסף היהודי השתלט על אמריקה!"

"היהודים אופים מצות בדם של ילדים פולנים!" וככה זה נמשך כל יום, כל היום. לא כולם השתתפו בשיחות האלה, אבל איש לא מחה נגדן."

ספרו של אדוארד רייכר רצוף בתיאורים כאלה של גילויי אנטישמיות. קשה לקרוא אותם, אבל קשה לא פחות לחשוב על גילויי הגזענות הבוטים, המבעיתים, שנחשפים בלי הרף כאן אצלנו, במדינה ה"יהודית ודמוקרטית", לאחרונה – הפוגרום (והוא לא הראשון! אפשר לקרוא על כך כאן) בחווארה.

אבל יש עוד דוגמאות רבות לגזענות, לא רק כזאת שמופנית לעבר פלסטינים. הנה שלוש דוגמאות קטנות, מני רבות:

"לוחמים מחטיבת גבעתי ירקו על אנשי דת נוצרים ועל הצלב שנשאו במהלך תהלוכה בעיר העתיקה בירושלים שהתקיימה בתחילת החודש".

עצם קיומו של ארגון להב"ה שראשי התיבות שלו הם: למניעת התבוללות בארץ הקודש.

הדרישה לשינוי חוק השבות. 

גזענים למדו מגזענים 

מדהים איך גם כעבור כשמונים שנה ויותר, ממשיכים להתגלות סיפורים מסמרי שיער ומופלאים מימי מלחמת העולם השנייה.

בספר שלפנינו, יחידה X, חושפת ליאה גארט, פרופסור ללימודי יהדות בהאנטר קולג' שבניו יורק, את סיפורה המופלא (והמקומם, בחלקיו) של יחידה סודית שקורותיה לא נודעו עד כה.

שמה של היחידה "X" ניתן לה כדי לציין ולהדגיש את סודיותיה, בדומה לסימן המציין "נעלם" במתמטיקה. וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בעת הקמתה של היחידה, העניק לה את שמה הייחודי: "היות שהם יהיו לוחמים עלומי שם… הכרח שנתייחס אליהם כאל כוח עלום."

שירתו ביחידה כמה עשרות מגויסים, פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, שהגיעו לאנגליה בנערותם. חלקם ניצלו בזכות ה"קינדר טרנספורט" – מפעל ההצלה של ילדים מאירופה, שארגוני צדקה אנגליים חילצו מהיבשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. (אחד מהמצילים היה ניקולס וינטון, שגם סיפורו המפעים נחשף באקראי עשרות שנים אחרי תום המלחמה). אותם נערים השאירו בארצות המולדת שלהם את בני משפחתם שלא יכלו לנוס מגרמניה ומאוסטריה, וכשמלחמת העולם פרצה, הייתה להם מוטיבציה עזה להילחם בגרמנים, כדי לנקום בהם, ובמקרים אחדים גם קיוו שאם יגיעו לאירופה יוכלו אולי לנסות להציל את מי שנשאר שם. על השנאה הרצחנית האנטישמית שחווה בגרמניה כתב לימים אחד מהם, ותיאר את המעבר המזעזע "מחיים מוגנים של תלמיד תיכון מתבולל בן מעמד הביניים במרכז אירופה, למושא קבוע של שנאה, תיעוב, לעג ונידוי במולדתי שלי."

באחד המקרים החלום לאתר בני משפחה שנשארו מאחור אפילו הצליח: אחד הלוחמים, מנפרד גנץ, הצליח להגיע בימי המלחמה האחרונים לטרייזנשטט, ופגש שם את אמו ואביו שהצליחו, כמעט באורח נס, להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. תיאור הנסיעה שלו, בג'יפ צבאי אנגלי, בחברת כמה חיילים בריטיים שהתלוו אליו במשך כמה יממות, ועוד יותר מכך – תיאור המפגש עם ההורים – מפעים ומרגש במיוחד!

הרעיון של גיוס צעירים דוברים גרמנית־ילידית והכשרתם כלוחמי קומנדו, היה מבריק, והוכיח את עצמו: החיילים הסודיים הצליחו לא רק להילחם בעוז נפש מעורר השתאות, אלא גם השכילו לחקור שבויים בגרמנית, גרמו למאות, אולי אפילו לאלפים, להיכנע בלי קרב, וגילו מידע מודיעיני שאין להפריז בחשיבותו. כך למשל הצליח אחד מהם, ג'ורג' ליין, לאתר את מיקום המפקדה של רומל, ובזכות זאת ידעו האנגלים היכן יוכלו לתקוף את המצביא מהאוויר. רומל היה "אחד הגנרלים הגרמנים הטובים והיצירתיים ביותר", ולאחר שהותקף ונפצע פציעות קשות הוא נוטרל, ולא יכול היה עוד לפקד על חייליו. ייתכן מאוד, כותבת ליאה גארט, שהמידע שהביא ג'ורג' ליין "השפיע על מהלך מלחמת העולם השנייה כולה"!

אבל הדרך להשבת הכבוד העצמי ותחושת המסוגלות והכוח לא הייתה פשוטה, כי כשהמלחמה פרצה חשדו האנגלים בפליטים ה"גרמנים והאוסטרים" לכאורה, גם אם היו אלה יהודים שנסו מפני הגרמנים, וכמו שהאמריקנים הצרו את צעדיהם של המהגרים היפנים בארצות הברית, שלחו אותם למחנות מעצר ולמעשה – התעללו בהם (אפשר לקרוא על כך בספר המפעים הבודהה בעליית הגג), כך נהגו גם כלפי היהודים.

חלק מההיהודים הצעירים נשלחו בכפייה לאוסטרליה. תיאורי ההתעללות שעברו מסמרי שיער. אחרי שכבר איבדו את בני משפחתם, או נאסרו בעצמם במחנות ריכוז לפני שהצליחו לברוח, הם "זכו ליחס אכזרי מצד המלחים הבריטיים", שהחרימו להם דרכונים, אשרות כניסה, מכתבים אישיים ואפילו תצלומים אחרונים שנותרו להם מעברם, והשמידו אותם! המלחים לא היססו להשליך לים ספרי תורה שהפליטים הצליחו להציל, אחרי שהנאצים העלו אותם באש. באונייה "דונרה", שבה הפליגו, התנאים היו מחפירים: הם "נדחסו אל בטן האונייה המרופשת", נעלו אותם שם "בלי אוכל, מים, או גישה לשירותים", הרשו להם לעלות לסיפון כדי לנשום רק למשך רבע שעה של "תרגילי כושר", "הצוהרים היו סגורים, החום היה בלתי נסבל"… פשוט זוועה. "התברר שסרג'נט ויליאם פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפונה של 'דונרה' היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו".

אחד הנוסעים בספינה העיד בספר זיכרונות שכתב: "השומרים הוכיחו שאפשר ליהפך לתת־אדם ובריון גם בלי כל הכשרה מיוחד". (ומסתבר שגם בלי להיות גרמני נאצי!).

למרות היחס הנורא שזכו לו, גם במחנה המעצר באוסטרליה, העצירים "רחשו טינה מעטה כלפי הבריטים. מקור כל הרע בעולם היה ברור מבחינתם, ורבים מהם היו כעת נחושים מתמיד למצוא דרך להילחם באויב האמיתי: אדולף היטלר והרייך השלישי."

לפני שהרעיון לייסד את היחידה X קרם עור וגיד, גייסו את הצעירים היהודים הללו ליחידת "חפרים" בצבא הבריטי, אבל סירבו לתת בידיהם נשק. "לא בטחו בהם מספיק". לפיכך כללו האימונים שלהם "צחצוח מדים, השתתפות בתרגילי סדר יומיים ועטיית מסכות גז." כשקראתי על כך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שגויסו לגדודי העבודה בצבא ההונגרי, וגם להם לא נתנו נשק. (אפשר לקרוא תיאורים מפורטים על מה שעבר על הגברים היהודים ההם ברומן הייחודי והנפלא הגשר הנסתר, The Invisible Bridge, אחד הספרים היפים ביותר שקראתי!).

אחד המגויסים מבין הפליטים היהודים הסביר מדוע, למרות כל זאת, לא חש טינה: הוא הרגיש "שעליו 'להתנצל על כל נשימה שהוא נושם באוויר אנגליה […], ושעליו להתאמץ כפליים כדי להיות אנגלי."

התחושות הללו, התשוקה להיות יותר אנגלי מהאנגלים, לא התפוגגו גם כעבור שנים רבות. כשהקימו אנדרטה לזכר אנשי היחידה שנפלו בקרב, סירבו רוב השורדים לציין שהנופלים היו יהודים (האם סבלו מאנטישמיות עצמית? תוהה מחברת הספר). הם גם לא כעסו על כך שאיש מהם לא זכה בעיטור הכבוד הצבאי הגבוה ביותר, אף שהיו ראויים לו בלי ספק, בזכות מעשי הגבורה הלא מתקבלים כמעט על הדעת שעשו.

כשעלה הרעיון לייסד את הפלגה הסודית, וכשהפליטים המבוזים גויסו אליה, הם חשו, כדברי אחד מהם, ש"המעבר היה חד כל כך – ממצב מגוחך למצב עילאי, מחיל החפרים ליחידת קומנדו".

מצבם כיהודים שחדרו אל שטחי הכיבוש הגרמנים היה כמובן מסוכן מאוד, אילו נפלו בשבי, שכן היו פליטים שבני משפחתם אולי עדיין חיו שם, בגרמניה, גם בהיותם יהודים שהנאצים התכוונו לחסל את כולם, רק בשל יהדותם, גם כילידי גרמניה ואוסטריה שנחשבו אם כן בוגדים בארצם, וגם כחיילי אויב בריטיים. למרות הסיכונים הרבים הם לא היססו, פעלו באומץ לב שלא יתואר, ותרמו רבות לניצחון על גרמניה.

סיפורם מרתק, וטוב שנחשף!

בלבה של תנועת ההתנגדות שכונתה "הוורד הלבן" (או "השושנה הלבנה") היו שישה גרמנים צעירים: הסטודנטים האנס שול (1918–1943) וסופי שול (1921–1943), שהיו אח ואחות, כריסוף פרובסט (1919–1943) ואלכסנדר שמורל (1917–1943), ויל גרף (1918–1943), ופרופסור קורט הובר (1893–1943).

בין השנים 1942 ו־1943 כתבו השישה והפיצו שישה עלונים, שקראו לגרמנים להתנגד לנאציזם. הם השתמשו במכונת שכפול ישנה, ולמרות המחסור שגרמה המלחמה, הצליחו להשיג נייר, מעטפות ובולים. הם הפיצו את העלונים תוך סיכון ממשי לחייהם. ב־18 בפברואר 1943 לקחו האנס וסופי שוֹל עותקים של העלון השישי לאוניברסיטת מינכן והניחו אותם במסדרון ובכניסה לבניין הראשי של האוניברסיטה. השרת הבחין בהם, והם נעצרו. ב־22 בפברואר נגזר גזר דין מוות על השניים, ועל כריסטוף פרובסט. הם הוצאו להורג באמצעות גיליוטינה, שעות מעטות אחרי תום המשפט.

אלכסנדר שמורל, קורט הובר וויל גרף נעצרו בשלב מאוחר יותר, וגם הם נשפטו והוצאו להורג.

חברי "השושנה הלבנה" לא נשכחו. הם העניקו השראה ליצירות אומנות רבות,  ביניהם ספרים (את אחד מהם, הוורד הלבן, כתבה ינינה אלטמן השלס, שעל הממואר המפעים שלה בעיני ילדה בת שתים עשרה  כתבתי כאן) ואופרה (שהלחין אוּדו צימרמן והפיק בישראל אריה קרישק).  

להלן קטע מתוך העלון הראשון שהפיצו חברי הקבוצה:

אין דבר בזוי יותר מאומה מתורבתת שמוכנה להישלט בידי קליקה פרועה, קליקה שנכנעה לדחפים מושחתים. כל גרמני שמתבייש כיום בממשלה שלו, חושש מפני החרפה שתבוא עלינו ועל ילדינו כשיוסר הכיסוי מעל עינינו, והפשעים המזוויעים לאין שיעור יתגלו. אם פנימיותם של הגרמנים כבר הושחתה והיא כה מפוררת עד שהם מתנהלים בלי לנקוף אצבע, מתוך אמון אדיש בחוקי ההיסטוריה המפוקפקים, יובס הנכס הנעלה ביותר שיש לאדם, מה שמרומם אותו מעל כל ייצור אחר: הרצון החופשי שלו.

גתה מכנה את הגרמנים "אומה טרגית" […], אבל כיום הם נראים כמו עדר של חסידים, שלשד עצמותיהם נשאב מתוכם, נשדדה מהם ליבת קיומם, והם נכונים להידחף לעבר הנפילה. כך זה נראה, אבל זה לא נכון. מה שקרה זה שאת כל אחד מאתנו הכניסו לתוך בית כלא נפשע. זה קרה בתהליך מתעתע של אונס שיטתי, ורק מי שנאזק, התחיל לתפוס מה קורה לו. מעטים הבינו שגורלם נחרץ, וכשהתריעו והזהירו – הומתו. יש לדבר עליהם ועל גורלם.

אם כל אחד מאתנו יחכה עד שמישהו אחר יתחיל לפעול, הנקמה תלך ותתקרב, עד שהקורבן האחרון יושלך לתוך לועה של המפלצת שאינה יודעת שובע. לכן כל אחד מאתנו חייב, מתוך מודעות לאחריותו כנוצרי וכבן לתרבות המערב, להתגונן כמיטב יכולתו מפני הפגיעה באנושיות, מפני הפשיזם ומפני כל פרט במערכת השלטונית האבסולוטית, ולעשות את זה עכשיו, ממש ברגע האחרון.

הפסיקו את פעילותה של מכונת המלחמה הזאת, לפני שאחרונת הערים תהפוך לעיי חורבות, כמו שקרה בקלן, ולפני שהצעיר האחרון ידמם למוות, בשם ההיבריס.

(מאחר שאני לא יודעת גרמנית, תרגמתי את הקטע מהגרסה באנגלית)

האם מוסרי להפציץ אוכלוסיה אזרחית – גם אם זה קורה במהלך מלחמה – ? התשובה האוטומטית, המובנת מאליה, היא, כמובן, לא באל"ף רבתי!

ומה בעניין פצצת האטום שהוטלה על הירושימה (ואחר כך גם על נגסקי)? נהוג לחשוב שזה נעשה "כדי לקצר את המלחמה ולהביא לסופה". התפיסה כאילו הייתה איזושהי הצדקה להפצצה ההיא מתערערת לגמרי כשקוראים את הספר שישה חודשים ב-1945. המחבר, מייקל דובס, מראה שגם התירוץ ההוא היה מרושע ומופרך מיסודו: פצצת האטום הוטלה על ערי יפן בעיקר מכיוון שלהארי טרומן, נשיא ארצות הברית באותה עת, היה חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם. יפן אותתה שהיא נכונה להיכנע עוד לפני הירושימה ונגסקי. 

ומה עם ההפצצות על ערים בגרמניה הנאצית? המצדדים בהן סברו שכך יהיה אפשר לפגוע במורל הגרמני, לפיכך הופצצו במהלך 1944 ו־1945 ערים גדולות כמו קלן, המבורג, דרמשטט, מגדבורג, ברלין, דרזדן. בהפצצות נהרגו עשרות אלפי אזרחים ונהרסו מאות אלפי בתים. 

שנתיים אחרי תום המלחמה הגיע לגרמניה סופר ועיתונאי שוודי, סטיג דאגרמן, מטעם העיתון "אקספרסן", כדי לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי. גרמניה הייתה עם תום המלחמה לעיי חורבות. דאגרמן כתב סדרה של מאמרים שבהם תיאר את מה שראה בגרמניה בשנת 1947. התוצאה, הספר שלפנינו, מרתקת ומסמרת שיער. 

צורפו לו שתי הקדמות מרתקות ומאירות עיניים. את הראשונה כתבה הסופרת האוסטרית זוכת פרס נובל אלפרידה ילינק, ואת השנייה – מארק קורלנסקי, סופר ועיתונאי אמריקני. הלה אינו יכול שלא לנסות לתאר לעצמו "מה היינו חושבים על גרמניה אילו היטלר לא היה עולה לשלטון", שהרי גרמניה נחשבה "אחד ממרכזי התרבות הגדולים באירופה"; באמריקה "נהגו פעם ללמד גרמנית", אבל "דעתנו על גרמניה השתנתה", כמובן, והיא נחשבת כיום (ב־1947!) "אויב האנושות".

אכן, קשה, אם לא בלתי אפשרי, להזדהות עם סבלם של הגרמנים. המשפט "אבל הם התחילו", שנחשב בדרך כלל, ומשום מה, ילדותי, הוא בעיני דווקא טיעון לגיטימי ומוצדק. ב־1 בספטמבר 1939 תקפו הגרמנים את ערי פולין, בלי שקדמה לכך כל פרובוקציה. חיילים גרמנים – לא היטלר במו ידיו! ~ עשו את זה, ובכל מקרה, היטלר כידוע נבחר בבחירות דמוקרטיות. אלה שהצביעו לו נשאו לימים בתוצאות של בחירתם בו! 

אבל דאגרמן הגיע לגרמניה בלי שיפוטיות, וכדי לראות את המציאות ולתאר אותה. הוא פורט לפרטים קטנים ומחרידים את הסבל הקשה מנשוא של הגרמנים שחייהם, בתיהם, עתידם, נהרסו לצמיתות, כך לפחות זה נראה אז, ב־1947. (מי היה מאמין שבתוך שנים לא רבות תצליח גרמניה להשתקם, לשגשג כלכלית, ולהפוך שוב לאחת המדינות החזקות ביותר בעולם!).

דאגרמן מתאר את הקשיים הבלתי נסבלים שאתם התמודדו מי שמכונים "האדם הפשוט": התינוקות מזי הרעב ש"גרים" במרתפים מוצפים במים; הנשים שמנסות למצוא משהו להאכיל בו את הילדים – שק עם תפוחי אדמה הוא אוצר, ועל תפוח עץ עסיסי אפשר רק להזות. הוא מתאר את הערים ההרוסות. את הפליטים שאין להם לאן להגיע, את הרכבות הדחוסות שבקרונות שלהן אין מקום אפילו כדי לעמוד על שתי רגליים. (כן, כמובן שאי אפשר לשכוח את רכבות המשא שהובילו יהודים לאושוויץ. ההשוואה מובנת מאליה. אבל לתינוק הגרמני המורעב שנחנק שם אי אפשר להסביר על מה הוא נענש). 

הנה, למשל, תיאור: "סבלם של הילדים בבריכות המרתפים האלה הוא בלתי ניתן לתיאור. אם רוצים, אפשר לתאר זאת באופן קולע, למשל כך: זו העומדת במים ליד התנור פשוט נוטשת את הסיר המבעבע לגורלו וניגשת למיטה שבה שוכבים שלושת הילדים המשתעלים ומצווה עליהם לקום ולצאת מיד לבית הספר. המרתף אפוף עשן, שוררים בו קור ורעב, והילדים שישנו בבגדיהם יוצאים למים המגיעים כמעט עד לחלק העליון של נעליהם הבלויות, מדשדשים במסדרון המרתף החשוך שגם עליו אנשים ישנים, עולים בגרם המדרגות החשוך ויוצאים אל הסתיו הגרמני הצונן והרטוב. הלימודים יתחילו רק בעוד שענתיים, והמורים מספרים למבקרים זרים על אכזריותם של ההורים הזורקים את ילדיהם לרחוב. אבל במקרה הזה אפשר להתווכח עם אותם ההורים על משמעות המושג רחמנות. על פי תפיסת העולם הנאצית רחמנותו של המוציא להורג טמונה במהירות המהלומה, או שמא בדייקנותה. רחמנותם של ההורים הללו טמונה בגירוש ילדיהם מהמים שבתוך הבית אל הגשם בחוץ, מאוויר המרתפים הלח לרחוב הסגרירי." 

כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה בימים אלה באוקראינה: ההפצצות על ערים שלוות, המרתפים האפלים. שבהם מנסים אזרחים חפים מפשע לשרוד. 

דאגרמן מסיים את ספרו במילים "ואיני יכול לעשות דבר בעניין. לעזאזל, איני יכול לעשות דבר".  

כך. 

תרגמה משוודית: דנה כספי

תרגם את ההקדמה מגרמנית: ארז וולק

לפני כמה שנים הזדמן לי לבקר בכלא פביאק, בוורשה. פביאק היה בית סוהר גרמני ששכן ברובע היהודי, בין אוקטובר 1939 לאוגוסט 1944. כיום שוכן בו מוזיאון שמנציח את הזוועות שחוללו שם הגרמנים במהלך המלחמה: כליאה, עינויים והוצאות להורג של יהודים ושל פולנים. על קירותיו תלויים צילומים של כמה מהקורבנות, ולצדם סיפורם האישי המזעזע. שם נוכחתי לדעת עד כמה סיפור אחד, בודד ואישי, יכול להיות משמעותי יותר מאשר פרק בספר היסטוריה או אפילו מהמראה של ערימות השיער או האפר המוצגים ב"מוזיאון אושוויץ". אלה אמנם מחרידים, אבל סיפורו האישי של אדם אחד ממחיש את הזוועה.

כלא פביאק מוזכר לא פעם בספרו של אדוארד רייכר, שתורגם לאחרונה לעברית. (לדוגמה: "מדי יום ביומו עברה ברחוב משאית שהעבירה עצורים מבית הסוהר פַּביאַק לחקירה במפקדת הגסטפו. כל יהודי שהלך ברחוב בשעה זו נתפס ונורה בו במקום, ולכן ברגע שהמשאית נראתה ברחוב זֶ'לַזנָה, האנשים מיהרו להתחבא בפתחי הבתים או בחנויות.").

לכאורה מדובר בסיפור אחד מיני רבים כל כך, על עוד ניצול שואה, אבל יש בסיפורו של הכותב, אדוארד רייכר, עוצמה יוצאת דופן.

רייכר היה רופא עור ומין מצליח ואמיד. סיפורו הלא ייאמן מתחיל בערבו של ה־31 באוגוסט 1939, ב"ריחם המשכר של הפרחים" שמילא את חדר הווילה שלו ושל אשתו ובתו. זה היה "הערב האחרון של ימי השלום". השכם בבוקר שלמחרת החלו הגרמנים לתקוף את פולין, וגם ד"ר רייכר, שלא האמין שהמלחמה תפרוץ, "אף על פי שרוחותיה היו באוויר", נאלץ עד מהרה להתמודד עם השלכותיה: "בחמש בבוקר העירו אותנו קולות נפץ עזים. זינקתי אל החלון. השמים היו אדומים כדם. מטוסי אויב תקפו את שדה התעופה הצבאי ברודה פביאניצקה. המטוסים הפולניים לחמו בתוקפים בסיוע מן הקרקע של כוחות הגנה נגד מטוסים. מטוסים שנפגעו התרסקו בלהבות על הקרקע. אשתי הצטרפה אלי, ויחד עמדנו ליד החלון וצפינו במחזה המוזר כמו בסצנה מסרט".

עד מהרה מצאו את עצמם הרופא ובני משפחתו פליטים שנואים ונרדפים בארצם. מכאן ואילך הוא פורש את סיפורי ההינצלות שלו ושל אשתו וילדתם הקטנה, וכל פרט וכל שלב מפליאים ומדהימים יותר מאלה שקדמו להם. אין ספק שלא פעם שיחק להם המזל, והרי אנחנו תמיד יכולים לקרוא רק את עדויותיהם של מי שניצלו! אבל אל המזל ואל צירופי המקרים הרבים לאינספור נוספו גם אינטואיציה ותושייה מופלאות.

רייכר מסביר כי בשלב מסוים פיתח מנגנון הישרדות שהיה בו מרכיב אחד חשוב: לא להאמין לאף מילה שאומר לו גרמני. אם הוא רוצה להגיע למקום א', עליו להעמיד פנים שהוא מבקש דווקא לנוס משם. אם מצווים עליו להתייצב – הוא בורח. אם מציעים לו פיתויים, הוא מסרב להאמין להם: "בכל מקרה של הוראה או של פקודה גרמנית – רצוי לעשות את ההפך," שהרי גם מי שהובטח להם שיחיו, "נשלחו אל מותם למחרת." סקפטיות מתמדת ופיקחון מוחלט, היו חלק מה"טכניקה" שהוכיחה את עצמה.

כשניסה לשכנע אחרים, למשל – כשהפציר במישהי שלא תעלה לרכבת, כי "אף אחד לא יודע מה קורה שם, במזרח", כשניסה להסביר לה ש"יכול להיות שאין שם בכלל עבודה אלא משהו רע מאוד", הוא לא הצליח. היא עלתה על הרכבת עם בנה הקטן, ושניהם נרצחו.

יותר מפעם אחת נוכח רייכר כי גורלם של מי שמאמינים לצוררים נחרץ. כך למשל הוא מתאר מפגש מזעזע עם יהודי בשם לאון, שתמימותו עוררה ברייכר השתאות: אותו יהודי, שעבד כספר, התפרנס למעשה משיתוף פעולה עם הגרמנים: הוא הוביל אותם אל מטמונותיהם של עשירי ורשה, ולקח לעצמו מעשר מתוך כל התכשיטים, הבדים יקרי הערך, בקבוקי הבושם, אבני החן, התמונות, השטיחים ושאר חפצי החמדה. הרי הנשדדים כבר לא יזדקקו להם, במקום שאליו נלקחו, הסביר לרייכר (והזכיר לי את מה שסיפרה אנה ביקונט בספרה אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה: איך למשל נהגו נשים פולניות לפשוט מנשים יהודיות את התחתונים שלהם, זמן קצר לפני שאותן יהודיות נרצחו). ליאון צבר עושר אגדי, והרגיש בטוח, כי קיבל מהֶפלֶה, אחד המפקדים הגרמנים הבכירים (שאדוארד רייכר העיד לימים במשפטו!), "אישור מעבר חופשי": תעודה ש"הונפקה מטעמה של אחת המחלקות באס־אס, חתומה בצלב קרס". המסמך התיר לליאון "לנוע בחופשיות", ולכן היה משוכנע ששלומו מובטח, ושכל הרכוש שצבר ישמש אותו ואת בניו בתום המלחמה… לשווא ניסה רייכר לשכנע אותו שלא יבטח בגרמנים. ליאון, שני בניו ואשתו נרצחו, כמובן.

ליאון, הספר היהודי, לא היה היחיד שהלך שבי אחרי אשליותיו המטורפות. רייכר מתאר את המפגשים שהיו לו עם חיים רומקובסקי, האיש שהגרמנים מינו לתפקיד ראש היודנרט בגטו לודג', והוא הפך את עצמו ל"מלך הגטו", ושלט בנתיניו ביד רמה. הסיפורים על רומקובסקי ידועים כמובן, אבל בספר שלפנינו יש עדות מכלי ראשון של מי שהכיר את האיש עוד לפני שהמלחמה פרצה. רייכר מעיד כיצד רומקובסקי, בתוקף תפקידו כאחראי על בית יתומים בעיר, הביא אליו לטיפול בחשאי ילדה יתומה שחלתה במחלת מין. הייתה לרומקובסקי "סטייה מינית מסויימת", "רומז" רייכר, בעצם לא רומז אלא אומר במפורש. האיש לא היה אם כן רק סדיסט עם שיגעון גדלות, ש"לא היה עליו שום פיקוח", מי ש"החזיק בידיו כוח עצום" עד שהעוצמה "חברה לדמיונותיו הפרועים ושיבשה עליו את דעתו", עוד לפני המלחמה הוא היה פדופיל מנוול, שניצל ילדות רכות וחסרות ישע.

כתיבתו של רייכר מפוקחת ולא פעם גם צינית. כך למשל הוא מספר על הקברן של גטו ורשה, שחשב, אולי "שאם הוא יקבור אנשים אחרים, הגורל יחוס עליו והוא עצמו לא יגיע לקבר". כאן מוסיף רייכר, "והוא צדק. הוא לא נקבר. הוא נשרף בקרמטוריום של טרבלינקה ואפרו פוזר ברוח."

דוגמה נוספת: "ערים שונות ברחבי העולם מתפרסמות בזכות אתריהן. ורשה יכלה להתפאר בגטו הגדול ביותר באירופה, אולי הגדול ביותר בתולדות האנושות."

רייכר, שהצליח לצאת מהגטו ולהסתתר בצד הארי, היה עד ראייה למרד גטו ורשה, לבתים שנשרפו, לאמהות שקפצו עם ילדיהן אל מותם, וגם שמע את הפולנים הצופים בזוועה וחוגגים את רציחתם של היהודים (נזכרתי, כמובן, בשיר "קמפו די פיורי" של המשורר הפולני צ'סלב מילוש, בפער הבלתי נתפס בין מה שהתרחש משני צדי החומה: שם – מאבק הירואי שגורלו נחרץ, כאן – צהלה אדישה ועיוורת).

הרבה לפני כן רייכר מתאר כיצד ראה את יאנוש קורצ'ק צועד עם ילדי בית היתומים בדרך אל רציחתם.

"המלחמה שינתה הכול", הוא כותב. "עכשיו יכולנו להבחין בבירור בין אנשים טובים ורעים". כך למשל היה קצין גרמני אחד, טוני, שעזר למשפחתו של רייכר כמיטב יכולתו ואפילו התאהב בגיסתו של רייכר, והציע לשאת אותה לאישה ולקחת אתם את הילדה הקטנה, בתם של רייכר ואשתו, כדי להצילה. כך גם אישה בזנות, פולניה מבוגרת ואומללה, נחלצה בשלב מסוים לעזרתו  של רייכר, והצילה את חייו. אלה רק שני מקרים מתוך רבים שבהם יד מושטת, אפילו להרף עין, הפרידה בין חיים למוות.

קראתי את הספר בנשימה עצורה. הוא מרתק, ומאלף!

התאריך – 24 ביוני, 1940. המקום – לונדון. השחקן והמשורר סטיבן האגרד נפרד לפני זמן קצר מאשתו ומשני בניו, שאותם שלח למקום מבטחים באמריקה. הגרמנים תוקפים אוכלוסייה אזרחית, ותושבי לונדון המנוסים כבר יודעים מה עליהם לעשות בהישמע האזעקה: לרדת במהירות למקלט, או למקום בטוח אחר, ולחכות לצפירת ההרגעה. בתים רבים נהרסו וייהרסו בהתקפות הללו, והאגרד שמח שבניו התרחקו ממוקד הסכנה. כאן בבית, לבדו, הוא חש בטוח יותר: בניו אינם נמצאים עוד בקו האש, הוא אינו נאלץ לדאוג לשלומם ולביטחונם, ועכשיו עליו להשלים שתי משימות: להתגייס כדי להילחם בגרמנים, ולפני כן – לכתוב לילדיו מכתב ארוך, שבו יסביר להם את מניעיו, ואת השקפת העולם שלו בנוגע לצורך לצאת למשימה שכנראה לא ישוב ממנה בחיים. 

הוא פורס בפניהם את דבריו האחרונים: לא רק הסבר ארוך ומפורט, אלא גם – מעין צוואה רוחנית, שבה הוא מסביר להם איך הוא מבקש לראות אותם, את עתידם, את בני האדם שיהפכו להיות. 

ועתה גם אנחנו זוכים לקרוא את דבריו המאלפים, בתרגומם לעברית. 

ידידו של האגרד, כריסטופר האסל, הוסיף לכתב־היד המקורי מכתב מקדים, שגם הוא נכתב בעיצומם של הקרבות: ביוני 1943. רק כעבור שנתיים תסתיים המלחמה. באותם ימים איש לא ידע כמובן מה עוד עתיד להתרחש. האם, מתי, ובאיזה מחיר ינצחו בעלות הברית את הנאצים, ומה יקרה עד אז.

מכתבו של האגרד מרתק, דווקא משום שהוא נכתב בעיצומם של הקרבות, למעשה – די בתחילתם. הוא כותב את המכתב זמן קצר אחרי שהצרפתים חתמו על הסכם כניעה שמזעזע את האגרד. שכן, יש להבין, הנאצים הם בעיניו תמצית הרוע, והמאבק נגדם הוא מאבק למען האנושות, עתידה, ועתיד התרבות כולה. האגרד לא מהסס להסביר עד כמה הוא שונא את הגרמנים: "אני מוצא שאני שונא את הגרמנים באותה ארסיות שבה שנא אותם אבי – ואף יותר ממנו, שכן בעשרים השנים שחלפו, הגרמנים פיתחו במידה מרשימה למדי את כישרונם למעשי זוועה." אביו שנא אותם כמובן בזמן מלחמת העולם הראשונה, והאגרד טוען, בין היתר, שהסכם ורסאי היה גרוע, כי את גרמניה היו צריכים להביס "עד הסוף", ממש לפרק אותה, או לחלופין – לאפשר לגרמנים להשתקם, בלי להשית עליהם פיצויים כבדים, שבעטיים יבקשו שוב לצאת למלחמה (כפי שקרה בספטמבר 1939). "לראשונה אני מוצא את עצמי מאמין להיטלר כשהוא אומר שבעלות הברית לא ניצחו במלחמה האחרונה" [כלומר, כמובן, במלחמת העולם "הראשונה"], הוא כותב, ומוסיף: "מובן שלא ניצחנו. לא הכחדנו את הגזע הגרמני, לא צעדנו לברלין, אפשרנו להם לחזור ולהחזיק בחבל הריין וכשלנו בסדרה ארוכה של משגים טרגיים, שסופם במשגה הטרגי מכול – הסכם ה'שלום' במינכן ב-1938, שבעטיו אנחנו שרויים כעת בתסבוכת גרועה יותר מכל מה שהעם הבריטי נאלץ להתמודד איתו מאז ימי הביניים." ואת זה הוא כותב כשנה וחצי לפני ועידת ואנזה, שבה החליטו, בינואר 1942, גם על "הפתרון הסופי", השמדתם ורציחתם של יהודים באשר הם: אם להזכיר את יכולתם של הגרמנים לבצע זוועות שלא יתוארו, כפי שהאגרד כותב. 

אי אפשר כמובן שלא להתייחס לדבריו על הכורח לצאת ולהילחם נגד הרוע, להכחיד אותו, בשום פנים ואופן לא לנסות לפייס אותו, בלי לחשוב על ההווה ולהסיק מסקנות לגביו. כן: אירן. כן: רוסיה.  

"אני מקווה שאתם תהיו בין בוני העולם החדש," האגרד כותב לבניו, בידיעה שקרוב לוודאי לא יפגוש אותם שוב לעולם (למרבה הפליאה התגלה לי שהאגרד מת אמנם ב־1943, בעיצומה של המלחמה, אבל לא בקרב, אלא – שהוא התאבד, בשל אהבה נכזבת, או משהו כזה…). הוא כותב להם ש"עולם חדש מוכרח לקום". ואנחנו, מי שנולדו לתוך אותו עולם חדש ומבטיח, מזועזעים לגלות שהרוע בכלל לא הוכחד, שהוא רק שינה את שמו ואת מיקומו הגיאוגרפי. האגרד מתריע: אם הרוע לא יובס, החלופה היא "השמדה עצמית מוחלטת" של האנושות (במיוחד, כך הוא סבור, בזכות אמצעי התקשורת המשוכללים, למשל – הרדיו, שמאפשרים לא רק לרוע, גם לטוב, "לשוחח עם בני מינו מעבר לעולם". מה היה אומר על האינטרנט? על הטלפונים הניידים? על היכולת שלנו לדעת מה קורה בכל סמטה אפלה בכל מקום בעולם, בזמן אמת?). יש לזכור שהאגרד כתב על "השמדה עצמית מוחלטת" עוד לפני שפצצת האטום ואיומיה המבעיתים הופיעה בזירה העולמית.

מרתק במיוחד הוא הוויכוח שהוא מנהל עם ידיד פציפיסט. הוא נחרץ בדעתו: בעת הזאת פציפיזם הוא בגידה באנושות ובכל מה שטוב בה, ו"הרס של כל הדברים שלמענם חיינו". 

הוא סבור כי המאבק איננו רק "שאלה של טוב ורע", אלא שזוהי "מלחמה שבין דיקטטורה לדמוקרטיה, בין מחשבה ממושטרת למחשבה חופשית, מלחמה בין חיים תחת מגף לחיי שאננות, בין הסתגרות כלכלית לסחר חליפין הדדי, בין מכונה לאדם, בין יעילות לעצלות, בין לוחות זמנים ומנגנונים ללבבות ולחיוכי אדם – במילים אחרות, זוהי מלחמה סבוכה עד ייאוש".

עוד הוא בטוח כי "בערך מחצית העולם תומכת בטוב, ועל כן לא יותר ממחציתו תומכת ברוע," ומאמין ש"השאיפה המולדת לטוב של לב האדם הטבעי, שהחוש הבוחר בדרך הפעולה החיובית, החיה, המקדמת והבונה" היא זאת שהטבע בוחר בה, "מאז ומעולם". 

האומנם? 

ייתכן שבשנות השישים של המאה הקודמת הייתי משיבה ב"כן" חד משמעי. היום כבר לא ברור לי. 

מכתבו של האגרד מעניין בעיקר בגלל כל מה שציינתי, אבל גם בשל עיסוקו ומחשבותיו על תחומי העיסוק שלו: משחק, וכתיבה. 

משעשע להיווכח שמצד אחד הוא מסביר מה הסכנות האישיותיות האורבות לפתחו של שחקן, ואז בלי דעת מדגים אותן בהמשך בסיפורים שלו על עצמו…

הספר – בעצם: המכתב הפתוח של אב לילדיו – ריתק אותי לכל אורכו. 

ההסבר של שמו, אשכב לישון בצהריים, נגע ללבי. זהו ציטוט מתוך דבריו של השוטה ב"המלך ליר": התפקיד האחרון, כפוי הטובה, שגילם האגרד. השוטה, לדבריו, מופיע במחזה הזה תמיד לצדו של המלך ליר, דמות אדירת ממדים שכמובן לוכדת את עיקר תשומת הלב, ואז פתאום, באמצע המחזה, השוטה מודיע שהוא נפרד, פורש, הולך לישון, ככה, באמצע היום, בצהריים. כמו השוטה, גם האגרד נפרד מהעולם לצמיתות, באמצע חייו, כמעט, בעצם, בתחילתם. 

תרגם מאנגלית: ארז וולק

I’ll Go to Bed at Noon: A Soldier’s Letter to His Sons, Stephen  Haggard

"היא היתה בת עשר כשפרצה המהפכה הבולשביקית ובת שמונים ושתיים כשנפלה חומת ברלין, חייה השתרעו על פני עידן הקומוניזם כולו, מראשיתו הסוערת ועד קריסתו הסופית. היא דגלה באידיאולוגיה הזאת בלהט נעורים חסר סייגים, וראתה
אותה גוועת בעיניה המאוכזבות של אישה זקנה. כל חייה הבוגרים עברו עליה במאבק למען מה שהאמינה שהוא נכון וצודק, אבל במותה ידעה שחלק גדול מזה לא היה צודק ונכון כלל".

אלה חלק מדברי הסיכום של המחבר בן מקנטייר על גיבורת הביוגרפיה שלו, אורסולה קוצ'ינסקי, שבמשך עשרות שנים הייתה מרגלת סובייטית, תחילה בעיר הולדתה, ברלין, אחרי כן בסין, לשם נסעה שנים ספורות לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה, אחר כך בשוויץ ובאנגליה. בכל מקום ובכל מצב ריגלה, בלשה, שלחה הודעות למפעיליה בברית המועצות, ובהן מידע ששינה למעשה את פני העולם.

היו רגעים לאורך קריאת הספר שבהם לא יכולתי שלא לחשוב על יגאל עמיר, שבשלוש יריות אקדח שינה את ההיסטוריה של מדינת ישראל.

אני תמיד תוהה כמה יהירות, אפילו הייתי אומרת – חוצפה ויומרה – נדרשות כדי שאדם יחליט שדעתו צודקת, ושמותר לו לעשות הכול כדי להשליט אותה בכוח הזרוע, על מיליוני בני אדם. 

אורסולה נעשתה קומוניסטית בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא באה ממשפחה שדגלה בערכי השמאל, ואלה התפתחו אצלה עד לידי כך שהייתה מוכנה לסכן לא רק את חייה שלה אלא גם את  אלה של ילדיה, ואם לא את חייהם ממש אז ודאי שאת שלוות נפשם ואת הסיכויים שלהם לגדול בסביבה בטוחה. 

נכונותה לסכן את חייהם הזכירה לי את ספרה המזעזע של סבטלנה אלכסייביץ', "הפנים הלא נשיות של המלחמה" – מונולוגים של לוחמות בצבא האדום שרבות מהן הפקירו את הילדים ואפילו את התינוקות שלהן, כדי להצטרף לחזית הלוחמת. 

לא רק אורסולה נהגה כך. גם רודולף המבורגר, בעלה הראשון ואבי בנה הבכור, הקריב למעשה את חייו למען מי שהתעללו בו בפועל: גם הוא שימש כמרגל, אך בניגוד לה לא הצליח כל כך במשימותיו, וכשהגיע בשלב מסוים לביקור בברית המועצות, חרף מסירותו והנכונות שלו להקריב הכול למען שולחיו ולמען הקומוניזם, אסרו אותו השלטונות שלא נתנו אמון בנאמנותו האידיאולוגית, ובתואנות שווא שלחו אותו להינמק בעבודת פרך בגולג, במשך כעשר שנים. כשהצליח לצאת מהגולג שבור, אך בחיים, לא גברו עליו המרירות או הכעס. אמנם הוא "זכה ליחס אכזרי מצד מערכת הריגול הסובייטית, אבל בסופו של דבר עבד בשבילה", ואחרי שהצליח ב-1958 לצאת מברית המועצות והגיע לברלין המזרחית, והתגייס להיות מודיע של השטאזי. 

נשגב מבינתי להבין את מניעיהם, ליתר דיוק – את העיוורון העיקש של האנשים הללו, שבשוב שלב לא היו מוכנים להודות בפני עצמם שהשלטון שאותו הם משרתים רחוק מהאידיאל שדגלו בו, של שיוויון וחלוקה צודקת בין בני כל המעמדות. גל ה"טיהורים" הרצחני של סטלין לא הניא את אורסולה מלהמשיך בעבודת הריגול. היא הייתה אחת הכוחות הראשיים שהעבירו לרוסיה את סודות הגרעין. היא האמינה שבכך היא שומרת על השלום העולמי. המידע הרב שהעבירה לרוסים הוליד למעשה את המלחמה הקרה, שנבעה מהאיזון שבין שתי המעצמות הגדולות, אותו "העידן הרופף, המפחיד, של 'השמדה הדדית מובטחת'." 

(אי אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על ההתמודדות הנוכחית עם אירן המתגרענת ועל האימה שמתעוררת בלבם של כל מי שחושבים על משטר האייטולות שיש בידיו נשק כזה. ומצד שני, המרגיעים מצטטים "פרסומים זרים" שלפיהם יש בידי ישראל נשק שיכול להנחית על אירן את מכת הגומלין הקטלנית מאוד, ומוטב לחשוב שהידיעה על כך תבלום את אירן. ואם כך – אם בכל מקרה יתקיים מאזן אימה – מה פשר התבהלה?)

גם אורסולה עצמה, חרף מסירותה המוחלטת לשולחיה, נחשדה "בקשרים עם ארגון ריגול אמריקני ציוני," ובראשית שנות החמישים, כשנמלטה מאנגליה, מחשש שסוכן אחר שנתפש יחשוף אותה, עקב אחריה השטאזי, שאנשיו "רשמו לפניהם בהסתייגות שאורסולה 'באה מרקע משפחתי בורגני.'" בסופו של דבר למזלה, ולמזל שלושת ילדיה, ששניים הם היו צעירים מאוד, הוחלט בשטאזי "לטהר" אותה ואפילו העסיקו אותה אצלם. מתחשק ברגע הזה לומר לה בדיעבד, מקץ כל השנים הרבות הללו, שמי שהולך לישון עם כלבים לא אמור להתפלא אם יתעורר עם פרעושים. מכל מקום, אורסולה טוהרה כאמור, אחרי שהעידה בפני ועדת בקרה של מרכז המפלגה.

מזעזע לחשוב שבשם האידיאלים הנשגבים היא עבדה בשורות השטאזי. אי אפשר שלא להיזכר בסרט המופלא "חיים של אחרים" שמתעד את האכזריות הקטלנית, הברוטלית, של השטאזי, את ההתנכלויות המחרידות ואת האיום המתמיד שלו על חייהם של אנשים רגילים, חפים מפשע, שהארגון גרס וחיסל. והיא, אורסולה, הייתה חלק מהמנגנון המבעית הזה? (מעניין שהפרק האחרון בספר נקרא "חיים של אחרים". הזדרזתי לקרוא אותו, בתקווה שיש בו סוף סוף התייחסות לאמת שמשתקפת בסרט, אבל התבדיתי: הפרק רק מסכם את קורות חייהם של רבים מהאנשים שאורסולה נפגשה אתם לאורך חייה ה"מקצועיים"). 

אי אפשר שלא לחשוב על הקורבנות של סטאלין, על הסבל שלא יתואר שסבלו. די אם אציין אפילו על רק דוגמה אחת קטנה: אוסיפ מנדלשטם, ונדייז'דה אשתו שכתבה על הזוועות שחוו בספרה המופלא תקוות השיר כדי להתפלץ מתמיכתה של אורסולה בסטלין. יש ראיות לכך שהרודן ידע עליה אישית, שהרי העבירה לידיו את סודות האטום של ארצות הברית ובריטניה!

אז מה אם בערוב ימיה חשה התפקחות מסוימת? האם אפשר לסלוח לה בדיעבד? את מי חיסלו שם, בזכותה? כמה אנשים איבדו בגללה את עתידם, את מאווייהם ותקוותיהם? אז מה אם היא עשתה את זה בשם האידיאל שכבר מזמן הייתה צריכה לזנוח, כשנוכחה ברצחנות ההפכפכה של סטלין, שהוציא להורג לא מעט מהאנשים הקרובים אליה? 

אכן, "השקפתה הקומוניסטית של אורסולה התמתנה, הסתגלה והתרככה מעט, אבל לא התפוגגה מעולם. אמונתה התערערה קשות משנודעה האמת על הטיהור הגדול של סטלין, אבל היא גוננה על עברה: 'לא עבדתי בעשרים השנים האחרונות מתוך מחשבה על סטלין.' האויב שלה היה תמיד הפשיזם, טענה בעקשנות, 'וזאת הסיבה שאני נושאת את ראשי בגאווה.' אבל היא היתה מציאותית מכדי להעמיד פנים
שהקומוניזם הסובייטי שיקף באמת את האידיאלים שהפעימו אותה בנערותה. דיכוי
המרד בהונגריה ב-1956. בניית החומה בברלין ב-1961, לכאורה כדי למנוע כניסת פשיסטים לגרמניה המזרחית אבל בפועל כדי למנוע את מנוסת האזרחים אל המערב. דיכוי האביב של פראג ב-1968, אז דרסו טנקים סובייטיים את הרפורמות שהונהגו בצ'כוסלובקיה. אורסולה צפתה במאורעות האלה בדאגה גוברת. עד שנות
השבעים כבר נוכחה לדעת, לדבריה, 'שמה שחשבנו שהוא סוציאליזם היה פגום עד מאוד.'"

"פגום מאוד"? זה הכול? 

האם אפשר להבין את מסירותו של בעלה, שלמרות השנים שהתענה בגולג, המשיך לדגול בקומוניזם ולפעול למענו? 

קשה להבין, אותו ואותה. 

אני מודה שאהדתי המלאה נתונה למרגלת אחרת, וירג'יניה הול האמריקנית, שקורות חייה מתוארים בספר המרתק  A Woman of no Importance. גם הול נלחמה נגד הפשיסטים, וסיכנה את חייה בגבורה מעוררת השתאות.

הספר שלפנינו מרתק. הוא מגלגל את סיפור חייה הלא הגיוניים של אורסולה, והוא רצוף סיפורים מסמרי שיער. כך למשל נודע לי שמלחמת העולם השנייה יכלה כמעט להימנע: אחד המרגלים שאורסולה הפעילה נהג בסוף שנות השלושים לבקר בבית קפה ברלינאי שבו, כך נודע לו אחרי ביקורו הראשון שם, נהג גם היטלר לסעוד. 

הסוכן סיפר על כך למפעילתו והתבדח: בעצם אני יכול להרוג שם את היטלר. אורסולה לא ראתה בכך בדיחה, ומיד הציעה לתכנן כיצד יתנקש בחייו של שליט גרמניה. התוכניות כמעט יצאו לדרך, אבל אז נחתם הסכם מולוטב-ריבנטרופ: חוזה של אי-התקפה הדדית וחלוקת תחומי ההשפעה במזרח אירופה בין גרמניה לברית-המועצות. גרמניה נהפכה בבת אחת מאויבת ל"ידידה" של ברית המועצות, ועד מבצע ברברוסה, כשצבאות גרמניה תקפו את ברית המועצות, הבון טון בקרב הקומוניסטים היה שהמלחמה שפרצה אינה נוגעת לקומוניסטים, שכן אינה אלא עניין של בורגנים שנלחמים אלה באלה.

הנה שוב אי אפשר שלא לחשוב על כך שאדם אחד יכול היה לשנות את פני ההיסטוריה, ואיש לא היה יודע אפילו ממנה ניצלה האנושות, אילו יצאה לפועל התוכנית להרוג את היטלר במסעדה…

מתרגם הספר, באחרית הדברים המעניינת שהוסיף, מדגיש סוגיה שנשארה לדעתו פתוחה, ומזמין את בן מקנטייר לחקור אותה: האם ייתכן שאחד מראשי MI5 היה למעשה סוכן סובייטי? על פי הספר האיש נוקה מהחשד, אבל המתרגם מפקפק בכך. הוא סבור שזאת סוגיה שטרם נחקרה עד תום. אכן, מעניין! 

תרגם מאנגלית: יוסי מילוא

AGENT SONYA Ben Macintyre

כשהספר שלפנינו ראה אור, באוגוסט 2018, לא יכולתי להעלות על דעתי עד כמה מפחיד ורלוונטי הוא ייעשה כעבור פחות מארבע שנים. המלחמה הניטשת עכשיו שוב על אדמת אירופה, הזוועות שאנחנו עדים להם, ועדיין לא יודעים לאילו תהומות יגיעו, מעוררות רצון לקרוא את הספר, ואם לא להבין, לפחות – לחשוב שוב בעזרתו על הסוגיות הרות הגורל שהוא מעלה.

פרויד ואיינשטיין הוזמנו ב-1932 לכתוב זה אל זה ולהשיב על השאלה הבלתי אפשרית "למה מלחמה?", כל אחד מנקודת המבט החכמה והמיוחדת שלו.

הספר נפתח בתשובותיהם לשאלה, ובעקבות זאת יוחדו הפרקים הבאים לדיון על עמדותיהם. הכותבים השונים מתייחסים לדברים של איינשטיין ושל פרויד, מפתחים אותם, ומציבים אותם בתוך הקשר היסטורי, חברתי, פוליטי והגותי.

התוצאה מרתקת, וגם מפחידה, בעיקר לאור מה שקורה עכשיו על אדמת אוקראינה.

איינשטיין ופרויד כתבו את המסות שלהם לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בניסיון למנוע מלחמה נוספת על זאת האיומה שכבר היו עדים לה, במחשבה שאם תבין האנושות מה המקורות לאלימות האיומה שבני האדם כופים זה על זה, יוכלו למנוע אותה.

כבר ב-1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן עדיין לא ידעו שהיא "הראשונה"…) קרא איינשטיין להפסיק מיד את הלחימה. פרויד לעומתו לא תיעל את מעמדו הציבורי בנסיון להשפיע על השיח הציבורי או על הפוליטיקה, שכן העדיף את הסולידריות המדעית, הניצבת מעל ללאומיות, על פני הפוליטיקה האירופית.

למעשה, גם איינשטיין התנגד ללאומנות ואפילו ללאומיות. הוא סבר שכדי למנוע את "פורענות המלחמה" יש להקים ארגון על־לאומי, שתהיה לו "סמכות בלתי מעורערת" ושיהיה בכוחו "לפסוק דין ולהוציאו לפועל".

שאלתו – "כיצד עולה בידה של כנופייה קטנה לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, ולגרום לו לשרת את שאיפותיה [של הכנופייה]" מהדהדת היום ביתר שאת. מדוע מסכימים החיילים הרוסים להפציץ בית חולים לילדים? מדוע הם מצייתים לפקודות? מדוע יצאו לדרכם, כדי לפלוש לארץ שכנה ולזרוע בה הרס, חורבן ומוות של חפים מפשע?

תשובתו של איינשטיין היא ש"בבני אדם מקנן צורך לשנוא ולהשמיד. בימים כתיקונם הנטייה הזו קיימת באופן רדום, והיא מתעוררת רק בנסיבות בלתי רגילות, אבל קל יחסית לעורר אותה מרבצה ולהעלות אותה למדרגה של פסיכוזת המונים".

פרויד, כמובן, יכול להזדהות עם התפישה הזאת. הוא מסכים עם איינשטיין ש"מקנן בבני האדם איזה דחף לשנוא ולהשמיד, שמאפשר את שיסוים אלה באלה," והוא מפרט בתשובתו את מה שכל בן תרבות כבר מכיר מאז: את עיקרי תורתו הקובעים כי בכל אדם ובכל חברה אנושית, מתקיימים שני דחפים: הליבידו, או הארוס, שהוא יצר החיים, ולעומתו התנתוס, יצר המוות ההרסני שכן "היצור החי שומר על חייו על ידי כך שהוא הורס חיים זרים". לפיכך, על פי פרויד, אין טעם לנסות לסלק את נטייתו של האדם לתוקפנות, אלא שיש "להסיט אותה ככל האפשר" כדי שלא תגרום למלחמה.

ועם זאת, קובע פרויד, "המלחמה מחריבה חיי אדם מלאי תקווה, כי היא מביאה את האדם לידי מצבים מחפירים, כי היא אונסת אותו לרצוח אנשים בניגוד לרצונו, כי היא משחיתה נכסים חומריים יקרי ערך פרי עמלם של אנשים", ובעצם אנחנו מתקוממים נגדה כי "אנו פציפיסטים מסיבות אורגניות, כלומר בעל כורחנו". אז מה גובר? הארוס או התנתוס? "העמדה התרבותית," גורס פרויד, "איננה אוטופית, ולא ירחק היום שתביא לקץ למלחמות."

כמה מייאש לחשוב על כך שרק שבע שנים אחרי הסיכום האופטימי הזה שכתב פרויד למאמרו פרצה המלחמה ה"שנייה" שזוועותיה עלו אפילו על אלה של קודמתה.

וכמה מייאש להיווכח עד כמה התרחקנו מההבטחה למציאות שבה נחיה במצב של "קץ המלחמות". כאמור, דווקא במציאות הנוכחית המאמרים השונים בספר מעניינים שבעתיים.

כך למשל בראשון, "אחריתה של מופתיות: בשולי התכתבות איינשטיין-פרויד" מנתח ערן רולניק את האינטראקציה בין שני האישים, את "הסתייגויותיו של פרויד", ממכתבו של איינשטיין שהועבר אליו, ואת נכונותו להמשיך בכל זאת בדיאלוג הפומבי.

איינשטיין "הבטיח" לפרויד שלהתכתבות ביניהם יהיו "השלכות חיוביות על מעמדה של הפסיכואנליזה", ואכן במאמר "פרויד על מלחמה ומוות" טוען לירן רזינסקי שפרויד ראה צדדים חיוביים במלחמה (!): "שאין זה רע כל כך שהמלחמה ניפצה את האשליות שלנו", כי כך נוכחנו שהתיאוריות שלו נכונות, וש"כעת לפחות נכיר את עצמנו יותר טוב, והיכרות עצמית היא לב־ליבה של הפסיכואנליזה"… לדעת רזינסקי פרויד חשב שהמלחמה "חשפה את טבענו 'האמיתי', האלים, העוין".

בהקשר של התנתוס כותב פרויד על המוות, ובפרפרזה על הפתגם "אם אתה רוצה לשמור על השלום התכונן למלחמה", הוא מוסיף: "אם אתה רוצה לשאת את החיים, התכונן למוות." בהקשר זה יש לו אבחנה משעשעת למדי: פרויד מציין "את הנטייה היהודית […], להגיד על מי שמת שהדבר אירע, למשל כי סבל מדלקת ריאות או כי המסכן מת בתאונה, כאילו אם לא היה מת בתאונה היה חי לנצח, ופוסק: 'נֵיאלץ להגיע למסקנה שיהודי לעולם לא מת מסיבות טבעיות. לכל הפחות רופא כלשהו ודאי הסב לו איזה נזק'"…

בפרקים האחרים בספר עוסקים הכותבים בהבטים שונים של הדברים שכתבו פרויד ואיינשטיין. כך למשל הפרק "הממשל הבנילאומאי ובעיית השחרור מעריצות אימפריאלית במחשבתו של איינשטיין" כותב יונתן מטיוס על שאיפתו של איינשטיין (שמוזכרת במכתבו מ-1932) לכונן קהילה פוליטית שאינה מבוססת על הגדרה של לאום ושל ריבונות. בהקשר זה מעניין לקרוא מה הייתה השקפתו על הציונות: הוא סבר שזכותם של היהודים להשתקע במעין "מרכז" שישכון בארץ ישראל, אבל התנגד להקמתה של מדינה יהודית. עמדתו הייתה של אדם "החף מכל רגש לאומי", כפי שכתב לפרויד. תכלית הציונות הייתה בעיניו לשמש "מרחב שבו היהודים לא יצטרכו לבדל עצמם מסביבתם", והוא האמין ש"מרחב שכזה יאפשר להם 'לפתוח את השערים לכל הערכים הבין-לאומיים' להשתחרר מ'הגטו הלאומי'". לכן חזונו היה לקיים "יחסים 'הוגנים', בני קיימה בין יהודים ובין ערבים במרחב הארץ-ישראלי, בחסות אימפריאלית בריטית", חזון שלא התממש, כמובן.

ענר גוברין במאמרו "מלחמה ומלנכוליה – הלכי רוח של פרויד והשפעתם על כתיבתו" התמקד בדבריו של פרויד, והראה כיצד ניתח הלה את "המצב הנפשי הפרימיטיבי" שהאנושות הייתה עדה להתפרצותו, כאז, כן היום!

ריצ'רד קרוקט במאמרו "איינשטיין, הפצצה ומרוץ החימוש" דן בעמדותיו של הפיזיקאי הדגול בעניין פיתוח פצצת האטום. "בשל הזיהוי הבולט של איינשטיין עם התחום, מפתה להניח שמעורבותו הפוליטית בנושא הייתה אופיינית לפעילותו הפוליטית בכלל", מה גם ש"איינשטיין נקרא סבה של פצצת האטום, מפני שהיא הסתמכה, בסופו של דבר, על פריצת דרך תיאורטית שאליה הגיע ארבעים שנה לפני הירושימה". ובכל זאת, איינשטיין, עם כל מעורבותו, היה, לדברי קרוקט לא יותר מאשר "צופה מהצד".

ויויאן שטרית-וטין במאמרה "נוסטלגיה בלתי פוסקת לאינטימי: 'למה מלחמה?' והשאיפה לשלום" כותבת על ה"ציפייה המועברת מדור לדור – הדרישה האתית הקיימת אצל כל ילוד מעולם המבוגרים, הנדרש למלא את אחריותו הבלתי נמנעת כלפיו וכלפי הישרדותו", ומשלבת פרטים מניסיונה כמטפלת, למשל ממה שראתה בקליניקה במהלך הקיץ של 2014, כשרקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר דרום הארץ".

עפרי אילני במאמרו "'מחנכיו של המין האנושי': על האידיאה של 'שליחות היהודים' בעידן המודרני" תוהה אם עמדוץיהם של פרויד ושל איינשטיין (ושל מנהיגים והוגים יהודים אחרים) קשורות ביהדותם, ופיקי איש שלום במאמרו "למה תיאורטיקנים? מקורות ההצדקה למעורבות ציבורית של אנשי רוח ותאוריה", תוהה איזה מחיר משלמת האנושות על טעותם של המעטים, המנהיגים. ה"טעות" היא אותו "ששון היציאה אֱלֵי־קרב" שאותו ניסו למנוע איינשטיין ופרויד במכתביהם מ-1932. מה מעמדם של שני המומחים הללו, בשיח הדמוקרטי? מהי בכלל מומחיות? איך הגיעו למעמד שבו ביקשו מהם בכלל להביע את עמדתם לגבי השאלה "למה מלחמה"?

כל אלה סוגיות מרתקות. אבל בימים אלה מצאתי את עצמי מתמקדת בשאלה החשובה, המרכזית: מה קורה לבני האדם ברגע לפני שהם יוצאים למלחמה?

הציטוט ממאמרו של רזינסקי, המסכם את דבריו של פרויד, מאלף:

"במלחמה שיקול הדעת והמחשבה הזהירה על העתיד, נמוגים נוכח אשליות נרקיסיסטיות של יוקרה ושל גבורה שבסופו של דבר אינן אלא הכחשת המוות. אומות יוצאות למלחמות, מקריבות את אזרחיהן ואת חייליהן, שׂשׂות אלֵי־קרב תוך כדי הכחשה של המוות ושל האובדן, ואמונה נרקיסיסטית בניצחונן, שבסופו של דבר היא הכחשה של המוות, אופוריה נטולת בסיס. ההמונים תומכים בהתלהבות, לכודים גם הם באשליית הכוח הנרקיסיסטית ובהכחשת מחיר המלחמה. אחר כך, כשהמלחמה מתמשכת, ודם החיילים מוקז, כשמוֹדעוֹת האֵבל הולכות ורבות, כשעוד ועוד משפחות מאבדות את בניהן, כשבשׂדה הקרב ההישגים מתמהמהים להגיע, בין אם נמשכת מלחמת החפירות, ובין אם האויב מסרב להיות מוכרע, אשליות הניצחון מתאדות לאיטן, ואנו נותרים עם המציאות הכואבת והמרה וגם עם המורכבוּת, ועם הצורך לנהל עולם בשיקול דעת, במחשבה תחילה, בהכרה באחֵר ובכאבו, ולא מתוך חשיבה נרקיסיסטית."

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה מדגימה בדייקנות מבעיתה את הדברים הללו.

פנגיאה, שהעניקה לרומן שלפנינו את שמו, לקוחה מסיפור שנהג אחד מגיבורי הרומן לספר לילדיו: הוא דיבר אתם "על תיאוריית נדידת היבשות של וגנר, על פנגיאה, שהייתה יבשת על ענקית שהתפרקה ליבשות קטנות לפני מאתיים מיליון שנים."

פנגיאה שבסיפור שלנו היא היבשת ההתחלתית – משפחה שהתפרקה בשואה – וזִכרה נשאר סמוי אך טמון בתת מודע של בני הדורות הבאים. אמנם לא הכירו אותה, אבל הם חשים בה, ובקשר שלהם אליה.

ידועה ומוכרת קביעתו של הוגה הדעות הגרמני תיאודור אדורנו שלפיה אחרי אושוויץ כתיבה של שיר היא "מעשה ברברי". אדורונו, שהיה יליד פרנקפורט, הצליח לנוס מגרמניה לפי שמלחמת העולם השנייה פרצה, לפיכך לא היה "ניצול שואה" ישיר, אם כי בני דורו, בני משפחתו וידידיו, נרצחו, כמובן.

יש הרואים בדבריו הבעה של אי-אמון ביכולתה ובזכותה של האמנות להתמודד עם  הברבריות. האם מותר לנו "ליהנות" מייצוגה של הזוועה? האם אפשר בכלל "לייצג" את השואה באמצעים אסתטיים ואמנותיים? האם לגיטימי לעשות זאת?

בעיני ספרה של גילה ג. שחר סותר את טענותיו של אדורנו (שבערוב ימיו חזר בו מחלקן), ומוכיח שאפשר, צריך, וחשוב לכתוב על "השואה". ובעצם לא עליה, אלא על בני האדם שהיו שם. על סיפוריהם המסוימים של האנשים הפרטיים שאפשר באמצעותם לדעת משהו על הזוועה.

ספרה של ג. שחר חשוב ומפעים, במיוחד לאחר שנודע בסופו, באחרית הדבר, שאחד הגיבורים שעליהם כתבה, שאליהם נקשרתי כל כך במהלך הקריאה, הוא לא אחר מאשר אביה. כך היא כותבת באפילוג:

"השאלות ששאלתי את אבי נותרו ללא מענה, כמו אמהות ואבות אחרים שבאו לכאן אחרי 'המלחמה ההיא', בחר גם אבי בשתיקה ודבק בה עד יומו האחרון.

את מה שאבי לא סיפר, סיפרה סטשה אמי, ואת מה שאמי לא סיפרה, סיפרו דודות ודודים, בני עיר וחברים. הסיפורים הולידו געגועים, והגעגועים חיפשו כתובת, סימן, רמז.

בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זיכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אליי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי."

התחקיר העמוק והיסודי שערכה הסופרת ניכר היטב. אבל נוסף אליו כישרון כתיבה מובהק. התיאורים נראים מדויקים מאוד, ולצד זאת – נשמרים מפני קיטש סוחט דמעות. נראה כי הכשרתה כקולנוענית – גילה ג. שחר היא "ביבליותרפיסטית ומרצה לקולנוע" – איפשרה לה ליצור מחד גיסא תמונות תקריב מדויקות ומפורטות, ומאידך גיסא לחלוף על פני פרקי זמן ארוכים, ולעשות זאת ביכולת אמנותית מרשימה. הנה שתי דוגמאות לאופן שבו היא מרחפת ביעף מעל פני ההיסטוריה, וזאת כדי להגיע שוב אל גיבורי הסיפור, אל חייהם ואל גורלותיהם:

"הנייק קיבל את ההזמנה, ובכל יום היה בא, מחכה שהאולם יתפנה ומנגן. הוא ניגן כשגרניקה הופצצה על ידי מטוסיהם של היטלר ומוסוליני ומאות גופות התגוללו ברחובות. הוא ניגן כשרבבות אזרחים אוסטרים גלגלו במתק שפתיים את המילה אנשלוס וקיבלו בהתלהבות את החיילים שפלשו לארצם וסיפחו אותה לגרמניה, הוא ניגן כשהבריטים יצאו מגדרם והריעו לצ'מברלין שנתן להיטלר לנגוס בצ'כוסלובקיה, לבלוע את חבל הסודטים – להביא לדבריו את השלום לעולם. הוא ניגן כשאמיל גרינשפן האומלל רצח את המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בצרפת. הוא ניגן כשבית העסק של הלן ובעלה הוצת ונשרף בליל הבדולח בברלין. אבל כשהיטלר הכריז בנאומו בווילהלמסהאפן על ביטול הסכם אי-ההתקפה עם פולין, חדל הנייק מנגינתו, ארז את חפציו ושם פעמיו אל תחנת הרכבת הקטנה של פרוג'ה. דוּלק רץ בעקבותיו, אל תהיה טיפש, לא קרה כלום ולא יקרה כלום. אבא ישתולל מזעם ויחזיר אותך לכאן. הסכמים מתים והסכמים נולדים ועולם כמנהגו נוהג. הרכבת נעתקה מהרציף והותירה אחריה ענן עשן לבן שהתערבל במוחו של דולק וסחרר את מחשבותיו, ומה אם אני הטיפש ולא הוא? ומה אם ייפרמו כל החוטים הקושרים אותנו יחד? ומה אם תהום עמוקה תיפער פתאום ותבלע את הדרך מכאן לשם, כי תהיה מלחמה?"

"הם ניגנו עד שעלה השחר, הם ניגנו עד שנשרו עלי השלכת, הם ניגנו עד שהשלג של לינבורג התערבב עם המורדות המושלגים של זקופנה, הם ניגנו עד שהחיים והמתים ריחפו יחד בחלל בית הקפה."

ג. שחר מספרת לנו על קורות בני משפחה אחת, וכשהיא עושה זאת היא מראה לנו, בין היתר, את עיוורונם של מי שסירבו לנוס מאירופה כל עוד התאפשר להם לעשות זאת, כי לא רצו להבין או לחזות עם מה הם עתידים להתמודד.

הסיפור מתחיל ברגע של שיא: "כשמרקוס עמד לפני כיתת היורים בבית הקברות של נובי-טארג, הוא לא חשב על שלושת בניו. מרקוס גם לא חשב על אשתו, הרעד המפרכס של כתפה הצמודה אל גופו לא חדר אל מוחו". ברגעי חייו האחרונים מרקוס לא חשב גם על אמו המנוחה, אלא "רק על אמריקה": "זאת שאליה הפליג שבע שנים לפני כן בן דודו הצעיר אלן", שהפציר במרקוס שוב ושוב להצטרף אליו, אבל התייאש, כי מרקוס לא העלה על דעתו לנהוג כמוהו.

מרקוס, כמו רבים אחרים, היה בטוח שאין צורך ואין טעם לעזוב את המקום שראה בו מולדת – כזאת הייתה פולין בעיני רבים מהקורבנות, כמו גם בעיני ילידי ארצות אירופה האחרים. הם נשארו אזרחים נאמנים לארצות שעד מהרה הקיאו אותם מקרבן, ולא רצו בהם. המהגרים לפלשתינה ולאמריקה נראו בעיני הנשארים שוטים נמהרים: "מרקוס התבונן בפניו של זיגמונד ולא האמין למשמע אוזניו. לפלשתינה? מה תעשו בפלשתינה? זיגמונד, איך תסתדרו שם? הכול שם שממה."

גם  כשנתקלו בגילויי אנטישמיות ברוטליים, לא הסכימו להבין את מלוא משמעותם, ואת מה שצופן להם העתיד בחובו: "פתיתי השלג נעשו גדולים וסמיכים. מרקוס פסע במהירות, בית העסק שלו כבר היה קרוב. ממולו ראה שלוש נזירות לבושות שחורים שצעדו בשלג בטור. כשחלפו על פני בית המסחר שלו עצרו לרגע והתבוננו בדבר-מה, אחר כך הסיטו בזו אחר זו את מבטן והמשיכו לצעוד בדממה. כשחלפו על פניו גלגלו את עיניהן לשמים, מרקוס הגביר את קצב הליכתו. כתובת גדולה הייתה מרוחה על דלת בית המסחר שלו, האותיות העגולות השתרבבו בה כמו לשונות אש אדומות. מרקוס התבונן בהן אחת אחת וסירב לחבר אותן זו לזו, אבל המילים לא השתהו וחלחלו אל כל איבריו. פולין לפולנים יהודים החוצה. חוליגנים, סינן מרקוס. הוא התכופף, לקח חופן שלג וניסה למחוק את אחת האותיות, אבל השלג רק הפך אותה לנקייה יותר, אדומה יותר ומנצנצת יותר, עד שהתעשת כבר עמד לידו רבינוביץ הסנדלר עם דלי של נפט. בוא, אני אעזור לך, את שלי כבר ניקיתי. כעבור שעה קלה הבהיקה חזית בית המסחר בלובן הרגיל, ומרקוס לגם את כוס הקפה המהביל שלו בלגימות קטנות."

"כולנו פולנים", קובע מרקוס, ומסרב להבין את עוצמתה הקטלנית של האנטישמיות שאתה הוא מתמודד שוב ושוב. הוא מדקלם ססמאות: "הנורמליזציה, גיז'ה, נמצאת בהישג יד. פולין חדשה עומדת בפתח. עולם חדש עומד בפתח."

מרקוס מתנגד לבדלנות. מתנגד, למשל, לעיתונים ביידיש. מאמין ש"פני האומה לאחוה ולשוויון" ולכן אין טעם "לחזור אל זוועות העבר" ולדוש בהן. גילה ג. שחר מתארת את האנטישמיות הבוטה, הנבזית, היומיומית, שגיבורי ספרה נתקלים בה, גם במקומות הכי פחות צפויים. לפני המלחמה, וגם, כמובן, גם אחריה.

עם כל הכאב שמביע הספר, יש בו גם נחמה. יש בסופו, גאולה, גם אם היא חלקית. כשהגעתי אל הדף האחרון הרגשתי שאני רוצה לחבק את הסופרת ולהודות לה, על שהעזה. על שנגעה. על שתיארה. על שהצליחה. על שאביה ואמה שרדו, הגיעו לישראל, הקימו משפחה, הולידו אותה, ועל יכולתה לספר לנו עליהם, ועל רבים אחרים שנגעו בחייהם. מבחינות מסוימות הזכיר לי הרומן את הגשר הנסתר, ספרה של ג'ולי אורינג'ר, שגם היא הפיחה רוח חיים בבני הדורות הקודמים של משפחתה, ואת מה שעבר עליהם במהלך מלחמת העולם השנייה. הרגשתי שאני אוהבת אותם, את  האנשים הרחוקים הללו, ששתי הסופרות הקימו לעד לתחייה.

כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה הציע לנורמן אייזן, אחד ממקורביו, להתמנות לשגריר ארצות הברית בפראג, היה נורמן משוכנע שאמו, פרידה אייזן, תתרגש ותשמח מאוד. פרידה הייתה ילידת צ'כוסלובקיה. אחרי מלחמת העולם השנייה היא היגרה לישראל וממנה לארצות הברית, שם נולד נורמן, או בשמו העברי – נחמן.

למרבה הפליאה לא רק שפרידה לא שמחה, היא התנגדה בתוקף לכך שבנה ייעתר להצעה, והסבירה לו שצ'כיה מסוכנת ליהודי כמוהו, גם אם הוא נושא במשרה המכובדת כל כך, מטעם הממשל האמריקני.

סקרנותה התעוררה ומשהו בה התרכך קמעא כשנורמן הסביר לה שבתוקף תפקידו החדש הוא יתגורר בארמון שבנה בפראג בשנות ה-30 איל הפחם היהודי אוטו פצ'ניק. 

כשהגיע לפראג עורר הארמון את סקרנותו של אייזן, והוא החליט לחקור את קורותיו: כיצד ומדוע נבנה, ומי התגורר בו במשך עשרות השנים שבהם בעליו המקוריים, האיש שהגה ותכנן וטרח על בנייתו, כבר לא היה בין החיים. הוא ידע רק שיורשיו של פצ'ניק ניצלו, אם כי היו פליטים (עשירים מאוד!), כי נאלצו לברוח לארצות הברית זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.  

התוצאה של המחקר שערך היא הספר המרתק שלפנינו. קורותיו של הארמון האחרון, ההיסטוריה של בנייתו והאנשים השונים שגרו בו במשך עשרות שנים משקפים את ההיסטוריה הצ'כית מתוך נקודות מבט שונות ומגוונות, לאורך השנים.

לאוטו פצ'ניק, שהתעשר בזמן מלחמת העולם הראשונה כי השכיל להשקיע את כספי המשפחה שלו במכרות פחם, היה משלב מסוים בחייו שיגעון לדבר אחד: הוא חלם לבנות לעצמו ולמשפחתו ארמון רב תפארת. פצ'ניק ידע בדיוק מה הוא רוצה: כיצד אמור ביתו המפואר להיראות. כדי להגשים את החלום היה מוכן לכל הוצאה ולכל עימות. הוא רב עם אדריכלים ועם בנאים ובזבז הון תועפות בקני מידה בלתי נתפסים, כדי שהארמון יענה על כל דרישותיו. הוא ייבא ציפויי קירות מארמונות צרפתיים, עצים ענקיים נעקרו מגנים מלכותיים ברחבי אירופה והוסעו אל פראג בקרונות רכבת מיוחדים, הוא לא התפשר על אף פרט: ציפויי זהב, קירות נעים ונפתחים אל הגן העצום והמפואר, פסלים, ספרייה עשירה ובה ספרים במגוון שפות אירופיות. הוא בנה בריכת שחייה אולימפית בקומת המרתף של הארמון, כיסה את כולו בעיטורים ובשיש, והשקיע כל כך הרבה כסף עד שאפילו העושר המופלג שלו לא הספיק, והוא כמעט פשט את הרגל. בני משפחתו, אחיו ודודו, נרתמו כדי לעזור לו להשלים את בניית הארמון שנמשכה שנים רבות. מדי פעם הרסו בו חלקים ובנו אותם מחדש, רק כדי שיתאימו בדיוק לציפיות של פצ'ניק.

הוא ובני משפחתו זכו לגור בו רק שנים אחדות. ילדיו תיעבו את הארמון, שלפי הערכות בנייתו עלתה כמאה מיליון דולר אמריקני, על פי ערכו כיום. הם שנאו אותו לא רק מכיוון שבמשך שנים גזל מהם את אביהם, אלא גם מכיוון שהפאר המופלג והממדים העצומים של ביתם החדש הרתיעו והפחידו אותם: "במקום שהארמון יגשר בין אוטו לילדיו, הוא חסם בינו לבינם". לא רק ילדיו של פצ'ניק שנאו את הארמון. "האריסטוקרטים ואנשי הימין זלזלו בארמון וטענו שהוא ראוותני וולגרי". 

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.

בחלקו השני אנחנו פוגשים את רודולף טוסה (Toussaint), הדייר האחר שהתאהב בארמון, במהלך מלחמת העולם השנייה ועשה הכול כדי להגן עליו שלא ייפגע. טוסה, קצין גרמני, נציג הרייך השלישי בפראג, התמנה לתפקיד מושל בוהמיה ומורביה, והשתכן בארמון. מעניינת האמפתיה שבה מתאר נורמן אייזן את טוסה הנאצי. הוא מייחס לו מחשבות כפירה, שנאה סמויה אל היטלר ואפילו מחשבות על התנקשות בחייו של הפיהרר. מפתיע לקרוא את הנימה האוהדת במיוחד אחרי שאנחנו קוראים על קורותיה של פרידה אמו, בתקופה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם, ולקראת סופה: אביה של פרידה קיבל אישורי הגירה לארצות הברית לכל בני המשפחה, ותכנן להגר לשם כשהמעבר עדיין התאפשר, אבל אשתו האדוקה, אמה של פרידה, סירבה בכל תוקף. היא סברה שרק בעיירה שבה גרו יוכלו לשמור כיאות על מצוות הדת. לקרוא ולא להאמין. מתחשק ממש להיכנס לתוך הסיפור ולנער את האישה שאדיקותה הביאה לאובדן שלה ושל כל בני משפחתה, למעט שתיים מבנותיה, פרידה ואחותה, שהצליחו להינצל ביחד. הפרק שייחד נורמן למה שקרה להן ב-1945 מרתק ומזעזע, במיוחד כשחושבים על כך שאילו ניחנו בשאר רוח וחזון, יכלו כולם להינצל. 

בפרק הבא אנחנו פוגשים את לורנס שטיינהרדט, שהנשיא טרומן מינה לשגריר ארצות הברית מיד בתום המלחמה. כמו קודמיו, גם שטיינהרדט התאהב בארמון ועשה הכול כדי לשמור עליו. הוא דאג לסלק ממנו את החיילים הסובייטיים שפלשו אליו כשהצבא האדום הגיע לפראג, ופעל כמיטב יכולתו כדי שארצות הברית תרכוש את הארמון ותקבע בו את מקום מגוריו של השגריר. השאלה הייתה – ממי בעצם יקנו את הארמון? מבנו של פצ'ניק שחי בארצות הברית, או מהצ'כים שתפשו עליו חזקה? התהליך מרתק. מרתק לא פחות לקרוא על נקודת הזמן הקריטית הזאת בקורותיה של צ'כיה (אז, עדיין, צ'כוסלובקיה). האם תיטה לעבר המערב ותהיה חלק ממנו, או שכוחם של הקומוניסטים יגבר והם יאפשרו לברית המועצות להשתלט על צ'כוסלובקיה? ההמשך ידוע: מאחר שהאמריקנים חיכו ואפשרו לצבא האדום להיכנס לעיר ולכבוש אותה מידי הגרמנים, נהפכה צ'כוסלובקיה למדינת חסות קומוניסטית.

גם בשלב הבא, "האביב של פראג" ב-1968, קשור בקורותיו של הארמון. ילדת הפלא של הוליווד, שירלי טמפל, שבגרה בינתיים ונישאה, שהתה באותה עת בפראג והתארחה בארמון בסעודה חגיגית אצל השגריר. למחרת פלשו לעיר הטנקים הסוביטיים. טמפל הייתה עדה להפגנות הסוערות ולהשתלטות המחודשת, האלימה, של ברית המועצות. אייזן מתאר את קורות אותם ימים, כיצד שירלי טמפל נלכדה בבית המלון שבו שהתה, מה ראתה ואיך הצליחה להיחלץ, ועושה זאת בפירוט כה רב עד שמתעוררת ממש תחושה שאנחנו שם, איתה, חווים את ההתעלות, את האימה, הזעזוע והכאב.

ושוב אנחנו פוגשים את שירלי טמפל, הפעם ב-1989, כשהתמנתה לשגרירת ארצות הברית בפראג, ברגע היסטורי בקורותיה של צ'כיה: מה שמכונה "מהפכת הקטיפה" שבמהלכה הופלה הממשלה הקומוניסטית, תחילתו של "סתיו העמים" שבו הופלו ממשלות קומוניסטיות ברחבי הגוש המזרחי.

הארמון ממשיך "לככב" בסיפורו של אייזן כשהוא עצמו מגיע אליו כשגריר, מסייר בו, ומגלה, לתדהמתו, צלב קרס חבוי, חקוק על תחתית של שולחן, זכר לימים רחוקים. כמו השגריר לורנס, גם אייזן יהודי, והוא מספר על סדר פסח שערך בארמון, כיצד הזמין אליו אושפיזין צ'כיים וכיצד גילו לו רבים מהם בסוד שהם "ממוצא יהודי".

לקראת סופו של הספר מגיעה לביקור בארמון אחת מבנותיו של אוטו פצ'ניק. היא כבר בת תשעים, ובביקורה היא מביעה את סערת הרגשות המעורבים שהיא חשה. כשאייזן מזמין אותה להיכנס פנימה היא נרתעת: "אבא לא הרשה לנו להיכנס מהכניסה הראשית", היא מפטירה…

הספר מרתק. מפליא להיווכח לאיזו רמת פירוט הצליח נורמן אייזן להגיע. אמנם מדובר בספר עיון, אבל הוא נכתב ונקרא כמו פרוזה, שכן המחבר הצליח להפיח רוח חיים בכל התיאורים, וגם בשיחות ובמחשבות שהוא מביא בפנינו. 

הספר תורגם לעברית, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית (בקינדל, כמובן), את הציטוטים תרגמתי בעצמי.

מי היה אבי פרויקט הטילים הבליסטיים של גרמניה, "טילי הנקמה" ששוגרו לעבר מערב אירופה, בעיקר לעבר לונדון, וזרעו שם חורבן והרס בקרב אוכלוסייה אזרחית?

חבר המפלגה הנאצית, ורנר פון בראון.

מי עמד בראש המירוץ לחלל, ובתוכנית אפולו של נאס"א?

המהגר הגרמני לארצות הברית, ורנר פון בראון.

העובדות הללו ידועות לכול, אבל תמיד מעניין לבדוק את קו התפר שבין שני מצבים סותרים וקיצוניים כל כך: איך בכלל התחולל המעבר של פון בראון מעמדה של קצין בכיר באס-אס, שאחראי להרס הנורא ולהרג של אזרחים רבים כל כך, למעמד של מדען בכיר ונחשב שפועל לטובת ארצות הברית ומוביל אותה להישגים במירוץ לחלל ובתחרות עם ברית המועצות?

על התהייה הזאת מנסה להשיב הסרט הקצר שיצרו לנטפליקס שני ישראלים, מור לושי ודניאל סיון. הסרט נכנס לרשימה הקצרה לפרס הסרט הזר הקצר של האוסקר ה-94 (ב-27 במרס ייערך הטקס, ואז נדע אם "ת"ד 1142" זכה בפרס).

הסרט מגולל את סיפורם של חיילים בצבא ארצות הברית שהציבו אותם בבסיס סודי ביותר, מתקן צבאי שעוצב כמו קאנטרי קלאב חלומי. לשם הגיעו פושעי המלחמה הגרמנים שהאמריקנים חפצו ביקרם, בשל הידע הרב שהיה להם בתחום הטילים.

החיילים האמריקנים שנבחרו כדי "לטפל" בגרמנים היו דוברי גרמנית ילידית. כלומר – פליטים יהודים שהצליחו להינצל, הגיעו לארצות הברית והתגייסו לצבא כדי להילחם בגרמנים, שרצחו באירופה את בני משפחותיהם.

בסרט שלפנינו מתראיינים שניים מאותם חיילים יהודים. הם מספרים, כנראה לראשונה, על התסכול שחשו כשראו את התנאים המפנקים שזכו להם הרוצחים, ואת זעמם על כך שנאלצו לטפל באותם מנוולים. על היעדר החומר התיעודי מאותו אירוע, שהיה כאמור סודי ביותר, פיצו היוצרים בקטעי הנפשה ארוכים: החיילים היהודים הצעירים מצוירים, וקטעי האנימציה איפשרו ליוצרים להראות את מגוון הרגשות שהתעורר בהם: את העוינות, הפליאה, את שאט הנפש שחשו, בצדק רב.

על הפרשה המזעזעת קראתי לראשונה ברומן המופלא מעוף העורב של הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד. שם תיארה מק'דונלד לא רק את האירוח שזכו לו הגרמנים, אלא גם את הזוועות של מחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שמוקם בתוך מפעל תת קרקעי שנכרה בתוך הר, במרכז גרמניה ליד העיר נורדהאוזן. עובדי הכפייה היהודים אולצו לעבוד בייצור טילי V-2, אלה שנורו לעבר לונדון. מבין כ-60,000 האסירים שהועסקו במחנה נספו על פי ההערכה כ-20,000. הם מתו מתשישות, מחלות ורציחות יזומות.

מדעני תוכנית הטילים הגרמנית, ובראשם ורנר פון בראון, ידעו מן הסתם על מה שהתרחש בדורה-מיטלבאו, אבל בירכו על כך שעובדי הכפייה מאפשרים להם לקדם את תוכניותיהם ולהוציאן לפועל.

הנה תצלום של אותם מדענים גרמניים שהתאזרחו בארצות הברית. מזעזע להיווכח כמה זחוחים ומחויכים הם נראים!

הסרט "ת"ד 1142" נמשך 36 דקות אינטנסיביות ומצמררות. הוא  מיטיב לפרוס לפנינו את הפער הבלתי נתפס בין מה שראוי וסביר, לבין מה שקרה בפועל. את הציניות המזעזעת של השלטונות האמריקניים, שהעדיפו למחול ולוותר על עשיית דין צדק, וזאת רק כדי שיתאפשר להם "להביס" את יריביהם החדשים-ישנים, במלחמה הקרה שפרצה, ובעצם – רק נמשכה – עם תום מלחמת העולם השנייה.

האם המירוץ לחלל הצדיק את העובדה שפושעי מלחמה רבים כל כך התקבלו בארצות הברית, לא עמדו לדין, וזכו ליחס מיטיב ונדיב?

באחת הסצנות בסרט מספר אחד החיילים היהודים, שהורו להם לספק את כל מאווייהם של ה"אורחים" הגרמנים, כיצד לקחו אותם, לבקשתם, לכלבו גדול בעיר הסמוכה למתקן הצבאי כדי שיקנו שם לקראת חג המולד שפע של מתנות יוקרה לבני המשפחה שלהם שנשארו עדיין בגרמניה (עד מהרה הגיעו גם אלה והצטרפו לגברים). כשבעים ושש שנים חלפו מאז, והעד היהודי לא יכול לשכוח איך בחרו שנואי נפשו תחתונים וחזיות ממשי לבנות הזוג שלהם. "נקמתו" היחידה הייתה בכך שלקח אותם דווקא לבית כלבו שבבעלותם של יהודים. מעין נחמה פורתא ועלובה למדי…

אני מקווה מאוד שהסרט יזכה בפרס ובעקבותיו בתשומת לב עולמית רבה. הוא מעלה סוגייה מוסרית שיש להתעכב עליה, גם מקץ שנים רבות כל כך, ולוא רק כדי להעניק מעט שלוות נפש לחיילים היהודים שנאלצו להתמודד עם אותה סוגייה. שניים מהם היו עדיין בחיים ב-2021, כשהסרט נוצר. מאחר שהטילו עליהם לשמור על סודיות גמורה הם שתקו כל השנים. היוצרים איפשרו להם סוף סוף לדבר על הכעס והגועל שבעצם לא התפוגגו מאז ועד היום.

Sonia Purnell: a woman of no importance

"ספר מרתק כמו מותחן, קשה להניח אותו," כתבו בניו יורק טיימס על הספר A Woman of no Importance , ובחרו בו, לצד כמה עיתונים נוספים, כספר העיון הטוב ביותר שראה אור ב-2019. הוא אכן מרתק ואפילו מעורר השתאות.

הביוגרפית סוניה פרנל מגוללת בספר את סיפור גבורתה יוצא הדופן של וירג'יניה הול, אישה אמריקאית קטועת רגל שפעלה בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, הקימה בכוחות עצמה מחתרת מקומית שמנתה אלפי בני אדם, הדריכה, פיקדה, הנחתה ושימשה דוגמה אישית ללוחמיה. הגנרל אייזנהאור העריך בדיעבד שפעילותה קיצרה את המלחמה בשמונה או תשעה חודשים, שכן אחרי הנחיתה בנורמנדי הפעילה וירגי'ניה הול את הכוחות שאימנה. בנות הברית ציידו אותה ואת לוחמיה בנשק (וגם באוכל, כסף, תרופות ואפילו ב"פינוקים" כמו התה האהוב עליה), שאותו הצניחו בתיאום אתה, לתדהמתם של הצרפתים שגייסה ואימנה. בשלב מסוים אפילו ציידו אותה במכשיר טלפון "s-phone"', שאתו יכלה לתקשר מהקרקע ישירות עם הטייסים. בעזרת הנשק עיכבו היא ואנשיה את תנועתם של הגרמנים: פוצצו גשרים, הסיטו רכבות ממסילותיהן, הרסו כבישים ומוטטו עמודי טלפון, וכך שיבשו את היכולת של הגרמנים לנוע ולהשיב מלחמה שַׁעְרָה.

עיקר הפעילות של הרזיסטנס (תנועת ההתנגדות המחתרתית) התרחשה אחרי D-Day, כלומר, אחרי שבנות הברית הגיעו אל חופי אירופה והחלו באופנסיבה שנעה ממערב למזרח, אבל וירג'יניה הגיעה לצרפת כבר ב-1941, יצרה את הרשת והכינה את הלוחמים. היא הגיעה לעיר ליון, ששכנה באזור של צרפת החופשית, זאת שלא שלט בה גנרל פטן שנכנע לגרמנים בלי קרב, שיתף אתם פעולה והקים את משטר וישי. באותה תקופה מעטים היו הצרפתים שרצו להיאבק בגרמנים. רבים חשו מובסים וחלשים ולא האמינו שיוכלו לגבור על צבא הכיבוש הגרמני, אחרים הלכו שבי אחרי התעמולה הפרו גרמנית. לדבריה של מחברת הספר, פטן הצליח לשכנע רבים שיש כבוד בתבוסה. 

אחרי שהקימה את הרשת שלה, הוטל על וירג'יניה לרסן את האנשים ולחכות, לא להניח להם לפעול בטרם עת, גם אם התנקשויות ומעשי חבלה נראו להם מפתים. עם זאת, כמה מפעילי הרזיסטנס, בהם גניקולוג צרפתי ד"ר ז'אן רוסט (Jean Rousset) ונשים בזנות, פעלו בחשאי, למשל – הדביקו גברים מנאמני משטר וישי במחלות מין, או דלו מהם מידע חשוב ומועיל. 

בשלב מסוים, זמן רב לפני D-Day, הפליל סוכן כפול רשת שלמה של מרגלים וכולם נשבו. "כל עתיד המודיעין של בנות הברית נסמך על אישה אחת, שלאורך מרבית חייה הבוגרים זלזלו בה", כותבת מחברת הספר, זלזלו – לא רק מפני שהייתה אישה, אלא גם בגלל רגלה הקטועה, אם כי זאת מעולם לא הפריעה לה לפעול כנדרש. כך למשל כשנאלצה לנוס מצרפת  (אך שבה אליה!), חצתה את הרי הפירינאים בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים, קור ושלג, טיפסה על מדרונות תלולים וירדה מהם, צעדה במשך יותר מיומיים, למרות כאבי התופת והגדם שדימם במגע עם הפרוטזה. המעשה נשמע בלתי אפשרי, אבל אכן קרה! 

אחת הפעולות המדהימות שווירג'יניה יזמה, תכננה והוציאה לפועל הייתה שחרורם הבלתי אפשרי של שנים עשר לוחמים מתוך כלא מוזק (Mauzac), ליד העיירה ברז'רק. בין היתר, הצליחה להבריח פנימה מכשיר קשר שסייע להם כמובן. הגרמנים היו אמנם מצוידים במכשירי איתור, אבל לא העלו בדעתם שהתקשורת של האסירים מתבצעת מבין כותלי הכלא עצמו! הול נעזרה באשתו של אחד האסירים שהביאה לו אוכל, שכלל קופסאות שימורים של סרדינים. האסירים השתמשו בהן כדי לייצר מפתח לדלת. את התבנית למפתח עיצב אחד מהם מלחם. תיאור מעשה הבריחה מפעים יותר מכל ספר מתח בדוי.  

שירותי הביון האנגלים הם אלה שהכשירו את וירג'ינה לפעול בצרפת, אבל, כפי שאמרה סוכנת אחרת, "הם ניסו ללמד אותנו משהו שלא ידעו בעצמם". אף צבא זר לא פלש לאנגליה במשך יותר מאלף שנה, ולא היה להם מושג עד כמה האויב שנגדו נלחמו אכזר ונטול עכבות. סוכנים אנגלים שהגיעו לצרפת שגו לפעמים בפרטים מהותיים שיכלו להסגיר אותם בקלות. כך למשל החזירה פעם וירג'יניה סוכנת שהגיעה בשיער מסולסל-תמידית ("פרמננט") – כל מקומי היה מבחין בה מיד, כי בצרפת לא התאפשר בימי המלחמה הלוקסוס של תסרוקות כאלה. סוכנים היו צריכים ללמוד למשל שבבתי קפה בצרפת אסור היה למכור אלכוהול בימים זוגיים; שלא נהוג ללעוס מסטיק; שידיים בכיסים יסגירו מיד את זרותם. מי שלא ידע פרטים כאלה הסתכן בחייו. אכן, היו גם טעויות שעלו בחיי אדם: סוכן הגיע ובכיסו המפה של דירת המחסה במרסיי שבה יכלו סוכנים להתחבא, ובמקרה אחר הגיע סוכן ובכיסו שטרות כסף מזויפים שכל מספריהם הסידורים עוקבים. 

חרף כל הישיגיה, הקפידה הול לשמור על אנונימיות. המחברת מספרת על הקשיים שהיו לה במהלך הכתיבה באיתור ובתיעוד המעללים של וירג'יניה. "לוחמי גרילה לא מתכוונים לשמח היסטוריונים בעתיד בכך שישאירו תיעוד מסודר של כל המשימות שביצעו", כתבה, אבל חרף הקשיים הצליחה להגיע לעדויות וולמסמכים רבים, שמציירים את השתלשלות העניינים בדייקנות ופרוטרוט מרשימים. 

מעניינות מאוד גם המסקנות שהביוגרפית מגיעה אליהן. למשל: "במהלך הלחימה בצרפת שינתה וירגי'ניה הול לעד את תורת הריגול ואת האופן שבו תופסים נשים לוחמות, כי הוכיחה שנשים יכולות לחרוג מההתנהגות הנשית המקובלת ולקרוא תיגר על כל הסטריאוטיפים, אם רק נותנים להן את ההזדמנות".

בישראל אנחנו עדים כיום למאבקן של צעירות שתובעות שוויון בשירות הצבאי. לאחרונה הן מבקשות למשל להצטרף לסיירות ולשרת כלוחמות, לצד הגברים וכמוהם. תמיד הצטערתי לראות שבישראל פמיניזם ושחרור נשי נכרכים בשירות הצבאי. אבל משום מה כשמדובר באישה שלחמה בנאצים, נקודת המבט שלי משתנה, אולי מכיוון שהזוועה שהמיטו הנאצים על אירופה, ובעצם על העולם כולו, חד משמעית ומחרידה, ומובן מאליו שמי שרצה להילחם נגדם היה בצד הצודק. 

וירג'יניה הול חלמה לשחרר את צרפת כי אהבה את המדינה, שבה חיה כמה שנים בצעירותה. "הלהט והרצון להתנגד לברבריות הצפויה [להגיע לצרפת] הניעה אותה לסכן את חייה כדי להגן על ארצה השנייה." לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמה, בעקבות ההתקפה היפנית על פרל הארבור, כעסה וירג'יניה על הבדלנות האמריקנית", כי "ראתה במו עיניה את המציאות תחת הכיבוש הפשיסטי" (ואחרי המלחמה הזדעזה מכך שארצה גייסה לשורותיה פושעי מלחמה נאצים, ביניהם את קלאוס ברבי, מפקד הגסטפו האכזר שפעל בעיקר בליון, כדי להיאבק באיום הסובייטי). אי אפשר להתכחש ליכולותיה, לתרומתה המכרעת למלחמה המוצדקת כל כך.

מדהים לקרוא איך אחרי הניצחון, כשווירג'יניה חזרה לארצות הברית וניסתה להשתלב בשורות הסי-איי-איי, היא זכתה שוב ביחס מזלזל, בשל נשיותה. באסרטיביות שלה ראו היסטריה מוגזמת. חשדו בה בשל חשאיותה, וסברו שיש לה מה לסתיר ולכן אינה מוכנה לספר בפרוטרוט מה עשתה במהלך המלחמה באירופה. נתנו לה תפקידים משרדיים, הרבה מתחת לרמה וליכולת שלה. 

כיום, אחרי מותה, היא זוכה סוף סוף לתהילה שהיא ראויה לה, ולא רק בספר שלפנינו: "וירג'יניה לא זכתה בהכרה הראויה במהלך הקריירה שלה בסי-איי-איי, אבל לאט לאט מסתמן שהמורשת שלה מוכרת ומובנת יותר. אלואיז רנדולף פייג', האישה הראשונה שזכתה בשנות ה-70 בתפקיד רם דרג בסי-איי-איי, דיברה על הנשים שנשלחו לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה וביססו את הפעילות בשטח למען 'אחיותיהן שבאו אחריהן'". ב-2018 סיפרה ג'ינה הספל, ראשת הסי-איי-איי הראשונה, כיצד "ניצבה על כתפיהן של גיבורות שלא חיפשו כבוד והכרה".

"כיום," מוסיפה הביוגרפית ומספרת, "וירג'יניה מוכרת רשמית בסי-איי-איי כגיבורה חד משמעית של המלחמה, מישהי שהקריירה שלה בסוכנות נבלמה בשל התסכול שלה מהממונים עליה, שלא איפשרו לה לבטא את כישוריה."

מנחם לדעת שווירג'יניה הול ידעה בכל זאת שמחות בחייה. היא ידעה אהבה, נישאה לאחד הלוחמים שלה, ובסופו של דבר מתה מוות טבעי, גם אם בטרם עת, כשהייתה בת שבעים ושש. ייתכן שלקתה בבריאותה בשל כל כדורי ההמרצה וההרגעה שנטלה במהלך המלחמה, כדי שתצליח לתפקד. ובכל זאת, הרי ראתה ברכה בעמלה. היא הייתה אפילו עדה ללכידתו של אחד הבוגדים המרים, כומר בשם רוברט אלש (Robert Alesch) שהיה סוכן כפול. אותו אלש שמעל באמונה, הסגיר רבים מחבריה, ושדד את רכושם, ולכידתו הייתה חשובה לה מאוד.

נראה שגם ההכרה המאוחרת בפועלה לא הייתה חשובה לה במיוחד. היא עשתה את מה שעשתה רק משום שהאמינה, יכלה ורצתה. טוב שסיפורה הובא בפנינו, שהרי אנחנו קיבלנו אולי את חיינו בזכותה. כמה אירוני השם של הספר: "אישה נטולת כל חשיבות". כך ראו אותה כל מי שלא הבינו מי היא, מה היא יכולה לעשות, ומה אכן עשתה. 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הוא לא ראה אור בעברית, תרגמתי את הציטוטים בעצמי. 

גרהם ידע שאם לא תצוץ לפתע דרך מילוט לא צפויה, יאפסו סיכוייו לשרוד יותר משעה. בקרוב תעצור המכונית, יוציאו אותו מתוכה ויירו בו בשיטתיות וביעילות כמו במשפט שדה. הדם הלם בראשו ונשימתו הייתה מהירה ורדודה. הוא ניסה לנשום לאט ועמוק, אך שרירי החזה לא נענו לו. הוא המשיך לנסות. הוא ידע שאם ייכנע עכשיו לפחד, אם ירשה לעצמו להרפות, דינו נחרץ, יקרה אשר יקרה. אסור לו לפחד. המוות, אמר לעצמו, לא יהיה נורא כל כך. רגע של תדהמה, והכל ייגמר. הוא ממילא ימות במוקדם או במאוחר, וכדור בבסיס הגולגולת עכשיו עדיף על חודשים של חולי לעת זקנה. ארבעים שנה הן תקופת חיים ראויה לשמה. צעירים רבים באירופה היום יראו בגיל הזה הישג ראוי לקנאה. המחשבה שהפסד של פחות או יותר שלושים שנות חיים הוא אסון, מבוססת על ההנחה שלאדם יש חשיבות יתרה. והחיים גם אינם נעימים במיוחד. בדרך כלל הם מתמצים בניסיון להגיע מהעריסה עד לקבר בנוחות מירבית, לספק את צורכי הגוף ולהאט את תהליכי התנוונותו. למה להתרגש מנטישה מוקדמת של עניין עגום כל כך? באמת למה? ובכל זאת מתרגשים…

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

תרגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'

על גב הספר מצוטט משפט שגרהם גרין כתב על אריק אמבלר: "ללא ספק, מחבר ספרי המתח הטוב ביותר". לא הופתעתי מדברי השבח הללו, שכן מסע אל לב הפחד הזכיר לי מאוד את הספר The Confidential Agent – הסוכן החשאי –שכתב גרהם גרין. בשניהם שוררת אותה אווירה ספק הגותית, ספק מפוחדת ומאוימת, בשניהם יש דמות נשית שנויה במחלוקת  (אצל גרהם גרין היא מרשימה ונוגעת ללב הרבה יותר), ושני הספרים מצייתים לחוקי הז'אנר של ספרי מתח. בספרו של גרין אדם ששמו נמסר רק כאות הראשונה של שמו – ד' – מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים בארצו פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

בספר שלפנינו אדם בשם גרהם, מהנדס אנגלי שמייצג חברה לייצור נשק, נקלע להפתעתו להרפתקה לא צפויה: בדרכו חזרה לאנגליה, ובניגוד לתוכניותיו, הוא נאלץ לעלות על סיפונה של אונייה שמפליגה מטורקיה, שם הוא מסתבך ברשת של מרגלים, סוכנים חשאיים ומתנקשים. 

כמו עשרים ואחד מספריו של גרהם גרין (ביניהם – הסוכן החשאי) שעובדו לסרטי קולנוע, (חלקם בשני עיבודים שונים), גם את מסע אל לב הפחד הפכו לסרט, שאותו ביים אורסון וולס ב-1943.

הסוכן החשאי נכתב על רקע מלחמת האזרחים בספרד. מסע אל לב הפחד ראה אור לראשונה ב-1940, ומלחמת העולם נמצאת גם בלבו וגם ברקע שלו. 

על האונייה פוגש גרהם שלל טיפוסים: בני זוג צרפתים שלא מפסיקים להתקוטט, סוחר טורקי,  אם ובנה האיטלקים, ארכיאולוג גרמני, ועוד כהנה וכהנה. תכלית קיומו של הספר היא הצורך של גרהם להגיע לאנגליה בזמן, ולסכל את ניסיונותיהם של הגרמנים לבלום אותו, ולמנוע את הגעת הציוד שמפעלו מייצר לידי בעלות הברית. 

גרהם מצטייר כאדם תמים שעלול ליפול טרף לידיהם של סוכנים חשאיים מתוחכמים ואכזריים. האם מזימתם תצלח? האם  ידע לגבור עליהם?

כמה מהדברים שאומרות הבריות בספר נשמעים מוכרים להדהים: 

"צורת השלטון הדמוקרטית לכאורה מציבה מכשולים בדרכו של אדם במעמדי" רוטן אדם ששמו "קולונל האקי", פונקציונר טורקי שמתערב בחייו של גרהם ומוסיף, "אי אפשר לעצור אדם ולכלוא אותו ללא הליכים משפטיים מגוחכים" (האם זה מה שאומרים לעצמם השלטונות הישראלים שנוקטים את מה שמכונה בלשון מכובסת "מעצרים מנהליים": "השמת אדם בתנאי כלא ללא משפט, וללא אישום", כמוגדר בוויקיפדיה?)

"היחידים שיכולים לענות עליהן [על שאלות בנוגע למלחמה ומניעיה] הם הבנקאים והפוליטיקאים בצמרת, בעלי המניות במפעלים הגדולים שמייצרים אמצעי ללחימה". ובאותו עניין: "הבנקאים הבינלאומיים הם פושעי המלחמה האמיתיים. אנשים אחרים הורגים, והם יושבים להם רגועים ושלווים במשרדיהם, ומרוויחים כסף." אי אפשר להימנע ממחשבות על הספר המרתק והמזעזע סדר היום של אריק ויאר, שמתאר מי ממשיכים להרוויח ממלחמת העולם השנייה: בין השאר מפעלים הנושאים את השמות אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ, טלפונקן ורבים אחרים. מעניין שאריק אמבלר, וכנראה לא רק הוא, הצליח להבחין באינטרסנטיות של גופים כלכליים כבר אז, בעיצומה של המלחמה.

"אני קורא עיתונים מצרפת ורואה את מחיקות הצנזורה. העיתונים האלה רוצים שאדע דברים מסוימים. הם כותבים שצרפת ואנגליה נלחמות בהיטלר ובנאצים למען הדמוקרטיה והחירות", אומר לגרהם הצרפתי שעל סיפון האונייה, וכשזה תוהה: "ואתה לא מאמין לזה?" משיב הצרפתי: "אני מאמין שהעם הצרפתי והעם האנגלי נלחמים, אבל זה היינו הך? אני חושב על בריֶה ותוהה. אותם עיתונים סיפרו לי פעם שהגרמנים אינם גוזלים עפרות ברזל ממכרות בריה, ושהכול כשורה. במלחמה האחרונה הפכתי לנכה. במלחמה הנוכחית איני נדרש להילחם. אבל אני רשאי לחשוב." (בריה, כך הוא מספר לגרהם, הוא מי שהרוויח, ובגדול, מכריית עפרות הברזל, חרף ההכחשות). 

מדהים לקרוא טקסט חתרני כל כך, שנכתב והתפרסם בעיצומה של המלחמה!

יש ברומן לא מעט תובנות ראויות לציון על החיים בכלל: גרהם שנפצע בכף ידו אומר לעצמו כי "אירועי יום אתמול התרחשו כביכול לפני שנים. ידו החבושה כמובן הזכירה לו אותם, אך הפציעה איבדה מחשיבותה. אתמול היא הייתה חלק ממשהו מחריד. היום היא הייתה חתך בגב היד, שיחלים בעוד ימים ספורים". או הטקסט החתרני: "…אם הוא באמת רעב, הוא יגנוב. אם הוא בסכנה אמיתית, הוא יהרוג. אם הוא באמת מפחד, הוא יתאכזר. הוא אומר שאנשים שבעים ובטוחים הם שהמציאו את הטוב והרע, כדי שלא יצטרכו לחשוב על אנשים רעבים שנמצאים בסכנה. מעשים נובעים מצרכים. פשוט מאוד. אתה לא רוצח. אתה אומר שרצח הוא דבר רע". 

האם הסופר דוגל בדברים החתרנים שהוא שם בפיהן של דמויותיו?

הטקסט החתרני ביותר הוא זה שבו מנסה מישהו לשכנע את זולתו לבגוד במולדתו: "בעיתות שלום, רק לאומן קיצוני ידרוש מאדם להפקיר את גופו ואת נשמתו בידי ממשלת מולדתו, אך בעיתות מלחמה, כשאנשים נהרגים והרגשות גואים, אפילו אדם נבון עשוי להרחיק לכת עם חובתו למולדת. אתה בר מזל, כי בזכות עיסוקך אתה יודע מה עומד מאחורי מפגני גבורה כאלה: רגשנות יתר של בורים מכונה 'אהבת המולדת!' איזה ביטוי משונה, אהבה לפיסת אדמה? בקושי. שים גרמני בשדה בצפון צרפת, תגיד לו שזאת האנובר, והוא לא יחלוק עליך. אהבת אחים? ודאי שלא. אדם אוהב אחדים מבני עמו ושונא אחרים. אהבת התרבות? הבקיאים ביותר בתרבות מולדתם הם בדרך כלל הנבונים ביותר, ולכן גם הכי פחות פטריוטים. אהבת הממשלה? ממשלות בדרך כלל שנואות על נתיניהן. אהבת המולדת היא אפוא לא יותר ממושג מיסטי המבוסס על בורות ועל פחד. יש לה שימושים, כמובן. כשהמעמד השליט רוצה שנתיניו יעשו דברים שאינם רוצים לעשות, הוא פונה לרגשות הפטריוטיים. וכמובן, אחד הדברים שאנשים מתעבים יותר מכל הוא להיהרג. אבל אני מבקש את סליחתך. אלו טיעונים ישנים ואני בטוח שאתה מכיר אותם." 

אכן, מילים כדורבנות. אבל נראה שהסופר אינו דוגל בהן באמת. שהרי ברגע הקריטי, הדמויות שיצר אינן פועלות על פי אמות המידה שהוא שם בפיהן. הן בכל זאת, למרבה העניין, פטריוטיות כדבעי. 

 התרגום לעברית, של קטיה בנוביץ', מצוין. שקוף ונקרא בנועם. 

Journey into Fear Eric Clifford Ambler

זה קרה בקיץ של שנת 1943, כלומר – בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בגטו וילנה התקיימה מחתרת שבראשה עמד איציק ויטנברג, בן 36, יליד וילנה וחבר בתנועה הקומוניסטית המחתרתית, חייט במקצועו.

בינואר 1942, אחרי שגרמניה הנאצית כבשה את ליטא, יזם ויטנברג, איחוד של המחתרת הקומוניסטית עם מחתרות נוספות, בעיקר עם מחתרות ציוניות. לארגון המאוחד שהקים קראו: "הארגון הפרטיזני המאוחד". (פ-פ-או). ויטנברג עמד בראש הארגון, שכן הצטיין בסמכותיות ועמה גם ביכולת לגשר בין בני אדם.

בתחילת דרכו של הארגון עסקו חברי פ-פ-או בעיקר בהשגת נשק ובניסיונות להעביר לגטאות אחרים מידע על הרג היהודים בווילנה. כך למשל העבירו את המידע לגטאות בביאליסטוק ובוורשה. מנהלת גטו וילנה, בראשות אדם בשם יעקב גנס, לא הפריעה לחברי המחתרת בפעולותיהם, אבל באביב של 1943, כשהתהדק הקשר בין הפ-פ-או לבין הפרטיזנים שביערות, חשש גנס שפעילותם של חברי הארגון תסכן את יושבי הגטו. ואכן, כך קרה: קומוניסט פולני שהגרמנים שבו נשבר תחת עינויים. בעקבות זאת דרשו הגרמנים לקבל לידיהם את יצחק ויטנברג, שהסתתר בתוך תחומי הגטו.

יעקב גנס נשא נאום בפני תושבי הגטו והזהיר אותם שאם לא יסגירו את ויטנברג, ישמידו הגרמנים את הגטו כולו ויהרגו את כולם. על כף המאזניים הועמדו חייו של אדם אחד, לעומת חייהם של כעשרים אלף איש.

תושבי הגטו הנסערים ניסו למצוא את ויטנברג, לתפוס אותו ולמסור אותו לגרמנים, עד שב-17 ביולי החליט להסגיר את עצמו לידי אנשי הגסטפו. למחרת נמצא מת בתאו. יש הסבורים כי התאבד באמצעות ציאניד שהצליח להבריח אתו. אחרים טוענים כי מת בעינויים.

בעקבות המקרה כתב שמרקה קצ'רג'ינסקי, משורר יהודי שחי באותה עת בגטו וילנה שיר, כאן בתרגומה של סיון בסקין, כפי שהוא מופיע בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא:

אָז אִיצִיק אָמַר –
כְּמוֹ בָּרֶק שָׁזָהַר –
"לא אֶתֵּן שֶׁיִפְּלוּ רָאשֵׁיכֶם,
שֶׁיִּמָּסְרוּ בִּגְלָלִי
לָרוֹצְחִים הַשְׁפִלִים..."
לַמָּוֶת הוֹלֵךְ הָלוֹחֵם!

בִּמְאוּרָתוֹ שׁוּב שׁוֹכֵב,
כְּמוֹ חָיָה, הָאוֹיֵב,
הַמָּאוּזֶר דָּרוּךְ בְּיָדִי,
יָקִירִי הַסּוֹֹעַר, רַק אַתָּה תִּשַׁחְרֵר,
הַמָּאוּזֶר, הֱיֵה מְפַקְדִי!

כמו ויטנברג, גם שמרקה קצ'רגינסקי היה יליד וילנה. שמרקה גדל בבית יתומים, ואת השכלתו השלים בבית ספר ללימודי ערב. עד המלחמה עבד בבית דפוס וכתב שירים. הוא היה חלק מקבוצה ספרותית שכונתה ביידיש "יונג ווילנע", כלומר – וילנה הצעירה. גם הוא, כמו ויטנברג, היה חבר במחתרת הקומוניסטית, וכתב שירי מחאה פוליטיים.

זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה, בספטמבר של שנת 1939, הציל קצ'רגינסקי,  פליטה יהודייה בשם ברברה, שברחה מהגרמנים. שמרקה "טיפל בה, האכיל אותה, הכניס אותה לחוג חבריו, עודד את רוחה" (ככתוב בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא), ואף נשא אותה לאישה, אבל אחרי כיבוש ליטא, כששניהם נסו ביחד מהגטו, הפתיעה אותו ברברה ופגעה בו קשות כשהאשימה אותו שבגללו, בגלל המבטא שלו וחזותו היהודית, לא תוכל להינצל, ושסיכוייה בלעדיו יכלו להיות טובים יותר, שכן היא נראית ארית והפולנית שבפיה טובה. שמרקה עזב אותה בו במקום ולא פגש אותה שוב מעולם. במשך שבעה חודשים הסתובב בין הכפרים הליטאיים והעמיד פני חירש-אילם, כדי שמבטאו לא יסגיר אותו, אך בסופו של דבר חזר לגטו וילנה, להיות בין ידידיו. ברברה, לעומת זאת, מצאה בווילנה מקום מחבוא, אך דווקא היא זאת שהתגלתה, ונרצחה בפונאר. שמרקה ניצל ואחרי המלחמה היגר לדרום אמריקה, שם התערה בקרב הקהילה היהודית, אך נהרג בדמי ימיו בתאונת מטוס.

בשיר שכתב קצ'רגינסקי על איציק, העניק המשורר ללוחם קול שמביע אומץ, תעוזה ועוצמה. אכן, ויטנברג הלך אל מותו הבלתי נמנע, אבל חרף הקרבתו, ימיו של הגטו היו ספורים.

שמרקה קצ'רגינסקי לא היה רק משורר. הוא גם היה שותף ב"בריגדת הנייר": קבוצה של אנשי רוח שניצלו כל הזדמנות כדי להסתיר ספרים וכתבי יד שהגרמנים תכננו לשלוח לגרמניה לתעשיית הנייר, לגריסה ולמחזור. אותם אנשי רוח סיכנו את נפשם כדי לשמר נכסים רוחניים ואוצרות התרבות רבים ככל האפשר. יש לזכור ולהוקיר לא רק את השירים שכתבו, אלא גם את מסירות הנפש שלהם, שאותה הסבירה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד."

על עטיפת הספר מופיע תצלום דיוקנה היפהפה של אירנה סנדלר, פולנייה חסידת אומות עולם שהצילה במהלך מלחמת העולם השנייה ילדים יהודים רבים. בשל משרתה כעובדת בכירה הייתה לסנדלר זכות כניסה לגטו ורשה, והיא ניצלה אותה כדי לסייע ליהודים (לאחד מהם נישאה בתום המלחמה). סנדלר הבריחה לתוך הגטו כסף, מזון, תרופות ובגדים, והוציאה  מתוכו ילדים שאותם מסרה למנזרים או למשפחות שהסכימה לקלוט אותם. את אחת הילדות השאירה אתה והציגה אותה כבתה. כמו כן, הקפידה סנדלר לשמור על רישומים מדויקים של זהותם של הילדים: "'חשבתי לעצמי, המלחמה תארך כמה שנים והילדים האלה יהיו פולנים ובעצם – באיזו זכות?' הרגשתי שאני פטריוטית יהודייה עבור הילדים האלה", מצוטטים דבריה בספרה החדש של אנה ביקונט, עיתונאית וחוקרת פולנייה.

בעבר קראתי שני ספרים שכתבה ביקונט: את הביוגרפיה של ויסלבה שימבורסקה, ואת הספר אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה, שניהם ספרים מרתקים, מרשימים וכתובים היטב.

הזדרזתי אם כן לקנות את הספר העוסק באישה מעניינת מאוד, אותה אירנה סנדלר שסיכנה את נפשה שוב ושוב כדי להציל יהודים (היא גם נתפסה בשלב מסוים, נכלאה בכלא פאביאק ועונתה, אבל שוחררה כעבור ימים אחדים).

למרבה הצער, הספר החדש של אנה ביקונט מאכזב.

קודם כול, מכיוון שלא ברור מה הנושא שלו. על גבו מצוטטים דברי שבח של חוקרת שואה שכותבת כי הספר "כתוב מתוך כבוד עצום לאמת ההיסטורית ובהבנה עמוקה לבני אדם". אכן, די מהר מתעורר הרושם שאנה ביקונט מנסה לעשות דה-מיסטיפיקציה של דמותה של אירנה סנדלר. שוב ושוב היא מוכיחה ש"תפסה" אותה באי דיוקים.

למשל: עדותה שלפיה הושעתה מהלימודים כי סירבה לכתוב בפנקס הלימודים שלה שהיא לא יהודייה (יהודים הורשו לשבת רק בצד שמאל של חדרי ההרצאות, בהתאם לרישום באותו פנקס) לא תיתכן, כי אמות המידה הגזעיות הונהגו רק ב-1937, ואילו היא הפסיקה את לימודיה בשנת 1932.

על עדותה של סנדלר שלפיה בעלה השני, היהודי, ואבי שני ילדיה, היה "איש אשכולות, בעל כישרון נדיר, לפניו עתיד מדעי מזהיר. שנה לפני המלחמה החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו אצל פרופסור וצלב בורובי" מעירה ביקונט: "אני משוכנעת שאת הקטע הזה היא לקחה מקורות החיים של מישהו אחר, שאותו פגשה במהלך המלחמה – אדוארד לנדס, שנקראה בזמן המלחמה לנוטה". (בהמשך מתברר מהערת אגב שאותו אדוארד לנדס הוא קרוב משפחה רחוק של אנה ביקונט עצמה!)

עוד היא מעירה על דבריה של סנדלר על אודות בעלה: "אינני יודעת מדוע טענה במכתב פרטי שצלניקר [בעלה של סנדלר] בא ממשפחה מתבוללת מאוד ושהוטבל שנים רבות לפני המלחמה, והוא הרי לא הוטבל מעולם. אולי היא סברה שהיה רוצה קורות חיים כאלה, ולכן אחרי מותו העניקה לו אותם?"

על כך היא מוסיפה הערה מעניינת, ולמען האמת קצת מרתיעה: "(מעניין שלעיתים קרובות מאוד, כאשר מדברים על יהודי פולין, משתמשים בביטוי 'משפחה מתבוללת מאוד', כמו היה זה ניב כבול, כרטיס לפולניות. אם נתבונן מקרוב נראה שבמשפחות המתבוללות האלה דיברו יידיש עם סבא וסבתא, הלכו ביום כיפור לבית הכנסת עם היהודים וכולם היו נפגשים מדי יום שישי לארוחת שבת, אלא שלאו דווקא נשמעו שם זמירות שבת)." האם מופרך לטעון שמההערה הזאת שבסוגריים נודף ריח קלוש, אבל ממשי, של אנטישמיות מוסווית היטב (ומפתיעה מאוד את מי שקרא את ספרה של ביקונט על ידוובנה)?

אודה בכנות, כל החיפושים הללו של אנה ביקונט אחרי אירנה סנדלר, כל ההצבעות החוזרות שוב ושוב על אי דיוקים אפילו עיצבנו אותי.

אירנה סנדלר הייתה אור באפילה. את הערכים שדגלה בהם, כך סיפרה, קיבלה מאביה: כשהייתה ילדה קטנה נזף בה פעם על שלא שיתפה במשחקי הרחוב את הילדים השכנים, היהודים, שעמדו מעבר לגדר והביטו בילדים הפולנים: "אבא ראה את התמונה הזאת ושאל: 'ולמה הילדים האלה עומדים ואתם לא משחקים אתם?'" היא מספרת על תחושותיה: "הבטתי בפליאה. הייתי בת חמש ולא הייתה בי עדיין שום רגישות חברתית. ואבא אמר 'קראי עכשיו לילדים האלה ותמיד תשחקי אתם.' ואתה יודע מה יצא מן המשחקים האלה?" הוסיפה סנדלר וסיפרה לאנדז'י וולף, שעשה סרט עליה, "אני דיברתי היטב יידיש והם דיברו פולנית". מוסיפה אנה ביקונט וכותבת: "היא הייתה חוזרת לעתים קרובות על דברי אביה: 'כשמישהו טובע, צריך להושיט לו יד. ובזמן המלחמה כל פולין טבעה בדם, והיהודים טבעו עוד יותר, והילדים היהודים יותר מכולם.'"

לא ברור לי מה הטעם לבלוש אחריה ולחפש בדברים שאמרה או כתבה סתירות לא מהותיות ולא משמעותיות!

אבל למען האמת, זאת לא הבעיה העיקרית בספר. הוא פשוט כתוב רע. ניכר באנה ביקונט שהיא שולטת מאוד בנושא. היא מבקשת לספר לנו על גורלם של ילדי ורשה, שמאות אלפים מהם נרצחו. הסיפורים שהיא מביאה הם בעיקר של אלה שכן ניצלו. הספר מתחיל בשניים מהם, בתיאור קורות הצלתם. ומשם – אל אירנה סנדלר, ושוב – פרטים רבים על ילדים רבים אחרים, מי הוציא אותם מהגטו, לאן וכיצד, מי היה מעורב, מי הלשין, מי הסתכן, מי סיכן, מי רצה, מי סירב, מי עשה ומה עשה. כל הפרקים גדושים בעשרות שמות, כמעט כל משפט מכיל לפחות שם אחד או שניים (בסוף הספר מובאת רשימה מסודרת של הדמויות העיקריות, עם כמה מילים על כל אחת מהן). כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה הערות שוליים שגם הן מוסיפות פרטים ושמות, עד שמרוב סטיות מהעיקר, מרוב תוספות והסברים וסוגריים וציטטות ושמות, ועוד שמות, ועוד פרטים, שאינם מסודרים לפי שום רעיון או עניין, לא כרונולוגיים, קופצים מכאן לשם, במקום ובזמן, קשה, כמעט בלתי אפשרי, לעקוב אחרי "העיקר", ולהבין מה העניין, מה הנושא, ועל מה בעצם היא כותבת. מה התמה המרכזית, הבסיסית, שסביבה נסובים כל אלפי הפרטים הללו?

חבל. הנושא מעניין מאוד. אין ספק שאנה ביקונט שולטת בו מכל כיוון אפשרי, אבל עריכת החומר הכתוב לוקה בחסר. את כל אלפי הפרטים והידיעות היה צריך מישהו לסדר באיזשהו רצף קוהרנטי, כדי שלא תתעורר לרגעים התחושה (והיא מתעוררת!) שמדובר במין שטף של דברי רכילות שאין להם מטרה. אפשר היה לכתוב מכל אלה מחקר מקיף ומעניין, אילו הייתה מטרתו ברורה. הספר שלפנינו נכשל במשימה.

על עטיפתו הקדמית של הספר מופיעים ציורי דיוקנאות, כפי שנהוג להראות אותם במאגרים משטרתיים: צדודית, וחזית. "חלק מתוך טבלת זיהוי פנים של גזעים גרמניים (1935) שנלמדה בתקופת הנאצים במסגרת קורס ב'תורת הגזע'."

הספר הוא "על חוקים שהגביהו חומות וחרצו גורלות". כתבה אותו אינגבורג הכט, "בת לאב גרמני יהודי ולאם גרמנייה 'ארית'", והיא מספרת בו על השפעתם של חוקי הגזע על אנשים כמוה, "בני תערובת", ועל בני משפחתם האחרים, יהודים ולא יהודים כאחת.

כל פרק נפתח בציטוט של חוק נאצי, לצד התאריך שבו נחקק, ואחר כך מתארת הכט את השלכותיו הישירות והעקיפות על חייה.

באחרית הדבר לספר נכתב כי אחרי מלחמת העולם השנייה לקתה הכט בנפשה, ובמשך שלושים שנה הייתה בעצם חולת נפש. הספר שינה אותה ועזר לה להירפא.

אפשר להבין מכך עד כמה היה חשוב לה לספר לעולם על העוולות. על האימה. על התלאות. על האי צדק שנאלצה להתמודד אתו בארצה ובמולדתה, על תחושת האשמה שלה כלפי אביה, שבשלב מסוים נשלח לטרייזנשטט, מקום שעד אז לא ידעה ולא שמעה עליו, ואחרי זמן מה – נעלם, כנראה נשלח "למזרח", כלומר, לאושוויץ, שם, מפאת גילו המתקדם (כבן חמישים…) נרצח מיד. 

הצו הראשון שמופיע בספר הוא משנת 1938, מה-24 באפריל: "אין להרשות ליהודים להשתמש בארכיונים ממלכתיים חוץ מאשר לצורך בירור תולדות המשפחה ולחקר הלאומיות היהודית. במקרים החריגים הנ"ל יש להקפיד להציג למשתמש היהודי רק את החומר ההכרחי לצורך הבירור או המחקר". לכאורה – לא פקודה מחמירה במיוחד. אבל היא משמשת להכט כעילה לתיאור קורות בני המשפחה של הצד היהודי שלה. ובעיקר – את תחושת הניכור שלהם אל העולם שממנו באו רק כמה דורות לפני כן, עולם העיירות שבמזרח אירופה. "אבל סבי וסבתי כבר לא היו שייכים לעולם ההוא. רק כאשר ניחת עליהם הסבל המשותף בוורשה, אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, רק אז נזכרו בני ישראל מהמזרח ומהמערב בשורשים המשותפים שלהם". ההורים ניסו "להגן" עליהם מפני יהדותם, במיוחד הורים כמו שלה, שבהם צד אחד היה יהודי והאחר "ארי". לכאורה "רצו להניח לנו לבחור ביניהן [כלומר: בין הדתות] בעצמנו", אבל למעשה "על הדת היהודית לא סיפרו לנו כלום – ההתבוללות, שרוב היהודים ה'מערביים' חפצו בה, חייבה זאת, מן הסתם". 

ובכן, יהודים, או יהודים למחצה, לא יכלו להיפטר מהדם ה"לא טהור" שזרם בעורקיהם. "רק בעלי דם גרמני או דם מסוג קרוב הם אזרחי הרייך", קבע חוק מ-15 בספטמבר 1935, והכט כותבת על עצמה: "מבחינת הדם המעורב הפסול שזרם בעורקינו זה לא שינה כלום" ("דם פסול"! האם אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על חוק השבות? זה שמפלה הלכה למעשה בין דם לדם?).

שלל החוקים והתקנות שהכט מצטטת נמשך עוד ועוד: "אסור לרשום תרופות שהיצרנים שלהן יהודים, אלא אם כן אין תכשירים השווים להן בערכן" (אפשר לא לחשוב על יוצאי אתיופיה שהתבקשו לעבור לתפקיד שאין בו מגע עם היין, מחשש לכשרותו?)

מעניינים במיוחד הקטעים שבהם הכט מראה איך הקורבנות עצמם אימצו בלי דעת את שפת הרשע ואת המונחים שטבעה.

כך למשל, התלהבו בני נוער יהודים מהמראה הנורדי, השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, של חברתם, צעירה יהודייה: "האדונים היטלר וגבלס היו מקנאים בך כהוגן על המראה שלך, מראה מושלם של 'גזע האדונים'".

דוגמה נוספת – הכט מספרת: "הרגשתי איך נולד בי ומחלחל אל מבטי אותו חיוך כנוע שליווה את היהודים אלפי שנים בדרכם בקרב עמים זרים", היא כותבת את זה על התהליך שבו לימדה את עצמה להשתדל להתחבב ולמצוא חן בעיני הארים הסובבים אותה, כדי שלא יסגירו אותה או יתנכלו לה בבוא העת. 

ועוד דוגמה: היא מתארת איך כשפרצו למסעדה שבה ישבה עם חברים שלפה תעודות כנדרש ולשאלה "את לא יהודייה?" השיבה "אני גרה אצל אמי, היא הצד הארי של נישואי תערובת מיוחסים" והיא מוסיפה: "באיזו קלות הוצאתי מפי את הביטויים האידיוטיים שהמציאו הנאצים…"

אחרי המלחמה, כך היא מספרת, כשביקרה אצל הרב הראשי של הקהילה היהודית בפרייבורג, בניסיון לברר אתו מה עלה בגורלו של אביה, שכן גם הרב היה בטרייזנשטט, ובתשובה לשאלתו מתי עזבה את המבורג, השיבה לו "בהתקפת הטרור של יולי 1943", והיא מוסיפה בהשתאות: "המילה 'טרור' יצאה מפי בקלות, היא נהייתה חלק מאוצר המילים שלנו." הרב "כמעט יצא מגדרו מזעם: 'את התגובות על התוקפנות הגרמנית אי אפשר לכנות 'טרור', הוא אמר". 

"הם סברו," נכתב בהקדמה לספר, "שאם הם מלבישים את פשעיהם נגד האזרחים הגרמנים-יהודים בכסות 'חוקית' ואורזים כל עוול שהם מעוללים ליהודים בתקנות, צווים, הוראות וכו', כי אז אין הם לא שודדים ולא רוצחים".

וזה אחד הלקחים שהכט מבקשת להעביר אלינו, הקוראים: רוצה שנבין כי חוקים עלולים להיות לא חוקיים.

(כלומר – כאלה שאי חוקיותם תתנוסס מעליהם "כדגל שחור", כלשון פסק הדין שנתן השופט בנימין הלוי בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם?) 

לא בִּכְדִי הקדישה המתרגמת אילנה המרמן את התרגום "לחברה הישראלית". 

ועם זאת (ועם זאת!): כשהיא כותבת איך איבדה את זהותה ואת הקשר שלה למקום שבו נולדה וגדלה: "איזה ערך היה לכל העיר היפה, האהובה הזאת, על גדות האלבה, עכשיו שנאסר עלי להרגיש אליה שייכות" האם אפשר שלא לחשוב שיש הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטית? כשקוראים על הנבזות שברדיפות אחרי היהודים, עוד לפני הרצח עצמו: "אין להציק ליהודים בעלי אזרחות זרה," או: "בכל המחוזות יש לעצור יהודים – בייחוד יהודים אמידים" [ההדגשה שלי, עע"א], אפשר לא להאמין בצורך שתהיה ליהודים מדינה משל עצמם? 

לי, וכנראה שלא רק לי, אין תשובות. רק שאלות. 

"ילידי וילנה זוכרים את המשוגע העירוני איסרסון. פעם עמד צבע על סולם בבית כנסת בשולהויף וטבל את המברשת בדלי סיד שהיה תלוי על אדן החלון. הוא צבע את התקרה הלוך ושוב. פתאום הגיע איסרסון וצעק לצבע: 'תחזיק במברשת שלך, אני לוקח את הסולם'.

אפשר להשוות אותי – זה מה שעשיתי למעשה – לאותו צבע מבית הכנסת. הסולם שהיה תחתי אכן נלקח ממני, אבל נאחזתי במברשת, שאפילו לא היה לה אדן חלון, והנה לא נפלתי. הדלי היה תלוי בין שמים לארץ." 

את הדברים הללו אמר המשורר אברהם סוצקבר ביום השנה השישים לייִואָ, "המכון המדעי היהודי" ששכן בווילנה (כיום – בניו יורק), והם מובאים לקראת סופו של הספר המרתק מחתרת הנייר המתאר את הצלתם של ספרים וכתבי יד מווילנה, בתקופת הכיבוש הנאצי, ואחרי כן בימים שברית המועצות הסובייטית שלטה בליטא. 

סוצקבר היה אחד מאנשי "בריגדת הנייר" שחרפו את נפשם כי חשו מה שאמרה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד." 

רוב האנשים שנאבקו כדי להציל ספרים מכליה לא שרדו, וגם אלה ששרדו, איבדו את היקרים להם מכול בגטו או במחנות הריכוז. (כך למשל תינוקו של סוצקבר נרצח מיד כשנולד. הוא מספר על כך בספרו גטו וילנה). חרף הסכנות וההבנה שימיהם ספורים, היו האנשים ההם חדורי מטרה: שאיפתם הייתה להציל כמה שיותר ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות, מהשמדה בידיהם של הנאצים. אלה ראו באוצרות התרבות פסולת, חומר גלם שביקשו לשלוח לגרמניה ושם למחזר אותו לתעשיית הנייר. בחלק קטן מהספרים התכוונו הגרמנים להשתמש לטובת מחקר על העם היהודי שאותו תכננו לחסל, אבל את הרוב התכוונו לגרוס ולהרוס.

מפעים להיווכח עד כמה מרתק סיפור גבורתן של "הנפשות הפועלות", שאחריהן עוקב החוקר, דוד פישמן בספרו: שמרקה קצ'רגינסקי, זליג קלמנוביץ, רחל קרינסקי, הרמן קרוק ואברהם סוצקבר. אנחנו לומדים להכיר ולהעריץ את האנשים הללו שהיו  מוכנים לסכן את נפשם, להבריח ספרים וכתבי יד, ולהטמין אותם במקומות מחבוא, לרוב בתוך הגטו עצמו, שכן פעלו במשך חודשים בתוך המבנה הנטוש של המכון היהודי, ששכן מחוץ לגטו. 

היו בגטו יהודים שכעסו עליהם, כי במקום להבריח מזון, הם עסקו בספרים ובניירות. אחרים "עטו על הספרים כמו טלאים צמאים". 

הגרמנים מחזרו לא רק ספרים כחומר גלם לתעשיית הנייר, אלא גם דברים אחר. למשל, בעורות קלף של ספרי תורה תיקנו סוליות של נעלי צבא גרמניות, ואת לוחות העופרת של מהדורת התלמוד הווילנאית שנשדדו מבית הדפוס התיכו ושלחו אותם למפעלים לייצור נשק. הפשע העניק לאברהם סוצקבר את ההשראה לאחד משיריו הידועים ביותר, כאן בתרגומו של בני מר:

בַּיְצִיקָה – הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּהּ זָהָרָה,
וְנָמַסּוּ אִתָּהּ מַחְשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,
מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,
שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,
כִּי גְבוּרָה יְהוּדִית, הַטְמוּנָה בְּמִלִּים,
מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלָם בִּקְלִיעִים.

מעלתו הגדולה של הספר שלפנינו היא שבין תיאורי העובדות נשזרים גם סיפורים אנושיים רבים. הנה למשל סיפור חייה הנוגע ללב של רחל קרינסקי, כאמור – אחת השותפות ב"בריגדת הנייר": לפני שנאלצה להיכנס לגטו הפקידה קרינסקי את שרה, בתה בת השנתיים, בידיה של אומנת ליטאית. האומנת גידלה את הילדה במסירות נפש, עד כדי כך ששנים אחרי כן, אחרי שרחל ובתה התאחדו, היגרו ביחד לאמריקה והרחיבו את המשפחה, בביקורן היחיד אצל האומנת בליטא, גילו שבביתה נשמר חדר שכולו מוקדש לרחל, ילדה היהודייה שהאומנת גידלה באהבה במשך ארבע שנים. בתה המאומצת של האומנת, שהודתה בקנאתה ברחל, אמרה לה: "תמיד שנאתי אותך"…  

אנשי "בריגדת הנייר" שנאבקו כל כך להציל את אוצרות התרבות של וילנה, נהגו לקרוא את הספרים "באינטנסיביות" מתוך ידיעה ש"אלה עלולים להיות הספרים האחרונים שנקרא. והספרים, כמונו, נמצאים בסכנת מוות. לרבים מהם היינו קוראיהם האחרונים." 

המרי שלהם לבש צורות שונות. כך למשל נהגו להציב צופה משקיף, וכשהזהיר אותם שאיזשהו גרמני מתקרב אליהם, החלו לעבוד בעמידה, רק כדי שלא יאלצו לקום לכבוד אותו נוגש…

מרי אחר של אחד מהם, זליג קלמנוביץ', התבטא בכך שהוא הרגיש שלו לא יוכלו הגרמנים להזיק באמת: "הם לא יכולים לפגוע בי. יש לי בן בארץ ישראל". 

בין הפרקים הרגילים, המתארים את הכרוניקה של הצלת הספרים בזמן המלחמה ואחריה, שזורים גם כאלה שכתובים בגופן שונה, ובהם סיפורים על האוצרות שחברי בריגדת הנייר הצליחו להציל. כך מוקדש  פרק לתיאור "פנקסו של הגאון מווילנה", ופרקים נוספים על "יומנו של הרצל", "מכתבי שלום עליכם" ועל "הפרוטומה של טולסטוי ורוסים אחרים". 

ציד של ספרים והשמדתם השיטתית, כמו זה שהחל בגרמניה כבר בשנות ה-30,  הופיע בהמשך בספרות, למשל בספר 1984 של ג'ורג' אורוול, ובקולנוע, למשל בסרט "פרנהייט 451" של טריפו. בשתי היצירות הללו מנסה שלטון עריץ להחריב כל שייר וזכר לתרבות האנושית, בכך שהם שורפים ספרים או מסלפים את הכתוב בהם. אין ספק שאורוול וטריפו קיבלו את השראתם מהתוכנית המפלצתית של הנאצים, וביקשו בעקבות זאת לספר לנו כמה הייתה מסוכנת לאנושות כולה, לא רק ליהודים שאת תרבותם ניסו הנאצים להחריב. 

הספר שלפנינו משרטט את ניצחונם של מי שהיו מסורים להגן על אותה תרבות. הוא מרתק!  

David Fishman The Book Smugglers. Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis 

תרגמה מאנגלית (את הטקסט כולו), וחלק מהשירים (מיידיש): סיון בסקין

קישור לדף הספר בהוצאת מאגנס

סבטלנה אלכסייביץ, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2015, נודעת בזכות הז'אנר המיוחד של ספריה: ריאיונות עם מאות, (בעצם – כנראה אלפי) אנשים, שאת דבריהם היא מביאה כמות שהם, אך מקצצת אותם, ומצטטת מהם רק חלקים משמעותיים, ששופכים אור על תופעות שונות שעלו מתוך השיחות. כך למשל בספר הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה  שוחחה אלכסייביץ' עם מי שהיו ילדים בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה. בספרים אחרים עסקה בסוגיות שונות: ההתאבדויות הרבות שאירעו בעקבות ההתפרקות של ברית המועצות, דברים שסיפרו לה ניצולים מאסון צ'רנוביל, עדויות ממלחמת אפגניסטן. בכל אחד מהספרים היא מביאה את נקודת המבט האישית של כל אחד מהמרואיינים הרבים שלה. 

בעקבות זכייתה בפרס נובל, התראיינה אלכסייביץ' לבי-בי-סי והסבירה את הרציונל לעבודתה הספרותית: "האמת היא דבר שיתופי, שמורכב מהרבה אמיתות שונות", אמרה והוסיפה: "בכל ספר אני לוקחת מאות אנשים, מגילאים ומקצועות שונים, כדי להסתכל על אירועים מנקודות מבט שונות. אני מכנה את זה 'רומן בקולות'".  

בספרה הראשון, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שראה אור לראשונה ב-1985 ברוסית ונמכר במיליוני עותקים אחרי שתורגם לשפות שונות, ראיינה אלכסייביץ' נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה. קשה לקבוע על כמה מרואיינות מדובר, כי לרובן לא יוחד פרק שלם. דברים שאמרו לה משובצים  בזה אחרי זה ברצף, ורק כותרת המשנה עם שמה של האישה, מקצועה ועיסוקה בתקופת המלחמה – אחות, קשרית, טייסת – מבחינה ביניהן. 

"רציתי להבין," היא מסבירה בתחילתו של הספר, "איך אפשר להבחין בין מוות לרצח, ואיפה עובר הגבול בין האנושי ללא-אנושי". עוד כתבה: "הרוע שבה אותי.  שלחתי מבט אל התהום כדי להבין משהו". 

האישה הראשונה שעוררה את התעניינותה הייתה מנהלת חשבונות שהשתתפה במסיבת הפרידה ממנה, במפעל לייצור מכוניות שבו עבדה במשך עשרות שנים. לאלכסייביץ' התברר כי במהלך המלחמה הייתה אותה אישה – שנראתה שנים רבות אחרי תום המלחמה כה מיושבת בדעתה ומכובדת – צלפית שזכתה באחד-עשר עיטורי כבוד ושהיא צלפה והרגה לפחות שבעים וחמישה חיילי אויב. איך אפשר לקשר בין המראה הרגיל כל כך של אותה אישה לבין ההיסטוריה הצבאית שלה? 

כך התחיל המסע. 

"מה קרה לבני האדם?" שואלת את עצמה אלכסייביץ', "מה הם ראו והבינו שם, על המוות ועל החיים בכלל, ובסיכומו של דבר – על עצמם." והיא מוסיפה: "אני כותבת היסטוריה של רגשות." 

במקום אחר בספר היא מסבירה שבטיפה אחת של הוויה היא יכולה למצוא עולם ומלואו, ושהפרט הקטן, שאפשר ללמוד ממנו הרבה על הכלל, מעניין אותה הרבה יותר מאשר המכלול המהווה לכאורה תמונה שלמה. 

ובכן, ריאיון רודף ריאיון. בכולם מספרות הנשים על הזוועות שחוו בשדה הקרב. על הפצועים וההרוגים, על הסבל והכאב האינסופי, הלא נתפס. הנה כמה דוגמאות מייצגות שנחרתו בזיכרון: שלושה חיילים אויבים זה לזה, פצועים, שקפאו למוות, צמודים בעמידה על קרחון אדום ושחור מדם, שנסחף אתם עליו בנהר; צעיר גוסס שאת לבו הפועם ראתה המרואיינת, שהייתה אז אחות רחמנייה, מבעד לעורו הקרוע, והוא העניק לה ברגעי חייו האחרונים במתנה את הקמע שנתנה לו אמו, בתקווה שיעזור לה יותר מכפי שעזר לו; מפקד בכיר שהתעלף כשראה גיגית ובה רגליים וידיים קטועות; אחות שנפלה בשבי הגרמנים ומצאו למחרת את גופתה קטועת שדיים ועיניה מנוקרות – אין סוף לזוועות שהנשים מתארות. עוד ועוד ועוד.

ולצד תיאור הזוועות, גם התיאורים שממחישים עד כמה ששו הנשים אלי קרב כשהתנדבו להילחם, חלקן צעירות כל כך, רק בנות שש עשרה או שבע עשרה. כמה שנאו את הפולשים לארצן, כמה עידוד קיבלו רובן מהוריהן, להתגייס, להגיע לחזית. 

ועם זאת – התחושה של רבות מהן שחרף הצטיינותן בקרבות, חרף העיטורים שזכו לקבל, נגזלו מהן למעשה חדוות הניצחון ותפארתו, כי הגברים ניכסו אותם לעצמם. הן זחלו בעיצומו של הקרב, משכו חיילים פצועים – לא פעם הצילו כך גם אויבים, הן מדגישות! – וטיפלו בהם, אבל בשוך הקרבות תרומתן נשכחה. רק הגברים נשארו בתודעה כגיבורי המלחמה. עד כדי כך שאחת מהן, כך היא מספרת, הפסיקה לענוד את אותות ההצטיינות שזכתה בהם, כי חשה שהם מעוררים עוינות ואפילו לעג בקרב אזרחים ואזרחיות. 

חלק מהנשים שאלכסייביץ' ראיינה השתוקקו לדבר. לפרוק את הזיכרונות. אחת מהן אפילו אמרה לה שזאת הסיבה היחידה ששרדה ונשארה בחיים: כדי לספר. אחרות היססו, מתוך החשש להיות שם שוב, בתוך הזוועות שחוו. אצל כולן, מעידה המראיינת, הדיבור השתנה לגמרי אם נכחו בשיחה מאזינים נוספים. אז הן התמקדו בסיפורי גבורה והתפארות. רק בארבע עיניים היו מסוגלות לחשוף חולשות, פחדים, כישלונות.

מהספר הבנתי עד כמה התופעה של רוסיות צעירות, נערות למעשה, שנלחמו אז, הייתה שכיחה: "רכבת אחת אחרי השנייה חלפה, ובכולן היו רק בחורות," מספרת אחת המרואיינות, "הן שרו. הן נופפו לנו – חלק עם צעיפים, חלק עם כומתות. התברר: אין מספיק גברים, כולם נהרגו… או נפלו בשבי. אנחנו היינו צריכות למלא את מקומם."

חלק מהסיפורים היו בלתי נסבלים מבחינתי, והזכירו לי את התיאור הלגלגני "יורים ובוכים": אחת הנשים מספרת איך נהגה לנעול את בתה הפעוטה, כבת שנה, לבד בבית, במשך יום שלם, כדי לצאת לקרב. כשנעלה את הדלת "דאגה" אותה אימא להשאיר לתינוקת דייסה ואז – "הייתי חוזרת בערב, והיא אכלה, או לא אכלה. היא הייתה מכוסה כולה בדייסה. היא לא בכתה, רק הביטה בי". איזו זוועה! אני מקווה שלא ציפו ממני שאריע לה על ההקרבה! אלכסייביץ', בניגוד לי, אינה שופטת ואינה מביעה דיעה. רק מצטטת ומדווחת. מביאה דברים בשם אומרם. 

לאמיתו של דבר, בערך באמצע הספר הרגשתי שדי לי. שבעתי זוועות. שבעתי תיאורים בלתי נסבלים. הבנתי: המלחמה היא עניין מכוער מאוד. עוד יותר מכפי שעולה בדעת מי שלא היה שם. או הייתה. והיא לא מתאימה לאף אחד. גם לא לגברים. 

קראתי שהסרט "ג'ירפה" התבסס על משהו מתוך הספר שלפנינו. לא הצלחתי להתמיד בקריאה ולהגיע אל סופו, כך שאינני יודעת אם ההשפעה שלו על הסרט ישירה או שמדובר רק בהשראה שהעניק לו. 

הספר חשוב, אבל תכניו קשים מדי. 

ככל הידוע לי, הוא לא תורגם לעברית. את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי, מהתרגום לאנגלית. כרגיל, קראתי אותו בקינדל. 

כשהוכרז ב-2015 כי פרס נובל לספרות יוענק לסבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית, היו מי שקראו תיגר על ההחלטה, וטענו כי אלכסייביץ' כלל אינה סופרת, אלא עיתונאית. "היא הזוכה הראשונה שספריה נוגעים באנשים חיים", נכתב בניו יורק טיימס. דומה כי חברי ועדת פרס נובל שהעניקו לה את הפרס חזו מראש את ההתנגדות, ובנימוקים להחלטה כתבו כי אלכסייביץ' " פיתחה סוגה ספרותית חדשה".

אכן, ספריה מיוחדים במינם. הם כוללים ריאיונות עם מאות, במצטבר אולי אפילו אלפי, אנשים וכל אחד מהם מוקדש לעניין אחר: שיחות עם נשים שנלחמו במלחמת העולם השנייה, עם ניצולי אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל, עם מי שהשתתפו במלחמת רוסיה באפגניסטן, ואנשים שהיו עדים לקריסתה של ברית המועצות.

הספר שלפנינו, The Last Witnesses, הוא אוסף של עשרות ראיונות עם מי שהיו ילדים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

זהו ספר מצמית.

האפקט המצטבר של כל העדויות, כמו גם יכולתה המופלאה של אלכסייביץ' להעניק לכל אחת מהן כותרת שקודחת חור בלב, ומעל מכל – כישרונה להפיק ממאות אנשים אלמוניים את עוצמות התיאור של מה שעבר עליהם, ולעצור תמיד ברגע הכי מדויק – פשוט מופלאה.

אדם אינו יכול לצאת מהספר הזה בלי להיות שונה ממי שהחל בקריאתו. הסבל המתואר בו, הזוועה של המלחמה שמפורטת לפרטים הקטנים ביותר, כולם מתוך נקודת המבט של מי שהיו ילדים קטנים, לא תתואר במילים אחרות מאלה שמופיעות בספר, כמות שהן. יש לקרוא את כל העדויות הללו כדי להבין.

עלי להודות שניגשתי לקריאה בחשש גדול, אפילו, אפשר להודות, באימה, שהרי מי מסוגל לשאת את המפגש עם סבל של ילדים, בידיעה שמדובר בהתרחשויות שאכן עברו עליהם, שאכן קרו במציאות?

לכאורה אמורה לנחם העובדה שמדובר בילדים ששרדו את הזוועות. הרי רק אלה נשארו כדי לספר. לא פעם עדויות כאלה עלולות לעורר את האשליה שבסך הכול צפוי מעין "סוף טוב" לסיפורים. במיוחד מאחר שאלכסייביץ' קבעה לעצמה שיטת עבודה: כל אחד מהדוברים מוצג תחילה בשמו, ואז בגיל שבו היה באירועים שעליהם יספר, ובמה הוא עוסק כיום. המגוון עצום. מהנדס, פועלת, אגרונום, ציירת, קופאית, עיתונאית, אינספור עיסוקים ומקצועות.

הספר ראה אור לראשונה ב-1985, כך שמי שהיה ילד קטן בשנות ה-40 של המאה ה-20 היה, כשראיינה אותם, בשנות החמישים לחייו, פחות או יותר: כלומר – בחלקם הגדול היו אנשים שעדיין עבדו ויצרו.

רבים מהם מספרים על הצלקת שהותירו בחייהם הזוועות שחוו. הם אמנם שרדו, אבל בעצם אינם מתפקדים כיאות במישורים שונים של חייהם. אני אדם קר, מעידה אחת. לא נישאתי ולא הולדתי ילדים, מספר אחר, שמתאר את ההתאכזרות שלא תיאמן של גרמנים צעירים שהיה עד לה, את האימה שחש מאז מפני גברים צעירים ושממנה נבע החשש שמא ייוולדו לו בנים, "גברים צעירים".

לא רק הזוועות הקיצוניות מחרידות את הנפש. גם תיאורים כמו זה של הילד שראה את הגרמני המת הראשון: "האיש נראה ישן. הוא אפילו לא שכב, אלא ישב מכורבל, ראשו נשען על כתפו. לא ידעתי: אני אמור לשנוא אותו או לחוס עליו? הוא האויב". או: סיפורו של ילד שביתו הוצת, וכל מה שהצליחו להציל ממנו היה גוש מלח שהונח תמיד על האח. "אספנו בזהירות את המלח, וגם את החימר שבתוכו הוא התערבב. זה כל מה שנשאר מהבית שלנו." או הילד שמתאר כיצד טווחו הגרמנים להנאתם על דלי שהיה צבוע בלבן, כי מרחוק סברו שמדובר בדגל לבן שהונף כדי להביע כניעה. או התיאור של פליטה יתומה שבכתה לאורך כל יום הלימודים אחרי שהילדים הקניטו אותה מתוך קנאה: כשקיבלה מעיל חדש אמרה אחת הילדות, ששני הוריה נותרו בחיים אבל היו עניים מאוד: "יש ילדים שמקבלים הכול…" או הילד שמספר כי קינא בחרקים, כי הם יכלו להיכנס לתוך חורים קטנים בקירות ולהסתתר שם בזמן ההפגזות. או הילדה שמספרת שלאורך כל המלחמה אימא שלה לא חייכה אפילו פעם אחת. או זאת שרק אחרי עשרים וחמש שנים גילתה מה שמה האמיתי, שכן ניצלה כשהייתה פעוטה. או הילדה שמספרת איך קברו את סבתה שנרצחה בדירתה, "הסבתא העליזה והחכמה שלנו, שכל כך אהבה מוזיקה גרמנית וספרות גרמנית." או הפחד מפני טרקטורים שמתאר ילד שבגר, פחד שחש גם שנים רבות אחרי המלחמה, כי ידע שהם יוצרו מהמתכת שהותכה מטנקים, והוא היה עד למוות שהמתכת הזאת המטירה.

אנחנו רגילים לקרוא עדויות של ניצולי שואה. סבלם של הילדים הלא-יהודים, המתואר כאן בפרטי פרטים, מחריד. תיאורי הרעב המזוויעים. הרציחות. הילדים שהיו עדים וקורבנות להתאכזרות שלא תיאמן. דוגמה אחת קטנה: יותר מעד אחד סיפר כיצד נהגו הגרמנים ליטול מילדים דם לטובת הלוחמים שלהם, עד שגרמו למותם של הקטנים, כי האמינו שדם של פעוטות יזרז את החלמתם של החיילים. או דוגמה אחרת: הילדים ששימשו מגלי מוקשים חיים.

"אנחנו חיים בסביבה שמתאפיינת בבנליות. רוב האנשים מסתפקים בכך. אבל איך חודרים פנימה? איך מסירים את הציפוי הזה, של הבנליות? יש להביא את בני האדם לכך שיעמיקו לתוך עצמם", אמרה סבטלנה אלכסייביץ' בראיון שהעניקה למאשה גסן, עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית. אכן, אחת מחברות הוועדה של פרס נובל תיארה את כתיבתה של אלכסייביץ' "היסטוריה של רגשות – היסטוריה של הנפש, אם תרצו".

"נראה היה לי שאני מבין יותר מהמבוגרים, כי לא בכיתי, והם כן," מספר וסיה חרבנסקי, שהיה בן ארבע, ובזמן שהתראיין עבד כאדריכל, והוסיף, "אני אדם בלי ילדות. במקום ילדות הייתה לי מלחמה."

"אני לא מסוגלת להיות ממש מאושרת. לגמרי מאושרת. אף פעם זה לא מצליח. אני פוחדת מאושר," מספרת תמרה פרחימוביץ', אז בת שבע, היום מזכירה-כתבנית.

"איך הן הצליחו אחרי המלחמה לשמור על הלב?" תוהה ליליה מלניקובה, אז בת שבע, היום מורה, כשהיא מספרת על טוב לבן של המטפלות בבית היתומים שאליו נקלעה.

"מה נשאר לי מהמלחמה? אני לא מבינה מה פירוש הביטוי 'אנשים זרים', כי אחי ואני גדלנו בין זרים. זרים הצילו אותנו. אבל איזה מין זרים הם היו? כל אדם שייך לעצמו. אני חיה בהרגשה הזאת, אם כי לעתים קרובות אני מתאכזבת. בימי שלום החיים שונים", מספרת ליזה שנטו, אז בת שש, היום טבחית.

"אספר לך, שמא את לא יודעת: מי שהיו ילדים בזמן המלחמה מתו לפני האבות שלהם שנלחמו בחזית. לפני החיילים… לפניהם," מספר דוד גולדברג, אז בן ארבע עשרה, כיום מוזיקאי.

"עשרות שנים חלפו ואני עדיין תוהה: אני חי?" אמר וסיה ביאקצ'ב, אז בן שתים עשרה, כיום מורה לעבודת כפיים.

"עברו שנים… קראתי כל כך הרבה ספרים. אבל אני לא יודעת על המלחמה יותר מאשר ידעתי כשהייתי ילדה," אומרת נדיה גורבצ'בה, אז בת שבע, כיום עובדת בטלוויזיה.

"אוווו! אילו ידעו אנשים מה צפוי להם, הם לא היו מחזיקים מעמד עד הבוקר," אומרת זויה מז'רובה, אז בת שבע, כיום עובדת בדואר.

"כל כך הרבה פעמים מתחתי בד. רציתי לצייר את זה… אבל משהו אחר יצא: עצים, דשא", מספר ליאוניד שקינקו, אז בן שתים עשרה, כיום צייר.

"אני לא יודע לבכות. בכיתי רק פעם אחת במשך כל המלחמה," מספר אדוארד וולושירוב, אז בן אחת עשרה, כיום עובד בטלוויזיה.

"אם משהו נשאר, הוא רק בזיכרון שלנו," אומרת לינה פריחודקוב, אז בת ארבע, כיום פועלת.

גדולתה של הסופרת בכך שתיעדה את הדברים, כך שאינם מצויים עוד רק בזיכרון האישי, אלא נהפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי.

בכוונתי לקרוא גם את ספרה של אלכסייביץ' העוסק בעדויותיהן של נשים באותה מלחמה.

ככל הידוע לי, הספר שלפנינו לא תורגם לעברית. הנה קישור ישיר אליו בקינדל אמזון:

• מי שפסיבי מאפשר לזולת להחליט למענו. מי שאגרסיבי מחליט למען זולתו. מי שאסרטיבי מחליט למען עצמו. ובוטח שדי בכך. שדי לו בעצמו. 
• הגדרה נכונה לקורבנות היא – אדם ששמתמקד במה שנמצא מחוץ לעצמו: כשאדם מביט החוצה כדי להאשים מישהו על נסיבות חייו, או כדי לקבוע מה מטרותיו בחיים, מה גורלו, או מה ערכו.
• אולי החלמה איננה כרוכה במחיקה של הצלקת, או אפילו ביצירתה. פירושה של החלמה הוא להוקיר את הפצע.
• הזמן אינו מרפא. הריפוי בא מתוך מה שהאדם עושה עם הזמן. ריפוי מתאפשר כשהאדם בוחר לקבל על עצמו אחריות. כשאנחנו בוחרים להסתכן, ולבסוף – כשאנחנו בוחרים לשחרר את הפצע, להיפרד מהעבר או מהיגון.
• הרי ההוכחה לכך ששתים עשרה שנות שלטון הרייך של היטלר לא עקרו את הטוב מלבותיהם של בני אדם.
• אפשר לחלק את בני האדם בשתי דרכים: אלה ששרדו ואלה שלא. האחרונים אינם כאן ולא יוכלו לספר לנו את סיפורם.
• האירוניה הטמונה בחירות היא שהיא מקשה יותר למצוא תקווה ויעד בחיים. האם עלי להשלים עם הידיעה שכל גבר שאנשא לו לא יכיר את הורי?
• רק מקץ שנים התחוור לי שבריחה מהכאב אינה משככת אותו. היא רק מחמירה אותו.
• לא זכיתי לבחור! הדממה שבתוכי זועמת. היטלר ומנגלה בחרו בשבילי. לי לא הייתה זכות לבחור!
• אני זוכרת היטב איך אבי שמע את המוזיקה שניגנו על הפלטפורמה [באושוויץ] ואמר – המקום הזה לא יכול להיות רע.
• את הכול אפשר לגזול מאדם, חוץ מדבר אחד: החירות לבחור איך להגיב בכל אחת מהנסיבות.

קישור לטור העוסק בספר.

(הציטוטים בתרגומי).

מסקנתו המפורשת של ההיסטוריון ריצ'רד אוברי בספרו 1939– הספירה לאחור לקראת המלחמה היא שמלחמת העולם השנייה "לא פרצה כדי להציל את פולין מכיבוש אכזרי, אלא כדי להציל את בריטניה וצרפת מסכנותיו של עולם מתפורר".

כדי להוכיח את מסקנתו, משחזר אוברי את המהלכים המדיניים שהתרחשו ממש בימי השלום האחרונים באירופה ומנתח את העמדות הפסיכולוגיות והפוליטיות של מי שניהלו את העניינים: משא ומתן מדומה או אמיתי שכשל, ניסיונות נואשים לשכנע את הצדדים לפעול כך או אחרת, תהיות לגבי מניעים, הלכי רוח וטעויות גורליות.

אוברי מראה איך תקלות קטנות – מכונית שנתקעה בדרך בשעה שנסע בה שליח ובידו תשובה חשובה מראש מדינה אחד לאחר – יכלו לכאורה, כך לפחות הוא קובע, לחרוץ גורלות.

אחד הטיעונים המרכזיים שלו די מוכר: כל אחד מהצדדים התחפר בעמדותיו וטעה לגמרי בהבנת הצד האחר. כך למשל ככל שהאנגלים הגבירו את מאמציהם להגיע לפשרה ולהסדר של שלום מתוך הסכמה הדדית, כך גברה הוודאות של היטלר שהם נרפים, ושאין סיכוי שיצאו למלחמה נגדו כדי למנוע את כיבוש פולין. אפילו אחרי שצבאו כבר פלש לתוך פולין, המשיכו האנגלים לשכנע אותו לסגת, לחזור על עקבותיו, ולהגיע להסכם.

צ'מברלין מואשם תמיד במדיניותו הפייסנית מדי. אוברי דווקא מתייצב להגנתו ומשתדל להראות שצ'מברלין ידע גם לאיים, אלא שהיטלר לא התייחס לאיומים הללו בכובד ראש ולא האמין להם.

למרבה הפליאה, אוברי אינו מהסס להאשים את הקורבן: "בשל סירובה חסר הפשרות של פולין לעשות ויתור כלשהו לשכנתה החזקה גרמניה, נעשתה המלחמה כמעט ודאית". אכן, פולין לא הייתה מוכנה לוותר לגרמניה על עיר הנמל דנציג: הוא מספר על דו"חות מודיעין "שהגיעו לבריטניה מפולין והצביעו על נוקשות גוברת בעמדתם של הפולנים", ואפילו הוסיף בנימה לא מוסתרת של ביקורת, שפולין הייתה "נחושה להגן על עצמאותה"…!

"מי בעצם רצה במלחמה ב-1939?" שואל אוברי ומשיב: "רוב תושבי אירופה בוודאי לא רצו בה", ולדעתו גם היטלר לא העלה בדעתו שהמהלכים שעשה יובילו למלחמת עולם. היטלר, לפי אוברי, היה בטוח שמדובר בהתנגשות מקומית בלבד. המלחמה יכלה להימנע אילו התחרט היטלר וחזר בו, או אילו הבינו הפולנים שאין לצבאם שום סיכוי לגבור על הגרמנים, או אילו נמנעו הבריטים והצרפתים מהתערבות ונתנו לגרמנים "חופש פעולה במזרח אירופה".

והוא מדגיש: "המלחמה שפרצה בסופו של דבר נכפתה על כל הצדדים מכורח החלטות שנעשו תחת לחץ כבד או בידיעה שאירופה עלולה לשוב ולשקוע במלחמה שרבים חששו שפירושה יהיה קץ התרבות האירופית." עוד הוא מוסיף: "בסופו של דבר הוטל פתרון המשבר על כתפיהם של קומץ אישים, שנאלצו, בין מרצון ובין מאונס, להיות שחקנים בדרמה שנגעה בעצם חייהם של מיליוני בני אדם מן השורה באירופה".

אי אפשר שלא להסכים עם המסקנה שלפיה מעט אנשים, בהחלטותיהם ובמעשיהם, קבעו את גורלם של מאות מיליונים. אכן, כך בדיוק היה. אבל אי אפשר להסכים עם האמירה המובלעת בחלק הראשון של דבריו, שלפיה מוטב היה אילו נכנעה פולין מלכתחילה, אילו לא התחייבו בריטניה וצרפת להגן עליה (בהסכם דובר על הגנה הדדית, אבל היה ברור לכול שפולין היא הצד החלש שנזקק לעזרה).

אני תוהה: האם באמת מוטב היה לאפשר להיטלר לקחת לעצמו לא רק את צ'כובסלובקיה, אלא גם את פולין? לוותר לו בכל פעם שהיה מגיע למסקנה שזכותו המלאה לנכס לעצמו עוד ארצות? ובאותה הזדמנות – לממש את תוכנית הפתרון הסופי שהגה, ולהכחיד את יהדות אירופה, ובהמשך כנראה שגם את זאת של שאר העולם, כאוות נפשו?

אוברי לועג להסברים שלפיהם מדינות המערב נחלצו לעזרתה של פולין  בשל הערכים שדגלו בהם. קודם כול, הוא מזכיר לנו שאותן מדינות לא בדיוק יישמו את עקרונות הצדק והמוסר בתחומי אימפריות שכבשו לעצמן (ובכך הוא בהחלט צודק, כפי שאפשר לקרוא בספר השמידו את כל הפראים מאת סוון לינדקוויסט), והוא מוסיף באירוניה ש"אף על פי כן שתיהן [בריטניה וצרפת] ראו בעצמן שומרות מטעם עצמן של העולם המערבי". עוד הוא כותב כי בריטניה חשה שעליה "למלא את תפקיד 'הנציב המוסרי העליון'" של העולם.

כאמור, אוברי גם מתכחש לעצם התפיסה כאילו בריטניה וצרפת נחלצו באמת לעזרתה של פולין, ודן לכף חובה את "האיבה לפשיזם ולמיליטריזם" ואת "הדמוניזציה של היטלר", שבעטיין תבעו ההמונים ממנהיגיהם לצאת למלחמה.

עלי להודות שההיגד הזה, "הדמוניזציה של היטלר" המם אותי. קשה להאמין שמתפתחת בימינו (האומנם?) תפיסת עולם "מדעית" של היסטוריון חשוב, שעל פיה נעשתה להיטלר "דמוניזציה", ושהנחישות העממית באנגליה ובצרפת לצאת נגדו הייתה שגויה.

זהו כמובן ביטוי לפציפיזם צרוף שאפשר אולי להזדהות אתו כשחושבים על כל המיליונים שנהרגו ונרצחו (שלא לדבר על מיליוני הפליטים והפצועים, היתומים והאלמנות) במהלך מלחמת העולם האיומה שהיטלר כפה על העולם, אפילו אם, לפי ההסבר המקל של אוברי, לא התכוון לה מתכתחילה.

לא הייתה, כמובן שום "דמוניזציה" של היטלר. אין בשפה מילים כדי לתאר את הרשע שהנבל ההוא הציף בו את העולם. (כדאי, בהקשר זה, לקרוא את הספר המאלף היטלר, מסע אל שורשי הרשע, מאת רון רוזנבאום).

כמובן שאסור היה לוותר לו, וכנראה שום כוח לא היה יכול למנוע את מה שקרה בשל תוקפנותו והרסנותו. העולם היה חייב לבלום את היטלר. וכן, בריטניה וצרפת היו בלי ספק רחוקות מלהיות כלילות שלמות, אבל את היטלר ואת רצחנותו לא הייתה להן ברירה אלא לעצור.

המחיר היה קשה מנשוא, על כך אין עוררין. אבל קשה לקחת ברצינות את מי שמדבר על ה"דמוניזציה של היטלר".

ההיסטוריונית מרגרט אנדרסון הבינה שכדי למשוך סטודנטים אל הקורס שלה באוניברסיטת ברקלי, עליה לשנות את שמו. הוא נקרא במקור "הגרמניות, 1918-1700". הסטודנטים לא הגיעו. אחרי ששינתה את שמו של הקורס ל"עלייתו ונפילתו של הרייך השני", נסק הרישום פי ארבעה, כך העידה. המילה "רייך" סקרנה אותם, מן הסתם. "הנאציזם הוא [אם כן] עדיין מה שמושך סטודנטים ללמוד היסטוריה גרמנית".  

מסתבר שחקר הנאציזם ושלל היבטיו מעורר עניין רב. ההיסטוריון הישראלי בעז נוימן ניגש אל הנושא בספר שלפנינו באופן שונה ומחדש. הנחת היסוד שעליה התבסס היא שהמחקר עצמו ראוי לתשומת לב ולהסתכלות מחקרית. בכל אחד מהפרקים ערך נוימן סינתזה של רעיונות שונים, שנוגעים בהיבט כלשהו של חקר הנאציזם. הנה שמות של כמה מהפרקים, המעידים על תוכנם: "הומו או זונה – מה גרוע יותר להיות בגרמניה הנאצית?"; "נאציזם ואסלאמיזם – הילכו שניים יחדיו?"; "נאציזם ושפה". אלה רק כמה משמות הפרקים, שתכניהם מעוררים מחשבות. בעקבות הסינתזה מגיע לעתים נוימן למסקנות משלו, ולעתים הוא משאיר שאלות פתוחות. בכל מקרה, התוצאה מרתקת!

הרעיון שאתו פותח נוימן את הספר הוא שבתקופה האחרונה חל שינוי בחקר הנאציזם והשואה. חוקרים רבים בני זמננו אינם ניגשים עוד למשימה בדחילו ורחימו, שמא שאלת המחקר שלהם תפגע בקודש הקודשים. בעבר, הוא טוען, "דין חקר הנאציזם לא היה כדין חקר תופעות היסטוריות אחרות", שכן הוא "נתפס על פי רוב כתופעה היסטורית יוצאת דופן". דור ההיסטוריונים הנוכחי "הוא כבר 'נכד' ולעתים אף 'נין' של דור ההיסטוריונים הראשון", ולכן כיום כל שאלה נתפסת כלגיטימית, למעט הכחשת השואה.   

ומסתבר שאפשר לחקור את התקופה מזוויות חדשות ומעניינות מאוד. הנה למשל מחקרו המפתיע של רויאל נץ (את כתיבתו הכרתי רק מהספר מקום הטעם, שאינו עוסק בהיסטוריה אלא בשירה) גדר תיל: אקולוגיה של מודרניות, שתורם לדיון בפרק הנושא את השם "האם הנאצים היו ירוקים, ואם כן, מה זה משנה?" המסקנה של הפרק היא כמובן שהנאצים לא היו "ירוקים", ולא רק מכיוון שהשימוש במילה אינו נכון, כי המושג עדיין לא היה קיים בשליש הראשון של המאה ה-20. במחקרו רויאל נץ "מזהה שלושה שלבים היסטוריים בהתפתחות האקולוגיה המודרנית המבוססת על גדר תיל": שלב "ההתרחבות", כלומר – הקולוניזציה של הלבנים באמריקה הצפונית; שלב ה"עימות", שבו שימשה גדר התיל כאמצעי הגנה מלחמתי (בעיקר במלחמת העולם הראשונה); ושלב ה"הכלה", כשגדר התיל שימשה לכליאת בני אדם. מי היה מאמין שדבר כמו גדר תיל יכול לתרום כך להבנה של תהליכים היסטוריים! 

לאורך הספר מעלה נוימן שאלות כבדות משקל. למשל, האם "השואה" הייתה תופעה חד פעמית ויוצאת דופן, או שהיא נמצאת על הרצף של מקרי ג'נוסיד שהתחילו למעשה בקולוניאליזם הלבן באפריקה? (על כך אפשר לקרוא גם בספרו המרתק של סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים). מדוע היה היטלר בטוח שהאנגלים יבינו אותו ויזדהו עם שאיפתו ליצור קולוניה גרמנית במזרח אירופה? האם אפשר לראות בנאציזם דת פוליטית? מה היה הקשר שלו עם הנצרות? האם אפשר להשוות בין מה שקרה ליהודים בגרמניה לבין מה שמתחולל בישראל "בעיקר בנוגע לערבים ו/או הפלסטינים ו/או הפליטים מאפריקה"? מדוע דווקא ברוסיה ובצרפת אין פריחה של יצירות שבהן מנסים לפנטז "מה היה קורה אילו" (היטלר ניצח, הובס אך נשאר בחיים, וכדומה)? מי טען שמלחמת העולם השנייה לא הייתה אלא קונספירציה יהודית שמאחוריה הסתתרו הציונים? מה המאפיינים של ג'נוסייד? האם ייתכן ג'נוסייד בלי רצח? (התשובה המפתיעה היא שכן, כי אחת ההגדרות של ג'נוסייד, על פי ה"אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם" של האו"ם מ-1948, היא "כפיית אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקרב הקבוצה", וכן "העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך של כפייה." לפיכך "האבוריג'ינים באוסטרליה עברו ג'נוסייד גם אם לא נרצחו", בשל "תהליך ההעברה הכפוי – או בפשטות החטיפה – של לפחות עשרות אלפי ילדים אבוריג'ינים ממשפחותיהם למשפחות אוסטרליות לבנות".)

אחד הפרקים המזעזעים במיוחד, "נאציזם בין מין למיניות", עוסק בין השאר בדילמה שנתקלו בה הנאצים, ש"נאלצו" לקבוע "מיהו בכלל יהודי וזאת לצורך בירור השאלה אם התקיימו יחסי מין [אסורים!] בין 'יהודי' למי שאינו יהודי". אכן, הייתה הגדרה בחוק שקבעה מיהו יהודי, אבל היא הייתה נתונה לוויכוחים ולפרשנויות. אפילו יוזף מנגלה, כך כותב נוימן, שהופיע בבתי משפט כעד מומחה, התקשה להגיע למסקנות חד משמעיות בדבר יהדותו של החשוד או החשודה בפשע. "לא אחת הם נאלצו לחקור קרובי משפחה, שכנים ומכרים", מסביר נוימן. על הדעת עולה כמובן ההשוואה (האסורה לכאורה, לא כן?) עם החקירות שנערכות ברבנות כדי לוודא ששני בני זוג שמבקשים להינשא "כדת משה וישראל" הם יהודים אמיתיים. שלא לדבר על השכלול החדש, מה שמכונה "פריצת דרך הלכתית": בדיקות דנ"א כדי להוכיח את יהדותם של הנבדקים.

מחבר הספר, ד"ר בעז נוימן, שלימד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, הלך לעולמו ב-2015, והוא רק בן 44. הספר שלפנינו ראה אור לאחר מותו. כתמיד, צר על חיים צעירים שנגדעו באבם, ואי אפשר שלא להצטער גם על לכתו מאתנו בטרם עת. ולתהות אילו מחקרים מרתקים נוספים היה יכול לערוך.

לפני חודשים אחדים מלאו מאה שנה לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. ב-11 בנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר, נחתמו הסכמי שביתת הנשק האחרונים בין נציגי גרמניה לנציגי מדינות ההסכמה, וכל הפעולות המלחמתיות נפסקו.

כניעתה של גרמניה סימנה אמנם את קצה של הקיסרות, אבל לא הבטיחה, כידוע, את קץ המלחמות, אם כי אותה מלחמה, שנמשכה ארבע שנים, כונתה בתחילתה, בתמימות מפחידה, "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". רק 21 שנים חלפו לפני שפרצה מלחמת העולם הנוספת, זאת שכונתה לימים "השנייה".

כמעט דורות שלמים של גברים צעירים נמחו מעל פני האדמה. על פי האומדן המשוער, במלחמת העולם הראשונה נספו כעשרה מיליון לוחמים וכשבעה מיליון אזרחים. באותה מלחמה נפצעו כ-21 מיליון ו-7.7 מיליון איש נשבו או נעלמו. (לעומת יותר מ-60 מיליון שנהרגו במלחמת העולם השנייה, בהם כ-50 מיליון או יותר אזרחים, כולל בין 13 ל-20 מיליון אזרחים שמתו במהלכה ממחלות או מרעב).

אחד מהרוגי מלחמת העולם הראשונה היה משורר אנגלי צעיר, וילפרד אואן, רק בן 25 במותו.

במהלך המלחמה לקה אואן בהלם קרב ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי באדינבורו, שם פגש משורר מוכר אחר, זיגפריד ששון והתיידד אתו. לפני שאובחן ואושפז שלח אואן לאמו מכתבים שבהם תיאר את מוראות המלחמה. את הקור המקפיא, את רגליו המדממות, את הצעדות האינסופיות בשוחות ובבוץ הטובעני, את החיילים שנפצעו או נהרגו לצדו. פעם אחת אושפז בשל זעזוע מוח, לאחר שנפל לתוך בור שפער פגז, בשעה שחיפש בחשכה אחר חייל שהתמוטט מרוב תשישות. הקור היה קיצוני, אואן ואנשיו נאלצו לשהות ימים ארוכים בשלג, בלי מחסה, מורעבים, בבגדים קפואים. "כבר 12 יום שלא שטפתי את הפנים ולא חלצתי את המגפיים, וגם לא ממש ישנתי. 12  יום שאנחנו שוכבים בתוך בורות וכל רגע עלול פגז לחסל אותנו", כתב באחד המכתבים.

אואן כתב גם שירים. את אחד מהם "משל הזקן והצעיר",  תרגם דן צלקה (מתוך ספרו  כל המסות).

וְאַבְרָהָם הִשְׁכִּים בַּבּקֶר, בָּקַע עֲצֵי עוֹלָה וְקָם
וַיֵּלֶךְ, וּבְיָדוֹ הָאֵשׁ וְגַם הַמַאֲכֶלֶת.
וּבְעוֹדָם הוֹלְכִים, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, בַּדֶּרֶךְ,
פָּתַח יִצְחָק הַבֵּן הַבְּכוֹר לֵאמֹר: אָבִי,
הַבֵּט וּרְאֶה, הַכֹּל עָרוּךְ, הָאֵשׁ, הַבַּרְזֶל, הַלַּהַב,
אֲבָל הַשֶׂה בִּשְׁבִיל הָעוֹלָה אַיִהוּ?
אָז אַבְרָהָם כָּפַת אֶת הַצָעִיר בִּרְצוּעוֹת־חַגור
כָּרָה שׁוּחוֹת שָׁם וְשָׁפַךְ תִּלִים,
וְאָז שָׁלַח יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ.
אַךְ־הָהּ! קָרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם וְסָח:
לַנַּעַר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ,
אַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. הִִסְְתַַּּכֵֵּּל, הִנֵּה
כָּאן אַיִל, בְּקַרְנָיו אָחוּז בַּסְבַךְ,
קוּם,  הַעֲלֶה עוֹלָה תַּחְתָּיו אֶת אֵיל־הַגַאֲוָה.
אַךְ הַזָקֵן מֶאֵן לִשְׁמעַ, וְשָׁחַט אֶת־בְּנוֹ,  –
וּמַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה, אִישׁ לְאִישׁ.

אואן משתמש בסיפור העקידה הידוע, מספר בראשית. אברהם מוביל את בנו כשה לעולה. כמו בסיפור המקראי, הילד, או הנער, תוהה ושואל בתמימות היכן הוא הקורבן הצפוי שאותו ישחטו בעוד רגע ביחד. אברהם אינו משיב. רק כורה שוחות – כמו שנאלצים לעשות החיילים הלוחמים בחזית – וכופת את בנו "בִּרְצוּעוֹת־חַגור". בסיפור המקראי העקידה אינה יוצאת לפועל. המלאך עוצר בעד אברהם ומציג בפניו את האייל, הקורבן החלופי. בסיפור המקראי נבחנת מסירותו של האב, עוצמת אמונתו הדתית, נכונותו להקריב. "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" (בראשית, כ"ב, פסוק 2), מצווה עליו האל, והוא מציית, גם כשהאל פוקד עליו לחדול. בשיר זה לא קורה. בשיר אברהם "מֶאֵן לִשְׁמעַ". לרגע אינו מהסס, אינו נעצר אפילו כדי להרהר, וממשיך ב"משימה" שהחליט עליה, כך מסתבר, על דעת עצמו, ושוחט את בנו. ההקבלה אל מציאות חייו של וילפרד אואן ושל בני דורו ברורה לגמרי: הבן הוא דור הצעירים, "מַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה", החיילים שהועלו כשיות לעולה על מזבח המלחמה שדור המבוגרים מהם פתח בה.

וילפרד אואן היה, כאמור, אחד מהם. אחרי שהחלים, נשלח שוב לחזית. בתחילת נובמבר 1918, שבוע לפני תום המלחמה, הוא נהרג בחזית בצרפת.

הקיץ של שנת 1939 היה אחד החמים והיבשים ביותר שזכרו באירופה. גם בוורשה צהלו הרוחות. המסעדות והפארקים מלאו בחוגגים שאכלו גלידה ורכבו על גלגל הענק בגן קרשינסקי. השמש של חודש אוגוסט יקדה על איכרות שלבשו חצאיות מכווצות ועטו מטפחות ראש צבעוניות בשעה שהתהלכו בשדות וליקטו את אגודות הקמה שהגברים קצרו.

הצהרות לוחמניות נשמעו אמנם מגרמניה, ורק לפני כמה חודשים פלש צבאו של היטלר לצ'כוסלובקיה וכבש אותה, אבל ביטחונם של הפולנים לא התערער. הם הכינו את צבאם שיגן על פולין מפני כל רע. ב-25 באוגוסט של שנת 1939, תחת שמים תכולים להפליא, ניצבו איכרים פולנים בסמוך לגבול עם גרמניה והכינו את סוסיהם. קציני הצבא שהגיעו רתמו אותם אל תותחים ועגלות, שיסיעו את אנשי המילואים. גם חיל הפרשים הפולני התכונן לקרב. הכול היו סמוכים ובטוחים שבתוך ימים אחדים יביסו את הגרמנים, אם אלה יעזו בכלל לתקוף.

ראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברליין, שבמכתביו לאחיותיו כינה את היטלר "חולה נפש, מטורף," אמר עליו בפומבי שהוא "ג'ורג' וושינגטון של גרמניה", "מנהיג דגול ונפלא. אדם שיודע לתכנן ולבצע. המושיע של גרמניה." צ'מברליין סבר שאנגליה צריכה להתרחק מהעימות. מה פתאום שהאנגלים יתערבו בסכסוך בין עמים שהם בקושי מכירים? הוא אמר.

אבל אין מה לדאוג, אמרו לעצמם הפולנים השאננים. הרי גרמניה חלשה, והיטלר רמאי ורק מבלף. פולין חזקה, מאוחדת, מוכנה. הם זכרו והזכירו זה לזה את הקרב המפורסם משנת 1410, שבו ניצחו הפולנים והליטאים את הצבאות הטבטונים. אמנם חפרו שוחות, אבל לא פחדו. השמים היו כחולים, בלי אף ענן.

השכם בבוקר ב-1 בספטמבר, היום הראשון של שנת הלימודים החדשה, רעמו האזעקות בערי פולין. הגלים הראשונים של המתקפה האווירית החלו. מלחמת העולם השנייה פרצה.

המשורר האנגלי ו"ה אודן חי באותה עת הרחק משם, בארצות הברית. כששמע על הפלישה כתב את שירו הנודע "1 בספטמבר, 1939", כאן בתרגומי:

אֲנִי יוֹשֵׁב בְּאֶחָד הַבָּרִים
בִּרְחוֹב חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם,
מְהֻסָּס וְחוֹשֵׁשׁ
בְּשֶׁל שְׁלַל הַתִּקְווֹת הַמִּתְבַּדּוֹת,
בֶּעָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת:
גַּלִּים שֶׁל חֵמָה וְשֶׁל פַּחַד
דוֹאִים מֵעַל הָאֲדָמוֹת
הָאֲפֵלוֹת, הַבּוֹהֲקוֹת, שֶׁל הָעוֹלָם,
וְאָנוּ שְׁקוּעִים רַק בְּחַיֵּינוּ,
צַחֲנַת הַמָּוֶת הָאָסוּר בְּדִבּוּר
פּוֹגַעַת בַּלַּיְלָה שֶׁל חֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר.

מֶחְקָר מַדָּעִי מְדֻיָּק יָכוֹל
לַחְשֹׂף אֶת הַפְּגִיעוֹת,
מֵאָז יָמָיו שֶׁל מַרְטִין לוּתֶר עַד עַתָּה:
אֶת כֹּל מָה שֶׁהִטְרִיף אֶת הַתַּרְבּוּת,
הוּא יְגַלֶּה אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּלִינְץ,
אֶת אוֹתוֹ דִּמּוּי רַב מְמַדִּים
שֶׁיָּצַר אֶת הָאֵל הַמְּטֹרָף:
אֲנִי וְהַצִּבּוּר יוֹדְעִים
אֶת מָה שֶׁלּוֹמְדִים תַּלְמִידִים:
קָרְבָּנוֹת שֶׁל רֹעַ
מְשִׁיבִים בְּרֹעַ.

תוּקִידִידֶס הַגּוֹלֶה יָדַע
אֶת כֹּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר בִּנְאוּם
עַל אוֹדוֹת הַדֶּמוֹקְרַטְיָה,
וְעַל מָה שֶׁרוֹדָנִים מְעוֹלְלִים,
עַל הַשְּׁטֻיּוֹת הַמְּיֻשָּׁנוֹת שֶׁהֵם אוֹמְרִים
לְקֶבֶר אָדִישׁ;
אֶת כֹּל אֵלֶּה הוּא נִתֵּחַ בְּסִפְרוֹ,
עִדָּן הַהַשְׂכָּלָה סֻלַּק,
הַכְּאֵב הַמֻּרְגָּל,
נִהוּל פָּגוּם וְיָגוֹן,
אֶת כֹּל אֵלֶּה עָלֵינוּ שוּב לָשֵׂאת.

אֶל הָאֲוִיר הַמָּתוּן,
שֶׁמִּתְנַשְּׂאִים בּוֹ גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים עִוְּרִים
הַמְּנַצְּלִים אֶת מְלוֹא גָּבְהָם
כְּדֵי לְהַכְרִיז עַד כַּמָּה רַב
כּוֹחָם הַמְּשֻׁתָּף שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם,
מַזְרִימָה כֹּל שָׂפָה לַשָּׁוְא
אֲמַתְלוֹת שֶׁמִּתְחָרוֹת זוֹ בְּזוֹ:
אֲבָל מִי יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם לְאוֹרֵךְ זְמַן
בְּתוֹךְ חֲלוֹם הָלוּם אֹשֶׁר;
מִתּוֹךְ הַמַּרְאוֹת נוֹעֲצִים אֶת מַבָּטָם
הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם,
וְהָעָוֶל הַבֵּינְלְאֻמִּי.

לְאוֹרֵךְ הַמַּחְסוֹם פָּנִים נֶאֱחָזִים
בְּתוֹךְ יוֹמָם הָרָגִיל:
אָסוּר לָאוֹרוֹת לִכְבּוֹת,
הַמּוּזִיקָה חַיֶּבֶת לְהִתְנַגֵּן,
כֹּל הַמֻּסְכָּמוֹת זוֹמְמוֹת
לְהַסְדִּיר אֶת הַמִּבְצָר
כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה כְּמוֹ בַּיִת,
שֶׁמָּא נַבְחִין לְאָן נִקְלַעְנוּ,
אֲבוּדִים בְּיַעַר מְכֻשָּׁף,
יְלָדִים מְבֹהָלִים בַּלַּיְלָה,
שֶׁלֹא הָיוּ מֵעוֹלָם מְחֻנָּכִים אוֹ שְׂמֵחִים.

תְּרוּעוֹת הַמִּלְחָמָה הַנְּפוּחוֹת,
שֶׁמַּשְׁמִיעִים אֲנָשִׁים כֹּה חֲשׁוּבִים,
אֵינָן בּוֹטוֹת בַּמִּדָּה הָרְצוּיָה:
מָה שֶׁנִיזִ'ינְסְקִי הַמֻּפְרָע
כָּתַב עַל דִיאָגֶלֶב
נָכוֹן לְכֹל לֵב אֱנוֹשִׁי שָׁפוּי;
כִּי הַטָּעוּת הַמּוּלֶדֶת בְּגוּפוֹ
שֶׁל כֹּל גֶּבֶר, בְּגוּפָהּ שֶׁל כֹּל אִשָּׁה,
כְּמֵהָה אֵל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
לֹא לְאַהֲבָה כְּלַל-אֱנוֹשִׁית,
אֶלָּא לְאַהֲבָה אִישִׁית.

כֹּל בֹּקֶר הַנּוֹסְעִים מְגִיחִים
מִתּוֹךְ חֶשְׁכַת יוֹמָם הַשַּׁמְרָנִית
אֵל חַיֵּי הַמּוּסָר,
שָׁבִים וּמַשְׁמִיעִים אֶת הַשְּׁבוּעָה,
"אֶהְיֶה נֶאֱמָן לְאִשְׁתִּי,
אֶשְׁקַע וְאֶתְמַקֵּד עוֹד יוֹתֵר בָּעֲבוֹדָה,"
וְשַׁלִּיטִים חַסְרֵי אוֹנִים מְקִיצִים
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ בְּמִשְׂחָקָם הַכָּפוּי:
מִי יָכוֹל לְשַׁחְרֵר אוֹתָם עַכְשָׁו,
מִי יָכוֹל לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ אֵל הַחֵרְשִׁים,
מִי יָכוֹל לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים?

לִי יֵשׁ רַק קוֹל
שֶׁיָכוֹל לְפָרֵק אֶת הַשֶּׁקֶר,
אֶת הַשֶּׁקֶר הָרוֹמַנְטִי הַנִּסְתָּר בַּתּוֹדָעָה
עַל אוֹדוֹת הָאִישׁ-מֵהָרְחוֹב הַחוּשָׁנִי כִּבְיָכוֹל,
וְאֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁל אַנְשֵׁי הַסַּמְכוּת
שֶׁבָּתֵּיהֶם מְמַשְּׁשִׁים אֶת הַשְּׁחָקִים:
הַמְּדִינָה אֵינָהּ קַיֶּמֶת,
וְאַף אָדָם אֵינוֹ קַיָּם כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ;
הָרָעָב אֵינוֹ מוֹתִיר בְּרֵרָה
לָאֶזְרָח הַפָּשׁוּט אוֹ גַם לַמִּשְׁטָרָה.
עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שֶׁנָּמוּת.

חַסְרֵי יֶשַׁע, בַּלַּיְלָה,
עוֹלָמֵנוּ שָׁרוּי בְּעִרְפּוּל מְבֻלְבָּל;
אוֹרוֹת אִירוֹנִיִּים מְנַקְּדִים הַכֹּל,
מְהַבְהֲבִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁבּוֹ
אֲנָשִׁים הוֹגְנִים מַחְלִיפִים הוֹדָעוֹת;
הַאִם יֻתַּר לִי, הַמֻּרְכָּב כְּמוֹתָם
מֵאֶרוֹס וְעָפָר,
הַמְּכֻתָּר בְּאוֹתָן הַשְּׁלִילוֹת וְהַיֵּאוּשׁ,
לְהַמְשִׁיךְ לְהַצִּיג לֶהָבָה מְאַשֶּׁשֶׁת שֶׁל אֵשׁ.

אודן הגיב בשירו על מה שכמובן לא היה עדיין ידוע. בספטמבר של שנת 1939 לא יכול היה איש לא להעלות בדעתו כמה נוראה תהיה המלחמה שפרצה. לא ידעו שתגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. שתתרחש בה שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה. שהיא תימשך שש שנים, ותחריב את חייהם של מאות מיליונים, גם של אלה ששרדו אך איבדו את יקיריהם ונדונו להיות פליטים.

ואף על פי שהמשורר אינו יודע את כל זאת, הוא חש בזוועה שהחלה, בגלי החֵמה והפחד אשר "דוֹאִים מֵעַל הַאֲדָמוֹת" ברחבי העולם. שליטי העולם נראים לו חסרי אונים כנגד כוחו של המטורף שנולד בלינץ, ואודן מבקש לגייס את המחקר ההיסטורי כדי להבין איך זה קרה, איך התופעה הזאת, היטלר, הגיעה לעולם. הוא מרגיש שלו עצמו כמשורר יש תפקיד: עליו לשמור על הלהבה המאירה, כדי שקוראיו יבינו באמצעות שיריו את המציאות שלתוכה נקלעו, שכן מי אם לא המשורר יכול לפנות אל החירשים או "לְדַבֵּר בִּשְׁמָם שֶׁל הָאִלְּמִים".

שירו של אודן זכה לתשומת לב מחודשת ולתהודה רבה אחרי הפיגוע בבנייני התאומים בניו יורק, ב-11 בספטמבר 2001, ולא רק מכיוון שבפתיחתו מציין המשורר שהוא יושב באחד הבארים במנהטן.

אודן עצמו לא אהב את השיר. הוא הרגיש שנטל בו לעצמו מקום חשוב מדי, ולכן חש נבוך. בספר שראה אור בהוצאת פינגווין אילץ את העורכים להוסיף הערה שלפיה הוא מתבייש שכתב אותו. חרף הסתייגותו של המשורר, השיר ידוע ומוערך. שורה מתוכו, "העָשׂוֹר הַיָּרוּד שֶׁל שָׁנִים מְכַזְּבוֹת" הופיעה כשם ספרו של היסטוריון אמריקני שכתב על הגורמים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הנשיא האמריקני לינדון ב' ג'ונסון ציטט שורה מתוכו, "עָלֵינוּ לֶאֱהֹב זֶה אֶת זֶה אוֹ שְׁנָמוּת", במהלך מערכת הבחירות שלו לנשיאות.

SEPTEMBER 1, 1939

יורם פרי, מחברו של הספר משפטי הזיקית, משפטי נירנברג, הוא עורך דין. אי אפשר להחמיץ את הפרט הזה, ולא רק מפני שהוא מודגש בספר, אלא גם מכיוון שבאופן חריג ומוזר מופיע התואר של משלח ידו לצד שמו, על כריכת הספר.

הרעיון שעורך דין (שגם, הוא מציין, שימש כ"שופט צבאי […] בבית הדין הצבאי למחבלים בלוד" והיה קפדן מאוד בעבודתו, כך הוא מעיד,) יכתוב על המשפטים החשובים כל כך, שנערכו בנירנברג בתום מלחמת העולם השנייה, נשמע מעניין ומבטיח. מקצועו של פרי מעורר את ההבטחה שהקורא יזכה בנקודת מבט חדשה ובחשיבה מקורית, שתציע  זווית ראייה שונה ואחרת.

למרבה הצער, אפשר לומר על הספר שלפנינו "תפסת מרובה – לא תפסת".

טוב היה עושה המחבר אילו התמקד בסוגיות המשפטיות הכרוכות בנושא, מה גם שכך מבטיחה הכותרת. אלא שפרי מבקש להעניק לקורא את מה שנראה בעיניו כ"רקע" חשוב, והוא מכביר אינספור פרטים היסטוריים על אודות המהלכים שהובילו למלחמת העולם השנייה ועל אירועים שהתרחשו במהלכה.

אכן, כותרתו של הפרק הראשון היא "משפטי נירנברג בראי המשפט וההיסטוריה", אבל לעניות דעתי לא היה צורך בכל הפירוט של העובדות ההיסטוריות, שהרי הן ידועות לכל מי שמתעניין בנושא, וכבר קרא את ספריו עבי הכרס של איאן קרשו – היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי, וגם – הסוף. התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944-1945; את שני הכרכים של ספרו היטלר; את ספרו של שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, ועוד כהנה וכהנה. המחקרים ההיסטוריים המופיעים בספרים הללו מפורטים, מבוססים, מספקים שפע של מקורות וראיות, ולפיכך אין בעצם צורך ב"הקדמה" הארוכה מאוד שמציג יורם פרי. מי שקונה ספר שנושא את הכותרת "משפטי נירנברג" מצפה לקרוא עליהם, לא על מה שקדם להם. פרי יכול היה לדעתי להניח שקוראיו כבר מצוידים ברקע הנחוץ להבנת עמדתו בעניין המשפטים.

ויש לו עמדה: פרי זועם על מה שהתרחש בנירנברג. קודם כול, הוא מביע תמיהה על עצם הרעיון למקם את המשפטים דווקא בנירנברג, ולא במחנות הריכוז או ההשמדה, למשל, שם התרחשו הפשעים החמורים ביותר.

התנגדות נוספת שיש לו נובעת מכך שבמשפטים לא התמקדו בעניין האמיתי שניצב לפתחם: הרצח ההמוני והשיטתי של מיליוני יהודים. "צוות השופטים כלל לא הבין את שאירע בשואת יהודי אירופה", הוא כותב, ולכן "סעיפי האישום שנקבעו לא הצביעו באופן ספציפי על העם היהודי". להערכתו, המשפטים התנהלו ברשלנות ושטחיות בלתי נסבלות. השופטים לא היו בקיאים די הצורך במה שהתרחש, הם התעקשו להסתמך על ראיות כתובות ולא על עדים, וגישתם הייתה מוטעית, מה גם ש"המסמכים הקטגוריים היו כה רבים עד כי לא התאפשר לקרוא את כולם." כמו כן, "עבודתם נפגמה גם בשל חוסר הזמן שעמד לרשותם ללמוד את התיקים". לפיכך פסקי הדין שלהם היו קלים מדי ("מתוך 22 נאשמי משפטי נירנברג 7 מהם יזכו לעונשי מאסר ועוד 3 פושעים נאצים אחרים יזוכו מכלל האשמה"). והיחס אל הנאשמים היה סלחני מדי. עד כדי כך שפרי חושד כי הרמן גרינג הצליח להתאבד לפני שהוצא להורג, כי האמריקנים עצמם הם אלה שהגניבו ציאניד לתאו!

לטענתו של פרי "המדינות המנצחות שקעו באופוריית סיום המלחמה ולא שקדו יתר על המידה על תפיסתם של הפושעים הנאצים ועוזריהם"

פרי מתקומם נגד מיעוט הפושעים הנאצים שהועמדו לדין, ונגד הקלות הבלתי נסבלת שבה נאצים רבים – רמי דרג וגם כאלה  שמעמדם היה נמוך יותר – הצליחו להימלט מאימת החוק, הגיעו לאמריקה הדרומית וחיו להם שם בניחותא, ואחרים, כמו ורנר פון בראון, נקלטו בארצות הברית כאזרחים מהשורה (אפשר לקרוא על כך ברומן המרתק מעוף העורב, שכתבה הסופרת הקנדית אן מרי מק'דונלד).

למרבה הצער, פרי נוהג לפעמים להתבלבל בין עובדות ודעות, וכשהוא מציג דעה אישית, לא תמיד הוא מגבה אותה בראיות. למשל, כשהוא כותב על הנאשמים כי "הכחשתם נבעה מעצם היותם שפלים באופיים", או כשהוא קובע כי היטלר "התגורר עם חבר, שעימו קיים יחסים הומוסקסואליים", או כשהוא טוען שמספרו של היטלר מיין קמפף אפשר להיווכח שהכותב היה סוטה מין. היכן הראיות? אין אפילו ציטוטים מתוך הספר, שאמורים להוכיח את הטענה. רון רוזנבאום, בספרו מסע אל שורשי הרשע, דוחה את הסברה הזאת מכל וכול, ומגבה את דבריו בראיות.

בעיה נוספת שמתעוררת בספר היא הסגנון שבו יורם פרי מביע את עמדותיו. ברור שהוא מתעב את הרוצחים. מי לא? ובכל זאת, לטעמי כשמחבר מכנה את האנשים שעליהם הוא כותב "המנוול", "הנבל", "רובוט", "אישה שטן", "חייתי", "שטינקר" ועוד כהנה וכהנה, הוא רק מחליש את טיעוניו.

יש בספר כמה הארות מעניינות, אבל הן אובדות בים של פרטים שאינם תורמים הרבה להבנה או לידע.

העניין בולט במיוחד אם משווים את הספר שלפנינו עם ספרו המרתק של לאון גולדנסטון,  נירנברג, 1946 (בהוצאת כתר).ד"ר גולדנסטון, קצין יהודי בצבא ארה"ב, שימש כפסיכיאטר שהוטל עליו לעקוב אחרי מצבם הנפשי של הנאשמים במשפטים. את שיחותיו אתם תיעד. אפשר ללמוד מהן על הרקע, זיכרונות הילדות, והמניעים של גדולי הפושעים הנאצים, ביניהם רודולף הס, יוליוס שטרייכר, הרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ, ואחרים. יורם פרי מזכיר בספרו את כולם, אבל איזה הבדל! מהאופן שבו הוא עושה זאת אי אפשר בעצם ללמוד הרבה על האנשים הללו. פרי מתאר את פשעיהם, ומכנה אותם בשמות גנאי. גולדסטון, לעומתו, מעניק לקורא מבט אחר אל נבכי הנשמה שלהם.

ועוד הערה קטנה לסדר, או אולי למגיה: שמו של המשורר המצוטט בספר הוא ולדיסלב שלנגל, לא ולדיסלב שטנגל. (הטעות חזרה יותר מפעם אחת). למילה "חשדות" יש אמנם סיומת אופיינית ללשון נקבה, אבל היא זכר. לפיכך צריך להיות "חשדות שלפיהם" ולא "חשדות שלפיהן".

את הספר קראתי, כדרכי, באפליקציה של e-vrit. הנה קישור ישיר אליו.

"רציתי להציל את ארצי", הוא מצטט את דבריה של האישה שבזכותה הוא חי, ומוסיף "ולדעתי היא הצליחה". הדובר הוא סיומה שמשון שונהאוס יליד ברלין, היחיד מבני משפחתו שניצל מן הגירוש לאושוויץ. בזכות כישרונו כגרפיקאי פעל  במהלך המלחמה כזייפן דרכונים שסופקו למאות יהודים והעניקו להם זהות בדויה. עד יום מותו ב-2015, התגורר בשוויץ. בריאיון שהספיקו לערוך אתו רואים אדם שיש לו עדיין ניצוץ של הומור בעיניים ושמחת חיים ניכרת. את העובדה שהוא חי הוא חב לאישה שעליה הוא מדבר: גרמנייה תושבת ברלין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עשתה מעשה נדיר אבל משמעותי מאוד: היא הסתירה אותו, וכך הצילה אותו ממוות בטוח. כמוה, הוא סבור שלא רק אותו ואת גופו החד-פעמי הצילה, אלא גם את ארצה: ליתר דיוק – את מצפונה. אותה גרמנייה הוכיחה שבימים שבהם שלט בארצה רוע בלתי נתפס, היו גם אנשים אחרים, נדירים ואמיצים.

הסרט "הבלתי נראים" הוא סיפורם של ארבעה יהודים ילידי ברלין שעירם נהפכה בשבילם למקום המסוכן ביותר בעולם, ובעולם כולו לא היה להם מקום אחר, בטוח יותר. ב-19 ביוני 1943 הכריז שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, שברלין "נקייה מיהודית". הוא לא ידע שבעיר מסתתרים 7,000 יהודים. מתוכם שרדו בתום המלחמה כ-1,700. אין ספק שלאף אחד מהם לא היה סיכוי אלמלא עזרו להם גרמנים מתנגדי המשטר, כאלה שהסכימו לתת להם מקלט, בחלק מהמקרים – אצלם בבית, חרף הסיכון לא רק למסתתרים, אלא גם להם עצמם ולבני משפחתם. כך ניצל גם אויגן הרמן פרידה, יליד 1926. אמו היהודייה גידלה אותו עם בעלה, אביו החורג, שהיה נוצרי. האם ניצלה ממאסר ומהגירוש "מזרחה" כלומר – לפולין ולאושוויץ, אבל בנה בן ה-16 נחשב יהודי, וחייו היו בסכנה. משפחה גרמנית הסתירה אותו, ובשלב מסוים הוא הצטרף לחבורת של פעילים שבשנתיים האחרונות של המלחמה פיזרו בברלין עלונים שבהם עדכנו את תושבי העיר וסיפרו להם על פשעי הנאצים. (פעילותם מזכירה כמובן את הספר לבד בברלין מאת האנס פאלדה).

העזרה לא התבטאה רק במעשי הצלה והסתרה. באחת הסצנות בסרט מראים כיצד גרמנייה תושבת ברלין תוחבת לכיסו של יהודי בחשאי חפיסת סיגריות, זאת אחרי שהכרטיסן בחשמלית פוקד עליו לקום על רגליו: אמנם אותו צעיר יהודי רשאי לנסוע לעבודה, כי תרומתו למפעל לייצור נשק חיונית והוא גר במרחק שמקנה לו את הזכות, "אבל זה לא אומר שמותר לך לשבת", מטיח בו הכרטיסן. בחפיסת הסיגריות שהאישה נותנת לו, כך הוא מסביר כעבור שנים רבות, ביקשה לאותת לו שהיא בעדו, שהיא מתנגדת למדיניות הנאצית שהכרטיסן ביטא בנוכחותה בברוטליות.

"הבלתי נראים" הוא סרט שמשולבים בו, לצד השחזור הקולנועי, קטעי ארכיון קצרים מאותה תקופה (הם מעלים על הדעת את התיאורים המחרידים בספר ברלין סוף), וגם ראיונות עם ארבעה מהניצולים. הם מספרים על מה שעבר עליהם, ואז האירועים מוצגים בפנינו: הפרידה מההורים, החיפוש הקדחתני אחרי מחסה זמני או קבוע, השעות שבהן נאלצו חלקם לשוטט בעיר במשך ימים שלמים, כי רק בלילות היה להם מקום מפלט, האימה שמא ייתקלו באדם שמכיר אותם, הצורך לסגל לעצמם הליכה ועמידה של אנשים "רגילים", כלומר – של גרמנים לא יהודים, ובמילים אחרות: לא להיראות מבוהלים ומפוחדים.

ארבעת הניצולים היו צעירים מאוד. היו להם יכולת הישרדות יוצאת דופן, תושייה וכוחות נפש מרשימים. כך למשל, במסווה של אלמנות מלחמה גרמניות, מצאו שתיים מהם מחסה כמשרתות בביתו של קצין בוורמכט. בסצנה מעוררת פלצות רואים אותן משמשות כמלצריות במסיבה שעורך הקצין לחבריו. כולם משתכרים, ושתי הצעירות היהודיות עומדות ומוזגות להם עוד ועוד משקאות, עד שאחד מהם נועץ בהן מבט חשדני – "את נראית יהודייה", הוא אומר, והיא אינה מאבדת את העשתונות ומשיבה מיד "הרי לא נשארו יהודים בברלין". התגובה של הנוכחים – פרץ צחוק פרוע – מרחיקה מעליהן את הסכנה.

תחושת הנרדפות שהסרט מביע עזה מאוד. קשה לקלוט איך ביום אחד איבדו הצעירים הללו את כל האחיזה במציאות המוכרת והבטוחה שבה גדלו, ואיך מצאו את עצמם בסביבה מוכרת, ועם זאת עוינת ומסוכנת כל כך. אז מה נדרש כדי שצעירה יהודייה בברלין, בשנת 1944, לא תיתפס ותירצח? הנה סיפור נוסף, זה של האני לוי, גם היא ילידת ברלין. עד שהמלחמה פרצה גרה האני עם הוריה בקרויצברג. אביה נפטר ב-1940 בעקבות עבודות הכפייה שבהן אולץ לעסוק. שנתיים אחרי כן הלכה גם אמה לעולמה. האני הייתה בת 17 כשהצליחה להתחמק ממאסר, בעזרת מכר לא יהודי. ימים ארוכים שוטטה בעיר, ובלילות מצאה מקלט בבית קולנוע, עד שערב אחד שאלה אותה הכרטיסנית בפליאה מדוע היא שבה ורואה את אותו סרט. ברגע של שבירה סיפרה לה האני שהיא יהודייה נרדפת, ומוכרת הכרטיסים החליטה בו ברגע להעניק לה מחסה. עד תום המלחמה הסתתרה האני בביתה. מאז שנת  1946 היא מתגוררת בפריז. בתום הסרט עולה כתובית המספרת לנו שהיא סבתא רבתה מאושרת לנינים רבים.

נעים לשמוע על מי שהצליחו לשרוד. אלה סיפורים מרשימים ומעוררי השתאות. אסור כמובן לשכוח שרוב הנרדפים נתפסו ונרצחו, אבל עניינו של הסרט בניצולים ולא פחות מכך – במצילים, שכולם הוכרו כחסידי אומות עולם, וטוב שהסרט מביא בפנינו את שמותיהם, מעשיהם וגבורתם, שאסור לה להישכח.

בעבר, בימים שלימדתי את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, נהגתי להקדים את קריאת הטקסט בשאלה שהפניתי אל בני הנוער היושבים מולי: האם, שאלתי אותם, יכול לקרות משהו שיגרום לכם לנתק קשר עם מישהו מבני המשפחה שלכם?

התשובה השגורה הייתה – מה פתאום. אין מצב. ואם, הקשיתי, היה נודע לכם שאותו בן משפחה עבריין? לא, לא, כמובן שהיינו תומכים בו. ואם לא סתם עבריין, אלא פושע ממש? התגובות נשארו די יציבות. רוב הנוכחים הצהירו שבכל מקרה לא ינטשו הורה, אח או בן דוד, גם אם יתגלה להם שפשע.

ואז החמרתי את השאלה: ואם יתגלה שהוא אנס? כאן כבר ראיתי כמה הבעות פנים מוטרדות, ספקניות, אבל רבים המשיכו לתמוך בבן משפחה שכזה. אנס סדרתי? שפגע בילדים?

ואולי – תהיתי – פושע מלחמה? נאצי? רוצח המונים? אהה. בשלב הזה נותרו עדיין בני נוער שהכריזו על נאמנות מוחלטת, לא משנה מה. אבל רבים מהם השתתקו.

כשגמרנו לקרוא את המחזה חזרתי אל השאלה, שלא כולם זכרו. שכן בסופו מתגלה כי ג'ו קלר, אבי המשפחה הנערץ, פשע כנגד בני עמו, במהלך מלחמה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גרם האיש למותם של כמה עשרות טייסים אמריקניים, לאחר שהורה לשותף שלו במפעל לייצור חלקי מטוסים לשלוח חלקים פגומים, אף על פי שהיה ער לסכנה. לאחר מעשה עוד הגדיל לעשות, כשהפליל את השותף והעמיד פנים שידו לא הייתה במעל. כריס, בנו של ג'ו קלר, מתקשה מאוד להתמודד עם פשעיו של אביו. עם העמדת הפנים הצדקנית שלו, ועם חוסר הנכונות שלו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו. ויחד עם זאת, כריס מחליט לא להסגיר את אביו לשלטונות, כדי שייתן את הדין. ג'ו קלר הוא זה שמטיל על עצמו עונש מוות: הוא מתאבד, כשהוא מבין את המשמעות העמוקה של התנהגותו, ואת השלכותיה: בסוף המחזה נודע לו שבנו האחר, לארי, שבניגוד לכריס היה בטוח שאביהם אשם, התאבד, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הגועל והזעם. אז מה דעתכם על כריס? על לארי? על ג'ו קלר, נהגתי תמיד לשאול.

הסרט "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" מציג דילמה דומה, ושתי צורות התמודדות של בנים שנאלצים לחיות עם הידיעה שאביהם הוא פושע מלחמה.

פיליפ סנדס, עורך דין יהודי, פעיל זכויות אדם שמשפחתו נספתה בשואה, פוגש את ניקלס פרנק ואת הורסט פון וכטר. אביו של ניקלס היה הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שפיקד על גירוש יהודי פולין לגטאות ועל ארבעה מחנות מוות. פרנק נידון למוות והוצא להורג בנירנברג. אוטו פון וכטר שירת בכמה תפקידים, בין היתר היה ראש המנהל האזרחי במחוזות קרקוב וגליציה. ניקלס פרנק מגנה את אביו כפושע מלחמה, ואילו הורסט פון וכטר משוכנע שאביו היה בן אדם הגון וטוב, כי הוא עזר לאוקראינים בגליציה, ושחרר אותם מהכיבוש הסובייטי.

תגובותיהם של השניים, שבתחילת הסרט מציגים את עצמם כידידים וכמי שמחבבים זה את זה, והעימות הבלתי נמנע ביניהם, מרתקים. פרנק מנסה להוכיח לפון וכטר שאביו היה פושע, ומצפה ממנו להכיר באמת ולהתנער מהאב. ניקלס פרנק חד משמעי בעמדתו. הוא נושא על כתפיו תחושת אשמה כבדה על מעשים שלא הוא עשה. אי אפשר שלא לחוש שההתנערות שלו מאביו פוטרת אותו מכל אחריות, כי כשנדרשת ממנו הכרעה מוסרית הבחירה שלו ברורה לחלוטין. לעומת זאת הורסט פון וכטר, הבן הנאמן לאביו, מתפתל בלי הרף.

בהתחלה הוא מנסה להציג את עצמו באור חיובי. כך למשל הוא מספר שבנעוריו החליט להשתחרר ממשפחתו, בחר לעבוד כשוליה של אמן ("יהודי!" הוא מדגיש, ומסביר עד כמה הפרט הזה חשוב לו), ואפילו צייר בעצמו ציורים מזעזעים של הוצאות להורג. לכאורה הוא מבין, כועס, מתקומם נגד הנאציזם ופשעיו. אבל בהמשך מתברר שכאשר הדברים מגיעים אל אביו, הוא נשמע שונה. מקומם. מדאיג. מעורר סימני שאלה. בעצם – מרגיז מאוד. לא רק את הצופים בסרט, אלא גם את ניקלס פרנק, שבסופו של דבר מחליט להתנער ממנו.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות לוקח פיליפ סנדס את שני הבנים אל העיירה שבה גרו כל בני המשפחה שלו, עד שנרצחו. הם נכנסים ביחד אל בית הכנסת ההרוס ואחרי כן הולכים אל האתר שבו נשארו קבורים כל תושבי העיירה היהודים, אחרי שנורו.

ניקלס פרנק מזועזע. בעדינות ובאנושיות הוא שואל את צאצאם של הנרצחים מה הוא מרגיש. מה המקום הזה אומר לו. אפשר לראות עד כמה קשה לו.

הורסט פון וכטר לעומתו מנסה כל הזמן לעשות רציונליזיות. בית הכנסת עוד יתמלא באנשים, הוא "מבטיח", ומוסיף ואומר: "אני לא רוצה להיתקע במקום הזה, מלא בושה וכאב," וגם, למרבה הזוועה, שהוא "גאה" להיות שם (!). מי היו היורים, הוא מבקש לדעת, ומוסיף שהיו שוטרים (לא אביו!), שאת שמותיהם היה רוצה לדעת. הוא רואה במקום שדה קרב, כי כאן, במקום הזה בדיוק, התנהלו קרבות קשים מאוד במלחמה העולם הראשונה (!).

הסרט כולל לא רק ראיונות, אלא גם קטעי וידיאו ישנים ותצלומים מהאלבומים המשפחתיים. אפשר לצפות בו ביוטיוב (הקישור להלן), אם כי איכותו ירודה משהו. הוא זמין בנטפליקס.

"You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth" טוען צ'רצ'יל כנגד לורד הליפקס ונוויל צ'מברלין באחד מרגעי השיא בסרט החדש "שעה אפלה". בתרגום חופשי: "אתה לא יכול לנסות לדבר עם הטיגריס בהיגיון, או לפייס אותו, כשהראש שלך נתון בתוך הלוע שלו."

צ'רצ'יל התמנה לפני ימים אחדים לתפקיד ראש ממשלת בריטניה, אחרי שהפרלמנט תבע להדיח את קודמו, צ'מברלין. כן, אותו צ'מברלין ששנה לפני פרוץ המלחמה חזר מגרמניה, אחז במטרייה, נופף בשמחה בפיסת הנייר – "הסכם מינכן" – שהביא אתו משם,  והכריז כי הביא אתו "שלום בימינו": "peace in our time". אותו צ'מברלין רודף שלום שהפקיר את צ'כוסלובקיה, ותהה מדוע שמישהו בבריטניה ירצה להתכונן למלחמה "בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים."

תחילתו עלילתו של הסרט במאי 1940. גרמניה הייתה אז בשיא כוחה, וכוחותיה נעו מערבה בסערה. בקרוב תכבוש את בלגיה, וגם צרפת תובס בעוד זמן לא רב. בקבינט תבעו מצ'רצ'יל, ראש הממשלה זה כמה ימים בלבד,  לשתף פעולה עם ההצעה להיעזר באיטלקים שניאותו לתווך בשיחות לא ישירות עם היטלר, כדי לנסח תנאים של "הסכם שלום" אתו (ובעצם, כדי להיכנע). לפי הסרט  "שעה אפלה" הובילו צ'מברלין והליפקס את ההתנגדות להמשך המערכה הצבאית, שכן הסיכויים לנצח נראו קלושים. הם חששו שאנגליה עומדת בפני פלישה גרמנית, וחשבו שמוטב "להוציא" מהיטלר הסכם שימנע אותה.

צ'רצ'יל ראה בכך כניעה לכוחות הרשע (וצדק, כמובן!). שוחרי השלום ראו במהלך שהציעו מעשה רציונלי, פרקטי, הומני, אחראי, (פציפיסטי?). סברו שיש לוותר על פנטזיה שתסתיים במרחץ דמים מיותר. צ'רצ'יל לעומתם חשב שעל הבריטים להמשיך להילחם, "בדם, עמל, יזע ודמעות", כפי שאמר במפורש, עד לניצחון שחייב להגיע. אז מי צדק, הקול השקול וההגיוני לכאורה, או קולו של מי שלא היה מוכן לוותר?

עד כמה היה ראשה של האנושות נתון "בתוך לועו של הטיגריס" אפשר להבין אם זוכרים שגם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שהיטלר חתם עם סטאלין, לא מנע ממנו לתקוף את רוסיה, שנתיים אחרי שנחתם.

מאחר שכולנו יודעים איך המלחמה הסתיימה, ונגד אילו כוחות אופל נלחמו בנות הברית, ברור שתשובתנו לשאלה מי צדק, צ'רצ'יל או "שוחרי השלום" חד משמעית: דרכו הייתה נכונה. אבל חייבים לזכור שבסופו של דבר לא בריטניה היא זאת שהביסה את הגרמנים. ארצות הברית, שהשתדלה כל כך להישאר נייטרלית, נגררה אל המלחמה אחרי מתקפת פרל הארבור, ובזכות מעורבותה הגרמנים נוצחו. לא רק מתקפת הפתע של היפנים עזרה לצ'רצ'יל, אלא גם הטעויות שעשה היטלר בחזית המזרחית, "גנרל חורף" שבלם את צבאו (כמו את זה של נפוליון, לפניו) ונחישותו של הצבא האדום.

האם היינו מעריצים את החלטתו של צ'רצ'יל ומצדדים בנחישותו להמשיך להילחם בתקופה שבה בריטניה הייתה למעשה "עם הגב לקיר", אלמלא כל אלה? במאי 1940 הכול נראה אבוד. 300,000 חיילים בריטיים נסוגו לדנקרק, הגרמנים דלקו אחריהם, והתבוסה, בעקבות חיסולו של הצבא הבריטי, נראתה כמעט בלתי נמנעת.

צ'רצ'יל התעקש לא להיכנע, במידה רבה בזכות תמיכתו של המלך, שבתחילת כהונתו של צ'רצ'יל לא חיבב ולא העריך אותו, אבל שינה את דעתו כשהתחוור לו מה תהיה משמעותה של תבוסה או כניעה. כשהמלך הבין שיאלץ להימלט מארצו – יועציו המליצו לו לברוח עם בני משפחתו לקנדה – החליט לתמוך בראש הממשלה ולעזור לו להפיח רוח קרב בלבבות. המלך יעץ לצ'רצ'יל להקשיב לבני עמו ולסמוך על נחישותם. הוא היה בטוח שגם הם, כמוהו, לא יסכימו להיכנע לגרמנים.

אכן, האנגלים גילו עמידות יוצאת דופן, גם בימים הקשים ביותר של תקופת הבליץ על לונדון. אדרבא, ככל שהגרמנים תקפו מטרות אזרחיות, כך גברה נחישותם של האנגלים.

אחת מנקודות המפנה החשובות הייתה הפינוי המוצלח של החיילים הבריטיים מדנקרק, באמצעות סירות דיג וספינות אזרחיות, שהתגייסו לשוט אל החוף הצרפתי ולחלץ אותם (לפי הסרט הרעיון היצירתי והמבריק היה של צ'רצ'יל).

האם היה מוסרי, נכון ואנושי יותר להגיע להסכם עם היטלר? דומני שהתשובה ברורה וחד משמעית. עוד הרבה לפני כן, לא היה מוסרי "לוותר" להיטלר על הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא היה מוסרי להריע לצ'מברלין, שהפקיר את צ'כובלוסקיה לגורלה. לא היה מוסרי להתעלם מרדיפת היהודים, ממחנות הריכוז, מליל הבדולח, מליל הסכינים הארוכות, מהרציחות ההמוניות, שהחלו עוד לפני שפרצה המלחמה. ומסתבר שגם אחרי שהיטלר פלש לפולין, היו מי שהעדיפו לנסות לפייס אותו. אבל צ'רצ'יל התעקש: "You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth".

הסרט "שעה אפלה" עשוי היטב. השחקן גארי אולדמן נכנס לדמותו של האיש על מנהגיו המוזרים, שתיינותו, התקפי הזעם שלו, ולצדם – שנינותו ונחישותו, והכריזמה שלו. נאומיו המפורסמים כל כך ("נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע") מוכרים עד כדי תחושה שאינם מגיעים כהד מימים רחוקים שרובנו בכלל לא נכחנו בהם, אלא נישאים ממש עכשיו.

ועם זאת, קל להיאנח במעין נוסטלגיה מוזרה, ולחשוב שההחלטות הקשות ההן אינן קשורות עוד לחיינו ולעולמנו. ואז לתהות, בכאב ובמורא גדול: האומנם?

"אמי בעלת האומץ של 'ארית', כהגדרת הגרמנים, […] שאיש מקרוביה לא היה בין ניצולי הרכבת, שבלעדיה כל מפעל ההצלה לא היה מתממש, נמחקה מההיסטוריה. אבי נרדף והוכפש עד יום מותו, ועודנו מושמץ, על מאמציו להציל יהודים, וכל זאת עקב החשש מפני חשיפת מחדליה של ההנהגה בת זמנו," כותב דניאל ברנד, בדברי הסיכום של ספרו, במלכודת הרשע, האדישות והסילוף שראה אור לאחרונה. (ברנד סבור שהגרמנים כיבדו את אמו, הנזי ברנד, כי עמדה בגבורה בעינויים שעינו אותה ההונגרים, כשניסו לחלץ ממנה פרטים על מסעו של בעלה, יואל ברנד לקושטא. לפי דניאל ברנד, היה לגרמנים חשוב שהמידע לא ידלוף אל ההונגרים ולכן העריכו את כוח העמידה של אמו).

ספרו של דניאל ברנד נוגע שוב, כמו כמה ספרים אחרים שראו אור בשנים האחרונות, בהתרחשויות שהתלוו להשמדת יהדות הונגריה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, במאמצים להציל יהודים, ובמגעים שהתנהלו עם הגרמנים כדי לממש "עסקה" לפיה באמצעות כסף או סחורות, למשל משאיות שהרייך הגרמני נזקק להן, ייפָּדו חייהם של מאות אלפי יהודים.

דניאל ברנד, יליד 1940, מקדים ומסביר בפתיחת ספרו כי אמנם היה עד לכמה מהשיחות והאירועים שהוא מתאר, אבל מאחר שהיה ילד בן חמש כשהמלחמה הסתיימה, הוא אינו סומך על זיכרונו ועל מה שידוע לו מאז, אלא נשען על עדויות ומסמכים שחקר.

מגמתו של ברנד גלויה וברורה לחלוטין: הוא מבקש לטהר את שם אביו, שהוכפש והושמץ לאורך השנים, ולחשוף את מעשי הגבורה וההקרבה העצמית של אמו, לתאר את תרומתה הנסתרת למעשי ההצלה, ולהוכיח שרבים חבים את חייהם בעיקר, או אפילו רק, לה.

משימתו מובנת ויש לומר שהוא גם משכנע בדבריו, אלא שיש עניין מרכזי שנשאר לטעמי לא פתור, תמוה, ואפילו בעייתי. הנזי, אמו של דניאל ואשתו של יואל ברנד, הייתה קרובה מאוד אל רז'ו (ישראל) קסטנר. דניאל עצמו כותב שאמו אהבה מאוד את קסטנר. את עוצמת הקשר ביניהם אפשר להסיק מכך שהנזי הייתה האדם היחיד שאינו נמנה עם בני משפחתו של קסטנר שביקר אצלו בבית החולים אחרי שנורה ושכב פצוע, עד שמת מפצעיו. (שני מתנקשים ירו בו זמן לא רב אחרי שבית המשפט קבע כי "מכר את נשמתו לשטן", משמע – היה בוגד ששיתף פעולה עם הנאצים).

האם הספר שלפנינו מצייר את קסטנר כמי שמעורר אהבה? האם אפשר להבין את רגשותיה של הנזי ברנד כלפיו? לחלוטין לא.

מי שקרא כמה מהספרים הקודמים שנכתבו על קסטנר אינו מופתע. מכולם מצטייר אדם יהיר, נהנתן ולא אמין. הדוגמאות רבות.

למשל, אצל ברנד, "[קסטנר] היה היחיד שכספי הסיוע שהתקבלו מחו"ל היו מקור פרנסתו. על רקע זה עלו נגדו תלונות לא מעטות על רמת חיים מוגזמת בהתחשב במצב, במקורות המימון ובאמצעים שהעמידה הוועדה לרשות הפליטים לצורך מחייתם בהונגריה". כלומר – כספים שהיו מיועדים לפליטים יהודים מהמזרח, שימשו אותו כדי לחיות חיים נוחות ראוותנים!

ברנד רומז לא פעם לאורך הספר שקסטנר שינה מסמכים לטובת עצמו, שניכס הישגים לא לו, שלא פעם עסק בטיפוח האגו, במקום בעשייה למען הזולת.

הספר Kasztner's Crime מאת פול בודנור, היסטוריון בריטי, שראה אור בשנה שעברה, מתאר את קסטנר לא רק כאדם לא סימפטי, אלא כמי שעשה מעשים איומים, למעשה – פשעים. למשל, גם דניאל ברנד וגם פול בוגדנור מסכימים כי קסטנר הוא זה ש"דיווח לגרמנים על דעת עצמו על נוכחותם של הצנחנים [הארץ ישראלים] שעות ספורות אחרי היעלמותו של [אחד הצנחנים, ששמו] גולדשטיין". ברנד מנסה למצוא הסברים למעשה. בוגדנור בספרו מראה מדוע אי אפשר לקבל אותם!

מעניין לראות איך דניאל ברנד כמו מהלך בין הטיפות בכל מה שקשור בקסטנר ובהתנהלותו. בכל פעם שמתעוררת סוגיה כלשהי הקשורה באיש, מפזר ברנד מעין מסך ערפל סביב מעשיו. מצד אחד – מראה עד כמה קסטנר היה לא מוסרי ולא ישר, ומצד שני כאילו "מוותר" לו, ומחפש הסברים מקילים להתנהגותו. לדוגמה – נסיעתו של קסטנר מבודפשט לעיר הולדתו, קלוז' (קולוז'וואר), ביום שהחלה הגטואיזציה. דניאל ברנד תוהה עם מי דיבר קסטנר באותה נסיעה, אך אינו חושף את החלקים התמוהים מאוד, המצביעים, כפי שפול בוגדנור מראה, על הסבר אחד: קסטנר לא קיבל רשות מהגרמנים לנסוע לקלוז', אלא הם אלה שששלחו אותו לשם! מדוע? במטרה אחת ברורה: כדי ש"ירדים" את הקהילה, ירגיע את היהודים, ישכנע אותם שאין צורך שיעשו משהו כדי להציל את עצמם (למשל – לברוח לרומניה שגבולה היה קרוב מאוד לעירם. אלה שבכל זאת נהגו כך, למרות דברי ההרגעה, ניצלו). מה היה האינטרס שלו להרגיע את היהודים? התשובה פשוטה: כך יכול היה להמשיך בתוכנית ההצלה של "רכבת המיוחסים". הקְרבה של רבבות, כדי להציל 1,684 איש. דניאל ברנד כמו מסרב לגעת באמת, או אפילו לראות אותה. הוא ממשיך לדבוק בתפישה (שתאמה את תוכניותיהם הרצחניות של הגרמנים ואיפשרה את מימושן!) שגם לוא ידעו היהודים על מה שצפוי להם, לא היו יכולים לעשות שום דבר כדי להינצל, אלא היו רק יוצרים מהומות ואי סדר. את מי שירתה הצייתנות? למי הועיל שיתוף הפעולה של היהודים, שעלו על הרכבות (בדרכם לאושוויץ) בלי לעשות מהומה? לא את הקורבנות, שלא היה להם מושג מה עתיד לקרות בעוד ימים ספורים. הז'נדרמים ההונגרים שהעלו את היהודים על הרכבות הופתעו משיתוף הפעולה. הם ציפו למאבקים, אבל אלה לא התרחשו!

המעטים שהמידע הגיע אליהם, ברחו. דניאל ברנד כותב ש"אין לשלול את האפשרות שאותם אנשים שהוזהרו העמידו פנים שאינם מאמינים למידע. כך הם נמנעו מהחובה להפיץ את המידע ובו בזמן חיפשו דרכים למלט את עצמם". כלומר – היו מעטים שכן זכו לקבל את המידע מציל החיים. מה עם כל האחרים? האם לא הייתה לכולם הזכות לדעת את מה שקסטנר ידע בוודאות (גם דניאל ברנד ער לכך, ומוכיח זאת)? דניאל ברנד, כמו תומכיו של קסטנר, מנסה להוכיח שגם כשהגיעו אל היהודים פרטים על ההשמדה, הם סירבו להאמין, אבל "שוכח" – לא מזכיר כלל! – את ההטעיה המכוונת, את ההבטחות לכך שהם נוסעים לגור עם בני המשפחות שלהם בכפר בדוי, קרנימזו, שם יעבדו כביכול בחקלאות! כן, ההנהגה, וקסטנר בראשה, דאגה להפיץ את השמועות האלה. לחזק אותן. להעביר אל היהודים גלויות מרגיעות שבני המשפחה שלהם אולצו לכתוב לפני שנרצחו במחנה ההשמדה! את כל אלה דניאל ברנד כלל לא מזכיר!

במשפט הדיבה של קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד, שאל שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד, את קסטנר מדוע לא הזהיר את היהודים שחיו בפריפריה. מדוע לא התריע בפניהם והסביר להם מה צפוי להם. תשובתו מעוררת הפלצות של קסטנר, כפי שהיא מופיעה בפרוטוקולים של המשפט היא: "לא היה לי זמן"! את כל זה דניאל ברנד לא מזכיר במילה!

דוגמה אחרת: פרשת הצנחנים שצנחו בהונגריה ונתפשו עד מהרה, חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. ברנד מיטיב לתאר את הרשלנות הפושעת שבה נשלחו הצעירים הללו, במהלך משולב של הבריטים והיישוב היהודי בארץ ישראל. אבל גם פה הוא מאמץ את השיח של קסטנר. אכן, לא היה אפשר להציל את הצנחנים. אכן, הגעתם סיכנה את יציאתה של "רכבת המיוחסים". אבל מכאן ואילך, התיאור של מה שקרה רחוק מאוד ממה שברנד מעלה בספרו. למשל: אמה של חנה סנש סיפרה במשפט הדיבה נגד גרינוולד איך התדפקה שוב ושוב על דלתו של קסטנר. איך נהדפה. איך לא הצליחה לדבר אתו (ולא משום שהגיעה לדירה הלא נכונה, כפי שברנד מנסה לתרץ!). כנראה שבאמת לא היה אפשר להציל את סנש. אבל זה לא מסביר את ההתאכזרות של קסטנר אל אמה. את סירובו לפגוש אותה, ולוא לרגע. האם רצתה שלפחות יעביר אל חנה חבילה שהכינה בעבורה, אבל קסטנר סירב לפגוש אותה. בדיעבד, במשפט, טען שניסה כביכול למצוא לחנה עורך דין. השקר נחשף בחקירה הנגדית.

חנה סנש

את השקרים, ההתפתלויות והזיופים של קסטנר הנוגעים בהוריו, יואל והנזי, מתאר דניאל ברנד בלי כחל ושרק, אבל ממשיך לגבות את קסטנר בעניינים אחרים – אולי בשם האהבה שאמו רחשה כלפי האיש.

הוא מגן על קסטנר עד כדי כך, שהוא מספר על פסק הדין השני, שניתן אחרי מותו קסטנר בערעור לבית המשפט העליון, וטוען כי המשפט מפסק הדין הראשון לפיו קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" היה אמירה "אומללה".

פול בוגדנור מפריך בספרו את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו, ומראה כיצד חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים.

אבל לא קסטנר נמצא במוקד העניין של דניאל ברנד. מטרתו הכפולה היא להוכיח שהמנהיגות הארץ ישראלית לא פעלה כדי להציל יהודים. אביו, יואל ברנד, נשלח לקושטא כדי להביא את הצעתם של הגרמנים ל"עסקה" המוכרת בכינוי "דם תמורת משאיות". ההבטחה הייתה שאם יצליחו היהודים לגייס סחורות שהיו נחוצות לגרמנים, ישחררו אלה אלפי יהודים ויניחו להם לצאת מגרמניה (לשם יישלחו תחילה, כי אחרת הם אינם "סחורה גרמנית", אלא – הונגרית). איש מנציגי היישוב לא חיכה לברנד בקושטא, וכמובן שגם לא הכינו בעבורו אשרת שהייה כמובטח. אדרבא, משנפגש אתם, לחצו עליו לשוב לבודפשט בידיים ריקות, וכשסירב – הסגירו אותו לידי הבריטים, שהחזיקו אותו במשך כמה חודשים במעצר.

דניאל ברנד מראה שוב ושוב כיצד בזכות הפעולות שנקטו הוריו ניצלו יהודים רבים. לדבריו – אפילו בזכות מהלכי המשא ומתן הפיקטיבי, שהרי לכולם היה ברור ש"העסקה" לא תצלח, הן משום שלא יוכלו לגייס כספים וסחורות בהיקפים שהגרמנים נקבו, והן משום שהאנגלים והאמריקנים לא היו מוכנים לקלוט את כל היהודים שהיו אמורים להשתחרר.

פול בוגדנור לא מסכים אתו גם בעניין הזה. לדעתו גם הגרמנים לא התכוונו באמת למשא ומתן ובכלל לא קיוו להשיג באמצעותו את הכסף או הסחורות. לדעתו השליחות והמשא ומתן היזומים נועדו רק לשמר את "השקט התעשייתי", ולאפשר להם להמשיך לרצוח ביעילות ובלי הפרעות. הגרמנים תבעו סודיות גמורה (ולכן הנזי ברנד לא נכנעה לעינויים ולא גילתה להונגרים את הסוד). את מי שירתה הסודיות? לא את הקורבנות שהמשיכו להירצח בקצב של שנים עשר אלף איש ביום.

מכל מקום, דבר אחד ברור: היישוב היהודי לא היה מעוניין להציל את כולם. וזאת אולי אחת הסוגיות המחרידות ביותר שעולה מהממצאים שיואל ברנד מעלה.

"אם ביכולתנו להציל רק 10,000 איש וצריכים אנו להציל 50,000 שיהיו לתועלת לבניין הארץ ולתחיית העם, ומאידך יש לנו מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים שאפשר להצילם מבין 50,000 – על אף התלונות והתחנונים של המיליון", כתב עסקן ציוני, אפולינרי הרטגלס, ששימש כמזכיר הפוליטי של ועד ההצלה ולימים כמנכ"ל הראשון של משרד הפנים. דעתו לא הייתה חריגה. ברנד מצטט את ההיסטוריון אריה מורגנשטרן, שכתב כי "נראה אפוא שבזמן אמת העדיפה ההנהגה הארץ-ישראלית לפעול על פי שיקולים פוליטיים של יצירת תדמית לתקופה של  אחרי המלחמה, ולא נקטה פעילות הצלה של ממש". מה שהנחה את ההנהגה לא היה המאמץ או אפילו הרצון להציל קורבנות רבים ככל האפשר, כותב ברנד, אלא "האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של היישוב המקומי ויצירת תדמית שתקדם את האינטרס הפוליטי הציוני".

כבר בקונגרס הציוני ה-18, ב-1933, קבע בן גוריון כי "המהגר בא לקחת מהארץ, החלוץ בא לתת לארץ, לפיכך אנו תובעים זכות בכורה לעלייה החלוצית". לכן, כותב ברנד, "הנהגת היישוב הייתה רחוקה מחשיבה ממשית על הצלה והייתה שקועה במאבקיה הפנימיים בין האלמנטים 'הטובים' לבין ה'מזיקים'. המחשבה על הצלה לשמה, לעזור לאדם הנרדף והסובל באשר הוא, ללא כוונת רווח, לא טרדה את מנוחתם של מנהיגי המדינה שבדרך".

האם הייתה בכלל אפשרות להציל יהודים, להקטין את מספר הקורבנות? ברנד טוען שכן. כהוכחה לכך הוא מציין כיצד כשהועבר אל הגרמנים כופר כספי בסכום של חמישים אלף דולר, "הופסקו הגירושים מסלובקיה וההשמדה שם נפסקה לשנתיים".

עוד מסביר ברנד כי "כדי לחפות על דלות המעש בזמן אמת הומצאו שני מיתוסים חשובים שעליהם נשענה תפיסת השואה שהונחלה לציבור בישראל: (א) 'לא ידענו'; (ב) לא הייתה אפשרות להציל את יהודי אירופה או לעשות דבר כלשהו למענם." לטענתו, ההנהגה התכחשה להישגים של הוריו ושל פעילי הצלה אחרים בסלובקיה ובהונגריה, כי אלה "אינן עולות בקנה אחד עם המיתוסים הללו".

הוא מבקש להוכיח שהוריו צדקו. שהצנעת פעילותם היא עוול היסטורי בלתי נסבל. אפשר בהחלט להבין את ההתקוממות שהוא חש, ובעיקר – קשה להשלים עם תפישות העולם שרווחו כאן, ביישוב הארץ ישראלי, לפיהן יש להציל רק את מי שיהיה "שימושי" לצרכים "שלנו". "רשע, אדישות וסילוף". אכן. כמה מטריד, מעציב ומקומם.

"בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…"

השנה: 1945. צעיר פולני, לא נבון במיוחד, "רזה וחיוור, בעל עיניים כחולות מלאות הבעה", מעיד בפני חברי "הוועדה המרכזית לחקר פשעי היטלר בפולין". אחת מחברות הוועדה היא זופיה נלקובסקה, שכותבת "סיפורים" – למעשה מתעדת את העדויות ששמעה. הסיפור הראשון בקובץ מדליונים, שראה אור לראשונה בפולין ב-1946, כולל את עדותו של אותו צעיר. הוא היה כפוף למדען גרמני בשם פרופסור סְפָּנֶר, במקום המכונה "המכון האנטומי". הפרופסור העסיק אותו "כמכין גוויות", שאותן הספיקו חברי הוועדה לראות במכון, עוד לפני שסולקו הראיות. קטועות ראש וגפיים. פשוטות עור. מסודרות היטב באזורים שונים של המכון, בשלבי "הכנה" שונים.

כאן השתמשו, על פי עדותו של הפולני הצעיר, בחומרי הגלם האנושיים, בעיקר, אבל לא רק, כדי לייצר סבון. (האם הסיפור אמור לשים קץ לפולמוס המתמשך ולשאלה שנשאלת מימים ימימה – האם באמת ייצרו שם סבון מבני אדם?) העד משתדל מאוד להשיב על השאלות בדייקנות. מסביר. מפרט. "הוא שקוף לחלוטין – בשיקול דעתו ובהרהוריו, ברצונו העז למסור הכול כפי שהיה, ולא לפסוח על דבר." אין בו שום יכולת לשיפוט ערכי או מוסרי. הוא היה עובד מסור וחרוץ, ועכשיו הוא עד שקול ורציני. עד שהוא מגיע לסופה של עדותו, ומרשה לעצמו לומר משהו ביוזמתו: הוא מלא הערכה לגרמנים היעילים הללו, "אנשים שיודעים לעשות משהו משום דבר": סבון מבני אדם.

בכל אחד מהסיפורים מגיעה שורת מחץ דומה. יש לזכור שהם נכתבו זמן קצר אחרי תום המלחמה, ולפיכך הם מכילים עדויות ראשונות לזוועות.

בסיפור השני "תחתיות", שומעים את עדותה של ניצולה שאיבדה את כל בני משפחתה. היא מספרת על קורותיה בכלא פוויאק, על זוועות ההסעה ברכבת, בדרך למנה הריכוז, ועל תגובתו של הקצין הגרמני ש"היה סקרן לדעת מה יש שם" בקרון החתום, אחרי ימים של דוחק, בלי מים, בשמש היוקדת, נשים רטובות מזיעה, שחורות מאבק, מטונפות מצואה: "כשהוא ראה אותנו העיניים שלו נעשו עגולות ואת הידיים הוא פרש ככה לצדדים מרוב פחד. כל כך הוא נבהל מאתנו!" בסוף העדות היא חוזרת על האמירה המשתאה, הכמעט אפילו גאה: "את רואה, גבירתי, את רואה! ואפילו שהיה גרמני, בכל זאת נבהל כשראה אותנו." מה יש בדברים הללו? התפעלות מזכר לאנושיות שמתגלה בגרמני? אולי. אבל יותר מכך אולי – פליאה מהעובדה שלמרות מצבה הבלתי אפשרי, המחריד, עד כדי כך שאפילו גרמני נחרד ממנו, היא הצליחה להישאר בחיים, לשרוד.

בסיפור השלישי, "אישה של בית קברות", אפשר לרגע לחשוב שהמראיינת הגיעה לשוחח עם מישהי שחושפת מידה רבה יותר של אנושיות מזאת של הדובר בסיפור הראשון. היא גרה בצמוד לחומה ושומעת כל מה שקורה "אצל ההם". איך יורים בהם. שורפים אותם בבתיהם. שומעת את הצעקות והבכי. מתענה. "אף אחד לא יכול לסבול את זה. האם זה נעים לשמוע את זה?" היא שואלת, כאילו הכול ממשיך להתרחש ממש ברגעים אלה. כאילו המרד של גטו ורשה לא הסתיים מזמן. והיא ממשיכה, "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם – " אפשר לחוש, בלי מילים, בלי שרגשותיה מתוארים כלל, איך המראיינת המתעדת את הדברים חשה משהו כמו הקלה, או רווחה: הנה, אישה שמסוגלת לראות את הזולת, לחוש בסבלו. אבל מיד מגיעים המשפטים האלה: "אבל הם שונאים אותנו יותר מאשר את הגרמנים." רגע, מה? "היא נראתה פגועה ממילות השכנוע התמימות שלי," מציינת המראיינת. כלומר, אפשר להבין – היא ניסתה להסביר משהו לאישה הגרה סמוך אל בית הקברות. אבל האישה ממשיכה בשלה: "כל אחד יגיד לך, גבירתי, את אותו דבר, מי שמכיר אותם. שאם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…"

בשנים האחרונות נשמעים בפולין קולות סותרים. מצד אחד פועל פרופסור יאן טומאש גרוס, היסטוריון שמתעקש לחקור את מה שקרה על אדמת ארצו בתקופת המלחמה. גרוס כתב את הספר שכנים, שחוקר את טבח ידוובנה, כששכניהם של 1,600 יהודי העיירה כלאו אותם באסם והעלו אותו באש. בפולין כינו את הספר "פצצת אטום". מצד שני נחקק שם לפני שנתיים חוק שלפיו אסור לטעון כי פולין השתתפה בפשעי הנאצים. זהו שיא חדש בצעדים שנועדו לשנות את השיח בנוגע לחלקם של הפולנים בשואה, אפילו תוך התכחשות לתיעוד היסטורי של פולנים המעיד על הפשעים שביצעו, או ששמעו עליהם מפי פולנים.

מבחינה זאת הספר מדליונים חשוב, כי יש בו תיעוד בזמן אמת. בעברית הוא ראה אור השנה.

בשולי הדברים, ובנימה אישית: בקיץ 1961, כשמשפט אייכמן היה בעיצומו, מלאו לי עשר. לא הייתה אז בארץ טלוויזיה, כמובן, היו רק רדיו ועיתונים. קולו של גדעון האוזנר הדהד באוויר, לא רק במילות הפתיחה הידועות כל כך: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים…" אלא גם בחקירות שחקר את העדים, ואשר נשמעו, ביום ובליל. והיו גם העיתונים, שבהם תועדו הדברים. הכותרת החוזרת "היום הזה במשפט", וכותרות וכתבות אחרות, ביניהן עדויות מסמרות שיער של ניצולים על העינויים שעברו ועל בני המשפחה שלהם שנרצחו, היו אז לחם חוקי. את הכתבות בעיתון נהגתי למיין, ולסלק הצידה את מה שנראה לי קשה מדי. אותן הרחקתי מפני מי שהייתה אמורה, על פי חוקי הטבע הבסיסיים, להגן עלי מפניהן. נהגתי להזהיר אותה: את זה אל תקראי.

הספר מדליונים עורר בי לרגעים תחושה דומה. רצון לומר: יש שם חלקים בלתי נסבלים. קשים מדי. אבל נדמה לי שהגיעה העת לסמוך עליכם, הקוראים, שגם אתם תצליחו להתמודד.

מכל מקום, גם אם לא קוראים את הספר, כדאי לזכור כי  זופיה נלקובסקה טבעה בו משפט שצוטט רבות, ושאותו פגשתי בנסיבות שונות ולא ידעתי שבא ממנה: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

Zofia Nałkowska Medaliony
מפולנית: רינה גינוסר, דוד ויינפלד

הנערה העומדת מתחת לפנס רחוב ומחכה לחייל נוצרה לראשונה בימי מלחמת העולם הראשונה. מורה גרמני, הנס לייפ, חייל בצבא ארצו, כתב עליה שיר מנקודת מבטו של החייל המייחל אליה ומתגעגע לפגישתם האחרונה. בעוד רגע ייקרא לקרב. הוא יודע שלא רק היא מחכה לו, אלא גם התותח. אילו התאפשר לו, היה בוחר בפגישה אתה, ולא עם כלי הנשק. כמה היה רוצה להיות אתה עכשיו, להתאחד אתה בחיבוק שבו הצל שלו והצל שלה יתאחדו. הוא נזכר ברגעי העצב כשנאלצו להיפרד. מבחינתו היא נשארה בדיוק במקום שבו עזב אותה, היא שם, תמיד, מתחת לאותו פנס רחוב. הוא תוהה מה יהא עליה אם ייגזר עליו למות, מי יאהב אותה כמוהו, מי יבוא אל המקום שבו היא ממשיכה לחכות לו, ומנסה להבטיח לה, ואולי בעצם לעצמו, שעוד ישוב אליה. הוא אומר לה בלבו שאחרי שהאפלה האופפת אותם תתפוגג, כשהמלחמה תסתיים, ימהר למצוא אותה במקום שבו אור המעט המשיך תמיד לדלוק ולהפיג את החושך, סביב פנס הרחוב, שלא רק הוא האיר כל העת, אלא גם היא, בציפייתה המתמדת. הנה השיר, בתרגומו של אברהם עוז:

מוּל פְּנֵי הַשַּׁעַר
מוּל צְרִיפֵי הַגְּדוּד
שָׁם נִצַּב אֵי פַּעַם
פַּנָּס בְּרֹאשׁ עַמּוּד.
אִם שָׁם בַּחוּץ פַּנָּס עוֹד יֵשׁ,
שׁוּב לְיָדוֹ עוֹד נִפָּגֵשׁ
כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.

שְׁנֵי צִלֵּי גּוּפֵנוּ
יֵרָאוּ אֶחָד,
עָצְמַת אַהֲבָתֵנוּ
גְּלוּיָה לַכֹּל מִיָּד.
אֵיךְ עוֹד נֹאהַב וְנִתְרַגֵּשׁ
יִרְאוּ כֻּלָּם כְּשֶׁנִּפָּגֵשׁ
כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.

שׁוּב קוֹרְאִים לַדֶּגֶל:
יוֹצְאִים לִפְעֻלָּה!
אִי אֶפְשָׁר לָסֶגֶת,
פְּרִידָה כֹּה אֻמְלָלָה!
שָׁמָּה מַמְתִּין לִי הַתּוֹתָח,
אֲבָל עָדִיף לִהְיוֹת אִתָּךְ
אִתָּךְ, לִילִי מַרְלֶן.

הַפַּנָּס יוֹדֵעַ
אֶת שֵׁמַע כַּף רַגְלֵךְ,
וַאֲנִי גּוֵֹעַ
כֹּה רָחוֹק מִמֵּךְ.
אִם לֹא אָשׁוּב, אִמְרִי: מִי אָז
יִפְגּשׁ אוֹתָךְ מוּל הַפַּנָּס?
כֵּן, מִי, לִילִי מַרְלֶן?

גַּם מִן הַשֶּׁקֶט
בֵּין שׁוֹכְנֵי עָפָר
עוֹד נַפְשִׁי חוֹשֶׁקֶת
בְּפִיךְ הַנֶּהְדָּר.
וּכְשֶׁהָאֹפֶל יִתְפַּזֵּר
אֲנִי אֶל הַפַּנָּס חוֹזֵר
כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.

זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה הולחן השיר ששמו המקורי, "שירו של חייל צעיר על משמרתו" הומר. מעתה נקרא "הנערה מתחת לפנס", אבל הכול הכירו אותו על פי שמה של הנערה, וכך הוא ידוע עד היום: "לילי מרלן".

אחת הזמרות ששרו את השיר הייתה כוכבת הקולנוע מרלן דיטריך, גרמניה שנודעה בהתנגדותה הפעילה למשטר הנאצי. כשהמלחמה פרצה עזבה דיטריך את ארצה, פתחה את ביתה שבדרום צרפת בפני פליטים, וכשהגרה לארצות הברית הרבתה להופיע בפני חיילים אמריקניים ולשדר למענם ברדיו, כדי להעלות להם את המורל. לקראת סוף המלחמה הגיעה לאירופה, המשיכה להופיע בחזית בפני חיילים אמריקנים, וגם אחרי שכמעט נהרגה באחד הקרבות, סירבה לשוב לאמריקה. היא נכנסה לברלין עם כוחות הצבא והתאחדה עם בני משפחתה.

את "לילי מרלן" הקליטה בגרמנית, כחלק מפעילותה למען צבא ארצות הברית. המפלגה הנאצית התנגדה כמובן לשיר, בשל המסר האנטי-מלחמתי שהביע, אבל השלטונות הגרמניים לא הצליחו לגבור על הפופולריות הרבה שלו. גבלס, שר התעמולה הגרמני, ניסה לאסור על השמעתו, אבל החיילים משני הצדדים אהבו אותו מאוד. אנשי צבאו של רומל שמעו אותו לראשונה באחד הלילות הדוממים של המדבר כשצרו על העיר טוברוק. החיילים הגרמנים מהצד אחד, והנצורים האוסטרלים והבריטים מהצד השני, הטו אוזן, ונשבו בקסמו של השיר ששודר ברדיו בקול רם. "שמענו את הקול החושני, הנוסטלגי, המתוק, ששטף את המדבר," העיד אחד מהם לימים. (את הגרסה הראשונה שרה זמרת גרמניה אחרת, לייל אנדרסן).

לילי מרלן איחדה את החיילים מכל הצבאות. כולם התגעגעו אל אהובותיהם, וכולם חשו כנראה בזרם התת-קרקעי והסמוי, שהשיר רמז עליו: אף נערה "טובה" לא תעמוד ותחכה לחייל, מתחת לפנס רחוב. לילי מרלן גילמה אולי בדמותה שילוב בין קדושה וקדשה שחיילים  יכולים להימשך אליו.

לא רק השלטונות הגרמניים הוטרדו מהשיר. גם לאנגלים הפריע ששיר בגרמנית הופך להמנונם של חיילי בנות הברית. הבי-בי-סי ניסה ליצור שיר שנועד להחליף את "לילי מרלן": "ראיתי את אמי נושקת לסנטה קלאוס". הניסיון נכשל.

"לילי מרלן" תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, הולנדית, נורבגית, דנית ושוודית, וכבש גם את לב האוכלוסייה האזרחית. השיר נכנס למצעדי הפזמונים בכל העולם וזכה לגרסאות כיסוי רבות, גם בעברית. את אחת מהן מפליאה לבצע הזמרת אמנדה ליר.

בריגדיר גנרל תומס פארל, מעיד על מה שראה בעקבות הפיצוץ האטומי הניסיוני הראשון בניו מקסיקו:

המחזה מתוך המקלט היה דרמטי מכפי שאפשר להעלות על הכתב. נדמה שכולם הרגישו שהפיצוץ חרג הרבה יותר מהציפיות האופטימיות ביותר ומהתקוות הפרועות ביותר של המדענים. כולם הרגישו שהם נוכחים בלידתו של עידן חדש. אפשר לכנות את התוצאות חסרות תקדים, מרשימות, יפות, מדהימות ומפחידות. מעולם לא התרחשה תופעה מעשה ידי אדם בעלת עוצמה אדירה שכזו. שום תיאור לא יכיל את אפקט הברק. המדינה כולה הוארה באור יקרות שעצמתו גדולה פי כמה וכמה מאור השמש בצהרי היום. הוא היה זהוב, סגול, אדום וכחול. הוא עטף כל פסגה, כל נקיק וכל רכס בהרים הסמוכים בבהירות ויופי העולים על כל דמיון. זה היה היופי  שמשוררים גדולים חולמים עליו, אף שום תיאור אינו עושה עימו צדק. שלושים שניות לאחר הפיצוץ הגיע הדף האוויר הראשון והוטח באנשים ובחפצים, ואחריו שאגה חזקה, מתמשכת, מפחידה, המזהירה מפני יום הדין.

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

מה משפיע יותר על המציאות, מהלכה של ההיסטוריה "המתנהלת מתוך עצמה", או בני אדם, מנהיגים, הניצבים "בלב הסיפור" והם "הקובעים את התפתחותם של מאורעות גדולים"? את השאלה הזאת מציג מחברו של הספר שישה חודשים ב-1945, רוזוולט, סטלין, צ'רציל וטרומן ממלחמת עולם למלחמה קרה לקראת סיומו, ומגיע למסקנה שלשני הכוחות הללו יש עוצמה רבה, ושאי אפשר בעצם להפריד ביניהם.

זאת בעיניי מסקנה קצת מוזרה, ואפילו מופרכת, לאור כל מה שקדם לה. הספר, שלישי בטרילוגיה שכתב דובס על המלחמה הקרה, בוחן את המהלכים שהובילו אליה, ומתאר את האנשים רמי הדרג שעיצבו את מציאות חייהם של מאות מיליוני בני אדם. כפי שנכתב בצדק על גבו של הספר, דובס ניחן ביכולת סיפורית ותיאורית יוצאת מהכלל. הקריאה של הספר מרתקת, כי הוא מעורר את התחושה שאנחנו, ביחד עם המחבר, נוכחים בשעת מעשה במקומות ובאירועים שהוא משחזר בפנינו.

מטרתו של דובס לאתר את מקורה של המלחמה הקרה, שניתח בשני ספריו הקודמים. עתה הוא מבקש להבין מה הכוחות שיצרו אותה. המעקב שלו אחרי ההתפתחויות מרתק כמו ספר מתח, גם אם סופו ידוע, לכאורה, ובעצם כלל וכלל לא, שהרי כיום מדברים שוב על חידושה של אותה מלחמה. אמנם קשה לכנות את מה שמתרחש קרוב מאוד לגבולנו כמלחמה "קרה", ובעצם אין לדעת לאן מובילים המהלכים העכשוויים. נראה כאילו הם מוליכים לקראת התנגשות בלתי נמנעת, ואי אפשר אפילו לדעת מי יהיו הצדדים הניצים.

ששת החודשים המתוארים בספר נפתחים בוועידת יאלטה. את האירוע ההיסטורי מכירים כולם, כמו גם את התצלום האיקוני של שלושת מנהיגי בנות הברית, שבקרוב ינצחו את גרמניה: צ'רצ'יל וסטאלין היושבים משני צדדיו של רוזוולט. אבל מה בדיוק קרה שם? כמה זמן נמשכה הוועידה? מה הניע את האנשים שהשתתפו בה? מה רצו להשיג? במה הצליחו ובמה נכשלו? והכי חשוב: מה היו ההשלכות של ההחלטות שהגיעו אליהן?

אנחנו מלווים את רוזוולט בדרכו הארוכה ליאלטה: הפלגה, טיסה, נסיעה ממושכת במכונית. עוקבים אחרי הנופים וההרס שהוא רואה. לא בכדי הטריח את עצמו עד חצי האי קרים הנשיא המרותק לכיסא גלגלים שמחלתו החמירה מאוד באותם ימים (כעבור כמה חודשים הלך לעולמו). היה לו ברור שאם הוא רוצה להשפיע על גורל העולם (והוא רצה!), ולהביא לכך שאחרי המלחמה יזכו תושבי הארצות באירופה בחופש ובשלטון דמוקרטי, עליו להתמודד עם סטלין ולנסות להציב את כל כובד משקלו בעימות הצפוי. לא זו בלבד, אלא שהמלחמה טרם הסתיימה. ההכרעה – הכנעתה הסופית של גרמניה, ובהמשך גם של יפן – חייבה מאמץ מלחמתי נוסף, ורוזוולט ידע היטב שככל שהרוסים יתאמצו יותר, ליתר דיוק – יאבדו יותר חיילים – כך ייהרגו פחות אמריקנים. הפערים בקורבנות כבר היו ברורים: יותר משמונה מיליון הרוגים מקרב החיילים הסובייטים, לעומת קרוב למיליון אמריקנים ובריטים, ביחד. מאחר שהסובייטים הקריבו יותר, הם חשו שזכותם לקבל יותר, כמנצחים. בוועידת יאלטה דרש סטלין שאחרי התבוסה תקבל ארצו  פיצויים נרחבים, הוא דיבר על מילארדי דולרים. כמו כן תבע לזכות בשליטה בארצות מזרח אירופה, בעיקר בפולין, ולקבוע בעצמו את שיטת הממשל שתונהג שם. מנהיגי המערב לא הסכימו לשתי הדרישות הללו.

גם אחרי התבוסה של גרמניה אפשר היה לראות את השוני בתפיסת העולם המערבית לעומת זאת הסובייטית: אלה מוטרדים מכך שיש להאכיל את האוכלוסייה האזרחית בגרמניה המרוסקת, ואלה בוזזים ככל יכולתם, וממשיכים לתבוע פיצויים.

כל אלה עובדות ידועות. החידוש בספר בפרטים הקטנים, היומיומיים שהוא מביא בפנינו. למשל − תיאור הארמונות השונים, שבהם שהו כל אחד מהמנהיגים במהלך הוועידה. הפער הבלתי נתפש בין המצוקה וההרס המוחלט שהותירו הגרמנים בנסיגתם, הרעב ששרר בחצי האי קרים, ולעומתם – הסעודות המופרזות בכל קנה מידה, שבהן האביסו ביאלטה את האורחים הנכבדים. התנאים ההיגייניים הירודים – עשרות אנשי הפמליה שנאלצו לחלוק בית שימוש אחד ("לאחר מעשה הסכימו צירי הוועידה שחדרי האמבטיה ובתי השימוש היו הנושא הנדון ביותר בוועידת יאלטה, חוץ מהמלחמה עצמה") – לעומת הפאר המטורף שבו עטפו את המנהיגים: המיטה הענקית שצ'רצ'יל דרש, המשקאות: "כוסית שרי בחדרי לפני ארוחת הבוקר, כמה כוסות ויסקי וסודה לפני ארוחת הצהריים ושמפניה צרפתית וברנדי עתיק לפני שאני הולך לישון בלילה", ועוד תפנוקים רבים.

מעניינים במיוחד כל הציטוטים המוגשים לאורך הנרטיב, המעניקים מבט אל נבכי הנפשות הפועלות. לדוגמה, דבריו של רוזוולט, בדרכו אל הוועידה: "כולם מרחמים עליי כי אני צריך להתעסק עם צ'רצ'יל ועם סטלין, הייתי רוצה שמדי פעם בפעם ירחם מישהו גם על צ'רצ'יל ועל סטלין".

דובס בוחן את האנשים הללו, חושף בלי כחל ושרק את דמותו הדמונית של סטלין, את ערמומיותו הטרחנית-משהו של צ'רצ'יל, ואת האינטליגנציה הרגשית יוצאת הדופן של רוזוולט, שמאמציו לגבור על קשייו הגופניים − הוא כבר היה אז ממש בערוב ימיו − מעוררים התפעלות. אנו חווים את האישיות הפסיכופתית של סטלין, שאצלו "אפילו מוגי הלב הופכים לגיבורים, ומי שלא נהפך לגיבור נהרג." אפשר להבין את בסיסה של המלחמה הקרה כשרואים את השוני העצום ביחס של הסובייטים והאמריקנים לשבויי מלחמה בני ארצם. אצל סטלין, מי שנפל בשבי היה מוג לב שיש להוציאו להורג או לפחות לשלוח אותו לגלות בסיביר, עם שובו הביתה. אפילו כשבנו היחיד (הייתה לו גם בת), נפל בשבי, סירב האב לפדות אותו והיה גאה כשנודע על התאבדותו של הבן. שבויים רוסיים לא רצו לשוב לארצם. שבויים אמריקנים עשו הכול כדי לחזור הביתה. את הצבא האדום אפיינו "הלהט, האכזריות, וההתעלמות המוחלטת מהמחיר בחיי אדם", לעומת האמריקנים שעיכבו את הנחיתה בנורמדי בשל החשש משיעור האבדות הגבוה הצפוי.

מדהים במיוחד להבין איך כמה גברים שנמצאים בקצה הפירמידה האנושית חורצים את גורלם של מאות מיליונים. בספר מוצגת פתקה ששרבט צ'רצ'יל בעיפרון, ובה מספרים וחלוקות: "הונגריה 50/50, בלגיה 75% רוסיה, 25% ארצות הברית" וכן הלאה. ואחרי השרבוטים הללו, אחרי ההסכמות הכלליות, הם הלכו לשתות. או לאכול עוד ארוחה שכללה 25 מנות, לא פחות, או להקשיב לנגינתם של מוזיקאים שהוטסו במיוחד לשם כך. הם התווכחו על עתידה של פולין, שבסופו של דבר הופקרה: בדיעבד הודה צ'רצ'יל שלא קלט את ההבחנה בין שני יובלים של נהר האודר, וגם רוזוולט לא הבין את משמעות הפרט, ולא ידע שמדובר על שטח שגודלו כשל מדינת מסצ'וסטס ובו 2.7 מיליון תושבים: הוא "לא קרא את נייר העמדה שהכין משרד החוץ של ארצות הברית"!

אחד הוויכוחים בין סטלין לנשיא ארצות הברית מעלה על הדעת סוגיה אחרת, שהתעוררה לאחרונה במשנה תוקף בסרטו התיעודי של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים". בשיחות עם פלסטינים מציף ברעם את השגיאה המהותית של השמאל הישראלי: אלה מדברים על נסיגה לגבולות 67, ואלה תובעים חזרה לגבולות 47.

שיח דומה אפשר לשמוע בוועידה נוספת, שנערכה בברלין, אחרי תבוסת גרמניה:

"'שלושת הגדולים' [הנשיא האמריקני, ראש הממשלה הבריטי והרודן הסובייטי] לא הסכימו אפילו על עניינים בסיסיים כמו צורתה של גרמניה לאחר המלחמה. סטלין גזל נתח גדול משטחה והעביר אותו לפולין בלא להגיע להסכם עם בעלות הברית. הוא התעקש שגרמניה הנה מה שהפכה להיות לאחר המלחמה. לא קיימת שום גרמניה אחרת.

'מדוע לא נאמר גרמניה של שנת 1937?' שאל טרומן.

'פחות כל מה שהיא איבדה,' השיב סטלין איננו יכולים להתחמק מתוצאות המלחמה.'"

כמה מוכר.

מזעזע במיוחד לקרוא, לקראת סוף הספר, על המהלכים שהובילו להטלת פצצת האטום על הירושימה ועל השיקולים שהביאו למעשה. האמריקנים ניצחו באותו שלב במרוץ החימוש. הייתה בידיהם פצצת אטום, והניסוי המקדים שערכו הוכיח שהיא פועלת כמצופה.

(בעניין המירוץ להשגת פצצה גרעינית מספר דובס אנקדוטה מרתקת: גאורגי פלרוב, פיזיקאי שהתמנה לדרגת קולונל בנקוו"ד –השירות החשאי הסובייטי – כתב לסטלין והזהיר אותו שהאמריקנים עובדים בלי ספק על פיתוח מתקן גרעיני. את התובנה שלו ביסס על אבחנה מחוכמת: "הוא עיין בכתבי עת לפיזיקה מארצות הברית בספרייה המקומית והבחין שאין מאמרים על ביקוע גרעינים, נושא שתפס עד אז מקום חשוב בחדשות. בכירי הפיזיקאים של המדען באמריקה ובבריטניה חדלו לפרסם את תוצאות עבודותיהם. המסקנה הייתה ברורה: המדענים גויסו למיזם צבאי סודי ביותר והם נתונים להשגחת הצנזורה.")

טרומן, שהחליף את רוזוולט לאחר שזה הלך לעולמו (טרומן האלמוני נבחר להיות סגן נשיא בשל שיקולים פוליטיים: באישיותו האפרורית, כך סבר רוזוולט, לא איים טרומן על אף אחד. כשנאלץ להחליף את רוזוולט חש, ואף אמר במפורש, שהתפקיד שנקלע אליו גדול עליו!), הבין שהפצצה תעניק לאמריקה כוח אדיר. אם ישתמש בה, יוכל להוכיח לרוסים שאמריקה היא מעצמה שאינה צריכה עוד לחשוש מפניהם.

הקיסר היפני שיגר מסרים של כניעה, הן לברית המועצות והן לארצות הברית. אבל לסטלין היה חשוב לתקוף בכל זאת את יפן. הוא רצה להשתלט על סין, ולשם כך היה חייב לסלק את היפנים ממנצ'וריה. הוא הפתיע את היפנים ותקף אותם עם כוח של מיליון חיילים וחצי.

בו זמנית היה לטרומן חשוב להוכיח לסטלין שהכף הוטתה לטובת אמריקה, כי יש לה עכשיו נשק רב עוצמה, והיא מעתה המעצמה החזקה ביותר בעולם.

אכן, הטענה המקובלת היא שראשי הצבא היפני סירבו להניח את נשקם. לכאורה – אמריקה נאלצה להטיל את הפצצה על הירושימה כדי לשכנע את היפנים להיכנע.

אבל לנוכח התיאור המובא בספר שלפנינו קשה להימנע מהחשד המחריד, לפיו ייתכן מאוד שהטלת הפצצה לא נועדה רק, או בעיקר, למנוע אבדות רבות נוספות בקרב צבא ארצות הברית, אלא שימשה כמעין איתות ראשון ומשמעותי מאוד במה שמכונה "המלחמה הקרה".

דובס טוען כי הנשיא טרומן לא יכול היה בעצם לבלום את הטלת הפצצה. הוא משווה זאת לנסיעתה של רכבת שכבר יצאה לדרך. הנשיא קיבל את הידיעה על הטלת הפצצה על הירושימה כשהיה בדרכו חזרה הביתה, על סיפונה של אונייה, אחרי ועידה שהתקיימה בברלין.

ייתכן שדובס צודק. שהמהלכים ההיסטוריים היו חזקים מהאנשים שהתניעו אותם. ובכל זאת, הם היו שם, המנהיגים הללו, שהאזינו למוזיקה, שתו שמפניה, וחתמו על הסכמים, צווים ופקודות, גם כשלא הבינו עד תום את פרטיהם ואת משמעויותיהם.

Michael Dobbs Six Months in 1945, FDR, Churchill and Truman from World War to Cold War

לעברית: כרמית גיא

על האימה שחש העולם בימי המלחמה הקרה אפשר ללמוד מהסרט המזח, מאת כריס מרקר

בספרי ההיסטוריה מספרים לנו על מצבם של היהודים ילידי גרמניה ועל אלה שנדדו אליה ממזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה: אזרחים שהלכו ואיבדו את זכויותיהם, או פליטים שלא הצליחו להיקלט. לכאורה הכול הרי ידוע.

ובכל זאת, קריאת הספר יהודים נודדים שכתב יוזף רות (מי שכתב את הנובלה היפהפייה הלווייתן), מסמרת שיער, שהרי אנחנו, המצוידים בידע שלא היה לסופר, רואים רבדים שנסתרו מעיניו בעת שכתב את אוסף המאמרים המרתק הזה, המעניק לנו נקודת מבט אותנטית, מעין צוהר אל עולם שהיה ונכחד, ואל המחשבות, הדעות והעמדות של מי שחיו אז, על פי התהום, ולא יכלו להעלות על דעתם מה צפוי להם.

רות, יליד גליציה שהשתקע בבגרותו בברלין, שם פעל כעיתונאי, עזב את גרמניה ב-1933, עם עלות הנאצים לשלטון. חודשים אחדים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה הלך לעולמו בפריז, עני ושקוע בחובות, אחרי שלקה בדלקת ריאות. יהודים נודדים ראה אור לראשונה בגרמניה ב-1927 (ובעברית, בתרגומו המשובח של יונתן ניראד, ב-2011). יש בו חמישה מאמרים: "יהודי מזרח אירופה במערב", "השטטל", "הגיטאות במערב – וינה, ברלין, פריז", "יהודי מהגר לאמריקה", ו"מצב היהודים ברוסיה הסובייטית".

כמה עניינים חשובים עולים מכל המאמרים האלה: למשל – עוצמת האנטישמיות שממנה סבלו היהודים, ותחושות האין אונים וחוסר המוצא או היעדר היכולת שלהם לעזור לעצמם, ועם זאת – האמונה שמצב העניינים האיום הזה הוא אך זמני, ושבמרוצת השנים, "והיום הזה ודאי יגיע בטרם יעברו אלף שנה – הדברים בגרמניה ישתנו." כמובן שגם עין מפוקחת וחכמה כמו זאת של יוזף רות, שהיטיב כל כך לנתח את מה שהוא רואה ויודע, לא יכלה לחזות את העתיד לבוא, בעוד זמן לא רב.

המאמר הראשון בספר מאפשר לנו להבין מקרוב את מצבם של יהודי מזרח אירופה שניסו להימלט מפני האנטישמיות והרדיפות. הם אינם מסוגלים, כך טוען רות, להבחין ב"טוּב-הלב של הסלאבי" במזרח אירופה, ואינם יודעים שגם במערב אירופה יש אנטישמיות, אלא ששם זאת "הברבריות המבויתת של המערב-אירופי הנותן דרור לסטיותיו."

ובכלל, הוא מעלה את התהייה הנמשכת עד ימינו: מהי בעצם היהדות, דת? ואולי בעצם – לאום? "האם היהודים הם אומה ככל אומה אחרת; האם הם פחות או יותר מכך; האם הם קהילה דתית, או קהילה שבטית, או גוף מאוחד מבחינה רוחנית בלבד; האם אפשר להחשיב את היהודים כ'עם' בלי קשר לדתם, עם שבמשך שנים שימר את זהותו רק מכוחה של דת ומכוח מעמדו המיוחד במדינות אירופה; האם אפשר אצל היהודים להפריד בין דת ללאום[…]?"

לדעתו, היהודים הסבורים שיש "אומה יהודית", שואפים לטריטוריה. חלקם מאמינים שיזכו לכך בעקבות התיישבות "בפלסטינה". אחרים תובעים מהארצות שבהן נולדו להכיר בהם כשותפים שווי זכויות לילידים אחרים. המתבוללים בארצות אלה מאמינים שכבר זכו לכך. "הם אוהבים את המדינה כפי שהאזרחים הנוצרים אוהבים אותה, ואף יותר". (אותם הוא דן לכף חובה, על שהתרחקו מהיהדות האמיתית: לדבריו, המבקר בבתי הכנסת שלהם ייווכח עד כמה הפרקטיקות הנהוגות בהם דומות לאלה המתקיימות בכנסיות.) לעומתם יש יהודים המתכחשים בכלל ללאומיות כלשהי, וסבורים שהעולם הולך לקראת ביטולה.

ישראלי בן זמננו אינו יכול להימנע מהתהייה – אז מי מכל אלה צדק, בטווח הארוך? ושמא הטווח, מקץ כמאה שנה, אינו ארוך די הצורך?

רוֹת עוקב אחרי יהודים שהיגרו לגרמניה. הם עצמם אבודים, אבל, כך הוא טוען, לילדיהם יש סיכוי. הם כבר נולדו בארצם החדשה, רכשו השכלה, והם מתנהגים "כאילו היו ילידי המקום". אין להם מושג שגם אם הם "נראים" כמו "נוצרים מאושרים שאינם מושא לרדיפה וללעג," לא יוכלו באמת "להימלט מן האנטישמיות".

לעומתם היהודים המתבדלים – אלה שמטפחים את התרבות היהודית, מקימים בתי ספר משלהם, שומרים על שפתם – סומכים רק על האל ואין בדעתם להתגונן בכוחות עצמם. בעיניהם יהודים שאינם נתלים בציפייה לבוא המשיח אינם ראויים לשמם.

ועוד, יהודים מסוג אחר, תולים את האנטישמיות שהם חווים בכלכלה הקפיטליסטית, ולכן דוגלים בסוציאליזם.

מה דעתו (המייצגת?) של יוזף רות על הציונות? "ליהודים יש הזכות להתיישב בפלסטינה לא מפני שהגיעו מהארץ הזו, אלא מפני ששום ארץ אחרת לא חפצה בהם", הוא כותב. ועם זאת, הוא מכיר בבעיה שהציונות יוצרת: "אך החשש של הערבי לחירותו מובן ממש כמו רצונו הכן של היהודי לחיות עם הערבי בשכנות טובה", ומוסיף כי "ההגירה של צעירים יהודים לפלסטינה תדמה תמיד למסע צלב יהודי, שכן למרבה הצער המהגרים היהודים גם יורים", כך, לפני יותר משמונים שנה! ועוד התנגדות לציונות מביע רות, מכיוון שונה לגמרי: הציונים חולמים להקים מדינה "שתיראה פחות או יותר כמו האומות האירופיות. אפשר שכך תיכון לה מדינה עצמאית, אך לא יהיו בה יהודים", הוא מזהיר, ובכך מקומם עליו קוראת ישראלית וחילונית שמבקשת לשאול אותו בדיעבד: אבל מה רע בכך?

אכן, בחיבורו השני בספר, "השטטל", אפשר לראות את עמדתו של יוזף רות כלפי היהדות המסורתית, האורתודוקסית: הוא מפאר ומרומם בהתפעלות את חצרותיהם של רבנים "בעלי נסים" ומסביר כיצד הן פועלות. קשה להאמין שאינו נוקט נימה אירונית כשהוא מספר על עושרם של הרבנים הללו ועל נשותיהם אשר "לבושות מלבושים יקרים ופוקדות על משרתות העומדות לרשותן. יש להם סוסים ואורוות: לא כדי לשאוב מהם הנאה, אלא לשם הייצוגיות". האומנם? מופתעת הקוראת לקרוא את הערת האגב הזאת, ומבקשת לפנות אל רות ולברר: "לשם הייצוגיות"? אתה לא מתכוון ברצינות, נכון?

לאורך הספר קשה להימנע מהתחושה שהגזענות, האנטישמיות, חלחלה בלי דעת אל נפשו של המחבר, (ומשום כך כנראה גם לנפשם של יהודים רבים אחרים). מצד אחד הוא מתפעם מהרבנים, ומנסה לתאר את האנטישמיות ולמפות אותה, כאילו שזאת משימה אפשרית: "בפראטר הווינאי אין כמעט התבטאויות אנטישמיות", אבל "בטאבורשטראסה, הרחוב שמוביל לפראטר, מתחיל האנטישמי להיות אנטישמי" (האם זאת תמימות, עיוורון או מנגנון הכחשה שנועד להגן על נפשו?).

מצד שני, גם התיאורים שלו עצמו לוקים בסטריאוטיפיזיה מדאיגה. כך למשל כשהוא מספר על אבטיפוס של יהודי, שדואג להשכלת ילדיו, מקפיד לחסוך כסף, בניגוד לשכניו הנוצרים, שהוא "תמיד בעלים של דבר מה, משום שהוא שייך לגזע עתיק: תכשיטים שירש מאבות-אבותיו, מיטות, רהיטים" (ומה, נוצרים אינם יורשים מאבותיהם?), "הוא אינו שותה לשוכרה, ואין לו הפזיזות העצובה אך בריאה של הפועל הנוצרי". על ה"פרולטרים" היהודים הוא כותב שהם "אנשים נוגעים ללב, נאיביים, בעלי כוח פיזי לא-יהודי כמעט" שיש בהם גם "מידה לא קטנה של חסד…" במקום אחר הוא קובע: "בדרגה מסוימת של שכרות גם הנוצרים הם טובי לב". כל אלה, כמובן, סטריאוטיפים, המעידים על רוח התקופה ההיא, על ההכללות המסוכנות כל כך שהכול, יהודים ולא יהודים, ראו אותן כמובנות מאליהן.

עד כדי כך הוא מאמץ בלי דעת את השיח האנטישמי, שהוא מספר על יהודי גרמני אחד, שלא נהג הכנסת אורחים בעמיתו, מהגר יהודי ממזרח אירופה, והוא "משלם על כך היום בכליאה במחנה ריכוז"! את המשפט המזעזע הזה כתב יוזף רות ב-1937, בהקדמה למהדורה הנוספת לספר. מסתבר אם כך שבאותו שלב אפילו יהודים לא הבינו לאשורה את שרירות הלב והרשעות הנאציים, שלא נזקקו לשום סוג של הצדקה כדי להשליך בני אדם למחנה ריכוז.

לכאורה מודע רות לאפשרות שגם יהודים יכולים להיות אנטישמיים: "לפעמים יהיו ניניו של הרוכל [היהודי] אנטישמים" הוא כותב, ואינו מסוגל להבחין בגזענות שלו עצמו.

גם במאמר "הגטאות במערב" אפשר לשמוע הד מזעזע לשפה שהייתה נקוטה באותם ימים: רות מנסה להצדיק את יהודי מזרח אירופה שהיגרו מערבה. בווינה, כך הוא מסביר, אי אפשר להאשים אותם בכך שהם "לא פרודוקטיביים", שהרי לא מתאפשר להם להיקלט, והם עושים כמיטב יכולתם הדלה. מסתבר שזאת הייתה האשמה רווחת: היהודים בכלל, ופליטים יהודיים בפרט, אינם "פרודוקטיביים", ויש כאן מי שחש להגן עליהם ולהצדיק אותם, מתוך קבלה בסיסית והסכמה עם המונח עצמו ועם משמעותו.

ובכן, רות מסביר מדוע הפליטים הללו ממזרח אירופה מתקשים להיות "פרודוקטיביים", ולפיכך ראויים לכבוד ולהתחשבות. בין היתר, כי קודמיהם, היהודים הוותיקים שלפני דור או שניים דמו לאותם פליטים, אינם רוצים בהם. הם עצמם "'כבר וינאים, והם אינם רוצים להיות קרוביהם של יהודי המזרח או להיחשב חלילה בטעות בעצמם כיהודי המזרח". (לפני כמה שנים התחוור לי שההתנשאות של אותם ימים טרם פגה: אמה של אחת ממכרותיי סירבה להזמין לכנס משפחתי כלשהו את קרובי המשפחה שלא נולדו כמוה בגרמניה. "אבל הם בכלל פולנים!" היא טענה נגדם במיאוס לא מוסווה…).

תיאור הפליטים היהודים בברלין מעלה על הדעת את מה שמתרחש בימינו: "דיירי הרחוב נאבקים לשווא. הם רוצים להתפרש על פני שטח גדול יותר? ברלין לוחצת אותם שיישארו במקומם," ובמרסיי "משפחות שלמות לנות תחת כיפת השמים". כמה שזה מזכיר את הפליטים מסוריה, עיראק, אפגניסטן ואפריקה שממלאים כיום את חוצות הערים הגדולות באירופה, נאבקים לזכות בתקווה כלשהי לחיים סבירים, להם ולילדיהם!

לא רק על הלכי הרוח של אותה תקופה אנחנו לומדים מהספר, אלא גם על אורחות החיים וההתמודדויות שנכפו אז על יהודים. למשל: "הדרך הראשונה והקשה ביותר שעל המהגר היהודי ממזרח-אירופה לצעוד בה היא אל מטה המשטרה", שם עליו לקבל אישורים מ"אדם שאינו סובל יהודים באופן כללי, ויהודים ממזרח אירופה במיוחד". הוא יידרש להציג מסמכים "שאין כמותם", שאף מהגר נוצרי אינו נדרש להם. שמו היהודי-מדי יעורר בעיות. תאריך הלידה שלו אינו ברור. אין לו מסמכים, אזרחותו מפוקפקת. איך בכלל הגיע לכאן? איך חצה את הגבול? הוא ודאי משקר שוב ושוב. ו"איש אינו משתאה לנוכח דרישותיה הנאיביות של המשטרה", כותב רות. שוב אפשר לראות כיצד הסופר, המתעב כל כך את השלטון הנאצי, את עיוותיו ואת עוולותיו, מאמץ מבלי משים את נקודת המבט של אויביו. "דרישות נאיביות"? האומנם? האם הדרישות הללו אינן התעללות מכוונת?

קשה להכיל את עוצמת הניתוק של האנשים שחיו אז, ולא יכלו להבין את המציאות לאשורה. כך למשל מספר רוֹת עד כמה פריז מסבירה פנים ליהודים. כיצד יהודים מזרח אירופים "נהפכים לצרפתים" של ממש. הוא לא יכול היה לדעת על דראנסי, על משטר וישי, על שיתוף הפעולה של צרפתים רבים עם הכובשים הנאצים, הצפוי בעוד זמן לא רב.

תחזיותיו לעתיד מזעזעות. כך למשל הוא תוהה אם "שאלת היהודים" תיפתר ברוסיה, ובעקבות זאת – בעולם כולו, וזאת משום ש"אדיקותם הדתית של ההמונים הולכת ופוחתת במהירות, המחסומים החזקים של הדת נופלים, המחסומים הלאומיים, החלשים יותר, משמשים להם תחליף גרוע." והוא מוסיף וחוזה כי "אם תימשך ההתפתחות הזאת לאורך זמן, יהיה זה סופה של הציונות, סופה של האנטישמיות – ואולי גם של היהדות." כמו כן הוא שואל את עצמו אם בעתיד היהודים יהיו אלה שיזכו לתשואות, דווקא משום שלא הייתה להם מולדת משלהם, "בשעה שהעולם כולו שקע בטירוף הפטריוטיזם".

כואב כל כך לדעת עד כמה תקוותו התבדתה.

כמי שנולדה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, כמי ששמעה שוב ושוב בנעוריה בשנות השישים את הססמה שרווחה בעולם המערבי " "Make Love Not War", אני מתקשה להשלים עם שובו של "טירוף הפטריוטיזם", ואיני יכולה שלא לתהות באיזה עיוורון עכשווי, בדומה לזה של יוזף רות, אנחנו לוקים.

"הם יישארו במקומם", כותב רות על יהודי גרמניה, "הם יתחתנו, יתרבו, יורישו את קדרותם ואת מרירותם לבניהם – ויקוו שיום אחד 'הכול יהיה אחרת'". ואולי בעצם צדק? אולי חזרתם של יהודים (וישראלים) רבים כל כך לברלין מעידה על כך?

Joseph Roth, Juden auf Wanderschaft, 1937

לעברית: יונתן ניראד

לעתים קורה שנובלה אחת, מעט המכיל את המרובה, נדמית למעין טיפה מזוקקת שמשקפת בתוכה עולם ומלואו, שפע של רגשות, משמעויות ורבדים, הכול בזעיר אנפין, אבל בעוצמה מיוחדת.

כזה הוא הסיפור ארוחה בחורף (מצרפתית: עמנואל פינטו), שראה אור לאחרונה בעם עובד כספר שלם.

הסופר הצרפתי ממוצא איטלקי, הוּבֵּר מנגָרֵלי מביא בפנינו את סיפורם של שלושה חיילים גרמנים, מנקודת המבט שלהם. בתחילתו של הסיפור התייראתי. חששתי שמא צפויה לי ההתמודדות הבלתי אפשרית שהציב בשעתו בפנינו הספר השנוי במחלוקת נוטות החסד שכתב ג'ונתן ליטל. גם שם סיפור ההתרחשויות מובא בגוף ראשון מפיו של חייל אס-אס, המתאר את הזוועות האיומות ביותר שהדובר היה עד להן, וגם את אלה שהשתתף בהן. כשראה אור לראשונה, זכה נוטות החסד בשבחים מפליגים, אך גם בדברי גינוי חמורים.

"אני אדם כמו כל היתר, אני אדם כמוכם, כן, כן, אני אומר לכם שאני כמוכם!" מכריז גיבור ספרו של ליטל, ומשתדל לאורכו של המונולוג שהוא נושא להוכיח לקוראיו כי אינו שונה מהם, שגם היו נוהגים בדיוק כמוהו בנסיבות דומות.

על נוטות החסד כתב בשעתו עמנואל פינטו, המתרגם של הספר שלפנינו, כי: "הוא מגעיל, הוא מחלחל, נדבק, מטלטל, בשתי השפות. ליטל שמבקש להיות פרשן בוחש למעשה בעביט צואה, כמו שאומרים בצרפתית". פינטו לא חסך מהספר את שבטו, אבל גם התפעל ממנו.

את נוטות החסד לא הצלחתי לקרוא עד סופו. תיאורי הזוועות היו למעלה מכוחי, והצדקנות העצמית של הדובר הגעילה אותי עד כדי כך שלא יכולתי להתמודד אתה, גם אם מובלעת בה ביקורת סמויה של הסופר כנגד הדמות שיצר (בדומה לזאת שיש ברומן לוליטה).

הסיפור ארוחה בחורף שונה מהרומן נוטות החסד, לא רק בנפח (127 לעומת 927 עמודים), אלא גם ביכולתו לומר דברים דומים, בלי להכות על ראשו של הקורא בפטיש, ובלי לחדור לתודעתו ולעשות בה שמות. ארוחת חורף היא נובלה מעודנת. היא לוקחת אותנו אל מצוקתם האמתית של הרוצחים, ולא רק זאת הנובעת מהרעב, הקור, התשישות וחוסר האונים. אמנם מתוארים קשייהם של גברים לא לגמרי צעירים שנאלצו להתרחק מביתם ומיקיריהם, הגעגועים שלהם ודאגתם לבני המשפחות שלהם, אבל הנובלה מדגישה בעיקר את הצורך שלהם להתמודד עם מה שמוטל עליהם לעשות: לרצוח חפים מפשע.

מנגרלי מצליח בחוכמה ובכישרון להכניס אותנו אל עולמם של השלושה. אנחנו רואים את נאמנותם זה לזה. את נדיבותם ואפילו את הרגשות האנושיים המפעמים בהם, לכאורה. האם באמת חל כאן היפוך? האם מנגרלי מצליח לשכנע אותנו, כמו שהדובר בנוטות החסד מנסה לעשות, שכל אחד מאתנו היה נוהג כמוהם?

ודאי שלא. אבל מנגרלי עושה זאת בתחכום, כי הוא יוצר את הדמויות של שלושת הגרמנים בעדינות. נמאס להם לירות ביהודים. הם מתקשים בכך, מנסים להימנע מהמשימה, ועם זאת − לועגים לאחד מחבריהם שהודיע בפסקנות כי אינו מוכן להשתתף ברציחות. אותו חבר הצליח. הוא התמנה להיות טבח. (ידוע כי מי שסירבו להשתתף בהוצאות להורג לא שילמו על כך בחייהם. אפשר להסיק זאת למשל מהספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות. מתועדות בו שיחות שהמודיעין הבריטי הקליט, בלי ידיעתם של שבויים גרמנים, שדיברו בינם לבין עצמם).

שלושת החיילים בנובלה חשים אמנם ייסורי מצפון, אבל לא עד כדי כך שינהגו כמו החייל שנהפך לטַבח. אחד מהם, המספר, רגיש במיוחד לסממנים משפחתיים שהוא מוצא על גופם של קורבנותיו: "רקמה, כפתורים צבעוניים או סרט בשיער". ומסביר כי "כל אותן מחוות אימהיות עדינות קרעו לי את הלב." ומה התוצאה? הוא כועס על הקורבנות, ועל האימהות שלהם: "בגלל הסבל שנגרם לי בגללן, שנאתי גם אותן. ובעצם שנאתי אותן לא פחות ממה שסבלתי בשבילן."

הוא רואה בעצמו אדם רגיש; הוא מתרגש מאהבתו לחבריו, מהאחווה השוררת ביניהם, משיתוף הפעולה והאכפתיות. הוא סולד מפני אדם זר שהוא רואה בו רוע. נגעל ממנו. מתעב אותו. אבל אין בו שום יכולת לראות את הרוע והאכזריות של עצמו!

הסופר יוצר דילמה שבה תיבחן מוסריותם של שלושת האנשים ה"רגילים" הללו, גרמנים שנקלעו כביכול לנסיבות קיצוניות ואכזריות. מהכרעתם נגזור את דעתנו עליהם. האם נחוס עליהם? האם נדון אותם לכף חובה, למרות מצבם הקשה מנשוא?

יופיו של הסיפור נובע מדיוקו הפסיכולוגי והתיאורי. הוא לוקח אותנו אתו לתוך בקתה שכוחת האל, אי שם בפולין, בערב קר במיוחד, אל השלג והקרח, אל סיר האוכל שהחיילים מאלתרים, אל האנשים שעל גורלם הם משפיעים, ובעיקר − אל התהייה המתמשכת, ואל התקווה, המהולה בספק, שאלה בכל זאת אינם בני אדם הדומים לכולנו.

אדם בן תשעים, רב פעלים ועתיר הישגים, מחליט לכתוב ספר על קורותיו. למעשה, כך הוא מסביר, נעתר להפצרות ילדיו, שהאיצו בו לתעד את חייו. כדי להבטיח שהספר יהיה ראוי, הם משכנעים אותו להיעזר בסופרת מקצועית. בניגוד לסופרי צללים רבים – הסוגה הזאת של ספרי זיכרון מוזמנים שכיחה מאוד, ויש אפילו הוצאות לאור שמתמחות רק בספרים כאלה – הסופרת שמתגייסת למשימה המכובדת אינה נותרת מאחורי הקלעים. שמה מתנוסס לצד שמו, שני המחברים, על כריכתו הקדמית של הספר: מנחם בן ימי ויהודית רותם.

כדי לשוות לספר נופך ספרותי מחליט מי שמחליט לא להקדיש את הכתוב רק לסיפור חייו של מנחם, אלא לפתוח אותו במעין מונולוג הנמסר מפיה של חנה, רעייתו. מאחר שזיכרונה אבד לה, לא יכלו הכותבים לשוחח עם חנה, לגבות מפיה עדות ישירה, ולתעד ולעצב את דבריה. כל החלק המוקדש לה נשען, כך ברור, על דבריו של מנחם, על הזיכרונות שלו ממה שסיפרה לו לאורך שנות חייהם המשותפים. את הפערים התבקשה, מן הסתם, הסופרת למלא בכישרונה, ואולי – אין לדעת − זה היה חלקה העיקרי ותרומתה החשובה לספר כולו.

מצד אחד חברו כאן כוחות רבי משמעות. מנחם בן ימי הוא, כאמור, איש שעומדת לזכותו  עשייה רבה ומרשימה מאוד. הוא יליד ורשה, כשמלחמת העולם פרצה היה בן שלוש עשרה. הוא ובני משפחתו חיו בגטו. הוא היחיד שניצל. יומיים לפני פרוץ המרד הבריח אותו אביו לצד הארי של ורשה. האב עצמו, כמו אמו של מנחם ואחותו הקטנה, נספה. מנחם היה פרטיזן ואין ספק שחווה חוויות בלתי נתפסות בעוצמתן. יהודית רותם, שכתבה אתו את הספר, היא סופרת רבת הישגים. שנים עשר ספריה זכו להצלחה וסיפור חייה נוגע ללב ומאלף: בהיותה אם לשבעה ילדים יצאה רותם החרדית בשאלה, התגרשה וניתקה מהחברה החרדית שבה גדלה. אין ספק שאפשר לראות בה מופת של אומץ לב ונחישות.

כל הכוחות הללו היו אמורים ליצור ספר יוצא דופן ורב משמעות. למרבה הצער המשימה לא צלחה. התוצר הסופי הוא אוטוביוגרפיה שאינה אלא דיווח מתמשך, קורקטי, מסודר ומקיף, שמנסה לדייק ולכלול הכול. יש בו המון תיאורים יבשים ונטולי רגש, מכתבים (אותנטיים) שהדמויות כתבו ושלחו −  אלה מובאים כנראה כדי להוכיח את הדברים הנאמרים – יש בו בלי סוף עובדות ומעקב כרונולוגי אחרי קורות החיים של חנה ושל מנחם.

אי אפשר להתווכח עם חשיבותו של התיעוד. כן, כדאי וראוי שנדע מה עבר על אנשים כאלה. מה הם איבדו. מה נאלצו לעשות, לראות, לדעת. אבל כדי שתיווצר אצל הקורא תחושה של מסע אמיתי, כדי שירגיש שליווה את הדמויות מבפנים, הצטרף אליהן עד כדי כך שהוא מבין משהו מתוך נפשן, עליו לעבור חוויה שמידה של שאר רוח אמנותי אמורה להפיח בהן חיים.

למרבה ההפתעה, גם החלק המובא מפיה של חנה אינו מצטייר כיצירה ספרותית, אף על פי שהוא ודאי בדוי בחלקו.

לא זו בלבד: לרגעים מתעוררת תחושה שחלקה של חנה בספר נמסר כמצוות אנשים מלומדה. כאילו כדי להצדיק את העיקר, את העניין עצמו, והוא – מה שיש למנחם בן ימי לספר, על עצמו, על חייו לפני המלחמה ואחריה, על הישגיו (המרשימים!) כדייג וכחוקר, על השליחויות שלו באריתריאה ובאיטליה, על מה שראה ועשה וחשב במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, על מסעותיו השונים בעולם, ואפילו על השקפת העולם החברתית שלו וכיצד הוא רואה את מציאות החיים העכשווית בישראל. (יש רגעים שבהם מתעוררת מבוכה מסוימת, בשל כמה מהדברים הנכתבים על חנה, שאינה יכולה "להתגונן": מצד אחד מספר בן ימי עד כמה הוא אוהב אותה, ומצד שני אינו מהסס לציין שהיא "לא עשתה לי חיים קלים", ושאת    בית הוריה הנפלא, החם, השקט, שרק כבוד ואהבה שררו בו, "המציאה לה", לדעתו.)

כל אלה ודאי מעניינים מאוד את בני המשפחה שלו, ואולי בעצם גם קוראים אחרים, ובכל זאת מתעוררת בלי הרף השאלה מה ההצדקה להופעתו של הספר הזה. אם משווים אותו עם הרומן האוטוביוגרפי שוב מלך אדום שכתבה חנה קראל – המספר על הישרדותה בוורשה באותן שנים, או עם זיכרונותיו של אברהם סוצקבר מגטו וילנה, אפשר להבין איך נכתבת ספרות של ממש.

ייתכן שלא הוגן ולא ראוי להשוות את הכותבים של מים רבים עם כישרונות פיוטיים חד פעמיים וייחודיים כל כך כמו אלה של חנה קראל ואברהם סוצקבר. ייתכן שיש מקום גם לכתיבה חיצונית, כזאת שאינה יוצרת חוויה אלא רק מספרת עליה: (דוגמה קטנה: "המראות המזעזעים, סיפורי הזוועה וחוויות האובדן נגעו בי". סיכום כזה, ודומיו, גוזל מהקורא כל אפשרות להיות שם, ביחד עם המספר; כשסופר מספר על כך ש"דמעות עמדו בעיני" הוא מונע את הופעתן של הדמעות בעיני קוראיו. כבר אין להן מקום; וכשנכתב ש"לא היה מי שעמד בפני קסמו הסוחף" לא נותר לנו אלא להאמין לעדות, או לפקפק בה. אנחנו לא עדים לה ואיננו משתתפים בחוויה).

האמת תיאמר: ייתכן מאוד שהקריאה הנוחה והפשוטה מאוד שכתיבה כזאת מציעה יכולה לספק את מי שאין להם רצון וצורך להתאמץ ולהשתתף במעשה האמנותי, זה שאמור להיות משותף לכותב ולקורא.

הכוח המנפץ של ההתרחשויות והאירועים שהיו והסתיימו במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה היה אמור לכאורה לשכוך מקץ עשרות כה רבות של שנים. אבל האדוות שהחלו לנוע אז ממשיכות להתרחב ולהשפיע על בני אדם שחיים כיום.

אחד מסיפורי החיים הללו תועד בסרטו של אלון שוורץ, "הסודות של איידה", שזכה בפרס הקהל של פסטיבל דוק-אביב 2016.

יצחק, גבר ישראלי, מושבניק חסון, מספר כיצד נודע לו בילדותו לתדהמתו שהוא מאומץ. כמו שקרה לא פעם בדורות הקודמים, לפני שהובן הצורך לגדל ילדים מאומצים בידיעה ברורה של האמת, נפל עליו הגילוי כרעם ביום בהיר, בעקבות דברים שאמרו לו ילדים מהמושב. אחיו ואחותו המאמצים ידעו את האמת. הם אפילו זכרו כל השנים את היום שהגיע אליהם, פעוט בהיר שיער וחמוד, בן פחות משלוש, ואת זעקת הבעתה שהשמיע בבואו – פעוט שאינו מבין לאן נקלע ומה יעלה בגורלו. יצחק התערה מהר מאוד במשפחה אוהבת, עד כדי כך ששכח את תחילת חייו אתם.

סוד האימוץ התגלה לו אם כן, אבל סודות אחרים הקשורים בחייו נשמרו היטב מפניו. כל הסובבים אותו, בני המשפחה, הורים, אחים, ואולי גם אחרים, ידעו עליהם, אבל, כמו שמסבירה אחותו – אמרו להם שאסור בתכלית האיסור לדבר עליהם. ובמשפחה יקית לא מפירים איסורים.

רק בבגרותו, והוא כבר בשנות השישים המאוחרות של חייו, נפתח הפתח אל העבר, אל תחילתה של הדרמה של חייו: בני המשפחה, אפילו האחיין שלו, שידע את מה שהוסתר מהדוד במשך עשרות שנים, מחליטים סוף סוף לגלות לו שיש לו אח ביולוגי שצעיר ממנו בעשרה חודשים וחצי, שהוא עיוור, ושהוא חי בקנדה.

איידה, אמו הביולוגית של יצחק, שגם היא גרה בקנדה, אתרה אותו בישראל עוד בהיותו ילד, וחידשה אתו את הקשר. יצחק מספר על פגישתו הראשונה עם האם הביולוגית. על התפעלותו מיופייה המפתיע. ובהמשך – על האופן שבו לא ויתרה לגמרי על אימהותה, עד כדי כך שכאשר התבגר, נשא אישה והוליד ילדה קטנה, הגיעה איידה לביקורים ממושכים בישראל וניסתה "לתקן" את העבר בכך שהתעקשה לטפל במסירות ובאהבה בתינוקת, בנכדתה.

כבר בביקורה הראשון אצל יצחק, בשעה שהיה עדיין ילד, גילתה איידה למשפחתו המאמצת את הסוד הגדול מבחינתה: את קיומו של האח הביולוגי. היא אפילו הראתה להם תצלומים שבהם נראו שני האחים בינקותם, לצדה ולצד מי שכולם שיערו שהוא אביהם של השניים. מדוע הקפידה כל כך להסתיר מיצחק את קיומו של האח? מדוע סירבה כל השנים לגלות לו מי אביו? מדוע חיפשה את יצחק ואיתרה אותו, ומהאח הצעיר יותר התעלמה?

הסודות שנחשפים, והתשובות האפשריות לפתרון התעלומה, שופכים אור, למעשה מטילים צל, על המציאות המורכבת, הקשה, הבלתי אפשרית, שאנשים כה רבים נאלצו להתמודד אתה בעקבות המלחמה ומוראותיה. איזו אפלה שוכנת בנפשם של מי שניצלו. אילו טעויות מחרידות ואולי בלתי נמנעות, היו מנת חלקם של אנשים שטולטלו ממקומם, נעקרו ממשפחותיהם, הוטלו הרחק מביתם, אחרי שאיבדו עברם ואת עולמם, ונאלצו להמציא את עצמם, בזהויות חדשות שכלל לא היו עולות בדעתם אלמלא המלחמה?

הסרט חושף לאט ובעדינות את הסודות שאישה כמו איידה אינה מסוגלת לגלות אותם גם כיום, כשהיא כבר ודאי בשנות השמונים או התשעים לחייה (אבל עדיין צלולה לחלוטין!). סודות שהיא ממשיכה כנראה לחשוש מכוחם ההרסני, מהאפשרות שיוכלו גם כיום, אחרי זמן רב כל כך, לנפץ את מציאות החיים של הנוגעים בדבר.

יוצרי הסרט מציעים תשובות, אבל אלה אינן ברורות וגלויות, אלא נרמזות כאפשרות, בניסיון להבין מדוע בעצם ננטשו שני הבנים. מדוע אחד מהם נשלח לישראל ואומץ, והאחר גדל בקנדה, במרחק של שעתיים טיסה בלבד מהאם, בלי ששניהם ידעו זה על זה.

התשובה האפשרית לכל התעלומה הזאת ממשיכה לזעזע, לא רק במישור האישי. בלי להסגיר משהו מהסודות של איידה אפשר לומר רק שחוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית ליהודים בלבד, יכול היה להסב כאב רב (אם כי יש לומר: לא רק חוק השבות "אשם" במקרה של איידה ובניה).

האם אפשר לתקן עוול מתמשך, כאב שמלווה מישהו במשך עשרות רבות של שנים? האם יתמות-בפועל של אדם שאיבד את אמו בעודה בחיים, יכולה להתהפך? האם כשיגיע אליה − היא קשישה בכיסא גלגלים והוא גבר בגיל העמידה שמתרפק עליה בערגה של ילד שרוצה אימא – יוכל באמת להרגיש שהנה, סוף סוף מצא אותה? האם די יהיה בנשיקותיה על לחיו, באמירותיה − הסתמיות, יש להודות − על כמה שהיא אוהבת אותו? האם האופוריה שהוא חש תוכל להימשך, להפוך לשמחה אמיתית של קשר טבעי, משכנע, מעמיק, בין בן לאמו?

אנו עדים לאנשים שכמהים כל כך למשפחה. שכמעט אונסים את עצמם להאמין שהתיקון אפשרי. ורק הקהל שיושב באולם נע במקומו במבוכה, מתוך הבנה שיש עוולות שאין להן תקנה. כמה קשה לסלוח לאימא שנטשה את בנה התינוק ועד היום מסרבת להסביר לו את סיפור חייו. לענות על שאלות שזכותו לקבל עליהן תשובות. סיבותיה כנראה עמה, אבל עיקשותה מקוממת, מכעיסה, מתסכלת את הצופים הזרים לה. קשה לחשוב על העוצמה של מפח הנפש של הבן המתרפק עליה בערגה, בשמחה מוגזמת של מי שסבור שהנה, מצא את מה שחיפש, אבל בעצם אינו מקבל ממנה מאומה, חוץ מכמה מילים ריקות מתוכן.

ובכל זאת, יש בסרט הזה גם נימה אופטימית: נראה כי לפחות שני האחים שמצאו זה את זה בבגרותם הצליחו ליצור קשר אמיתי של חיבה הדדית. יש לקוות שהוא נמשך במציאות שמחוץ לסרט.

"הדם שנשפך ביבשת אירופה במהלך שלוש מאות השנים האחרונות אינו עומד בשום יחס לתוצאות האירועים. בסופו של דבר, צרפת נשארה צרפת, גרמניה – גרמניה, פולין – פולין ואיטליה – איטליה.

אילו הקריבו המדינות הללו מעט מזעיר ממה שכבר הקריבו, אבל מתוך שאיפה להגיע להישגים חכמים יותר, הן היו בלי ספק נוחלות הצלחה רבה, משמעותית ובת קיימא.

אף מלחמה לא הייתה נחוצה כדי לפתור מצוקה כלשהי באירופה. מלחמות בעיקר רומסות את פרח לב האומה הנלחמת.

גרמניה זקוקה לשלום ומשתוקקת לשלום.

מי שיצית באירופה את לפיד המלחמה יכול לצפות רק לכאוס, אבל אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהמערב לא ידעך בתקופתנו, אלא שנהיה עדים לתחייתו.

אנחנו מקווים, ובטוחים לחלוטין שגרמניה תתרום תרומה ניצחת למפעל הנפלא הזה."

האם האמנות יכולה ורשאית לגעת "בשואה"? הפילוסוף היהודי תאודור אדורנו כתב זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה כי כתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי. הספר שוב מלך אדום (עם עובד, מפולנית: מירי פז) מאת חנה קראל, עיתונאית וסופרת שנולדה בוורשה ב-1937 מוכיח שלא צדק.

לאמתו של דבר, קשה לדעת אם שוב מלך אדום הוא כולו תיעודי עובדתי או סיפור ששזור בו דמיון. התצלומים הנלווים אל הסיפור, ולא רק הם, אלא תחושת האמת שהכתוב מעורר רומזים על כך שמדובר למעשה באוטוביוגרפיה אמנותית.

למען האמת, התשובה לשאלה הזאת לא באמת משמעותית. בכל מקרה זהו ספר חשוב, שנוגע בעדינות ובחוכמה במקומות הכאובים ביותר, ועם זאת מאפשר לקורא להמשיך ולהישאר עם הכתוב בלי לחוש שהזוועה מכריעה אותו, אם כי היא שם. בכל עוצמתה.

איך זה קורה? לאורך הסיפור כולו הסופרת נוקטת מעין ריחוק. נימת הדברים לכאורה עניינית. היא מוסרת עובדות וממשיכה בכך גם ברגעים הקשים ביותר. אין ספק שבלי הריחוק, למעשה – בלי הניתוק הרגשי – אנשים לא היו מחזיקים מעמד. מנגנן ההישרדות שאפשר לכותבת לחיות הוא זה שמאפשר לנו לקרוא מה עבר עליה. כך למשל בכל פעם שהיא נתקלה בידיעה על רצח מי מאהוביה, בני משפחתה, חברותיה, אמרה לעצמה: "חבל… אנחנו עדיין כאן." את המחיר הנפשי תשלם, כמו שורדים אחרים, בחיים שנכונו לה אחרי ההצלה. אנו נוכחים בכך בפרקי העתיד השזורים לאורך ספר, שבהם אפשר להבחין בהשפעת כל מה שעבר על מי שחיה, הקימה משפחה, גידלה בנות, זכתה לנכדים. לכאורה – סיפור הצלה אופטימי ושלם. עד שמבינים מה מסתתר מתחת לפני השטח השלווים, אילו געגועים, בלבול, הזדהות, אובדן, אשמה, ממשיכים להתקיים גם מקץ עשרות שנים, כאילו הכול קרה ממש עכשיו, וכמה קרובים ויקרים נשארו המתים – אלה שלא היה אפשר להתאבל עליהם אז, כשנרצחו.

ההווה העיקרי של הסיפור מתרחש במהלך המלחמה. מתוארים בו מאמצי ההישרדות של צעירה יהודייה בוורשה ואחרי כן ברחבי פולין. לא רק את עצמה היא מבקשת להציל, אלא לא פחות מכך – את בעלה האהוב. רצף המעשים שהיא עושה מעורר השתאות. קונה ומוכרת. מעבירה מכתבים. נוסעת, מזייפת זהויות, מסתווה, צובעת את שיערה לבלונד, לומדת את התפילות, ובעיקר – משתדלת להבין כיצד עליה להתנהל כפולנייה: איך הן מדברות, צוחקות, מניעות את הראש, מביטות בזולת? איך הן יושבות? אפילו, מסתבר לה לתדהמתה מאחת הפולניות שעוזרות לה להינצל, יש אפילו דרך להניח מזוודה "לא כמו יהודייה". עד וינה היא מגיעה במאמצי ההצלה שלה, נקלעת למקומות, ועושה מעשים שכל אחד מהם, כמו במבוך מורכב שאין לדעת את נתיביו, מוביל אותה בסופו של דבר אל סוף המלחמה, אל הישארותה בחיים. התושייה והאומץ שהיא מגלה מדהימים. ועם זאת, כמו בשיר "כל מקרה" שכתבה ויסלבה שימבורסקה:  "ניצלתָ, כי היית הראשון / ניצלת, כי היית אחרון. / כי לבדך, כי אנשים. / כי לשמאל, כי לימין. / כי ירד גשם. כי נפל צל. / כי היה יום שמשי. / מזל שהיה שם יער. / מזל שלא היו עצים. / מזל שמסילה, וו, קורה, בלם, / מסגרת,  סיבוב, מילימטר, שניה. / מזל שקש צף על המים…" גיבורת הסיפור חוזרת שוב ושוב ואומרת לעצמה שרק אינספור צירופי מקרים אקראיים הביאו לכך שניצלה: אלמלא ברחה אז, אלמלא נשארה שם, אלמלא ואלמלא.

לא רק על התעוזה וההצלה, על כל המעשים הבלתי אפשריים הללו, מספר לנו הספר, אלא גם על חוסר היכולת של מי שלא היה שם להבין משהו. הידידים הפולנים שעוזרים לה מנסים לשכנע אותה שגם להם קשה ומר. "לילושה אומרת לה שהסבל בן בית גם אצל הפולנים. היא מאמינה ללילושה, אבל יודעת היטב שהסבל הפולני רע פחות מסבל יהודי ואפילו ראוי לקנאה," ולמעשה גם על היכולת של מי שהיו שם עצמם להבין מה עבר עליהם. כך אומרת לעצמה גיבורת הסיפור כי "הסבל שלה רע יותר כי היא רעה יותר. כל העולם חושב כך, ולא ייתכן שהעולם כולו טועה באבחנה בין טוב לרע…" כדי לשמור על שפיותם מאמצים הקורבנות את התפיסה שהם נענשים על משהו, כי איך אפשר להחזיק מעמד בעולם שרירותי, שאכזריותו מחוסרת כל פשר או משמעות? גרמני שלוכד אותה מסביר לה שאילו הייתה באמת פולנייה, כפי שהתחזתה, הייתה נחשבת אויבת. אבל כיוון שהיא יהודייה, היא תירצח סתם, "ללא אשמה." כשטועים ורואים בה זונה, היא חשה הקלה. כי אין מעמד נחות ומסוכן יותר מסתם אישה יהודייה רגילה, שאסור לה על פי חוק לחיות, רק בשל יהדותה.

גם אחרי השחרור היא מגלה שאיש לא יוכל להבין: חייל אמריקני צעיר חוקר אותה מה היו יחסי הכוחות באומשלגפלץ ומדוע היהודים לא התגוננו, כי "תמיד יש דרך להילחם", ואחרי כן מסביר לה שבארצות הברית "איש לא היה מסכים". כשהיא תוהה לְמה בדיוק? הוא מסביר: "לקרונות האלה, לטרנספורטים… שום קהילה באמריקה לא הייתה נותנת את הסכמתה,"  וכן, מאשים את הקורבנות, כפי שעשו רבים. שלא לדבר על פרופסור ישראלי אחד, מישהו שנס מגרמניה עוד לפני ליל הבדולח, ששואל אותה, כבר בישראל, שנים רבות אחרי המלחמה, באיזו תדירות החליפו להם את המצעים באושוויץ. אין ספק שאלה דברים שהסופרת – או מישהו קרוב אליה – שמעה. הבּוּרוּת שהם מייצגים מסמרת שיער, ועם זאת, אין ספק שגם מי שבקיא יותר במה שקרה אז לא יוכל לעולם להבין באמת את המציאות של אותם ימים.

פרימו לוי השיב בשעתו לאדורנו וטען כי אחרי אושוויץ אי אפשר בכלל לכתוב שירה וספרות שאינה מדברת על אושוויץ.  גם אדורנו חזר בו בערוב ימיו מהדברים שכתב ב-1949, וכתב כי הסבל זכאי לייצוג, כשם שהמעונה זכאי לצרוח.

הספר שלפנינו עושה זאת באופן הראוי ביותר.

מדוע הוקם מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו במקום שהוקם? מה הקשר בינו ובין מפעל שבנתה חברה גרמנית בשם אִי-גֶה פַרְבֶּן, ואיך תרם אותו מפעל למותם של רבבות, ובעקיפין מאות אלפי בני אדם? כיצד ייתכן שכשנתיים אחרי שכל היהודים סולקו מגרמניה, נשלחו לשם רבים אחרים? מה הייתה מטרתן של צעדות המוות? ומה קרה בפער שהתחולל בין שתי תפיסות או תוכניות פעולה: "הצלה באמצעות עבודה" לעומת "רצח באמצעות עבודה"?

על השאלות הללו משיב חוקר בא בימים, אליעזר שורץ, שלפני שבע שנים, בהיותו בן 81, סיים לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו שנושאה "עובדי כפייה יהודים ברייך השלישי בשלב הסופי של מלחמת העולם השנייה". את ספרו במנהרות אשמדאי − עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי שראה אור בהוצאת יד ושם, ביסס על מחקרו.

סיפורו האישי מובלע בין השורות: הספר מוקדש בין היתר לקבוצה של 500 עובדי כפייה עמם נמנה. שורץ, יליד הונגריה, גורש לבירקנאו בהיותו בן שש עשרה. לישראל עלה אחרי המלחמה, כשהתחוור לו שאיש מבני משפחתו לא שרד. בארץ הקים משפחה, השלים את השכלתו, למד תכנון ערים ואזורים בטכניון ועבד כל השנים בסולל בונה.

את הידע ההנדסי שלו גייס שורץ לטובת המחקר על עובדי הכפייה ומצא בעזרתו תשובות אפשריות לסוגיות שונות, שחלקן נשארו עד כה סתומות. אנו רגילים להאמין בדייקנותם של הגרמנים. ביסודיות שלהם. לא פעם מציינים את היעילות שבה התנהל מנגנון הרצח. שורץ מראה בספרו את הרשלנות והזלזול שעלו לא רק בחייהם של מאות אלפי אסירים, אלא פגעו גם בקידום ענייניו של הרייך השלישי. מסתבר שמיקומו של מחנה הריכוז אושוויץ בשלביו ההתחלתיים היה אחד המניעים להחלטה להקים מפעל ענקי של הקונצרן התעשייתי אי-גה פרבן – תשלובת ענקית לייצור גומי ודלק סינתטיים. במשפטי נירנברג טענו המתכננים שההחלטה למקם את המפעל סמוך לעיירה הפולנית אושווינצ'ים נבעה מכך שעיינו במפות והגיעו למסקנה שהטופוגרפיה של המקום תועיל למפעל שביקשו לבנות. שורץ מראה כי הסיבה האמיתית הייתה ההנחה שיוכלו לקבל עובדי כפייה מתוך המאגר האינסופי של היהודים שיישלחו לאושוויץ. בהחלטתם גרמו ראשי הקונצרן להקמתו של מחנה ההשמדה בירקנאו. את הבנייה של המפעל החלו ב1943. הוא לא הושלם עד תום המלחמה, וזאת מכיוון שהמתכננים הגרמניים פעלו בלי אחריות ובחוסר מקצועיות. שורץ מצביע על מחדליהם ההנדסיים – כך למשל לא בדקו את הקרקע שעליו התכוונו לבנות, ולא ערכו בדיקה הידרולוגית נחוצה. אכן, שיטפונות בלמו את התקדמות העבודה, האדמה התכווצה וגרמה לתקלות רבות. גם העומסים לא חושבו כיאות. המפעל היה חיוני למאמץ המלחמתי של הרייך השלישי, אבל למעשה לא הוקם, ועם זאת גרם למותם של חפים מפשע כה רבים, שאולצו לעבוד בתנאי עבדות מחרידים, בעבודת פרך עד מוות. העיכובים הרבים דרבנו את הגרמנים להאיץ בעובדים עוד ועוד, עד מעבר ליכולתו של אדם.

שורץ מתאר את הליקויים התכנוניים שהתרחשו לא רק באושוויץ, אלא גם במקומות אחרים, באתרים תת קרקעיים, במחילות שעובדי הכפייה נאלצו לחפור בידיים, במכרות שבהם עבדו בתנאים שקשה לקלוט את אכזריותם. לאחר שגברו התקפותיהן האוויריות של בנות הברית על אתרי התעשייה האזרחית והצבאית, העבירו אותם הגרמנים לאתרים תת קרקעיים. לצורך כך נדרש כוח עבודה רב שלא היה לגרמנים ב-1944, בשל מפלות צבאם. קורבנות רבים כל כך, רובם יהודים, שילמו בחייהם על טעויות הרות גורל של מהנדסים גרמניים שחלקם זכו בתפקידיהם לא בזכות הכשרתם המקצועית אלא בשל קשריהם הפוליטיים, עם בכירים במפלגה, עם השלטונות.

עוד לפני שהיהודים נשלחו למחנות הריכוז וההשמדה, לפני הסלקציות שבהן בחרו את הכשירים לעבודה ואת האחרים דנו למוות מידי, עוד בתקופת הגטאות, סברו ראשי ההנהגות היהודיות במקומות כמו לודז', ורשה, ביאליסטוק, וילנה ואחרים, כי שיתוף פעולה עם הגרמנים, ליתר דיוק, עבודה יצרנית בשירות הרייך, תגן על הקהילות מפני פורענויות. "העבודה תציל ממוות" (כמו השלט הציני "העבודה משחררת" שניצב שערי אושוויץ) הייתה הססמה שדגלו בה. איש לא העלה אז בדעתו כי גורלם של כל היהודים, בלי להתחשב בשום דבר, כבר נחרץ. "לאספקטים הכלכליים לא היה משקל מכריע כאשר היה מדובר בפתרון הבעיה היהודית", כותב שורץ ומוסיף: "גורלם הטרגי של הכלואים בגטאות הגדולים מצביע על כך שלא היה מקרה שבו עלה בידי היודנרטים להציל את חיי היהודים בגטאות בזכות עבודתם ובזכות היעילות של העובדים בייצור."

כאשר חסרו לצבא עובדים מיומנים ניסו ראשיו למנוע את שילוחם של עובדי ייצור יהודים, "ללא אבחנה", אל מחנות המוות. ואז עלה בדעתו של גבלס הרעיון  של "חיסול באמצעות עבודה": יעבידו יהודים בפרך, ינצלו אותם עד כלות כוחותיהם, עד שימותו, או יירצחו, לאחר שלא תהיה בהם עוד תועלת לרייך השלישי. עובדים יהודים מיומנים נשלחו לגרמניה, חרף הרצון "לטהר" אותה מהם, והועבדו עד מוות. העבודה לא שחררה.

את צעדות המוות, שרבים תוהים מדוע בכלל התקיימו בשלהי המלחמה, כשניצחון בנות הברית כבר היה ברור, מסביר שורץ כניסיון אחרון של הגרמנים לרכז את עובדי הכפייה באזור שבו תכננו להשלים את בנייתם של בונקרים תת קרקעיים עצומי ממדים ובהם להרכיב כלי נשק חדשניים שהיו אמורים להטות את תוצאות המלחמה, אפילו בשלביה האחרונים. (על הקשר בין ורנר פון בראון, אבי תוכנית הטילים שבתום המלחמה התקבל בברכה בארצות הברית, ביחד עם רבים מעמיתיו, שם פיתחו את תוכניות החלל האמריקנית, אפשר לקרוא כאן).

הספר במנהרות אשמדאי − עובדי כפייה יהודים בתעשייה הצבאית של הרייך השלישי יכול לשמש מקור מצוין לחוקרי השואה. הוא ענייני מאוד, סוקר את העובדות, המספרים, הכמויות, את שמות האנשים והמקומות, את התהליכים ההיסטוריים, בדייקנות ובפרוטרוט. הפרקים שיכולים לעניין קורא מן השורה הם אלה שבהם הוא מסכם את מסקנותיו. שם הוא מוותר על כל הראיות ומראי המקום, ופשוט מסביר למה מובילים כל הנתונים שסקר עד כה. לאורך הספר כולו הוא כמו דואה מלמעלה, מעל ההתרחשויות, ומספר לנו באובייקטיביות גמורה על מה שהוא רואה משם, מהמבט הכללי, שקולט את הנוף מכל עבריו.

אי אפשר שלא לחשוב על כך שהוא עצמו היה שם, למטה, בתוך ההתרחשויות הבלתי נתפסות. גם את קורותיה של "קבוצת ה500" הוא מתאר בקור רוח, אם כי בתיאורים הללו אפשר לחוש גם במה שנקרא "ידע אישי": הוא זוכר היטב את הקור, את האימה, את ההתעללות הבלתי פוסקת, את הניצול, האכזריות והזדון, אבל גם את גילויי החמלה המעטים של תושבי הכפרים שאליהם נקלעו ה500, ואת ההצלה הבלתי אפשרית של המעטים שהצליחו, כנגד כל הסיכויים, להישאר בחיים.

מפעל הספרים שמוסד "יד ושם" מוציא לאור חשוב ביותר. לשם יש לשלוח את צעירינו, אל התיעוד והמחקר, ולא אל טיולי-הגיבוש-החברתי בפולין.

לפעמים אדם מתחיל לקרוא ספר, ומגלה שאינו רוצה להמשיך. לא נוצר ביניהם קשר. משהו ברוחו או בסגנונו שגוי. ייתכן שהדמויות המאכלסות אותו אינן מדברות אל לבו של הקורא המסוים. והוא רשאי במקרה כזה להניח לו, להיפרד ממנו בלי שום מועקה, יכול אפילו ללחוש את משפט ההרגעה המקובל במקרים כאלה – "זה לא אתה, זה אני," ולהמשיך הלאה. הספר גטו וילנה מאת אברהם סוצקבר (עם עובד, לעברית: ויקי שיפריס) שונה מאוד. אי אפשר לעזוב אותו בלי לחוש אשמה, ולקרוא אותו ממש, את כולו, בלי שום דילוגים, פשוט אי אפשר.

לא משום שהוא כתוב רע. נהפוך הוא. לא מכיוון שהדמויות אינן משכנעות. הן אמיתיות, אנשים שחיו והתקיימו –  גיבורים, אומללים, שורדים, נרצחים, טובים עד בלי די ורעים ואכזריים במידה שלא תאומן. גם לא בגלל הנושא. הלא מי שלוקח את הספר לידיו כבר יודע, פחות או יותר, במה הוא עוסק. אי אפשר לקרוא את הספר הזה, דווקא משום שהוא כתוב היטב. ומשום שהתוכן שלו מעורר רצון אחד: לנוס מפניו, ומפני כל מה שחבוי בו, במילים המודפסות, המסודרות היטב במשפטים ובשורות, בדפים רגילים, הנראים בדיוק כמו כל ספר אחר.

גטו וילנה מקפל בתוכו זוועה שאין לה שיעור.

המשורר אברהם סוצקבר, יליד וילנה שעלה לישראל, וזכה בפרס ישראל על שירתו ביידיש, היה בגטו וילנה, וכתב על כל מה שהתרחש בו. הוא עשה זאת זמן קצר אחרי שניצל, ב1944, במוסקבה, כשהזיכרון היה עדיין רענן. התיעוד ענייני, מדויק, מפורט. הוא חשוב מאוד, כי הוא מנציח את המעשים שנעשו באותן שנים, את האנשים שעשו אותם, את הגבורה והרוע הקיצוני כל כך עד שעוצמתו וגילוייו בלתי נתפסים, והדעת אינה רוצה להכיל אותו בתוכה.

מצד אחד אומר לעצמו הקורא –  חובתי לדעת מה קרה. מצד שני –  העיניים נסות על נפשן מפני כל משפט שצצות מתוכו מילים כמו –  "את התינוק…", או –  "ואז הילדים…" או: "סיפרה האימא של הילדה…" ומסתבר שאין כמעט אף פסקה או עמוד שאפשר לקרוא בלי להתפלץ.

קל יותר לקרוא את ההקדמה לספר, שכתבו אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, ובה תיארו את הרקע לכתיבתו, ואת המגבלות שליוו אותה. ככל שזה יישמע לא יאומן, מסתבר למשל שספר אחר, הספר השחור, שבו התעתדו כמה כותבים, ביניהם סוצקבר, לתאר את הזוועות הנאציות, לא ראה בסופו של דבר אור בברית המועצות. שליטיה התנגדו לפרסום חומרים כאלה, כי גרמניה המזרחית כבר הייתה אז נתונה להשפעה סובייטית. מסיבה דומה, כך הם מסבירים, צנזר סוצקבר את עצמו כשכתב על חלקה של האוכלוסייה הליטאית במעשי הפשע. כדי לחמוק מדיבור ישיר הוא מכנה אותם "פשיסטים מקומיים", או פשוט שותק. מספרים אחרים, שלא ראו אור בברית המועצות, ידוע שליטאים רבים סייעו לנאצים בהתלהבות במעשי הזוועה שלהם ואף יזמו פשעים משל עצמם.

מעניינת אבחנתם של כותבי ההקדמה על ההבדלים בין הגטאות השונים מבחינת ההתמסרות לחיי התרבות והרוח. בגטו וילנה, כפי שאפשר לראות לא רק בהקדמה אלא גם בתיעוד של סוצקבר עצמו, התנהלו חיי תרבות עשירים. זאת לעומת גטאות גדולים אחרים, במינסק, למשל, ששם לא היה לכך שום סימן וזכר. ההסבר שניתן:  מינסק הייתה נתונה תחת שלטון סובייטי במשך עשרים וחמש השנים שקדמו לכיבוש. אותו שלטון פורר את הקהילה, לא היו לתושביה היהודים של העיר שום מסגרות, וכך נמנעה מהם האפשרות לארגן פעילויות כמו הצגות תיאטרון, בתי ספר, קונצרטים, תערוכות, שהתקיימו בגטו וילנה אפילו בתקופות האפלות ביותר.

מחברי ההקדמה תוהים מדוע המשורר לא כלל בספר את שיריו. הם עצמם מראים כיצד תיאר התרחשויות מסוימות מנקודות מבט שונות כמשורר וכמתעד. כך למשל כתב שיר על אירוע ממשי שבו גזלו הגרמנים את לוחות העופרת שבהם העמידו לדפוס את התלמוד, ושנדרשו עשרים שנה כדי לסדרם. על האירוע הזה כתב שיר "לוחות העופרת מבית דפוס ראם", שבו היהודים הם אלה שהשתמשו כביכול בעופרת כדי לייצר קליעי רובים. וכך, "מצד אחד, הדיווח העובדתי היבש בפרוזה על ההשמדה; מצד אחר, הדמיון השירי המכונף". אכן, מעניין.

בעניינים כאלה אפשר לעסוק ואפשר לחשוב עליהם. אי אפשר, פשוט לא, לקרוא כיצד נרצח בנו התינוק של סוצקבר בסמוך ללידתו, כי זה היה החוק – לנשים יהודיות אסור היה ללדת. או ללמוד איך הגיבו נשים שילדו למרות האיסור. או לזכור מה מצא סוצקבר כשחפר פעם באדמה, במקום שבו סיפרה לו איכרה שראתה כיצד עורפים את ראשיהם של חמישים צעירים יהודים. או לדעת איך הגיבה אם אחת מסוימת שתינוקה נחטף מידיה. את הסיפורים הקשים באמת לא אוכל לציין ולהזכיר. עלי להודות: עיני סירבו לקרוא.

אפשר פשוט לחתום בשיר שכתב סוצקובר, ולדעת, גם אחרי קריאה סלקטיבית של גטו וילנה, מה מקור השראתו.

יָד מְחַיֶּכֶת וְדַקָּה
מִמֶּרְחָקִים אֵלַי נִלְטֶשֶׁת.
כְּיַהֲלוֹם שֶׁעַד רַקָּה
לֻטַּש שִׁמְשִׁית בְּמֵי-הַגֶּשֶׁם.

שֶׁיּד תִּהְיֶה בִּשְׂחוק נִבֶּטֶת –
שְׂחוק שֶׁל מַכְנִיעַ לְבָבוֹת!
כָּךְ מוּסִיקָה הָיְתָה נוֹבֶטֶת,
אִלִוּ הָיוּ לָהּ אֶצְבָּעוֹת.

מה מרגיש אדם שסבור כי עתידה של האנושות, או לפחות השלום בעולם, תלוי בכך שיצליח לנסח את דעתו על המציאות באופן משכנע? האם אפשר להעלות על הדעת שמהלכיה של ההיסטוריה יכולים בכלל להשתנות? שאדם אחד יכול להשפיע עליה, לבלום את הגלגלים שכבר יצאו לדרך עקובה מדם, אל מלחמה שעשרות מיליוני בני אדם ימותו בה?

אדם כזה היה ויליאם דוֹד, היסטוריון אמריקני שנשיא ארצות הברית מינה ב-1933 לשגריר בגרמניה. דוֹד היה שקוע באותה עת בכתיבת ספר, הדרום הישן, מחקר שעסק במדינות הדרום של ארצות הברית.  כשהגיעה אליו ההצעה לתפקיד הוא היסס מאוד אם לקחת על עצמו את השליחות. העבודה על הספר והחיים שניהל בחלק מהשנה בחווה חקלאית שבבעלותו היו יקרים ללבו והוא ידע שהמשרה החדשה תגזול את כל זמנו ולא תאפשר לו להמשיך בעיסוקיו. יתר על כן, היו לו ספקות באשר להתאמתו לתפקיד. לאמתו של דבר, גם הנשיא ושר החוץ באותה עת היססו, ולמעשה שלחו את דוֹד לברלין רק מכיוון שמועמדים אחרים סירבו לתפקיד. דוֹד לא היה עשיר די הצורך, ואנשי משרד החוץ סברו כי בהיותו איש אקדמיה הוא אינו מתאים לדמותו של שגריר שאמור לייצג את ארצו בהדר המקובל.

למרות הספקות, יצא דוד לברלין מלווה ברעייתו, בנו ובתו, שניהם בשנות העשרים לחייהם. הספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון, שראה זה לא כבר אור בעברית (בתרגומו של יניב פרקש), מתאר את ארבע השנים שבהן חיה משפחת דוֹד בברלין, ומתמקד בעיקר באבי המשפחה ובבתו מרתה. איתרע גורלם שהם נקלעו לברלין בתקופה שבה ביסס היטלר את שלטונו בגרמניה הנאצית, והיו עדים לאופן שבו הצליח לשטות בעולם הנאור, להשיג לעצמו כוח מוחלט, ולהתחיל במעשי הזוועה שהוביל. אלה היו הסימנים והאותות הראשונים למה שעתיד היה להתרחש בעולם כולו, סימנים ואותות שרוב בני האדם לא הקדישו להם תשומת לב ולא ידעו לפענחם כיאות.

באחרית הדברים לספר מציין לארסון את המקורות שעליהם התבסס בתחקיר שלו: יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות שכתבו בני התקופה ההיא, אפילו קטעי סרטים שאיתר ובהם הצליח לראות כיצד נראתה ברלין בתקופה האמורה. (הציטוטים הרבים מעלים על הדעת את התהייה כיצד יוכלו לחקור בעתיד את ההווה שלנו, שבו כתיבת מכתבים פסה מהעולם ואת השאלה אם התיעוד הקיברנטי וכל מה שמונצח בו יוכל לשמש תחליף נאות).

מלאכתו של לארסון צלחה. ספרו תיעודי, אמנם, אבל הוא מקים בו לתחייה את המאורעות שהתרחשו באותה תקופה, לא כמו העובדות הענייניות המנוסחות בספרי ההיסטוריה, אלא בתיאורים חיוניים, ססגוניים, צבועים ברגשותיהם של האנשים שהשתתפו בהם. אלה כמו מלווים את ההתרחשויות בפס קול של צלילים, ריחות, צבעים ומראות מפורטים, עד שהקורא חש כצופה בסרט, כמעט אפילו נוכח במקום שבו הכול קרה. לא זו בלבד, אלא שהמחבר מצליח לייצר מתח, כמו בסיפור ולא כמו בספר עיון, אפילו אם העובדות ההיסטוריות ידועות.

גם האנשים שהוא מתאר, בעיקר שני הגיבורים הראשיים, דוֹד ובתו, מצטיירים בבירור ובפרוטרוט, עד שהקורא חש שהוא לומד להכיר אותם מקרוב, כאילו היו דמויות ספרותיות (שאתן אפשר תמיד להגיע לקשר הכי אינטימי, שהרי במציאות אין לאיש היכולת לחדור לנבכי נפשם של הסובבים אותו).

אנו עוקבים אחרי עלילותיה של מרתה, האישה הצעירה שהגיעה לגרמניה והיא בהליכי גירושים: ההרפתקה הצפויה לה באירופה משכה את לבה הרבה יותר מאשר האפשרות להישאר בארצות-הברית כאישה נשואה, לגדל ילדים ולנהל בית. אכן, מהבחינה הזאת גרמניה לא אכזבה אותה: מרתה דוד ניהלה קשרים אינטימיים רבים מאוד, התאהבה בבני לאומים שונים, ביניהם בראש הגסטפו, באיש השגרירות הצרפתית ובנציג של הקג"ב, שהוצב בברלין תחת כיסוי של דיפלומט רוסי. היא לא העלתה בדעתה שהרפתקאות האהבים הרבות שהיא מנהלת מסכנות אותה; לא ידעה שהיו מי ששקלו "לשדך" אותה להיטלר, (ושהוא עצמו ראה בה טרף אפשרי בעל פוטנציאל רב תועלת). לא היה לה מושג (ואולי דווקא כן? קורות חייה אחרי המלחמה, שעליהם מספר המחבר באחרית הדבר לספרו, אינם מותירים מקום רב לספק) שבקג"ב מנסים לנצל את ההתאהבות שלה בנציגם כדי לגייסה לשורותיהם ולהפוך אותה למרגלת נגד ארצה. מרתה הסתובבה לה בברלין בתחושה שהיא בטוחה ומוגנת, הרי היא בתו של השגריר. (למרבה הזעזוע, שגריר צרפת, לעומת זאת, הודה כבר ב-1934 שלא יופתע אם הגרמנים ינסו להתנקש בחייו, חרף היותו דיפלומט זר, ולפיכך הרחיק את בני משפחתו מברלין).

בני משפחת דוֹד היססו אמנם אם להגיע לגרמניה, אבל הספקות הללו לא היו קשורים מלכתחילה במשטר. אדרבא, מרתה דוד אהדה את הנאצים, והתרגשה והתלהבה מהמהפכה העוברת על גרמניה. גם היחס של השלטונות כלפי היהודים, שכבר ב-1933 החלו להצר את צעדיהם, למעשה להתעלל בהם (בין השנים 1932-34 חלה עלייה תלולה במספר המתאבדים היהודים בברלין: 70.2 יהודים מקרב כל 100,000, לעומת 50.4 בשנת 1924, טוען המחבר(, לא הפריע לה במיוחד. היא לא היססה להודות באנטישמיות שהיא עצמה חשה: "גם אנחנו לא ממש אוהבים יהודים", כתבה במכתב לארצות הברית לסופר תורנטון ויילדר, עמו הייתה מיודדת.

דוֹד עצמו ידע גרמנית, אהב את גרמניה, וחש כלפיה נוסטלגיה, כי בצעירותו למד שם. זאת הייתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שנעתר לבסוף לשליחות.

אחת המשימות הראשונות שהוטלה עליו הייתה למצוא לעצמו מקום מגורים. בניגוד לקודמיו ולעמיתיו, שמרביתם הגיעו ממשפחות עשירות מאוד, עמד דוֹד על כך שכל הוצאות המחיה שלו ושל בני משפחתו ימומנו ממשכורתו, ולא ממקורות כספיים אישיים, שבלאו הכי לא היו לו. חיי מותרות ובזבוז היו זרים לו, והוא הקפיד מאוד על חסכנות גם בענייני השגרירות – למשל תבע לקצר את המברקים שהיו לטעמו ארוכים ובזבזניים מדי. (תביעותיו נתפשו כקטנוניות וטרחניות, והרגיזו את הכפופים לו). הפתרון הופך הקרביים שמצא מתואר בספר כפשוטו. את משמעותו הנסתרת, המזעזעת, יכול כל קורא להסיק בעצמו: משפחת דוֹד שכרה במחיר מגוחך את ארמונו של יהודי עשיר, בעליו של בנק פרטי, שנאלץ למעשה לוותר על ביתו, ונשאר לגור עם אמו בדירה קטנה שהשאיר לעצמו, בקומה העליונה של הבניין. מן הסתם לא יכול היה האיש להמשיך ולהחזיק בבית, בשל החוקים שהצרו את צעדיהם של היהודים ואת יכולתם להתפרנס. יתר על כן: הוא קיווה שהמגורים בבית שבו שוכן שגריר ארצות הברית יגנו על חייו ועל חיי בני משפחתו.

הפאר המדהים של הבית, חדר הנשפים הענקי, הריהוט העשיר, הגן, שעשעו מאוד את מרתה, שנהגה להעלות את ידידיה אל חדר השינה של הוריה ולהראות להם את האמבטיה המוזהבת המונחת על במה קטנה. דוֹד עצמו שמח להודיע לנשיא כי שכר את הארמון המדהים הזה תמורת 150 דולר בחודש בלבד. איש לא הוטרד ממשמעות העסקה המקוממת הזאת. אדרבא, כעבור כמה חודשים, כשבעל הבית החל לשפץ את הדירה הקטנה שהקצה לעצמו כדי להביא לשם את אשתו וילדיו, שאותם שלח לפני כן למקום מבטחים בכפר, הרגישו בני משפחת דוֹד מרומים, כעסו על הרעש, ובעיקר − על הסידור החדש. כי מי שמע על כך שילדים זרים (ועוד יהודים!), עלולים להיראות במקרה לעיני אורחיהם? על התחושות של אותם ילדים שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם הספר אינו מדווח. (באחרית הדבר מודה המחבר לבנו של אותו בנקאי, אזרח ארצות הברית בעת כתיבת הספר, על העזרה שהוא ואשתו הגישו לו בשחזור מראהו של הבית ושל האווירה ששררה בו. מכאן אפשר ללמוד שלפחות אחד מאותם ילדים אומללים שרד. אין מידע על מה שקרה לשאר בני המשפחה).

עם זאת, ולמרות האטימות המשוועת שהפגין דוֹד כלפי בעלי הבית שלו, אי אפשר להימנע מתובנה מחרידה: הוא היה אחד האנשים ההגונים-יותר שהסתובבו באותם ימים בברלין. בימים שבהם העולם הסכין עם רדיפת היהודים ועם הטרור הפנימי שהתרחש בגרמניה (אחת הדוגמאות לאימה ששלטה אז: אזרחים גרמנים, לא יהודים, סירבו באותם ימים לעבור הליכים כירורגיים, כי חששו מפני מה שיגידו בלי דעת ברגעי הערפול של ההתעוררות מההרדמה), דוֹד היה אחד המעטים שקלטו את חומרתם של המעשים הקיצוניים והמחרידים שנעשו בגרמניה, ואף שילם על כך מחיר אישי. את מלוא משמעותם הבין אחרי מה שכונה בדיעבד "ליל הסכינים הארוכות", והיה כמעט היחיד שהבין. בספר שלפנינו מקבל אותו אירוע, שבספרי ההיסטוריה מוקדשים לו כמה עמודים, לכל היותר פרק, נפח ועומק. התיאור המרתק והמחריד נבנה בהדרגה, מזוויות שונות, ומובא לפרטיו. אנו לומדים מה היה מזג האוויר באותו יום, מה חשבו, ראו, שמעו, אנשים שונים, כאלה שהיו קרובים מאוד להתרחשויות  וכאלה שצפו בהן מרחוק. הטירוף, האכזריות, ההשתוללות חסרת הרסן, ותגובתו הפושרת, המקבלת, של הציבור הגרמני − כולל זו של הנשיא הינדנבורג, שהיה אמור לרסן את היטלר ושל העולם, שגם הוא קיבל והשלים עם מה שהיטלר עולל, ולמעשה אפילו לא מחה − מעוררים פלצות.

דוֹד היה בין היחידים שהתרעמו והזהירו מפני מה שגרמניה עתידה לחולל. דבריו נדחו בזלזול, עד שנקרא לשוב לאמריקה ולפרוש מתפקידו. הממשל סבר שאינו מתאים עוד לשמש שגריר, שכן טינתו המוזרה (!) כלפי הגרמנים עמוקה וגלויה מדי ושוב אינו מסוגל לחשוב בהיגיון.  גם אחרי שפוטר מתפקידו וחזר לארצות הברית המשיך במשך שנתיים להתריע ולהזהיר מפני המלחמה שגרמניה הובילה אליה.

גם מרתה התפכחה בהדרגה מאהדתה כלפי גרמניה הנאצית. "אם במקום לעסוק במה שצודק ומה שלא צודק עוסקים בשאלה מה ארי ומה לא ארי, אנשים בעלי עמדות מיושנות בעניינים של צודק ולא צודק ושל הגון או מתועב, נותרים בלי קרקע יציבה לעמוד עליה," היא אמרה לאחד מידידיה הגרמניים, ממיודעיו של היטלר.

מעלתו הגדולה של הספר בגן חיות הטרף היא בכך שהוא משחזר את התהליך ההיסטורי שבו החלה הזוועה להיווצר, וכיצד קורבנותיה העתידיים בעולם כולו ראו ולא הבינו מה הם רואים, אבל עושה זאת לא כהיסטוריה, אלא כספרות.

כשעוסקים בהיסטוריה אין טעם לשאול "מה היה אילו" – מה היה אילו האמין נשיא ארצות הברית לאזהרותיו של השגריר? אילו שמע את קולו ופעל בהתאם? האם היה יכול דוד להשפיע על המהלכים ההיסטוריים?

עם זאת אי אפשר שלא לתהות ולנסות להבין מהם התהליכים המפחידים, הרי הגורל, שגם אנחנו עדים להם ממש עכשיו, אלה שרק בדיעבד יכונו בשמות שספק אם אנחנו עצמנו נזכה להכירם.

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים המופיעים כאן תרגמתי בעצמי. 

בעמוד האחרון של ספרו בנדיט מודה איתמר אורלב לעמי דרוזד שסיפר לו את זיכרונותיו ואפשר לו להשתמש בהם בכתיבת הספר, "ולא פחות מכך," הוא מוסיף, "לעשות בהם כרצוני".

דברי התודה הללו מבהירים אולי את מקור ההשראה לכתיבת הספר, אבל לא את ההשראה עצמה. שכן הרומן הזה מעורר השתאות, ומכמה טעמים.

אורלב מפגין יכולת מופלאה להעמיק לתוך מציאות החיים של לא-יהודים שחיו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה. הדיוק המשכנע סוחף את הקורא ומעורר בו תחושה שאורלב יודע היטב על מה הוא כותב, ומצליח לתאר את העולם שבו מתרחש הסיפור ממש כאילו היה שם: לא רק בסוף שנות השמונים, כשישראלים אכן יכלו כבר לבקר בפולין, אלא גם בשנות הארבעים, בימי המלחמה ואחריה.

גם הדמויות שעליהן הוא כותב משכנעות מאוד. אורלב בחר במשימה לא פשוטה: הוא מציג בפנינו את דמותו של "בנדיט": פרא אדם פולני, שתיין ואלים, מי שהתעלל בילדיו ובאשתו היהודייה, עד שבחרה לנוס מפניו, לעזוב את מולדתה ולהגר לישראל, אף על פי שלא היה בה אף שמץ של ציונות או הזדהות עם הלאום שאליו נולדה. התיאור של מנהגי השתייה שלו, המכות האיומות שהכה את ילדיו, ההזנחה, ההתנכרות, הבריונות השיכורה, הבוגדנות, מחרידים. הקורא, כמו גם בנו שמחליט פתאום בסוף שנות השמונים לנסוע ולבקר את האב האיום שחי בבית אבות לגיבורי המלחמה, אמור לתעב את האיש.  וכך אכן קורה. אבל, וזה הפלא וההישג, הקורא, ביחד עם הבן, לומד מפי האב על כל מה שעבר עליו בזמן המלחמה, על כל מה שעשה, על גבורתו, על עמדותיו הנחרצות האנטי-אנטישמיות, על הסיבות לכך שנהפך לאלכוהוליסט. וכמו הבן, שמתעב ואוהב בעת ובעונה אחת, גם הקורא זוכה להבין את ה"בנדיט" הזה, גם אם לא להסכים עם דרכיו.

בראש ובראשונה בוחן הרומן מה המשמעות שצריכה או יכולה להיות לקשר בין אב ובנו. טאדק, הבן (מעניין היה לקרוא כי זהו השם שהעניק עמי דרוזד לגיבור סרטו "אוסטרליה שלי" העוסק בנער יליד פולין שאמו מהגרת אתו לכאורה לאוסטרליה, אך בעצם לישראל – ממש כמו ברומן שלפנינו) כמהּ אל האב שלא היה לו מעולם, ואליו הוא משתוקק ומתגעגע. באחת מנסיעותיהם המשותפות ברחבי פולין – טאדק מגיע ולוקח את האב לביקור בכפר הולדתו – הוא נרדם ברכבת כשראשו שעון על כתפו של האב שכל חייו רק התעלל בו. כשהוא מתעורר הוא מבין שלעיני הנוסעים הצטיירה התמונה שכה ייחל אליה: אב ובנו. הדיבור על אבהות אינו מצטמצם רק לטאדק ולאביו. הוא עצמו אב לילד שאינו יודע כיצד לגדל. איך יֵדע, באין לו שום מודל נאות? את הילד חשש מאוד − למעשה לא רצה − להוליד, שמא יהיה "אבא מקולקל" שכן אותו עצמו "רימו לאורך כל הילדות", עד שהוא נעתר להפצרותיה של אשתו, ומגלה שצדק. שבאמת אינו מסוגל לעמוד במשימה. ואשתו, האימא של הילד, אינה מקילה עליו: גם כשהוא מוצא את הדרך ליצור קשר של אינטימיות מתגוששת עם הבן ובכך מגיע אליו, מרגיש את גופו, מתקרב אליו, היא בולמת אותם ופוסקת שמכות הן לא משחק… ובכל זאת, מוזכרת בנגיעות קצרות אך עזות תמונה שבה נאלץ הילד לעבור הליך רפואי קשה ודווקא האם היא זאת שנסה מהחדר, והאב נשאר, החזיק, ניחם, נהג כמו אבא אמיתי. הטיפול באביו נמהל בתודעתו בטיפול בבנו בתמונה ארוכה ונוגעת ללב שבה אינו יודע עוד במי הוא תומך ואת מי הוא מנחם. וכך ברגעים מסוימים לאורך הסיפר מקבלות השורות מתוך המוטו הלקוח מתוך "חיי המתים" מאת חנוך לוין תוקף סמלי ומילולי כאחת: "ואיך תנחמו זה את זה, כאשר יתלה האב בשתי ידיו בצוואר אביו, איך יאחז את בנו?" הבן נושא את האב על גבו, תרתי משמע, סוחב אותו ממקום למקום, עקב רפיון רגליו המזדקנות, ובה בעת נושא את משאו כמו חטוטרת שאי אפשר להיפטר ממנה: האב האמיתי הצמוד אליו, ועמו גם האב מהזיכרונות המרים.

השנאה והתיעוב והאהבה והערגה מעורבבים כל כך בתודעתו של המספר, עד כי לרגעים אינו יודע מה בעצם הוא חש: התפעלות או אימה, הערצה או רצון לנטוש את האב, לנוס מפני הנוכחות שלעולם לא יוכל להיפטר ממנה: "הבטתי בו והרגשתי שאני הולך ונחנק. לנגד עיני ראיתי אותו בין חבריו, חם, לבבי, מתעניין, המסמר של הערב, רגע לפני שהוא משתכר כל כך עד שהרעב שלו לאלימות ידחף אותו להכות מישהו בלי רחמים, ואחר כך יחזור הביתה בזעם וירביץ לכולנו. ככל שאבא זרח יותר אני התקשיתי יותר לנשום."

אבל לא רק באבות ובנים עוסק הרומן. עמוק יותר הוא מספר על המלחמה. על מה שהיא מעוללת. ועמוק עוד יותר – על טוב שמסתווה כרע. אביו של טאדק נראה כמו התגלמותו של בריון מרושע ובלתי נסבל. הוא שיכור, גס רוח, מחוספס ותוקפני עד בלי די. והנה, בתוך הנוקשות מתגלים סדקים שחושפים אהבה. אמנם כזאת שמכאיבה לטאדק – מה פתאום וממתי האיש הזה שהכה את ילדיו והזניח אותם מתעניין בשלומם של ילדים אחרים? איך ייתכן שהרוצח הזה הוא אדם שיודע לאהוב עד כלות? להיות נאמן? לזכות באהבתם של ידידי אמת שרכש בזכות ולא בחסד? איך אפשר להתמודד עם הידיעה שגם כשהרג, עשה זאת מתוך סוג של אידיאליזם מוזר ומתוך תחושה שהוא יודע ורוצה להבחין בין טוב ורע, מוסרי ואסור? את ה"שטינקרים" הוא הרג. את אלה שהסגירו יהודים. וגם אז השתדל לא להרוג אותם לעיני ילדיהם. אז מהו? רוצח מרושע או אדם בעל ערכים? הוא האיש שאחרי כל הזוועות שעבר בעת שנלחם נגד הגרמנים, "יותר מהעינויים, יותר מהרעב, יותר מההשפלות," זוכר רגע של חסד ונדיבות שזכה להם בבית קטן של אנשים עניים שהתנור שלהם חימם והפשיר לו לאט לאט את השרירים והעצמות. ברגע היקר ההוא הייתה גם וודקה. האם אחרי שיודעים זאת אפשר לכעוס על כך שהתמכר לטיפה המרה? התשובה אינה חד משמעית, ממש כמו רגשותיו של הבן.

אי אפשר לאהוב את האיש, אבל בסופו של הרומן כבר אי אפשר גם לשנוא אותו. "מי שרוצה להיות רוצח חסר רחמים של בני זונות צריך לשנוא," הוא עצמו מסביר. "השנאה יותר חזקה מהרחמים."

מרגש, מפתיע ומלהיב, לקרוא את בנדיט. הוא כל כך מרוחק ושונה מכל מה שמוכר לנו. הוא מתרחש במציאות זרה, ועם זאת נגיעתו בחייו של הקורא הישראלי בלתי נמנעת. המספר הוא ישראלי, ופולני. שייך לנופים שונים כל כך: של הטרשים במבואות ירושלים, ושל הגבעות הרכות, היערות ומקווי המים של פולין. לפלא בעיני כיצד הצליח אורלב לחדור אל נבכי נשמתם של האנשים הללו, איך היטיב להבין כל כך את צפונות לבם והלכי הרוח שלהם, ולרצף את עולמם בפרטים הקטנים והמדוקדקים ביותר: לתאר איזו חווה הממוקמת אי שם במרחביה של פולין הכפרית, לדעת מה מניע את האנשים החיים במקומות הללו, איך נראים חיי היומיום שלהם. כל הפרטים משכנעים לגמרי באמיתותם, וגם אם אינם נאמנים למציאות החומרית, אין בכך כל חשיבות, כי הם מתקיימים באופן מוחלט במציאות הנבראת ברומן הזה. אז כך, מסתבר, דיברו מנוולים אנטישמיים כשתכננו אונס קבוצתי של האישה שאביו של טאדק הציל ואהב. וכך חש הפרטיזן הנועז  שלבו "התמלא עופרת" ומוצא איך להצדיק את יכולתו להרוג: מעניו הגרמנים לימדו אותו. לבנו הישראלי, היהודי, הוא אומר בלעג, "אולי כי בארץ שלך המזדיינת של היהודונים חיים רק צדיקים ומלאכים. כאן לא. כאן יש חיים אלימים," ומותיר את הקורא עם השאלה כיצד בדיוק אמורים להיראות צדיקים, ומה טיבו האמיתי של אדם שמעיד על עצמו שהוא מנוול, בנדיט, או "חרא גדול".

נערה שוודית צעירה, מריאן פרדריקסון, שוכבת במיטתה. היא מושכת את השמיכה עד מעל לראש, מסתתרת מתחתיה כמו בתוך אוהל. הוריה וידידיהם בטוחים שהיא ישנה, אבל היא ערה, מתוחה, מאגרפת את ידיה בסתר. היא מקשיבה למבוגרים וסופגת את דאגתם ואת הכעס שהם מביעים. מלחמה איומה משתוללת בעולם המקיף אותם. לא הרחק ממיטתה של מריאן צווח היטלר מתוך מכשיר הרדיו המונח על שרפרף.

אף על פי שהיא חיה בשוודיה שממשיכה לשמור על נייטרליות, בכל בוקר כשהיא מתעוררת היא אסירת תודה על כך שארצה לא הותקפה; על כך שהקרבות ושפיכות הדמים מופיעים במציאות חייה רק בכל מהדורות החדשות כידיעות על מה שמתרחש בארצות אחרות. הזוועות המאיימות ממשיכות לפסוח עליה, אבל המבוגרים מלבים את חרדתה. כל ערב הם קוראים זה לזה קטעים מהעיתון ומשוחחים בדאגה על מצב החירום.

לימים, לאחר שתכתוב רומן בשם סימון והאלונים (שעובד לסרט קולנוע) תספר כי המלחמה ההיא עיצבה את השקפת עולמה. "למדתי שיש לקחת את החיים ברצינות ולהיות אנשים אחראיים," הסבירה, "כי הכול יכול לקרות, תמיד." הרומן עוסק בנער מאומץ שאינו יודע שהוא יהודי. הוא מתיידד עם ילד יהודי שחיילים נאציים פגעו בו כשהיה רך בשנים. שניהם כהים ושונים במראה שלהם משאר הילדים בכיתה, ושניהם  נאלצים להתמודד עם אנטישמיות וגזענות.

לא רק המלחמה עיצבה את חייה של מריאן פרדריקסון. כל חייה
זכרה את התמונה שליוותה את ילדותה והתקבעה בתודעתה: המראה של אמה העומדת במטבח ומחכה ביד פשוטה כדי לקבל את הכסף שבעלה נתן לה, הקצבה החודשית שעמה הוטל עליה לכלכל את משק הבית.

"בגיל צעיר מאוד החלטתי שזאת לא תהיה לעולם מנת חלקי; שאני אתפרנס בכוחות עצמי," סיפרה כשניסתה להסביר מדוע, חרף הגינוי המר שספגה מאמה, סבתה ודודתה, התעקשה לדבוק בעבודתה, תחילה כמגיהה בעיתון ואחרי כן ככתבת, גם לאחר שילדה את בתה הבכורה. "עבדתי כל יום משמונה עד אחת והתרוצצתי כמו חיה נרדפת כדי להגיע הביתה בזמן ולטפל בילדות. הן לא סלחו לי על כך. אבל לא הייתי יוצאת דופן. נשים שוודיות רבות ילידות שנות ה-30 וה-40 נהגו בדיוק כמוני. סירבנו להידמות לאימהות שלנו ולהיות תלויות בגבר."

במשך השנים שבהן שימשה כעיתונאית שאפה, כך העידה על עצמה, לצייר תמונה אמיתית של המציאות. "מאז שהייתי ילדה רציתי לפענח את העולם. אני כותבת כך שגם אנשים רגילים יוכלו להבין אותי." מריאן פרדריקסון האמינה כי ניסיונה כעיתונאית העניק לה את הכלים לכתיבה ברורה, ושזה היה סוד הצלחתה הספרותית העצומה. בכתיבת פרוזה החלה בגיל מאוחר יחסית. הרומן הראשון שפרסמה ראה אור כשהייתה בת חמישים ושלוש, ואחריו ראו אור עוד 15 רומנים פרי עטה, שתורגמו ל-47 שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

בזכות הצלחתה חיה פרדריקסון באחוזה נאה מעוטרת בגינה פורחת ובמדשאה ששבילים מחוממים חצו אותה, כדי שאפשר יהיה לפסוע עליהם בנוחות גם בימים קרים. בקצה המדשאה ניצבו שני בתים נמוכים. האחד שימש את הסופרת למגורים, והאחר –  לכתיבה. היא ניהלה סדר יום קבוע, בבקרים כתבה, בשעות הצהריים שוטטה ביער הסמוך לביתה, אבל נראה כי החיים השלווים הסתירו סודות שרמזים להם נחשפו רק לאחר מותה של הסופרת.

בצוואתה כתבה כי בנותיה כבר קיבלו ממנה די צורכן, והורישה את אחוזתה לסמואל רייס, מי ששימש במשך שנים כעוזרה האישי. שתי בנותיה ניסו לערער על הצוואה, אבל אחרי מאבק ממושך דחה בית המשפט את עתירתן.

ספרה הידוע ביותר של מריאן פרדריקסון, אנה חנה ויוהנה (באנגלית הוא נקרא Hanna's Daughters, כלומר – בנותיה של חנה), עוסק באישה שמנסה לפענח את הסודות האופפים את חייהן של אמה וסבתה. בדברים שכתבה כהקדמה לרומן עצמו פתחה הסופרת באזכור מהתנ"ך – עוונות האבות הנפקדים על הבנים עד דור שלישי ורביעי, והוסיפה: "אין מילים תנ"כיות למעשי האמהות, למרות העובדה שאלה חשובים, כנראה, הרבה יותר מאלה של האבות. דפוסים נושנים עוברים מאמהות אל הבנות, שיולדות בנות בתורן, וכן הלאה…"

אי אפשר שלא לתהות מדוע היא עצמה בחרה לנשל את בנותיה מהרכוש החומרי שצברה בחייה, ואם החלטתה מעידה על איזה עוון נסתר.

"אבל הם לא אשמים, הם נולדו הרבה אחרי המלחמה."

"אז מה? הם עצמם אולי לא אשמים, אבל מה עשו ההורים שלהם?"

חילופי הדברים הללו התנהלו לפני שנים אחדות בפולין. הדוברות: שתי נשים, ילידות שנות החמישים. אחת  מהן – ישראלית, יהודייה, בת לניצולי שואה. האחרת – פולנייה, קתולית אדוקה שההיסטוריה המשפחתית שלה אינה ידועה.

הן דיברו על מה שראתה הישראלית במוזיאון פאוויק  בוורשה. בעבר שכן שם בית כלא ידוע לשמצה שרבבות פולנים נכלאו, עונו ונרצחו בו: לפני הכיבוש הגרמני − פושעים ואסירים פוליטיים, מהפכנים ופעילי הארגונים החברתיים, לאחריו – לוחמי מחתרת, וסתם אזרחים פולנים. (גם אסירים יהודים, רוזה לוקסמבורג, למשל, שוכנו בו לפני 1939). כיום הכלא משמש כמוזיאון המנציח את זוועות הכיבוש הנאצי.

באותו בוקר ביקרה הישראלית במוזיאון וראתה שם בני זוג צעירים שישבו עם בתם הקטנה והקשיבו להסברים בגרמנית על המקום.

"מעניין מה הם חושבים?" שאלה את עצמה ואת המארחת הפולנייה שלה, "הם ודאי מרגישים נורא, אבל…"

אז מה באמת עשו הוריך במלחמה?

תגובתה המפתיעה של הפולנייה הזכירה לישראלית דיבורים אחרים: הלא אלה בדיוק המחשבות הסמויות והגלויות שמביעים ישראלים במפגשים שלהם עם בני העם הפולני – מה עשו הוריך במלחמה? וסביך? והדודים שלך? מי מהם שיתף פעולה עם הגרמנים? מי אשם? ובאילו מעשי זוועה?

היה מפתיע לשמוע אורח מחשבה דומה כל כך אצל מי שישראלים רגילים לראות בהם חלק ממנגנון ההשמדה שפעל נגד יהודים. מסתבר שגם הפולנים רואים בעצמם קורבנות של הכיבוש הנאצי, ובמקרים רבים – במידה לא מעטה של צדק. אכן, פולין, ורשה בעיקר, הוחרבה, אכן, האוכלוסייה הפולנית סבלה מאוד. ובמפגשים אקראיים עם גרמנים גם הם אומרים לעצמם – אז אתה אישית לא אשם, אבל מה עשו הוריך? סביך? שכניך?

ומה שואלים את עצמם גרמנים בני הדור השני ואולי עוד יותר מכך – בני הדור השלישי, המרוחקים יותר ממה שקרה, אלה שכלל לא היו מעורבים?

התובע הכללי של גרמניה שעזר למוסד לתפוש את אייכמן

הסרט "מבוך השקרים" מנסה להשיב על השאלה הזאת. עלילת הסרט מתרחשת בגרמניה, לקראת סוף שנות החמישים. גיבוריה הם תובע זוטר במשרד התובע הכללי הגרמני. אנו מתוודעים ליושרה המוחלטת שלו, לנחישותו הלא מתפשרת להגיע תמיד לחקר האמת ולעשות דין צדק. שותף לו – התובע הכללי. במציאות היה שמו פריץ באואר, יהודי יליד גרמניה, שלפני המלחמה שימש כשופט, נמלט כשהנאצים עלו לשלטון ושב בתום המלחמה. הוא אחראי לתפיסתו של אייכמן לאחר שגילה לישראל היכן הוא מסתתר, לחץ עליה לפעול כדי ללכוד אותו, לאחר שהבין שגרמניה לא תעשה זאת, ואפילו עזר למוסד בכך שאִפשר כנראה לאחד הפעילים לפרוץ למשרדו ולחפש שם תיקים עם מידע. בסרט מראים כיצד פועל באואר כדי להביא למשפט את הפושעים מאושוויץ. לצורך כך הוא מפעיל את התובע הצעיר, ממנה אותו לתפקיד בכיר ומטיל עליו לחקור את החשודים בפשעי המלחמה שהתבצעו במחנה הריכוז הגדול ביותר.

הסרט נפתח כך: אסיר שניצל ממחנה הריכוז נתקל במקרה באחד הפושעים מאושוויץ, וכשהוא מפעיל עיתונאי חוקר שמנסה להביא לכך שהפושע, שעובד כמורה, יסולק ממערכת החינוך, הוא מתוודע למבוך השקרים וההסתרה שמערכת המשפט הגרמנית לוקה בה.

למעט התובע הראשי, איש אינו מעוניין לברר את אשמתו של הפושע שנהפך למורה. אדרבא, אפשר לראות איך רוב פקידי הציבור, כולל הנציג האמריקני האחראי מטעם שלטונות ארצות הברית, מסרבים לשתף פעולה עם עשיית הצדק.

אבל החלק החמור יותר, שאותו בעצם מנסה הסרט לחשוף, הוא עצימת העיניים המוחלטת של הציבור הגרמני כולו. לאיש אין מושג מה קרה. איש לא שמע על אושוויץ. ואם שמעו – הם משוכנעים שמה שהתרחש שם היה לגיטימי: אסירים נורו כשניסו לברוח. הייתה מלחמה. חיילים מצווים להרוג.

העיתונאי החוקר חוזר ושואל פקידות צעירות, אנשים מבוגרים, כאלה שנושאים במשרות רשמיות. עוברי אורח. זקנים. "שמעת על אושוויץ?" ושומע שוב ושוב תשובה שלילית.

הציבור אינו יודע. הציבור אינו רוצה לדעת.

התובע הצעיר לומד על מה שקרה. לומד על יוזף מנגלה. על ה"ניסויים" שערך בבני אדם. על העינויים הלא נתפסים שעינה את קורבנותיו. הוא נאבק כדי לתפוס את מנגלה, להעמיד אותו לדין, ונכשל.

ולמרות זאת – הסרט מתבסס על עובדות היסטוריות – חלק מהפושעים האחרים נתפסו ונשפטו.

מה אפשר לומר על גרמני צעיר שמגלה פתאום שגם אביו אשם? ואביה של אהובתו (שמסרבת לדעת)? ששלוות נפשו מתערערת עד שהוא מתחיל להתהלך ברחובות ולזעוק אל אנשים זרים – מה עשית אז? במה אתה אשם? מה אפשר לחשוב עליו כשרואים איך הוא מאבד את היכולת לחיות חיים של התעלמות ממה שבני עמו עוללו?

הסרט נוגע מן הסתם בעצב חשוף בציבוריות הגרמנית. עצב שיש בו כנראה לא מעט רגשות אשם. וגם מאמצים להדחיק. הכחשה וכאב. התעלמות שמקורה בלי ספק, במקרים לא רבים, אנטישמיות שעדיין קיימת, אבל ודאי גם ייסורי מצפון.

מהבחינה הזאת הסרט לקח על עצמו משימה חשובה. חבל רק שהוא נופל מדי פעם לתוך מהמורה מסוכנת כשמטפלים בנושא כה כבד: זאת של קיטש צורם. כך למשל הסצנה הארוכה שבה מעידים קורבנות שניצלו, ועל רקע עדויותיהם האילמות – הם מספרים אבל קולם לא נשמע – מתנגנת מוזיקה "יהודית", מעין תפילה מייבבת שנשמעות בה במעורפל מילים בעברית, או ביידיש. סצנה די מביכה.

ובכלל, ברור שהסרט אינו מיועד למי שגדלו על השואה. למי שמנגלה מוכר להם "מהבית". למי שקראו, ושמעו על מה שקרה, ממקור ראשון. למי שזוכרים את משפט אייכמן ואת העדויות המפורטות שנמסרו בו.

קשה להחליט אם סרט כזה לגיטימי בכלל. אם יש מקום לעלילת דרמה בדיונית שמנגלה והזוועות שעולל משחקים בה תפקיד. נראה כי בחלוף הזמן יתרבו סרטים כאלה (שלא לדבר על תוכנית הריאליטי  המתועבת שעלתה לאחרונה בצ'כיה: "לחיות כמו בימי הכיבוש הנאצי"), עד שבשלב מסוים, לא עוד הרבה זמן, כשכל העדים החיים יחלפו מהעולם, ייוותרו לנו רק דרמות מתיפייפות (אך לצדן גם העדויות המוקלטות שאותן מתעדים בארכיון של "יד ושם", בפרויקט מטעם סטיבן שפילברג).

אבל אחת השאלות החשובות ביותר תמשיך להדהד גם מקץ דורות רבים: האם אדם אחראי לפשעים שעשו בני עמו בחייו? ולאלה שעשו לפני שנולד? ועד מתי?

ומה הלקח שאנו, יהודים וישראלים, חייבים להפיק?

"פקודותיו של היידריך, שניתנו בשעה שהעילית הפולנית הייתה מתחסלת והולכת, נסמכו כנראה על שתי הנחות יסוד. ראשית, שהעילית היהודית לא תסית למרי והמנהיגים היהודים לא יעמדו בראש מרד ולא יהיו דעתנים דווקא אלא יטיפו לכניעה וציות. ושנית, שהעילית היהודית – כמו שהיא מיוצגת במועצות – תהיה מקובלת למדי על האוכלוסייה וזו תציית לה פחות או יותר. במילים אחרות, העילית הפולנית נרצחה מפני שהייתה עלולה להסית נגד הגרמנים, ואילו העילית היהודית נשארה בחיים מפני שהגרמנים שיערו שתהיה כנועה ותבטיח את הכניעות."

[…]

"איך הגיבו 'ההמונים היהודים' על ברד המהלומות הגופניות והנפשיות שירד עליהם למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני [בפולין]?  מובן שתגובתו האישית של כל אדם הייתה שונה, אבל אם נחפש מכנה משותף בקרב הרוב הגדול נמצא שהתגובה הנפוצה הייתה אמונה בשמועות, אפילו בשמועות המופרכות ביותר, כל זמן שהיה בהן שמץ של תקווה."

שאול פרידלנדר: שנות ההשמדה, 1939-1945 גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ספריית אופקים, יד ושם. הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון, בשנת 2008. לעברית: יוסי מילוא