תגית: הוצאת כנרת

מה גילתה קירה בדף הפייסבוק שלה, ביום כיפור בבוקר?

פרק 18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה, ואפילו באותו רגע לא עלה בדעתו לשאול אותה היכן בעצם אביה. מדוע היא אף פעם לא מזכירה אותו. על אמה אוהד ידע.

"סרטן הלוע?" שאל כשסיפרה לו – "מה, היא שתתה או עישנה?"

מוטב כך, אמרה קירה לעצמה. מוטב שאוהד לא יבקש לדעת מה עם אבא. היא הניחה את ספל הקפה בחבטה קלה על השולחן, כי פתאום עלה בדעתה: הנה, גם היא שכחנית! הרי החליטה להיכנס לארכיון של העיתון כדי לחפש מידע על מיקי בן-טובים, ועדיין לא עשתה זאת, אף על פי שרשמה לעצמה תזכורת בטלפון.

אמנם במוצאי החג עליה להתייצב במערכת לתורנות, אבל לא יהיה לה זמן לגשת לארכיון. ביום ראשון בבוקר תעשה זאת, לפני הכול. היא לגמה עוד לגימה מכוס הקפה והתחילה לעבוד על הכתבה החדשה על תיכון תהילה. כתבה כותרת זמנית: מי רצח את סמדר בן-טובים? אבל במקום לנסח משפטים מסודרים, במקום לחפש את פסקת הפתיחה שרק אם תמצא אותה תוכל למשוך את השאר, כמו חוט שמשתחרר מתוך פקעת, התחילה להכין רשימות: שתי התלמידות שסמדר זרקה מבית הספר, המנהל שהיא פעלה כדי להדיח, התלמיד ששבר את הפסל והיא הרחיקה, התלמיד שאת היצירה שלו סילקה מהתערוכה. כולם נתקלו בסמדר. את כולם היא הכעיסה, אבל האם היה די בכך כדי שמישהו מהם ירצח אותה? עד כדי כך? קירה לא השתכנעה. המחשבות סבו, הסתחררו, ולא הביאו אותה לשום מסקנה הגיונית.

כדי לנוח מהן, הזיזה את העכבר אל הדפדפן, הקליקה וגלשה אל הפייסבוק. האבות והאימהות חלמו על קליפורניה כשנכנסה לדף החדשות שלה וראתה את שלושת הצילומים שדנה העלתה בדף שלה בזמן שישבו בבית הקפה, אחד של השקיעה – שמש מצוירת, גלים ורודים, קצף, משולשים לבנים של סירות מפרש; אחר, שבו קירה נראתה שרועה לאחור על המרבץ, שערה מתנופף ברגע קצר של בריזה ימית, וסביבה כבר דולקים הפנסים האדומים שבית הקפה מעטר בהם את הלילה, והשלישי – תצלום של דנה עצמה, על רקע הים המתכהה ורצועה של חול בוהק. האלבום הקטן כבר זכה לכמה עשרות לייקים.

"איזה יפות!" כתבה מישהי, ואחרת הוסיפה – "תעשו חיים!"

היא היססה רגע, ואז קפצה לתוך הדף של נעמה.

נשימתה נעצרה: משהו בדף השתנה.


אתר הספרים המקוונים e-vrit: "מכר מאות עותקים"

הרלן קובן, "אל תעזוב": שעשוע או בזבוז זמן?

האם ספר של הרלן קובן יכול באמת להעניק מעין הפוגת קריאה? אחרי שקראתי לפני שנתיים וחצי את תישאר קרוב שעורר בי זעם בשל מה שנתפס בעיני כמיזוגניה מסוכנת שבה הוא לוקה, החלטתי בכל זאת לנסות אותו שוב, ולקרוא את ספרו הלפני אחרון, Don't Let Go שתורגם לעברית בשם אל תעזוב. (ספרו החדש שראה אור השנה טרם תורגם לעברית).

כמה קלה הקריאה הזאת! כמה פשוט ולא מאתגר להישען לאחור ולתת לקובן לעשות בשבילי את כל העבודה! אין צורך בשום מאמץ, הכול כתוב ואז מוסבר, אין רבדים לצלול לתוכם, אין מורכבויות להתמודד אתן, אין צורך במחשבות או בהרהורים – סתם שעשוע.

קובן, כך נוכחתי בספר שלפנינו, יודע לעורר סקרנות, והידיעה כי חוקי הז'אנר מחייבים אותו לספק לה מענה מרגיעה. צריך רק לקרוא עוד ועוד, וכל התשובות יגיעו, זה ברור.

הסיפור מתרחש בעיירה קטנה בניו ג'רזי, כמו זאת שבה הוא עצמו גדל. בהקדמה מספר קובן כי בעירו נפוצו שתי אגדות. האחת עסקה במאפיונר מטיל אימה שגר באחוזה גדולה ובה כבשן שנועד מן הסתם להעלים גופות…  האגדה השנייה סיפרה כי בשולי העיירה, למעשה – בסמוך לאחד מבתי הספר שבה – שכן בסיס טילים גרעיניים סודי. "אחרי שנים," חותם קובן את ההקדמה במשפט המפתיע והמזעזע, "נודע לי ששתי האגדות אמיתיות".

בסיס הטילים הוא מוקד הסיפור שלפנינו. כרוכים בו מסתורין, סודות ואיסורים. הידיעה המפחידה והמסקרנת שמקום מאיים כל כך שכן בסמוך לשכונות מגורים אזרחיות מעוררת את הדמיון, והייתה בעצם ההשראה או נקודת ההתחלה של הספר.

אבל קובן רוצה לא רק למתוח ולשעשע, אלא גם להוציא אותנו מהעמוד האחרון של הספר עם לקח, או מוסר השכל, שאותו הוא משלב בגלוי לאורך העלילה הקולחת לה בנחת.

המסר שלו כאן הוא שאסור לאף אחד ובשום תנאי "לקחת את החוק לידיים"!

הכול מתחיל כשגיבור הספר, נאפ (קיצור של שמו האמיתי, נפוליון) מספר לנו בגוף ראשון איך תקף מישהו באלימות. ואז מתברר לנו, להפתעתנו שנאפ הוא דווקא לא איזה ביריון שכונתי מסוכן, אלא שוטר. אז מה פתאום הוא עושה דין לעצמו והולך ושובר למישהו ברכיים, לכאורה בלי שום סיבה? אהה. כי הוא, כך מסתבר, בעצם אדם ממש טוב, ויש לו אג'נדה: את הרעים צריך להעניש, או ליתר דיוק – להרתיע. ואם החוק אינו מאפשר זאת, אין בעיה, מעניקים להם טיפול פיראטי, כלומר – מארב, הפחדה, מכות איומות…

אך אבוי, נאפ לומד בדרך הקשה שאסור בתכלית האיסור לנהוג כך, גם כשהכוונות טובות או לפחות מוצדקות. כי מי שלוקח את החוק לידיים עתיד, במוקדם או במאוחר, להיסחף, וכל עשיית דין שאינה מתקיימת בהליך מסודר ומבוקר, בחסות החוק, תפרוץ בסופו של דבר את הגבולות, לא רק של החוק, אלא גם של המוסר.

לכן גם, מסביר לנו הרלן קובן, בִּיוּשׁ ברשתות החברתיות הוא עניין מסוכן מאוד, כי גם כאן נוקטים אנשים ענישה יזומה, לא מבוקרת ולכן גם לא תמיד מוצדקת. כדי להדגים זאת מביא קובן בפנינו לא רק את הסיפור הראשי של נאפ, אלא גם כמה סיפורי משנה קטנים שהוא שוזר באופן מגמתי ומלאכותי לתוך העלילה, וזאת כדי לשכנע אותנו עד כמה מסוכן להשתתף בביוש ברשת. כך למשל, באחד הסיפורים הקטנים המשולבים בסיפור הגדול, הוא מתאר מקרה של ילדה שחברתה לכיתה נטלה בלי רשות את הטלפון שלה והפיצה באמצעותו לכל רשימת חבריה תצלומים אינטימיים שלה עצמה, רק כדי לפגוע בשמה הטוב של בעלת הטלפון ולהשפיל אותה בפני כל חבריה ובני משפחתה.

מסוכנותן של הרשתות החברתיות תופסת מקום נוסף בסיפור הכללי, והיא משמשת חוליה חשובה בפתרון התעלומה.

אין ספק: הרלן קובן יודע לרקוח עלילה, והפתרון המגיע בסוף סביר ולא מאכזב. עם זאת, בסיכומו של דבר יש משהו קצת מייגע ולא מרענן בקריאת הספר. היא הזכירה לי את החוויה של ביקור בפארק שעשועים הומה אדם שמבחינתי לפחות אינה מעניקה הפוגה, כי בעצם קצת משעמם שם, עם כל המלאכותיות, הרעש והצפיפות, ועם הצרימה שמעוררת התחושה של בזבוז זמן.

את הספר תרגם לעברית שאול לוין. מאחר שקראתי אותו באנגלית, לא אוכל לחוות דעה על התרגום.

אייאן חירסי עלי, "כופרת": האם ראוי שאנשים נאורים ישלימו עם התעללות בנשים?

"כל אחד מאתנו חייב לקרוא את זה," אמרה לי החברה שהמליצה על ספרה האוטוביוגרפי של אייאן חירסי עלי. קראתי אותו והסכמתי אתה. אמנם הספר הגיע לידי באיחור של עשר שנים – הוא ראה אור בעברית ב-2008 – אבל נראה כי המסר שחירסי עלי מבקשת להעביר בו רק נעשה רלוונטי ונוקב עוד יותר מכפי שהיה כשהתפרסם לראשונה, ב-2006. אכן, מדובר בספר שחובה על כל אחד מאתנו לקרוא, גם אם (ואולי דווקא משום ש) הדברים מפתיעים, מחרידים ומעוררים מחשבות.

לפני הכול, סיפורה האישי של אייאן חירסי עלי מרתק כשלעצמו. מדובר בילידת סומליה שהגיעה להולנד בשנות העשרים לחייה, אחרי שהחליטה להימלט מפני המפגש עם גבר יליד סומליה שחי בקנדה. העובדה שלא הכירה אותו לא מנעה מאביה לאלץ אותה להינשא לאיש, שאותו פגשה רק פעם אחת וגם אז נרתעה מפניו. בהולנד הצליחה לזכות במעמד של פליטה ומבקשת מקלט. בנחישות מופלאה למדה הולנדית ורכשה השכלה. היה חשוב לה ללמוד מדע המדינה כדי להבין איך נוצרת חברה מתוקנת כמו זאת שמצאה בהולנד, ומה לא פועל נכון בחברות שבתוכן גדלה. תוך זמן לא רב, שנים אחדות, היא החלה את דרכה כפעילה חברתית ופוליטית ולבסוף נבחרה לפרלמנט ההולנדי. ב-2005 כלל אותה השבועון "טיים" ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם.

לכל ההישגים המופלגים הללו הגיעה ממש בניגוד לכל מה שהיה צפוי לה, שכן בתחילת חייה הייתה בסך הכול ילדה ממשפחה דלת אמצעים שסבתה כפתה עליה מילה, אביה נטש אותה ואת אחותה, ואמה הייתה אישה מיוסרת, חמת מזג, תלותית ואומללה. "בעיני אמנו, נערה צעירה ולא נשואה העובדת במשרד כמוה כזונה," היא מספרת ומוסיפה: "סבתא תמכה בה לגמרי. 'כסף שהרוויחה אישה מעולם לא העשיר אף אחד,'" נהגה לומר. אמה וסבתה היו נשים שאותן לא היה אפשר לגאול. אבל אייאן חירסי עלי הייתה שונה. היא שאפה להיות עצמאית ועצמאות תלויה קודם כול ביכולתו של אדם להתפרנס בכוחות עצמו. אכן, היא הצליחה, ולא רק בכך. סיפור חייה אמנם מרתק, אבל לא הוא עיקרו של הספר.

אייאן חירסי עלי מספרת על הדרך שעברה מילדה מוסלמית אדוקה למה שהיא עצמה מכנה "כופרת": אישה צעירה ומודרנית שאינה מאמינה עוד באסלאם ובתורה שהוא מפיץ. "אם אלוהים רב חסד, מדוע המוסלמים חייבים להתרחק מהלא-מוסלמים ואפילו לתקוף אותם, כדי לכונן מדינה המיוסדת על משפטו של אללה?" היא תוהה, וגם – "אם הוא צודק, מדוע הנשים מקופחות כל כך?"

דרכה אל ההשכלה החלה בהעשרה הרגשית והנפשית שהעניקה לה קריאה רבה של יצירות ספרות: "כקוראה, יכולתי להיכנס לנעליו של אחר ולחיות דרך הרפתקאותיו, לשאול את אישיותו ולעשות בחירות שלא היו לי בביתי". כמה מרגש להיווכח בעוצמתה של הספרות וביכולתה להטביע חותם עמוק כל כך!

אבל גם זה לא העיקר. לבו של הספר, עיקר העיקרים שלו, הוא לא בהתפקחות האישית של מישהי שהיא מעין חוזרת-בשאלה מוסלמית, אלא במסקנות מרחיקות הלכת שחירסי עלי מגיעה אליהן בנוגע לאסלאם, להגירה ההמונית של מוסלמים אל הארצות המערב, ולתוכניות האופרטיביות המפורטות שלה, שאמורות להתמודד עם בעיה שאנשים נאורים במערב מסרבים להבחין בה או להכיר בקיומה.

חירסי עלי הייתה כאמור בתחילת חייה, עד שהגיעה להולנד ובעצם עוד זמן מה אחרי כן, מוסלמית אדוקה ומסורה מאוד. אבל כמי שהגיעה משם, מלב האסלאם – במשך חלק גדול מהשנים המעצבות של חייה היא גרה בערב הסעודית עם אמה ואחותה – אין מי שיודעת להעיד כמוה ממקור ראשון על הפנטיות הרצחנית האינהרטית הצפונה בו. חירסי עלי מתקוממת נגד אותה פנטיות, ובעקבות זאת כופרת בתפיסה שלפיה יש לאפשר למהגרים המוסלמים, בסגנון הפוליטיקלי קורקט האירופי, לשמר את "תרבותם", המתאפיינת לא רק ברצחנות, אלא גם בגזענות (במיוחד, כך היא מתארת שוב ושוב, גזענות ושנאה עמוקה המופנית כלפי יהודים, גם במקומות שאין בהם כלל יהודים!). האסלאם, לדבריה, דוגל במפגיע באי שוויון מוחלט לנשים. כל הזכויות שייכות רק לגברים. נשים חייבות לציית, להיאנס בלי למחות, להיות כנועות, תלויות, חסרות אונים, להסכין עם כל האלימות והדיכוי ולוותר על אושרן בעולם הזה, לטובת הבטחה שבעולם הבא יזכו לפיצוי. היא מתנגדת גם למה שהיא מכנה "היהירות" של הפליטים שמתנשאים מעל הלבנים, יוצרים בלבם "פנטזיה שהם כסומלים יודעים הכול יותר טוב מן הלבנים הנחותים" ועם זאת מאשימים את הלבנים בגזענות.

חירסי עלי מתפעלת מדרכם של ההולנדים להתמודד עם קשיים – לדוגמה, עם שיטפונות שפקדו אותם – לא בתפילות, כנהוג בארצה, אלא בתביעות כלפי הממשלה, למשל – שתדאג לתחזוקה נאותה של הסכרים. היא מתרשמת ממאמציהם לחנך את ילדיהם כך שילמדו לנהל סכסוכים במשא ומתן לא אלים, בניגוד לנהוג בארצה, ששם מעודדים אלימות, ומלמדים את הילדים להיעזר תמיד בכוח הזרוע.

ועם זאת, כך היא סבורה, ההולנדים הנדיבים, שמוכנים לתרום כספים לארגוני סעד בנילאומיים, מתעלמים בשם הסובלנות שלהם ובשם מה שהם מכנים
"הרב תרבותיות" שהיא בעיניה שקרית ומטעה "מהסבל האילם של נשים וילדים בחצר האחורית שלהם". חירסי עלי סבורה כי החברה הקולטת חייבת לתבוע מהמהגרים להשתלב בה ולאמץ את ערכיה, שמא יטביעו אותה בנורמות הפסולות שלהם. היא דוחה את הנטייה של החברה המערבית להבין יותר מדי את הנורמות הפסולות הללו ולהשלים אתן. "כל דבר שנכתב בעיתונים היה 'כן, אבל': כן, זה נורא להרוג אנשים, אבל," היא מצטטת את העמדה ה"נאורה" מדי. (למרבה הזוועה הביטוי הזה "כן, אבל…" זכור היטב ממשפט אייכמן, שנהג להשיב כך תכופות!). והיא מוסיפה תובנה מרתקת: "ידעתי שאפריקה היא היבשת הענייה ביותר, והעוני לא גורם לטרור; בני אדם עניים באמת לא יכולים אלא לדאוג לארוחתם הבאה."

בחייה שלה הוכיחה חירסי עלי שאישה יכולה להתעלות מעל הכפייה, לנוס מפני העתיד העלוב הצפוי לה, ולעצב את חייה על פי רצונה. אבל לא כל הנשים ניחנו בכישרונות המיוחדים שלה, באופייה המיוחד, באינטלקט המבריק שלה. לפיכך כשכיהנה כחברת הפרלמנט ההולנדי החליטה להקדיש את מרצה ואת פועלה למען נשים מבקשות מקלט, שאפילו הן לא מבינות מפני מה עליהן לברוח, וכיצד. כך למשל תבעה לאסוף בהולנד סטטיסטיקות על נשים מוסלמיות שגברים בני משפחתן רוצחים אותן. הנתונים הדהימו גם את מי שדגלו במה שנחשב לכאורה כ"סובלנות כלפי תרבויות אחרות", שהיא בעצם, כך חירסי עלי מדגישה, אינה אלא גזענות סמויה. מה פתאום משלימים אנשים נאורים עם התעללות בנשים? רק מכיוון שהן מוסלמיות? האם היו מוכנים לקבל התנהגויות כאלה בקרב בני ארצם?

חירסי עלי מתנגדת לעמדה המתנצלת של המערב. אחרי הפיגוע המחריד של 11/9 היא הזעזעה מדבריו של פוליטיקאי עמית שדן לכף חובה את מי שראו בפיגוע אקט איסלמיסטי, שכן לה ברור לגמרי שהוא אכן כזה! דבריו של בן לאדן לא הפתיעו אותה. היא שמעה דומים להם מילדות. "הוא מפיץ תרבות אכזרית, לא סובלנית, מקובעת בשליטה בנשים ונוקשה במלחמה." והרי מוסלמים כה רבים מבקשים להגר אל ארצות המערב. מדוע? כי ערכי הדמוקרטיה, החינוך והשוויון יוצרים חברה מתוקנת ונוחה. אבל אז מנסים אותם מהגרים מוסלמים להכפיף את החברה המארחת לאותם חוקים אלימים שמפניהם הם עצמם נסו ושהחברות שיצרו קורסות בגללם.

חירסי עלי מסתכנת כמובן בתיוגה כימנית. היא מתקוממת נגד התיוג. יש לדעתה לבחון חברה "על פי שלושה דברים: חופש פוליטי, חינוך ומעמד האישה." בהיעדרם אי אפשר לדבר על ימין או שמאל, אלא על חברה לא מתוקנת ולא הוגנת. "כשאמרתי שמצבן של נשים מוסלמיות חייב להשתנות – להשתנות עכשיו – אמרו לי תמיד להמתין, או שכינו אותי ימנית," היא כותבת, ומגנה את התביעה לגלות רגישות ולכבד את "תרבות המהגרים" ואת ה"רלטיביזם המוסרי" המנחה את התביעה הזאת, לא! היא זועקת, לא מדובר כאן בערכים שיש לכבד אותם!

אייאן חירסי עלי זועמת כשמצדיקים פנטיות דתית רצחנית. למשל, כשפרצו מהומות בניגריה כי עיתונאית צעירה כתבה על הנביא מוחמד שהוא עצמו היה מן הסתם בוחר לעצמו אישה מבין המועמדות לתואר מלכת היופי (ובכך ניסתה לחשוף את צביעותם של המתנגדים המוסלמים לתחרות), היו מי שגינו את העיתונאית "במקום להאשים באלימות את הגברים שהציתו בתים ורצחו בני אדם".

היא סבורה כי מוסלמים חייבים להרחיק את עצמם מהפרקטיקות הטרוריסטיות הפוליטיות. דבריה מהדהדים שוב בקול חזק בעקבות אירוע הטרור הרצחני שהתרחש לאחרונה בסרי לנקה. כשהיא קוראת לרפורמה של האסאלם, ראוי להקשיב לדבריה.

אייאן חירסי עלי היא אישה אמיצה מאוד. חרף הסכנה הברורה והגלויה היא לא היססה לומר בטלוויזיה כי הנביא מוחמד היה פדופיל (לשם כך היא מתארת סיפור מהקוראן: כיצד אנס בת משפחה, ילדה בת שש!). תיאור האיומים המתמשכים על חייה מזעזע, כמו גם הסיפור הפותח את הספר: תיאור רציחתו של במאי קולנוע הולנדי, תיאו ואן גוך, בידי קנאי מוסלמי, במחאה על סרט שיצר ביחד אתה. לא נראה שהאיומים וההפחדות יצליחו להשתיק אותה או לבלום את המאבק שהיא מנהלת.

מאחר שבעשר השנים האחרונות גברה מאוד תופעת ההגירה לאירופה ולארצות הברית, נראה שראוי וכדאי להקשיב לדבריה של האישה הנועזת והחכמה הזאת.

דומני כי אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, כאן ואולי באתר סימניה, כיד שנייה, כאן. כופרת הופיע במשך שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, אך למרבה הצער באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit אינו מופיע. אפשר כמובן להוריד אותו לקינדל, באנגלית, כאן. הוא מרתק!

Ayaan Hirst Ali INFIDEL
לעברית: טליה שלו

אבירם ברקאי, "מעשה שלא היה, קונספירציית מלחמת יום הכיפורים": כך מגיעים להכרעות הרות גורל?

ארבעים וארבע שנים חלפו מאז האזעקה ההיא, של שבת בשתיים בצהריים, זאת שסימנה לנו, האזרחים, את תחילתה של מלחמת יום כיפור. רק שש שנים וארבעה חודשים חלפו בין אותה שבת לבין המלחמה הקודמת, זאת שזכתה לכינוי "מלחמת ששת הימים".  ב-1967 הוכיח צה"ל עד כמה הוא מתוחכם. עד כמה "אנחנו" כל- יכולים. הביטחון העצמי המופרז, שלא לומר – היוהרה, הולידו שאננות; תחושה שמוטב להם, לאויבים, להמשיך ולהתיירא, כי גם אם יפתחו במלחמה, אין להם סיכוי "נגדנו". כולם – ההנהגה המדינית והצבאית, וגם הציבור – ידעו שיש למדינת ישראל הצבא הכי טוב במזרח התיכון, וחיל האוויר הכי טוב בעולם.

מלחמת יום כיפור, כידוע, הייתה שונה מאוד ממלחמת ששת הימים, כבר מתחילתה. הסורים והמצרים הצליחו להפתיע את ישראל, וגם את ארצות הברית, ששבה והבטיחה להנהגה הישראלית שמלחמה אינה צפויה. למעשה הם הפתיעו אפילו את עצמם: במאמר שפרסם  ב-1983 (בכתב העת "מערכות") מי שהיה לימים ראש אמ"ן, אלוף אהרון זאבי-פרקש, אז עדיין קצין מודיעין מהשורה, תוארה ההונאה המתוחכמת שהפעיל נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת. כדי לשמר את אפקט ההפתעה, אפילו הקצינים הבכירים ביותר בצבאו לא ידעו, ממש עד הרגע האחרון, כי מתוכננת מלחמה. הכול היו בטוחים שמדובר בתרגיל צבאי בלבד. (בין היתר, מספר זאבי-פרקש, הופצו פקודות בדבר חזרתם של קצינים אל הקורסים הצבאיים שמהם קיבלו חופשה, לצורך ההשתתפות בתרגיל, מיד כשיסתיים, ב-9 באוקטובר. בפועל באותה עת המשיכו להתנהל קרבות קשים מאוד בכל החזיתות).

ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים משמשת כר פורה לפיתוח תיאוריה שלפיה לא היה זה מחדל, אלא קונספירציה: אלה שמאמינים בה סבורים שמשה דיין, בשיתוף פעולה עם הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני באותה עת, ונשיא מצרים, סאדאת, עשו יד אחת: כדי שיתאפשר להגיע להסכם שלום, "תעניק" ישראל למצרים מעין ניצחון, שיספק את הכבוד העצמי הערבי, ויכין את הקרקע לקראת ההסכם. במילים אחרות – יש הסבורים כי משה דיין הקריב אלפי הרוגים ופצועים ישראלים, ועשרות אלפי ערבים, וגם את כבודו, מעמדו ויוקרתו, מתוך שיקול אסטרטגי קר.

לדברי אבירם ברקאי, מחבר הספר מעשה שלא היה, קונספירציות מלחמת יום הכיפורים האיש המוביל את התפישה לפיה מלחמת יום כיפור לא הייתה אלא מזימה נואלת ומזעזעת בציניות שלה, הוא ההיסטוריון אורי מילשטיין.

ברקאי התגייס כדי לסתור בספרו, בשיטתיות ובעקביות, טיעון אחרי טיעון, את טענותיהם של הדוגלים באסכולת הקונספירציה. הוא עושה זאת ביסודיות מרשימה.

את הבסיס לטענות הנגד שלו אפשר למעשה לתמצת בכמה משפטים. ברקאי, המסתמך לדבריו על מסמכים כתובים, פרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל דיונים צבאיים, מסביר את הרקע להיווצרות המחדל, שנבע ממה שכינו לימים "הקונספציה": ממשלת ישראל סמכה על הערכות המודיעין של מי שהיה אז ראש אמ"ן, אלי זעירא, והשתכנעה שמלחמה אינה צפויה. היו לשאננות כמה גורמים: בידי המצרים לא היו עדיין די כלי נשק מתוחכמים (למשל – טילים מסוגים מסוימים), שהיו מאפשרים להם להכריע את המערכה. אותם כלי נשק היו צפויים להגיע למצרים מקץ שנתיים. הסורים, כך היו הכול בטוחים, לא יפתחו במלחמה בלי המצרים. אמנם הגיעו התראות מאשרף מרואן – מרגל שפעל בחוגים הקרובים ביותר לסאדאת והעביר לישראל מידע – אבל גם לפני כמה חודשים, באפריל של אותה שנה, הוא כבר התריע על מלחמה צפויה. בעקבות התראותיו גוייסו כוחות מילואים והתכוננו למלחמה שכלל לא פרצה. עלותו של המהלך הייתה גבוהה מאוד. באוקטובר לא רצה איש להכניס שוב את המדינה להוצאות, שנראו לא נחוצות, במיוחד מכיוון שהבחירות לכנסת היו צפויות בסוף אוקטובר 1973, והממשלה לא הפסיקה לספר לציבור ש"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".  חוץ מזה, אלי זעירא כבר הוכיח לא פעם שהוא צודק. למשל – באפריל הוא היה בין היחידים שקבעו בביטחון שאין צורך לגייס מילואים, וצדק. הוא צדק גם כשהמליץ לא ליירט מטוס לבנוני, שכן ג'ורג' חבש לא יהיה על סיפונו. היו מקרים נוספים שבהם הוכיח שהמלצותיו נכונות, והם עוררו תחושה שמוטב לסמוך על שיקול דעתו. זעירא, בשיתוף עם האמריקנים שהרגיעו את הדרג המדיני, נפל בפח שטמנו המצרים. הוא השתכנע שאכן מדובר בתרגיל צבאי. מכל מקום, האמריקנים, בראשות קיסינג'ר, התרו כל הזמן, והזהירו את הישראלים שאסור להם בשום פנים ואופן לתקוף ראשונים, כפי שעשו במלחמת ששת הימים. ראש אמ"ן, אם כן, הוא זה ש"הקטין את גובה להבות החרדה".

ברקאי מתאר את המזימה "האמיתית", כפי שראה אותה בעבר בעיני רוחו, ואף כתב עליה: "קברניטי מדינת היהודים", כך סבר, חשו שביום כיפור של שנת 1973 "צצה הזדמנות" שאותה הוא מתאר כך: "בואו ניתן לאידיוטים לפתוח באש ונוודא שכל העולם ידע שלא אנחנו התחלנו; ואז, אחרי שיבינו שהתנהגנו למופת, נקבל לגיטימציה לעשות את מה שתכננו – נרחיב את שליטתנו באדמותיהם. נאיים על בירותיהם. ניצור סדר חדש במזרח התיכון. תחי 'מלכות ישראל הגדולה.'" כלומר – אם הייתה קונספירציה, היא פעלה בדיוק להפך ממה שאורי מילשטיין וחבריו סבורים – הישראלים היו בטוחים ששוב צפוי להם ניצחון מוחץ, שירחיב עוד יותר את שטחה של המדינה. (העובדה שהצבא לא היה מוכן כיאות למלחמה נסתרה מעיניהם.) גם את האפשרות הזאת, שבה האמין בעבר, סותר ברקאי ומראה מדוע אינה סבירה.

שיטתו לאורך הספר מסודרת מאוד. הוא מציג את הטענה, ואז סותר אותה, באמצעות ציטוטים, מראי מקום ועובדות שהוא מביא. למשל – טענה לפיה נאמר משהו בישיבת ממשלה מוכחת כבלתי אפשרית, כי אותה ישיבה לא התקיימה. או "עדות" כאילו מישהו (הרמטכ"ל, דדו) דיבר בקול "כמעט בוכה" אינה אמינה: המעיד לא נכח במעמד השיחה, שגה במועד שבו התקיימה, וגם לא הייתה לו שום אפשרות להקשיב לה בדיעבד, כי לא הוקלטה. הכותרות החוזרות הן: "טענת הקונספירציה", ומיד אחריה – "עובדות ופרשנות". "הרי לכם שוב הדבר המעצבן הזה – עובדות", הוא אפילו כותב פעם, בנימה מלגלגת.

הספר מרתק. ההפרכות הבנויות לתלפיות משכנעות, ולמען האמת, גם די מבהילות, כי הן חושפות את המהלכים שהובילו להכרעות הרות גורל. מישהו האמין. מישהו חשב. מישהו היה בטוח. מישהו שכנע. אז כך מגיעים להכרעות הרות גורל? שאלתי את עצמי, ונזכרתי בזווית הראייה האישית מאוד שלי, מאותה מלחמה. הייתי אז בת עשרים ושתיים. אם לתינוק בן חמישה חודשים. כשהאזעקה נשמעה הייתי לבד בבית. גרנו בקומה התשיעית של בניין רב קומות במרכז חולון. מכל החלונות שבדירה נשקפו זוגות: גברים עם תרמילים ונשים מתרפקות. הם נראים כמו בסרט על פרידה לפני מלחמה, חשבתי.

את המתיחות, הכוננות, התחושה שעומד להתרחש משהו יוצא דופן ומפחיד, חשתי במשך כמה ימים, ובמיוחד בשבת לפנות בוקר. אביו של בני הפעוט הוזנק כמה שעות לפני כן לטייסת, אבל גם בימים שקדמו להזנקה כבר הצטווה להיות בכוננות מוגברת.

מספרו של ברקאי למדתי שחיל האוויר הוצב בכוננות גבוהה יותר מאשר חיילות אחרים, כי ההכנות היו רחוקות מעיניו של האויב. ההנהגה לא רצתה לעורר תחושה שישראל מחרחרת מלחמה, ולכן לא הכניסו לכוננות גם את יחידות השדה.

לא היה לנו טלפון בבית, והשכנה שירדה אלינו לפנות בוקר הקישה על דלתנו לבושה בחלוק, וכרכמה את הפנים: מה פתאום מעירים אותה כל כך מוקדם, ועוד ביום כיפור, רק בגלל שהוא בכוננות…

התינוק ישן כשאביו יצא מהבית. אחרי שהתעורר, כשגמרתי להאכיל אותו, עמדתי אתו ליד החלון הגדול והשקפתי החוצה. היום עלה, האפור התבהר, הכבישים התמלאו לאטם. היה מוזר לראות את מעט המכוניות שנסעו בכבישים, כאמור – יום כיפור! אחר כך התנועה נעשתה כבדה וסואנת וכבר היה ברור שמשהו השתנה מאוד, אבל עדיין לא היה אפשר להבין מה בדיוק.

כמה דקות לפני השעה שתיים בצהריים, מילאתי את האמבטיה הקטנה במים פושרים ונעימים – רחצתי את התינוק שלי, שגרגר בהנאה. ואז – האזעקה. הצליל המבעית, החלול, המאיים.

הוצאתי את התינוק, הלבשתי, ירדתי בריצה במדרגות, לעבר המקלט.

ביולי לפני שלוש שנים נשמעה אזעקה בגוש דן. שוב הוצאתי מהאמבטיה פעוט – הפעם בן שנתיים וחצי, בנו של התינוק ההוא, שגדל מאז מאוד. עטפתי אותו במגבת ונכנסתי אתו לחדר המוגן שבדירה. הוא לא התנגד ולא התווכח. רק ישב עלי בפליאה וחיכה. כעבור כמה דקות בירר: "אפשר כבר לחזור לאמבטיה?"

סייד קשוע, "עקוב אחר שינויים": איך סיפור יכול לשנות את החיים

לקוראיו הנאמנים של סייד קשוע לא מעט ממה שמופיע בספרו החדש עקוב אחר שינויים יראה מוכר. מי שחש כאילו ליווה את קשוע בהחלטה לעזוב את ישראל, ואז להקדים ולזרז את העזיבה, כל מי שזוכר את המצוקה שהביע ברשימות שלו במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ", לפני העזיבה, בימיו הראשונים בשמפיין שבאילינוי, את סיפוריו על מהלך קליטתו כמורה לעברית באוניברסיטה, את הגעגועים לישראל שהוא מביע בלי הרף, לצד פחדיו מפניה, ימצא את כל אלה ברומן הכמו ביוגרפי.

כמו סופרים רבים אחרים, קשוע משתמש בחייו כבחומר גלם, אבל אין לטעות: אלה אכן חומרי גלם, שהוא מעצב כדי לספר סיפור שאינו בדיוק על עצמו. קשוע לוקח את הפרטים האישיים שלו ומשנה אותם קלות, מייצר באמצעותם דרמה מומצאת, אבל מציאותית מאוד. דמותו של הדובר דומה מאוד לו עצמו, אשתו וילדיו אינם מצטיירים שונים מאוד מאלה שקשוע מתעד ברשומותיו, אבל גם מי שמאמין כי הדמויות שהוא כותב עליהן בטורו השבועי מתארות במדויק את בני משפחתו הקרובים יכול לשער שגם הן קצת בדויות, לא לגמרי זהות לאישה, לילדים, להורים, לאחים, שעליהם הוא כותב בעיתון, כאילו לא המציא אותם, אלא הביא אותם אלינו "כמו שהן". הכתיבה העיתונאית של קשוע קרובה מאוד לכתיבה ספרותית, ולהפך – הכתיבה הספרותית שלו מזכירה לפעמים כתיבה עיתונאית, ולא רק מזכירה אותה, אלא אפילו נשענת עליה. כך למשל הקדיש קשוע פרק שלם לתיעוד הדיווח העיתונאי בעקבות מה שקרה באום אל-חירן. אני לא יודעת אם ציטט במדויק את מה שאמרו אז הכתבים והמרואיינים, אבל הכול מצטייר אמיתי לחלוטין. בדיעבד ידוע כמובן לקוראים שהדיווחים היו שקריים, שהמורה למתמטיקה שנורה, יעקוב מוסא אבו אל קיען, היה איש של שלום, שהוא לא ניסה לדרוס אף אחד, שהריגתו הייתה פשע. קשוע נשען על הידע שלנו, ואינו מוסיף ואינו מעיר שום דבר. האם לפרק הזה יהיה ערך בעוד אי אלה שנים, כשהאירועים המידיים יימחו מהזיכרון? אם כך – האם מדובר בכתיבה ספרותית, או עיתונאית?

ברור שהרגשות והדעות שמופיעות בספרו אותנטיות לגמרי. מה שקשוע הסופר חושב, חושב גם בן דמותו, המספר, מה שמכאיב, מטריד, מדאיג את האחד, משתקף בדייקנות אצל האחר, הבדוי.

סייד קשוע הוא סופר מצליח. בן דמותו הוא סופר צללים, שכותב את הביוגרפיות של אנשים זרים, ישראלים – יהודים וערבים. שניהם ערבים, ילידי טירה. שניהם חיו כמה שנים בירושלים, ושניהם חיים כיום באילינוי. שניהם נסו מהארץ זמן לא רב אחרי שצעירים פלסטינים חטפו בגוש עציון שלושה נערים ישראלים, גיל-עד שַׁעֶר, יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח ורצחו אותם, וצעירים ישראלים חטפו ורצחו נער פלסטיני, מוחמד אבו ח'דיר. האווירה ברחוב הישראלי, התגובות שספג על פי עדותו, הן בטורו בעיתון והן ברומן, גרמו לסייד קשוע לחוש שהוא ובני משפחתו אינם בטוחים עוד בישראל.

ההבדל העיקרי בין קשוע ובין דמותו הוא בכך שהסופר האמיתי כותב פיקשן, בשעה שבן דמותו אינו מעז לכתוב סיפורים בדויים, אחרי שסיפורו הראשון, כך מסתבר, שינה את חייו לחלוטין, ולא רק את אלה שלו. למעשה, אותו סיפור ראשון ויחיד הזיק לו כל כך, עד שאינו יכול בעצם להתאושש ממנו, ולשקם את כל מה שהרס. מעניין לראות איזה כוח מעניק הסופר ליצירה, איזו עוצמה הוא מייחס לה.

את געגועיו הוא מרבה לתאר בטור, ובספר הוא עושה זאת בפירוט חושני, כשהוא מודע לשוני הרב בין ילדותו, לבין זאת של ילדיו. ממקום גלותו באמריקה הוא שוקל לקחת את ילדיו, לנסוע אתם כדי לקטוף זעתר (באילינוי!), כפי שנהג לעשות עם הוריו ואחיו. הוא מתגעגע לזיקיות שאהב לצפות בהן, לתאנים, לשסק. מתיאוריו ניכרת הקרבה העצומה לחי ולצמוח של נופי ילדותו. הוא מסביר את ההבדל בין עקיצה של דבורה לזאת של דבור, מתאר את טעמם של השקדים הירוקים ש"טעים לאכול עם מלח, כשהגלעין שלהם עדיין לבן וטרי," ומסביר מדוע צריך להיזהר כשקוטפים לימונים. לא רק לטבע של הארץ הוא מתגעגע. גם לקרבה אל האנשים. לתחושה שרואים אותו. כך למשל באמריקה הוא הולך בקביעות לאותו סַפָּר, שלעולם אינו מגלה שום סימן שהוא זוכר אותו, והוא חש שרק בישראל הוא שייך באמת. (על כך בדיוק כתב לא פעם גם בטור שלו בעיתון "הארץ").

נראה כי אחד הקונפליקטים המשמעותיים בחיי קשוע, ובאלה של בן דמותו, הוא הצורך אולי בעצם – הכורח – שלו לכתוב בעברית. הוא "ערבי שכותב בעברית". הוא חשדן כלפי הישראלים שקוראים את מה שהוא כותב. בן דמותו, שאינו מעז לכתוב סיפורים בדיוניים, "מעניק" לאנשים שאת סיפוריהם הוא כותב כסופר צללים, זיכרונות משל עצמו (בדיעבד, כשסוד אפל ומפתיע נחשף, מסתבר שהשתמש גם בזיכרון אסור של זולתו). האנשים הללו אינם רהוטים, אינם יצירתיים כמוהו. הוא מספק להם אם כך את המטענים של עצמו, וכך הולך ומתרוקן. מהבחינה הזאת שפר גורלו של סייד קשוע. הוא כותב באמת, גם אם אין לו ברירה, אלא לעשות זאת בשפה של מי שמצטיירים כאויביו, בכוח או בפועל. הם אלה שהתעללו באביו של בן דמותו כשהיה כלוא אצלם (מדוע? אין הסבר). הם אלה שאחראים לפחד שלו, לחוסר הביטחון שהסופר ובן דמותו חשים בישראל, לתחושה שעליהם למלט את עצמם ואת משפחתם.

הרומן נקרא עקוב אחר שינויים. יש כאן כמובן משחק מילים: השינויים הם בחייו של הדובר, בנפשו, בעקבות המעבר לאמריקה, בעקבות המהפך שיצר הסיפור האחד שפרסם, אבל הם מתייחסים גם לשינויים שהוא עורך בכתיבה של ספרי הזיכרון. כדי לחדד את הנקודה השתמש סייד קשוע בתחבולה מוזרה ולא מובנת. בפעם הראשונה חשבתי שנפלה טעות. אחר כך הבנתי שיש כאן עניין מגמתי: מדי פעם מחוקה שורה בקו אמצעי, כאילו מדובר בטיוטה, או בקובץ לא גמור. עלי להודות שלא מצאתי היגיון או שיטה במחיקות הללו, ולטעמי זהו גימיק מיותר. כך בעצם גם הפרק בערבית, המובא לקראת סופו של הרומן. הוא אמור לצטט את המונולוג האחרון שהשמיע באוזניו אביו, כשביקר אותו בבית החולים. במידה מסוימת הרגשתי שקשוע עוקץ או מקניט אותי, ואולי בצדק: העברית שלו, שהיא השפה שלי, מושלמת. הערבית שלי, שהיא השפה שלו, אינה קיימת. ואפשר להניח, במידה רבה של ביטחון, שמרבית דוברי העברית שיקראו את הספר לא יוכלו לקרוא את הפרק הזה. האם עלה בדעתו לספק תרגום לעברית? כנראה שלא. האם יש בכך משהו מתסכל? האמת שכן. ועם זאת, אפשר להבין את ההתרסה שלו. את קריאת התגר.

אחרי שבן דמותו של קשוע מפרסם את הסיפור הבדיוני היחיד שלו, ולפני שאותו סיפור מחריב את חייו, הוא מספר כמה שמח, ואיך  "לא הפריעו לי יותר החשדות שהועסקתי או שחברי החמיאו לעבודתי רק משום שציפו ממני לפחות ושעצם העובדה שידעתי לחבר כמה שורות בשפה שלהם ולא בשפתי כבר נחשבה בעיניהם לפלא אמנותי."

האם, אני שואלת את עצמי, יאמין לי אם אומר כי הרומן דיבר אלי, או יחשוד שדעתי מוטה, כי אני מתפעלת מעצם העובדה שהכתיבה שלו רהוטה ויפה כל כך? ואם אמתח ביקורת, האם יאמין לי, או יחוש שמשהו בישראליות שלי מפריע לי להבין אותו?

את ספריו הקודמים של קשוע אהבתי מאוד. את טורו בעיתון "הארץ" אני קוראת בדבקות. צר לי על תחושת הניכור שהוא חש. הצטערתי כשחש שהוא נאלץ לעזוב את מולדתנו. אני עוקבת, ככל שהוא מאפשר לי, אחרי ההתאקלמות של ילדיו בארצות הברית, וחוששת שהוא עצמו לעולם לא יחוש שם בבית. אם אני מרשה לעצמי לחוש קרבה מופרזת-אולי אל אדם שבעצם אינני מכירה, זה מפני שהוא עצמו פותח בפני כולנו את לבו, חושף את פגיעותו, ועושה זאת תמיד בהומור ובשנינות שובים. אי אפשר שלא לחבב אותו מאוד, אפילו, יש לומר בגלוי, לאהוב.

טעימה מהספר "רצח בבית הספר לאמנויות", פרק 18 יום כיפור, עכשיו במבצע

18

צלצולי פעמונים של אופניים וצעקות של ילדים העירו אותה.

"מפגר! תעלה לכאן!"

"אבל אני הייתי ראשון!"

"תמותו!"

קירה הביטה בשעון: רק שמונה.

היא ניסתה להתהפך, לכסות את הראש בכרית, לשכנע את עצמה שהרעש לא מפריע לה, השכנה מלמטה אמרה לה פעם, "אני מחליטה לא לשמוע ובאותו רגע הכול נעלם," אבל לא הצליחה. קול נפילה של חפץ כבד עלה מהרחוב ומיד נשמעו בכי וצעקות, "תראה, בגללך! זבל! בגללך!"

היא התיישבה במיטה, הביטה בטלפון שלה, באתרי החדשות עלו דפי הבית, קפואים ומוסרים מידע יבש על תפילות, כפרות, חטאים וסליחות.

היא הביטה שוב בהודעה שאוהד כתב לה אתמול: "חושב עלייך. אתקשר בתחילת השבוע".

היא תהתה אם הוא מקפיד למחוק כל הודעה אליה מיד אחרי שהוא שולח אותה. ודאי לא עולה על דעתו שאת כולן אפשר לשחזר, שהן יושבות להן, במקום כלשהו במרחב הווירטואלי, מוכנות להגיח, אם יידרשו…

היא יצאה מהחדר לבושה בתחתונים בלבד, השותף שלה היה רחוק מכאן וסוף-סוף הדירה עמדה לרשותה בלבד. קרן שמש, הבטחה של אור שעדיין לא היתה חמה מדי, נשפכה על רצפת המטבח הקטן כמו שביל זהב.

קירה העמידה על הכיריים קומקום עם מים לקפה, הביאה את המחשב שלה מהמיטה, הניחה אותו על השולחן, התלבטה רגע, ואז החליטה על התיקייה של האולדיז: שירי שנות החמישים והשישים, זמרים וזמרות נושנים שגילתה לאחרונה ביוטיוב, ורוב החברים שלה בכלל לא שמעו עליהם: פגי לי, פול אנקה, קוני פרנסיס: קח אותי אל הירח, לשחק עם כוכבים… בצעדי מחול חזרה לחדר והתלבשה, לא לפני שהסתכלה במראה המוארכת ונגעה בעצמה, בעור החלק שבין הצוואר לשדיים, בבטן השטוחה, במותניים הדקים. "להגיד לך משהו, ד"ר בן-טובים היקר? יש לך מזל!" היא שלחה לעצמה נשיקה וחייכה.

עם ספל הקפה ביד ישבה ופרשה את עיתוני החג, שכולם היו מלאים בזיכרונות גבריים, התרפקות על מתכת ואש: ארבעים שנה מלאו למלחמת יום הכיפורים. גולדה נבהלה ודדו ריסק. היא דיפדפה בין תצלומים של טנקים שרופים וחיילים חבולים, ראתה ברפרוף מילים: התרעות, מטוסים, שקרים, פציעות.

בשנה שעברה, יומיים לפני יום כיפור שחל אז באמצע השבוע, סיפר לה אוהד על אביו. על מה שקרה איתו במלחמה ההיא, חודשיים לפני שהבן הבכור, הוא עצמו, נולד לו.

"הוא היה אז מג"ד בצנחנים, השתתף באחד הקרבות הכי קשים, בדרום. היו שם כמה זחל"מים, אחד מהם שלו, שאיכשהו נותקו משאר הכוח. אנשים לידו נפצעו. נהרגו. אבל הוא המשיך להילחם. לא ויתר. בסוף, ממש ברגע האחרון, חילצו אותו. אחרי שהוא יצא משם, הוא הצטרף ליחידה אחרת והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה."

"אתה ממש גאה בו," היא אמרה.

"אם לך היה אבא גיבור לא היית גאה?" השיב אוהד בשאלה.

 

הספר זמין במבצע, באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit

היינץ ריין, "ברלין, סוף": שלטון-עיתון

"הפיהרר עומד בראש הקרב המכריע וההירואי הזה. הפיהרר מנהל את הקרב בצורה הפעילה ביותר ונשאר בבירת הרייך עד להשגת ההכרעה שאנחנו מבקשים – השלכת הבולשביקים בחזרה למזרח."

"אפילו גבלס עצמו לא היה יכול לכתוב משהו ציני ושקרי מזה," אומר לאזן, אחרי שוויגאנד סיים להקריא.

"אח, מלאך תמים שכמותך," אומר קוקטור בוטצ'ר, "הרי זה הכול גבלס, אף מאמר מערכת בגרמניה לא סוטה במלוא הנימה מההוראות הדקדקניות שלו. או שאתה לא יודע שעורכי העיתונים וראשי סוכנויות הידיעות חייבים להגיע מדי יום ביומי לתדריך אצל גבלס או אצל מר דיטריך, שהרי העיתונות שלנו היא כידוע החופשית והמלומדת ביותר בעולם?"


FINALE BERLIN Heinz Rein

מגרמנית: נועה קול

היינץ ריין, "ברלין, סוף": מדוע הוא ספר מרתק (וגם מבעית)

איך ייתכן שהוא יודע כל כך הרבה פרטים על מה שהתרחש בברלין בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה? תהיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר ברלין, סוף. בירור קצר הבהיר לי את התשובה: הסופר, היינץ ריין, לא נזקק לתחקירים: הוא חי אז ושם, ואת הספר שלפנינו פרסם לראשונה שנתיים אחרי תום המלחמה. (בפעם השנייה ראה הספר אור ב-1980, אחרי שהסופר ערך אותו, ושוב – ב-2015, חצי יובל אחרי מותו של ריין. השנה ראה אור לראשונה גם בעברית. לאנגלית הוא לא תורגם). ריין, יליד 1906, חי וכתב בברלין. ב-1933 לא הרשו לו עוד השלטונות לכתוב, וכעבור שנה אסר אותו הגסטאפו בשל פעילות פוליטית שמאלנית.

קשה להפריז בתיאור עוצמתו של הספר. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתחושה שלא ייתכן, אבל כן, כך היה וכך קרה. למען האמת, חשתי גם מידה לא מבוטלת של בעתה. כמה מהתהליכים המתוארים בספר נראו לי מוכרים, ולאו דווקא מספרי ההיסטוריה, (אבל אסור, כמובן להשוות).

ברלין, סוף משלב בִּדיוֹן – יש בו דמויות ועלילה – עם מסמך היסטורי. הוא מכיל נאומים שהושמעו בגרמניה באותם ימים, קטעי עיתונות שהשלטון הפיץ והאנשים קראו, ואפילו שחזור של ידיעות חדשותיות שהושמעו ברדיו. יש בו גם הרבה מאוד שיחות בין הדמויות השונות, ואין ספק שהדברים שהם אומרים שופכים אור על הלכי נפש, עמדות, מחשבות, דעות וחששות של גרמנים שחיו בימים שבהם המלחמה כבר הוכרעה, אבל המשטר המשיך להפיץ שקרים שלא ייאמנו, כדי לעודד את האזרחים להמשיך להילחם. המפוכחים שביניהם מבינים שזוהי אורגיה מטורפת של מוות. שהיטלר מבקש להרוס ולהרוג את כל בני עמו, כי אם הובסו, סימן שאינם "החזקים" ולחלשים אין זכות קיום. זאת האידיאולוגיה. מה עומד מאחוריה? טירוף רצחני שההמונים הלכו שבי אחריו, בעיניים עצומות, בלי להבין מה קורה.

באחת התמונות האחרונות בספר מתאר ריין את מה שהתרחש בימים ובשעות האחרונים בבונקר. איך היטלר השתולל. איך הסתתר בפחדנות במעמקי הבונקר שלו, תכנן את התאבדותו, אבל ציווה לספר כי נהרג בקרב, בראש לוחמיו. איך אווה בראון "עסוקה בטיפוח ציפורניה ובהחלפה מתמדת של תלבושתיה, באופן חוזר ונשנה היא אומרת: 'עדיף שימותו מאות אלפי אחרים מאשר שהוא יֹאבַד לגרמניה.'"

כמה דברים חשובים ומשמעותיים מאוד מסתברים מהספר: הוא מבהיר מדוע אבדה דרכם של צעירים גרמנים שנולדו לתוך מסכת השקרים והאינדוקטרינציות הנאציים וגדלו בהם: לא הייתה לאותם צעירים שום יכולת לחשוב, להבין, להסיק מסקנות, להתנגד. חינכו אותם לצייתנות, לפטריוטיות, לתחושה של עליונות, לשכנוע פנימי עמוק שיש להם זכות להשתמש בכוחם כדי לכבוש, לרמוס, לעשוק, ולגזול. ריין מראה את אובדן העשתונות של צעירים שאינם מסוגלים להבחין בשקרים שמספרים להם, ממש עד הרגעים האחרונים. המשיכו לעודד אותם להילחם, "להגן על המולדת" בשעה שהמבוגרים מהם, אלה שהכירו גם מציאות אחרת מהעבר הרחוק, כבר הבינו שכל ההתעקשות הזאת יכולה להמיט רק עוד סבל על האוכלוסייה האזרחית, ושהצעד הנכון הוא להיכנע לצבא הרוסי. חיילים צעירים לא ידעו איך לנהוג כשמפקדיהם נעלמו, ואנשי אס-אס המשיכו להטיל מורא על כל מי שפגשו – הוצאות להורג ומעשי לינץ' נהפכו לעניין "חוקי", וגם מי שחשבו להיכנע פחדו מאימת בני עמם, "החוּמים" (על שם המדים החומים שלבשו). "אני לא יכול להאמין," אומר אחד הצעירים לאיש מבוגר ממנו שמנסה לגרום לו להתפכח, "שמעולם זה של זוועות, רשעות ופשעים תצא שוב אי פעם דרך אל החיים ההגונים".

אכן, קשה להכיל את תיאורי ההרס והחורבן של ברלין. ממדיו בלתי נתפסים. ואנחנו לא קוראים כאן ספר היסטוריה, אלא מתהלכים בין החורבות, נושמים את העשן והאבק, שומעים ורואים את ההפצצות, את אובדנה של העיר.

נכון, הגרמנים, "הרעים" של אותו סיפור, הם הסובלים בספר. הם אלה שבחרו בהיטלר. שסגדו והריעו לו. ששמחו כשסיפק להם את כל טובם של עמים וארצות אחרות: "כולם פתאום התחילו להאמין בעצמם ובין כך ובין כך, המעשה הנכון היה לדבוק במנצחים", שהיו שמחים אילו ניצח, וממשיכים לסגוד לו. אבל הדמויות שאנו מכירים כאן בספר הן של מתנגדיו, אלה שניסו לפגוע במאמץ המלחמתי ולחבל בו: אחד מהם הורס בחשאי מנגנונים, קטרים ומסילות, כדי שהרכבות לא יוכלו לצאת לדרכן, אחרים, כמו בספר לבד בברלין של האנס פאלאדה, משאירים בכל מיני מקומות ציבוריים עלונים הקוראים למרי ולהתנגדות למשטר. הם גם אלה שחשו כי המפלה שגרמניה חווה היא מעין נקמה, "בעבור ורשה, רוטרדם וקובנטרי". אבל כן, מי שראו את המציאות באופן מפוכח ואנושי היו מיעוט. הרוב, כדברי אחת הדמויות, "לא שמים לב שנאמנות הפכה לאובדן אישיות, כבוד להתרפסות, משמעות לעבדות, ופעולה בשרות המדינה למלשנות," שהרי "הנאצים הצליחו לייצר חפיפה בין הנציונל-סוציאליזם לאומה הגרמנית". עד הרגע האחרון המשיכו רבים להאמין באמת כי "היטלר הוא זרוע השכינה והגרמנים הם העם הנבחר."

ואז, לקראת הסוף, הבלתי נמנע קורה: הגרמנים לובשי המדים שלבם נעשה גס, שהתרגלו להיות עדים להתעללות ולרציחות וגם השתתפו בהן, לא התעדנו לפתע כשהגיעו "הביתה", לברלין, וראו את בני עמם סובלים, מורעבים, נהרגים, נרצחים.

"לא מעט מבין מגיני העיר השתתפו במערכה החורפית על מוסקבה ושכבו במשך שנים מול העיר לנינגרד, חזו בעשרות ערים קורסות ובמאות כפרים עולים בלהבות, במיליוני אנשים צועדים ללא קורת גג או גוועים בין ההריסות, בסופו של דבר המראות הללו עוררו אצלם רפלקסים קלושים בלבד, מאחר שחורבן ומצוקה נקלטו ברשתית העין שלהם לעיתים קרובות מדי ולמשכי זמן ארוכים מדי. כושר הספיגה של מוחותיהם והריאגנט של רגשותיהם מוצו עד תום כבר מזמן, לבבותיהם כה אטומים עד שכעת, מששבה המלחמה לנקודת המוצא שלה, דבר אינו יכול לזעזעם. הם רואים בתים נקברים בזה אחר זה תחת הריסותיהם, נשים שהולכות לשאוב מים תחת ממטרי ההפגזות ועוברות חנות-חנות במצודן אחר מצרכי מזון, הם רואים איך האויב מתגבר על כל מכשול כאילו לא היה יותר ממשחק ילדים בשבילו, הם מכירים היטב את ייסוריה של עיר שפעמוני האש הארטילרית מדנדנים בחוצותיה ושהנחשול הקטלני של קרבות הרחוב מתנפף על כתליה, אבל הם נשארים אדישים ביחס לכל הדברים הללו כמו אל מול פני קטסטרופה שהיא גזירת גודל שאין מנוס ממנה."

אלא שעכשיו אלה אינן עוד נשים רוסיות או פולניות שמתרוצצות כאחוזות אמוק, מבוהלות, מורעבות. בכמה מהתמונות המחרידות ביותר מתאר ריין לא רק התעלמות מסבל, מגסיסה וממיתות משונות, אלא – התעללות אקטיבית, אכזרית ובלתי נתפסת של גרמנים בגרמנים. למשל – כיצד הציפו חיילים גרמניים מקלט המוני, שבו שהו בני עמם, וכיצד פוצצו אנשי אס-אס באמצעות פתילי הצתה ובנזין מקלט תת קרקעי אחר שחסו בו עשרות אזרחים, נשים, זקנים וילדים.

כך אם כן קורה, כאשר "החוק היחיד הוא חוק הדיכוי", וכשרבים סבורים כי החוקים המגנים על חלשים הם "התבכיינות".

"הנוער הגרמני נפל לידיהם של הפושעים החומים ולא הבחין בכזב תורותיהם", כתב ה"שמאלן" היינץ ריין ב-1947, וגם: "אנחנו נולדים כי גברים אוהבים נשים. אנחנו מתים כי אנשים שונאים אנשים".

כדאי מאוד להקשיב לקולו, הדובר אלינו, מעבר למקום ולזמן.


FINALE BERLIN Heinz Rein

מגרמנית: נועה קול

ריצ'רד דוקינס, "קסם המציאות": איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא?

כשהיינו ילדים, לפני כמה עשרות שנים, עמדה לרשותנו "אינציקלופדיה תרבות": אחת לשבוע הופיעה חוברת מאויירת, שעסקה כל פעם במגוון של נושאים. את החוברות ליקטנו בתוך כריכה כתומה, עד שהצטברו שישה עשר כרכים שהכילו בתוכם אלפי הסברים ותיאורים של תופעות תרבותיות ומדעיות. מאחר שלא הייתה אז אפילו טלוויזיה (!) סיפקה לנו ה"אינציקלופדיה" ההיא שעות של עניין. חברתי ואני נהגנו לשבת ביחד, לעלעל בין הדפים, כשהספר מונח בינינו (דפיו היו גדולים), להצביע על הציורים, לקרוא את ההסברים, ולהחליף רשמים.

דף מתוך אינציקלופדיה תרבות

אינציקלופדיה כזאת נראית בימינו כמשהו שאבד עליו הכלח. כיום מקורות המידע הזמינים, האינטרנט, כמובן, אבל גם תוכניות המדע בטלוויזיה, מייתרים אותה, שכן המידע שנמסר בה לא היה מסודר, אלא דמה יותר לספר סיפורים, נגיעות קלות של מידע מגוון אך לגמרי לא מאורגן.

לאחרונה ראה אור ספר חדש, קסם המציאות, מאת ריצ'רד דוקינס ודייב מק'קיין. דוקינס, מדען אנגלי, נודע בעיקר בזכות ספרו יש אלוהים? שראה אור לראשונה לפני עשר שנים. בספר התפלמס דוקינס עם האמונה הדתית ועם דתות בכלל.

ספרו החדש מיועד לבני נוער. הוא מציג בו את "הקסם" שבמציאות, ומנסה לבאר את ההבדלים בין "קסם" שאינו אלא העמדת פנים ותכסיסים, לבין קסמה של המציאות ושל המדע החוקר אותה. הוא מפריד בין שני סוגים של מה שנהוג לכנות "תופעות על טבעיות": אלה שמתוארות במיתוסים ובאגדות, למשל – "הקסם של מנורת אלאדין, של לחשי המכשפים, של האחים גרים, של האנס כריסטיאן אנדרסן ושל ג'יי-קיי רולינג", לבין תופעות שהמדע טרם הסביר אותן. "מי שאומר על משהו שהוא קרה בגלל סיבה על-טבעית לא אומר 'אנחנו לא מבינים למה זה קרה', אלא אומר, 'לעולם לא נבין את זה, אז לא כדאי לנסות בכלל,'" ומסביר שזוהי גישה הפוכה לעמדתו של המדע, אשר משגשג דווקא במקומות שבהם אין תשובות, והוא שואף "להסביר את הכול, הוא מנצל את חוסר היכולת הזה כתמריץ להמשיך ולשאול שאלות, לבנות מודלים אפשריים ולבדוק אותם, וכך אנחנו מתקדמים עקב בצד אגודל יותר ויותר אל האמת."

מכאן ממשיך דוקינס ומבאר את המציאות הסובבת אותנו. הוא מתחיל בהסברים על האבולוציה, אבל עושה זאת בצורה סיפורית וידידותית מאוד. כידוע, מרצים טובים באמת מסוגלים לפשט את הרעיונות המורכבים ביותר, ולהציגם בניסוח שמאפשר גם למי שאינו בקיא בתחום הדעת שלהם להבינם. כך למשל, כדי להסביר את תחילתה של האבולוציה ואת מנגנוניה, מזמין דוקינס את הקורא להניח זה על זה בעיני רוחו את תצלומי כל אבות אבותיו. ההתחלה פשוטה: הנח בדמיונך תצלום שלך עצמך. ועליו את זה של אביך. ועליו את סבך, את זה של סבא רבא שלך, ומעליו את אלה של הוריו וכן הלאה  – ברור שמשלב מסוים תצטרך לדמיין כיצד נראו האנשים ההם, כי הידיעה שלנו על אבותינו תחומה בזמן. וכך הוא לוקח אותנו הלאה, עוד ועוד, עד שהוא מזמין אותנו להפוך את הדף כדי לראות כיצד נראה הסבא רב-רב-רבא שלנו, לפני 185 מיליון שנה. בעמוד הבא רואים איור של דג. "כן, נכון מאוד. הסבא רב-רב-רבא שלכם לפני 185 מיליון שנה היה דג." מכאן ואיך ממשיך דוקינס ומסביר בבהירות אבל ביסודיות כיצד התפתחו הייצורים שחיו על פני כדור הארץ, ומה היה התהליך האבולוציוני שהביא להופעתם של בני האדם.

איור מתוך הספר "קסם המציאות"

בין כל ההסברים המדעיים דוקינס אינו מהסס לשלב את סיפורי המיתוסים השונים של בריאת האדם, כולל את המקראי. המיתוס על אדם וחוה והנחש משתלב היטב בין אלה של האבוריג'ינים בטסמניה ושל העמים הנורדיים בסקנדינביה, נראה לא פחות אגדי, וכמובן שאינו מעורר תחושה שהוא שונה מהם בהרבה, חוץ מאשר בפרטים המסוימים המופיעים בכל אחד מהם.

דוקינס מלווה את בריאת האדם – על פי תפיסתו המדעית. מראה כיצד הדי-אן-איי מוכיח את הקרבה הקיימת בין יצורים שונים. מסביר את קיומן של שפות אנושיות, רבות ושונות. מסביר "ממה עשויים דברים", מה הם אטומים וגבישים, מה ההבדלים בין מוצק, נוזל וגז ומה הם מולקולות ופוטונים, מה פשר הטבלה המחזורית, מדוע יש חורף וקיץ. הוא ממריא לחלל, נוגע באור, מתקרב אל המפץ הגדול, מנסה להגיע אל כוכבי לכת אחרים ולבדוק אם יש בהם חיים תבוניים, מברר מדוע מתרחשות רעידות אדמה, ומנסה לענות על השאלה "למה באמת קורים דברים רעים?"

איור מתוך הספר "קסם המציאות"

כל אחד מהעמודים בספר מלווה באיורים אסתטיים שלפעמים רק מקשטים ולפעמים תורמים להבנה ממש. הספר הזה שונה מאוד מ"אינציקלופדיה תרבות", שכן הוא מסודר והפרקים בו נובעים זה מזה, לכלל הצגה של רעיון כולל. יש בו קסם רב, והוא יכול, כך אפשר לקוות, לשמח בני נוער סקרנים, שמוכנים לצאת למסע, ולהבין בעזרתו "איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא."

חיים שפירא, זיכרון ילדות יפה במיוחד: מהי הצלחה בחיים

לי יש הגדרה אלטרנטיבית ל"הצלחה":

הצלחה: 1) להיות אדם טוב; 2) לדעת לאהוב; 3) להיות אהוב ואהוד על ידי האנשים שהכירו אותך ובמיוחד על ידי בני משפחתך; 4) לדעת להיות חבר; 5) לדעת לקבל את כל המר שבחיים מבלי להפוך למריר; 6) להיות איש נדיב; 7) להיות במצב רוח טוב אחוז ניכר מהזמן; 8) להיות איש חכם ומצניע לכת; 9) להיות ממש טוב בתחום כלשהו; 10) כשתסיים את חייך יהיו רבים שיתגעגעו אליך.

והיפוכם של הדברים יהיה הגדרה אלטרנטיבית ל"כישלון".

ההורים שלי היו אנשים ממש מוצלחים.

 

מיכה גודמן, "מלכוד 67", מדוע אהוד ברק חולק עליו

"הספר מלכוד 67 מככב כבר זמן רב ברשימת רבי המכר, הן בידיעות אחרונות והן בהארץ. האם הדבר מעיד שרבים לא רק קנו אותו, אלא גם קראו, ומעניין יותר – הפנימו את מסריו? האם הגיע לא רק לידיהם של קוראים מהשורה, אלא גם אל אלה שביכולתם לשקול את הרעיונות (וההצעות הפרגמטיות!) המובעים בו, וליישמם?"

את הפתיח שלעיל כתבתי לפני כמה ימים. אמש התפרסמה  הביקורת של אהוד ברק  על הספר. הרשומה שלי חיכתה לתורה, אבל דבריו של אהוד ברק, המקעקעים חלקים נכבדים בספר מלכוד 67, מרתקים, ומצריכים בלי ספק קריאה מחודשת שלו. האם הלכתי שבי אחרי הטיעונים הסדורים והרציונליים של גודמן, שעל פי ברק אינם אלא "אידיאולוגיה ימנית" מוסווית? האם אפשר אם כן להסיק שהספר בעייתי יותר מכפי שנדמה בקריאה לא מושכלת?

להלן המשך הרשומה, כפי שנכתבה לפני שקראתי את דבריו של ברק:

מיכה גודמן, היסטוריון וחוקר העוסק בפילוסופיה יהודית, מנסח בבהירות כמעט סכמטית את מה שלכאורה ידוע לכולנו. הוא מתאר את פניו השונות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועושה זאת כמו מרצה מיומן, שמיטיב לפשט עניינים מורכבים וסבוכים.

כדי לשכנע אותנו באפשרויות שהוא מציע לקראת סופו של הספר, טווה גודמן את טיעוניו בסבלנות וביסודיות, שנועדו למנוע כל אפשרות של סתירה או הפרכה של דבריו. הוא מתאר את הדיכוטומיה בין "הימין" ו"השמאל" הישראלים, ומראה כיצד מערכת היחסים הרגשית שיש לנו עם דעותינו מונעת מאתנו לחשוב באופן רציונלי. הוא עוקב אחרי התהליכים ההיסטוריים שיצרו לא רק "שמאל" ו"ימין", אלא גם את שורשי המלכוד הרגשי של הפלסטינים ושל היהודים הישראלים. כך למשל הוא טוען כי הרגש הדומיננטי של הישראלים הוא פחד, ושל הפלסטינים – תחושת השפלה, ומראה כיצד הרגשות הללו מזינים ומעצימים אלה את אלה. בפרק מרתק במיוחד מתאר גודמן את התפניות העמוקות, למעשה – את המהפך – שעברו על הימין והשמאל הישראלי, איך הימין התרחק מתורת ז'בוטינסקי, והשמאל – מהסוציאליזם, ומסביר מדוע זה קרה. הוא מראה מה עשתה ההתנתקות לימין, והאינתיפאדה לשמאל, ואיך כל אלה מתקשרים למחאה החברתית של 2011 ולמשמעויותיה העמוקות. הוא מוכיח שוב ושוב כיצד בעצם כולם צודקים: ימין ושמאל, יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים. האם יש בעיה ביטחונית, שבגללה אסור לישראל לסגת מיהודה ושומרון? כן! האם יש בעיה מוסרית בהמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון? כן, בהחלט! שהרי "מדינת ישראל מחולקת לשתיים. ישראל הדמוקרטית מגיעה עד הקו הירוק, ישראל הלא דמוקרטית נמצאת מחוץ לקו הירוק". והכיבוש משחית לא רק משום שהוא מעוות את מידותיהם של החיילים הישראלים הנדרשים להיות במגע עם אוכלוסייה אזרחית, אלא מעצם טבעו, שכן כל אזרח בעם ששולט על עם אחר הוא שותף מלא לאי המוסריות של הכיבוש, ולכן "הכיבוש עצמו הוא שחיתות". העניין חמור במיוחד כשזוכרים עד כמה הזהות היהודית מתבססת על ריסון הכוח "כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים" ועד כמה היא שואפת "לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים". האם הפלסטינים צודקים בתחושת העוול האיומה שהם חשים? כן. האם ליהודים יש זכות למדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי? כן. האם הפלסטינים יסתפקו בנסיגה לגבולות 67? לא, במוקד הזיכרון שלהם עומד הגירוש של 48. האם הם צודקים? כן. האם אפשר לצפות מהישראלים לסגת מכל השטחים ולסמוך על הסכם שיבטיח שלום, "כי אלוהי ישראל" יגן עלינו, או, לחילופין, אומות העולם יעשו זאת? לא ולא!  "ציונות היא האמונה שיהודים יכולים להישען על עצמם בלבד ולבטוח בעצמם בלבד". האם "הכיבוש" הוא המקור היחיד לסכסוך ההיסטורי? לא. ולא רק משום שהפלסטינים, וסיבותיהם עמם –גודמן מונה ומתאר אותן בלי לחמוק משום היבט − דחו פעם אחר פעם את ההסכמים שהוצעו להם.

גודמן מתאר את העמדות ההלכתיות (הסותרות) בעניין נסיגה מהשטחים ומסביר מדוע הדיון ההלכתי "אינו מקביל לדיון הביטחוני, אלא הוא התוצר שלו".

אחת האבחנות המרתקות שגודמן עושה היא כי "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה אינה כבושה." (הוא מסביר ומפרט מדוע).

מסקנתו היא "שכולם צודקים, ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים". עם זאת, ולמרבה ההפתעה, גודמן מציג רעיונות שאמורים לתת מענה לשני הצדדים, ליהודים הישראלים ולפלסטינים. רעיונותיו מעשיים מאוד. הוא נשען על מתווה יגאל אלון ועל רעיונות שהעלה הנרי קינסינג'ר, ומשכלל אותם לכדי צעדים אופרטיביים שעשויים, לשיטתו, להעניק לנו, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תקופה משמעותית של רגיעה. רעיונותיו חותרים תחת הייאוש וחוסר התוחלת שחווים ישראלים יהודים, ימנים ושמאלנים כאחת, כל צד מסיבותיו: אלה הפסיקו להאמין בעם (בעקבות ההתנתקות), ואלה הפסיקו להאמין בשלום (בעקבות האינתיפאדה והסרבנות הערבית העקבית להסכמי שלום כולל, שיכללו ויתור על זכות השיבה והכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית).

"הפלסטינים עומדים מול הישראלים ומזהים קולוניאליזם אירופי. הישראלים עומדים מול הפלסטינים ומזהים אנטישמיות אירופית." שני הצדדים חווים את עצמם כקורבנות, והתחושות הללו אינן מותירות מקום לאמפתיה ולהבנה, מסביר מיכה גודמן. הוא מראה כיצד מדינת ישראל הוקמה בזכות הוויתור של מייסדיה על האידיאלים שנראו להם מהותיים, כי בלי פשרות (על סוציאליזם, על ההפרדה בין דת ומדינה, על התיישבות בכל חלקי הארץ) היא לא הייתה קמה. לטענתו הם "הקריבו כמה מהחלומות שלהם", וגם כיום יש לנהוג באותה דרך, שרק היא תוכל להביא לרגיעה.

מה פרטי הדרך שהוא מציע אני מזמינה את מי שטרם קראו את הספר לברר בעצמם. גודמן מיטיב ממני לשטוח את טיעוניו.


עד כאן הרשומה המקורית.

אהוד ברק, בביקורת רחבת הקף ומנומקת שכתב על הספר, מסביר מדוע המלכוד המתואר בו אינו מדויק ומדוע גודמן טועה בכמה טיעונים מהותיים.

למי שאין גישה לעיתון הארץ, הנה דבריו של אהוד ברק, ישירות מפיו:

חיים שפירא, "זיכרון ילדות יפה במיוחד": האם אישה היא אדם?

"הספרים שלו תמיד מצליחים," הפטיר מישהו כשלקחתי לידי את הספר החדש, זיכרון ילדות יפה במיוחד. חיים שפירא, מחבר הספר, הוא מרצה מבוקש ואהוד מאוד. במקצועו הוא מתמטיקאי וחוקר רב תחומי, אבל בזכות רוחב האופקים שלו, השכלתו הרבה והמגוונת, ועולמו הפנימי העשיר, הוא מצליח לסחוף אחריו קהלים רבים, שמשתוקקים להאזין לו, ללמוד ממנו, ולזכות להשראה מרעיונותיו הרבים.

את כל אלה אפשר בהחלט למצוא גם בספרו החדש: אוסף של רשימות קצרות, ציטוטים, זיכרונות, שכולם עד אחד מרתקים ומושכים את הלב. על מה הספר? נכון יותר לנסות לנסח מה הוא מבקש למסור לקורא. לטעמי מטרתו לנסוך תחושה של משמעות, נוסח ה"פשר" הידוע של ויקטור פראנקל.

חיים שפירא "מגייס" לשם כך את טובי הכישרונות והמוחות, וקודם כול את אביו ואמו. יש באהבה הרבה השופעת ממנו אליהם, גם עתה, כשהם נעדרים מהעולם הגשמי, ובאהבה שלהם כלפיו וכלפי יקיריו, כפי שהוא משחזר ומתעד אותה בדבריו, יותר מאשר התרפקות של בן על זכר הוריו: יש בה סוג של נתינה לנו, הקוראים, מעין צידה לדרך שנותרה לנו במחיצת עצמנו ובמחיצת היקרים לנו.

הספר יכול להיות משמעותי לכל אחד, אבל נדמה לי שהוא נוגע במיוחד במי שחווה לא מזמן אובדן של אדם אהוב. הוא עוסק ישירות באבל, בשלביו, במשמעויותיו: "אנשים דומים לחלונות ויטראז'" − הוא מצטט את אליזבת קוכלר-רוס, פסיכיאטרית שעיצבה את מודל חמשת השלבים להתמודדויות עם אבל ואובדן: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה – "הם מנצנצים ובוהקים כאשר השמש נמצאת בחוץ. אבל כאשר משתלט החושך, יופיים יתגלה רק אם בוקע אור מבפנים", ומוסיף ומחזק את דבריה באמצעות ציטוט דברים דומים שכתב לב טולסטוי, ואז, כשהוא עובר לנושאים אחרים, כביכול, הוא מספר לנו בעצם על התחושות המתעוררות במי שחווה אובדן, ובמשמעויות שהוא יכול למצוא בחייו.

הנה למשל הרשומה הקצרה שכותרתה "אהבה עצמית", שהיא, כך קובע חיים שפירא, "תנאי הכרחי לאהבת הזולת," כי "איזו משמעות בכלל יש למצוות עשה ואהבת לרעך כמוך, אם אדם אינו אוהב את עצמו?"

הפרקים הקצרים מרחפים בין איינשטיין, שטען כי "המחשבה החכמה ביותר שאיזשהו בין אנוש הגה מימיו" היא התיבות הראשונות בפתיחה של Lacrymosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שפירא מעלה את התווים, כדי שנוכל לקרוא אותם ולהיווכח בחוכמתם, משם הוא עובר אל ציטוטי רעיונות של פילוסופים שונים ואל משמעויותיהם הפרקטיות לכאורה. הוא מספר לנו מה דעתו על קמצנות (ומה דעתו של בודהא, שלימד באחת מדרשותיו כי "הכול חולף כלעומת שבא, פרט לדברים שהענקנו לאחרים – אותם איש לא יוכל לקחת מאתנו"). הוא מציב בפנינו חידות מתמטיות (ומספר על בני נוער מחוננים במיוחד שלימד באוניברסיטה, וגם למד מהם), מביא בפנינו המלצות לחיים שיש בהם תוכן: למשל, את דבריו של גתה, לפיהם "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מילים סבירות". ואז הוא מספר לנו על האופן שבו הוא משתדל ליישם את ההמלצות הללו, וגם מביא בפנינו ציורים שיקרים ללבו, ומספר עליהם.

כדי שנבחן את חיינו, רצונותינו, חלומותינו, הוא מצטט כלשונו את השאלון של פרוסט שברנרד פיבו אימץ בתוכניתו "אפוסטרוף" (ששודרה בישראל בשנות השמונים, עם כתוביות תרגום לעברית, והייתה חגיגה שאין דומה לה), וגם משמח אותנו בתשובות מובחרות שלו עצמו, ושל כמה דמויות מוכרות היטב. (למשל – שאלה: "היכן היית רוצה לחיות?"  תשובתו של פרוסט: "במקום שבו מתגשמות כל משאלותי והעדינות היא תמיד הדדית". שאלה: "כיצד היית רוצה למות?" תשובה: "לא נראה לי שאני רוצה למות," תשובתם של טום וייטס, סלמון רושדי ושל רבים אחרים). הוא מצטט משייקספיר, שופנהאואור, ז'יז'ק, אדגר אלן פו, קרואק, ויטגנשטיין, ועוד רבים אחרים. ("הטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע", הוא מצטט את צ'רצ'יל ברשומה שמיועדת להסביר את המשמעות האמיתית של שיטת המשטר הנהוגה בעולם החופשי, ורומז בה על הכשלים התפישתיים שהובילו לבחירה של טראמפ לנשיא ארצות הברית). הוא עוסק בפייסבוק, מראה לנו כיצד המתמטיקה מתקיימת בלי שנרגיש בכך בחיי היומיום: "לאיש דגול קוראים 'אחד ויחיד', ואילו אנשים לא ראויים זוכים להיקרא 'חתיכת אפס'", מתפלמס עם ריצ'רד דוקינס, ומקנח בציטוט ארוך מתוך מלחמה ושלום, קטע ספרותי שאמור להיות התשובה הניצחת למי שמיואשים מגילם המופלג ומאמינים שחייהם תמו.

ובכל זאת, למרות ההנאה המרובה ששאבתי מהספר, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום. מטריד להיווכח כי חיים שפירא, אדם משכיל ובלי ספק הומניסט, גבר שוודאי אוהב מאוד את אשתו וחי אתה בהרמוניה, חוטא בחטא מקובל מדי: הספר נכתב, כך אפשר להתרשם, למען גברים בלבד. הנה כמה דוגמאות: ברשומה קצרצרה, שתי שורות וחצי אורכה, שנקראת "מיותר והכרחי" הוא כותב: "הדבר המיותר ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאין אוהבים, הדבר ההכרחי ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאוהבים". או שהוא מצטט, במקום אחר, את אחת האמרות המקוממות ביותר של חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים" ומצדד בה. מתחשק לפנות אליו בדיבור ישיר, ממש כשם שהוא עצמו עושה בספר, ולומר לו − חיים שפירא: גם אישה היא אדם. כן, ברור לי שאתה ער לכך. אתה אפילו מתבדח בהקשר אחר ומעיר במעין התחטאות מתפנקת: "אני מניח שהפמיניסטיות כבר לא אוהבות אותי…" "הפמיניסטיות"? רק באוזניהן ניסוחים כאלה אמורים לצרום? רק הן יודעות שנשים הן בני אדם? לא יפה…

סמדר שטינברג, "שבע דרכים לאיבוד": לאן ומדוע הולכים אנשים לאיבוד

איך אדם יכול לאבד לא רק את דרכו, אלא גם את עצמו? אם היה בעברו פרופסור רב הישגים הוא עלול ללכת לאיבוד בתוך מוחו, אחרי שעבר שבץ. אם מדובר בחיילת שתפקידה לצותת לשיחות טלפון, היא יכולה לגלות את עצמה אובדת בתוך סבך של התרחשויות שהיא עדה ושותפה להן בעל כורחה. אישה בגיל העמידה יכולה ללכת לאיבוד בשל זיכרונות אבודים ותשוקות שלא התפוגגו, ועורך דין צעיר אובד בתוך חוסר האונים של ילדותו, שמעולם לא הצליח לגבור עליו. מסתבר אם כך שלשבע המידות הטובות (תבונה, צדק, מתינות, אומץ לב, אמונה, תקווה ומתן צדקה), ולשבע המידות הרעות (גרגרנות, זימה, חמדנות, גאווה, ייאוש, זעם וקמצנות) הנודעות – מאריסטו, אפלטון, מהנצרות ומהיהדות – נוספו גם שבע דרכים לאיבוד, שאותן מנסח הרומן הנושא את השם.

במחזות המוסר האלגוריים של ימי הביניים היה נהוג לייצג את כל אחת מהמידות כדמות ברורה שנשאה את שם המידה. בספר שלפנינו הפרקים אינם מחולקים על פי "שבע דרכים לאיבוד" מוגדרות ומנוסחות, וגם האנשים המאכלסים אותו אינם מייצגים מושג מסוים, אבל כולם חווים אובדן דרך, נפשי ולפעמים גם גשמי.

הטכניקה הסיפורית של הרומן מרתקת. כל פרק משמש כמעין חוליה במרוץ שליחים, כשדמות אחת מוסרת את המקל לבאה אחריה, וזאת ממשיכה לפרוס בפנינו את העלילה, מתוך נקודת המבט שלה. הפרקים עומדים בפני עצמם כסיפורים עצמאיים, אבל עוצמתם גוברת כשהם מצטרפים זה לזה, ומאירים את קודמיהם ואת הבאים אחריהם באורות מפתיעים ומגוונים. מרתק להכיר את הדמויות שסמדר שטינברג מביאה בפנינו, תחילה "מבפנים", כל אחת בפרק המיוחד לה, ואז − מנקודות מבט אחרות. האנשים הללו קשורים זה בזה ומתהלכים באותה מציאות, גם אם לפעמים אינם מכירים את האחרים וודאי שאינם יודעים את מה שאנו הקוראים לומדים עליהם. תחילתו של כל פרק מסקרנת מאוד. דלת חדשה נפתחת, אנחנו מוזמנים להיכנס לתוך חייו של אדם נוסף, וכבר מבינים שהוא או היא יתקשרו איכשהו לקודמיהם ולעלילה, אבל עדיין לא ברור איך: אל מי הגענו עכשיו? מה יתגלה, איזה סוד חדש, איזו תפישת עולם אחרת, איזו תודעה מעניינת, מחשבות לא צפויות, נפגוש?

מאז ומתמיד מרתקות אותי נקודות מבט שונות, סתירות סמויות שמתגלות בין מה שאדם חושב על עצמו ועל זולתו, לבין מה שאותו זולת רואה וחווה, אפילו בסיטואציות משותפות. כמה מעניין להיחשף לחולשות של מי שנראה חזק ויציב, לפקפוקים העצמיים ולפגיעוּת של מי שמציג את עצמו יהיר ובטוח, וכמה מפתיע לגלות את הפערים בין החסוי לנגלה: מה שנראה כתשוקה רגעית הוא בעצם אהבה ארוכת שנים, אשליות-לכאורה הן ידיעה מפוכחת, מה שנראה כוויתור הוא בעצם געגוע וחיפוש נואש.

כוחו של הרומן במיומנות הכתיבה המשוכללת מאוד של הסופרת. סמדר שטינברג מצליחה לאפיין כל אחת מהדמויות בקול מדויק ומשכנע. יש לה אוזן טובה מאוד למשלבים שונים של התבטאות בעברית והיא מעניקה מידה נכונה של עילגות לעילגים ורהיטות לרהוטים. הנה למשל: "את רואה איך אני, כמה אני מנסה, הוא בועט בקצה נעלו, אבל כלום לא מסתדר. פה בארץ אם ההורים שלך לא עשירים, אין לך מה לחפש. תעבוד כל החיים כמו חמור ולא תגיע לכלום. אולי לך זה לא מפריע, אבל אני רוצה לחיות כמו בן אדם, להחזיק דירה, אוטו, לחסוך כסף בשביל יונתן, לפחות כשאני אחזור אני אוכל לדאוג לו כמו שצריך, לסגור את המינוס," של מהמר מובטל ובטלן, לעומת "'את רוצה את הפרשנות הפרוידיאנית?' 'ממך? אני רוצה את הפרשנות ההיסטורית'", של שני אקדמאים.

שטינברג מעניקה לכל אחת מהדמויות חלומות שתואמים את גודלן, והן, וחייהן, ומעשיהן, אינם חדלים להפתיע. זירות הפעולה משתנות: קמפוס האוניברסיטה, דירה ישנה בירושלים, קיבוץ בגליל, יחידה צבאית בנגב. כל המקומות מתוארים בפרוטרוט ובדייקנות, עד שהקורא חש כאילו נלקח למקום ושם הוא צופה באנשים, מביט בהם ומאזין להם.

שמו של הספר מתכתב גם עם הרומן שבע מידות רעות של מאיה ערד, שעלילתו מתרחשת כולה בעולם האקדמיה בארצות הברית. ערד מתארת את התככים, המזימות וחילוקי הדעות שמתרחשים באוניברסיטה בין פרופסורים, נשותיהם ותלמידיהם. נקודת המוצא של הספר שלפנינו דומה, אבל משם ואילך מפליגה סמדר שטינברג למקומות רבים ומרתקים.

שבע דרכים לאיבוד הוא ספרה הראשון, והוא בהחלט מעורר ציפייה לספרה הבא.

 

מתי פרידמן, "דלעת": מדוע נבחר לאחד מ-100 הספרים המומלצים של הניו יורק טיימס

הספר דלעת, שראה אור בעברית ממש לאחרונה, נכתב במקור באנגלית. מחברו, מתי פרידמן, יליד קנדה, העדיף לכתוב אותו בשפת אמו, אף על פי שתכניו ממוקמים כולם במציאות אחת מסוימת, ומאוד לא קנדית: מוצב צה"ל בלבנון, שהעניק לספר את שמו.

דלעת זכה בשנה שעברה להישג נדיר: הוא אחד ממומלצי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס, שכל שנה מציין את מאה הספרים הראויים ביותר לתשומת לב שראו אור באותה שנה.

אפשר בהחלט להבין את בחירת העורכים בעיתון, ולהצטרף אליה. כי דלעת הוא ספר יוצא דופן, מרתק ומעורר מחשבות (ורגשות!). הוא מעין שילוב של תחקיר אובייקטיבי – רשימת המקורות שעליו נשען המחבר מרשימה ומקיפה – לצד תיעוד של חוויות אישיות מאוד, ועמן גם תיאור של אנשים שהמחבר, מתי פרידמן, לא הכיר בעצמו, אבל הפרטים שאסף עליהם, במיוחד על חייל אחד, אבי, משתבצים במלאכת מחשבת ספרותית לכדי יצירת דמות ספרותית, שהכותב והקורא בולשים את הווייתה, הרבה מעבר ליכולת לעשות זאת עם בני אדם בשר ודם שאנו פוגשים בחיי היומיום שלנו.

דלעת חשוב ומעניין במיוחד גם בזכות התובנות שהוא מעתיר על הקורא, ועושה זאת בעדינות ובחוכמה.

מתי פרידמן שירת במוצב דלעת, בתחילת שנות ה-90. הוא מתאר את הוויית המקום בשנים שקדמו לבואו, וכמובן – בזמן שהיה שם. הוא תוהה בדיעבד מה משמעות השהייה הממושכת, ומתאר את התהליך שהביא להחלטה על הנסיגה מלבנון.

אחת הנקודות המעניינות שפרידמן מציין לא פעם היא העובדה שאין בעצם שום ספרות מחקרית העוסקת בתקופה ההיא, אשר הייתה משמעותית כל כך, עד שהיא "חרתה בנו זיכרונות אישיים עזים, אך הותירה זיכרון קולקטיבי קלוש". הוא רואה באירועים המתוארים בספרו "תמצית מזוקקת של תקופה" שאולי רק אדם כמוהו, שהיה שם בגופו, שראה את חבריו נהרגים ונפצעים, יכול לספר עליה. ואולי, הוא מנסה לשער, הסבת המבט של החברה הישראלית כולה ממה שהתחולל שם, בדלעת בפרט ובלבנון בכלל, אינה אלא סימפטום שמשקף התנהגות מהותית מאוד שלנו, מה שהוא מכנה היכולת ל"שכחה קולקטיבית" ולהחצנה של אדישות קולקטיבית, שאותה ראה גם אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא מספר איך בזמן המלחמה התרוקנה כמעט עיר מגוריו מתושביה, ואיך בין לילה התמלאו הרחובות מיד בתום המלחמה, ואיך החיים חזרו בבת אחת לשגרתם התוססת, כאילו ההפגזות והאימה לא התרחשו מעולם. את האדישות המופגנת הוא מדגים בסיפור על חייל שראיינו אותו בשובו למוצב אחרי חופשה קצרה שקיבל, כשכל חבריו ליחידה נהרגו. "איך חזרת לצבא?" הוא נשאל, והשיב ביובש, "באוטובוס". אין ססמאות, אין התלהבות, אין חיילים ששים אלי קרב. "לבנון הייתה רחוקה כמו שהירח היה רחוק. מרגע שהמלחמה ברצועת הביטחון הסתיימה, נדמה היה שהחברה הישראלית לא הקדישה לה מחשבה נוספת." שמונה עשרה שנה היא נמשכה. ילדים שנולדו זמן לא רב אחרי שפרצה עוד הספיקו להגיע לשם. ואז צה"ל נסוג מלבנון, ודומה כאילו לא היה שם מעולם.

מדוע אם כן שירתו שם, החיילים ההם? מדוע סיכנו את חייהם בדרך למוצב, ביציאה ממנו לסיורים, למעשה גם כשהיו בתוכו? הסבירו להם שתפקידם "להגן על ישובי הצפון". איש מהם לא הטיל ספק במשימה, עד שכמה נשים, "ארבע אמהות", החליטו להיאבק. הן הפגינו, עד שהצליחו בהדרגה לשנות את דעת הקהל. בתחילת דרכן, מספר מתי פרידמן, קיללו אותן וירקו עליהן. לקראת הסוף הביאו להן אינספור פיצות. את שינוי האווירה הוא מתאר מנקודת מבטה של אחת מהן. כיצד יום אחד כשהתראיינה לרדיו שמה לב שבשיירת המכוניות החולפת לידה כל הנהגים מאזינים לה ומביטים בה, לא עוד בתיעוב ובהתנגדות לדרכה.

הספר רצוף משפטים ותיאורים שאי אפשר לקרוא אותם בשוויון נפש. למשל – הסיפור על ארז גרשטיין, "המפורסם מבין מפקדי דור לבנון" שהסביר בלי הרף כי "החיזבאללה נחלש ואיבד ארבעים לוחמים באותה שנה", ומוסיף מתי פרידמן וכותב: "אנחנו היינו תמיד בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים וכעבור כמה חודשים הם הרגו את גרשטיין עם מטען צד". דוגמה אחרת היא התיאור כיצד בכל פעם שהחיילים יצאו למשימה, הם הצטלמו, והקפידו להשאיר ביניהם רווחים, "כך שאפשר יהיה לסמן עיגול סביב ראשי ההרוגים אם הצילום ימצא את דרכו לעיתון". ועוד אחת: פרידמן מתאר כיצד בימים האחרונים של שהות צה"ל בלבנון, כשכבר היה ברור שהנסיגה בלתי נמנעת, פחדו כולם להיהרג. "גם חייל בשם צחי לא רצה להיות ההרוג האחרון בלבנון, אבל הוא היה." הקביעה הזאת, השקולה, העובדתית, שאוצרת בתוכה כל כך הרבה כאב, הזכירה לי את הסיפור "השביעי" מתוך הספר בעולם נהדר ואכזר מאת אנדריי פלטונוב: קצין רוסי משתעשע בניסוי: הוא רוצה לבדוק כמה אנשים יצליח להרוג בבת אחת, בירייה אחד. הוא מעמיד אותם זה לצד זה, אבל אחד מהם, השביעי, נשאר בחיים, למרבה אכזבתו של הקצין. "…לחיות התחשק לו, ליהודי!" הוא מפטיר. והיהודי המופתע, שציפה למותו, מבין שנשאר בחיים, מבין ש"זה המרתף שבו ירו בהם, בשמונת האנשים, והנר עוד לא דעך במרחק. "לא טוב שאנחנו פה," הוא אומר לעצמו ומתנחם, "המוות יבוא. נו, אז מה! לפני המוות יש גם קצת חיים…" ואומר לקצין "אני חי!" "אתה כבר מת!" פוסק הקצין, מצמיד אקדח לרקתו והורג אותו.

מתי פרידמן מרבה "להיזכר" במלחמות אחרות. הוא מספר על שני סביו מצד אביו שלחמו באירופה, במלחמת העולם הראשונה. מצטט שורות משיר של וילפריד אואן, משורר אנגלי שנהרג באותה מלחמה, ושבפעמון ביתו צלצלו המודיעים על מותו ממש בזמן שפעמוני הכנסייה צלצלו לכבוד ההכרזה על הפסקה האש. ואת רומן גארי, סופר ששירת כטיס במלחמת העולם השנייה, שכמו הלוחמים בלבנון נלחם באמצעים של המלחמה הקודמת. בלבנון "נראה שהזמן הצבאי עמד מלכת ב-1973," בדיוק כפי שרומן גארי נאלץ לתקשר בתנועות ידיים מתא טייס פתוח, כאילו הוא משתתף במלחמת העולם הראשונה.

התובנה המכאיבה ביותר מהספר היא זאת: "בשנת 1999 עוד נראה שהמזרח התיכון עובר תהליך של שינוי לטובה, ולבנון נראתה כמו סופו של משהו רע, לא כמו התחלה של דבר-מה גרוע עוד יותר." בעיניו של מתי פרידמן המלחמה ההיא לא הייתה חלק מהמאה העשרים, אלא ביטאה במהלכיה את המלחמות הצפויות במאה העשרים ואחת: כך למשל התברר שהקרב החשוב ביותר אינו מתנהל בשדה המערכה הצבאית, אלא במרחב התודעתי. כשלוחמי חיזבאללה הצליחו להגיע עד מוצב צה"ל ולתקוע עליו דגל, הם לא זכו באמת בשום ניצחון ממשי, ובכל זאת נחשב המעשה להישג משמעותי, כי הגיע אל דעת הקהל. "במלחמה החדשה האירועים נמשכים על פני זמן ארוך כל כך עד כי אין מי שיכול לראות אותם מקצה אחד לקצה אחר. האירועים מקוטעים וקשה להרכיב מהם סיפור היסטורי לינארי ונהיר."

תהליך ההתפכחות החל לא רק אצל האמהות, אלא גם אצל החיילים שהחלו להודות בגלוי שהם "לא מבינים מה אנחנו עושים כאן. האם אנחנו מגינים על האזרחים מפני הסתננויות מהגבול? חיזבאללה כבר לא ניסה לעבור את הגבול. כשרצה לפגוע בישראל פשוט העמיד משגר בעומק לבנון והטילים עברו מעל מוצבי רצועת הביטחון ונחתו בארץ. האם אנחנו בעצם מגינים על עצמנו? ואם זה המצב, אולי מוטב שלא נהיה כאן, ואז לא נצטרך לדאוג להגנה של עצמנו?"

כל פרקיו של דלעת מרתקים ומעוררי מחשבה, אבל חלקו האחרון, המתרחש שנים רבות אחרי הנסיגה, מפתיע ומפעים במיוחד. אכן, ספר ראוי!

 

 

מנחם בן ימי ויהודית רותם, "מים רבים": מה חשיבותו של תיעוד ביוגרפי

אדם בן תשעים, רב פעלים ועתיר הישגים, מחליט לכתוב ספר על קורותיו. למעשה, כך הוא מסביר, נעתר להפצרות ילדיו, שהאיצו בו לתעד את חייו. כדי להבטיח שהספר יהיה ראוי, הם משכנעים אותו להיעזר בסופרת מקצועית. בניגוד לסופרי צללים רבים – הסוגה הזאת של ספרי זיכרון מוזמנים שכיחה מאוד, ויש אפילו הוצאות לאור שמתמחות רק בספרים כאלה – הסופרת שמתגייסת למשימה המכובדת אינה נותרת מאחורי הקלעים. שמה מתנוסס לצד שמו, שני המחברים, על כריכתו הקדמית של הספר: מנחם בן ימי ויהודית רותם.

כדי לשוות לספר נופך ספרותי מחליט מי שמחליט לא להקדיש את הכתוב רק לסיפור חייו של מנחם, אלא לפתוח אותו במעין מונולוג הנמסר מפיה של חנה, רעייתו. מאחר שזיכרונה אבד לה, לא יכלו הכותבים לשוחח עם חנה, לגבות מפיה עדות ישירה, ולתעד ולעצב את דבריה. כל החלק המוקדש לה נשען, כך ברור, על דבריו של מנחם, על הזיכרונות שלו ממה שסיפרה לו לאורך שנות חייהם המשותפים. את הפערים התבקשה, מן הסתם, הסופרת למלא בכישרונה, ואולי – אין לדעת − זה היה חלקה העיקרי ותרומתה החשובה לספר כולו.

מצד אחד חברו כאן כוחות רבי משמעות. מנחם בן ימי הוא, כאמור, איש שעומדת לזכותו  עשייה רבה ומרשימה מאוד. הוא יליד ורשה, כשמלחמת העולם פרצה היה בן שלוש עשרה. הוא ובני משפחתו חיו בגטו. הוא היחיד שניצל. יומיים לפני פרוץ המרד הבריח אותו אביו לצד הארי של ורשה. האב עצמו, כמו אמו של מנחם ואחותו הקטנה, נספה. מנחם היה פרטיזן ואין ספק שחווה חוויות בלתי נתפסות בעוצמתן. יהודית רותם, שכתבה אתו את הספר, היא סופרת רבת הישגים. שנים עשר ספריה זכו להצלחה וסיפור חייה נוגע ללב ומאלף: בהיותה אם לשבעה ילדים יצאה רותם החרדית בשאלה, התגרשה וניתקה מהחברה החרדית שבה גדלה. אין ספק שאפשר לראות בה מופת של אומץ לב ונחישות.

כל הכוחות הללו היו אמורים ליצור ספר יוצא דופן ורב משמעות. למרבה הצער המשימה לא צלחה. התוצר הסופי הוא אוטוביוגרפיה שאינה אלא דיווח מתמשך, קורקטי, מסודר ומקיף, שמנסה לדייק ולכלול הכול. יש בו המון תיאורים יבשים ונטולי רגש, מכתבים (אותנטיים) שהדמויות כתבו ושלחו −  אלה מובאים כנראה כדי להוכיח את הדברים הנאמרים – יש בו בלי סוף עובדות ומעקב כרונולוגי אחרי קורות החיים של חנה ושל מנחם.

אי אפשר להתווכח עם חשיבותו של התיעוד. כן, כדאי וראוי שנדע מה עבר על אנשים כאלה. מה הם איבדו. מה נאלצו לעשות, לראות, לדעת. אבל כדי שתיווצר אצל הקורא תחושה של מסע אמיתי, כדי שירגיש שליווה את הדמויות מבפנים, הצטרף אליהן עד כדי כך שהוא מבין משהו מתוך נפשן, עליו לעבור חוויה שמידה של שאר רוח אמנותי אמורה להפיח בהן חיים.

למרבה ההפתעה, גם החלק המובא מפיה של חנה אינו מצטייר כיצירה ספרותית, אף על פי שהוא ודאי בדוי בחלקו.

לא זו בלבד: לרגעים מתעוררת תחושה שחלקה של חנה בספר נמסר כמצוות אנשים מלומדה. כאילו כדי להצדיק את העיקר, את העניין עצמו, והוא – מה שיש למנחם בן ימי לספר, על עצמו, על חייו לפני המלחמה ואחריה, על הישגיו (המרשימים!) כדייג וכחוקר, על השליחויות שלו באריתריאה ובאיטליה, על מה שראה ועשה וחשב במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, על מסעותיו השונים בעולם, ואפילו על השקפת העולם החברתית שלו וכיצד הוא רואה את מציאות החיים העכשווית בישראל. (יש רגעים שבהם מתעוררת מבוכה מסוימת, בשל כמה מהדברים הנכתבים על חנה, שאינה יכולה "להתגונן": מצד אחד מספר בן ימי עד כמה הוא אוהב אותה, ומצד שני אינו מהסס לציין שהיא "לא עשתה לי חיים קלים", ושאת    בית הוריה הנפלא, החם, השקט, שרק כבוד ואהבה שררו בו, "המציאה לה", לדעתו.)

כל אלה ודאי מעניינים מאוד את בני המשפחה שלו, ואולי בעצם גם קוראים אחרים, ובכל זאת מתעוררת בלי הרף השאלה מה ההצדקה להופעתו של הספר הזה. אם משווים אותו עם הרומן האוטוביוגרפי שוב מלך אדום שכתבה חנה קראל – המספר על הישרדותה בוורשה באותן שנים, או עם זיכרונותיו של אברהם סוצקבר מגטו וילנה, אפשר להבין איך נכתבת ספרות של ממש.

ייתכן שלא הוגן ולא ראוי להשוות את הכותבים של מים רבים עם כישרונות פיוטיים חד פעמיים וייחודיים כל כך כמו אלה של חנה קראל ואברהם סוצקבר. ייתכן שיש מקום גם לכתיבה חיצונית, כזאת שאינה יוצרת חוויה אלא רק מספרת עליה: (דוגמה קטנה: "המראות המזעזעים, סיפורי הזוועה וחוויות האובדן נגעו בי". סיכום כזה, ודומיו, גוזל מהקורא כל אפשרות להיות שם, ביחד עם המספר; כשסופר מספר על כך ש"דמעות עמדו בעיני" הוא מונע את הופעתן של הדמעות בעיני קוראיו. כבר אין להן מקום; וכשנכתב ש"לא היה מי שעמד בפני קסמו הסוחף" לא נותר לנו אלא להאמין לעדות, או לפקפק בה. אנחנו לא עדים לה ואיננו משתתפים בחוויה).

האמת תיאמר: ייתכן מאוד שהקריאה הנוחה והפשוטה מאוד שכתיבה כזאת מציעה יכולה לספק את מי שאין להם רצון וצורך להתאמץ ולהשתתף במעשה האמנותי, זה שאמור להיות משותף לכותב ולקורא.

קריסטין בארנט, "הניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון": מה כל הורה יכול ללמוד מהספר

בסופו של הספר ניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון מסבירה המחברת, קריסטין בארנט, מה הניע אותה לכתוב אותו: לדעתה הסיפור של ג'ייק, בנה, יכול ללמד משהו על כל הילדים.

אפשר לכאורה לתהות – איזה קשר יכול להיות בין ילדים רגילים לבין ג'ייק בארנט שאובחן כאוטיסט כשהיה בערך בן שנתיים, ולימים התגלה כגאון חריג ביותר, ילד פלא שבגיל תשע כבר היה סטודנט לאסטרופיזיקה ובגיל שתים עשרה עסק בניסיונות להפריך את תורת היחסות של איינשטיין?

כדי להבין את התשובה לשאלה יש לקרוא את הספר, המתעד מסע מופלא של משפחה שלמה, ואת כל מה שעשתה אמו של ג'ייק למענו, ולא פחות חשוב – איך עשתה זאת.

תחילתו של המסע באבחון שעבר בנה של המחברת. לקראת גיל שנתיים החלו לחוש שהוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. כישורים שהיו לו עד אז החלו להיעלם, והוא הפסיק כמעט לתקשר עם הסביבה. כשהודיעו להורים שהוא אוטיסט בתפקוד נמוך הם חשו שעולמם חרב. ג'ייק היה בנם הבכור, וההבנה שהעתיד הצפוי לו שונה כל כך מכל מה שקיוו ותכננו שברה את לבם.

הם לא העלו בדעתם אילו הפתעות מופלאות מצפות להם, ולא ידעו שאת ההפתעות האלה יוכלו לגלות רק בזכות נחישותה יוצאת הדופן וחושיה המחודדים של קריסטין. כשג'ייק החל ללכת לגן טרום חובה והתעקש לקחת אתו לשם את המשחק האהוב עליו ביותר – כרטיסיות עם אותיות האל"ף בי"ת – זימנה אותם יום אחד הגננת וניסתה להסביר להם שהם משלים את עצמם, ועליהם להפסיק ללחוץ על הילד – היא הייתה בטוחה שהם מתאמצים ללמד אותו לקרוא, בניגוד לכל היגיון. בנכם לעולם לא יוכל לקרוא, הודיעה להם נחרצות.

זה היה הרגע שבו החל המסע של קריסטין בארנט: בניגוד לעמדת בעלה, שהאמין למה שאמרו לו, ובניגוד מוחלט לדעתם של כל המומחים מהמערכת, היא החליטה, ולא בפעם האחרונה, לפעול על פי תחושותיה הפנימיות, להוציא את הילד ממערכת החינוך, וללמד אותו בבית, בכוחות עצמה (בסיוע של מורה שהסכימה לשתף אתה פעולה ולהדריך אותה).

קריסטין בארנט הפעילה באותם ימים פעוטון, ובמשך הזמן גם טיפלה בהתנדבות בילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים. משנתה החינוכית הייתה שיש לאפשר לכל ילד לגלות את תחומי העניין שלו, ולטפח אותם. את התפישה הזאת למדה מאמה ומאחות הצעירה שהתקשתה מאוד בילדותה בלימודים העיוניים, אבל גילתה כישרון יוצא דופן בציור. אמן לא זלזלה ביכולות של בתה, לא תבעה ממנה להשיג הישגים בתחום שבו הייתה מועדת להיכשל, ואִפשרה לה לפתח את כישוריה הטבעיים, את מה שמשך את לבה, את התחום שבו הצטיינה. לימים נהפכה אחותה של קריסטין, כך מעידה המחברת, לציירת מצליחה ולמורה לציור.

את השקפת העולם הזאת יישמה קריסטין באופן שבו טיפחה לא רק את ילדיה, אלא גם את הילדים האחרים שהתחנכו אצלה: כך למשל ילדה חובבת חיות זכתה להאכיל למה אמיתית בחצר האחורית של הפעוטון. נערה אחרת היא עודדה לעסוק במה שמשך באמת את לבה: אפייה. כעבור כמה חודשים זכתה הנערה, אוטיסטית ברמת תפקוד כה נמוכה עד שהוריה כבר נואשו ממנה, להתחיל לעבוד במאפייה, להתפרנס ולמצוא את אושרה. לילד אחר היא השיגה קוביות משחק ענקיות, בצורות שונות ורבות, ועודדה אותו לשחק אתן ולבנות שלל מבנים מורכבים. כעבור שנים גילתה שהוא נהפך לאדריכל.

מרגש ומרהיב הוא שפע הרעיונות המתוארים בספר, שנועדו כולם לשפר את איכות החיים של הילדים, לשמח ולעודד אותם, ולאפשר להם להתמסר לתשוקותיהם הנסתרות, לעסוק בספורט לא תחרותי, ובכלל – ליהנות מהחיים. כל היצירתיות הזאת, היכולת להמציא עוד ועוד שיטות ודרכים ולשכלל אותם באמצעים כספיים מוגבלים, מרתקת, נפלאה ומעוררות השראה.

אין ספק שבזכותה של האימא המיוחדת הזאת הצליח גם בנה להיפתח, להתפתח, לממש את הכישרונות המיוחדים שלו, ולהגיע להישגים שקשה מאוד לעמוד על גדולתם, שכן ג'ייק בארנט עוסק בתחומים מדעיים ברמה גבוהה ביותר. אפשר רק לסמוך על העדות של אמו ועל העובדות המוכחות בעליל: בגילו הצעיר מאוד הוא כבר לומד, חוקר, יוצר, מלמד, ועולה על עמיתיו הבוגרים בהישגיו יוצאי הדופן.

לא פחות חשוב: בראיונות אתו אפשר לראות שג'ייק זורח, מאושר, מתקשר, משתף פעולה, מוכן לספר על עצמו, להסביר מה הוא חושב ומרגיש ומה תוכניותיו. הוא עדיין אוטיסט, אבל כמה התקדם והשתכלל מאז גזר הדין הנורא של המורה שקבעה בביטחון כה רב שלעולם לא ילמד אפילו לקרוא…!

מבעית לחשוב על החיים שהיו יכולים להיות לו אלמלא התעקשה אמו להגן עליו מפני החנק, השיממון, למעשה – מפני רצח אישיותו והפוטנציאל שלו, לא פחות – שהיו מנת חלקו בגן הילדים ובבית הספר, שמהם הצילה אותו. לא רק שלא הניחה לו לסגת, אלא שהעניקה לו את כל האפשרויות להתקדם, להתפתח, ולממש את היכולות שבהם ניחן, גם אם לא העלתה בדעתה לאילו הישגים מפתיעים יוביל אותה, ובעיקר – את עצמו.

לקריאת הספר הזה ניגשתי בחשש מפני תיאורי ההתמודדות הקשה שציפיתי למצוא בו, אבל התבדיתי. הוא שבה את לבי וריגש אותי עד דמעות בעוצמה האנושית שהוא מביע, בחוכמה החינוכית שהוא מציג, ובדמותו המופלאה של הילד הגאון, שוודאי עוד נשמע על הישגיו.

למרבה השמחה גם התרגום של ברוריה בן-ברוך משובח, העברית ברורה וטבעית, קל ונוח לקרוא את הספר והוא מתגמל מאוד.

Kristin Barnett: The Spark: A Mother's Story of Nurturing Genius

הרצאה מרתקת ומפעימה של ג'ייק בארנט בTED, שבסופה הוא מטיל על קהל שומעיו להפסיק ללמוד במשך 24 שעות, ורק לחשוב על תחום העיסוק שמרתק אותם. "יש כמה תרפיסטים שבטח משתגעים עכשיו," הוא אומר וצוחק, "הרי הם קבעו שלעולם לא אוכל לדבר..." מסקנתו: כדי להגיע להישגים לא די לעסוק בלימוד, צריך גם  לחשוב. כמו שניוטון ואיינשטיין נאלצו לדבריו לעשות, בימים שבהם האוניברסיטה נסגרה בפניהם.

 

תוכנית הטלוויזיה "שישים דקות" שלאחריה התפרסם מאוד ילד הפלא
בריאיון מרתק, משנת 2014, כשג'ייק היה בן חמש עשרה, הסבירה אמו מסבירה כיצד פעלה בניגוד לשיטות שקבעו המומחים: כשג'ייק היה פעוט, במקום להתמקד במטלות שבהן התקשה, כפי שעשו התרפיסטיות שהמדינה הפעילה, היא אִפשרה לו לעסוק במה שעניין אותו ובדברים שבהם הצטיין. כך למשל כשישב ובהה בכוס עם מים, במקום לקחת אותה ממנו, כפי שהורו לה לעשות, היא הגישה לו עשרות כוסות כאלה. בדיעבד התברר שג'ייק עסק בהתבוננות מדעית, חקר את האור, לימד את עצמו. מאחר שהצליחה כל כך לא רק עם בנה, אלא גם עם כל מאות הילדים האחרים שטיפלה בהם, החלו בתי ספר ותרפיסטים לפנות אליה כדי להבין מה היא עושה.

ליאור הלוי, "להיות מורה"

מורים שמלמדים רק חומר הם מורים שנשכחים מלב, הואיל והחומר כשלעצמו מתכלה, זוהי תכונתו הבסיסית של חומר. המורה שנצרב בזיכרון הוא זה שמביא לכיתה את הרוח שבחומר, את הערך המוסף.

 

ליאור הלוי, "להיות מורה": מדוע וכיצד הוא מעורר השראה

על גב הספר להיות מורה כתוב: "זהו ספר חובה לכל מי שעוסק בחינוך ומתעניין בחינוך ומבקש ראייה פנורמית מעניינת על המקצוע החשוב בעולם"; אכן, זהו ספר מרתק, ואיני מהססת להמליץ עליו בפני כל מי שעוסקים בהוראה, מורים ומנהלים.

פרקיו של הספר קצרים. את כל אחד מהם מקדים ציטוט או סיפור קצר, וכל אחד מסתיים בכמה שאלות שממקדות את תשומת הלב לסוגיה המתוארת בו, ובכך הוא פועל על פי לא מעט מההמלצות המובאות בו: הוא מסודר ומעורר אמון, כל אחד מהפרקים מפתה ומזמין להיכנס אליו, הוא אינו מסתפק בניסוח של כללים יבשים, אלא מדגים אותם בסיפורים מעניינים, הוא בהיר מאוד, קל להבנה, והוא מספק הרבה עצות שימושיות, שמורה יכול ליטול אותן וליישמן בכיתה כבר מחר.

מעלתו העיקרית, שגם עליה ממליץ המחבר כשהוא מסביר למורים מה נדרש מהם כדי להצטיין בעבודתם, שהוא מעורר השראה, כלומר – נאה דורש ונאה מקיים.

כל אחד מהפרקים מכונה "שיעור", והם נפתחים בשאלה או בהצעה למחשבה. כך למשל "השיעור הראשון" שואל "מהו הייעוד שלכם?" ונפתח בסיפורו המעניין של מתאגרף בשם צ'אק ופנר, ושל שחקן אלמוני בשם סליי. המחבר מצליח להפתיע את הקורא: סליי איננו אלא סלבסטר סטאלון, והסיפור על המתאגרף ועל ההשראה שהעניק לשחקן האלמוני, עד שזה כתב את התסריט לאחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע, "רוקי", נועד להדגים בפני הקורא רעיון: "לסטאלון היה ייעוד ברור – להיות שחקן." ומוסיף ליאור הלוי וטוען: "חשבו לרגע מה היה קורה אילו מהטמה גנדי היה מתעלם מגורלו ומייעודו, נשאר בתפקידו כעורך העיתון ההודי 'אינדיאן אופיניין' ולא היה מביא לעצמאותה של הודו? מה היה קורה אילו וינסטון צ'רצ'יל היה מתמסר לאמנות הציור שכל כך אהב, והופך לצייר במקום להוביל את אנגליה למלחמה בהיטלר?" מטרתן של הדוגמאות בפרק זה לדרבן את הקורא להחליט מה ייעודו. על השאלות המסכמות את הפרק כדאי בלי ספק לכל מורה להשיב לעצמו: האם אתם אוהבים ללמד? אילו אנשי חינוך ומנהיגים חינוכיים מעוררים בכם השראה? אילו תכונות עיקריות תרצו לאמץ מהם בעבודתכם בהוראה? וכן הלאה.

כל אחד מהפרקים מציג סוגיה מרתקת: מדוע חשוב שיהיה למורה חזון, ומדוע עליו להיות כזה שאפשר להגשימו? מה חשיבותם של שינויים ומהו התהליך שבהם הם מתרחשים? מי יכולים להיות סוכני השינוי ומי יחבלו בו ומדוע? איך מתאמנים כדי להשתפר? ("השאלה הנכונה שיש לשאול בתחקיר אינה 'מה היה?' אלא: מה היה? למה היה? מה בפעם הבאה אתה רוצה לעשות אחרת?"), מדוע ואיך משתפרים ונעשים מומחים? מה חשיבותה של ביקורת עצמית ושל ידיעת העובדות? (צ'רצ'יל, כך מספר הלוי, התעקש לדעת תמיד את כל העובדות לאשורן, בניגוד להיטלר, שזעם כשהגיעו אליו עם ידיעות מרות. "העובדות טובות מהחלומות", נהג צ'רצ'יל לומר). מדוע חדוות העשייה היא ערובה לשיעור טוב? ("חוויה מיטבית מתארת מצב שבו אנשים שקועים כל כך בפעילותם, עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם", וגם "אנשים שמחים ממש כאשר הם יוצרים"), איך שומרים על ההתלהבות? מה חשיבותה של אסרטיביות בניהול כיתה? מה הופך מורה רגיל למורה שמחולל שינוי? מה חשיבותו של מיקוד, ואיך מגיעים אליו? מדוע מוניטין חיובי חשוב למורה, ואיך משיגים אותו? ("השתדלו להימנע מוויכוחים מילוליים עם תלמידים. ויכוח נותן תחושת שליטה וכוח לילד ומסיט את תשומת הלב מההתנהגות שאנו חפצים לשנות או מהשיעור עצמו"), איך מגיעים להחלטות ומה משמעותן? כיצד נוצר אמון ומדוע הוא חיוני? ("ילד שיש לו אמון במבוגר שמולו יפגין יותר סבלנות וריסון עצמי"), מדוע חשוב שמורה לא יאמר וישדר מסרים סותרים? ("ישנם מורים שאינם ערים דיים לכך שתלמידים הם מומחים גדולים בזיהוי סבטקסט"), מה תפקידם של שבחים, ואיך להשתמש בהם בתבונה? מדוע הגבהת רף הציפיות מועילה לתלמידים? ("התלמידים מצפים מאתנו שנצפה מהם"), מדוע ואיך אסור לאבד את קשר העין והלב עם התלמיד, ואיך מקשיבים לו? מדוע "גאוות יחידה" תורמת להישגים לימודיים? ("אם זוכים – בית הספר הופך לבית. אין סיבה לברוח ממנו"), מדוע יש להימנע מתיוג של תלמידים? מדוע השאיפה למימוש עצמי חיונית? איך בודקים אם התלמידים מבינים? איך צוברים מידע על תלמידים, ומדוע וכיצד מידע כזה יכול להיטיב אתם? מה תפקידם של כישלונות? מדוע אסור לשעמם ואיך להימנע מכך? איך מאפיינים את הצרכים של התלמידים? במה שיעור טוב דומה להצגה? איך מעצבים התנהגות של כיתה? מתי בני אדם מצליחים להתאפק? ("חז"ל כבר אמרו, 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. וכיוון שלעולם לא נגיע למקומו, יוצא שחז"ל אולי אכן התכוונו לומר זאת – שאדם צריך להימנע ככל האפשר מלשפוט אחרים"), מדוע "ייאוש אינו אופציה"? במה דומה מורה טוב למאמן טוב? איך מתכננים שיעור מוצלח ואיך שומרים עליו שיזרום? מה חשיבותם של משמעת ושל הפרטים הקטנים? כיצד ומדוע יש להתגבר על כעס? ולבסוף – מה יש בו, במורה המעורר השראה?

כאמור, על כל השאלות החשובות הללו מציע הספר תשובות, עצות ונקודות לחשיבה. הוא דן והופך בהן, ועושה זאת במיומנות ובחן.

כמי שהייתה מורה במשך יותר משלושה עשורים, אין לי ספק שספר כזה היה מועיל לי, אז, בימים שקדמו לפרישה מהמערכת. עתה לא נותר לי אלא להציע אותו בחום למי שעדיין מכינים מערכי שיעור ומתכוננים למפגשיהם עם התלמידים, באהבה, ביראת כבוד, ובכוונה רבה.

רחל מראני, "לשמוט, סיפור אהבה": מה סוד כוחו של הוויתור

"ועוד לפני שהבנתי מה ואיך קורה, היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל, ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו. שועטת-מתפתלת למעלה, בלי להותיר לי כל סיכוי לעצור אותה או לקרוא לעזרה", מספרת רחל מראני, מחברת הספר לשמוט, סיפור אהבה, על מה שחוותה בפטרה שבירדן: מדריך הטיולים הציע לה ולבן זוגה להעפיל אל ראש ההר כדי לחוות את כל יופיו של "הסלע האדום". ילדים בדואים הציעו להם לרכוב על פרדות, והמחברת מספרת על המחשבה שעברה בדעתה: "קצת נרכב, קצת נטפס […] וגם נעזור לחמודים האלה להתפרנס, למה לא?"

אלא שלפרדה היו רעיונות אחרים. ברגע שחשה את משא הרוכבת, הפתיעה את בעליה ופרצה בדהרה כלפי מעלה, והשאירה מאחוריה את כולם. וכאן הייתה למספרת הארה שמשקפת במידה רבה את רוחו של הספר: בתחילת הדרך, אחוזת בעתה משעטתה של הפרדה, לא ידעה מראני את נפשה. "היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו." תגובתה הראשונית, הטבעית, היא להתאמץ ולהשתלט על הפרדה המתפרעת. אבל אז עולה בדעתה מחשבה אחרת. פתאום היא מבינה כמה היא יהירה. הרי הפרדה הזאת מיטיבה להכיר את הדרך שבה היא דוהרת פעמים רבות כל יום. ואין לה, לפרדה, שום כוונה להתאבד. ואם כך, "למה שאפקפק בכלל באינסטינקטים שלה?"

כשהמחשבה הזאת מציפה אותה היא מניחה לפחדים, ומתמסרת לרגע ולחוויה. שלווה שלא תיאמן יורדת עליה. "שקט עמוק" ועמו גם "תחושת חיות צלולה וזורמת". במשך העלייה אל ראש ההר היא לומדת "ככה. פשוט להיות."

ובעצם – על כך הספר, ששמו אומר עליו הכול: יש פה סיפור אהבה, ויש כאן לימוד של "שמיטה". אנחנו מכירים את המושג של שנת שמיטה מהיהדות: השנה השביעית שבה אנו מצווים לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקטוף אותם. זוהי שנת מנוחה, לעובדים ולאדמה. אבל "שמיטה" בהקשר של הספר מדברת על עוד עניין: על פי הבודהיזם מקום שיש בו סבל מעיד על היאחזות עקשנית במשהו שראוי לשחרר. "וכגודל האחיזה – עומק הייסורים". רחל מראני מתארת בפנינו את התהליך שבו למדה להרפות, לשחרר, "לשמוט", בשני המובנים.

ב-2002 היא הקימה את "הקרן למצוינות תרבותית": מיזם, "סטארט אפ", כדבריה, שנועד לתמוך, ללוות ולטפח אמנים ישראלים מצטיינים. לא, כך היא מסבירה, בכך שהעניקו לאמנים "דגים" אלא סיפקו להם "חכות" כלומר – לא מענקים כספיים, אלא סיוע בפיתוח כישוריהם, כדי שיממשו את כישרונם האמנותי בארגון הקריירה שלהם. אנשי עסקים, חברות וקרנות בינלאומיות השקיעו כסף, ורחל מראני, היזמית, ניהלה את הקרן.

עד שב-2008 חשה שהיא זקוקה ל"שנת שמיטה", שכן הפעילות בקרן, שהייתה כה חשובה לה, עד כדי הזדהות מוחלטת עמה, החלה להסב לה ייסורים, שאת משמעותם וסיבותיהם לא הצליחה להבין.

רחל מראני

הספר שכתבה הוא מסע של פענוח. אחד המפתחות שבהם היא משתמשת כדי להבין את עצמה הוא סיפור תלמודי ששלח לה אחד מאמני הקרן. גיבוריו הם שניים, רבי יוחנן, שהיה לפני 1700 שנה ראש הישיבה בטבריה, וריש לקיש, ראש כנופיה של שודדי דרכים. באגדה נפגשים השניים כשרבי יוחנן שוחה בירדן, ריש לקיש רואה אותו ומצטרף אליו, וחילופי הדברים ביניהם, המובאים בפנינו בתמציתיות, משנים את חייהם, ובמידה מסוימת גם את חייה של רחל מראני. שוב ושוב היא דולה רגעים מתוך הסיפור, בוחנת אותם, שוקלת פרשנויות של אנשים אחרים – מה היה טיב היחסים בין השניים? האם מדובר פה בסיפור אהבה? אהבת בשרים אפילו? במורה ותלמידו? בשני חכמים שניהלו חיי התנצחות ופלפולים והעשירו זה את זה? ומדוע משפט שנאמר, על השפעתו של רבי יוחנן על ריש לקיש כאילו "עשה אותו איש גדול" מטריד מאוד את מנוחתה? האם אפשר בכלל "לעשות מישהו"? או שסוקרטס צודק בתפישתו לפיה יש לכל אחד מאתנו תפקיד של "מיילד" ונוכל רק לאפשר לפוטנציאל של זולתנו להתגלות?

לשמוט, סיפור אהבה הוא ספר יוצא דופן. מצד אחד, הוא אישי מאוד, וידויי ונוגע ללב בכנותו. מראני מספרת בגילוי לב על ציפיות ואכזבות ועל תהליך של למידה והתפתחות. מכתבי האהבה האינטימיים השזורים בין הפרקים מצטיינים ביכולתה ללכוד יופי מוחשי ולהביאו אלינו.

מצד שני, הספר עתיר בציטוטים רבי השראה, ושואל שאלות מרתקות. למשל: מה חשוב יותר לאמנים, המטרה או הדרך? מהי מצוינות? מה קורה לאמן שמתעלה מעל אחרים בתחום העיסוק שלו? איך אפשר להימנע מביקורת פוגעת? (לפי אריסטו, שאותו היא מצטטת, "אתה רק צריך להימנע מלומר משהו, לעשות משהו או להיות מישהו…"), מדוע נדיבות-עצמית אינה אנוכיות? מהו סוד התנועה המחזורית שכופה את הקצב שלה על הכותבת ומאלצת אותה, עוד לפני שהיא מבינה מדוע, לשמוט, להרפות, ולקחת לעצמה את שנת השמיטה הנחוצה לה?

באחד הפרקים בוחנת רחל מראני את השאלה "מה כוחו של גילוי לב" ונוכחת כי מי שמרשה לעצמו להיות אותנטי, פתוח וגלוי לב, זוכה להיווצרות של "תנועה מתעצמת של אנרגיות", לתחושה רבה של "האוויר הצח, המסכים שנופלים, ואינטימיות גדולה," כי זהו "כוחה של הפגיעות". הספר שלפנינו − אותנטי, פתוח, גלוי לב, רב-כוח בפגיעות שהוא חושף − מוכיח שאכן כך.

דב אלפון, "לילה ארוך בפריז": רק ספר מתח בדיוני, או גם חשיפה על התנהלות ראש הממשלה?

"זו הייתה הפקת קולנוע במסווה של כתבת טלוויזיה" כתוב לקראת סופו של לילה ארוך בפריז. אפשר להשתמש בפרפרזה של התיאור הזה כדי לומר משהו על הספר עצמו – שהוא ביקורת פוליטית נוקבת, בעטיפה של רומן ריגול.

המסגרת עשויה היטב: כל המרכיבים של ספר ריגול קיימים בה: מתח, עלילה שנעה כמו בווידיאו קליפ שהתמונות בו מתחלפות בקצב תזזיתי, מגוון עשיר של דמויות, שכל אחת מהן לוקחת אותנו למקום אחר, עד שכל החוטים נקשרים לקראת הסוף והמבנה כולו מתבהר. כל אלה קיימים בלי ספק בספר, ומעניקים חוויית קריאה מענגת, כנדרש.

אבל מתחת לפני השטח נחשף כאן סיפור נוסף, משמעותי מאוד ומרתק לא פחות.

אפשר להניח שהמחבר, דב אלפון, שזהו ספר הפרוזה הראשון שלו, יודע על מה הוא כותב. כבר שנים שהוא עיתונאי ועורך ב"הארץ", וכיום הוא משמש כשליח העיתון בפריז. אפשר להניח שבזכות עבודתו העיתונאית הוא נחשף למידע רב, ומדאיג מאוד, שהציבור הישראלי נרמז עליו לפעמים. אלה ידיעות שרבים מדי מעדיפים לראות בהן רכילות, ואחרים נעזרים במנגנון הכחשה ומתעלמים מהן, שכן הן מבעיתות מדי.

בלי להסגיר שום דבר מעלילתו של הספר נאמר שהסופר מכוון אל החלונות הגבוהים ביותר בישראל, ומספר לקוראים עד כמה התנהלותו של ראש הממשלה מסוכנת למדינה ולאזרחיה.

אמנם בשלב מסוים מעניק אלפון לראש הממשלה המתואר – שמו אינו מוזכר אף פעם, אבל הרמזים ברורים לגמרי − מעין חשיבה אידיאולוגית, פרנואידית אמנם, אבל כנה, והנופך הזה מעניק לראש הממשלה שבספר עומק מסוים, אבל אין בממד הזה די כדי לנקות אותו מכל ההאשמות הכבדות המוטחות בו.

קשה לדעת מה הכי חמור בין כל התיאורים הנקשרים בספר בראש ממשלת ישראל. העובדה שהוא מוכן להוציא הון תועפות מכספי הציבור כדי להיענות לגחמות מוזרות של אשתו? התמיכה שלו באיל הון קמצן פתולוגי שאת כספו הרב עושה מבתי קזינו ברחבי העולם? האופן שבו הוא מגייס את כל המערכת המדינית והצבאית למען אותו איל הון? ואולי עצם התנהלותו של ראש הממשלה הזה, זחיחותו, חוסר הנכונות שלו לקחת אחריות, הציניות שלו, ההשחתה שהוא אחראי לה, המופיעה כמעט בכל הדרגים, האזרחיים והצבאיים? על פי המתואר בספר, כול המערכות, כולל זאת הצבאית, כפופות למעשה ליועצי התקשורת, וניהול המדינה מרוכז במעין נוהל מערכת בחירות מתמיד, שכן זאת המשימה העיקרית של כולם – להיטיב עם התורמים של ראש הממשלה, גם בניגוד לחוק, כדי לשמר את שלטונו.

על פי הספר, כשראש הממשלה מזמן "התייעצות ביטחונית דחופה" הוא בעצם מזמן התייעצות שמטרתה להועיל לו אישית, לחפות עליו, או לשקר למענו, וכשמזכירו הצבאי מדווח כי ראש הממשלה אינו מודאג, הוא משקר, כי "ראש הממשלה מידר אותו מכל מידע, חוץ מדברים הכרחיים, כלומר דברים שהמזכיר ממילא היה יכול לקבל מגורמים אחרים". סדרי העדיפויות של ראש הממשלה בספר הזה (ובמציאות?!) ברורים לגמרי, והביטוי להם מפורט שוב ושוב.

אפילו סגנונו המקומם של ראש הממשלה המתואר בספר נראה מוכר, גם למי שלא היה עד להתנהלותו מקרוב:

"'שלום לכולם, אל תקומו,' אמר ראש הממשלה בעליזות ותפס את הכיסא שזה עתה התפנה בראש השולחן, 'פתרתם כבר הכול בלעדי ואני יכול ללכת?' צחקוקים מעושים נשמעו סביב השולחן."

אלפון מעניק לאחד האנשים בספר מחשבות כפירה ברורות ומנוסחות בלי כחל וסרק: "עמוק בלבו הוא ידע שזאת לא האמת, תקלה באה לתאר סטייה מההתנהגות המצופה, ואילו כל מה שהתרחש בלשכת ראש הממשלה אפיין דווקא את ההתנהלות הנורמטיבית, מה שאנשי ראש הממשלה חשבו היה מנותק ממה שהם אמרו, מה שהם אמרו היה מנותק ממה שהם עשו, ומה שהם עשו, אמרו או חשבו בכל רגע נתון היה מנותק ממה שהם יעשו, יאמרו או יחשבו ברגע הבא."

"מי ישמור על השומרים?" מצטט אחד מגיבורי הספר משפט שכתב פעם הסופר דן בראון. אם דב אלפון אכן חשוף לאמיתות מהסוג שהוא מתאר בספרו, השאלה שהוא מעלה מעוררת פלצות.

אילה בן-פורת, "וזרח הלילה": חוויה עמוקה ומשמעותית

מיד אחרי שמגיעים לעמוד האחרון בספר וזרח הלילה (אילה בן-פורת, הוצאת כנרת), אין בררה אלא לחזור ולקרוא את העמודים הראשונים, ולא רק מכיוון שהרומן כתוב בצורה מעגלית, כך שמבחינת העלילה תחילתו היא בעצם סיומו של הסיפור, אלא בעיקר מכיוון שאחרי שמכירים את המספר קשה מאוד להיפרד ממנו. יש צורך להבין שוב, לעומק, היכן הוא נמצא עכשיו. להיזכר מה הוא מדווח, חווה, מרגיש, ואולי אפילו לנסות ולנחש מה צפוי לו בתום הקריאה. עד כדי כך נקשרים אל דמותו.

הדובר הוא נער צעיר, בן חמש עשרה, שפונה אלינו, הקוראים, במונולוג ארוך. הוא מספר לנו על עצמו, על משפחתו, על חייו. הדיבור שלו ישיר אמנם, אבל לאורך כל הסיפור מתקיים רחש פנימי של משמעויות כמו נסתרות. אין צורך במלאכת פענוח מסובכת, אבל שני הקולות הללו, החיצוני והעמוק, המדובר והמשתמע, יוצרים את הקונטרפונקט הנדרש מכל יצירת אמנות מורכבת.

הישגו של הספר גם בכך שהעילגות, כביכול, מוצגת למעשה ברהיטות מוסווה. כך למשל חותם מדי פעם הדובר קטע מדבריו באמירה "לא משנה." הוא מבטא בשתי המילים הללו את חוסר האונים שהוא חש, את חוסר היכולת שלו, כביכול, להסביר את עצמו. אבל למעשה הוא מצליח מאוד לנסח את תחושותיו ומחשבותיו, גם את אלה שאינן נאמרות במפורש, שמתקיימות מתחת לפני השטח, ומעניק לנו חוויה אתית ואסתטית.

וזרח הלילה כתוב במסורת של התפסן בשדה השיפון: מונולוג של נער פגוע, "בעייתי", כביכול, שבעצם חושף את האמת על העולם הסובב אותו. דווקא הוא, שאותו אנחנו פוגשים בתחילת הספר במוסד לעבריינים צעירים, נער שהחברה תובעת ממנו לעבור שיקום, הוא האדם הכי מוסרי בסביבה. הוא היחיד שרואה את הזולת. היחיד שמבחין בין טוב לרע. שלא רק מבחין בסבל של כל אחד מהסובבים אותו אלא גם חש בו, בעוצמה מצמיתה. הוא אדם מוסרי כי בעצם הוא היחיד שמגיש עזרה למי שזקוק לה. כי הוא היחיד שאכפת לו באמת. שדואג לכלבה שלו. שמתקומם נגד הרשעות והאכזריות שהוא עד להן, ומגיב אליהן בעוצמה יוצאת דופן.

על כל אלה הוא אינו מספר לנו ישירות. די בכך שנראה את העולם המשתקף מבעד לעיניו כדי שנבין ונלמד עליו עצמו, על רגישותו העצומה, ועל העוול והאטימות הבלתי נסבלים שהוא פוגש בלי הרף. אנחנו, הקוראים, משמשים עדים לנער הזה, שפונה אלינו, מספר לנו, משתף אותנו. עד כדי כך שההזדהות הבלתי נמנעת אתו מלמדת אותנו "מבפנים" מה חשים אלה המכונים "עברייני נוער" – הצעירים שנפלטו אל שולי החברה, המוזנחים, רגשית וגופנית, המתמכרים לסמים ולאלכוהול, אלה שחותכים את עצמם, כדי להרגיש את המציאות, אלה שמתנהגים באלימות, גונבים, פוגעים, הורסים ושוברים. הקריאה מבהירה לנו מה מניע אותם. מה מתחולל בנפשם. על אילו חסכים עליהם להתגבר. מדוע גם כשהם אוהבים אין להם בעצם סיכוי.

לא רק הרגש המובע בספר הזה משכנע, הכתיבה עצמה מדויקת בכל פרט, ובכלל זה, למשל, העברית, על שיבושיה ההכרחיים, נכונה לחלוטין, כמו גם השתלשלות המעשים שנראית בלתי נמנעת בדיעבד.

על גב הספר נכתב כי "השאלה הגדולה המובילה אתנו בספר הזה אינה 'מה יקרה' אלא 'מה יכול היה לקרות אחרת'". כך פחות או יותר הוא נפתח. בשאלה ששואלים את הנער מה יכולת לעשות אחרת, כדי למנוע את התוצאה הסופית המרה כל כך. והוא משיב ביושר שלא היה נוהג בצורה שונה. וזה הכאב האמיתי: הידיעה שהדברים המובאים בפנינו בספר הזה כל כך איומים וכל כך אמיתיים.

וזרח הלילה מזמן לקורא חוויה עמוקה ומשמעותית.

 

עמרי אסנהיים, "לתפוס רוצח": ספר מרתק, המעורר מחשבות על רצח תאיר ראדה

כשראיתי את הספר לתפוס רוצח, המסע בעקבות האלמן שרצח את נשותיו תהיתי מה בעצם יוכל לחדש לי. הרי את סופו של העניין כולנו כבר יודעים. צפיתי לפני שש שנים בתוכנית "תעלומת האלמן הכפול" בתוכנית התחקירים "עובדה" של ערוץ 2, הזדעזעתי ונחרדתי מכל מה שעלה באותה תוכנית. עקבתי בעיתונות אחרי תביעת הדיבה שהגיש קופר נגד ערוץ 2, אחרי הפתיחה המחודשת של התיק ואחרי הרשעתו של קופר ברצח של שתיים מנשותיו. חשבתי שאני יודעת הכול. אבל סיפור המעשה הנגלל בספר ריתק והדהים אותי. ברור שתוכנית טלוויזיה שנמשכת שעה אינה יכולה לכלול את כל הפרטים שהובילו לסופו של המקרה, ואותם פרטים, לא רק ההרשעה והעונש שנגזר על הרוצח, מעניינים, מזעזעים ומעוררים מחשבות.

התהייה העיקרית העולה מקריאת הספר היא – איך ייתכן ששמעון קופר הצליח כמעט לצאת בשלום ולהמשיך בחייו, כאילו לא רצח, עשק, התאכזר ורימה. איך ייתכן שהחשדות נגדו הסתיימו פעמיים בלא כלום, בעוד שכל הראיות זועקות לשמים. איך ייתכן שאדם כזה, תחמן, שקרן, בלי ספק פסיכופט, חמק מעיניהן של רשויות החוק. איך הצליח לתעתע כך בכל המערכות, אפילו בשלבים שרבים חשדו בו. הרי למרות כל התחכום שלו, שקריו בלטו והיו ברורים כל כך, עד שמי שהתקרב אליו רק מעט, ובעיניים פקוחות, לא יכול היה שלא לראות אותם.

שמעון קופר עם אשתו הראשונה, אורית

אחד מעורכי דינו של שמעון קופר הסביר לימים, כשבהם כבר לא ייצג את הפושע, כי קופר אינו מסוגל שלא לשקר. אפילו לא כשהשקר אינו משרת את צרכיו. מדהים לעקוב אחרי הפתלתלות המחשבתית של האיש. לראות את היצירתיות האינסופית שבה ידע להמציא גרסאות אד הוק, בלי היסוס, ובלי מאמצים. רק פעם אחת הצליח אסנהיים לעקוב אחרי התהליך המחשבתי שבו השקרים נולדים במוחו של האיש: במהלך המשפט, כשהשופט התקיל את קופר בשאלה שלא הייתה נוחה לו, הבחין אסנהיים איך מבטו של קופר משוטט על פני הנוכחים בניסיון למצוא תשובה. עיניו נחו לרגע על שוטרת שנכחה במקום, צעירה ממוצא אתיופי. והיא העניקה לו מיד את ההשראה: בשעתו, כך שלף פתאום תשובה שלא היה לה שום קשר למציאות או לשאלה שנשאל, נרצחו נשים אתיופיות רבות, ולכן נהג כפי שנהג… באותם רגעים, בבית הדין, לא חמק התהליך גם ממבטו של אחד השופטים, שהגיב בלגלוג המתבקש. אלה היו השלבים שבהם הלוליינות הפתלתלה של קופר כבר נחשפה לעיני כול. הרשעתו כבר לא הפתיעה.

אבל התהליך עד אז לא היה פשוט. כאמור, קופר כמעט הצליח בפשעיו. לרצוח ולרשת. לעבור מאישה לאישה, לרמות, להקסים, לבלבל, להרוג, לזכות בטובות הנאה מכל מיני סוגים, להתעלל ביורשים האמיתיים – את בנותיה של הנרצחת השנייה, ג'ני, נישל מביתן, שרף את אלבומי הצילומים שלהן, ומיהר לעשות זאת מיד בתום השבעה ואפילו לפני כן. הוריה של אשתו הראשונה סירבו בתחילה להעיד נגדו, התאמצו לשכנע את עצמם שהאמת שהם רואים אינה נכונה, שקופר לא רצח את בתם, שהוא לא מנוול גדול. ההסבר שנתנו לעמרי אסנהיים היה שהם חוששים לאבד את שני נכדיהם, בניו של קופר ושל בתם אורית, הנרצחת הראשונה, אם יצאו נגד אבי הילדים, שכבר הרחיק אותם בעבר מהסבא והסבתא. לדעתי לא רק החשש הזה הפעיל את ההורים האומללים, אלא גם צורך עמוק ופנימי לא להאמין שהזוועה הזאת התאפשרה בכלל. לא להתמודד עם ההבנה של מה שהם בעצם יודעים, אך מסרבים לדעת. עד כדי כך קשה לשאת את האמת עד שמוטב לדחות אותה, כאילו לא התרחשה מעולם.

גם בניו של קופר לקו כנראה באותו מנגנון: מי רוצה להאמין שאבא שלו רצח את אימא שלו? ואחרי כן עוד אישה (שתפקדה במשך שנים כאימא חלופית)? מי מסוגל להתמודד עם זוועה כזאת? בניו של קופר בחרו לתמוך בו, להעיד למענו, לסייע לו בכל מיני דרכים, ובכך בעצם להחזיק את עצמם שלמים ומתפקדים. גם כשהאמת הוצגה בפניהם במלואה והם נאלצו לראות אותה – למשל, כשהשופט אמר להם חד משמעית שאין באמת לאביהם שום עבר ביטחוני מפואר – הם התקשו להפנים את העובדות.

ג'ני עם בנותיה

והנשים? מה אתן? שתי אלה שרצח לא היו היחידות. קופר נהג ליצור קשרים מקבילים, לעבור מאישה לאישה, ועשה הכול כדי לעשוק אותן, לחיות על חשבונן, לקבל מהן כספים, למשל − כדי לתבוע את "עובדה", או אפילו כדי להשתמש בכספן כדי לפעול כנגדן. כך למשל באחד המקרים נטל את כספה של האישה שאתה חי כדי לממן חוקר פרטי שעקב אחריה… היו נשים שהתעשתו בזמן וסילקו אותו מחייהן. אחת מהן, אשתו השנייה, הבינה בדיעבד שהייתה מועמדת להירצח, כשמצאה בביתה מטמון של תרופות פסיכיאטריות שקופר אגר, למטרה ברורה.

אבל היו כאלה שהאמינו לו בכל לבן. גם כשהאמת זעקה לשמים. כשסיפר שוב ושוב שהוא גיבור ישראל, שהוא עובד במערכת הביטחון, במוסד או בשב"כ, שהיה שבוי בסוריה, ועוד כל מיני אגדות ובדיות, היו נשים שהעדיפו להאמין. גם כשידידיהן עמתו אותן עם העובדות או לפחות עם החשדות הכבדים. ג'ני אמרה לאחת מחברותיה, שניסתה לפקוח את עיניה: "הוא בעלי ואני מעדיפה להאמין לו". ההעדפה הזאת עלתה לה בחייה.

אז נשים תמימות, נואשות, שרצו בכל הכוח לרמות את עצמן ולייצר את הזוגיות שחלמו עליה ונזקקו לה, נפלו בפח. סירבו לראות את מה שמתרחש בברור לנגד עיניהן. סירבו לקרוא לסימנים הגלויים, החד משמעיים, בשמם. אבל איך ייתכן שגם המשטרה נפלה באותו פח? איך ייתכן שלא חקרו? שלא בדקו את צירוף המקרים – שתי נשים, בהפרש של חמש עשרה שנה, מתות בנסיבות זהות – התאבדות, לכאורה − סביב שתי הגופות פיזר הרוצח עשרות כדורי שינה והרגעה? איך ייתכן ששום שאלה לא התעוררה בדעתו של איש? הלא התהיות והשאלות רבות לאינספור, למי שרק מסתכל על התמונה ועל פרטיה? ולא רק בשלב הראשון הצליח כמעט הפושע לחמוק מהעונש. גם אחרי שהתחקיר התפרסם ב"עובדה" נדרשו מאמצים כבירים כדי לפתוח את התיק מחדש ולהגיע להרשעה שנראית בדיעבד כמובנת מאליה. שלא יכלה להיות תוצאה אחרת.

עמרי אסנהיים, צילום: אלדד רפאלי

כמו בספרי בלשים קלאסיים, חוקרת אחת לקחה על עצמה את המשימה באופן אישי, וכמעט שילמה על כך בעצירת הקריירה שלה במשטרה. כמו בספרים, הבוסים שלה רטנו וסברו שהיא משחיתה את זמנה לריק. כמו בספרים, נאלצה החוקרת הנחושה להיאבק נגד המערכת, במקום שזאת תתגייס לעזרתה כדי להביא לדין רוצח שקרן מניפולטיבי ואכזרי. וכמו בספרי בלש היא הצליחה בסופו של דבר לשכנע את הממונים עליה, ואז סוף סוף הטובים ניצחו, כשמידה לא מעטה של מקריות מסייעת להם.

מה היה קורה אלמלא למד בנו של עומרי אסנהיים בגן הילדים של קיבוץ אייל? אלמלא פנתה אליו חברתה של ג'ני והציעה לו לשמוע מה קרה לחברתה, ומדוע היא חושדת בקופר? מה היה קורה אילו הצליח שמעון קופר בתביעת הדיבה שלו נגד ערוץ 2? אילו נעתר הערוץ להצעת הגישור? אילו לא סירב לה עורך התוכנית, שהעדיף להסתכן ולהמשיך בהליך המשפטי? מה היה קורה אילו התייאשה החוקרת המשטרתית ואלמלא סירבה לוותר? האם אפשר להשלים עם הרעיון שקופר היה ממשיך ליהנות מחייו מחוץ לכותלי הכלא אלמלא מצאו החוקרות את הדרך לשבור את עדת המפתח, הרופאה שסיפקה לו תרופה מרדימה שאת עקבותיה כמעט בלתי אפשרי לגלות בנתיחה שלאחר המוות?

המרחק בין הרשעה לבין המשך חייו הנינוחים של הרוצח, בביתה של הנרצחת, תוך שהוא עושק גם את הוריה מהדירה שרכשו לעצמם אבל רשמו על שמו, בעצתו, היה קטן מאוד.

כל כך הרבה כוחות היה צריך לגייס כדי לחשוף את מעלליו, להוכיח אותם, להראות לעולם את פיתולי השקרים והרמאויות, ולמנוע את הרצח הבא, שהיה כנראה מתרחש, במוקדם או במאוחר.

והשאלה שנותרת פתוחה ומייסרת היא – כמה מקרים כאלה לא פוענחו, כי אף אחד לא לקח על עצמו לבחון אותם ביושר ובחריצות?

אי אפשר שלא לחשוב גם על רומן זדורוב, האיש שהורשע בפני כמה ערכאות, אבל שאלות רבות מדי בעניינו נשארו ללא מענה. למשל – איך ייתכן שלא נמצאו שום ראיות פורנזיות הקושרות אותו עם הרצח. איך ייתכן שהשחזור שעשה לוקה בכל כך הרבה פרטים מעוררי פקפוק. (למשל – ההיסוס שלו בהגעה למקום שבו נמצאה גופתה של תאיר ראדה, הקטעים החסרים בהקלטת השחזור, הסתירות בין השחזור לבין הראיות). איך ייתכן שעדי מפתח לא נחקרו למעשה ושהמשטרה הסכימה לקבל גרסאות חסרות, שבהן עדים רומזים על ידיעות שסירבו לחלוק עם החוקרים. (אפילו השופט שהרשיע את זדורוב בערכאה הראשון נזף במשטרה: עדה שמסרה עדות כי חברתה יודעת מי הרוצחים לא הוזמנה למסור עדות שנייה. בעדותה סירבה למסור את שם החברה. ואז הטיח השופט בחוקרים: "למה לא הזמנתם אותה פעם נוספת? אני לא מבין את זה…"), החתך בסנטרה של הנרצחת שנעשה בסכין משוננת, בניגוד לסכין היפנית שהייתה בידו של זדורוב (לפרכה הזאת העניק השופט העמית בפסק הדין של בית המשפט העליון את ההסבר המוזר: זדורוב השחיז את סכינו!). פערי הזמנים, עדויות של נערות רבות שהסתובבו בזירת הרצח ומשום מה לא ראו מאומה, לדבריהן, ועוד ועוד תהיות. המקרה של רומן זדורוב נחתם, כי הוא הודה. למערכת די בכך. גם אם עשרות סימנים מוכיחים, לא פחות מכך, שידו לא הייתה במעשה. למשל − טביעות הנעליים במסלול הבריחה של הרוצח, שאינן תואמות את נעליו והעובדה שעל בגדיו, נעליו וטבעת הנישואים שלו לא נמצא זכר לדמה של הנרצחת. על אלה נכתב בפסק הדין הראשון כי "יש דברים שיישארו עלומים לעד". הערה תמוהה, שלא לומר – מבעיתה. אכן, שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר כתב בפסק דינו המזכה את זדורוב (אך לא היה די בכך, כי בישראל אין זיכוי מחמת הספק, אם אינו בדעת הרוב של ההרכב), כי "הספק עולה גם מקיומן של ראיות אובייקטיביות בתיק, המקשות על גיבוש מסקנה חד משמעית בדבר אשמת זדורוב".

המקרה של שמעון קופר נחשף, למעשה, במקרה. לזדורוב לא יועיל תחקיר נוסח זה שעשה עמרי אסנהיים. זדורוב הורשע שוב ושוב, בעיקר מכיוון שבישראל הודאה נחשבת "מלכת הראיות". כדי לעשות אתו מה שזועק לשמים כדין צדק אין עוד די בהתגייסות שתבוא מחוץ למערכת. המחשבה על הקלות הבלתי נסבלת של עיוות הדין ועל מה שנראה ממש כמו התרשלות של המערכת כפי שהיא עולה מהספר לתפוס רוצח: המסע בעקבות האלמן שרצח את נשותיו אינה נותנת מנוחה.

כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה,  ולוא רק כדי להבין איך רוצח אכזרי וסדרתי עלול לחמוק מבין החורים הגדולים מדי הקיימים ברשת האמורה ללכוד אותו.

 

%d7%a2%d7%95%d7%91%d7%93%d7%94-%d7%aa%d7%a2%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%97-%d7%94%d7%9b%d7%a4%d7%95%d7%9c

אומברטו אקו, "מספר אפס": האם הסופר קרא את ספרו?

האם ייתכן שלא מוסוליני אלא הכפיל שלו הוא זה שנתלה בכיכר העיר לצד המאהבת שלו? האם ניצל בעזרת הכנסייה? חי כל השנים בארגנטינה, או בוותיקן? האם זממו להחזירו כחלק מהפיכה שלא יצאה לפועל, כי בשובו לאיטליה בשנות ה-70 מת פתאום מוות טבעי, עקב זקנה?

אלה חלק מהרמיזות שמעלה אומברטו אקו בספרו האחרון, מספר אפס, שראה אור באיטלקית בינואר 2015, קצת יותר משנה לפני מותו. (ראה אור בישראל השנה, בתרגומו של אריה אוריאל).

את הסיפור מספר קולונה, עיתונאי כבן חמישים שנשכר כדי לערוך עיתון שלעולם לא יצא לאור. לא משום איזה שיבוש, אלא כתוכנית ידועה מראש: איל הון בשם קומנדטורה, בעליהם של ערוץ טלוויזיה, כמה כתבי עת ובתי מלון, מבקש לאיים ברמז על אנשי עסקים ופוליטיקאים שחוששים מחשיפת האמת בענייניהם. העיתון שהוא מקים לכאורה נועד לאפשר לו להתקבל אל חוגיהם של אותם עשירים, בתמורה לכך שלא יפרסם את מה שגילו עורכי העיתון והעיתונאים העובדים בו.

אחד מהם, ברגדוצ'יו, מספר לקולונה על שפע של מזימות שהוא רואה בעיני רוחו, ואולי כאלה שבאמת חקר וגילה. לדעתו מוסוליני לא נרצח בתום מלחמת העולם השנייה, והמשיך במשך שנים להנהיג תנועה פשיסטית סודית, שמעלליה הגיעו עד התקפות הטרור באירופה בשנות השבעים, ושלא רק פשיסטים, אלא גם פרטיזנים, נשיאים וראשי ממשלות איטלקיים היו מעורבים בה.

הנגיעות בחיי הפוליטיקה והתרבות באיטליה ספציפיות כל כך, עד שאין כמעט עמוד נטול ביאורים המופיעים בשוליו. כך למשל מסבירים לקורא הישראלי מה משמעות שמותיהם של העיתונאים החברים במערכת העיתון "מחר", שכאמור לעולם לא יופיע, מהי Dolce Stil Novo, (=התנועה הספרותית העיקרית באיטליה של המאה הארבע-עשרה, שנושאה המרכזי היה אהבה), מה פירוש Avanspettacolo (=מופעי תיאטרון קצרים וקלילים לבידור הקהל לפני המופע העיקרי, שהוא הסרט. החל בתקופה הפשיסטית באיטליה עקב החוק שהעניק יתרון מס לתיאטראות שקידמו הפצת סרטים), מיהו Paolo Villaggio  (=יליד 1932; שחקן, סופר ובמאי איטלקי פופולרי) וכן הלאה וכן הלאה. עשרות הערות שוליים שבלעדיהן הכתוב אכן היה נשאר סתום לקורא הישראלי, אלא אם הוא מעורה מאוד במציאות האיטלקית, ואז סביר להניח שהיה קורא את הספר במקור ולא נדרש לתרגום (הנאֶה כשלעצמו. אמנם אין באפשרותי להשוות לאיטלקית, אבל די לי בכך שספר נקרא בטבעיות. כמו כן, יש לציין את פתרונות התרגום המלבבים. למשל – שורה מתוך שיר ילדים כלשהו מתורגמת לשאלה "למה יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן?" ברור שהמתרגם נטל לעצמו יד חופשית, כשחיפש שורה מקבילה והולמת לשיר המוזכר במקור.)

האם יש אם כך טעם לקרוא ספר שעוסק באופן ספציפי מאוד במציאות החיים של ארץ אחרת?

עלי להודות כי היו קטעים שלמרות הביאורים והערות השוליים נותרו לא לגמרי מפוענחים. יותר מדי אזכורים של אירועים, שמות, התרחשויות ושרשורי עניין אינם מהדהדים אצל מי שאינו מכיר אותם ולכן אינם מעוררים שום אסוציאציות. והם רבים.

אף על פי כן, יש משהו ברומן הזה, שלמרות הכול דיבר אלי, מעבר לכל המידע הספציפי-היסטורי-פוליטי. אי אפשר שלא לחוש שזוהי יצירה של סופר ששולט מאוד באמנותו. הוא מעיף את הקורא לכל עבר: מלחמת העולם השנייה, שנות השבעים, שנות התשעים, והכול מתחבר למראה של עולם שכולו מזימות ותככים. האם האדם נחת על הירח? האם אחד האפיפיורים שכיהן רק כחודש, מת מוות טבעי או נרצח, כחלק ממזימה בינלאומית? ואפילו, ברמה המקומית, האם ארגוני פשע סיניים, המאפיה, הקאמורה, מעורבים בניהולה של מסעדה שנראית ריקה תמיד, ובכל זאת ממשיכה לשגשג?

מעל לכול, משעשע לקרוא איך הסופר צוחק מכולנו. שנונים ביותר החלקים שבהם העיתונאים והעורך הממונה נערכים להקמת העיתון ומתווים את קווי היסוד שלו. העורך מסביר להם שוב ושוב איך צריך לכתוב בעיתון, כדי שיצליח. והתכסיסים שהוא מתאר מוכרים עד זרא. למשל: איך עורכי עיתון (וגם עורכים בטלוויזיה) "רומזים" על מידע שאסור עדיין לפרסם, על ידי כך שמפרסמים כמה כתבות בסמיכות ומאפשרים לקורא להבין את מה שאי אפשר לומר לו ישירות. (רק לאחרונה סיפרו בכל העיתונים ובחדשות בטלוויזיה על "מקורב מאוד לדרעי" שאת שמו אסור היה עדיין לחשוף. אבל את צילומי הרחפן שטס מעל אתר הבנייה של אותו מקורב, שבסמיכות ידיעות ראיינו אותו, אפשר היה לשדר, ובכך לרמוז כביכול, בעצם לומר כמעט בגלוי, על מי מדובר). איך למשל יכול עיתונאי להכחיש הכחשה: לתאר שמועות ששמע, להזכיר ידיעות שאסף "בפנקסו", לעורר תהיות לגבי מהימנותו של המכחיש, בלי לומר אותן במפורש. או, טכניקה אחרת: להזכיר עובדה שהייתה ידועה היטב ולסמוך על כך שהציבור שכח אותה. או איך לייצר חדשות תרבות שהקוראים ייהנו מהן: לבקש מסופרים לכתוב על ספריהם. הם הרי לא ישמיצו את עצמם, והקוראים "לא ייחשפו לביקורות הרסניות, עוינות ושחצניות מדי."

"כשאין לך זיכרונות אתה לוקח אותם מהאמנות," אומר קולונה, מפיו של הסופר. הארה משעשעת. על הטלפונים הניידים הוא אומר באחד הקטעים היותר מצחיקים, שאין בהם שום צורך. יש לזכור שהשיחה מתנהלת בתחילת שנות התשעים. "זאת אופנה שנועדה להיעלם מהעולם," הוא מסביר, וקובע שאין שום עניין במאמר שיעסוק בנושא כל כך זניח ואזוטרי… גם מחשבים אישיים נראים לו מטופשים ולא מעניינים. "אני שייך לאסכולה הישנה, ואף פעם לא יודע איפה בדיוק לנגוע," הוא מסביר. אקו חומד לו לצון, מראה לנו מה פירושה של צרות האופקים ושל חוסר כל יכולת להבין תהליכים משמעותיים בעודם מתרחשים. הוא מדבר על קלישאות בכתיבה עיתונאית. על המניפולציות. על הזלזול בקוראים ("הקורא שלנו לא רגיל ללכת למסעדות סיניות, ואולי במקום שהוא גר אין בכלל מסעדות כאלה. הוא לעולם לא יחלום  לאכול עם מקלות כמו איזה פרימיטיבי"), שהעיתונאים מתייחסים אליהם כאל עדר של מטומטמים, ואולי בעצם מטפחים את הבורות והטיפשות באמצעות כתיבה חנפנית ושטחית.

למען החלקים האלה בספר, והם רבים, כדאי בהחלט לקרוא אותו, וזאת חרף אמירתו הצינית של העורך, בעצם – של הסופר שאומר כאן כנראה משהו על הייאוש שלו מהמציאות של עולם הספרות באיטליה, אבל את הדברים הללו אפשר בלי ספק ובקלות ליישם גם על מקומות רבים אחרים:  "מי בכלל קורא ספרים שהעיתונים מבקרים? בדרך כלל אפילו לא המבקר עצמו. אני תוהה אם אפילו הסופר בעצמו קרא את הספר."

גארי קספרוב: "החיים כמשחק שחמט"; אמי טאן: "Rules of the Game"

"הו, כמה קשה, ואיזה מין מבצע,
להוציא היפופוטם מתוך הביצה…"

אלה היו שתי השורות מתוך שיר ילדים רוסי מפורסם ששב ואמר לעצמו בלי קול אלוף העולם בשחמט, מיכאל טל, במהלך אחד ממשחקיו הדרמטיים נגד רב אמן אחר. קהל רב מילא את האולם שבו התנהל המשחק. הצופים עצרו את נשימתם וציפו למהלך הבא של טל, שנראה שקוע במחשבות. לא היה להם ספק שהאלוף עסוק בחישובים סבוכים. רק לימים חשף טל את מה שעבר עליו באותו שלב של המשחק, כיצד חזר ושמע את שתי השורות מהשיר, ותהה רק איך בעצם עושים את זה. איך מחלצים את ההיפופוטם. בעיני רוחו, כך סיפר בדיעבד, ראה מסוקים, מנופים, אפילו סולם חבלים. ואז, אחרי התלבטות ממושכת, הודה בינו לבינו כי כמהנדס הוא נכשל, וסיכם ואמר לעצמו, במין רשעות מבודחת – שיטבע!

ההיפופוטם נעלם מלוח השחמט שאליו הגיע לא קרוא, וטל החליט, במהלך אינטואיטיבי לחלוטין, כי מאחר שאינו יכול לחשב את כל האפשרויות, פשוט יקריב פרש. למחרת, כך הוסיף וסיפר, נהנה והשתעשע לקרוא בעיתון את הפרשנות שלפיה שקל כביכול את המהלך במשך ארבעים דקות ואז, בעקבות כל החישובים הסבוכים והמורכבים שחישב, החליט על המהלך.

את הסיפור הזה מביא גארי קספרוב מפיו של עמיתו בספר שנקרא בעברית החיים כמשחק שחמט כדוגמה לתפקידה של האינטואיציה בחיים ובשחמט. קספרוב, אחד מגדולי השחמטאים בכל הזמנים, היה אלוף העולם במשך חמש עשרה שנים. בשנת 2000, אחרי שפרש, פנה לעסוק בפוליטיקה. הוא הקים תנועה חברתית שמטרתה העיקרית לקדם את הדמוקרטיה ברוסיה, והוא אחד ממתנגדיו הנמרצים של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.

כנרת, לעברית: רון בן-עמי

לפני שמונה שנים, אחרי שהספר שלפנינו ראה אור, נשאל קספרוב בהרצאה שנשא בניו יורק בפני אנשי עסקים, כיצד, אם כן, מחקים החיים את משחק השחמט. לקול צחוקם של הנוכחים השיב: "הם לא!" מטרתו של הספר, כך הסביר, אינה ללמד על שחמט, או להסביר כיצד הוא יכול לשפר את כישוריהם של השחקנים, אלא לתאר את הכלים שרכש באמצעות המשחק, אלה ששיפרו את יכולתו לנתח ולשפר את תהליכי החשיבה של עצמו וכך גם להגיע להחלטות הנכונות, בנסיבות ומצבים שונים. הספר, מסביר קספרוב, מיועד לקוראים שאינם מסוגלים לשחזר אף החלטה גרועה שהגיעו אליה לאחרונה. אלה הם, מעיר קספרוב בגיחוך, אנשים "בני מזל במיוחד", או ליתר דיוק – כאלה שאינם מודעים כלל לטעויותיהם. חייהם והישגיהם בכל תחום שמעניין אותם ישתפרו אם ילמדו להתמקד בתהליכים המובילים אותם לקבל החלטות שונות.

שמות הפרקים בספר מעידים על תוכנם. הנה כמה דוגמאות: "סוד ההצלחה", "כיצד להיות מודע לתהליך", "השאלה 'מדוע' היא זאת שהופכת טקטיקה לאסטרטגיה", "שינויים תכופים באסטרטגיה שקולים לחוסר באסטרטגיה", "מרכיב ההפתעה", "לדבוק בתוכנית", "אסור להיכנע –  אסור, אסור אסור!", "דמיון, חישובים, והמשחק הטוב ביותר שלי," וכן הלאה.

אכן, קספרוב מספר כמובן על משחקי שחמט, נזכר בהם, משחזר ומתאר אותם, אבל גם מפליג בין תחומי עניין רבים אחרים. הוא נוגע באמנות, בספרות, בעולם העסקים והפוליטיקה, מספר על צבאות שנלחמו ועל מצביאים שניצחו, וגם על כאלה שכשלו. הוא מצטט ידועי שם רבים, מגיב לדבריהם, מוסיף עליהם, משתמש בהם. למשל: לנשיא ארצות, אברהם לינקולן, שאמר: "אם נדע לאן פנינו מועדות ולאיזה כיוון אנחנו נוטים, נוכל לשפוט טוב יותר ולדעת מה ואיך לעשות," הוא מעיר: כדאי לנו לדעת לא רק לאן אנחנו הולכים, אלא גם היכן אנחנו נמצאים כעת… הוא לומד לקחים ממערכות צבאיות ומקרבות מפורסמים, למשל: קרב אוסטרליץ שבו הערים נפוליאון על אויביו בכך שנסוג מעמדה בטוחה, כדי לפתות את הצאר הצעיר והפזיז לתקוף בנסיבות שבהן היה לצרפתים יתרון שהצאר לא קלט; מספר על הישגים דיפלומטיים יוצאי דופן, למשל זה של המדינאי הצרפתי טליראן שהשכיל לנהל משא ומתן והגיע להישגים מפליגים, אף על פי שהתחיל מעמדה נחותה מאוד: לאחר שנחתם ההסכם שמרה בזכותו צרפת על גבולותיה, למרות מלחמות נפוליאון. קספרוב מראה כיצד בחיים ובשחמט נכסים חומריים רבים –  או כלים על הלוח – אינם מבטיחים ניצחון, ומסביר כיצד מחשבה מקורית חשובה לפעמים יותר מידע טכני: כך למשל הפגין ויליאם בואינג כישרון של יזם, בניגוד לאחים רייט נטולי החזון שהצליחו אמנם לבנות את כלי הטיס הראשון, אבל לא ידעו לנצל את יכולותיהם הטכניות.

קספרוב מאייר כמובן את רעיונותיו גם בתיאורים רבים של משחקי שחמט: של אחרים, ושלו עצמו, ניצחונות ותבוסות: גם מהן הפיק לקחים רבי משמעות.

האם, שאלתי את חובב השחמט שהמליץ לי על הספר, הוא יכול לעניין גם את מי שאינה יודעת אפילו את החוקים הבסיסיים ביותר של המשחק?

בהחלט כן, השיב החובב, וצדק.

אי אפשר שלא לחוש בקסם שנוסך משחק השחמט. אכן, סופרים לא מעטים אימצו אותו בכתיבם. זכור היטב הסיפור "משחק המלכים", שבו השתמש  שטפן צוויג בשחמט כדי לתאר את הרוח האנושית במיטבה: שחקן חובב שלמד את חוקי השחמט כדי להציל את נפשו מאבדון − לאחר שמעניו הנאצים כלאו אותו במקום שאין בו שום גירויים חיצוניים, כדי לשבור אותו ולהוציא ממנו מידע − מתעלה מעל אלוף העולם שיכולותיו הטכניות המשוכללות אינן מחפות על גסותו. למרבה הצער דומה כי סטפן צווייג עצמו לא היה שחקן מיומן. מן הסתם רכש את הידע שלו מספרים העוסקים במשחק, אבל שגה בלא מעט פרטים. אפשר לקרוא על כך בביקורת המרתקת על הספר שכתב השחמטאי אלון גרינפלד בעיתון הארץ.

סופרת אחרת שכתבה על המשחק היא אמי טאן. אחת הדמויות ברומן חוג שמחת-המזל, ילדה אמריקנית ממוצא סיני בשם ווייברלי, לומדת לשחק שחמט באקראי, מתוך חוברת שנמצאת בקופסה של משחק משומש, נטול כמה כלים, שאחד מאחיה מקבל כשי-צדקה בחג המולד. אחד הפרקים העוסקים בווייברלי נקרא "חוקי המשחק" ("Rules of the Game"). אמה של ווייברלי מחנכת אותה ואת אחיה לציית לחוקים שהביאה אתה ממולדתה. למשל – להתאפק ולא להפגין את רגשותיהם. החוקים הללו אמורים להעניק למצייתים להם כוחות נסתרים שיאפשרו להם לנצח במלחמת הקיום, במיוחד מאחר שהם חיים בארץ חדשה, שאת חוקיה אינם מכירים על בוריים. אם יישגו, כך מסבירה להם האם, ידונו אותם לכף חובה, אך אל להם לצפות לעזרה של מישהו שיואיל להסביר להם כיצד יש לנהוג. משחק השחמט מופיע בספר כדימוי לחיים הכרוכים במאבק מתמיד: לא רק בין ווייברלי ליריביה למשחק, אלא בעיקר בינה לבין אמה. אבל השחמט בסיפור הזה הוא גם עולם חלופי שהילדה לומדת להתנהל בו, להערים, לנצל חולשות, להעמיד פנים, לתמרן, וגם לתכנן, להיזהר ואפילו להיות מנומסת. (מן הראוי להוסיף כי הפרק הזה מתוך הספר חוג שמחת המזל מופיע כחלק מתוכנית הלימודים לקראת בחינת הבגרות באנגלית. נראה כי מרבית התלמידים הישראלים הלומדים אותו כאילו היה סיפור העומד בפני עצמו אינם מעלים בדעתם שזהו רק קטע מתוך יצירה שלמה שראוי לקרוא אותה במלואה כדי להעריך את יופייה!)

כנרת זמורה ביתן. לעברית: שפי פז

מכל מקום, כל התיאורים של משחק השחמט, בין אם הם פרי עטם של סופרי פרוזה שנתלים במשחק כדי לספר את סיפוריהם, ובין אם הם מגיעים משולחנו של קספרוב בכבודו ובעצמו,  מעוררים התפעלות עמוקה. אי אפשר שלא לחוש בעוצמתה המכושפת של המציאות שהוא מייצר. ברור לחלוטין שמדובר בעולם רבגוני ומסעיר, גדוש סיפורים ועלילות, הרפתקאות ותהפוכות, וכי האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושן שקספרוב מצטט בספרו צדק כנראה בדבריו: "לא כל האמנים הם שחקני שחמט, אבל כל שחקני השחמט הם אמנים".

גארי קספרוב – מאחוריו עומד אלוף העולם, אנטולי קרפוב – משחק נגד שחר צפריר, שהמליץ לי על ספרו (והוא, לא במקרה, הבן שלי).