קשה להסביר כמה עונג מסבים ארבעת הסיפורים של צ'כוב, שעם עובד החליטו להוציא שוב בספר (לראשונה ראו אור ב-1981). כל אחד מהם – פנינה של יופי, הומור, חוכמת חיים, דקות אבחנה ואירוניה. 

משותפת לכל הארבעה כמיהת הנפש, ההשתוקקות לפשר, ותחושת ההחמצה השולטת בדמויות הראשיות המאכלסות אותם. בסיפור הראשון, "פריחה שנתאחרה" שהעניק לקובץ את שמו, מתאהבת מרוסיה, צעירה אומללה שאחיה ההולל מוריד אותה ואת אמה ביגון שאולה, ברופא שבא לטפל באח. היא מוקסמת מידענותו, מהמראה שלו, שהוא אמנם "פלבאי", כי מוצאו כזה, "אבל אין בו כמעט שמץ של פלבאיות, מלבד שריריו המפותחים יפה". היא מרגישה שהייתה מוכנה ללכת אחריו עד קצה העולם, ובשלב מסוים הוא אפילו מציע לה נישואים! הצעתו אינה אישית, היא נעשית באמצעות שדכנית, וכרוך בה תנאי: הוא תובע נדוניה שאין בכוחה של אמה להפקיד. היא אמנם נסיכה, אבל היא מרוששת. האומנם תצליח מרוסיה להינשא לאהוב לבה? האם המרדף אחרי האושר יוכתר בהצלחה? האם האושר קיים בכלל?

בסיפור השני "שלוש שנים" אנחנו פוגשים בני זוג שהמפגש ביניהם לא הסב להם אושר. כאן הרופא הוא אביה של יוליה, צעירה קרתנית שנפשה כמהה אל העיר הגדולה ואל מה שאפשר למצוא בה: תיאטרון, מפגשים חברתיים, עניין, תסיסה. סוחר עשיר שבא לבקר אצל אחותו הגוססת מתאהב בה. האם תיעתר להצעת הנישואים שלו? מה צופן להם העתיד? מה יהא על הקשר הרומנטי שזנח הסוחר במוסקבה? האם יקשה על יוליה להיפרד מאביה, אם תחליט להתחתן?

בסיפור השלישי "ממלכת נשים" הגיבורה העשירה מדי מתאהבת לרגע קט באחד הפועלים שעובדים במפעל שלה. האם תלמד מה לעשות בכספה? האם תעז לממש את אהבתה? 

בסיפור הרביעי, היחיד שמסופר בגוף ראשון, אנו פוגשים רופא מזדקן וחולה ששימש גם כמרצה מצליח מאוד באוניברסיטה. הוא מיואש מחייו, מואס באשתו, בבתו ובתלמידיו. משעשע התיאור שבו מגיע אליו סטודנט להתייעצות, מבשר לו כי "עמד השנה בבחינות הדוקטורט, ועתה לא נותר לו אלא לכתוב דיסרטציה", ואז, בלי היסוס, מבקש שיציע לו נושא… כשקראתי את תשובתו – "'הייתי שמח מאוד, קולגה, להיות לך לעזר', אני אומר, 'אך הבה נבהיר לעצמנו תחילה, דיסרטציה מה פירושה. בשם זה מקובל לקרוא לחיבור שכולו פרי יצירה עצמית, לא כן? ואילו חיבור, שנכתב על נושא שהציע לך אדם אחר ובהדרכתו של אדם אחר, יש לו שם אחר…'" לא יכולתי שלא לחשוב כאן על ספרם של תמר אלמוג ועוז אלמוג, כל שקרי האקדמיה.

צ'כוב מפליא לשרטט את הדמויות. כך למשל הוא מספר לנו על אביה של יוליה, ש"אך הייתה נכנסת עמו בדברים, מיד היה מתחיל לדבר על עצמו" וכבר כעבור כמה עמודים מדגים זאת: כשיוליה מספרת לאביה על הצעת הנישואים שקיבלה הוא מתחיל מיד… לדבר על עצמו! "אני מתפלא, כבר מזמן אני מתפלא, מדוע עדיין לא כלאו אותי בבית המשוגעים? מדוע אני לבוש בזיג הזה, ולא בכתונת כפייה?…" וכן הלאה… 

בכל אחד מהסיפורים מופיעה דמות מרכזית של רופא, כפי שהיה צ'כוב עצמו. "האימהות אוהבות את הרפואה ומאמינות בה, כשילדיהן נופלים למשכב!" 

ובכולם אנו עדים להתנגשות בין מעמדות: ענייה שנישאת לעשיר, ענייה שהתעשרה ואינה יודעת מה לעשות בעושרה: היא חשה שהיא "נצלנית, מכלה את לשד חיי זולתה, מוצצת דם הפועלים", ובה בעת "כי יופייה, בריאותה ועושרה אינם אלא תרמית ואחיזת עיניים, שכן מיותרת היא בעולם", ואצילה שהתרוששה אבל ממשיכה להתנשא מעל הסובבים אותה. האם הכסף מבטיח שמחה ונחת? תוהה צ'כוב בכל אחד מהסיפורים הללו, ומראה לנו, באמצעות הדמויות שהוא מציג בפנינו, זוויות שונות של אותה שאלה. 

גם הדמויות השוליות מרתקות, והוא יוצר אותן בכמה שרטוטים קצרים ומופלאים. הנה למשל בסיפור "שלוש שנים" מופיעה דמותו של גבר שהקים לעצמו שתי משפחות בו זמנית, שתי נשים, שתי בנות בכל אחת מהן, והוא מעיד על עצמו כלאחר יד, באוזני אישה אחרת, במהלך נסיעה משותפת ברכבת, "'אין מעריכים אותי כערכי,' המשיך כמו מתוך נמנום. 'כמובן, לא מגאוני העסקנים אני, אך לעומת זאת איש הגון אני וישר, ובימינו גם זו מציאה לא קטנה. אכה על חטא – את הנשים רימיתי קצת פה ושם, אבל כלפי הממשלה הרוסית הייתי ג'נטלמן תמיד"… 

הסיפורים מלאים בהומור שנון ומעודן, והדוגמאות רבות לאינספור. הנה כמה מהן: בסיפור "פריחה שנתאחרה" אמו ואחותו של הצעיר הפוחז מאושרות, כי הוא מבטיח להן (לשווא, כמובן, ורק כדי שיפסיקו להציק לו) להיטיב את דרכיו. אחרי שהן משכיבות אותו הן משוחחות "בעתיד הנפלא", ואחר כך גם חולמות "חלומות בשנתן, שלא היו כמותם ליופי", ומוסיף צ'כוב וכותב, "לא תמיד הגורל קופץ את ידו: גם הוא משלם מראש, לפעמים"… דוגמה נוספת: בסיפור הרביעי "מעשה משעמם (מרשימותיו של איש זקן)" מספר הדובר כיצד מתחיל יומו "עם בואה של אשתי", ש"מעמידה פנים שנכנסה באקראי, ואומרת תמיד אותן המילים עצמן: 'סלח לי, נכנסתי רק לרגע… שוב לא ישנת?' אחר כך היא מכבה את המנורה, יושבת אל השולחן ומתחילה לגלגל שיחה. איני נביא ובכל זאת אני יודע מראש מה היא עומדת לומר. בכל בוקר אותם הדברים עצמם"… וכך, בהמשך, אחרי תיאור ארוך, הוא מסכם: "כך נפתח יומי. המשכו אינו יפה מתחילתו"… 

התיאורים בספר יפהפיים: "יום בהיר, צלול, כפרי מעט, אחד מאותם ימי סתיו שאדם מפויס בהם גם עם הצינה, גם עם הלחות, גם עם הערדליים הכבדים. האוויר צלול כל כך, שרואים את מקורו של העורב היושב לו בראש מגדל הפעמונים הגבוה מכולם. האוויר רווי כולו ריח סתיו. אם תצאו אל הרחוב, יתכסו לחייכם כתמי אודם גדולים, רעננים, שדומים הם לתפוחי קרים טעימים. העלים הצהובים שנשרו זה כבר מצפים באורך רוח לשלג הראשון, נרמסים ברגליים ומופזים בשמש, משלחים קרני אור כמטבעות של זהב. הבריאה מתנמנמת לה חרישית וכנועה. לא רוח, לא צליל. חסרת תנועה ואילמת, כמו נלאתה מן האביב ומן הקיץ, מתפנקת היא בקרני השמש החמימות, המלטפות, ובהביטכם על המנוחה הזאת, מבקשים גם אתם להירגע, לנוח…" 

יש בסיפורים לא מעט הערות ארס פואטיות. למשל, הרופא הזקן מהסיפור הרביעי אומר, כשבת טיפוחיו מחליטה להיות שחקנית, שלדעתו אין שום טעם בתיאטרון. "אם טוב המחזה, אין שום צורך להטריח שחקנים כדי להתרשם ממנו כראוי לו: לשם כך די בקריאה לבדה. ואם המחזה גרוע, הרי שום משחק שבעולם לא ישביח אותו". יש לזכור שצ'כוב היה כמובן מחזאי דגול שמחזותיו הועלו בתיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה, "התיאטרון האמנותי של מוסקבה". כשהדמות מדברת על כך שהשחקן המבצע "מונולוג פשוט ושגור כמו 'להיות או לא להיות'" של המלט "מתאמץ לדבר לא בפשטות אלא דווקא באיזה שצף קצף שרקני ובעוויתות של הגוף כולו" אי אפשר שלא לחשוב על הנחיותיו המופלאות של המלט לשחקנים: "תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר– טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה…" וכן הלאה (כאן בתרגומו של דורי פרנס).

הוא מזכיר את טולסטוי: "אני חושב שהכול יסתדר מאליו, או, כפי שאומר המשרת אצל טולסטוי, 'יסתדר'", את מופסאן, את "הספרות החדשה" שדומה, כך סבור הרופא הזקן מהסיפור הרביעי ל"רוח הסתיו בארובה, נאנקת ומייבבת: 'אהה, אומלל! אהה, נמשלו חייך כבית כלא! אהה, מה אפל כלאך וטחוב!" צ'כוב מתלוצץ כאן כמובן גם על עצמו, ובעצם – על הרופא הזקן, שהרי בסיפוריו של צ'כוב הדמויות (גם הרופא הזקן עצמו), כלואות בחייהן כמו בכלא, אלא שהרופא הזקן נטול יכולת להבין את יופייה של "הספרות החדשה" שצ'כוב לכאורה צוחק ממנה אבל כמובן שאינו מסכים באמת עם השיפוט הספרותי שמשמיעה הדמות-הכלואה-בחייה שהוא עצמו יצר.

הומור, תחכום, אהבת אדם, יפי הבעה, זוהרים מכל הסיפורים המקסימים הללו. 

יש לומר מילה גם על התרגום. אמנם אינני יודעת רוסית ולכן לא יכולה להשוות עם המקור, אבל התחושה לאורך כל הספר היא שהוא נכתב בשפה חדשה, עברוסית. היא גמישה, מדויקת, משכנעת, והיא מדיפה ניחוח זר, לא עכשווי, ועם זאת נוח מאוד לקריאה. 

כה לחי על ההחלטה להדפיס שוב את הספר. 

А. П. Чехов Рассказы

תרגמה מרוסית: נילי מירסקי

מעמד הביניים של סן כריסטובל – אם לשרטט קלסתרון מהיר – הזכיר את המשל הידוע של שלוש הצפרדעים שנפלו לדלי חלב: האופטימיסטית, הפסימיסטית והריאליסטית. אני לא מאמינה שאטבע במקום קטן כל כך, חושבת הצפרדע האופטימיסטית, אבל דווקא האדישות שלה גורמת לכך שתטבע ותמות ראשונה. מתה הצפרדע האופטימיסטית! חושבת הצפרדע הפסימיסטית. איזה סיכוי יש לי? והייאוש שלה גורם לה למות בו־במקום. אבל השלישית, הצפרדע הריאליסטית, שבמשך כל הזמן הזה הניעה את רגליה כדי לצוף, מתחילה להניע אותן במרץ גובר לנוכח מותן של חברותיה, ופתאום היא מרגישה מצע יציב וקשה שעליו תוכל לעמוד ולקפוץ: כשבטשה ברגליה חבצה חמאה. הריאליזם שלה (או הייאוש שלה) הציל אותה.

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד 

מרי טראמפ היא אחייניתו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית: הבת של אחיו הבכור, פרדי.

מרי טראמפ תמכה במערכת הבחירות האחרונה בהילרי קלינטון, ולא סיפרה אז את כל מה שידוע לה על הדוד שלה, כך היא מגלה בספרה Too Much and Never Enough שראה אור ב-15 ביולי השנה. היא שתקה, כי חששה שלא יאמינו לדבריה, וזאת בשל ההיסטוריה המשפחתית שלה, שאותה החליטה בכל זאת לחשוף עכשיו, חודשים אחדים לפני הבחירות הבאות לנשיאות ארצות הברית.

טראמפ אינה מסתירה מה מטרתה: לפקוח את עיני הציבור ולהשפיע עליו, כדי להבטיח שהדוד שלה לא ייבחר שוב.

מרי טראמפ היא לא רק עדה אמינה, שמכירה מקרוב את "דונלד", כפי שהיא קוראת לו לאורך כל הספר, בלי שום גינונים של כבוד, בכל זאת – אחיינית! מרי טראמפ מכירה היטב את כל הפתולוגיה המשפחתית שיצרה את הדוד שלה. יתר על כן, היא פסיכולוגית, בעלת תואר דוקטור, שהתמחתה בטיפול בנפגעי טראומה, כלומר, יש לה גם יכולת לנתח את הפתולוגיה, להראות איך צמחה, ולהסביר את עוצמת חומרתה. 

היא גם יודעת לכתוב! אכן, בשלב מסוים, שנים רבות לפני שנבחר לנשיא, ניסה דונלד לגייס אותה שתכתוב את "הספר שלו", והיא ניסתה להתמודד עם האתגר, אבל עד מהרה הבינה שאין לה סיכוי להצליח: אמנם דונלד הושיב אותה במשרד הסמוך למשרדו, ואמנם הסכים מדי פעם שתיכנס אליו, אבל בכל פעם שניסתה לשוחח אתו, לראיין אותו, להבין מה בעצם הוא רוצה לומר בספר שלו, נתקלה בחומת הסתמיות והבטלנות של הדוד. כשהאזינה לשיחות הטלפון שלו מהמשרד, כך העידה, נוכחה שהוא עסוק רק בדיבורים על נשים שונות, מעלותיהן וחסרונותיהן הגופניים.

הוא מעניין מאוד, הן בזכות כישרון הכתיבה והכנות שבה מרי טראמפ כתבה את ספרה, והן מכיוון שהוא מגיע ממש עד לימינו אלה – הנושא האחרון שעליו כתבה הוא הרצח של ג'ורג' פלויד ותגובתו המגונה וההרסנית של דונלד. היא כמובן מתייחסת גם ל-Covid-19 ולהתנהגותו חסרת האחריות של הנשיא, ומאשימה אותו במותם של אלפי אנשים שיכלו להינצל אילו נהג כיאות. כך למשל היא מספרת שמושלי מדינות "כחולות", כלומר – דמוקרטיות – מאלצים את עצמם להתרפס בפני טראמפ, שכן ברור להם שאם לא ינהגו כך, יישללו מהם האמצעים הדרושים להצלת חיי אדם, שהרי אצל טראמפ הכול נגוע בכוחנות ובצורך הבלתי פוסק שלו בהתרפסות שתחזק את ההאדרה העצמית שלו. 

מרי טראמפ מעריכה שהדוד שלה יודע בתוך תוכו שהוא רחוק מאוד מהדימוי שבנה לעצמו, והיא מסבירה זאת בפרוטרוט ובמתן אינספור דוגמאות.

הפתולוגיה המשפחתית שהיא מפרטת מתחילה באביו של טראמפ, בנם של מהגרים מגרמניה שעשו הון מסוים, כך היא כותבת, בין היתר מאחזקת בתי בושת. אביו של דונלד, פרד, נשא לאישה את אמו, זמן קצר אחרי שהגיעה לארצות הברית מסקוטלנד. היא תכננה  להיות משרתת, ועד מהרה מצאה את עצמה בעמדה של גבירה שמחזיקה משרתת. פרד טראמפ, בעזרת אמו, אחרי שאביו מת, החל לפתח עסקי בנייה, תחילה בנה במו ידיו, ובהמשך ייסד את האימפריה שעליה נשען דונלד טראמפ כל חייו. האימפריה כללה בתי דירות רבים שאותם השכיר פרד טראמפ והצליח לצבור מאות מיליוני דולרים.

פרד ומרי טראמפ הולידו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. הבכור, פרדי – אביה של מחברת הספר – ניסה לשווא כל חייו לרצות את אביו ולזכות בחיבתו. פרד טראמפ נהנה להתאכזר, להשפיל, לחתור תחת ביטחונם העצמי של בניו (בנותיו לגמרי לא עניינו אותו!), והתנכל בעיקר לבכור, במיוחד אחרי שזה העז לנסות לפרוש כנפיים משל עצמו, תרתי משמע: פרדי הלך לקורס טיס והתקבל לעבודה ב-TWA, זאת אחרי שניסה כמה שנים לעבוד תחת אביו בעסקי הבנייה, ולא זכה להערכה. אדרבא, אביו הצר את צעדיו ואהב להשפיל אותו בנוכחות העובדים. אבל כשפרדי ניסה לבנות לעצמו חלופה, ידע האב איך לדכא אותו, איך להוציא לו את הרוח מהמפרשים, עד שהבן מצא את עצמו מוותר על עצמאותו ו"זוחל", בחזרה אל החסות הרעילה של אביו, שלא סלח לו על ההרפתקה הקצרה שלו "מחוץ למשפחה". 

לדבריה של מרי טראמפ דונלד למד שכדי לזכות בהערכה של אביו, הוא חייב לנהוג אחרת מאחיו הבכור. שעליו לגלות אכזריות. גם כלפי אחיו. לרמות. להיות קטנוני. להיות גזען. פרד טראמפ ובנו נאלצו למשל להתמודד עם תביעה משפטית של דיירים שחורים שהם סירבו לשכן בבתי הדירות שלהם. פרד, שהיו לו קשרים עם פוליטיקאים ואנשים אחרים בעמדות מפתח, הצליח לקנות את זיכויו מאותה תביעה.

פרד טראמפ תמך בדונלד, כי זה ידע "להופיע", להאדיר את עצמו, לגלם את תפקיד הטייקון המצליח, שהעיתונים אימצו, כי ההצגות של דונלד טראמפ עזרו להם למכור עיתונים. דונלד לא ידע, לדבריה, להבחין בין לעג להערכה. "העלית של ניו יורק תראה בו תמיד את השוטה מרובע קווינס", היא כותבת. אפילו קרובי המשפחה שלו לא האמינו שייבחר לנשיא. מרי טראמפ מעידה שאחותו של הנשיא, מריאן, המכהנת כשופטת, אמרה עליו שהוא ליצן, ושאין סיכוי שייבחר. אותה אחות גם לא הבינה איך ייתכן שהאוונגליסטים תומכים בו, שהרי "הפעם היחידה שדונלד ביקר בכנסייה הייתה כשהיו שם מצלמות! זה מטריף את הדעת! הרי אין לו שום עקרונות, כלום!" 

דונלד "המצליחן" לא היה אלא יציר כפיו המדומיין של פרד, ששפך מיליוני דולרים כדי לשמר את תדמיתו הנוצצת. כך למשל כשדונלד ייסד כמה בתי קזינו, הוא נשען על הדפוס של אביו: פרד טראמפ הקים בתי דירות להשכרה, וגרף מיליונים. דונלד לא הבין שאין דין בתי דירות כדינם של שלושה בתי קזינו, שרק יתחרו ויחלישו זה את זה. הוא נקלע לצרות, ואביו נהג לשלוח מכונית עמוסה בכסף מזומן כדי לקנות בהם ז'יטונים ולהציל מקריסה את הקזינו השייך לבנו "המצליח" כביכול. 

הסיפורים המשפחתיים שמרי טראמפ מתעדת מסמרי שיער. כך למשל בשנות חייו האחרונות של סבה, כשכבר היה דמנטי, ניסה דונלד לרמות את אחיו ואחיותיו ולהחתים את אביו על מסמך שהיה גוזל מהם את כל חלקם בירושה. למזלם, הוריו של דונלד חשדו וברגע האחרון, ולמרות מצבו המנטלי המעורער, סירב האב לחתום על המסמך.

אבל את אביה, בנו הבכור, דווקא כן נישלו מהירושה. כלומר, את שני ילדיו, היא עצמה ואחיה פריץ, שכן אביה מת כמה עשרות שנים לפני כן. כשגסס לא ליווה אותו איש מבני המשפחה. פרד טראמפ, עתיר הקשרים בבית החולים הגדול, שעמד בראש ההנהלה שלו, אפילו לא טלפן כדי לבקש שמישהו יקדיש לבנו תשומת לב מיוחדת. רק הזמינו לו אמבולנס, וחיכו להודעה על מותו. בצוואתו הדיר פרד טראמפ את נכדיו, ילדיו של אותו בן "סורר" (הוא ניסה להיות טייס!), וכשהשניים ניסו להתקומם, אחרי שסבם מת ונודע להם שלא יירשו מאומה, ניתקה אתם הסבתא את הקשר, והסבירה לכותבת הספר שלאביה לא הייתה אפילו פרוטה אחת משל עצמו (ואפילו זה התברר בדיעבד כשקר!). כשהמחברת ואחיה ניסו להיאבק כדי לקבל בכל זאת משהו מתוך מאות המיליונים, ביטלו להם הדודים את ביטוחי החיים שלהם, אף על פי שידעו שהאחיין של המחברת, בנו של אחיה, נולד עם נכות קשה ומסכנת חיים שהצריכה טיפולים ממושכים ותכופים. "שילמד לעשות עזרה ראשונה", ביטל אחד הדודים את הצורך בביטוח החיים. (וזאת בעת שירשו מאות מיליוני דולרים!) 

הקמצנות החולנית של בני המשפחה התבטאה לאורך כל הדרך. כך למשל מספרת המחברת איך אחיה קיבל פעם לחג המולד במתנה יומן שנתי נאה, כרוך בעור, אבל כשפתח אותו גילה שפג תוקפו לפני שנתיים, היא עצמה קיבלה פעם מתנה ארוזה של דברי מאכל שהייתה חסרה בהם צנצנת שנלקחה מהם, אפשר היה עדיין לראות את השקע המעוגל שהותירה בתוך האריזה, ובפעם אחרת קיבלה אמה מדונלד ומאשתו הראשונה, איוונה, תיק עור יקר ערך ומצאה בתוכו ממחטת נייר משומשת… 

הם נהגו בקמצנות לא רק כשדובר במתנות, או בירושה של הנכדים. כך למשל כשבעלה של אחת הבנות היה מחוסר עבודה במשך שנים, והיא הגיעה לפת לחם והתחננה שאביה יעזור לו, מינה האב (אז כבר מיליארדר!) את חתנו לשומר במגרש חניה. הוא לא החמיץ שום הזדמנות להשפיל ולייסר. בת אחרת שגם היא לא הצליחה להתפרנס, הייתה מגיעה פעם בשבוע אל אמה, אשתו של המיליארדר, שנהגה לעבור כל שבוע (עטויה בפרוות, מוסעת במכונית יוקרה) בין בתי הדירות שהשכירו, ולאסוף את המטבעות ממכונות הכביסה האוטומטיות. את המטבעות הללו העניקה ברוב טובה לבת, כדי שזאת תקנה אוכל לילדיה. 

כל אלה יכולים להישמע כרכילות סתמית אלמלא הקרינו על אישיותו והתנהגותו של נשיא ארצות הברית, המבקש להיבחר שוב. הערכותיה וניתוחיה של האחיינית מחרידים ומבעיתים.

"ככל שהסבא שלי שפך יותר כסף על דונלד, כך גבר הביטחון שלו, עד שפצח במיזמים גדולים ומסוכנים יותר, ומשם – לכישלונות חמורים יותר, ואילץ את פרד להיכנס לתמונה ולעזור. ככל שהמשיך לעזור לדונלד, כך החמיר את מצבו: הוא נזקק יותר לתשומת לבה של התקשורת, לכסף, להאדרה עצמית אשלייתית ועצומה בנוגע ל'גדולה' שלו".

כשטראמפ כינה את הילרי קלינטון "אישה איומה" ("nasty woman") וגם כשלעג לעיתונאי הנכה, מרי טראמפ לא הופתעה. היא כותבת: "נזכרתי בכל אחת מהארוחות המשפחתיות שנכחתי בהן, כשדונלד דיבר על נשים הוא כינה אותן שמנות מוזנחות ומכוערות, וכשדיבר על גברים, בדרך כלל כאלה שהצליחו או היו בעלי עוצמה, הוא כינה אותם לוזרים, בזמן שהסבא שלי, מריאן, אליזבת ורוברט צחקו כולם, והצטרפו אליו. דה הומניזציה כזאת של בני אדם הייתה שכיחה ליד שולחן האוכל של משפחת טראמפ. הופתעתי רק מהעובדה שהוא הצליח להמשיך לנהוג באותו אופן, ולא לשלם על כך." 

הפתיע אותה גם שהתקשורת לא הבחינה בכך שאף אחד מבני המשפחה של טראמפ, למעט ילדיו ואשתו, לא דיבר בשבחו במהלך מערכת הבחירות. אפילו לא מריאן טראמפ, אחותו השופטת, שהיו לה כנראה, לדברי המחברת "סודות משלה להסתיר". 

יש בספר אינספור דוגמאות שמוכיחות עד כמה דונלד טרמפ שקרן, מגלומן, ואפשר בהחלט לומר: טיפש. הנה אחת מהן: לאחר שנבחר לנשיא הזמין טראמפ את בני משפחתו המורחבת לסעודה חגיגית כדי לחגוג כביכול את יום ההולדת של אחותו, ובעצם, כדי להתפאר. הם הלכו ביחד לסיור בבית הלבן, וטראמפ התרברב: "המקום הזה מעולם לא נראה יותר טוב, מאז שג'ורג' ושינגטון גר כאן'. ההיסטוריון שהתלווה אליהם היה מנומס מכדי לציין שהבית הלבן נחנך רק אחרי שוושינגטון מת…"

מרי "יורדת" גם על שאר בני משפחתו של טראמפ. כך למשל במהלך אותה סעודה משפחתית חגיגית נכנס לחדר ג'ארד קושנר, בעלה של איוונקה, בתו של דונלד. קושנר ניגש אל הנשיא, לא אמר שלום לאף אחד מהנוכחים, אפילו לא שלח מבט את הדודה המבוגרת שהסעודה נערכה כביכול לכבודה, לחש משהו לנשיא ויצא, לא לפני שאיוונקה מחאה כפיים בשמחה ובהפתעה, וקראה: "תראו, ג'ארד חזר מהמזרח התיכון!" ומוסיפה המחברת וכותבת: "כאילו שלא ראינו אותו כבר לפני רגע בחדר הסגלגל"… 

"הפתולוגיה באישיותו של דונלד כה מורכבת, וכל כך קשה להסביר כל מיני התנהגויות שלו, עד שאבחנה מדויקת ומקיפה מצריכה מבדקים פסיכולוגיים ונוירופסיכולוגיים, שהוא לעולם לא יסכים לעבור. בשלב זה אי אפשר להעריך את תפקודו היומיומי, כי הלכה למעשה הוא סגור בתוך מוסד, באגף המערבי של הבית הלבן. למעשה, לאורך רוב חייו היה סגור במוסד, כך שאין לדעת איך היה שורד לבדו בעולם האמיתי", כותבת מרי טראמפ בתחילת ספרה. עד 21 ביולי 2020 כבר סימנו את המשפט הזה 1,606 קוראים של הספר בקינדל. 

2,165 איש סימנו את הקטע "יכולתו לשלוט במצבים שאינם נוחים לו בעזרת שקרים, ספינים וערפול הצטמצמה עד למצב של חוסר אונים לנוכח הטרגדיות שאתן אנחנו מתמודדים בימים אלה. הטיפול השערורייתי והמביש שלו, טיפול שספק אם הוא מכוון, באסון הנוכחי, הביאו לכך שמעשיו זוכים לבחינה כה מדוקדקת, כזאת שמעולם לא חווה כמותה, ושרק מעצימים את הלוחמנות שלו ואת הצורך שלו בנקמנות קטנונית, כמו למשל מניעה של מימון, ציוד הגנה אישי ומכונות הנשמה שכספי המיסים שלנו מימנו ממדינות שבהן המושלים מסרבים לנשק את אחוריו במידה הנדרשת לו."

הספר ראה אור, כאמור, השבוע.

האם הוא מצטרף אל הסימנים האחרים המעידים כי טראמפ לא ייבחר לקדנציה שנייה? 

בעוד כמה חודשים נדע מה ילד יום. 

בינתיים אפשר לקרוא את הספר. הוא מעניין מאוד. 

בדף הבית של ועדת פרס נובל אפשר לקרוא אוטוביוגרפיות של זוכים מתחומים שונים, כולל המשוכות שהציב בפניהם הממסד המדעי בדרך לתגליות ההיסטוריות. אחד מהם הוא ג'ורג' אקרלוף, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, שעבודתו פורצת הדרך "המנגנון של שוק הלימונים" (לימונים הוא כינויין של מכוניות באיכות נמוכה), נדחתה בהגשה הראשונה. שני שופטים ציינו שממצאיו טריוויאליים, ואילו השלישי פסל את העבודה בנימוק ההפוך: שהיא חדשנית מדי. הוא ציין בבוז בלתי מוסתר כי אם המאמר אכן מתאר מציאות אמיתית, נראה שחוקי הכלכלה המוכרים צריכים להשתנות. צחוק הגורל שמחקריו של אקרלוף אכן שינו את מושגי הכלכלה הישנים.

בתחום הסוציולוגיה העכשווית ראוי להזכיר את מאמרו המבריק (מ-1973) של מרק גְרָנוֹבֶטֶר, "החוזק של קשרים חלשים" (The Strength of Weak Ties), שהפך לאחד המאוזכרים ביותר במדעי החברה, אחרי שהושלך לסל בהגשה הראשונה (גרנובטר הראה שקשרים מקריים וחלשים עם המוני אנשים – כגון אלה הנוצרים ברשתות החברתיות – אפקטיביים יותר במציאת עבודה או באיסוף מידע בהשוואה לאלה המושגים באמצעות הקשרים ההדוקים יותר עם האנשים המעטים הקרובים לנו).

ראוי לציין שגם מחוץ לכותלי המדע עורכים עתירי ניסיון שוגים לא אחת באיתור יצירות גדולות, בעיקר כאשר הן חורגות מהמתווה המוכר. אחת הדוגמאות המפורסמות היא רב המכר הבינלאומי "הארי פוטר". כידוע, ג'יי קיי רולינג נדחתה על ידי 12 הוצאות לאור לפני שמצאה מו"ל שהואיל לפרסם את הראשון בסדרת הספרים המיתולוגית, והשאר היסטוריה (ספרי הסדרה שברו שיאים של מכירות, הפכו את רולינג לסופרת העשירה ביותר בתבל וגם המו"ל החריג לא יצא מן הסתם מופסד).

דחייה שגויה של מאמרים חשובים אינה נובעת רק מחוסר יכולת לזהות את החידוש. לעיתים היא נובעת מרשלנות, שמרנות או דוגמטיות, ולפעמים גם מקנאה. חז"ל אמנם לימדו אותנו ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל כשהתחרות עזה והאגו גדול, ובעיקר כאשר היוצר עולה על השופט בכישרונו, הקנאה עלולה להיות הרסנית.

אחד הסיפורים המיתולוגיים שמדגים את הדינמיקה הזו הוא סיפורו של המלחין אנטוניו סליירי, שהקנאה בחברו, וולפגנג אמדאוס מוצרט, גרמה לו להצר את צעדיו בסתר. אגו, יצרים ורגשי נחיתות במדע לא נופלים ואולי אף עולים על אלה שבעולם האמנות, ולכן טבעי שהליך שיפוט העמיתים מאפשר לקנאים מתוסכלים לפגוע במוכשרים מהם.

לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה: "ענקי הרוח תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד בעלי המוחות הבינוניים". למזלו ולמזלנו, חלק ממאמריו פורצי הדרך פורסמו בתחילת המאה ה-20 ללא הליך של שיפוט עמיתים. אילו הוא היה מחויב להישפט על פי השיטה הנהוגה היום, ודאי היה מוצא את עצמו משרך רגליים בין כתב עת אחד למשנהו עד לפרסום הגואל. ואכן, איינשטיין הביע לא אחת הסתייגות תקיפה מהליך שיפוט העמיתים, וראה בו התערבות בלתי לגיטימית בעצמאותו של המדען.

ממוצרט ואיינשטיין לגלילאו גליליי. אנשים מניחים שתלאותיו של הגאון האיטלקי, שנרדף על ידי הכנסייה, לא היו יכולות להתרחש בעולם הדמוקרטי המודרני. כידוע, הוא התעקש להשמיע את האמת המדעית (שכדור הארץ סובב את השמש), למרות שסתרה את ה"אמת" שהכתיב הממסד הכנסייתי, ולפיה הארץ עומדת במקומה והיא מרכז היקום. גם כאשר נאלץ לחזור בו במהלך משפטו, בגלל עינויי האינקוויזיציה, הוא נותר נאמן לאמת המדעית, וטבע (לפחות על פי המיתוס) את האמרה האלמותית "Eppur si muove! " – "ואף על פי כן, נוע תנוע!".

האינקוויזיציה אמנם נעלמה מהעולם ואיש (כמעט) אינו חולק על כך שכדור הארץ סובב סביב השמש וגם על שאר התיאוריות המהפכניות של אבי המדע המודרני, אבל רדיפת פורצי הגדר והדרך במדע רחוקה מלהיעלם.

ישי שריד אוהב לבדוק פרות קדושות, ובדרך כלל גם לשחוט אותן. כך הוא עשה ברומן השלישי, שם שרטט את הקווים המובילים מההווה המשיחי-מתנחלי לעתיד הדיסטופי המחכה לנו בהמשך הדרך, וכך עשה במפלצת הזיכרון שבו עסק בזכר השואה ובהשחתה הנפשית שמחוללים המסעות של בני הנוער הישראלים לפולין.

בספרו החדש, מנצחת, ניגש שריד אל פרה קדושה במיוחד בציבוריות הישראלית: השירות בצה"ל, ואל השאיפה להביא נערים (ונערות!) לידי כך שישושו אלי קרב. רבים מאתנו לא מרגישים במשמעות המבעיתה המסתתרת מאחורי המילה "חיילים מורעלים": החיילים המאוהבים בצבא. שריד חושף את מה שמסתתר מאחורי המילה "מורעלים" ומציג אותה בפנינו במערומיה. מה משמעותה? מה מניע את ה"מורעלים"? מה בעצם מטרתו של הצבא, גם אם הוא נקרא צבא הגנה? 

כשאביב כוכבי נשא את נאומו הראשון כרמטכ"ל, הוא התחייב להעמיד "צבא קטלני", כך, בלי כחל וסרק.

ייתכן מאוד שהמילה הזאת, "קטלני", הייתה הטריגר לכתיבת ספרו של שריד. הוא אפילו משתמש בה כשהוא מספר שבצבא ארצות הברית חוקרים פסיכולוגים את הצבא ובודקים איך אפשר "לשפר את הקטלניות" שלו.

במרכזו של הרומן עומדת אישה, אביגיל, סא"ל במילואים, פסיכולוגית, ששירתה כקצינת בריאות הנפש, והיא מתמחה בדיוק באותו עניין: איך לסלק מהחיילים את תחושות האשמה, איך לדרבן אותם להיות קטלניים, למרק את מצפונם ולחזק אותם. 

אביגיל מעריצה צבא וחיילים. הם מדליקים ומסעירים אותה. היא אוהבת את ריחם, את המראה שלהם, את עיסוקיהם. את "המגע הגס של  מדי ה-ב'". היא מבינה את השאיפה שלהם להיות "זכרים עילאיים", מעודדת את בנה להיות חייל קרבי, והייתה רוצה ללכת שוב לטירונות, במקומו: "הייתי מסתדרת שם נהדר ופוטרת אותו מכל זה". היא "לא אוהבת לעסוק באופן ספציפי בענייני נשים", אבל שמחה לדרבן חניכה בקורס טיס להתגבר על הפחד, לעמוד בגבורה בסדרת העינויים המפורסמת שעוברים פרחי הטיס. אותה צעירה, שמה נוגה, מדליקה את אביגיל עד כדי תשוקה ארוטית, לא מדוברת אבל עזה. לא כשהיא חושבת על "בגדי הבלט העדינים" שקנו  לנוגה כשהייתה ילדה, אלא על מי שהיא כיום: לוחמת ללא חת. אחת שיורה והורגת את האויב. כשנוגה מתייסרת מכך שהרגה כנראה גם ילד בן שבע, לצד אביו "המחבל", אביגיל משחררת אותה מהמועקה: הילד לא הרגיש שום דבר. אביו אשם, שלקח אותו אתו במכונית. לא ידעת. את לא אשמה! כשמפקד חושש לצאת לקרב בידיעה שחיילים ייהרגו, היא "מחזקת את ביטחונו כדי שיוכל להקריב את הקורבנות הנחוצים"… 

"בני האדם הם יצורים רכי לב, רובם נרתעים מהרג", היא מסבירה לחניכי קורס מג"דים, ואז מלמדת אותם מה לעשות כדי לחשל את החיילים. להביא אותם לידי כך שלא ירתעו, אדרבא: שיירצו להרוג! זה קורה, לדבריה, לאו דווקא כשהחיילים דוגלים באידיאלים שלמענם הם יוצאים לקרב, אלא כאשר המפקדים ממרקים להם את המצפון מלכתחילה, עוד לפני הקרב. "אני כאן כדי לעזור לכם ולחיילים שלכם לנצח את האויב, להרוג אותו ולהישאר בחיים". אין מה לומר, אביגיל אישה מפחידה מאוד, וכמובן שאין לה מושג שהיא כזאת; שריד נוקט בטכניקה דומה לזאת של נבוקוב בלוליטה: המספר לא מבין מה הוא חושף על עצמו.

אם מישהו מחמיץ את האמירה של הספר, יש בו דמות נוספת – אביה של אביגיל, גם הוא פסיכולוג, שמבהיר הכול במפורש. האב מתנגד נחרצות למעשיה של בתו ומתקומם נגדם. הוא מאשים אותה שהעבירה "את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים". הוא מתעב את השילוב הזה, בין פסיכולוגיה וצבא, שכן "הצבא הוא אחדות טוטלית שמוחקת את היחיד, ואילו במקצוע שלנו את מטפלת רק באינדיווידואל". 

אביה מאשים אותה שהיא "חלק מהמכונה הזאת, שכל הזמן מייצרת עוד ועוד אומללות" ורומז לה שהייתה נהנית אילו לפחות הרגה במו ידיה (ואין לו מושג עד כמה הוא צודק!). 

אין ספק שלסופר ישראלי יש צורך באומץ רב כשהוא מתכוון לשחוט את הפרה הקדושה ששמה צה"ל. נדמה שמשהו בישי שריד נבהל ברגע האחרון. הייתה לי הרגשה שסופו של הספר היה אמור להיות שונה. כל מיני דרכים מובילות להתרחשות כמעט הכרחית, שבסופו של דבר לא מגיעה. בכלל – יש תחושה שהסוף מגיע במפתיע, בחטף, כאילו אמר לעצמו הסופר – עד כאן, מספיק ודי. 

דמותה של סא"ל אביגיל מפחידה וקיצונית; אולי מפחידה וקיצונית מדי. מצד אחד, היא דומה כמעט לדמות מסרט מצויר. מין קרואלה דוויל במדים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מדבריו של ישי שריד בריאיון בעיתון הארץ: "אם היא נראית למישהו מפלצתית, שיסתכל במציאות". אכן ואמנם. מצד שלישי – ייתכן שדווקא בגלל הקיצוניות שבה אביגיל מצטיירת, היה הרומן חייב להסתיים כך, ולא אחרת. 

חרף ההשגות המסוימות שהתעוררו בי, קראתי את הספר בנשימה אחת עצורה.

נשיא אוגנדה יוֹוֵרִי מוּסֵוֵונִי פנה בתחילת מאי השנה אל בני עמו ודיבר אל לבם, בניסיון לשכנע אותם לשמור על ריחוק חברתי מרצון, לא מאונס, ולהבין שמדובר בשעת חירום, שבה רק באמצעות שיתוף פעולה של כלל האנושות אפשר יהיה לגבור על המגיפה.

אין לי מושג איך הגיבו אזרחי ארצו לדבריו (שאותם תרגמתי להלן). הם מופצים בימים האחרונים ברשתות החברתיות. כשמוּסֵוֵונִי דיבר על כך שרק בעזרת שיתוף פעולה כלל אנושי אפשר יהיה לגבור על הנגיף, הוא כמובן צדק.

אבל לאוזן ישראלית ההטפה לוויתור על חירות הפרט צורמת בימים שבהם נראה כי הרשויות בישראל לא נאבקות בנגיף, אלא משתמשות בו כדי לגזול מהאזרחים את זכויות הפרט, ושזאת המטרה ולא האמצעי.

יש לבחון גם את תביעתו של נשיא אוגנדה מאזרחי מדינתו להשלים באורך רוח עם קריסתם הכלכלית. האומנם זוהי גזירת גורל?

במדינות שבהן החליטו הממשלות לסייע מיד לאזרחים כדי שלא יקרסו כלכלית, בלי קריטריונים מגבילים, אפשר היה גם להחזיר את החיים הכלכליים למסלולם לאט ובהדרגה, זאת בניגוד לישראל.

כך למשל, בגרמניה אפילו בעלי העסקים הופתעו כשכספי הסיוע נחתו בחשבונם, בלי בירוקרטיה ובלתי סחבת. סה"כ הסיוע שניתן בגרמניה הגיע למאות מיליארדי דולרים.

בדנמרק ניתנה חבילת סיוע  בגובה  של יותר מ-60 מיליארד דולר. אלה רק שתי דוגמאות.

את הנתונים על כך אפשר לראות במסמך של משרד החוץ הישראלי, מעודכנים לסוף חודש מרס.

בישראל הופעלו לחצים עזים על הממשלה לפתוח הכול במהירות, כולל את בתי הספר שבהם, בניגוד לארצות אחרות, לא השכילו לשמור על ריחוק בין ילדים, כי בהיעדר פרנסה ובהיעדר סיוע ממשלתי, אנשים נגמרו (וממשיכים להיגמר). הפתיחה המהירה והלא מבוקרת הביאה להתעצמות גוברת והולכת של המגיפה, שאנו עדים לה בימים אלה, ומי יודע מתי ואיך אפשר יהיה למתן אותה. שוב סגר? שוב ימוטטו עסקים ויתבעו מהם להיות סובלניים?

הנה הדברים של נשיא אוגנדה:

"בעת מלחמה אף אחד לא מתבקש להישאר בבית. אנשים נשארים בבית מבחירה. ומי שיש לו מרתף מסתתר בו, כל עוד נמשכים מעשי האיבה. בעת מלחמה אנשים לא עומדים על זכותם להיות חופשיים. הם מוותרים עליה מרצון, בתמורה לכך שיישרדו. בזמן מלחמה לא מתלוננים על רעב. מתמודדים אתו ומתפללים להישאר בחיים ואז שוב לאכול.

בעת מלחמה לא מתווכחים על הזכות לפתוח את העסק. סוגרים את החנות (אם מספיקים), ובורחים, כדי להינצל. מתפללים כדי לשרוד עד אחרי המלחמה ואז לחזור ולהפעיל את העסק (אם לא נבזז או נהרס בהפגזות).

בעת מלחמה מודים לאל על כל יום חיים נוסף. בעת מלחמה לא חושבים על כך שהילדים לא הולכים לבית הספר. מתפללים שהממשלה לא תחייב אותם להתגייס ולעבור הכשרה צבאית בתוך בתי הספר שנעשים בסיסים צבאיים.

העולם נלחם עכשיו: זאת מלחמה שאין בה חיילים. מלחמה בלי גבולות. מלחמה בלי הסכמי הפסקת אש. מלחמה בלי חדרי מבצעים. מלחמה שאין בה שום מחוזות מקודשים.

הצבא הלוחם אינו יודע חמלה. הוא נטול כל חסד אנושי או אבחנה: לא אכפת לו מילדים, נשים, או בתי תפילה. הוא לא מתעניין בשלל. אין לו כוונה להחליף את השלטון. הוא לא מתעניין במחצבים יקרים בבטן האדמה. הוא בכלל לא מתעניין בהגמוניה דתית, גזעית או אידיאולוגית. אין לו שום שאיפות לעליונות גזעית. הוא צבא בלתי נראה, מהיר, יעיל ואכזר. מטרתו היחידה היא לקצור מוות. הוא ידע שובע רק אם יהפוך את העולם כולו לשדה קטל. אין שום ספק שהוא יכול לממש את שאיפותיו. הוא מתבסס כמעט בכל ארץ בעולם, בלי שום כלי נשק יבשתיים, אוויריים או ימיים. על התקדמותו לא שולטים מהלכי קרב מוכרים.

במילים אחרות: הוא כשלעצמו – חוק טבע.

הוא – נגיף הקורונה המוכר גם בשם Covid-19 (כי הכריז על נוכחותו ההרסנית ועל כוונותיו ב-2019).

למרבה המזל, יש לצבא הזה נקודת תורפה, ואפשר להביס אותו. נדרשת לשם כך רק פעולה קולקטיבית של כולנו: הימנעות ומשמעת. Covid-19 אינו יכול לשרוד בתנאים של ריחוק חברתי. הוא משגשג רק כשמתעמתים אתו. הוא אוהב עימותים. לנוכח ריחוק חברתי הוא נכנע. הוא מרכין ראש בפני היגיינה אישית. הוא חסר אונים בפני מי שנוטל את גורלו בידיו ומחטא אותן לעתים תכופות ככל האפשר.

זאת אינה העת ליבב ולבכות על הלחם והחמאה. תנ"ך כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". בואו נציית להנחיות ולרשויות. בואו נשטח את עקומת ה- Covid-19. בואו נהיה סובלנים. בואו נהיה שומרי אחינו. לא ירחק היום ונוכל לזכות שוב בחופש, בפעילות כלכלית ובקרבה חברתית.

במצב חירום עלינו להפעיל מנגנוני חירום. לאלוהים יש הרבה עבודה. הוא צריך לשמור על העולם כולו. הוא לא יכול להיות רק כאן, באוגנדה, ולדאוג למטומטמים."

מילים כדורבנות.

ועם זאת, במקום אזרחי אוגנדה הייתי פונה אל נשיאם ושואלת: היכן אתה ובני משפחתך מסתתרים? האם ויתרת מרצון על מנעמי החיים, כולל הלחם והחמאה, שעליהם אתה מבקש מאזרחיך לוותר בלי טענות? האם אתה או מישהו מבני משפחתך מצא את עצמו רעב? מחטט בפחי זבל? מנסה לגבור על מחשבות אובדניות?

יוֹוֵרִי מוּסֵוֵונִי צודק: אלוהים אינו נמצא בשום מקום ולכן אינו עוזר לאף אחד שאינו עוזר לעצמו. או לבני עמו, אם הוא המנהיג שלהם.

"אנו מצרים על כך שבמצבה הנוכחי של האקדמיה בעולם, ספק אם חוקרים צעירים, ללא תקן וקביעות ועם לחץ לפרסום מהיר, היו מעיזים לקחת על עצמם פרויקט מהסוג הזה. אנו מקווים שספרנו יתרום לשינוי המציאות הזאת", כותבים תמר  אלמוג ועוז אלמוג בספרם המרתק והמאלף.

אין זאת אמירה של מה בכך, שכן הספר, שהוא מחקר אקדמי לכול דבר, אינו אלא כתב פלסתר רהוט ומנומק מאוד, שמסביר מדוע האקדמיה במתכונתה הנוכחית פשטה את הרגל. עצוב אך לא מפליא להיווכח שלכותבים ברור: רק מי שממוקם כמוהם עמוק ובטוח בתוך הממסד האקדמי יכול להרשות לעצמו למתוח ביקורת ללא מורא ופחד.

את נקודת ההתחלה קובעים הכותבים ב-2008, השנה שבה חווה העולם משבר כלכלי חמור. "בועת הנדל"ן האמריקאית התפוצצה ברעם גדול" ובעקבותיה קרסו הבורסות השונות. לשיטתם הייתה זאת "תנועה טקטונית המאותתת על סופו קרב של עידן – וראשיתו עידן חדש." לטענתם, "ההשלכות לא התבטאו רק בנזקים כספיים," שכן "משבר 2008 חשף והחריף את המשבר הקיומי והמתמשך של המוסדות להשכלה גבוהה."

היה זה "סוף עידן השפע", שכן התעוררו קשיי מימון, ממשלות נאלצו לקצץ בתקציביהן, בין היתר גם במימון המדע וההשכלה. אוניברסיטאות התחילו לחפש מקורות מימון והכנסה. למשל – סיורים מודרכים, הפקת הרצאות ואירועים בתשלום, וכן הלאה. האוריינטציה נעשתה כלכלית ושיווקית, "כל מחלקה היא 'יחידת רווח'", וכל חבר סגל נהפך ל"יזם". נוצרה תחרות אגרסיבית בין מוסדות להשכלה גבוהה ששינו את כללי המשחק. למשל, אוניברסיטאות החלו לנפק "תוארי מיקי מאוס" שגובלים בהטעיית הציבור ובמרמה שכן אין בהם שום ערך ממשי. אוניברסיטאות משווקות את עצמן באגרסיביות, וחברי סגל נדרשים לגייס כסף באמצעות פרסום מחקרים בבמות יוקרתיות, ובהשגת קרנות מחקר.

וזאת רק ההתחלה.

הכותבים עוברים בשיטתיות על כל מרכיבי הממסד של ההשכלה הגבוהה ומראים מדוע וכיצד אבד עליהם הכלח.

למשל: המוסד שנקרא "חבר הנאמנים" של האוניברסיטאות השונות למעשה אינו ממלא את תפקידו אלא משמש רק מעין מועדון חברתי אקסקלוסיבי.

היעדר הפיקוח הציבורי הנאות על האוניברסיטאות הביא לניהול פזרני שחייב להשתנות במציאות הנוכחית.

הסנאט ברבות מהאוניברסיטאות "הוא פארסה של דמוקרטיה אקדמית".

תהליכי השינוי וההתפתחות אטיים ומוגבלים.

אין מנגנונים יעילים שיתכננו את הלימודים ויפקחו עליהם.

אין ביקורת חיצונית.

הממסד האקדמי דומה מדי לממסד הכנסייתי, אפילו בכינויי התפקידים הבכירים – צ'נסלור, רקטור, פרובוסט, דיקן – וגם הוא, כמו בכנסייה, שמרן וקופא על שמריו.

מנהלי המוסדות לאו דווקא מצטיינים בניהול. עמדות השליטה קורצות בעיקר לחוקרים הבינוניים, "שהקריירה הפוליטית-ניהולית" באקדמיה מפצה אותם על בינוניותם.

מוסדות רבים מדי נשענים על תרומות, שיוצרות "תלות לא בריאה בתזרים לא יציב".

תוארי הכבוד שמעניקות אוניברסיטאות איבדו מזמן את יוקרתם, שכן הם מוענקים יותר ויותר למי שתרמו כסף למוסד ולאו דווקא למי שתרמו לקהילה.

שכר הלימוד הגבוה בלי שום יחס לתמורה המפוקפקת לעתים קרובות מדי, נובע בעיקרו מחמדנותם של ראשי המוסדות.

בשל כל אלה, ולא רק בגללם, "אנו קרובים לנקודה שבה הן הממשלות המסבסדות את שכר הלימוד והן האזרחים שמשלמים שכר לימוד הולך ועולה, יבינו כי קשה עד בלתי אפשרי לתחזק את ההשכלה הגבוהה בפורמט הנוכחי, ועדיף להשקיע בפורמטים אלטרנטיביים, כגון השכלה מקצועית בשוק הפרטי והוראה מקוונת […] בעידן שבו רוב אתרי האינטרנט נגישים לכל".

אכן, המחברים מפרטים את החלופות – למשל את אלה המקוונות – שהם מציעים, זאת אחרי שקטלו בפירוט משכנע ומאלף את המודלים הקיימים, הן של פרסומם של מחקרים אקדמיים, והן של ההוראה הפרונטלית עצמה.

הופתעתי למשל לגלות שאחד האנשים שהשפיעו מאוד על אופיים של הפרסומים האקדמיים היה רוברט מקסוול (כן, כן, אביה הידוע לשמצה של גיליין הידועה לשמצה לא פחות, זאת שנעצרה לאחרונה בשל מעורבותה במעלליו המבחילים של ג'פרי אפשטיין, אנס הילדות): מקסוול, כך מסתבר, ייסד בשעתו הוצאה לאור, Pergamon Press, ו"המציא" מודל עסקי מצליח שבו חוקרים מפרסמים תמורת תשלום את המחקרים האקדמיים שעשו, וההוצאות לאור גורפות רווחים עצומים בעיקר מהמינויים של ספריות אוניברסיטאיות. כך יוצא שהציבור מממן את המחקרים, ואחר כך נאלץ לקנות גם את התוצרים שלהם.

ספרם של בני הזוג אלמוג ראה אור השנה, זמן קצר לפני תחילתו של עידן חדש לגמרי: עידן הנגיף Covid-19, והמגיפה המכונה בארץ "הקורונה".

ברור לגמרי שרבות מהמגמות שבני הזוג אלמוג מתארים בספרם יואצו מאוד בעקבות המשבר הנוכחי (שאנחנו כנראה נמצאים רק בפתחו, ושאת מלוא השלכותיו עדיין אי אפשר לחזות), ושחלק מהתופעות שהם מתארים כנראה חוסלו לפי שעה, ואולי לצמיתות. למשל – הכנסים האקדמאים שהיו נפוצים כל כך עד עידן הקורונה.

הכותבים מתארים את מקומם ותפקידם של הכנסים הללו, שמצד אחד קוסמים למדענים, כי כך מזדמן להם טיול ואירוח בחו"ל (אם כי לא פעם הם נדרשים לממן את הטיסה והשהות), ומצד שני בלאו הכי אינם עוד אטרקטיביים כל כך, בשל טיסות הלואו קוסט ואפשרויות ההתאכסנות הזולות והאטרקטיביות ב-airbnb. גיחכתי כשהגעתי לקטע הזה, שהרי בחודשים האחרונים כל מה שקשור בטיסות לחו"ל נראה מרוחק ודמיוני לחלוטין.

גם את הטענה שלפיה האוניברסיטאות אינן יכולות עוד להישען במידה ניכרת על תרומות יהיה כנראה צורך לעדכן ולהחמיר בעידן הקורונה, כשמיליוני בני אדם מוצאים את עצמם מובטלים ומרוששים, וקשה להעלות על הדעת מי בכלל ירצה או יוכל לתרום כסף שלא נועד לצרכי חיים מידיים, למשל –  לביטחון תזונתי – אם בכלל.

"רבים מנבאים שחובות הסטודנטים יהיו הבועה הבאה שתתנפץ על הכלכלה האמריקאית, ממש כמו בועת הנדל"ן ומשבר הסאב-פריים" כותבים בני הזוג אלמוג, כמי שאינם מעלים בדעתם איזו בועה תתפוצץ ממש בעוד רגע על הכלכלה בכל העולם!

כשחושבים על מצבם של צעירים בימים אלה קשה ומכאיב לקרוא כי "גם חובות בינוניים משפיעים על הצעירים באופן הרסני: הם מקשים ללמוד בראש נקי ומאלצים אותם לעבוד שעות ארוכות במקביל ללימודים. הם גם מוציאים צעירים רבים לשוק העבודה עם משיכת יתר ענקית, שמאפילה על חדוות העצמאות ומקשה על רכישת דירה והקמת משפחה." הכותבים מדגישים כי "בשעה שהסטודנטים נאנקים תחת העול, ראשי ההשכלה הגבוהה ממשיכים לרפד את עצמם במשכורות שמנות ובהטבות מופלגות". האם גם ההתנהגות הזאת תימשך? האם הלימודים האקדמיים נחוצים? האם הם תורמים באמת להצלחתו של הבוגר בחיים?

תמר אלמוג ועוז אלמוג משיבים על על השאלות הללו, ותשובותיהם מאלפות. הם מגבים את טיעוניהם בשלל נתונים ודוגמאות שחלקן יכולות להיות כמעט מבדחות, אלמלא היו מזעזעות.

הנה כמה מהן:

• "הסטודנטים מתחנכים לחוסר יושרה, ויש לכך השפעה הרסנית מעבר ללימודים. כבר נמצא מתאם חיובי בין חוסר יושרה אקדמית לבין התנהגות לא אתית במקום העבודה. מרצה בבית ספר לרפואה סיפרה לנו שהיא מוטרדת מאוד מהשקרים והנכלולים הבלתי פוסקים של הסטודנטים שלה, והוסיפה שזה חמור במיוחד מאחר שעבודתו של רופא מחייבת אמינות ויושר מוחלטים. 'אם הם מרמים במהלך הלימודים', היא אמרה, מדוע שלא ירמו גם בבית החולים? והרי חיינו תלויים בכל אחד ואחת מהם."
• ""כאשר בודקים מה הקריטריונים שמפעילים סטודנטים בבואם להעניק ציון גבוה למרצה, מסתבר שמרצה טוב מדבר לאט, לועס את החומר, לא מעמיס הרבה, מקבל סטודנטים במשרדו גם מחוץ לשעות הקבלה, נעתר לבקשות אישיות חריגות (גם אם הן סותרות את החוקים והכללים ועושות אֵיפָה וְאֵיפָה), מתיר להגיש עבודות משותפות, אינו מקפיד על נוכחות בשיעורים, סלחני לאיחורים בהגשת עבודות, מרעיף מחמאות, נדיב בנקודות בונוס ובציונים וכו'. המרצים יודעים שאלה הציפיות מהם באקדמיה של תחילת המאה ה-21, ומתנהגים בהתאם."
• "כדי לא לאבד סטודנטים נאלצים מרצים רבים לקצץ בדרישות, ומחקרים הראו כי מאז שנות השישים ועד ימינו חל פיחות זוחל במטלות הקריאה. במילים פשוטות, הסטודנטים נדרשים לקרוא פחות ולכתוב עבודות מסכמות בהיקף מצטמצם."
• "ב-2008 פורסם בירחון 'האטלנטיק' מאמר שכותרתו: 'במרתף של מגדל השן: וידויו של מרצה אקראי'. מחברו, שנעטף בכינוי פרופסור X, לימד ספרות כמרצה מן החוץ במכללה פרטית קטנה ובמכללה קהילתית נידחת. המאמר, שב-2011 הורחב לספר באותו שם, תיאר את החוויה המשפילה והמדכאת, המוכרת למרצים רבים, של קריאת עבודות ברמה מבישה שמגישים לו סטודנטים. על אחת הסטודנטיות שהיו לו הוא כתב: 'דמיינתי אותה כותבת את העבודה בבר, במהלך הנהיגה לכיתה או בזמן צניחה חופשית. אפשר שהיא חיברה אותה פשוט כהודעת טקסט'. המסר היה חד: אנחנו דוחפים את כולם ללמוד, גם אם זה לא מה שנחוץ להם, לא מה שמעניין אותם ולא מה שמתאים להם, כאילו ויתור על תואר פירושו גזר דין של עבודה במכרות. כתוצאה מכך אנחנו מאמללים לא רק את הצעירים האלה אלא גם את המרצים שלהם, שמרוויחים מעט ושונאים את תלמידיהם."
• "מחקר מעורר הדים שפרסם מכון המחקר Pew ביולי 2012, תחת הכותרת 'בעקבות החלום האמריקאי', מצא כי סיכוייו של צעיר מבית מבוסס שלא למד בקולג' להפוך לאדם עשיר גבוהים פי 2.5 מסיכוייו של צעיר מבית לא מבוסס שרכש תואר ראשון. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה, ובדרך כלל זה גם הולך ביחד."
• "צחוק הגורל הוא שהמדע מקדיש משאבים ותשומת לב כה גדולים להשוואה בין מוסדות, כאשר הצונאמי הדיגיטלי של למידה מרחוק כבר נושב ונושף בעורפם. האקדמיה מסייעת לכאורה לצעירים לבחור את המקום הטוב ביותר ללימודים עבורם (אף שרובם לא משתמשים בדירוגים הללו), כאשר ברור שמודל ההוראה הישן – שבו המוסד, החוג, הכיתה והמרצה הם העוגנים – הופך לבלתי רלוונטי. בארה"ב כבר החלו להינתן דירוגים גם לאוניברסיטאות שמתבססות על למידה אונליין, אבל גם זה פתטי. בעתיד הקרוב לאיש לא יהיה אכפת היכן ואצל מי למדת, אלא רק מה אתה יודע."
• "למעשה לא יהיה זה מופרך לגמרי לטעון שהלימודים האקדמיים לא רק שאינם נוטעים בסטודנטים את החדווה והאושר שבלימוד, אלא שבמקרים רבים ממאיסים אותו עליהם. זה קורה לא רק בגלל שיעורים משעממים וכלי לימוד מיושנים, אלא גם משום שהכל מוכוון לציונים. למעשה כל שדרת מערכת החינוך, מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה וצפונה, הפכה את האמצעים למטרות. אתה לומד בתיכון בעיקר כדי להשיג ציון שיקנה לך כרטיס כניסה לתואר ראשון, ואתה לומד לתואר ראשון במטרה לרכוש כרטיס כניסה לתואר שני. בסופו של דבר זיכרון הציון חזק מזיכרון התוכן הנלמד – בעיקר כאשר הממוצע נמוך מרף הציפיות."

כל הציטוטים שהבאתי נוגעים ברמתם של הסטודנטים ובתועלת שהם לא כל כך מפיקים מהלימודים, אבל החלקים המזעזעים באמת הם אלה שעוסקים במרצים ובחוקרים עצמם, ברמאויות רווחות, בניסויים שתקפותם מפוקפקת אבל הם משמשים בסיס לטיפולים רפואיים, ביחסי התן-וקח הקשורים בפרסומים בכתבי עת מדעיים. בני הזוג אלמוג חוזרים ומראים מדוע וכיצד רבים (אולי אפילו רוב) מהפרסומים הללו מפוקפקים וחסרי משמעות.

כדי לגבור על המכשלות הללו הם מציעים מנגנונים חלופיים: למשל, לוותר על הצורך בשיפוט עמיתים שמזמין שחיתות בשל סידורי "שמור לי ואשמור לך". ולהמיר את הפרסום בכתבי עת בפלטפורמות שבהן יוכלו מדענים לפרסם, לקבל הערות, לתקן, ורק אחרי תהליך ממושך לקבע את הפרסום.

פרק מעניין הוא זה שעוסק בוויקיפדיה ובמעלותיה, שאותן הממסד האקדמי נוהג לדחות וביוטיוב ובתרומתו להשכלה.

מעבר לכך שהספר מעניין מאוד, הוא גם חשוב. האם, לצד הקורונה, יזרז את השינויים הדרושים? ימים יגידו.

כריסטינה רוזטי, תרגום: עופרה עופר אורן

כריסטינה רוזטי, תרגום: לאה נאור

"Christina Rossetti, "Remember

אחר כך נסענו בחזרה לעיר והתפוצצתי מצחוק בלב כי דימה היה עצבני ולא רצה לדבר וממילא אלה דברים שבעיקרון לא אמורים לצחוק עליהם, אבל אני צחקתי. והשמש עלתה ולא היו עוד כתובות חדשות אז צחקתי כל הדרך הביתה וצחקתי כשנפרדתי מדימה (עד הפעם הבאה, דימה) וצחקתי בחדר המדרגות וכשסובבתי את המפתח כדי להיכנס וכשפשטתי את הבגדים שלי והחלפתי לטי-שירט רחבה וטריינינג (הבד דמוי העור של החצאית הצחיק אותי, הגרבונים, התחתונים השחורים היקרים, זרוקים על שולחן הכתיבה, צחקתי חזק כל כך), וצחקתי במיטה חזק וכשניסיתי להירדם צחקתי עד שחשבתי שאיחנק

אמות בשנתי, והפתולוג יכתוב תחת הסעיף הרלוונטי – סיבת המוות: צחוק, המנוחה (אישה צעירה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, סימנים מזהים: קעקוע או שניים, צלקת ילדות, עווית משונה של השפתיים) צחקה עד שנחנקה מהצחוק של עצמה, והמחשבה הזאת רק הגבירה את הצחוק שלי וכשנרדמתי חלמתי שאני צוחקת חזק כל כך עד שזגוגיות החלון נשברות וטיח נושר מהתקרה והדירה קורסת לתוך עצמה ובניין הדירות מתמוטט, קובר תחתיו את הדיירים שקמים ליומם בזמן שאני צוחקת וישנה, וצוחקת וצוחקת וישנה, ואליי מצטרפות קארין והבלונדינית וגם מלוכסנת העיניים והאחרות, למה לא, יש מקום, יש דרישה, וסרגיי, ודימה, ושלושה, או חמישה, או שבעה בכל לילה, וגם אסף מצטרף בזמן שהוא סופר את השטרות, והוא סופר וצוחק, וסופר וסופר וצוחק, וכל הגברים צוחקים ואנחנו צוחקות, בכל העולם אנחנו צוחקות, וכל מי שמצטרף אלינו וצוחק ניצל, ומי שבוכה מת, אני חוזרת: מי שבוכה מת. 

הסרט "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" זכה ב-2019 באחד הפרסים בפסטיבל הסרטים בקאן. הוא שודר לאחרונה ב-Yes, ולאחר שצפינו בו, כאן בבית, הזדרזתי לקנות את הספר בגרסתו המתורגמת לאנגלית, מפורטוגזית. 

שכן הסרט נוגע ללב, מסקרן ומעורר רצון לשקוע בו שוב, להעמיק את ההבנה של הדמויות ושל מניעיהן.

למרבה הפלא ובניגוד למצופה, הסרט עולה (בעיני) פי כמה מונים על הספר! 

למעשה, קשה למצוא את הקשר ביניהם, למעט כמה קווי עלילה שבספר מתגלים כשוליים, ואילו בסרט – תופסים מקום מרכזי. 

הסרט עוסק בשתי נשים שנמצאות במרכז הבמה, למעשה הן שתי הדמויות היחידות שממלאות אותה: שתי אחיות, אאורדיסה וגידה, שהחיים מפרידים ביניהן באכזריות. שתיהן גרות בריו דה ז'נרו, שתיהן מתגעגעות מאוד זו אל זו, אהבתן ההדדית היא הכוח המניע של חייהן, ולאורך כל הסרט, שמלווה אותן מצעירותן עד זקנתן, אנחנו תוהים במתח גובר והולך: האם ישובו וייפגשו? האם יוכלו להעניק זו לזו את כל מה שיש בהן, כוח, תמיכה, עידוד, אהבה עמוקה ורבת משמעות? 

גם בספר שתיהן קיימות, אבל הסיפור שונה בתכלית, והעלילה החשובה שמופיעה בסרט היא רק משנית ברומן. היא מתרחשת בברזיל בשנות הארבעים, ויש בו גלריה של דמויות: שכנה ממורמרת וחטטנית, בני משפחה עשירים מופלגים שמתחתנים רק בקרב המשפחה כדי לא לבזבז את הרכוש הרב, צעיר שקנה לעצמו תואר של דוקטור  ולכן נכשל בעבודתו כרופא – שלל אנשים שבסרט אינם קיימים. 

לסופרת הברזילאית Martha Batalha יש בספר אג'נדה ברורה: היא ביקשה לכתוב רומן פמיניסטי המתאר את מצוקתן של נשים שנאלצות לוותר על חלקים באישיותן, כדי לרצות גברים: האבא והבעל, שרואים בהם כלי לסיפוק הצרכים שלהם. כשהן נישאות הן נאלצות להוכיח את בתוליהן. אחר כך הן חייבות לרצות את הבעל. "הוא הביא הביתה משכורת טובה, לא הִרבה להתלונן ודיבר עם הילדים. הוא רק לא אהב שמפריעים לו להאזין לרדיו או לקרוא את העיתון, לישון עד מאוחר או כשהוא לנמנם אחרי ארוחת הצהריים. כל עוד נעלי הבית שלו הונחו במקביל ליד המיטה, הקפה שלו רתח, לא היו גושי שומן בחלב שלו, הילדים לא התרוצצו בבית, הכריות על הספה הונחו כיאות, החלונות נסגרו לא יאוחר מהשעה ארבע אחרי הצהריים, לא הייתה בבית שום מהומה עד הבוקר, קולו של הרדיו לא היה רם ולא חלש מדי, האמבטיה הדיפה ריח של אקליפטוס, והוא לא נאלץ לאכול יומיים רצוף את אותו האוכל, הוא לא דרש יותר מדי." 

האירוניה המרה של הסופרת נוקבת אמנם, אבל יש להודות – לא מקורית במיוחד. 

בסרט שני הגברים, הבעל והאבא, מרגיזים ומרושעים, ומעוררים את השאלה – איך אפשר? אבל אפשר! בסרט אאורידיסה היא פסנתרנית מחוננת, ונגינתה, המוזיקה שלה, תופסת מקום חשוב ומשמעותי מאוד. בספר היא מנגנת בחלילית, וגם זאת רק לרגע קט. בניסיונותיה למצוא משמעות בחייה היא גם לומדת לתפור. משהו בסרט ממוקד ומדויק יותר, ולכן גם מרגש. בספר, השונה כל כך מהסרט, יש הרבה דמויות, הרבה התפתחויות, ובעיקר הרבה סיפורים שכשקוראים אותם עולה תחושה של משהו חיצוני: מספרים לנו "על", לא "את", והסיפורים מתערבבים ובמקום לחזק, מחלישים זה את זה. 

שאלה שהתעוררה בי כשצפיתי בסרט הייתה – למה היא בכלל התחתנה אתו? 

מעניין שהספר נפתח בדיוק באותה שאלה: "איש אינו יודע בדיוק מדוע אאורידיסה ואנטונר התחתנו." 

לצערי, לא קיבלתי מהספר תשובה אפילו לשאלה הזאת…

לסיכום: את הסרט כדאי מאוד לראות. ועל הספר אפשר בעיניי לוותר. 

תרגמה לעברית: אראלה טלנברג לרר

"לגדול היה טעות, ומשהו שאני כבר לא יכולה לכפר עליו."

הנה שוב: "לגדול היה טעות". כך. כן. המשפט הזה, המוגנב, המובלע כביכול, שהוא בעצם מפתח להבנת ספרה של מעין איתן אהבה.

שאלה: מי לא מכירה את התחושה שהוא מבטא?

תשובה: מי שאבא, או סבא, או אח בוגר, או דוד, לא פגע בה. מי שלא נודע לה די מהר בתהליך הגדילה שלה עד כמה גופה מסוכן לה, כי בו, בתוכו, סביבו, עליו, יתרחשו הכאב, הבגידה, חוסר המוצא, והעונש הבלתי נמנע שרק הגוף יכול להשית עליה.

מי היא? היא הגוף.

מה העונש שלה? הגוף.

מה החטא שעליו תיענש? היא גדלה.

וגופה –  הוא זה שאפשר את הפגיעה בה. התמקם והתמקד בה.

כן – "לגדול היה טעות".

ליבי, שם בדוי, מספרת לנו על תוצאות הטעות: מאחר שגדלה, מאחר שגופה נהפך לגוף של אישה, מאחר שבגלל אותו גוף נאלצה לספוג את הבגידה האיומה ביותר שאדם שנולד בצורת ילדה נאלץ להתמודד אתה, כבר אין לה מוצא אלא להיאנס שוב ושוב, לכאורה – מרצון: היא "עובדת" (מעולם לא הבנתי את המילה הזאת בהקשר של האונס החוזר המתבצע בגופה של אישה בזנות).

כשיצא הספר של מעין איתן התעורר פולמוס חוץ-ספרותי: האם מי שכתבה אותו – והוא נראה כמו וידוי מגוף ראשון – מספרת בו סיפור אוטוביוגרפי? האמנם הייתה בזנות? ואם לא – האם "מותר" לה, אם יש לה "זכות" לספר בגוף ראשון את סיפורה של אישה בזנות, או שמא דבריה "אינם אמינים", כפי שפסקה מישהי שהצליחה להיגאל משם?

אין לי מושג. אבל ברור לי, בלי שום צל של ספק, שכותבת הספר עברה התעללות מינית בילדות, ושמי שהתעלל בה היה אדם קרוב, מישהו שהיה מופקד על שלומה וביטחונה, ומעל באמונה: כאמור – הבגידה המחרידה ביותר שתיתכן, זאת שבה הרע מתחפש לטוב וכך מסכסך את הנפש הצעירה מדי, מבלבל אותה, הופך את סדרי העולם על פיהם, ומותיר, במקרה הטוב, נשמה חבולה ומצולקת. היא אשמה כי גדלה. כי אסור היה לה להישאר בחיים ולשמש מטרה ויעד לפגיעה.

(בהקשר זה אני מרשה לעצמי להזכיר שיר שכתבתי "ארבעה בתים", שמתאר לאן צפויות להגיע בבגרותן ילדות שנפגעו: לבית חולים לחולי נפש, לבית בושת, לבית סוהר, לבית עלמין).

"לגדול היה טעות".

האם דייקה מעין איתן בפרטים? מה זה משנה? מה שכתבה נוקב, צורב, מחניק, וזועק בקולי קולות את הזעקה האומרת בלי כל ספק שאלה דברי אמת.

"והחלטתי בסופו של דבר שאלוהים עשה מעשה נתעב בהחלט כאשר ברא את האישה. נדהמתי לגלות שאמן כה גדול היה יכול לסמוך ידו על יציר בריאה כה משוקץ. כיוון שהאישה, על סמך דבריהם, היא כלי קיבול המחביא לפני ולפנים את כל הרעות והחטאים": זה האפיגרף שבחרה מעין איתן לספרה, והוא אומר בדיוק את זאת: "לגדול היה טעות."

מה קורה לילדה שגדלה בקרבתו של מיזוגן אלים ומשולח רסן? האם תוכל ללמוד לאהוב את עצמה, או שדינה נגזר: תיעוב והרסנות עצמית, שתבטא אותן בדרכים שונות של פגיעה עצמית: להיאנס יום יום, לחתוך את עצמה, לבלוע חומרים מסוכנים, לחפש את הסכנה כדי להיענש על עצם היותה ועל מהות קיומה. את כל אלה מעלה מעין איתן היטב, בתוך עמעום מבלבל שמעצם הבלבול השורר בו לוקח אותנו אל המציאות הפנימית שהספר מבטא: "לא היו לכן חברים. היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, ממשפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים. להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח."

מי הייתן? (מי היינו) – שמנות? רזות? עשירות? עניות? מרוסיה? מאתיופיה? ילידות הארץ? מה זה משנה. אתן, אנחנו, הן – כולן ביחד. הפגועות שמרגישות כל חייהן עד כמה טעו בכך שגדלו.

לא הכרתי את עורכת הספר, נעמה צאל, אבל הצטערתי מאוד לשמוע על מותה בטרם עת. 

"אני כותבת רק לפי הזמנה, אבל ההזמנה החיצונית חייבת לפגוש הזמנה פנימית," אמרה לא פעם נעמי שמר וסיפרה כי מבחינתה לא הייתה סתירה בין הצורך לכתוב כמענה לבקשה חיצונית, למשל – למופע שנקבע כבר או לזמר שפנה אליה – ובין הצורך האישי שלה להתבטא ולספר על רגשותיה ומחשבותיה, או לפנות אל זולתה באמצעות שיר שכתבה (כמו למשל בשיר "תרנגול בן גבר", שנכתב לכבוד חתונתם של ידידים).

ב-1964 פנה אל שמר במאי הקולנוע מנחם גולן, וביקש ממנה לכתוב שיר שיצטרף לפס הקול של סרטו החדש, "דליה והמלחים", סרט שלווה באותם ימים בשערוריה זוטא: הוחלט לצלם אותו אחרי שבוטלה הפקתו של סרט אחר, "פנים חדשות במראה", וזאת "בגלל מחלוקת על תנאי החוזה עם השחקנית הראשית דינה דורון", כפי שנכתב בעיתון מעריב בינואר 1964.

"דליה והמלחים" היה סיפור על דליה, צעירה ילידת ישראל שעברה לקנדה עם בני משפחתה ובשל געגועיה לארץ התגנבה בקוויבק לאוניית משא כנוסעת סמויה. המלחים שמגלים אותה לאחר שחפציהם נעלמים, משתדלים להגן עליה ולהסתיר אותה מפני רב החובל הקשוח (וגם מכיוון שהיא חננית ומוצאת חן בעיניהם… את דמותה גילמה שחקנית צרפתייה יפהפייה, ורוניק ונדל.)

"שיר הוא חתונה בין הזמנה פנימית והזמנה חיצונית", הסבירה נעמי שמר, והשיר שכתבה לטובת "דליה והמלחים" מדגים זאת. הנה מילותיו:

הָרוּחַ וְהַחשֶׁךְ וְהַמַּיִם
זוֹכְרִים מִלִיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדךְ
הַקֶצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עַקְבוֹתַיִךְ
יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדָּךְ 

אֲנִי כְּעוֵּר אַחֲרַיִךְ הוֹלֵךְ
רוּחַ בַּחשֶׁךְ נוֹשֶׁקֶת לִפְנֵי הַמַּיִם
שׁוּב לֹא יָאִיר אֵלַי בַּחוֹף בְּעָברֶךְ
צְחוֹר–הָחְבַצֶלֶת בִּשְׁחוֹר-שְׂעָרֶךְ 

הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ
אָמְרוּ לִי שֶׁעָבַרְתְּ כָּאן יְחֵפָה
מַדּוּעַ לֹא הָיִיתִי כָּאן לִלְחשׁ לָךְ
חַכִּי לִי, נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

הַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם וְהָרוּחַ
עוֹנִים לִי בְּחִידָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
הוֹ מָה הֵם הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאוּ לָךְ
בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ אֶל הַחוֹף

אֲנִי כְּעוֵּר אַחריִךְ הוֹלֵךְ… 

השיר מתאר את הגעגועים הנוגים של מישהו שמחפש אחרי אהובה נעלמה: מישהי שהתהלכה לבדה על החוף, ואין לדעת מה בדיוק קרה לה: השיר רומז על, אולי, היעלמות, טביעה, הליכה לעבר "הַקוֹלוֹת אֲשֶׁר קָרְאו" לאותה אישה "יְחֵפָה", "נֶעֶצֶבֶת וְיָפָה", הגלים שסחפו אותה לתוכם בעודה עונדת לשערה חבצלת לבנה שבוהקת בחשכת הלילה. 

צר לו לדובר על שלא היה לצדה. הוא יודע שאותה חבצלת לא תאיר לו עוד, כי הקצף מחה את עקבותיה. כמו עיוור הוא ממשיך לחפש אותה, אך לשווא.

והנה, מסתבר שהרקע לכתיבת השיר איננו באמת התאבדות, אלא שהוא מנציח כמה רגעי תוגה שחשה נעמי שמר בערב אחד שבו התקבצו לעתים מזומנות חבורות עליזות על חוף אכזיב שבגליל המערבי, חוף שנחשב באותם ימים מקום אתר בילוי חביב על אנשי הבוהמה התל אביביים. אלי אביבי שגר שם אפילו הכריז על הקמתה של "מדינת אכזיב" בהנהגתו. בקיץ ובחגים נהגו להגיע לשם צעירים שהתענגו על תחושת השחרור והחופש שהקנה להם המקום.

נעמי שמר נסעה לשם ערב אחד עם חברה, אבל לא השתלבה בעליזות. מן הסתם נפרדה מהחבורה ופסעה לה לבדה על החוף. מתוך תחושת הבדידות של אותו ערב נולד השיר, שאותו ביצעה שלישיית גשר הירקון. הוא זכה להצלחה רבתי, וזמרים רבים שרו אותו מאז שנוצר לראשונה. עד היום משמיעים את השיר ברדיו, והוא אף העניק את שמו לסרטו הדוקומנטרי של יהלי גת שעסק בנעמי שמר ובמורשתה התרבותית.

כך הונצחו הקולות אשר קראו לנעמי שמר, והם ממשיכים עד היום להדהד באוזנינו.

הוא פנה אלי בפנים מפויסים. שאל: אתה בא מגרמניה, נערי? – כן. – ממחנה ריכוז? – כמובן. – מאיזה? – מבוכנוואלד. – כן, כבר שמע עליו, הוא ידע ש"זה היה אחד ממדורי התופת הנאצית", כך אמר. – מאיפה לקחו אותך? – מבודפשט. – כמה זמן היית שם? – שנה בסך הכל. ודאי ראית הרבה, נערי, הרבה זוועות, אמר, ולא עניתי כלום. נו, אבל – כך המשיך – העיקר שזה נגמר, עבר, ובפנים עליזים יותר הצביע על הבתים שבדיוק חלפנו על פניהם בצלצול רעשני, והתעניין: מה אני מרגיש עכשיו, שוב בבית, למראה העיר שעזבתי? – אמרתי לו: שנאה. – הוא השתתק, אבל כעבור רגע העיר שהוא חייב, למרבה הצער, להבין ללבי. חוץ מזה, לדעתו, "במצב הנתון", גם לשנאה יש המקום שלה, התפקיד שלה, ויש בה "אפילו תועלת", והוא מניח – הוסיף – שאנחנו תמימי דעים, והוא יודע היטב את מי אני שונא. –אמרתי לו: את כולם. – ושוב השתתק, הפעם כבר ליותר זמן, ואחר כך התחיל שוב: הרבה זוועות נאלצת לעבור? – ועניתי, תלוי למה אתה קורא זוועות. – בוודאי נאלצת, אמר אז, ובפניו ניכרה קצת מבוכה, לסבול מחסור גדול, לרעוב, ויש להניח שגם הרביצו לך, אולי, ואמרתי לו, כמובן. נערי היקר – קרא עכשיו בקול וכבר נראה שאיבד את סבלנותו – למה אתה אומר על כל דבר "כמובן", ותמיד על דברים שדווקא בכלל לא מובנים מאליהם?! – אמרתי: במחנה ריכוז הם מובנים מאליהם. –כן, כן – אמר – שם כן, אבל… – וכאן נתקע, היסס קצת – אבל… הרי מחנה הריכוז בעצמו הוא לא משהו מובן מאליו! – מצא כאילו את המלים הנכונות סוף־סוף, ואז לא עניתי לו כלום, כי לאט לאט התחלתי להבין: יש דברים מסוימים שלעולם, כנראה לא נוכל להתווכח עליהם עם זרים, עם בורים, שבמובן מסוים אינם אלא ילדים, אם אפשר לומר ככה. חוץ מזה, התעשתי למראה הכיכר שהיתה במקומה הרגיל ורק קצת שוממה ומוזנחת יותר – הגיע הזמן לרדת, וגם הודעתי לו את זה. אבל הוא התלווה אלי, הצביע על ספסל בצד, שמשענתו אבדה לו, והצביע: בוא נשב רגע. 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

קישור לדף בגיליון מאזניים

תרגומי הסונטות מאת משה זינגר:

ספרו החדש של אריק לארסון, שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה אינו נופל במאומה מספרו הקודם בגן חיות הטרף, שבו היטיב לתאר כיצד נכשל שגריר ארה"ב בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה במאמציו לשכנע את נשיא ארה"ב דאז להכריז מלחמה על גרמניה.

גם הספר על אניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה", שצוללת גרמנית הטביעה ב-1915 מול חופי אירלנד, נוגע למעשה בצומת דומה. גם כאן נעשה ניסיון (זדוני ומזעזע!) לגרור, או לשכנע, נשיא אמריקני להצטרף למלחמה גדולה, במקרה זה – למלחמה שלימים זכתה לכינוי "מלחמת העולם הראשונה".

אלה שניסו לשכנע את אנדרו וילסון הסתתרו מאחורי הקלעים, אבל כשחושפים את סיפור ההטבעה של לוסיטניה מגלים אותם שם, סמויים ומפחידים מאוד. אחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, אז – השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, "הלורד הראשון של האדמירלות". כוונתו לא נעלמה, שכן נמצאו ראיות כתובות לתקוותו שאם גרמניה תטביע ספינה שעל סיפונה אמריקנים רבים, תחליט זאת להצטרף למערכה: במכתב ששלח בתחילת 1915 כתב במפורש: "חשוב עד מאוד למשוך כלי נשק נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה".

ארה"ב הייתה אז נייטרלית. הציבור האמריקני, והנשיא וילסון בראשו, ביקש להימנע ממלחמה שהתנהלה הרחק מהם, באירופה. האנגלים היו זקוקים מאוד לכוחו של הצבא האמריקני. למעשה, על פי אריק לארסון, שמסתמך על מסמכים וראיות מאותה תקופה, כשארצות הברית החליטה סוף סוף להכריז מלחמה על גרמניה, זה כבר היה כמעט מאוחר מדי, שכן בגלל מספרן הגדל והולך של הצוללות הגרמניות, שבאותה תקופה כבר עמד על מאה, הגיעה בריטניה אל סף קריסה ותבוסה.

למפקדי הצוללות הגרמניים ניתנה פררוגטיבה בלעדית להחליט אם לירות על ספינות, על כמה מהן, ומתי לעשות זאת. מאחר שהמפקדים זכו לאותות הצטיינות בהתאם לנפחם הכולל של כלי השיט שהטביעו, הם לא היססו לפגוע בכל כלי שנקלע לדרכן, ועשו זאת בניגוד לכללים שהיו נהוגים עד אז: לא לפגוע באזרחים, ולהודיע על תקיפה זמן מה מראש, כדי שנוסעי האונייה יספיקו להציל את עצמם. לכולם, גם לראשי השלטון הגרמני, היה ברור שהעצמאות הזאת שניתנה למפקדי צוללת, יכולה להיות קריטית. הקנצלר כתב לימים כי "השאלה אם אמריקה תכריז מלחמה או לא תלויה, למרבה הצער, במזגו של מפקד צוללת אחד ויחיד."

מסתבר שההחלטה הייתה תלויה במידה לא מעטה גם במצב רוחו של נשיא ארצות הברית. לארסון מתאר את תהפוכות הנפש של וילסון, ששקע בדיכאון כשהתאלמן, אבל רוחו התרוממה כעבור כמה חודשים, כשהתאהב באישה אחרת, חש שוב דכדוך כשזו השיבה את פניו ריקם, והיה שוב מאושר כשנעתרה לו (באחרית הדבר מספר לארסון מניין הגיעו אליו כל הפרטים האינטימיים והחודרניים כל כך אל נפשו של הנשיא). מצב הרוח השפיע, כך נראה, על ההחלטות, ובעקבות זאת גם על חייהם וגורלם של מיליונים.

בספר היסטוריה אוטוביוגרפי שכתב צ'רצ'יל לימים הוא טען כנגד וילסון כי "מה שהוא עשה באפריל 1917 יכול היה להיעשות כבר במאי 1915. ואילו נעשה אז, ממדי ההרג היו פחותים בהרבה; סבל רב היה נחסך; חורבן גדול ואסונות רבים היו נמנעים; במיליוני בתים רבים כיסאות ריקים היו מתמלאים ביושבים; העולם המרוסק היה שונה בהרבה אילו היו המנצחים והמובסים גם יחד נידונים לחיים!"

אכן, מילים כדורבנות. אבל את לוסיטניה ואת אלפי הנוסעים שהפליגו עליה, הקריבו, תרתי משמע. (היו עליה 2,198 נוסעים, כולל ילדים ותינוקות רבים, שמתוכם ניצלו כמה מאות).

קשה לשאת את הפער בין התמימות והאמון שרחשו הנוסעים כלפי הרשויות, שהבטיחו להם שאי אפשר להטביע אונייה בסדר גודל של הלוסיטניה, שמשחתות  ילוו אותה ויגנו עליה כשתתקרב לחופי בריטניה, שההפלגה בטוחה מאין כמוה, לבין הרשלנות והזלזול, שהצטרפו אליהם הנחיות ברורות וכתובות שצ'רצ'יל הותיר אחריו: לא למנוע הטבעה של הספינה, שכן היא עשויה להועיל לאנגליה, אם תתרחש.

אכן, היו על הספינה "הרבה דיבורים על צוללות, על טורפדו ועל מוות פתאומי", אבל אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את מה שניצב לנגד עיניהם בבירור רב: הספינה אכן תוטבע. לעתים קרובות כל כך זה קורה: אנחנו רואים דברים, אבל מסרבים לאפשר להם לחדור לנו לתודעה, שכן ההבנה האמיתית מצריכה תגובה ופעולה שאינה נוחה לנו. מוטב להתעלם. מוטב להאמין שיהיה בסדר… "רק שני נוסעים ביטלו את נסיעתם בגלל האזהרה. […] הם עשו זאת ברגע האחרון". הם הבינו, האמינו והיו מוכנים לשלם את המחיר ולפעול.

האנגלים יירטו את כל תשדורות הצי הגרמני. הם ידעו שיש בסביבה צוללות, אבל העדיפו לא לחשוף את המידע. לכאורה, כדי להגן על המקורות וכדי שהאויב לא ידע שהם מפענחים את כל הודעותיו, ולמעשה – כדי, כאמור, להביא לכך שספינת נוסעים גדולה תוטבע!

"זה היה רגע מרתק בדברי ימי הלוחמה הימית. בחדר 40 ידעו שצוללת U נמצאת בדרכה דרומה לליברפול – הם הכירו את ההיסטוריה של הצוללת; הם ידעו שהיא מצויה כעת אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי וכן שקיבלה פקודה להטביע משלוחי כוחות וכל כלי שיט בריטי אחר שתיתקל בו; והם ידעו גם שהצוללת חמושה בפגזים ובטילי טורפדו שדי בהם כדי להטביע תריסר ספינות. זה היה כאילו ידעו שרוצח מסוים מסתובב חופשי ברחובות לונדון, חמוש בנשק מסוים ונחוש להכות בשכונה מסוימת בימים הקרובים. הנתון היחיד שלא היה ידוע הוא מתי בדיוק." 

גם אחרי שהטורפדו נורה והספינה החלה לשקוע (תוך 18 דקות היא נעלמה במעמקים!), מנעו האנגלים שיגור של ספינה שיכלה להגיע במהירות אל הניצולים שחיכו במים המקפיאים. סירות מפרש עשו אליהם את דרכן, חלקן עשו זאת בחתירה (!) שנמשכה שלוש שעות, כדי להזדרז, ובינתיים מתו מהיפותרמיה רבים שהיה להם סיכוי לשרוד.

אבל לא רק האנגלים אשמים. הזלזול והרשלנות התבטאו בכך שלא נערך שום תרגול ואנשים לא ידעו כיצד ללבוש את חגורות ההצלה. כתוצאה מכך רבים עטו אותן הפוך, וכשהגיעו למים גופם התהפך, רגליהם צצו מעל פני הים וראשיהם שקעו פנימה.

אנשי הצוות לא היו מיומנים בהפעלת סירות ההצלה. בשל הזווית שבה נטתה הספינה גם מי שהצליחו להיכנס לתוכן הופלו למים, כי הסירות התהפכו.

בתחילתו של הספר עוקב אריק לארסון אחרי הנוסעים המגיעים אל הספינה. מתאר בפרוטרוט מה הביאו חלק מהם, את הבגדים הרבים שנכנסו לתיבות הענקיות שהוסעו ישירות אל האונייה. את התכשיטים ואת חפצי הערך האחרים, למשל – סוחר ספרים הביא אתו כתבי יד נושנים ונדירים, ביניהם איורים של דיקנס ושל תאקרי. איש מהם לא העלה בדעתו שהם עולים על פתיון לצוללת גרמנית שתארוב להם ממש לקראת סוף ההפלגה.

התיאורים הססגוניים הללו מפגישים אותנו מקרוב לא רק עם האנשים הספציפיים שאנחנו לומדים להכיר, אלא גם עם מנהגי התקופה שנראים כה רחוקים ומוזרים. למשל: מי היה מעלה בדעתו שהיה אז בארצות הברית יום קבוע בלוח השנה שבו עברו מכובעי חורף לכובעי קיץ: החל ב-1 במאי החלו הגברים לחבוש כובעי קש. כן, כן…

בכלל, יש בספר לא מעט אנקדוטות משעשעות. למשל, מידת הפינוק של הנוסעים על הספינה שנחשבה "ההתגלמות המושלמת של כל מה שהאדם יודע או גילה או המציא עד לנקודת הזמן הזאת" הגיעה לידי כך שאחד העיתונים דיווח כי הנוסעים התלוננו על חסרונם של שני דברים: "אין בה שדה לציד תרנגולי בר, ואין בה יער איילים".

אורח החיים על הספינה הזכיר לי מאוד את התיאורים בסיפורו של סומרסט מוהם, "Mr. Know-All", שאכן מתרחש שלוש או ארבע שנים אחרי ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה: המשחקים המאורגנים, הארוחות שבהן רב החובל "מארח" נוסעים, המינגלינג החברתי, השיחות, ההיכרויות, שאת כולן מתאר לארסון בחיוניות תוססת.

הפלגת התענוגות המפנקת, התיאור כיצד "החדרים נוקו, המיטות הוצעו, כל המלאים – ג'ין, ויסקי, סיגרים, אפונה, בשר כבש, בשר בקר, בשר חזיר – חודשו", תיאורי הארוחות הדשנות והמגוונות, הזכירו לי את ספרו של דיוויד פוסטר ואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (אלא שפוסטר ואלאס מתעב את כל הפינוק שאנשי הצוות מעריפים על הנוסעים, ואילו נוסעי לוסיטניה האומללים התענגו על כל רגע, עד שהטורפדו פגע בספינה. כך למשל מתואר נוסע שחיכה לגלידה שהיה אמור לקבל כקינוח, ועוד הספיק להתבדח שהוא מקווה לקבל אותה לפני שהטורפדו יפגע. לא היה לו מושג כמה קרובים ונבואיים דבריו!).

מדהים להיווכח איך סיפור שסופו ידוע מראש יכול להתפתח לאטו, לספק הרבה מאוד מידע ולרתק. הפרטים הקטנים והרבים מציירים תמונה שלמה ומעניינת מאוד. למשל – מי העלה בדעתו איזה סירחון בלתי אפשרי שרר בצוללות של אותם ימים…  לארסון מפרט את כל מה שגרם לו, תיאור מבחיל ומזעזע!  מי תיאר לעצמו שהיו צוללות שגידלו בהן כלבים, ובמקרה מסוים גם כלבה, שהמליטה גורים בתוך הצוללת(!)…

בשנים האחרונות עלה עניין הצוללות לכותרות גם בישראל. האם זקוקים להן? לכמה מהן? האם מדינת ישראל רכשה רבות מדי, רק כדי לגדוש עוד יותר את כיסיהם המלאים מאוד של אנשים מסוימים?

בהקשר זה מעניינת הערת אגב של לארסון שמספר על חשיבותן הגוברת של הצוללות ככלי נשק אסטרטגי חשוב: "רק רואי עתידות בודדים", הוא כותב, "חזו שהצוללת תחייב מהפך של ממש באסטרטגיה הימית", והוא מוסיף אנקדוטה משעשעת: לדבריו, אחד האנשים שחזו את הפוטנציאל הטמון בצוללות היה לא אחר מאשר הסופר סר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של שרלוק הולמס. שנה וחצי לפני המלחמה כתב דויל סיפור קצר (שראה אור בראשית 1914), "ובו דמיין סכסוך בין אנגליה ובין מדינה בדויה, נורלד, 'מהמעצמות הקטנות ביותר באירופה'. בסיפור, 'סכנה!' שמו, נורלנד נתפסת בתחילה כחסרת כל סיכוי, אך למדינה הקטנה יש נשק סודי בדמות צי של שמונה צוללות; היא פורשת אותן מול חופי אנגליה במטרה לתקוף אוניות סוחר נכנסות, נושאות מטען או נוסעים."

מדהים! אמנם הצוללות כבר היו קיימות בשעה שדויל כתב את הסיפור, אבל "מפקדי הציים של בריטניה וגרמניה לא ייחסו להן חשיבות רבה." אפשר אם כן להיווכח שדמיונו של סופר דגול חוזה את העתיד ומיטיב להבינו. דויל גם הבין את תמימות התפיסה האנגלית שגרסה כי "אף אומה לא תגיע לשפל כזה" של הטבעת ספינות נוסעים… אגב, לפני המלחמה אפילו צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו טען כי "תקיפת אוניות סוחר לא חמושות בלא התראה 'עוינת את חוקי ומנהגיו של הים מקדמת דנא'". אבוי.

מה אם כן המסקנות מקריאת הספר?

הן עגומות: קודם כול – שאין באמת על מי לסמוך. שנית – שגם למי שהצילו את העולם היו מן הסתם קווי אישיות פסיכופתיים (פרטים מחרידים על צ'רצ'יל, עמדותיו והתנהגותו, אפשר לקרוא גם בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינדקוויסט) ולבסוף – שכדאי להישמע לאינטואיציות, במיוחד כשהן נשענות על עובדות גלויות וברורות.

ומה כל זה אומר לגבינו בימים אלה, מבחינה אופרטיבית? על כך אין לי תשובה.

,RDO KDEAD WAKE; THE LAST CROSSING OF THE LUSITANIA

תרגם מאנגלית: גיא הרלינג

המושג "אם טובה דיה" מעלה מיד על הדעת את המונח שטבע הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט: אם שנענית לצרכים של התינוק, אבל גם מאפשרת לו מרחב גדילה עצמאי.

בב תומס, פסיכולוגית אנגליה שעבדה במשך שנים רבות כפסיכותרפיסטית בשירות הבריאות האנגלי ה-NHS, כתבה רומן משובח שעוסק הן בעקיפין והן באופן ישיר בסוגיה.

הדוברת ברומן, רות הרטלנד, היא פסיכולוגית מנוסה, מנהלת היחידה לטיפול בנפגעי טראומה. אבל ניסיונה המקצועי הרב אינו יכול להגן עליה מפני הטראומה האישית שלה, טראומה מוכחשת ולא מטופלת שעתידה לשבש באופן טרגי ומחריד לא רק את חייה, אלא גם את אלה של זולתה.

הרומן בוחן בדקדקנות, ובאופן מעניין ביותר, שאלה חשובה מאוד שמתקיימת בטיפול הנפשי: יחסי ההעברה, וההעברה הנגדית (Transference  ו-Countertransference) המתעוררים בטיפול. כדבריו של פרויד – ההעברה היא אותו "ביטוי של דפוסים לא מודעים, לא פתורים וסותרים של המטופל במסגרת מערכת היחסים הטיפולית", וההעברה הנגדית היא אותן "תגובות לא מודעות מצד המטפל, בדרך כלל כתגובה להעברה של המטופל".

מטפל שאינו ער להעברות ולהעברות הנגד שהוא חש, עלול, כפי שמראה לנו בב תומס, לעשות טעויות איומות.

הספר שלפנינו מרתק. קשה להניח אותו ולהפסיק לקרוא. הוא מדויק ומאלף, כשהוא לוקח אותנו אל עולמה הנפשי של רות, אם לתאומים שאחד מהם נעלם ונעדר כבר יותר משנה. איש אינו יודע מה עלה בגורלו. האם התאבד? נהרג? ואולי מצא את אושרו הרחק מבני משפחתו?

האם הייתה רות אם טובה דיה? ואולי הייתה דווקא טובה מדי? מה קורה לילדים שאמם דואגת, מתערבת, משתדלת כל הזמן לעזור, להיטיב, לשפר, לדחוף, לתקן? האם די בכך שהיא עושה זאת מתוך רצון טוב? בכלל, האם די בכוונות טובות? לא רק כשמדובר באמהות, אלא גם בטיפול נפשי. מה קורה כשגבולות נחצים? מדוע בעצם הם חשובים כל כך (לא סתם "חשובים", אלא קריטיים – )?

התשובות לשאלות הללו נחשפות ברומן לאט לאט, בקצב הנכון ובדייקנות. יש בו ברומן גם קטעים שגובלים בפיוט וביופי רב: למשל – תיאור של חופשה שעושים בני משפחה ליד אגם מבודד, ותיאור של חופשה אחרת באי יווני.

מעניין מאוד לחדור אל מחשבותיה של הפסיכותרפיסטית, בידיעה שהסופרת יודעת בדיוק על מה היא מדברת, מה מניע אותה, מתי ואיך היא "משתמשת" בעצמה ובתחושותיה במהלך הטיפול כדי לקדם את המטופל או המטופלת, ומדוע הבדיקה העצמית הבלתי פוסקת של המטפל נחוצה והכרחית: "זה מזכיר לי את המפגש הראשון שלי עם הגישה הפסיכודינמית. כשהוצבתי בהתנסות בצפון לונדון, נדהמתי לראות כמה זמן ממפגשי הצוות הוקדש לרגשותיהם של חברי הצוות עצמם, וגיחכתי בזלזול לנוכח מה שנראה לי כמו התפנקות מוגזמת. בהתחלה אני והמתמחה שלצדי התקוממנו נגד הגישה. לעגנו יחד לגבולות הנוקשים. 'מנותק. פדנטי. מה זה כבר משנה?' שבועיים אחר כך התלוויתי למנחה שלי לביקור בית. עמדו לפגוש נערה מתבגרת שסבלה מהפרעת אכילה. 'מה אני אמורה לעשות בפגישה.' ביקשתי לדעת כשהחנתה את הרכב. המנחה שלי הייתה אישה קטנה ודקיקה עם מוסר עבודה נוקשה. 'רק לצפות,' אמרה בתמציתיות, ולהתמקד בעצמך.' בעצמי? 'השתמשי ברגשות שלך בתור נתונים,' אמרה כשצעדנו בשביל אל בית דו-משפחתי מטופח. לנערה היו פנים חיוורות וצנומות והיא לבשה טרנינג ורוד רחב. בזמן שהמנחה שלי ישבה ודיברה אתה על הספה, אני נתקפתי תחושה עמוקה של הדרה. כאילו נותרתי בחוץ. וככל שניסיתי למצוא דרך לחזור פנימה, כך חשתי יותר מנותקת. ניסיתי להקשיב – משפחה שעברה דירה שלוש פעמים בארבע שנים… אבא בצבא… קושי להתאקלם בבית הספר… אין חברות… – אבל תחושת הניכור רק התעצמה. כאב לי הראש. לא הצלחתי להתרכז. הרגשתי חסרת תועלת ומיותרת. רגשות כנתונים. ואז משהו נפתח בתוכי. פתאום ראיתי מעבר לשקילת המזון הקפדנית ומשטר האימונים הנוקשה, וידעתי שאני מבינה קצת מה מרגישה הנערה הזאת: חרדה, חסרת שליטה, מנסה להקטין את עצמה, להתאים לחיים שלא הרגישה ששייכים לה. אף על פי שלא הכרתי את התיאוריה היה בה משהו מוכר בצורה מוזרה, כמו להשחיל את הזרועות לתוך מעיל אהוב. כל הילדות שלי יצרתי גבולות, מסגרות קטנות סביב הכאוס. משימות שוליות וחסרות מטרה שהפכו לדרך לשלוט בחרדה שלי: לספור אות מסוימת בכיתוב על גב קופסת דגני הבוקר, לשנן את הדוגמה על מסעד הספה, לשמור שהחדר יהיה מסודר ונקי. אחרי אותו ביקור בית משהו השתנה. קראתי את הספרים ונרשמתי לשתי התנסויות מעשיות בפסיכודינמיקה. מסגרת מסביב לבלגן? הרגשתי שהגעתי הביתה."

מי הדוברת כאן? רות הרטלנד הבדויה או בב תומס, הסופרת שהיא פסיכותרפיסטית? מה זה משנה. שתיהן. אין ספק שתומס דוברת מפי הדמות שבראה, ואומרת דברים משמעותיים ומאלפים.

הלקח הכי חשוב של הרומן הזה הוא שלא תמיד יש די בכוונות טובות, וציות לכללים אינו עניין של מה בכך. הוא מצוי בלבו של הקשר הטיפולי.

 קראתי את הספר בעברית. התרגום מצוין: נוח וטבעי. (ובנימה אישית: הופעתי ושמחתי לגלות שאחת הציטטות בספר לקוחה מתרגום שלי של שיר של ט"ס אליוט 🙂 ). 

    תרגמה מאנגלית: נעה שביט  A Good Enough Mother

הוֹ, דָּנִי בּוֹי, הַצּוֹפָרִים עוֹלִים,
קוֹרְאִים לְךָ, בַּגַּיְא קוֹלָם כֹּה עֵר.
הַקַּיִץ תַּם וְהַפְּרָחִים נוֹבְלִים,
אַתָּה הוֹלֵךְ, עָלַי לְהִשָּׁאֵר.

וּכְשֶׁתָּשׁוּב הַקַּיִץ יִזְדַּחֵל
בָּאָחוּ, אוֹ – תָּבוֹא בְּשֶׁלֶג צַח;
בַּשֶּׁמֶשׁ, בּוֹא, בַּקַּיִץ, אוֹ בַּצֵּל,
אוֹתְךָ אֲנִי תָּמִיד אֹהַב כָּל  כָּךְ.

וְאִם כָּל הַפְּרָחִים כְּבָר יִקְמְלוּ
וְגַם אֲנִי אָמוּת – כָּךְ אֶפְשָׁרִי –
תִּמְצָא אוֹתִי בַּבּוֹר שֶׁבּוֹ אָלוּן,
תִּכְרַע וּתְקוֹנֵן עָלַי לָרִיק.

אֲבָל אֲנִי אֶשְׁמַע, גַּם אִם תִּפְסַע
שָׁם מֵעָלַי, חֲלוֹמוֹתַי – רַק דַּע –
יִתְחַמְּמוּ וְיִמְתְּקוּ, אַתָּה
תִּלְחַשׁ שֶׁגַּם אַתָּה אוֹהֵב, וְאָז
אִישַׁן שָׁם בְּשַׁלְוָה לְעֵת עַתָּה,

עַד שֶׁתָּבוֹא אֵלַי, כֵּן, גַּם אַתָּה.

תרגום: עופרה עופר אורן

בכל חורף, פחות או יותר בראשית חודש פברואר, כשמתחילים הימים להתארך, אני נשבע בכל מה שקדוש וגומר בדעתי באופן חד־משמעי: לא, השנה בהחלט לא אשכח; כשיגיע הרגע, אבחן את העניין כראוי, מקרוב, בקפידה, כבלש. אבחר איזה חוטר או נצר, אמדוד לי מטר רבוע של אדמה ואשגיח היטב, לראות איך ֶ נוצר אביב. אלמד היטב את הבליטה הראשונה, הדביקה, העדינה, שממנה יבקע ניצן; אסקור את הניצן בעין בוחנת, כדי לעמוד על ִ צמיחתו האטית, על פניו שמגעם דביק או עורי, על התנפחותו ִהא ּ טית; אני מוכרח להיות שם כשייבקע לבסוף בנשיפה חלושה, ָּ כשישלח החוצה קצה עלה חיוור ראשון, כשיימַתח בעלעלים קמוטים כמו תינוק, כשמניפות עלעלים מקופלות יתחילו להיפרש ולהשתרע, כשייעשו מכל זה עלים של ממש; ולפתע שוב לא יהיו כאן ענפי שיח עירומים, ואני אדע לפרטי־פרטים כיצד קרה הדבר. כן, כך אעשה. ולא רק אכרע שם ואביט בענפים, אלא ַ גם בחלקת האדמה שלי אתבונן; ולפתע תזוז אבן מול עיני, האדמה תנוע ואני אראה איך צצה מן העפר לשון עשב רעננה, ַ מין אצבע קטנה ועליזה המתחפרת לה מ ְעלה ומתחילה להתפרשׂ ; אלטוש אז עיניים באחיותיה, אמנה אותן, ולא תיוותר אחת שלא אסייע בלידתה הפלאית. בשם אלוהים, אולי עוד תתרומם אדמתי בתפיחה מוזרה, אשר תתבקע תחת מבטי וממנה יבקע ניצן משובח; ואז אולי ייצא ממנו כרכום, או פ ַרפָרה, או פרח אחר, לא נודע עדיין, שאותו אגלה ואעניק לו את שמי. הלוואי שינוחו ִ על ענפי זוג ציפורים, אשר יראו לי איך מטילים ביצים. בקיצור, השנה בהחלט לא אניח לזה לחלוף כך סתם; אתפוס את האביב 25in flagranti, אסתכל לו על ידיו, ישר על האצבעות, כדי לראות איך הוא עושה את זה ואם אין שם איזה קונץ, שטיק או תעלול. אני אעקוב אחריו, אבדוק, אשמור, אתחקה ואבחן, אסקור, אבקר, ַ ארחרח ואחטט ודבר לא יחמוק השנה מעיני.

אכן, כל חורף אני יוצא לדרך באותה כוונה נחרצת וחד־משמעית. אז באים הימים שבהם מתחילה השמש בערך לזרוח; אז נסוג הקרח והשחפים מגיעים במעופם ואני מחליט כי מחר או מחרתיים אתחיל לממש את תוכניתי. ושמעו, רבותי, כמה יפה הדבר, כשהשמיים מכחילים אז, וכל זה. נשים זקנות מוכרות ברחוב סיגליות ובכור אביב, מתחשק לך אז ליטול את השוט ולהצליף בכל בנות המין הנשי;26 אלוהים שבשמיים, רק להשלים עכשיו את המלאכה הזאת ואת המטלה ההיא, ביקור אחד, שתי התחייבויות ועוד איזה מכתב, ואז נהיה רק אני והאביב, ואצא לראות איך הוא עושה את זה. אתם יודעים מה? היום לא אעשה כל עבודה ולא אטפל בשום התחייבות. מצדי שיטפסו לי על הגב — היום אני חייב לבדוק אם כבר התחיל האביב.

חי נפשי, הרי שוב הכול הושלם! השיחים ירוקים, פרחים כבר פורחים בדשא הירוק, עוד מעט כבר יהיה אפשר לשבת בצל, לנגב את הזיעה ולקנות סלסלת דובדבנים שהקדימו. מה זה? סליחה? דובדבנים כבר אין? אז תן לי בבקשה שזיפים סתוויים; סופסוף הרי גם בסתיו הכול יפה ואפשר ליהנות… חזיז ורעם, ידידי, ישנת או מה? הרי כבר דצמבר, אתה מסיק את החדר, נדמה שזקנת בשנה,27 תצטרך לפצות על כך בשנה הבאה; בראשית חודש פברואר — הבטח זאת בכל מאודך — לא תניח לזה לחמוק. אבל זהירות: שהאביב לא יתחמק מזה עם איזה תעלול, שלא יברח לך ושלא ירמה. תשים לב טוב־טוב בפעם הבאה!

[1922]

תרגם: פאר פרידמן

לקראת סופו של הספר המרתק הזה, כותב מחברו, סטיבן גרינבלט, שאין בעצם צורך להיות בקיא בקורות חייו של ויליאם שייקספיר כדי ליהנות מיצירותיו. עם זאת, אין בכך כדי לומר ששייקספיר לא נכח בכל אחת מהן. 

האבחנה מעניינת במיוחד לנוכח הנחת היסוד שעליה גרינבלט מבסס את ספרו, ולפיה אפשר לעקוב אחרי חייו של ויליאם שייקספיר ולראות כיצד השפיעו על כתיבתו, בראש ובראשונה – במחזותיו, אבל גם בסונטות המופלאות שכתב, וכי אפשר בהחלט לגלות הדים מתוך העניינים שהעסיקו אותו כאדם, עניינים שהשתקפו ביצירתו כמחזאי ומשורר. 

גרינבלט  מוצא משמעות אפילו בעובדה שרב הנסתר על הגלוי בחייו של שייקספיר, שלא הותיר אחריו שפע של עדויות וראיות כתובות (כמו אחרים בני דורו, למשל – בן ג'ונסון). לא נשארו מכתבים ששייקספיר כתב, (אבל נותרה הצוואה שהכתיב לעורך הדין שלו כחודש לפני מותו, ושאפשר להסיק ממנה רבות על קשרי המשפחה שלו, ועל היחס שלו לאשתו, לשתי בנותיו ולחתניו: לה הוריש רק מיטה, ולא את הטובה, לבתו הצעירה הוריש רכוש, אבל הדיר ממנו את חתנו, ואילו את מירב הרכוש הרב שצבר הוריש לבתו הבכורה ולבעלה).

גרינבלט סבור ששייקספיר השתדל מאוד לשמור על פרטיות הגובלת באנונימיות, חרף עיסוקו הפומבי, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות שבהן גדל. כזכור, הנרי השמיני, אביה של אליזבת, שהייתה המלכה לאורך רוב שנות חייו המקצועיים של שייקספיר, התנתק מהכנסייה הקתולית, ולא רק משום שביקש להתגרש ולשאת לאישה את אן בולין, אלא גם כי חמד את רכושם של המנזרים. בחרותו של שייקספיר עברה עליו בימים של טלטלות מסוכנות: המלכה מרי, בתו הבכורה של הנרי שירשה את כס המלכות אחרי שאחיה אדוארד מת, החזירה לאנגליה את הקתוליות, אבל כשמתה, אליזבת, המלכה החדשה, החזירה את הכנסייה הפרוטסטנטית. האפיפיור הכריז כי אליזבת כופרת, וקרא להתנקש בחייה. בתוך שפע התככים והמזימות של אותם ימים, שגרינלבט מתאר בפירוט מרתק, עונו רבים ואיבדו את ראשם, שמא ינסו לפגוע במלכה. שייקספיר הבין, כך סבור גרינבלט, אחרי שהגיע ללונדון וראה את הראשים המשופדים על החומה, שמוטב לו להיזהר, לא להתבלט, ולא להסתכן, במיוחד אחרי שקרובי משפחה שלו הואשמו והוצאו להורג. אמו של ויליאם הייתה כנראה קתולית, ומן הסתם גם אביו. 

האם ייתכן שהמחזה "המלט", שנכתב בעקבות מות המנט (Hamnet), בנו של ויליאם שייקספיר, קיבל את השראתו מהקונפליקט הדתי ששרר באותם ימים באנגליה? האם הוריו של שייקספיר, הסבא והסבתא של המנט, שבעצם היו אלה שגידלו את הנער, (שייקספיר הרי עזב את סטרטפורד וחי רוב הזמן בלונדון), ביקשו מהאב השכול ללוות את הנכד בטקס הקתולי האסור, זאת כדי שנפשו לא תיאלץ להתענות בפּוּרְגָטוֹרְיוּם? 

גרינבלט מראה כי פרשנות כזאת מאירה צדדים לא מפוענחים במחזה. מדוע, למשל, מעמיד המלט פנים שדעתו נטרפה? מה בעצם רודף אותו? בסיפור המעשה המקורי, שממנו נטל שייקספיר את העלילה הבסיסית, הייתה הצדקה מבנית לטירופו של הגיבור. לא כן ב"בהמלט" שכתב שייקספיר, אלא אם אכן הוטרד מכך שאין די בטקס הפרוטסטנטי שבו ליוו את בנו. ייתכן שלא העז להיעתר לתחנוני אביו? ואולי דווקא נעתר להם, ופחד שמא יתגלה?

"מה עוד בטקס?" אומר לָאֶרְטֶס פעמיים (בתרגומו של דורי פרנס), ורומז אולי לקונפליקט הפנימי שהביע שייקספיר באמצעות המחזה. גם הדחף ההתאבדותי שלו, אותו "להיות או לא להיות" הנודע כל כך, המצוי בלבו של המחזה, הוא אולי חלק מהקונפליקט הפנימי שחש המחזאי. אחד ההבדלים המהותיים בין הטקס הקתולי לטקס הפרוטסטנטי היה בכך שבאחרון לא פנו עוד ישירות אל המת. כותב גרינבלט: "האם כששייקספיר עמד בבית העלמין הצמוד לכנסייה והתבונן בעפר הנשפך על גופת בנו, הוא חשב על כך שהקשר שלו עם המנט נמוג ולא הותיר אחריו מאומה? אולי. אבל ייתכן גם שיש משהו מצמצם, מקטין ומכאיב בטקס, שכלל סירוב מכוון לפנות אל הילד המת במילה 'אתה' והכחיש כל אפשרות לתקשר אתו: תחושה שאין בו די, בטקס כזה." 

שייקספיר, כך מראה גרינבלט, "הפך את כל מה שהחיים זימנו בפניו – משברים חברתיים מכאיבים, מיניות ודת – לחומרי גלם של אמנותו, ומצא תועלת באמנות." כך למשל הצליח, כאמור, "להפוך אפילו את היגון ותהפוכות הנפש שחש כשבנו מת כמקור ליצירה."

המחקר שגרינבלט עושה מקיף ומרתק. הוא נשען על כל חלקיק מידע שמצא, וכמובן על מסקנות שהסיק, כדי להראות את הקשר בין חייו של שייקספיר לכתיבתו. את דמותו של פלסטף הסובא והזולל, ובכלל את סצנות ההוללות במסבאות, ביסס שייקספיר, להערכתו של גרינבלט, על זאת של אחד מעמיתיו, מחזאי פוחז בשם גרין. גרינבלט סבור כי שייקספיר שאב את תיאור התמונות במסבאה מחיי הבוהמה העליזים של המחזאים הנחשבים באותה תקופה. שייקספיר לעומתם חי חיים סולידיים, חיי עמל, חריצות וחסכנות. את זאת אפשר ללמוד מהכמות המופלאה של המחזות והשירים שכתב, כמו גם מהיותו המנהל האמנותי של התיאטרון, מכך ששימש אחד השחקנים, וגם מהרכוש הרב שצבר בעמל רב ובעבודה קשה. 

רוצים לדעת למי בעצם כתב את הסונטות, ומדוע כתב אותן? (בסיסו של הטיעון המעניין, המלווה בראיות משכנעות, הוא ששייקספיר בעצם התבקש, למעשה נשכר, לכתוב לפחות את חלקן, את אלה המכונות "סונטות ההולדה", שבהן הוא משכנע גבר צעיר ויפה לשאת אישה ולהוליד ילדים).

מבקשים להבין מה עמד מאחורי הכתיבה של "מקבת"? (ספוילר: המחזה נכתב כנראה כדי להחניף למלך חובב עינויים ומכשפות).

סקרנים לדעת מה אפשר ללמוד על שייקספיר מדמותו של פרוספרו במחזה "הסופה"? ומזאת של המלך ליר?

על כל השאלות הללו, ועל רבות אחרות, משיב גרינבלט בספרו המאלף.

אחת ממסקנותיו המשמחות היא כי "שייקספיר הבין מה המשמעות של 'להיות שייקספיר'". אכן, בשעתו לא הכה מותו גלים. דווקא מותו של שחקן חשוב ונודע באותם ימים, ריצ'רד ברבג' (Burbage), עורר סערה ציבורית של כאב. נו טוב, מעיר גרינבלט, הרי גם בימינו כך נהוג: התסריטאים וכותבי התמלילים אינם זוכים לכבוד ולהערצה של כוכבי קולנוע או של זמרים נחשבים… אבל כולנו יודעים כי בטווח הארוך גאונותו של שייקספיר היא זאת שנותרה, גם מאות שנים אחרי שמת.

גרינבלט חותם את ספרו בסיפור שממחיש את נצחיותו של שייקספיר ואת כתיבתו האנושית, שלא בחלה בקריצה היתולית, בתיאורים של דמויות בשר ודם, שממשיכות לחיות עד עצם היום הזה: משורר אפגני החליט לפני שנים אחדות להפיק מחזה של שייקספיר, כדי להוכיח שקיים קשר תרבותי בין עמים, קשר שגבולות מדיניים אינם יכולים למחות. שקיימת רשת על-זמנית שגוברת על המקום והזמן. שכולנו "חלק מהאנושות". הוא בחר במחזה של שייקספיר, המגלם את ההישג היצירתי הכלל עולמי, שאינו יודע גבולות, ומכיוון ששייקספיר הוא "האנטיתזה לפרובינציאליות ולפנטיות." הוא בחר בקומדיה "עמל אהבה לשווא" ("Love's Labour's Lost") ובהפקה פעל כנגד העריצות ההרסנית של הטליבן, המבקש להשמיד ולכלות את תרבות המערב.

הוא כינה זאת "סיפור אמיתי של תקווה, חוסן ועמידות, באפגניסטן".

הספר להיות או לא להיות שייקספיר נחתם בשורות מתוך המחזה "הלילה השנים עשר":

וממשיך:

“And we’ll strive to please you every day”

ובתרגומו של דורי פרנס:

לפני המון זמן העולם הזה נִבְרָא,
עם הֵיי-הוֹ, ורוח משתולל,
 טוב, לא נורא, ההצגה כבר נגמרה,
והלוואי נביא בידור כל יום ולֵיל. 

 חותם גרינבלט את ספרו: "The enemies of pleasure beware" : "אויבי ההנאה, הישמרו!" 

כך יאה וכך נאה. 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים מתוכו, אבל הספר קיים גם בעברית, בתרגומה של מיכל קירזנר-אפלבוים.  

ביולי של שנת 1967 חלף רק חודש מאז שהסתיימה מלחמת ששת הימים – המלחמה שבעקבותיה שילשה מדינת ישראל את שטחה, והתעוררה השאלה מה יהיה עתיד השטחים שנכבשו, אלה שכינו אותם אז "השטחים המוחזקים", או "השטחים המשוחררים".

יגאל אלון, שר החוץ בממשלת לוי אשכול, הגיש לראש הממשלה תוכנית מדינית מפורטת שנקראה "תוכנית אלון" ובה שרטט מפה שקבעה כיצד יחלקו את שטחי הגדה המערבית. את חלקם המזרחי, לאורך הירדן, ייעד לסיפוח למדינת ישראל, ואת חלקם המערבי, הגובל בקו הירוק, ביקש אלון להחזיר לירדן, או להביא לכינון של ישות עצמאית פלסטינית, בהתאם לבחירתם והחלטתם של תושבי אותו שטח. 

התוכנית אמנם לא התממשה, ואפילו לא הועמדה להצבעה, אבל די היה בהצעה כדי להביא לקרע בקרב חברי תנועת העבודה. אלה מהם שדגלו באידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה" חברו לאישי ציבור מהימין, והקימו את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". הם קראו ליישב את כל השטחים הכבושים, לא רק בגדה המערבית אלא גם בחבל עזה, בחצי האי סיני וברמת הגולן. 

אחד מחברי התנועה החדשה שקמה היה משה טבנקין, יליד המושבה כנרת, שעבר בגיל חמש לקיבוץ עין חרוד וחי שם עד מותו. טבנקין, איש תנועת העבודה, התנגד נחרצות לתוכנית אלון, וכעס על החלטתו של הקיבוץ המאוחד לקבל אותה.

טבנקין, שהיה משורר וכבר פרסם כמה ספרי שירה, כתב את השיר "ביום מסה" שמתי כספי הלחין ושר:

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –

אל מחוז אין בו חפץ
מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן

שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כיריים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופניים
רק אפר.

בשיר זועם טבנקין ומתאבל. הוא חש שהדרך בגדה באדם, והוליכה אותו שולל: התנועה שאליה השתייך, שהזדהה עם דרכה, שהייתה כור מחצבתו, מוליכה אותו לפתע למקום אחר ולא רצוי: "אל מחוז אין בו חפץ". מקום שהוא אטום, בלוי, חתום. "עפרו קלוי" – כלומר, אדמתו שרופה, ונראה שלא יהיה אפשר עוד לעבד אותה ולהוציא "לחם מהארץ". במקום שאליו נקלע בניגוד לרצונו אין מים מרווים, ואין בו עוד אפילו אש שתוכל לשמש לחימום ולבישול. זהו מקום עקר ומחוסל, שכן אפשר למצוא בו רק אפר, כלומר – מה שהיה בו נשרף והתכלה. 

זהו שיר כאוב מאוד של אדם שנראה כמי שמרגיש  כי נאלץ להתפקח מחלום, שכן הגיע למקום שיש בו רק אבנים, ושום דבר אינו צומח בו.

המילה מסה המופיעה בשמו של השיר מעלה על הדעת את פסוק ז' בפרק י"ז בספר שמות: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן": בני ישראל שצמאו במדבר זעמו על משה ותבעו ממנו מים. משה זעק אל האל בבקשת עזרה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל- ה' לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי," והאל הורה לו כיצד לנהוג: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם". פירוש המילה "מסה" נובע אם כן מהמילה "ניסיון" שבו העמידו בני ישראל את מנהיגם ורבו אתו ועם האל. כך הרגיש כנראה גם משה טבנקין, ואולי אפילו הזדהה עם כאבו של משה רבנו, שאת שמו נשא.

חמישים ושלוש שנים חלפו מאז שהחל הפולמוס הציבורי הסוער סביב עתידם של השטחים בגדה המערבית, ולאחרונה הוא התעצם שוב. משה טבנקין הלך לעולמו ב-1979. האם היה תומך בסיפוח או שהיה מתנגד לו?  

יותר מכל התאמתה מחדש ההשערה שכבר העליתי קודם, שאי אפשר להפריז בחשיבותה של הטראומה, ובייחוד של הטראומה המינית, כגורם המעורר את המחלה. גם ילדים ממשפחות מכובדות, חדורות אמונה פוריטנית, נופלים בשכיחות רבה יותר ממה שמעזים לחשוב – קורבן לאונס ממשי. אלה יכולים להיות ההורים המחפשים לעצמם פיצוי על אכזבותיהם בדרך פתולוגית זו, או דמויות אחרות מעוררות אמון כמו קרובי משפחה (דוד, דודה, סבא וסבתא), מורה פרטי, משרת או אומנת, שמנצלים לרעה את אי–הידיעה והתמימות של הילדים. הטענה ההגיונית, שמדובר בפנטזיות מיניות של הילד, כלומר בשקרים היסטריים, מופרכת לצערי על–ידי מספר הווידויים על תקיפת ילדים ששמעו ממטופלים הנמצאים עכשיו באנליזה […]. 

דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי גם ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך. לא כן הדבר כשמדובר במבוגרים בעלי נטייה פתולוגית, בייחוד כאלה שהאיזון והשליטה העצמית שלהם נפגעו אחרי אסון, או עקב שימוש בסמים. הם מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר בשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף לאקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות. […].

קשה לנחש את התנהגותם והרגשתם של ילדים אחרי מעשי אלימות כאלה. היינו מניחים שהאימפולס הראשוני שלהם יהיה: דחייה, שנאה, גועל, התגוננות נמרצת. "לא, לא, אני לא רוצה את זה, זה חזק מדי, זה כואב לי, עזוב אותי", דברים כאלה או דומיהם יכלו להיות תגובה מיידית, אלמלא שותקו הילדים על ידי חרדה איומה. הילדים חשים חסרי אונים מבחינה גופנית ומוסרית, אישיותם טרם התגבשה די כדי להתקומם, ולו רק במחשבה. הכוח המכניע וסמכות המבוגרים גורמים להם להיאלם דום, ופעמים רבות עלולים אפילו לערער את שיקול דעתם. אבל אותה חרדה, בהגיעה לשיא מסוים, מצווה עליהם אוטומטית לכפוף את עצמם לרצון התוקף, לנחש את כל משאלותיו, להיענות להן, ולהזדהות מתוך שכחה עצמית מוחלטת עם התוקפן. באמצעות הזדהות, באמצעות הפנמת התוקפן, הוא חדל להיות מציאות חיצונית, נפרדת, והופך להיות מציאות נפשית פנימית. […].

השינוי המשמעותי ביותר שגורמת לנפש הילד ההזדהות הנפחדת עם המבוגר התוקפן הוא הפנמת רגשי האשם של המבוגר. מה שהיה עד עתה משחק תמים נחווה עכשיו כפעילות הראויה לעונש.

כשהילד מתאושש מן ההתקפה הזו הוא מרגיש מבולבל מאוד, מפוצל למעשה, לא-אשם ואשם בו בזמן, והאמון שלו בעדות חושיו נשבר. לכך נוספת ההתנהגות הגסה של הפרטנר המבוגר, שהיא עכשיו מיוסרת וכעוסה עוד יותר, בשל נקיפות מצפון. התנהגות זו מעמיקה עוד יותר את רגשות האשם והבושה של הילד.

התוקף מתנהג בדרך כלל כאילו לא קרה דבר ואף מתנחם במחשבה "הרי זה רק ילד, הוא לא יודע כלום, הוא ישוב וישכח הכול." אין זה נדיר שבעקבות אירועים כאלה הופך המפתה לאיש מוסר או דת קפדן, ומשתדל להציל את הילד באמצעות חומרתו.

בדרך כלל יחסי הילד עם דמות אמינה נוספת, למשל האם, גם הם אינם אינטימיים דיים כדי שיוכל להיעזר בהם. פניות מהוססות מסוג זה נדחות על ידה כשטויות.

1933

הציטוט לקוח ממאמרו של פרנצי, שהביא לקרע בינו ובין  פרויד. פרנצי היה תלמיד, עמית, מטופל וחבר של פרויד במשך כעשרים וחמש שנים. פגישתם האחרונה התקיימה זמן מה לפני כנס בינלאומי בוויסבאדן. פרנצי הקריא למורהו את המאמר, בתקווה לקבל את אישורו. פרויד התנגד לדברים וביקש מפרנצי לגנוז את המאמר. פרנצי סירב, והקריא אותו בכנס. פרויד הזועם לא הסכים ללחוץ את ידו. פרנצי מת כחצי שנה אחרי כן. השניים לא התפייסו.

ג'ואנה טרולופ היא אמנית הכתיבה על המשפחה. אין כמוה כשמדובר בתיאור הרקמה המורכבת, הסבוכה, של הורים, ילדים, אחים ואחיות. היא מתארת את הדמויות שהיא ממציאה בדייקנות ובפרוטרוט, ולמי שאוהבת כתיבה כזאת, מדובר בחגיגה אמיתית.

בספרה החדש מבקשת טרולופ לספר לנו בעיקר על הקשר המיוחד שיש בין סבתות לנכדותיהן וסבים ונכדיהם (כן, החלוקה המגדרית לגמרי שלה, ולגמרי ברורה. מעניין אם היא עצמה שמה לב לכך. אם כתבה את זה כך בכוונה…) ועל ההשפעות ההדדיות החשובות שיש לבני הדור הראשון והשלישי.

מוניקה ואוגוסטוס (שם חיבה גאס) הם בני זוג אנגלים שהיגרו לפני כמה עשרות שנים לספרד. גאס הקים שם יקב מצליח מאוד, ואפילו קנה למוניקה מעדנייה כדי לתת לה תעסוקה, אחרי שבן הזקונים שלהם, ג'ייק, עזב את הבית, חזר לאנגליה והתחתן.

שני הילדים הגדולים שלהם, קייט וסבסטיאן, כמו גם ג'ייק הצעיר, הקימו באנגליה משפחות. שניהם מצליחים בעבודה, אבל לכל אחד מהם יש בעיות משפחתיות שהם מתקשים להתמודד אתן. הקשיים מחריפים ממש בתחילת הרומן, כשאם המשפחה, מוניקה, מוצאת את בעלה שוכב על הרצפה, אחרי שעבר אירוע מוחי, שישנה לא רק את חייהם, אלא גם את אלה של כל שלושת הדורות של בני המשפחה: מי יחוש לעזרת ההורים ומדוע? מי מרגיש ריחוק ואשמה? איך ישפיע המצב החדש על הקשרים בין בני הזוג השונים? האם יחמיר חיכוכים או ילמד את האנשים הללו להתגמש, להבין זה את זה, להתחשב בצרכים החדשים שהתעוררו?

ומה תהיה תגובתם של הנכדים ושל הנכדות? איך מה שקרה ישפיע גם עליהם? "אירוע אחד והכול מתנפץ. כל בית הקלפים מתמוטט". בהתחלה בני הדור השני אומרים לעצמם "למה מוטלת עלינו האחריות לתוצאות של בחירות שבשום פנים ואופן לא היו שלנו, ואפילו לא התחשבו בנו?"

בהמשך בני המשפחה לומדים עד כמה הם חשובים זה לזה ועד כמה המשפחה ארוגה מכולם ביחד. ג'ואנה טרולופ בספריה מאחה, מקרבת, מאהיבה את האנשים זה על זה ועל הקוראים. היא טובה ונדיבה, וכך גם האנשים הללו, שהיא בוראת למעננו. אמנם, היא אומרת מפי אחת הדמויות, "חיי נישואים אינם ערוגה של ורדים" (כן, הדימוי די נדוש, נו, אז מה…?), אבל הם ילמדו איך להתמודד אתם ואיך להיטיב עם עצמם ועם זולתם.

טרולופ מתהלכת לה לאט לאט, מגיעה כל פעם, כדרכה, בטכניקה שחביבה עלי במיוחד, מתוך זווית ראייה של דמות אחרת, ומראה לנו איך כל אחד רואה את הדברים, ואיך נקודות המבט השונות משפיעות אלה על אלה.

טרולופ מציגה לא רק את היחסים בין בני המשפחה, כאמור – בעיקר בין הסבים לנכדים – אלא גם מראה את השינויים החברתיים שהתחוללו. מה שנראה כמובן מאליו לבני הדור השני, למשל הסבתא צופה בהפתעה ובהתפעלות בתופעה שאינה מוכרת לה מקרוב: שבני זוג יכולים לחיות ביחד בלי שנישאו ובכל זאת לתפקד כמשפחה, או – שגבר יכול להשתתף בטבעיות וכמובן מאליו במטלות הביתיות ובגידול הילדים בלי שיתבקש לעשות זאת, ואז לפנות אל תפקידיו בעבודה "כפי שנשים עשות תמיד"… היא מופתעת מכך שנשים כיום אינן מתחייבות לציית לבעליהן, ובמרוצת הזמן מתחילה להבין את העוצמה ואת הצדק שבחיים משותפים שאינם מושתתים על צייתנות ועל כך שאישה מקריבה את טובת ילדיה למען שלמות חיי הנישואים ולטובת תחושת הסיפוק של הגברים שלהן הן נשואות.

האם, טרולופ שואלת, ילדים של נשות קריירה אומללים יותר מאלה של עקרות בית? תשובתה חד משמעית: לא ולא: נכדה מופתעת מכך שסבתה מעולם לא עבדה, והייתה רק אישה נשואה. "אבל זה מצב, לא משלח יד. כמו להיות מתולתלת," היא אומרת בפליאה, אבל מוכנה לסלוח לסבתא, שכן, היא מסבירה, יש הרבה מוזרויות שונות בבני אדם…

הספר Mum & Dad ראה אור באנגלית לפני כחודש. אני משוכנעת שהקוראות, במיוחד הסבתות שבהן, יהנו ממנו מאוד.

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. 

התחלתו של הסיפור פרוזאית ויומיומית כל כך: "היום לא הלכתי לבית הספר… כלומר הלכתי אבל רק כדי לבקש מהמחנך ללכת הביתה. מסרתי לו גם את המכתב של אבי, שבו הוא ביקש לשחרר אותי מסיבות משפחתיות. המחנך שאל מהי הסיבה המשפחתית ואני השבתי לו ש 'אבי נקרא לשירות עבודה'", מספר גיורגי, נער בן חמש עשרה, יליד בודפשט (וכנראה בן דמותו של הסופר, שקורות חייו דומים מאוד לאלה של גיורגי). 

משפחתו של גיורגי מתאספת כדי להיפרד מאביו, "מחנה העבודה" הוא מין שם מכובס לשירות שנכפה על גברים יהודים ילידי הונגריה. (על הזוועות שחוו, ביניהם, למשל האילוץ שנכפה עליהם לשמש מגלי מוקשים חיים, אפשר לקרוא ברומן המופלא הגשר הנסתר, מאת ג'ולי אורינג'ר).  

תיאור סעודת הפרידה מאביו של גיבור הסיפור, הנינוחות של הדמויות, חוסר ההבנה של כולם לקראת מה הם הולכים (בשעה שאנחנו הרי יודעים מה צפוי לקרות לרובם!) מחרידים. על דעתו של גיורגי כלל לא עולה שהוא בעצם נפרד מאביו לצמיתות. כשאמו החורגת בוכה, הוא נבוך. 

בני המשפחה שהתאספו מנהלים שיחות נינוחות שבהן הם מסבירים לעצמם שהכול בסדר: דעת הקהל העולמית לא תאפשר לגרמנים לפגוע ביהודי הונגריה. מדובר רק במשחק פוליטי כלל עולמי, והאיום לכאורה על היהודים הוא מעין "בלוף" פוליטי מרהיב והכרחי. הם משוכנעים שמדובר ב"תקופת מעבר" קצרה שתחלוף עד מהרה. 

גיורגי מתגאה בכך שהוא מסייע למאמץ המלחמתי: עליו הוטל לנסוע יום יום אל מחוץ לבודפשט, ולעבוד שם עבודה גופנית קשה. 

מדהים לראות איך כל שלב עובר על האנשים הללו בקבלה, איך כל פרט נהפך למציאות היומיומית שמי שחיים בתוכה משלימים אתה, עד שהיא נעשית מובנת מאליה וטבעית. למשל: העובדה שעל יהודים לענוד על גופם טלאי צהוב נהפכת די מהר למטלה יומיומית שכרוכות בה תלאות יומיומית: מלאי הבד הצהוב שאפשר להשיג הצטמצם "כמובן", ויש חנויות שאצלם אפשר להשיג טלאים שבהם חודי הכוכבים עשויים בהקפדה רבה ובאיכות שעולה בהרבה על אלה שנגזרו ועוצבו בבית… הנה כי כן מסתבר שמתרגלים לכול. גם לטלאי המביש. אפילו הוא נהיה פריט מקובל, כמעט טבעי ומובן מאליו. 

הם משלימים עם תופעות אנטישמיות כגזירת גורל בלתי נמנעת, ורק אומרים לעצמם על אנשים מסוימים, למשל – החנווני השכונתי – שידוע שהם שונאים יהודים. אכן, בני הנוער תוהים בינם לבינם במה בעצם הם שונים מהונגרים אחרים. גיורגי מנהל על כך דיונים עם צעירה בת גילו, ומנסה להוכיח לה שאין שום הבדל מהותי בין יהודי ללא יהודי. כדי לשכנע אותה הוא נעזר בסיפור "בן המלך והעני" של מארק טוויין: שני הנערים שדומים כל כך זה לזה מתחלפים במקומותיהם, ועד מהרה העני נהפך "באמת" למלך, ולהפך. כך, הוא טוען, אילו החליפו אותה כשנולדה בתינוקת אחרת, האחת הייתה גדלה להיות יהודייה והאחרת – הונגרייה, אם כי שום דבר מהותי לא היה שונה בהן… 

אושוויץ מחכה לו, לגיורגי. בתוך ימים אחדים יגיע לשם, אבל אין לו מושג על קיומו של המקום ועל משמעותו. תמימותם של הקורבנות שהולכת ונחשפת הופכת את הקרביים. כך למשל, כשמורידים את גיורגי מהאוטובוס בדרכו לעבודה הכפויה, הוא פוגש קבוצה של נערים שגם אותם אילצו כך לרדת. הם מקבלים אותו בצחוק עליז, מבודחים מאוד ממה שקורה להם. אין להם מושג! אף לא שמץ של מושג לקראת מה הם הולכים. הם ממשיכים להזכיר לעצמם שהגרמנים אנשים מסודרים ותרבותיים, משוכנעים שהם הולכים לעבוד, ושמחים על אורח החיים הבריא הצפוי להם… 

גם כשהם מגיעים לאושוויץ-בירקנאו, רואים את השם כתוב על שלט, רואים את גדרות התיל, הארובות, הכלבים, גם כשהם מתקדמים בטור עורפי אל ה"רופא" שגוזר את דינם, לחיים או למוות, אין להם מושג. 

כשגיורגי רואה בפעם הראשונה את האסירים גלוחי הראש הם מרתיעים אותו. הוא תוהה על מה נענשו. המראה שלהם דוחה בעיניו. אין לו מושג שבעוד זמן קצר מאוד יראה בדיוק כמוהם. גם אחרי שנוטלים ממנו את זהותו וממירים אותה במספר, גם אחרי שמגלחים את כל השיער שלו, מהראש ומהגוף, מרמים אותו בהבטחה שיקבל את בגדיו בחזרה ולכן עליו לזכור היטב את מספר המתלה שעליו הניח אותם, ואת נעליו – שאותן הוא מצווה לקשור זו לזו – הוא לא מבין. לא קולט. כי איך אפשר לקלוט? איך אפשר להבין, כשאין שום מידע קודם, כשאין שום "הקדמה"? ככה, מחיי משפחה רגילים, ישירות אל מחנה ההשמדה? 

הקטעים המזעזעים במיוחד הם אלה שבהם מתגלה האירוניה המחרידה שרק אנחנו, הקוראים, רואים אותה. כך למשל בדרך לאושוויץ כשהרכבת עוצרת מנסה חייל הונגרי לשכנע את הנערים היהודים לתת לו את חפציהם, שכן "במקום שאליו אתם הולכים לא תזדקקו להם." הם כמובן לא מבינים על מה הוא מדבר. כשהם מבקשים מים בתמורה לחפצים, הוא מתרגז: יהודים, הוא אומר, מתמקחים אפילו כשמדובר בדברים הכי מקודשים…

אימרה קרטס זכה ב-2002 בפרס נובל לספרות. הספר ללא גורל ראה אור לראשונה בהונגרית ב-1975, אבל לא זכה להצלחה. רק אחרי שברית המועצות התפרקה החלו להופיע תרגומים של ספריו בגרמנית ובשפות אירופיות אחרות. 

כמו גיבור ספרו, גם קרטס ניצל בבוכנוואלד, אחרי שכבר כמעט היה מוזלמן – חולה, מדולדל, נטול כוחות. ובכל זאת עוד היה בו ניצוץ חיים. עד כדי כך שבשובו למחנה הריכוז שממנו נלקח, למרבה הפליאה, כדי לטפל בפצע שנפער ברגלו, הוא חש בעוצמה רבה את הרצון לחיות "במחנה הריכוז היפה הזה", כפי שהוא אומר לעצמו עם שובו לבוכנוולד, בציניות שמעורבת בה כנראה גם תשוקת חיים אמיתית… 

השחרור מהמחנה, הרגע שבו הבין כי ניצל, מטריף את הדעת: האסירים שמעו ברמקולים את ההודעה שלפיה הם חופשיים. הכריזה חזרה בשפות שונות, כדי שהכול יבינו אותה. כששמע את הקול דובר הונגרית, החל באמת להאמין כי שוחרר, אם כי עדיין הוטרד מהמחשבה על האוכל שאמור היה להגיע. רק כששמע דיבורים על המרק שהאסירים-לשעבר התבקשו להביא, נרגע והחל להשלים עם המצב החדש ולהתרגל אליו. עד כדי כך היה הרעב קשה.

קרטס מתאר שני אירועים שחווה בדרכו חזרה הביתה, לבודפשט. באחד מהם "חוקר" אותו אזרח הונגרי אם תאי הגזים באמת התקיימו. גיורגי מסביר שכן, אם כי לא בכל המחנות. רק באלה שנועדו להשמדה. למשל, באושוויץ. "ראית אותם?" מבקש בן שיחו לדעת, כמי שמתכוון "להוכיח" שמדובר בשמועה בלבד. 

בשיחה עם אדם אחר, עיתונאי שהוא פוגש באקראי, שואל אותו הלה מה הוא מרגיש, ומופתע לשמוע שגיורגי שונא. "את מי?" הוא שואל. "את כולם", משיב גיורגי. העיתונאי לא מבין. אנחנו, ממרחק הזמן והמקום, כמי שיודעים משהו על מה שקרה שם ואז, יכולים כנראה להבין למה התכוון. ובעיקר, להבין עד כמה עקרה ומטופשת השאלה "מה אתה מרגיש". איך אפשר בכלל להתחיל להשיב עליה? רבים מהניצולים לא ענו עליה מעולם. לאחרים נדרשו שנים רבות עד שיכלו להתחיל לענות עליה. 

בסופו של הספר גיורגי תוהה: האם אדם שעבר מחנה ריכוז יכול להיות מאושר? למי שממליץ לו לשכוח מה עבר עליו הוא מסביר: אני לא יכול לצוות על הזיכרון שלי להיעלם, ומסרב להסכים עם העמדה שלפיה מה שעבר עליו היה גורלו. הוא טוען שאם מדובר בגורל, הרי שאין האדם חופשי לבחור. 

אשוב כאן, כדרכי, אל קסטנר: האיש שידע, אבל שיתף פעולה עם הגרמנים ("עם השטן", כפי שקבע אב בית הדין בפסק הדין של משפט הדיבה). קסטנר בחר להסתיר מיהודי ארצו את הידיעות על אושוויץ ועל הרצח ההמוני הצפוי להם, ידיעות שהיו יכולות אולי לאפשר לפחות לחלקם להינצל. אפשר לקרוא על כך פרטים רבים ומסמרי שיער  –

• במאמר של פול בוגדנור על השתקת ניצולי השואה.
• בטור על הספר של דניאל ברנד במלכודת הרשע והאדישות
• בטור על יומנה של אווה היימן.
• בטור על ספרו של פול בוגדנור, פשעו של קסטנר.
• ובטור על ספרה של מיכל בן-נפתלי.

אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו הגיע אל האנשים הללו המידע, אילו התאפשר להם לבחור! 

תרגמה מהונגרית: מרים אלגזי

השיר הופיע בספרי מה המים יודעים על צמא

22.10.1997 

סוד גאוניותו התקשורתית 

על היכולת לא להניד עפעף ולא לכעכע כעכוע 

א. תמיד מפתיע מחדש

השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון. 

אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו הייתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להט כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.  

ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמי חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה. 

ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה "כישרונו הגאוני בתעמולה" (יואל מרכוס, הארץ, יום ו' האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל כך "גאוני" בו? 

אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בראון, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלוונטיות ביותר. 

"כישרונו הגאוני בתעמולה" הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי-אמון.  ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון – מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו זה לתשובה אמתית, היכולת להישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל – לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות, הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להבין ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן, לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.  

אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במילים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה "אמנם" ("אמנם הפעם נכשלנו", נניח) לפני שיבוא ה"אבל" התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום "אמנם" שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג. 

כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכול, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש. 

ב. "כמובן", אבל לא מאליו

מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית, כשראש הממשלה אומר, בריאיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא "כמובן לשלוח את הבנים לקרב", זה לא נשמע נשמע "כמובן" כל כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך. 

כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך: לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תתקשורתי כולל.  

זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סברו הקול העמוק, ה"אחראי", שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית. 

יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה ואל מראית העין. חברי כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם. 

וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים. 

גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף "קודם כול" באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי. 

זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית הייתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת. 

והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם "כמובן". אצלו זה היה באמת מובן מאליו. 

בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע. 

מהו סיד? הוא "החומר ששפכו על גופות בזמן מגפה כדי לחטא אותם, שלא יידבקו החיים והבריאים עדיין". הוא כמובן גם צבע, חומר טרי, לבן, שיכול לכסות "את פצעי הקיר" ויש "דבר מה מרפא ביד הנעה על פני המשטחים" שנעשים שוב "מבהיקים וצחורים", כאילו נוצרו להם חיים חדשים – כך לפי הנובלה הראשונה, "זיכרון סמוי",  בספרה החדש של אסתי ג' חיים. האם שכבה חדשה של סיד יכולה באמת לתקן את מה שמסתתר מתחתיה? סיפוריה של ג' חיים מעוררים את התחושה שלא, לא בהכרח; שגם מי שנראה כאילו "החלים" מפגעי העבר, בעצם לא נפטר מהם, ולמעשה לא יוכל לעולם לעשות זאת. גם ניצולי שואה שנראים כאילו ניצלו, בעצם נושאים בתוכם לצמיתות את הכאב ואת האובדן, ולא יהיה להם תיקון, כי אפילו משפחה שנראית מבחוץ לגמרי תקינה ומאוששת – אבא, אימא, ילדה וילד, היא בעצם הרוסה מבפנים, היא רק ניסיון לאחות ולהעלים את מה ששכבות חיצוניות לא יתקנו.

המילה "סיד" מחברת את שלוש הנובלות היפיפיות שלפנינו. בשנייה, "שישים ותשע", סיד משמש אמצעי ליצירת קשר אולי אחרון של גיבורת הסיפור, אישה שחוגגת את יום הולדתה השישים ותשעה. אישה בודדה – בנה בטורונטו, רוב חברותיה כבר הלכו לעולמן, בעלה דמנטי ואבוד בעולם השכחה, אבל היא עדיין חיה בתוכה ותוססת. היא עדיין רוצה! משתוקקת להרגיש, להתלהב, לשמוח. מנסה להסכין עם זקנתה, ויודעת שהיא רק חיצונית ולא אמיתית, שכן בתוך לבה היא עדיין בת עשרים! מצד אחד היא מנסה להיפרד מהחיים: "פתאום נהייתי מודעת לחפצים הללו שיישארו אחרי. נעליים, חולצות טריקו, שמלות לאירועים, מכנסי ג'ינס, ספרים, שפתונים, מייק אפ. דמיינתי מה יהיה עוד שימושי וייאסף על ידי בני משפחתי, ידידותי. מה יושלך". מצד שני היא נשמעת ממורמרת: "לא יכולתי לחמוק מן הפנים המחורצות שהשתקפו מולי במראה. לא הרווחתי אותם כלל. הפסדתי לַזמן", אבל לפחות יש לה חוש הומור! "איך קרה שהפכתי לסבתא שלי?" היא תוהה, ומסרבת להיכנע: היא, למשל, האֵימה של המנחה בקבוצת כתיבה אוטוביוגרפית, שכן אינה מוכנה שלא להטיל פקפוק בדברים שאומרת המנחה: "היא דיברה על סיבה ותוצאה ודרשה מאיתנו לנמק את אירועי חיינו הכתובים. דמות אינה יכולה לפעול סתם כך. לכול יש מניע, ועל הדמות להיות מנומקת. בצעירותי, הייתי שותקת," היא נזכרת, ואז תוקפת: "מה את חושבת, הרמתי את קולי, בחיים יש תמיד סיבה ותוצאה?…" וכן הלאה. חוש ההומור שלה מתגלה שוב ושוב, כשהיא חוזרת בפני עצמה על גילה: "שישים ותשע. מין ציון ביניים של תלמידים בינוניים. לא נכשל אבל גם לא הצלחה גדולה". היא יודעת לראות את עצמה מבחוץ: "בשביל רובם אני אישה בגיל העמידה שמאכילה חתולים מפני שהבדידות שיגעה אותה", אך אינה שוכחת את ערכה: "איש מהם אינו יודע על התואר השני במדעי החברה, הנוסף לרוקחות, שעשיתי ככה, בשביל הכיף…" היא תוקפת צעירים (מנומסים!) שקמים למענה באוטובוס, ו"נאחזת בהקלה בעמוד המתכת, אסירת תודה, שומרת בקנאות על חסד העמידה, השמור לצעירים בלבד."

מפגש מפתיע מרעיד את נפשה, מעורר בה הבטחות (שווא?) ומעורר בה חמלה, תקווה, ייאוש ורצונות עזים. האם יתגשמו? האם תהיה לה עדנה?

הסיפור השלישי, זה שהעניק לספר את שמו: "סיד", הוא המורכב בין השלושה. אנחנו פוגשים בו דמויות שכבר הכרנו בספר קודם של אסתי ג' חיים אנשי פינות (שעליו זכתה – בצדק רב! – בפרס ברנר). שם חווינו את הופעתה של הדודה אסתר מנקודת מבטה של דבורי, אחייניתה. שם נשארה אסתר דמות לא מפוענחת עד הסוף, צופנת סוד שאינו מתגלה. כאן, בנובלה החדשה, אנחנו מכירים את אסתר דרך עיניו של אביה של דבורי, שגם הוא, כמו בתו, התאהב, נסחף, התמלא בתשוקת חיים שכמעט אבדה לו, בעקבות הגעתה אל חייהם. כמה טוב לפגוש שוב את הדמויות הללו! כמה מרגש לגלות את הסוד שהוסתר מאתנו בספר הקודם. גם אם הוא מכאיב עד בלי די. וכן, גם בסיפור "סיד" מופיע החומר המקשר, אותו סיד, שכאן מישהו כמעט טובע בתוכו.

מעניין להבחין שהמילה "סיד" כמו מבליעה בתוכה בסמוי מילה נוספת: סיד מוכל גם במילה "סוד" שהוי"ו שלה התקצרה; וסוד שנקבר, כך אנחנו לומדים מהסיפור הראשון בקובץ – "זיכרון סמוי", אינו יכול אלא להתקשות בתוך הנפש ולחבל בה. וכך, אפילו שלושים השנים שחלפו בחייה של אליה, גיבורת הסיפור, מאז שעברה ניסיון אונס ועד ההווה הסיפורי, לא יכלו לגבור על הסוד שהסתירה.

הוא, הסוד, הרס כל חלקה טובה בחייה. "זיכרון סמוי" עוקב בעדינות, צעד אחרי צעד, אחרי התפוררות חיי הנישואים והמשפחה של אליה, שגם חברותיה חשות בשינוי הפתאומי שעברה, ואין לאף אחת ולאף אחד מאוהביה אף רמז שיבאר להם מה בעצם  קרה לה. "כמה פעמים כמעט סיפרה להן, אבל תמיד משהו לא התאים. מישהו או משהו קטע אותה – מכר אקראי שפגשו, מלצר שניגש לשאול לרצונן, צלצול הטלפון הנייד של אחת מהן." גם מבעלה התרחקה, התנכרה לו, ולא סיפרה לו מעולם: "היא זוכרת איך הטיחה את הטלפון אל הקיר כדי שלא תחייג אליו ותיילל את כל מה שנאגר בחללי הגוף, בתוך העור שלה, כבשק."

כיום היא מביטה לאחור אל כל השנים שחלפו, וחשה שהסוד הכלוא "החמיץ" בתוכה. אי אפשר שלא לחוש כאן במשמעות הכפולה של המילה: הסוד החמיץ בקרבה כמו שקורה לחלב, והוא גם גרם לה להחמיץ את חייה ואת אהבתו של נועם, בעלה. ואיזו החמצה! הסוד שיבש אפילו את הקשר שלה עם נוגה, בתה: אלִיָה מציקה לה בהגנת יתר, למשל כשנוגה הייתה בכיתה ד' אילצה אותה אמה לשאת אתה בילקוט פטיש לשניצלים, שמא יתקוף אותה מישהו והיא תוכל להתגונן.

אבל הדברים אינם פשוטים כל כך, שכן אסתי ג' חיים מערימה על הגיבורה שלה. אנחנו אמורים לכאורה לחוס עליה, להזדהות אתה, לכאוב את כאבה, להבין אותה. ועם זאת, אי אפשר, ככה, בחשאי ומאחורי גבה, שלא להתעצבן ממנה. כשהיא מטלפנת אל בתה הבוגרת, בת השלושים, כדי לברך אותה ליום הולדתה, אליה מתנפלת עליה עם מונולוג מהגיהנום: "את שומעת נוגי, תיזהרי ממניאקים. מאנשים מפוקפקים. שלא יסדרו אותך. תראי אותי, חלמתי להיות שחקנית. למדתי משחק. מהפחד, לא העזתי לעלות על במה. נשארתי מאחורי הקלעים. התפטרתי לפני שנים, כשהיית קטנה, אבל חזרתי על ארבע כשאבא עזב. מוכרחים להתפרנס נוגי. תמצאי עבודה שאשכרה משלמים בה, לשם שינוי. לא אצל הרמאים האלה שמנצלים אותך, כמו שניצלו אותי."

אליה מתעשתת אמנם ממש בו ברגע. נוזפת בעצמה: "טעות גדולה" אבל לא באמת מבינה, כשמגיעה תגובתה המוצדקת כל כך של בתה: "שוב את! שוב את ואת ואת! ואיך סבלת ואיך ניצלו אותך! זה יום ההולדת שלי, למה לבאס אותי? [באמת למה? למה??] את תמיד הקורבן, המסכנה, הסובלת, ואני צריכה להיות קשובה לך? להתחשב. למצוא עבודה טובה, בשבילך, שתהיי רגועה. זוגיות טובה, בשבילך, שתהיי רגועה, הכול בסדר, הבת שלך נורמטיבית. אפשר להתגאות בה או לפחות לא להתבייש בה. תרדי ממני אמא. תתמודדי עם הקורבניות שלך לבדך, לא על הגב שלי."

כאמור, אליה לא באמת מבינה. "אבל מה אמרתי, נוגי?" היא שואלת, ובהמשך, בינה לבינה, תוהה "ובעצם למה מוקצה כל כך להיות קורבן? למה אין כבוד לקורבנות של אלימות?"

ומתחשק לצעוק לה באוזן – די! די! הבעיה היא לא שהיית קורבן (לניסיון של אונס שלא התרחש), ולא שאין כבוד לקורבן, אלא בכך שאת כל חייך עיצבת סביב אותו רגע. הטראומה מובנת וקשה, אבל את התעקשת לא לדבר ולא לספר. לא הסכמת לעזור לעצמך, לעשות למשל מעשה פוזיטיבי וללכת לפסיכולוגית שהחברה הטובה שלך המליצה לך עליה. וכן, היית לגמרי אנוכית ומרוכזת בעצמך, כפי שאותה חברה אמרה לך: כשהיא הייתה זקוקה לך לא היית שם בשבילה. היית עסוקה רוב הזמן בעצמך ובכאב האינסופי שלך.

אכן, עברת התנסות קשה, אבל מכאן ואילך יכולת לפעול. לא לוותר לעצמך. לא לסגת אל פסיביות ואל רצף ארוך של קינה וויתור!

האם תיתן הסופרת לאליה כוחות? האם היא תלמד בכל זאת לעזור לעצמה? את התשובה לשאלה אתם מוזמנים לקרוא בספר…

פגשנו בו שלוש דמויות של מי שהוגדרו לאחרונה "זקנים בקבוצת סיכון". גילינו את התשוקות הנסתרות, את הסודות האיומים, את התקוות שלא נעלמות עם הגיל ובעיקר את החיים הממשיכים לפעום בגוף ובנפש. התעשרנו מאוד מהן ובזכותן.

"אני יודע איך התחילו לפחות שמונים אחוז מכל התקריות שם. […]. זה היה הולך ככה: אנחנו היינו שולחים טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח המפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורטם, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים, ויותר מאוחר גם את חיל האוויר"…

את הדברים הללו סיפר משה דיין, מי שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים, בריאיון לעיתון ידיעות אחרונות שהתפרסם ב-27 באפריל 1997, כלומר – כמעט שלושים שנה אחרי שהסתיימה המלחמה. בדבריו הקפיד דיין להדגיש כי רבים מראשי הצבא  נהגו כך, שכן דגלו במדיניות של פרובוקציות שיעוררו את הסורים לירות. דיין אמר שנקט את הצעדים הללו, כשם שעשו הרמטכ"לים חיים לסקוב, צבי צור, יצחק רבין, כמו גם דוד אלעזר, שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת ששת הימים.

דיין הודה למעשה שמדינת ישראל התגרתה בסורים כדי שאלה יגיבו ויתקפו, ואז תהיה לצה"ל עילה להגיב מצדו בחומרה. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן, וב-1981 עבר כזכור בכנסת החוק לסיפוח הרמה.

על המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים, ועל השאלה אם הייתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, אפשר לקרוא בספר 1967 והארץ שינתה את פניה, מאת תום שגב, וגם במאמר של פרופסור אייל זיסר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב,"בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה".

במהלך מלחמת ששת הימים ספגו היישובים בעמק מהפגזות רבות שהגיעו מהמוצבים הסורים בצידו השני של הגבול. אחד מהם היה קיבוץ גדות, שספג הפגזות קשות גם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה: באפריל 1967 התחולל יום של קרבות אוויריים בין חיל האוויר הישראלי והסורי. במהלכו הופלו שישה מטוסי מיג-21 סוריים. באותו יום נפגעו מההפגזות כל בתי המשק.

כשמלחמת ששת הימים הסתיימה, ונודע כי רמת הגולן נכבשה, חיבר יובב כץ, צעיר יליד קיבוץ נען שגר זמן מה בגדות, את השיר "בתי את בוכה או צוחקת". דוד קריבושי הלחין אותו, והוא זכה לכמה ביצועים:

פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק.
ילדה בגדות יצאה ממקלט,
ואין בתים עוד במשק.
אמא, היה לנו בית ירוק
עם אבא ובובה ושסק.
הבית איננו, ואבא רחוק,
אימי את בוכה או צוחקת.

הביטי למעלה, בתי, אל ההר,
ההר שהיה כמפלצת.
עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,
אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה, בתי, לגולן,
שם יש חיילים, אך להבא –
דגלם בצבעים של כחול ולבן,
בוכה וצוחק שם גם אבא.
יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,
עם אבא ובובה ושסק,
ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,
בתי, את בוכה או צוחקת.

שקיעות באדום וזריחות בזהב
פוגשות בירוק ובמים.
ובלי תותחים של אויב על ההר
יוריק עוד העמק כפליים.

זורם הירדן, מתפתל כשיכור,
פריחה את העמק נושקת.
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
זורם הירדן, בין גדות יעבור,
פריחה את העמק נושקת,
ואיש לא יסב את מימיו לאחור,
בתי, את בוכה או צוחקת.
בתי, את בוכה או צוחקת.

השיר חוגג, מנקודת מבטה של ילדה קטנה, את הניצחון שהסיר מעל הקיבוץ את איומי ההפגזות הסוריות. עם זאת, הילדה נאלצת להתמודד עם תמונה קשה: כל מה שהכירה לפני שנכנסה למקלט – בתי הקיבוץ, עץ שסק, הבובה שלה – נעלם. היא רואה את אמה שספק בוכה, ספק צוחקת, שכן בתי הקיבוץ נהרסו אמנם כליל, אבל ההר שדמה בעיניהם למפלצת יורקת אש שוב אינו מסוכן.

יובב כץ מתייחס בפזמון שכתב גם אל האיום שהוסר עם כיבוש רמת הגולן: הסורים התעתדו להטות את מקורות הירדן – נחל דן, הבניאס והחצבאני – כך שלא יזרמו אל הירדן ההררי, שהיה בשטח ישראל, אלא יעברו אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל. תוכניתם עוררה את מה שכונה "הקרב על המים", מאבק שנמשך שנים רבות. כיבוש הגולן הבטיח שההטיה לא תצא לפועל, כדברי השיר:  "איש לא יסב את מימיו לאחור". השורה קיבלה את השראתה מפסוק בספר תהילים פרק קיד: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".

כותרתו של השיר נהפכה למעין מטבע לשון. כך למשל אפשר לראות כי באוגוסט 1990, יותר משני עשורים אחרי שהפזמון הופיע לראשונה, השתמש העיתונאי אמנון אברמוביץ' בכותרתו בהקשר שונה לגמרי מזה המקורי: "זה הזמן ליזום דיון ציבורי על  שאלת הסרבנות," כתב אברמוביץ' בעיתון מעריב, "למחרת הבחירות הבאות, ברגעי חשבון־הנפש הקצרים וההולכים, שוב תישאל במפלגות השמאל השאלה: איך זה שהעם לא אתנו? בשביל חלקים מסוימים בשמאל השאלה איך זה שהעם לא אתנו, היא  שאלת חריף-מתוק, בתי את בוכה או צוחקת". מדוע, תהה אברמוביץ' במאמרו, מסכימים אזרחי ישראל לכך שהמדינה משקיעה תקציבים נכבדים בפיתוח ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, ולא בבניית דיור לעולים החדשים המציפים את המדינה, ואיך ייתכן שמחאת מחוסרי הדיור ("כל הארץ מלאה במאהלי מחאה", כך כתב במאמר) אינה משפיעה על העמדות הפוליטיות של האזרחים? 

נראה כי השאלות והתהיות השונות הנוגעות בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות, נמשכות מאז ולתמיד.

במשך שלוש שנים עברו המכתבים בין רחובות ולונדון. ב-1967 היינו בנות 17 ו-16. כתבנו זו לזו על הכול, וכמובן גם על איומי המלחמה, שפרצה בבוקר ה-5 ביוני, היום לפני חמישים ושלוש שנים.

כתבנו במהלכה, וכתבנו כשהסתיימה. שתי נערות ישראליות של אותם ימים. 

להלן כמה קטעים מתוך מאות המכתבים:

19.5.1967, רחובות

אני כל כך מקווה שלא תהיה מלחמה, שיעשו משהו, כל המדינאים הגדולים האלה, שיפסיקו לשבת בשילוב ידיים, לעשות אספות באו"ם. חבל יהיה על כל הבחורים שיהרגו, אם תהיה מלחמה. זה איום! או תאנט מרגיז פה את כולנו, את יודעת, כל כך מזכיר המצב עכשיו את ערב מלחמת סיני, כל כך הרבה דברים משותפים, במיוחד עכשיו אחרי שנאצר סגר את מיצרי טיראן. את יודעת, אני כותבת את המכתב עכשיו, כשכל החדשות טריות עוד, כשכל מה שאני  כותבת זה… לעניין (?) אבל, הוא יגיע אלייך בעוד 5 ימים, מה יהיה עד אז?

10.6.1967 לונדון

אני חושבת המון על ניצן[1]. (הוא הרי בשריון). זוועה לחשוב על הטבח שהלך בין הבחורים שלנו, (וגם שלהם, בחיי!) לעולם לא אבין למה בני אדם עושים את זה אחד לשני. ביום חמישי בערב כולם היו מבסוטים ש"ניצחנו", וכל סיני אצלנו והמשולש וכל זה. אז התחילו לטלפן ולהגיד "מזל טוב" ולספר בדיחות. ותאמיני לי, אני לא יכולתי לשמוח! איך אפשר באמת? הקורבנות כל כך איומים. לא אמרתי את זה לאף אחד. בני אדם לא אוהבים שמזכירים להם את הצדדים האלו.

תארי לעצמך שאין מלחמה. חשבת על זה פעם? זה לא נראה לך משונה? אני למשל לא יכולה בכלל לתפוש איך יכול להיות שחבר'ה צעירים בכל ארץ לא מוכרחים ללכת לצבא. תארי לעצמך שיהיה שלום אפילו רק עם ירדן ולבנון! שנוכל לנסוע לעשות סקי בלבנון, ובאילת נמל עקבה ואילת יהיו משותפים, ושהמלך חוסיין יבוא לביקור ממלכתי בארץ, ושניסע לטיול לאורך הירדן, כמו שיש עכשיו מושג "מים אל ים"… ושאפשר יהיה לעבור ליד הגבול וזה לא יהיה בכלל בכלל מסוכן!

חדשות: אנחנו "מודים" שאנחנו בדרך לדמשק. הערבים טוענים שהפצצנו שדות תעופה. אנחנו מכחישים. מי אומר את האמת, לעזאזל?!

[1] ניצן נוי, אופנהיימר. נהרג כעבור שש שנים, במלחמת יום כיפור.

12.7.1967 רחובות

אתמול היה היום השחור להמון משפחות בארץ, אתמול הודיעו לכל המשפחות על הרוגים, פצועים. ציפורה אמרה שכל מי שלא קיבל הודעה אתמול ובלילה יכול לקום בבוקר ולהניף דגל… אתמול הייתה הלוויה של שלמה. נסעתי גם כן. זה היה בקרית שאול, בחלקה הצבאית.  כל הדרך מבית החולים בתל השומר עד לבית הקברות עצרו מ"צ את התנועה. איזו שיירה ארוכה ארוכה!

17.7.1967 לונדון

מה שמשונה זה שפתאום אנחנו נוכחים שאין חומה על הגבול, ושאפשר לעבור את הקו הזה, ושמאחוריו עדיין יש חיים והם ממשיכים ממש באותה מידה שהם ממשיכים בארץ. וזאת, אני חושבת, הנקודה. פתאום הארץ גדלה והפכה פי שלושה מהגודל הקודם שלה. ואחרי עשרים שנה זה משונה בצורה שלא תיאמן. לקחת אוטו ופשוט לעבור את הקו הזה שמצוי בעצם רק על המפה. כל כך התרגלנו לעובדה ש – זהו, עד כאן, ומכאן יש "אויב" (זה מושג כל כך מופשט ובלתי מובן, ולאנשים שלא השתתפו במלחמה במיוחד) ו"מוות", שגם הוא מושג כל כך מופשט.

עלילת הספר קריסה מתחילה כטרגדיה משפחתית אינטימית, ומסתיימת בחשיפת כמה מהפחדים העמוקים מאוד שלנו. "שלנו" – כלומר, של מי שמאמינים בכל לבם שאי שם, מאחורי הקלעים של חיינו כאן בישראל, שולטים כוחות אכזריים, נטולי מצפון, סמוים ומחרידים ושאנו, תושבי המדינה, רק משמשים את השלטון ואת היצרים האנוכיים והאפלים ביותר.

התזה שהספר פורש בפנינו לאט לאט משכנעת ומבעיתה. רבים מאתנו חוששים, חושדים, ואולי אף חשים, שמזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור.

בלי לנקוב בשמות מתאר המחבר, אברהם אלטמן, דמויות שקל לזהות אותן, גם אם אינן נקראות בספר בשמן האמיתי. לא קשה למשל לזהות דמות שולית בספר: זאת של המראיין ידוע השם, המגיע אל אנשים שאסון כבד פקד אותם: "והנה הוא, 'המציץ לאסונות', מטה ראשו ולובש את הבעת ההשתתפות בצער שלו. בנימת ההזדהות המזויפת מבקש מהמרואיין לספר, בלשון הווה, מה קרה. כאילו לא די בחוויה הנוראה שעבר, הוא מתבקש לעבור אותה שוב לנוכח העולם כולו, חשוף, פגיע, נטול הגנות, קורבן של היותו קורבן. ועכשיו הוא עומד להציץ לאסונו שלו."

כמו כן, ברור לגמרי על מי מדובר כשמתואר איל הון אמריקני רב השפעה, או, כמובן, מיהו ראש הממשלה החובב מנעמים שאותם השלטון מספק לו בשפע.

קריסה הוא רומן מתח, והוא מציית לחוקי הז'אנר: יש "טובים" ויש "רעים", ועד סופו של הספר הטובים חייבים כמובן להביס את הרעים. מתעוררת תחושה עזה של נקמה מתוקה שהעלילה מספקת לנו הקוראים, גם אם אינה באמת נקמה שלמה ומלאה, כפי שהיינו רוצים. העלילה עוברת בין דמויות שונות, שכל אחת מקדמת אותה מתוך נקודת המבט שלה. קודם כול אנחנו פוגשים את הדמות שמניעה את תחילתה: יגאל, שממש בדפים הראשונים נודע לו כי איבד את בתו האהובה אחרי שנורתה, לא ברור מדוע, באחד מרחובות תל אביב. מיגאל אנחנו עוברים אל עמיתו לעבודה, אל בלש פרטי, אל חוקר משטרתי, אל אישה צעירה שמתמחה בפצחנות (אחרי שהכרנו את ליסבת סלנדר מטרילוגיית מילניום של סטיג לרסון המפגש עם דמותה אינו מפתיע…).

סימנתי לי לא מעט שורות בספר, מתוך הזדהות אתן. למשל: "אסונות לא מתרגשים אם מצפים להם," אומר לעצמו יגאל, האב השכול, שחש כי זנח את משמרתו כאשר החל לבטוח בבתו והפסיק לחרוד לחייה.

או: "המערכת המשיכה בפעולתה השגורה, שוות הנפש לטרגדיות שהיא עדה להן. שום חיים שנהרסו לא יעכבוה ולא יסיטו אותה מדרכה," משפט שמיטיב לבטא את תחושת חוסר האונים של הפרט לנוכח המציאות הנמשכת, בשעה שהוא מצפה שתעצור ביחד אתו ועם תחושת האסון שלו.

או: "נגד רצונו גלל את הסמן לתחתית הכתבה, ושם כבר נשרכות זו אחר זו, עילגות, המוניות, נבערות, מטומטמות, תגובות הקוראים" (כאן התחשק לי לקרוא, כמו בפרלמנט הבריטי, "!Hear! Hear", כדי להביע הזדהות ותמיכה נלהבת…)

"'בוצע בה רצח'", שומע האב השכול את קצין המשטרה שמנסה לפענח את מה שקרה, והוא, האב השכול, אומר לעצמו: "השפה הביטחונית העילגת, המגוחכת, הפריעה לו יותר מהמחשבה שהדס מעורבת בצורה כלשהי בעניינים הקשורים לעבריינים ולעולם התחתון": כמה מוכר!

תיאורי המקום, כלומר – תיאורי תל אביב – שימחו אותי ביופיים: "הוא המשיך ללכת צפונה ברחוב סוקולוב, חצה את שדרות נורדאו והתקרב לאזור שבו נורתה הדס. הרחוב התל אביבי המוצל בשפע של ירק, עצים ושיחים בחצרות, נמתח לכיוון הירקון. חלק מהבתים שהיו פעם קוביות אחידות, לבנות אפרפרות, שינו את צורתם, שופצו או נבנו מחדש. מרפסות תריסול ישנות לצד חלונות זכוכית חלבית, שפריץ עכור לצד צבע אוכרה צהבהב חום חדש, פתח כניסה אפל פעור לצד דלת מבהיקה ללובי השמור רק ליודעי קוד נסתר ומכוניות. המון מכוניות תופסות כל שטח חניה, דחוקות זו לזו, גלגליהן הקדמיים על המדרכה, חלקן חונה בחצרות. וקטנועים, אופנועים ואופניים קשורים בשלשלאות לתמרורי רחוב ולעמודי תאורה.

"הוא התקרב אל האזור שהיה פעם מרחב המחיה של תחנת חייו הראשונה. שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו כאן, בין הבית הישן ברחוב זכריה, בית הספר היסודי אוסישקין ואחר כך תיכוני עירוני ד', חוף הים, המחסנים הנטושים של נמל תל אביב, גלידה מונטנה, מגרש הכדורסל ובית הקולנוע…" וכן הלאה: תיאור ספציפי שממקם אותנו בדייקנות, במיוחד מכיוון ש"הפינה ההיא של נעוריו" של יגאל נעשתה "מקום הפורענות שנחתה עליו ועל משפחתו." 

המוטו לרומן, ציטוט מתוך גימפל תם של בשביס זינגר מקדים את המאוחר ורומז לבאות: "…מעשיות רבות שמעתי, שקרים רבים ובדיות אין-ספור, אבל ככל שהארכתי ימים, כך הבנתי יותר ויותר שאין בכלל שקרים. אם משהו לא קרה לפלוני, אז משהו קרה לאלמוני. אם לא היום, אז מחר, או בעוד שנה… לא פעם כששמעתי על מקרה כזה או אחר, הייתי חושב: זה לא יכול להיות. והנה לא עוברת שנה, שנתיים, ואני שומע שזה אכן קרה באיזשהו מקום".

האם אפשר שלא לייחל שגם מחוץ לספר יימצאו הלוחמים ללא חת, כמו אלה שיצר אברהם אלטמן, והם יקומו ויביסו למעננו את הרעים?

אמש (4.6.2020) התפרסם בהארץ המאמר "זה פשוט לא עובד: קריאה להחלפת המשטר בישראל" שבו טוען הכותב, גדעון ברנוי, ומפרט, כי "המשטר הפרלמנטרי הייצוגי־מפלגתי, פשט את הרגל ומכר עצמו למשטר ההון". אכן. ובן דמותו של יגאל הבדיוני, יציר רוחו של אברהם אלטמן, עדיין לא הגיע. 

גבר שחור המגן על כבודו בפני המשטרה מסתכן בתקיפה. למעשה, הכבוד של השחורים חשוב בעיניהם פחות, לכן אני מרגיש תמיד בטוח יותר כשאני נעצר לעיני עדים לבנים ולא עדים שחורים. השוטרים מתחשבים פחות בעדותם ובהפצרותיהם של עוברי האורח השחורים, בעוד שהתעניינות דאוגה מצד עדי ראייה לבנים דווקא מעוררת את תשומת לבם. עד שחור ששואל שאלה או מביע התנגדות מנומסת יכול בקלות להיקלע לעיכוב או למעצר גם הוא. לכן הקפדה על יחס כנוע היא תנאי בל יעבור לכך שהמפגש יעבור בבטחה. 

להלן המאמר המלא באנגלית:

     2016 Walking While Black", Garnette Cadogan" 

 המאמר שרעות בן יעקב תרגמה לעברית מופיע במלואו בספר לאהוב, לשוטט, להפליג

השאלה המופיעה בכותרת הספר, מאיפה צצו הילדים, מהדהדת לכל אורכו. כבר בשורה הראשונה נודע לנו שהם, 32 במספר, מתו. גם הרקע שבו יתרחש הכול נודע לנו. אנחנו מתקרבים אל "הג'ונגל, על נהר אֶרֶה, על רחובות סן כריסטובל… […] אל תוך צמחייה צפופה ומחניקה שבה מתגלה לי פתאום גן עדן."

אז מה נדרש מאתנו, הקוראים, העדים-בדיעבד למה שהביא למותם של הילדים הללו, כדי שנבין מהי ילדות? כדי שנדע איך היא מתקיימת ומה ביטוייה כשילדים שהתנתקו ממשפחותיהם יצרו לעצמם חברה סגורה משלהם, בשולי הציוויליזציה, לכאורה – ממש בקרבה?

ה-32 שמתו הופיעו פתאום כמו משום מקום, וטלטלו את חיי התושבים בסן כריסטובל, עיירה טרופית ששוכנת בין הג'ונגל לנהר שנוצר, על פי מיתוסים אינדיאניים, כשלאדמה נמאס להביט בעצמה והיא החלה לנוע.

המספר הוא משפטן שהגיע עם אשתו ובתה לאותה עיירה, שם האישה נולדה וגדלה, והמונולוג הוא זיכרון שלו ממה שהתרחש עשרים שנה לפני שהוא מספר לנו עליו.

זהו תיעוד שאורג בתוכו עובדות, הוכחות, רמיזות: כל מה שאילץ את תושבי העיירה להביט בעצמם ולנסח את תולדות האי-סדר והאלימות שהילדים הביאו אִתם. הסיפור מזכיר לפרקים את המסע אל לב האפלה של קונרד, ואת בעל זבוב של ויליאם גולדינג. הראשון, מכיוון שמתעוררת תחושה של התקדמות לתוך לועה של אכזריות מסתורית ומבעיתה, השני, מכיוון שכמו אצל גולדינג אנו עדים לקיומה של חברת ילדים פראית ואכזרית שקובעת לעצמה את הכללים. אלא שבניגוד לבעל זבוב, שם אנו עדים לתהליך הפיכתם של הילדים לפראי אדם אלימים, בספר שלפנינו אנו רואים אותם מרחוק, מתוך הפריזמה של המספר ונקודת המבט שלו.

ברקע מודגשת כל העת עוצמתו של המקום שבו הכול מתרחש. הג'ונגל אשר "משטיח ומאחיד את העוני ובאופן מסוים אף מוחק אותו", כך ש"העליבות נמצאת תמיד במרחק צעד אחד מהציוריות". ועם זאת "הדם זורם בכול, הוא ממלא הכול. מאחורי הצבע הירוק של הג'ונגל, מאחורי הצבע החום של הנהר, מאחורי צבעה האדום של האדמה נמצא תמיד הדם, הדם שזורם ומשלים את הדברים".

המספר מראה איך הג'ונגל והציוויליזציה משלימים זה את זה, גם אם הם מנוגדים: "הניגוד בין הג'ונגל לסן כריסטובל היה כמו הניגוד בין שתי האמיתות האלה: מצד אחד המציאות של הג'ונגל, אכזרית מדי, בלתי אנושית מדי, ומצד שני אמת פשוטה, פחות אמיתית אולי, אבל כמובן מעשית יותר, ובה נאחזנו כדי לחיות".

אפילו אשתו של המספר מציגה בדמותה את ההתנגשות הזאת: היא מורה לכינור, אבל "המוזיקה הקלסית הייתה [מבחינתה] משהו שקורה רק בשכל". היא מעדיפה את "שאר סוגי המוזיקה – הקומביה, הסאלסה, המֶרֶנְגֶה" שהיא חשה שהם "מתרחשים בגוף, בבטן".

מבטו של המספר על הילדים הזרים שצצו והופיעו בעיירה מבהיר לו דברים על ילדים בכלל: "ילדים רואים בעצמם יורשים טבעיים של כל מה שמקיף אותם. המכונית של הוריהם היא באופן ישיר המכונית שלהם, הבית הוא ביתם, וכו". ומה קורה כשילדים נזנחים? כשהם מוצאים את עצמם בשולי החברה? הם "היו מודעים לכך שבניגוד לילדים 'נורמלים', הם אינם היורשים הטבעים של שום דבר. ומכיוון שלא היו היורשים הטבעיים, הם נאלצו לגנוב". כל תושבי העיירה חשים ש"הם היו ילדים, כן, אבל לא כמו הילדים שלנו", אבל המספר שם לב לדמיון: "כשהיו שמחים כמעט לא ניכר הבדל בינם לבין הילדים שלנו". הם עשו פרצופים כדי להצחיק זה את זה או קמו במהירות אחרי גלגול ואז נפלו על התחת ועוררו שמחה רבתי". הם עד כדי כך דומים לילדים "שלנו" עד שהוא זוכר בפליאה: "גם אני חייכתי ברבים מהמקרים האלה, מופתע שאלה הילדים שמהם התחמקנו, שכאשר ראינו אותם עברנו למדרכה ממול או חצינו כיכרות באלכסון". אמנם הילדים הזרים הללו המציאו שפה משלהם, "אבל צריך רק לעצום עיניים כדי לגלות עד כמה הניגון של המשפטים שלהם דומה לשיחה שהייתה יכולה להתנהל בין ילדים רגילים: רצף קריאות בעקבות רצף טענות, אמירות תקיפות אחרי קולות הסכמה, תשובות הפזורות בין השאלות. והשמחה, כאילו גילו הילדים האלה איזו שמחה סודית שילדים נורמלים מתקשים למצוא אותה."

ובכל זאת, הילדים הללו שונים. הם "כבר התחילו לשנות את השמות של הכול." דינם, כידוע לנו כבר מהשורה הראשונה, נחרץ. כיצד מתו? מה בדיוק קרה שם? את זאת אניח למי שטרם קרא את הספר לגלות בעצמו.

בספרדית שמו של הספר הוא "רפובליקה זוהרת". ייתכן מאוד שהשאלה שנשאלת בגרסה העברית מעוררת סקרנות ולכן אפקטיבית יותר.

Andrés Barba REPÚBLICA LUMINOSA

מספרדית: ליה נירגד

מבט כמו באמצעות מיקרוסקופ על הדברים הקרובים, היקרים, המרתקים, הקטנים לכאורה, ובעצם – החשובים ביותר, העניק לנו הסופר הצ'כי קארל צ'אפק, ועתה גם הוצאת אפרסמון, שהחליטו להוציא לאור תרגום לעברית של המיניאטורות המקסימות הללו בספר על הדברים הקרובים.

אורכם של רוב הפרקים כשניים עד חמישה דפים, לא יותר, וכל אחד מהם צופן בתוכו עולם מלואו: שפע של קסם, הומור, חוכמת חיים והשכלה רחבה, כל אחד מהם – אוצר קטן ומענג ביותר.

הנה למשל הטור הפותח, הנושא את השם "על הספרות", שבו צ'אפק מתאר את ילדותו העירונית, איך נחשף לעבודתם של בעלי מלאכה שונים: הרופא, הטוחן, האופה, הצבע, הסנדלר, השכן שניגן בתיבת נגינה. והוא מסכם: "עתה יש גם לי מלאכה משלי ואני עושה אותה במשך כל היום," ומוסיף: "הייתי רוצה שיהיה במלאכתי כל מה שראיתי אי פעם: ּ מהלומות הפטיש המדנדנות של הנפח וצבעיו של הצבע המזמר, סבלנותו של התופר ומכות הפטיש המדודות של הסתת, חיותו של האופה, ענוות העניים וכל הכוח והעמל והמיומנות שאנשים גדולים משקיעים בעבודתם מול עיניהם הנדהמות, המוקסמות, של ילדים", כך הוא כותב, ומעביר אלינו הקוראים את הקסם שחווה, ועכשיו גם אנחנו נדהמים אתו ומוקסמים, כמו שהיה בילדותו. 

בטור הבא, "פרפר בחורף", צ'אפק משרטט בכמה פסקאות את חייו הקצרים של הזחל, הגולם, הפרפר: "מצאתי אותך, זחל ירוק, על ענף רך בחודש יולי; האכלתי אותך עלי שזיף קוצני, ליחכת אותם ברצינות ובלהט, כאילו היתה זו ּ מטלה שיש לבצעה, וברעב שאינו יודע שובע. לבסוף היית שמן ונאה לעין, צהוב כאפרסק. אז נתלית על הענף בסיב דק ושקעת בעצמך, מרוכז עד קהות חושים, בלא ניע, אדיש לכול, רק משימה יחידה לפניך. ובוקר אחד היה לפתע הכול מוכן: על הענף היה תלוי גולם זוויתי, מראהו כשריון אבירים". הוא מספר לנו איך נהפך הזחל לפרפר שמשום מה לא הצליח לעוף, איך ניסה להתנחם בכך ש"אין זה מזג האוויר הנכון". מכאן צ'אפק מגיע לאמירה כלל אנושית מפתיעה ונוגעת ללב: "אמת, פרפרי, אין זה מזג האוויר הנכון, גם לא עבורנו, אתה יודע, גם לא עבור בני האדם. גם אנחנו בסך הכול רק זחלים גדולים, זללנים, וגם לנו יש כנפיים נסתרות, אך איננו מסוגלים להתעופף." והוא ממשיך, מנסה לנחם ולהתנחם: "אתה לבדך ואין לך רע, אף לא בת זוג; אבל אנחנו, פרפרי, רבים לאין שיעור, רבים כל כך, שנוכל להשיג דבר־מה. עוד אין אנו מסוגלים לעוף, אך יכולים אנו להתחיל לשפר את מזג האוויר. כל זחל יכול לטוות לפחות קרן שמש אחת, ואח, איזו שמש אדירה תהיה לנו! ומה יהיה אז קל יותר מלפרושׂ כנפיים — פרפר החורף נשכב על צדו." 

בטור "מלנכוליה" מתאר צ'אפק את מה שקורה לאדם שנתקף תוגה לא מוסברת, ומציג את האבחנה המעניינת (והנכונה כל כך!) שלפיה: "נוכח כאבים קטנים ניצב האדם חסר אונים. הוא עוד עשוי לחוש גאווה כלשהי אם שבר את רגלו, אך לא גאווה הוא חש אם שבר ציפורן. הוא יכול לשאת בגבורה את מות אשתו, אך הוא לא יכול לשאת בגבורה את העובדה שעלבה בו. יש לו איזו נחמה קטסטרופלית אם קרס ביתו, אך אין כל נחמה אם ביתו מכוער לאין תקנה."

בטור "אש" הוא מתאר בהומור דקיק את ההיקסמות האנושית מהאש: "נרצה או לא נרצה, כולנו נושאים בתוכנו עובד אלילים בראשיתי, איש מערות קדמון; האש מקסימה אותנו. מי לא הביט פעם, בערבי החורף הקרים, באש המרצדת באח? מי מעולם לא העלה באש דפי נייר ישנים, בעודו כורע אצל האח בתנוחת פרא מכובדת? מי לא הדליק מימיו מדורה בשדה ודילג מעליה? אם יש כזה בינינו, ודאי אין הוא מצאצאיו של אדם הראשון ואיני יודע מאין בא; אבותיו אולי בקעו מביצי צפרדעים או צנחו לארץ עם הגשם, כמו אבותיהם של הצמחונים, של המתנזרים ושל שאר יצורי־על." הוא מקשר את ההיקסמות הזאת לשפה: "בפינות האפלות של דחפינו אנחנו מעריצים את האש. הדבר ניכר אפילו במטפורות שלנו. אנחנו מדברים על 'להט התשוקה' כדי להעניק סופסוף שם להסתבכות פטאלית עם אישה. אילו דיברנו על 'גשם התשוקה' או על 'אסון הטבע התשוקתי' לא היה הדבר נשמע כאילו אי־אפשר לעמוד בפניו. באותה תאווה אנחנו מדברים על 'להבות המהפכה'; דומני, כי אילו הבטחנו את 'שיטפון המהפכה', לא היינו מגייסים תומכים נלהבים רבים במיוחד."

הטורים המקסימים במיוחד הם אלה שבהם הוא כותב על חתולים וכלבים ועל ההבדלים (והדמיון!) בינם לבני האדם. הטור "אביב חתולים" מוקדש לאבחנה מרתקת: בני האדם התנתקו מהאינסטינקטים החייתיים שמדריכים את החיות: "האֵם האנושית נאלצת להמציא לעצמה את התנועה שבה תקרב אליה את ילדה. האדם צריך ללמוד הכול בכוחות עצמו – גם את האימהוּת, גם את החיים עצמם", ולכן, מכיוון שכוח ההמצאה שלהם אינו אינסטינקטיבי, מתאפשרת להם יוזמה פרטית, חיפוש וגילוי, שהרי רק "האינסטינקט הוא שמרני, בלתי משתנה, בלתי אישי, לעולם חוזר על מה שנקבע מראש לדורות." והוא מסכם, באירוניה אופיינית ובחיוך מובלע: "גם האמנות היא מעשה של השכל ושל הרצון המודע. לכי, חתולה מטופשת; אנחנו כבר איננו מבינים זה את זה."

טור אחר מוקדש כולו למחשבותיו של החתול עצמו, ובאחר מצביע צ'אפק על ההבדל בסגנון המשחק של כלבים וחתולים: כלבים מבקשים לשעשע את זולתם, חתולים, לעומתם, עסוקים רק בעצמם… 

קשה לבחור איזה טור הוא החביב עלי ביותר. "תיבת נגינה" שבו הוא מסביר את יופיין (שעבר למעשה מהעולם)? "בשבח הבטלה" (שלדברי המתרגם הקדים בעשור את המסה של ברטרנד ראסל, הנושאת את אותו השם)? "אילוף החישוק" המופלא, שבו הוא מתאר כל כך יפה את העיסוק הילדותי של גלגול חישוקים? 

אחד הטורים המשמעותיים ביותר הוא "עבודה נקייה", שבו מסביר צ'אפק כי עונשו האמיתי של סיזיפוס אינו בעצם הגלגול החוזר של האבן אל ראש ההר, אלא בחוסר המשמעות שבמעשה: "עונשו של סיזיפוס היה איום כל כך לא מפני שהוא נאלץ לעשות עבודה קשה, אלא מפני שנאלץ לעשות עבודה מיותרת וקלוקלת.". הרעיון של החיפוש אחר משמעות נוסח ויקטור פראנקל (נזכרתי גם בצליין החילוני של יצחק אורפז) עולה גם בטור "הדואר", שבו צ'אפק מתאר את הערגה והתקווה שמלוות כל אחד מאתנו כאשר מגיע הדואר ואנחנו מתמלאים בציפייה שיביא אתו אל חיינו משהו רב משמעות: "משהו פשוט יגיע בדואר, והוא ישנה את גורלך, יגמול לך על שירותיך, יפתח בפניך אפשרויות בלתי צפויות או יגשים את משאלותיך הכמוסות. 'משהו פשוט יגיע': זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום – חרף כל ניסיונות העבר – נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר."

כל הטורים נהדרים, כולם משעשעים, מרתקים, מעלים חיוך ומעוררים מחשבות. כולם ראויים ויקרים עד מאוד!

תרגם מצ'כית, הקדים והוסיף הערות: פאר פרידמן

החלק המעניין ביותר בספר כוכב הצפון, שאותו כתב בריטי המסתתר, כך נדמה לי, מאחורי פסבדונים – ד"ב ג'ון (שם שנראה גנרי, כמעט כמו "ג'ון סמית'") – הוא אחרית הדבר: הדפים שבהם מציין המחבר מניין נטל את ההשראה ואת המידע לתשתית העלילה. המחבר אף מתריע ומזהיר את קוראיו בהקדמה ומבקש מהם שלא יקראו את אחרית הדבר מראש, שכן יש בה ספוילרים.

סקרנותי התעצמה, שכן ידעתי שיש בסופו של הספר מידע משלים שעשוי להשפיע על קריאתו. לכל אורך הקריאה תהיתי: מה מתוך הדברים המסופרים כאן קרה באמת? מה נוצר בדמיונו של הכותב?

לא התאכזבתי כשהגעתי לסוף ונודעו לי הדברים לאשורם. ד"ב ג'ון מעיד על עצמו שביקר בקוריאה הצפונית והופתע לנוכח מה שראה שם. למשל – טקסי הסגידה למנהיג, שהיה אז עדיין קים ג'ונג-איל, אביו של מנהיג קוריאה הנוכחי, קים ג'ונג-און.

עיקר עלילתו של הסיפור מתרחשת ב-2010, כלומר, בתקופה שברק אובמה היה נשיא ארצות הברית, והילרי רודהם קלינטון הייתה מזכירת הממשלה. ד"ב ג'ון מתאר מפגשים או שיחות אתם, בלי לנקוב בשמם, אבל התיאורים של השניים מעניינים, סבירים ומתקבלים מאוד על הדעת, כולל, למשל, התובנה שאליה מגיעה אחת מגיבורות הספר שזוכה לפגוש פנים אל פנים את מזכירת המדינה, ומבינה שיש לה שאיפות שחורגות מעבר לתפקיד שבו היא משרתת בהווה של הספר. (ד"ב ג'ון לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי להעניק את התובנה הזאת לגיבורה שלו: הרי כולם יודעים שהילרי קלינטון אכן חלמה להיות נשיאת ארצות הברית, ואף התמודדה לתפקיד).

התשתית העובדתית מעניינת מאוד. מרתק לקרוא על קוריאה הצפונית, מדינה מסתורית וסגורה כמעט הרמטית בפני אנשי המערב. הספר מתחיל ממש בשני עמודיו הראשונים בחטיפה של שני צעירים, אחת מהם היא אמריקנית ממוצא מעורב, אביה אפרו-אמריקני ואמה קוריאנית, מחופו של אי השייך לקוריאה הדרומית, חטיפה שלימים מתברר מה עמד מאחוריה: באחרית הדבר הוזכרו חטיפות כאלה שקוריאה הצפונית הודתה בהן, מתוך ציפייה שההודאה תזכה אותה בכסף רב שממשלת יפן תשלם לה. להפתעת הקוריאנים הציבור היפני הגיב, כך מספר לנו ד"ב ג'ון, בזעם רב. היפנים לא העלו על דעתם להודות לקוריאה הצפונית על "כנותה"…

תיאור הזוועות המתחוללות בקוריאה הצפונית מעורר פלצות, מה גם שברור לגמרי שהתיאורים אינם רחוקים מהאמת. למעשה, עלילת המתח משמשת מעין קולב שעליו אפשר לתלות את התיאורים המזוויעים הללו, כדי שהקוראים יקבלו הצצה לחייהם האומללים להחריד של תושבי אותה מדינה.

קוריאה הצפונית היא אניגמה. רק לאחרונה "נעלם" מנהיגה, העריץ הנוכחי, נכדו של מייסד השושלת, והיו שמועות עיקשות כאילו כבר מת, במיוחד מכיוון שלא הגיע ב-15 באפריל לטקס המסורתי שנערך כל שנה ובו מציינים את יום ההולדת של סבו. יום ההולדת של הסב הוא אחד המועדים החשובים ביותר בלוח השנה הצפון קוריאני, ופרשנים החלו כבר לבחון את השאלה מי יירש את מקומו של קים ג'ונג און. שירותי המודיעין המערביים הבחינו כזכור, באמצעות לוויינים, שהרכבת של קים ג'ונג-און חונה בסמוך לאחד מבתי הקיט החביבים עליו. כעבור יממה או שתיים הוא הופיע שוב בפומבי, השתתף באירוע לציון ההשלמה של הקמת מפעל מצפון לבירה פיונגיאנג והפריך את השמועות כאילו מת, אם כי יש עדיין מי שמאמינים כי לא היה זה קים ג'ונג-און האמיתי, אלא כפיל שלו…

כשקוראים את כוכב הצפון  מבינים שבעצם הכול אפשרי, כשמדובר בקוריאה הצפונית. שום תעלול נבזי, שום מעשה מטורף ונטול כל מצפון אינו זר למשטר בארץ הזאת, שמתעללים בה באזרחים המורעבים, בשעה שגופו של המנהיג מעיד על כך שהוא סובא וזולל.

יש בספר המתח שלפנינו לא מעט "חורים" ופרכות, בין היתר – עלילות שנראה כאילו לא הגיעו כלל אל סופן, ובכל זאת, בסיכומו של דבר, מדובר בספר שנקרא במהירות ובעניין.

החשד ששמו האמיתי של מחבר הספר נשאר שמור במערכת אינו נראה מופרך.  מי רוצה להסתבך עם עריץ מפחיד, מסוכן ולא צפוי? מי רוצה להתקרב אליו או אל שלוחיו המפחידים, לא בעולם הפיקשן והדמיון, אלא במציאות?

D. B. John, STAR OF THE NORTH

מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה

דניאלֶה מלריקו, גרפיקאי מזדקן, שב אל בית ילדותו שבנאפולי. בתו עם בעלה ומריו, בנם בן הארבע, גרים שם, והבת לוחצת על אביה להיחלץ לעזרתה, לאפשר לה לנסוע עם בעלה לכנס של אקדמאים. בני הזוג יוכלו לנסוע רק אם יאות דניאלֶה לעזוב לכמה ימים את ביתו שבמילנו וישהה עם מריו.

תעלול הוא תיעוד בגוף ראשון של הימים שבהם הסבא והנכד לומדים, שלא בטובתם, להכיר זה את זה.

דניאלֶה בכלל לא מעוניין לבוא. לא רוצה להקדיש את זמנו היקר לילד. יש לו עבודה חשובה לסיים: איור ספר של הנרי ג'יימס. (תעלול מסתיים בפרק מיוחד: "רשימות ומתווים לאיורים מאת דניאלֶה מלריקו (2016-1940) הומצאו עבור הסיפור 'תעלול'", שאכן מכיל איורים).

הסבא עוין ומתאכזר לפעוט הנוגע ללב שדווקא מעוניין מאוד בקשר עם הסבא, מגיב אליו ומבקש למצוא חן בעיניו.

עלי להודות שהתקשיתי מאוד לקרוא את הספר. מסכת הייסורים שהסבא גורם לילד, חוסר הרגישות שבה הוא נוהג בו, העוינות, התוקפנות, הטינה, ההתנכרות, היו בלתי נסבלים מבחינתי. הוא כמובן נוגע במנגנון שהעסיק מאוד את פרויד: מאבקם הסמוי של אבות בבניהם, אלה שעתידים לקחת מהם את כוחם, לרשת את מקומם ולסלק אותם ברגע שייחלשו, שהרי לפי פרויד הדחף האדיפלי ומאבק הכוחות שבא אתו הוא דו צדדי.

בספר שלפנינו מדגים הדובר את הטינה שחש הבוגר כלפי הצעיר. דניאלֶה מגלה למורת רוחו שלא רק שהילד הקטן בן הארבע אינו מעריץ את כישרונו ואת ציוריו של הסבא, לא רק שהוא מותח על הציורים ביקורת, הוא עצמו, כך מסתבר, צייר מחונן. הסבא מבין שהעתיד שייך לילד. הוא עצמו כבר הגיע לסוף דרכו האמנותית ובעצם לסוף חייו. "הציור של מריו עקר מגופי את התפיסה העצמית שלי," הוא אומר ומבין כי הכישרון, "המתנה" שקיבל בצעירותו, "כבר לא מגדירה אותי כפי שהאמנתי תמיד."

כן. מדובר בפרויד ובמנגנונים הנפשיים שתיאר. ובכל זאת: איך ייתכן שסבא יחוש טינה כזאת כלפי הנכד שלו? איך אינו שמח להיווכח שהעתיד יכיל את הצאצא הזה שלו, שירש ממנו, כך נראה, את הכישרון? איך ייתכן שהוא מתעב אותו כל כך, נוהג בו ברשעות כזאת? "אתה רע", אומר לו הפעוט שבע האכזבות, וצודק! "הרגשתי שהדחיפה שנבעה מהציור של מריו הצליחה לחסל אותי." למה? מאיפה צרות העין הזאת? מאיפה חוסר היכולת לפרגן ולשמוח? מה התחרותיות הזאת עם ילד בן ארבע, שהוא עצמך ובשרך!?

"כן, הוא היה זהה לאביו, נצר לשושלת משכילים ומלומדים בני מאות שנים, דייקן, ידען. לא היה לו כלום מבתי ולא היה בו כלום ממני, לא במבנה הגוף ולא בהתנהגות. הילד קורץ מחומר זר, הכרומוזומים הגיעו מסביבה אחרת, מסתרי המולקולות היו גדושים במידע שהיה מעורפל מבחינתי, אולי עוין, מלפני אלפי שנים", אומר לעצמו דניאלה, לפני שהוא מגלה שהילד מיטיב לצייר כמוהו, ואולי טוב ממנו. ובמקום לשמוח על הגילוי, הוא מתעב את הילד, שכל כך נוגע ללב בייאוש שלו. בחשש שלו מפני הסבא הזה ובאכזבה ממנו: "הוא הפסיק ברגע שהבחין בנוכחותי, זרק בי מבט כדי לוודא שלא הגעתי לאסור עליו משהו או לנזוף בו, ואז המשיך לשחק כאילו לא הייתי שם."

כמה שהוא עסוק בעצמו ובעצמו בלבד, הדניאלה הזה! "הייתי עייף, נעצתי את מבטי בתמונה הגדולה מולי. מתי ציירתי אותה? לפני יותר מעשרים שנה. באותה תקופה אפפה אותי הכרה אמנותית גורפת, והאישור שההכרה העניקה לי טען אותי במרץ נוסף, הכול בא לי בקלות, והוביל להכרה עוד יותר גדולה." אני ואני ואני…

דומניקו סטרנונה נחשב אחד הסופרים האיטלקים החשובים בני זמננו. לפני כמה שנים הוא מצא את עצמו נישא על גל של שמועות שלפיהם אלנה פרנטה היא בעצם אניטה ראייה, אשתו של סטרנונה, שעובדת כמתרגמת. השמועות התבססו על כך שראייה רכשה בתים שונים בתאריכים שתואמים את הוצאת ספריה של אלנה פרנטה. היו גם מי שחשדו שסטרנונה וראייה כותבים את ספריה של אלנה פרנטה ביחד.

לאמיתו של דבר, המשכתי לקרוא את תעלול בעיקר בגלל השמועות הללו, ומתוך התקווה לחלץ מתוך הטקסט ראיות לזהות בינו ובין פרנטה. הקשר הכמעט יחיד שמצאתי היה גיאוגרפי: דניאלה גדל בנאפולי ושב אליה בתחילתו של הרומן שלפנינו. ספריה של פרנטה מתרחשים גם הם, כזכור, בנאפולי. האם די בכך כדי לקבוע שמדובר באותו כותב? מסופקני.

תעלול לא עורר בי שום רצון לחפש ספרים נוספים של סטרנונה. סביר להניח שבעצם הצליח במשימה: ודאי ביקש לתאר סבא נרגן ומרגיז, שונא אדם ומרושע. אז הידד לו, כסופר, אבל אותי הוא עצבן.

כדרכי, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כאן בקישור

SCHERZTTO Domenico Stranone

לעברית: שירלי פינצי לב

ברטולט ברכט היה רק בן עשרים ושלוש כשכתב בלדה ובה אפשר כבר להבחין במה שיעסיק אותו כל חייו כיוצר. השיר הוא כתב האשמה נוקב כנגד החברה שבה לאישה צעירה, מארי פראר, אין שום סיכוי לשרוד בעולם שאליו הגיעה בעל כורחה, והוצאה ממנו באקט אלים ובכאב שאין לו שיעור. 

 למארי פראר יש כבר גוף של אישה, אבל היא רק נערה צעירה בת שש עשרה, יתומה משני הוריה. היא ננטשה והופקרה אחרי שהרתה. ייאושה קשה ומר. אין בשיר עליה שום דבר מטפורי. הוא מפורט וראליסטי. ברכט מתאר אותה, ואת מה שעבר עליה ועל תינוקה הרך: הניסיון הנואש, הלא חוקי, להפיל את העובר, ייסורי הנפש והגוף, חוסר האונים, היעדר כל יד שתושט לסייע לה, והסוף הנורא.

הנה השיר, כאן בתרגומה של אנה הרמן, שנעשה לבקשתה של שילה פרבר, שאף הלחינה ושרה אותו:  

מארי פראר, קטינה, נולדה ביום סגריר,
חולת רככת, יתומה משנֵי הוריה,
בלי תיק פלילי עד כה, בלי שום סימן מסגיר,
רצחה תינוק. וכך העידה למפרע:
בחודש השני להריונה, בְּכֹחַ
ניסתה להיפטר מן העובר, סיפרה –
בעזרתה של ברמנית הזריקה חומר.
זה לא הצליח אף שזה כָּאַב נורא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

והיא שילמה הכל, סיפרה, כפי שסוכם,
הידקה את המחוך בְּכֹחַ סביב מתניה,
היא שתתה ליקר זרוי פִּלְפֵּל שֶגם
גרם לה להקיא, גם לא עָזַר כנגד.
אפשר היה לראות כבר איך תָּפחה בִּטנהּ,
וכששטפה כֵּלים, היה גופהּ מפריע.
היא מספרת, אך הרי עודה קטנה,
איך היא התפללה כל לילה לְמריה.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

אבל את התפילות המציאות הֵמיסה
והיא היתה זקוקה לְסַעַד, לעזרה.
בשל המצוקה, היא התעלפה בַּמִּיסה,
מול המזבח נעטפה זעה קרה.
אֶת מצבה עד בוא שעתה שמרה בְּסוד.
גם לוּ סיפרה, איש לא היה חושד שהיא,
חסרת היופי, כך שודלה קשות, שזאת,
חסרת החן, נפלה בידי פיתוי פראי.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בבוא שעתה, סיפרה, בַּשַחַר האפור,
כשאֶת המדרגות שָטפה, כְּאֵב פילח
כחוד מסמר את עומק טבורה וכפור
היִסורים אחז בה מבָּשָר עד לֵחַ.
וחֵרֶף הצירים הסתירה את סודה.
וחֵרֶף הצירים תלתה כביסה בְּאֶלֶם.
בְּלֵב כבד הבינה, וראשה יָדַע –
אל העולם יבוא מתוך רחמה הילד.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

על יצועה עלתה רק מאוחר מאוד.
עוד לא שכבה וכבר למטה הִזְעִיקוּהָ –
בשלג הכבד לבטוש ולעבוד.
רק באחת-עשרה עלתה על היצוע.
רק באישון הלילה התפנתה ללדת.
וכך, היא מספרת, היא ילדה את בנה.
והוא דמה לכל הילדים, הילד,
למרות שהיא, אִמו, היתה כל כך שונה.
אך לא, זו כלל אינה סיבה לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה.

בשארית כוחה יצאה מכפור החדר,
היא מספרת, כי הכפור היה איום,
וגררה עצמה לשרותים, ללדת,
מתי? אינה זוכרת. כבר עלה היום.
אל תוך השרותים החל ליפול השלג,
קפאו כפות-ידיה, לא יכלה לשאת
כמעט את התינוק, כמעט להחזיקו,
ולא יכלה בכלל את דעתה לתת.
חושיה התקהו משֶלֶג ומקור.
אבל חִסכו ממנה זַעַם וקללה
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

ובין השרותים לחדר הוא צָרַח.
בִּכְיו וצרחותיו הרתיחו את דמהּ.
והיא, באגרופיה, בגופו הרך
הלמה בְּעִוורון, עד שֶילדהּ דָמַם.
ואת גופו לקחה אִתה אל המיטה
וכל הלילה שָם ביחד הצטנפו.
וכשעלה היום, בינות לכביסתה
החביאה את גופו הקט והקפוא.
אבל אתם, אל תחפזו לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר נולדה אמנם ביום סגריר,
היא אם לא-נשואה והיא מורשעת. שם,
בבית-הסוהר, מתה. סיפורה מזכיר
לכם את חטאיהם של כל בני האדם.
אתן שבין סדינים צחורים כורעות ללדת
ומכנות את פרי הבטן "מבורך",
אל תגנו אותה, נידחת, מקוללת.
חטאה המכוער בסבל רב נכרך.
ואל נא תחפזו, אתם, לְקַלְּלָהּ
כי כל יצור זקוק לחסד וחמלה.

מארי פראר הורשעה והוצאה להורג, כי הרגה את תינוקה. כל השומע מגנה את הרוצחת, אבל ברכט בשירו פונה שוב ושוב אלינו, העדים בדיעבד, ומפציר בנו: "אל תחפזו לְקַלְּלָהּ / כי כל יצור זקוק לְחסד וחמלה". הוא מבקש מאתנו לחמול עליה במותה, אם לא בחייה, לנסות להבין את הנסיבות שלא הותירו לה שום אפשרות, שום תקווה. 

מארי פראר, הדמות שברכט בדה, מופיעה במחזה מ-1997 בשם  "Freud's Girls", כלומר – "הבנות של פרויד", שכתבה מחזאית אמריקנית בשם דורי אפל. שם היא מופיעה לצד ברטה פפנהיים, וירג'יניה וולף ואנאיס נין במעין משפט שהן עורכות לאבי הפסיכואנליזה, וזאת בשל הפגמים שמצאו באופן שבו טיפל בברטה פפנהיים, המוכרת בכינוי שהעניק לה פרויד: אנה או.  לטענתן פרויד הפקיר למעשה את המטופלת ומסר דיווח שווא על החלמתה. כל אחת מהן מייצגת פן של נשיות פגועה: שתי הסופרות הנודעות וירג'יניה וולף ואנאיס נין היו קורבנות של גילוי עריות: בראשונה פגע אחיה ובשנייה התעלל אביה, אחרי שזנח אותה בילדותה אך שב לחייה בבגרותה. פרויד פיתח, כידוע, את "מודל הטראומה", שלפיו, כך הסביר, עברו מטופלות רבות פגיעה מינית טראומטית, אך בשלב מסוים, לנוכח התגובות הסוערות לתיאוריה שהציג, שינה את התיאוריה למה שכונה "מודל דחפי", שעל פיו מדובר לכאורה רק בפנטזיה של מיניות ילדית. 

מארי פראר מצטרפת במחזה אל שלוש הנשים האמיתיות שמקטרגות על פרויד ועל כך שחדל להאמין למטופלות שלו. היא מייצגת את מי שהחברה כולה פגעה בה ודנה אותה למוות, אחרי חיים קצרים ומיוסרים. 

מָה עוד יָפֶה כְּמוֹ יוֹם אָבִיב נָקִי,
כְּשֶׁצֶּמַח עֲסִיסִי וּמְלַבְלֵב,
בֵּיצֵי קִיכְלִי גּוֹנְזוֹת מַחֲסֶה שָׁלֵו,
וְהֵד קְרִיאוֹת כּוֹרְתִים נִשְׁטַף, מֵקִים
צְלִילִים שֶׁל שִׁיר, מַכִּים כְּמוֹ בְּרָקִים;
עָלִים שְׁקוּפִים כְּשֶׁעֵץ אַגָּס מֵבִיא
אֶת תְּכוֹל כּוֹחוֹ הָרַךְ שֶׁבָּאֲוִיר,
וּבַמֶּרְחָב רָצִים טְלָאִים רַכִּים.

מָה כָּל הַצּוּף וְכָל אוֹתָהּ שִׂמְחָה?
זֶה מֶתֶק אֲדָמָה שֶׁכָּךְ הִתְחִיל,
גַּן עֵדֶן, קַח, קַבֵּל  עַד שֶׁנִּמְחָה,
לִפְנֵי הַחֵטְא, וְיֵשׁוּ שֶׁהִנְחִיל
אֶת תֹם הַלֵּב לְיֶלֶד  שֶׁבָּכָה,
בֵּן הַבְּתוּלָה שֶׁנִּצָּחוֹן הֵכִין.

  1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן. 

פרק ראשון 

בכל פעם שחש את הקור ברגליו, הניע קצת את ברכיו, ואז שמע את חלוקי האבן מרעישים כמתלוננים אי־שם מתחתיו. למעשה קיננה התלונה עמוק בתוך תוכו. אף פעם בחייו לא היה עליו לארוב כך, דומֵם במשך שעה כה ארוכה, מאחורי שׁוּחָה הצופה אל הדרך הגדולה, בציפייה שמישהו יעבור בה. 

היום נשבר. מבוהל, וליתר דיוק מפוחד, קירב אליו את קנה הרובה כדי להביט מבעד לכוונת. עוד מעט, עם רדת החשכה, תתעטף גם הכוונת בערפל של עלטה. "הוא בוודאי יבוא לפני שהחושך ימנע ממך לכוון אליו," אמר לו אביו. "רק שב בסבלנות וחכה." 

זה זמן־מה כאבו לו פיקות הברכיים, ואילו את זרוע ימינו לא חש עוד כלל. 

אט אט הניע את קנהו, מעביר את קצהו לאורך כמה ממשטחי השלג שטרם נמסו מעבר לדרך. בשדות המנומרים במכלאות כבשים, הלאה משם, צמחו פרא עצי רימון. המחשבה שזהו יום יוצא מן הכלל בחייו, שבה וחלפה מעומעמת בדעתו. אחר כך נעה הכוונת בחזרה, מרימוני הפרא אל מצבורי השלג המוצקים. הדבר שאותו כינה בדעתו "יומי היוצא מן הכלל", לא היה עתה אלא אותו אוסף של משטחי שלג ואותם רימוני פרא, אשר למן הצהריים ואילך נראו כאילו עודם מצפים לראות מה בכוונתו לעשות. 

עוד מעט יחשיך כליל, חשב, ולא אוכל לכוון בכלל. למעשה ייחל שהערב ירד מהר יותר, ולאחר מכן ישעט הלילה קדימה הוא יוכל לזנק ולברוח מן המארב החרישי הזה. אולם היום התמהמה כמתענג על האפשרות לעכב אותו בתור בן-ערובה. אם כי הייתה זו הפעם השנייה בחייו ששכב במארב לנקמת דם, האדם שהיה עליו להרוג היה אותו אדם שהוא ארב לו כבר בפעם הראשונה, וכך דומה היה שגם המארב הנוכחי איננו אלא ההמשך של קודמו, 

רגליו הקפואות הציקו לו שוב, והוא שב והניע את ברכיו כחפץ למנוע מן הקור לטפס במעלה גופו. אולם הצינה טיפסה בינתיים בשיפולי בטנו, העפילה עד חזהו והגיעה אף לראשו. נראה לו כאילו עולה בידה להקפיא חצי ממוחו, להפוך אותו למצבורי השלג ההם שמעבר לדרך. 

במצבו נבצר ממנו לחשוב בשלמות ובהמשכיות. קיננה בו רק תחושה של עוינות לרימוני הפרא ולמשטחי השלג, ומדי פעם בפעם עלה על דעתו שאלמלא ניצבו במקומם, כבר מזמן היה עוזב את המארב. אלא שהם הוסיפו לעמוד שם כעדים שאינם נעים ואינם זעים, וכך לא הלך גם הוא לשום מקום. 

בפיתול הדרך, כמו בפעם המאה באותו אחר צהריים, הופיע האיש שהיה אמור למות. הוא בא בצעדים קצרים וקנה רובהו מזדקר, שחור לגמרי מעל לכתפו הימנית. האורב לו נרעד: הפעם לא הָזָה עוד. האיש שהוא ציפה לבואו, בא באמת ובתמים. 

בדיוק כמו בפעמים הקודמות יישר ג'ורג את קנה הרובה כדי לתור בכוונת אחר ראשו של הקרב. במשך שבריר שנייה כמו שב הראש* לעולל את תעלוליו, מסרב בתוקף להיכנס לכוונת, והיה נדמה לג'ורג' שאפילו ברגע האחרון עודו מבחין בחיוך לגלגני על פניו של האיש. שישה חודשים קודם לכן קרה לו בדיוק אותו דבר, וכדי לא להשחית את פני קורבנו (מן הסתם נכמר לבו ברגע האחרון) הנמיך את קנהו, ולכן לא הרג אותו, אף-על-פי שפצע אותו בצווארו. 

הבא לקראתו התקרב. רק לא לפצוע אותו, התחנן ג'ורג' בלבו. 

(הציטוט – מתחילתו של הספר)

האם אפשר ללמוד לכתוב? האם חשוב לכתוב? מי יכול לכתוב? מה מעניקה הכתיבה?

אלה כמה מהשאלות שהסופרת האמריקנית המצליחה אן למוט משיבה עליהן בספרה ציפור ציפור הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה. 

אנשים סבורים כי "אם שמך מופיע בדפוס, אתה קיים", טוענת למוט, אך מסבירה כי אין קשר בין אושר לכתיבה: "ידידַי הסופרים, והם רבים, אינם מסתובבים בעולם בחיוך מאושר ותחושה של סיפוק. מרביתם מסתובבים עם הבעה רדופה, פגועה, מופתעת, כמו כלבים במעבדה שניסו עליהם תרסיסי דיאודורנט".

אז מדוע בכל זאת לכתוב?

למוט מספרת על אביה הסופר, ועל אחת ההתנסויות הראשונות שלה כבת של מי שפרסם ספר שהפחיד אותה: אביה מתח בו ביקורת שגבלה בלגלוג על שכניו ומכריו, ואלה, במקום לכעוס, גמלו לו בהכרת תודה. לימים, מספרת למוט, כשקראה את הספר התפסן בשדה השיפון, הבינה מדוע: "לראשונה הבנתי מה את מרגישה כשמישהו מדבר למענך. סגרתי ספר בתחושה של ניצחון והקלה. חיה חברתית מבודדת שסוף סוף יצרה קשר". במילים אחרות: הכתיבה מעניקה לקורא, כמו גם לכותב, תחושה של תקשורת, ואת ההבנה שמישהו אחר יכול לבטא ולהבהיר למענך מחשבות סמויות שאינך מסוגל לנסחן בעצמך.

הכתיבה, לפי למוט (אם כי לאו דווקא הפרסום של מה שכתבת) מזכירה את החוויה של גידול תינוק: "את מתחילה לשים לב, מתרככת, מתעוררת."

אבל הסיבה הטובה ביותר לכתיבה, לדבריה, והיא מצטטת סופרים אחרים, היא "כי אני רוצה לעשות את זה". סיבה בהחלט מתקבלת על הדעת…

ספרה של למוט הוא מעין סדנת כתיבה אישית. היא שופעת עצות שימושיות: להסתובב בעולם עם כרטיס (מקופל לאורך, היא מדגישה, כדי שלא להיראות מסורבלים…), כדי שאם רעיון כלשהו יצוץ בתודעה, אפשר יהיה למהר ולכתוב אותו, כי אחרת יישכח (התחושה שהיא מתארת, של בדל של מחשבה שאם לא תועד יימוג כמו זכר של חלום, מוכרת לי מאוד…). לכתוב כל יום, כמעין תרגילי אצבעות של נגנים. להתגבר על מחסום כתיבה על ידי כתיבת "מכתב" למישהו מהעבר. להתחיל לכתוב על הילדות, וכן הלאה – בהחלט רעיונות שיש בהם תועלת. את כולם היא מלווה בסיפורים אישיים, אנקדוטות שנונות וציטוטים מעניינים מאת סופרים אחרים או ידידים קרובים: "את יכולה להניח שבראת את אלוהים בדמותך (כשמסתבר שאלוהים שונא את כל האנשים שגם את שונאת)" היא מצטטת ידיד כומר. או: "סופר ידיד שאני מכירה סיפר לי שכל בוקר כשהוא מתיישב לכתוב הוא אומר לעצמו בחביבות, 'זה לא שאין לך ברירה, כי יש לך – אתה יכול להתחיל להקליד, או – להתאבד.'"

היא מספרת איך לימדה את עצמה להתמודד עם קנאת סופרים, ועושה את זה, כדרכה, בשנינות משעשעת: "מספרים כי [הסופרת] מיוריאל ספארק אמרה שכל בוקר אלוהים מכתיב לה – אפשר לדמיין אותה יושבת צמודה למכשיר הקלטה, מקלידה ומהמהמת לעצמה. אבל זאת עמדה עוינת ותוקפנית מאוד. אפשר רק לאחל לאדם כזה שדברים רעים יומטרו על ראשו".

למוט מסבירה מדוע פרפקציוניזם הוא דבר הרסני (ולא רק לכתיבה), מדוע כדאי שהדמות שעומדת במרכזה של יצירה כתובה תהיה של אדם שיש מה לחבב בו, אך בשום פנים ואופן לא אדם מושלם: "מושלם פירושו שטחי ולא אמיתי, ולא מעניין במידה קטלנית".

היא קובעת שאין טעם לכתוב פרוזה שאינה מעניקה לקורא תקווה, שהרי "כולנו יודעים שנמות"; מציעה להתמקד בדמויות ולא בעלילה; להקריא לעצמך את הדיאלוגים בקול, כדי לשמוע אם הם אמינים. היא ממליצה, בניגוד לדעת כמה מידידיה הסופרים, כן להראות טיוטות לשניים או שלושה אנשים אמינים שהכותב סומך עליהם; להרבות בהקשבה חשאית ובציתות לזולת. אחת העצות החשובות בספר העניקה לו את שמו. השם נולד בעקבות אירוע שהתרחש במשפחתה של למוט, בילדותה. אחיה דחה הכנת פרויקט גדול שבו הוטל עליו לכתוב עבודת מחקר מקיפה על ציפורים. ביומיים האחרונים כשהתיישב להתחיל בעבודה התייאש מכמות החומר שהיה עליו לעבד. אביו יעץ לו שלא יחשוב על כל העבודה, אלא פשוט יטפל ב"ציפור אחרי ציפור". מכאן נובעת עצתה של למוט לכתוב כל יום רק קטע אחד מתוכנן, תיאור אחד מוגבל בהיקפו, ולא לחשוב על כל הדרך הצפויה. היא מצטטת לצורך כך דימוי נוסף, שאותו טבע לדבריה הסופר א"ל דוקטורוב : "'כתיבה דומה לנסיעה במכונית בלילה. אפשר לראות רק עד קצה אלומת האור של הפנסים הקדמיים. אבל אפשר לנסוע כך לכל אורך הדרך. אין צורך לראות לאן נוסעים, אין צורך לראות את היעד או את כל המקומות שבהם תחלוף". לדבריה "זאת העצה הטובה ביותר לכתיבה, ולחיים, ששמעתי אי פעם".

האופן ה"מסכם" שבו הבאתי כמה דבריה אינו עושה אתם צדק, שכן למוט מגישה אותם בעסיסיות רבה, כפי שאפשר להיווכח מהציטוטים. הנה עוד שניים. הראשון הוא דוגמה לתובנה יפהפייה שלמוט מציגה כמעט אגב אורחה: "ג'והן גרדנר כתב שסופר יוצר חלום שלתוכו הוא או היא מזמינים את הקורא, וראוי שאותו חלום יהיה תוסס ומתמשך".

והנה השני, ששימח אותי במיוחד: "מטרתנו ככותבים היא, לדעתי, לעזור לאחרים לזכות […] בתחושה של השתאות, בתחושה שהם רואים משהו מחדש: דברים שמפתיעים אותנו כשאנחנו לא עומדים על המשמר, שפורצים לתוך עולמנו הקטן, התָחום. כשזה קורה, הכול נראה לנו יותר מרווח. נסו ללכת לטייל עם ילד שמתלהב: 'וואו, ווא! תראי את הכלב המלוכלך הזה! תראי את הבית השרוף הזה! תראי את השמים האדומים האלה!" והיא מוסיפה: "אם מסתכלים סביב, מתחילים לראות. וכשמה שרואים מפתיע אותנו, ואנחנו מתחילים לכתוב על כך בפתיחות ובאמינות, אנחנו מעניקים תקווה".

יפה.

אין לי מושג אם הספר שלפנינו יכול באמת לעזור למישהו לכתוב פרוזה. אבל הקריאה בו מענגת, וזאת מעלתו.

מאחר שקראתי אותו באנגלית, הציטוטים המתורגמים הם שלי.

בזכות כתיבה כזאת, מזוקקת, מכאיבה וזוהרת ביופייה הנדיר, אפשר להבין מדוע קיימת בעולם ספרות, ומה היא יכולה להעניק לקוראיה. כזהו הרומן אפריל השבור מאת הסופר האלבני איסמעיל קאדרה. 

קאדרה, אלבני יליד 1936, כתב עשרות ספרים, וזכה בין היתר ב-2005 בפרס "מן בוקר" על מפעל חייו. קאדרה היה מועמד כמה פעמים לפרס נובל. 

אפריל השבור ראה אור לראשונה במקור ב-1980. כשקוראים את הספר אפשר להיווכח שוב עד כמה בספרות הספציפי, אם הוא מדויק, נעשה אוניברסלי, ועד כמה  סיפור שמתרחש הרחק מאתנו, בהרי אלבניה, בשנות השלושים של המאה ה-20, ובתוך תרבות לא מוכרת שכלליה נראים זרים ומוזרים, בעצם קרוב אלינו. 

עלילת אפריל השבור פשוטה. היא נפרשת על פני כמה יממות, ומתרחשת באזור ההר של אלבניה. יש בה שני צירים עיקריים שנפגשים להרף עין. בראשון אנחנו פוגשים את ג'ורג', צעיר יליד הרמה בצפון אלבניה, שמוטלת עליו החובה לבצע נקמת דם.

מדובר במסורת שנמשכת כבר מאות שנים: ג'ורג' צריך לנקום את דם אחיו, שאחד מבני משפחה השכנה הרג. מעגל נקמת הדם בין בני שתי המשפחות הללו נמשך כבר שבעים שנה. הוא החל בטעות מטורפת: אורח מזדמן שנטה ללון בבית אבותיו של ג'ורג' נרצח על אדמת שכניו. על מארחיו, אחד מאבותיו של ג'ורג', הוטל לנקום את דמו, כמצוות ספר החוקים המחייב, הקָנוּן – הספר הקובע את כל הכללים הכרוכים בנקמת דם: מי חייב להרוג, תוך כמה זמן, מה הטקס הנלווה להריגה, וכן הלאה. מאז נמשך מעגל הדמים. עוד ועוד בני משפחה רוצחים ונרצחים, בלית ברירה, בלי שמישהו מהם יחוש באמת בצורך לנקום, רק מכיוון שהקנון קובע שכך עליהם לנהוג. 

 ג'ורג' יודע אם כן שקצו קרוב. זמן קצר אחרי שימלא את חובתו, צפוי בן המשפחה של הקורבן לנקום את נקמתו ולהרוג אותו. חייו עתידים להסתיים באמצע חודש אפריל השבור. את חציו השני כבר לא יזכה לראות.

בציר העלילה השני אנחנו פוגשים זוג שזה עתה נישא: בסיאן וורפסי, סופר אלבני, שמורשת אבותיו מרתקת אותו וקוסמת לו, ואשתו הצעירה, דיאנה. בני הזוג גרים בבירת אלבניה, טירנה, והם מגיעים אל אזור ההר בטיול ירח הדבש שלהם. וורפסי בקיא מאוד בהלכות המקום, המבוססות על הקנון. 

שלוש הדמויות הללו, ג'ורג', הסופר ואשתו, ייפגשו להרף עין, ונראה כי די במפגש הקצר כדי לשנות את גורלם לצמיתות. 

לכאורה אין שום קשר בין המציאות המועלית בספר לחיינו כאן, בישראל, עד שמתחוור לקורא הקשר בין המילה דם, דמים וכסף, שקיים כמובן גם בעברית (דמי נסיעה, דמי כיס, דמי חנוכה, דמי מפתח…) אכן, הספר מראה את הקשר ההדוק שיש בין דם וכסף. למשל, במקרים מסוימים מתיר הקנון להמיר חלק מהנקמה בקנס והנה אנו רואים כי "בני ברישה [בני המשפחה שג'ורג' מחויב לנקום בה] לא ניאותו לראות בפציעה מחצית הנקם. אף על פי שהקנס היה כבד, הם אספו את חסכונותיהם ושילמו אותו, וכך הוסיף חשבון הדמים לעמוד בעיניו".

בהמשך נגלים לנו המניעים הכלכליים כבדי משקל שיש לכל עניין נקמת הדם. "אתה מדבר על הדמים האלה כאילו מדובר בפעולות בנקאיות", דיאנה אומרת לבעלה ואין לה מושג עד כמה היא צודקת. אנו, הקוראים, נחשפים לצדו הנסתר של מנגנון נקמת הדם, ומגלים למרבה התדהמה והזוועה שיש מי שדואגים להנציח את חשבונות הדמים, שיש מי שמתפרנסים מהם למעשה – מתעשרים! – מכל ההרג הזה. התמימים רוצחים ונרצחים, ואלה שמעודדים אותם להמשיך בכך יוצאים נשכרים, ולכן לעולם לא ירפו מההרג ולא יוותרו עליו. 

במה עוד נזכרתי כשקראתי את הספר? אולי בגלוריפיקציה של ההורגים? "רק הידיים ההורגות, אותם נרות תמיד למראשות מצבותיהם של בני המשפחה, לא יסתלקו לעולמי עולמים מן הזיכרון הקיבוצי." כמה מהדהד וכמה מחריד.

כשחושבים על המושג "נקמת דם" אי אפשר שלא לזכור את המושג "פעולות התגמול", השם שנתנו למדיניות הישראלית בשנות החמישים והשישים, מה שכונה גם "פעולות ההרתעה של צה"ל". (ביניהן הייתה למשל הפעולה בכפר הירדני סמוע, בנובמבר 1966: חיילי צה"ל חדרו לכפר באישון לילה ופוצצו בו כמה עשרות בתים. ציר ישראל בוושינגטון דיווח על "'גוויות רבות של אזרחים", ועל כן נראה שלא כל הבתים פונו מיושביהם לפני שפוצצו.)

דיאנה מייצגת בסיפור נקודת מבט עירונית. כך למשל, כשהיא שומעת את הצלילים שמשמיעות הבהמות היא נזכרת שלמדה בשיעורי הטבע בבית הספר שאלה קולות של העלאת גירה: היא מנותקת מהוויית החיים הכפריים. היא גם אדם נאור. היא נחרדת מהקנון ומנסה לפקפק בו: "אבל לא מקובל לחשוב", היא מעזה לומר, "שמערכת המשפט של המדינה מתקדמת יותר מחוקי הקנון?" היא גם תוהה אם "המוות בלתי נמנע אם רוצים שהגבול יביא שלום בר-קיימא". 

בעלה הרומנטיקן נאחז במסורת. הוא מסביר לה את גדולת הקנון (בעיניו!). הוא קובע בלהט כי "יש להחיל את חוקו של הקנון ברחבי מולדתנו […] ולא להתאמץ לשווא לעקור אותו מהרי הרמה". כלל לא עולה על דעתו עד כמה הוא תמים, עד כמה הוא מולך שולל בידי אלה שמרוויחים מהקנון ומגאולת הדם הנמשכת לאורך דורות.

באחרית הדבר לספר, שאותה כתב המתרגם רמי סערי, היטיב סערי לסכם: "אפשר למצוא קווי דמיון משותפים בין תפיסת הסופר המתגלה ביצירתו כחוקר הפולקלור האלבני, לבין מה שחושבים באמת ובתמים מחרחרי מלחמה בישראל ובקרב אויביה גם יחד, שעודם קוראים לנקם ומנסים ללבות יצרים במקום להקדיש את מרצם ואת עתותיהם לחתירה אל השלום ולהשכנתו. אם יש לקח שאפשר להפיק מן הקריאה באפריל שבור, הריהו שמאחורי תאוות הנקם עלול להסתתר מישהו הגורף רווחים, ושערך החיים גבוה מערכן של אבנים. התרגום העברי של הספר מוקדש לכל השותפים לאמונה הזאת".

תודה, רמי סערי, על התרגום הנפלא. תודה, איסמעיל קאדרה על הספר, ותודה לחברתי יהודית, שהפנתה אותי אליו. תרגומו לעברית ראה אור לפני עשר שנים. בעולם המו"לות הישראלי אלה שנות דור. עד כדי כך, שלא מצאתי עותק שלו באתר e-vrit. כה חבל! את העותק שקראתי השגתי בספרייה, ועכשיו אנסה לקנות אחד משלי, כי הפרידה ממנו קשה. 

"העבר נמצא בעבר", אומרת אימלדה מרקוס בת ה-86 לקראת סופו של הסרט התיעודי "קינגמייקר". אלא שכמו כל שאר הדברים שהיא אומרת בסרט, גם בעניין הזה היא משקרת. מרקוס מעולם לא נפרדה מהעבר שבו הייתה נשואה לעריץ פרדיננד מרקוס, ששלט בפיליפינים ביד רמה, בעזרתה ובניצוחה.

הכול זוכרים את הזעזוע והמבוכה שחשו ב-1986 הפושטים על ארמונם של השניים, אחרי שמרקוס הובס בבחירות ונאלץ לנוס מארצו. בארמון התגלה מה שנהפך לסמל השחיתות וסגנון החיים הראוותני עד טירוף של הגברת אימלדה: כ-3,000 זוגות נעליים. כאמור, אוסף הנעליים הזה הוא רק סמל, שכן משפחת מרקוס חשודה בכך שצברה הון אישי של מיליארדי דולרים, שנעשקו כמובן מהעם הפיליפיני. 

עדיין לא נודע היכן מוטמן רוב הכסף. 

 הסרט "קינגמייקר" מראה לנו, הצופים, את השקר הטמון במשפט "העבר נמצא בעבר". הדעת נותנת שאימלדה מרקוס, שבעלה מת ב-1989, תיתן את הדין על מעלליה, שלא התמצו רק בחיי ראוותנות ופזרנות מבעיתים בממדיהם: מרקוס, ולצדו אשתו שהייתה יד ימינו והכוח המניע של מעשיו, הכריזו ב-1972 על שלטון צבאי בפיליפינים שחוקיו שללו, בין היתר, את זכויות האזרח הבסיסיות ואת חופש העיתונות. באותן שנים רדפו השלטונות את האזרחים, מי שנחשדו כפעילי אופוזיציה נחקרו, עונו ונרצחו. כמה מאותם מעונים מתראיינים בסרט ומספרים על הזוועות שעוללו להם. לא היה אל מי לפנות לעזרה, כפי שמעידה אחת מהן:

המשטר הצבאי נמשך עד תבוסתו של מרקוס בבחירות.

אבל ב-1991 נשיאת הפיליפינים  קורסון אקינו, הרשתה לאימלדה מרקוס לשוב לארצה.

מאז חותרת אימלדה (ומצליחה!) לשוב לעמדה של כוח, הפעם – באמצעות בנה. בסרט רואים את הבן המכונה "בונגו-בונגו" מנהל מסע בחירות לתפקיד סגן הנשיא. הוא הובס אמנם, אבל לא נבלם. כספה של אמו אפשר את בחירתו של נשיא הפיליפינים הנוכחי, רודריגו דוטרטה. הלז ידוע באמרי השפר המחרידים שלו: למשל, שהיה שמח לחסל שלושה מיליון צרכני סמים; את שגריר ארצות הברית כינה "הומו בן זונה"; הוא טען שזכותו הייתה להיות הראשון שיאנוס מיסיונרית אוסטרלית שנאנסה ונרצחה וגם המליץ לחייליו לאנוס נשים. הכול יודעים שבמוקדם או במאוחר יעביר דוטורטה את השלטון לבונגו-בונגו. 

בונגו-בונגו גאה מאוד באמו, ומספר לשומעיו שהוא בר מזל להיות בנה.

אימלדה גאה מאוד בעצמה:

ומה שהכי מדהים: מצליח לה! 

תלמידי בית ספר שמתראיינים ונשאלים מה דעתם על תקופת השלטון הצבאי, מדקלמים שהיה אז טוב מאוד. אין להם מושג מה בעצם קרה אז בארצם. הם לא יודעים על העינויים, שלילת הזכויות, השחיתות, העושק. תגובותיהם הזכירו לי מאוד את הסרט "השתיקה של אחרים" של אלמודובר. גם שם מתראיינים עוברי אורח, אפילו לא ילדים, כמו בסרט שלפנינו, וגם הם לא יודעים מאומה על הזוועות שהתרחשו לא כל כך מזמן בארצם, ספרד. 

אימלדה מרקוס מסתובבת בארצה כטווס. מאוהבת בעצמה. נטולת כל מודעות עצמית. בטוחה, או לפחות מעמידה פנים, שהיא "האימא" של עמה. מתגאה בתמונות התלויות על קיר ביתה: היא מצביעה עליהן: פיקאסו, מיכאלאנג'לו, אבל כשבאו נציגי השלטון (לפני שהנשיא הנוכחי עלה לכס השלטון) כדי לצלם את התמונות היקרות הללו ולנסות להשיב את הרכוש אל מי שנגזל ממנו, אל העם הפיליפיני, הן כבר לא שם. היא ערמומית, כוחנית, מתריסה, מניפולטיבית וצבועה, אבל יש לה פמליה! אנשים נוהים אחריה! 

את התופעה הזאת, הפמליות הנאמנות המלוות את הפסיכופתים באשר הם, לא אצליח לעולם להבין. למרבה הצער היא קיימת כמובן גם במחוזותינו. מי אותם כוחנים, רמאים, זוללים וסובאים על חשבון הזולת? מי הם אלה שמטפחים יורש ביולוגי ומסלקים מדרכם כל יורש אפשר אחר, מקצצים את כנפיו של כל מי שעלול לדחוק אותם ממקומם? מי הם אלה שצברו מי יודע איזה הון, ומי יודע היכן הוא מוטמן (והאם אפשר, עדיין, לציין את שמם, או שהעניין כבר נעשה מסוכן מדי?).

נדמה לי שכולנו יודעים מה התשובות. ועדיין, יש מי שנוהים אחריהם. כן, כן, הכוח קובע. 

פסטיבל דוק אביב שינה השנה את אורחותיו, בשל מגבלות הקורונה. הצפייה בסרטים מתאפשרת מהבית, ברכישת כרטיס חד פעמי לסרט אחד, או רכישת מנוי לצפייה בכל הסרטים המוצעים. מחירו של סרט אחד הוא 10 ש"ח, והמנוי לצפייה בו תקף במשך יממה. 

הנה מכאן בקישור  אפשר להגיע לדוק-אביב הייחודי הזה.

מה המים יודעים על צמא

מרגע פרסומו החל "פרנקנשטיין", שה"מודרני" היה חלק מהותי ממנו, תופס מקום הולך וגדל בתרבות שהלכה ונעשתה מודרנית יותר ויותר. עבור הסוציאליסטים הוא ייצג את מרד העבד באדונו, אמצעי הייצור בקפיטליסט; עבור הפסיכואנליטיקאים – אדיפוס חדש, סיפורו של הבן המבקש לרצוח את אביו; עבור התיאולוגים – משל אתאיסטי על לוציפר הנלחם באל; הפמיניסטיות ראו בו סיפור על היריון שמחוץ לגדר הטבע, על גבר המבקש לקחת לעצמו את כוחה הייחודי של האישה ליצור חיים; עבור אנשי המדע היה זה רומן על אימתו של האדם מכוחות הטבע האדירים שאך זה החל לרתום לשימושו, על חששותיו מפני האופן שבו עשויים אלה לחרוג משליטת ולפנות נגדו, ועל הפנים המורכבות שהקדמה עשויה לעטות – פניהם של שניים מהארכיטיפים המכוננים של העידן המתועש והממוכן: זה של המפלצת ילודת המעבדה ושל המדען המטורף. 

"בתקופתי, אם בן אדם היה מטורף – הוא היה מטורף, ולא ניסינו לרכך את זה במילים מלומדות", אומר מפקד הבולשת בשלב מסוים, לקראת סופו של המותחן רציחות האלפבית. אגתה כריסטי הוציאה את הספר לאור לראשונה ב-1936, שלוש שנים לפני מותו של זיגמונד פרויד. מפקד הבולשת מגיב לדברים שאומר לו הפסיכולוג הצמוד לחקירה: "חייבת להיות [לחשוד] איזו אובססיה מסוימת. אני חושב שנמצא את שורש הדבר בתסביך נחיתות חריף. ייתכן שקיים גם שיגעון רדיפה…" 

למרבה השעשוע, בסופו של הסיפור מסתבר עד כמה ריק מתוכן, לפחות בסיטואציה המתוארת במותחן שלפנינו, הוא הלינגו הפסיכואנליטי שמאז תחילת המאה ה-20 נעשה שגור כל כך בפי כולנו – מי לא מכיר את ההסברים המדעיים לכאורה על אובססיות ושיגעון רדיפה, ומי אינו משתמש בהם באופן חופשי, כמטבע עובר לסוחר? 

הרקול פוארו מפענח שוב את הרצח שמתגלגל לפתחו במיומנות ובהשראה, וכמו תמיד אינו הולך שבי אחרי מסקנות מובנות מאליהן, אך נמהרות. 

מפעים להיווכח עד כמה ספריה של אגתה כריסטי ממשיכים להיות משכנעים גם מקץ עשרות רבות של שנים (כמעט מאה!) מאז שכתבה אותם. אפילו האמצעים הטכנולוגיים שהשתכללו כל כך מאז שכתבה את ספריה אינם חסרים והיעדרם אינו מפריע להתפתחות העלילה ולפתרון התעלומה. די לו, לפוארו, בשכלו הישר ובתבונתו הרבה, שאתם הוא פועל ובאמצעותם הוא מפריך כל אחת מההטעיות שאמורות להסיט את מחשבותיו ולבלבל אותו.  אגתה כריסטי עושה כמובן הכול כדי להטעות ולבלבל את הקוראים, למשוך אותם באף, להביא אותם למקום מסוים ואז להפתיע בפתרון אחר לגמרי מהצפוי.

אמנם היא לא מהססת ללגלג לפסיכולוגיה ולז'רגון שלה, אבל בסופו של דבר פתרון החידה בכל זאת, ובאופן בלתי נמנע, קשור לעולם הנפש. 

הפתרון הזכיר לי חידה שתשובה נכונה לה אמורה לחשוף אם לנשאל יש קווים פסיכופתיים באישיותו. הנה היא: צעירה נכחה בהלוויה של חברה, שם ראתה גבר שמצא חן בעיניה. כעבור כמה ימים נרצחה אחותו של הגבר. מי רצח אותה ומדוע? מי שיש קווים פסיכופתיים באישיותו אמור להשיב מיד: הצעירה, כי קיוותה שכך תוכל לפגוש שוב את הגבר, בהלוויה של אחותו. 

פסיכופת, מספרת לנו אגתה כריסטי בספר שלפנינו, הוא אדם נטול מצפון שמסוגל להרוג ולהרוג, בלי שום מוסר כליות, רק כדי להשיג איזה יעד שרצוי לו. 

אין ספק שאגתה כריסטי ידעה דבר או שניים על נפש האדם, גם אם מה שבחרה להראות לקוראיה בסופו של דבר מחריד ומפחיד. טוב, זה רק ספר מתח, שעשוע לשעות הפנאי ואמצעי להעביר את הזמן. בכך היא ממשיכה להצליח כבר שנים רבות אחרי מותה. 

 הספר עובד ב-2018 כסדרת טלוויזיה של הבי-בי-סי. מעניין לבדוק אם הוא ממשיך למתוח ולרתק גם אחרי שנחשפים לעלילה ויודעים את הסוף. 

Agatha Christie, The ABC Murders

לעברית: מיכל אלפון

(הטור נכתב בעיצומם של ימי הבידוד החברתי וההסתגרות בבית)

את ספריה של אן טיילר אני קונה באמזון מראש, ברגע שמכריזים שם על מכירה מוקדמת, כמה חודשים לפני שהספר רואה אור. אני אִתה, מאז שהתוודעתי אליה לראשונה לפני כמה עשרות שנים.

טיילר היא אמנית הכתיבה הקאמרית המשפחתית. כל ניואנס של רגש, כל העוויית פנים, ניע ראש או מחווה בגוף מתועדת בכתיבתה, עד שהקריאה של ספריה מעוררת בי לא פעם תחושה שאני צופה בסרט קולנוע, ולא קוראת מילים שמצטיירות בתודעתי כתמונות.

טיילר זכתה בעבר בפרס פוליצר על ספרה שיעורי נשימה, והספר סליל של חוט כחול זכה בפרס בוקר מן. יש להודות כי את ספריה הטובים באמת: שיעורי נשימה, תייר מזדמן, נישואי חובבים, Dinner at the Homesick Restaurant, The Tin Can Tree ,Celestial Navigation, The Clock Winder, Searching for Caleb (שחלקם עובדו לסרטי קולנוע):  כתבה מזמן והקריאה בספריה החדשים מעוררת בעיקר געגועים אל קודמיהם המופלאים.

Half Truths and Semi Miracles כמו גם Vinegar Girlהיו מאכזבים, וגם סליל של חוט כחול לא הגיע לדעתי לרמת קודמיו.

ספרה החדש Redhead by the Side of the Road שראה אור באנגלית ממש זה עתה טוב מהם, אך גם הוא אינו מגיע לרמת הספרים הגדולים של טיילר.

עם זאת, וחרף ההסתייגות, מדובר בהחלט בקריאה מענגת וראויה.

בכותרת הסקירה ב"גרדיאן" נמסר כי טיילר היא "אמנית של תיעוד החיים של אנשים רגילים" ושהיא "חושפת אמיתות אוניברסליות" בסיפור שבמרכזו אדם פשוט: מייקָה, הנדימן שחי בקומת הקרקע של בית הדירות שהוא אחראי לתחזוקתו. כמו כן הוא מתקן מחשבים ומעניק שירותי תמיכה למשתמשים ביתיים.

עלילת הרומן פשוטה וסופו צפוי. עם זאת הוא, כאמור, קריא מאוד, וקשה להניח אותו. שרטוט דמותו של מייקה, המחשבות שמטרידות אותו, הOCD הקל שלו (לאמיתו של דבר, כולנו נוכחנו בימי הקורונה שהכפייתיים צודקים…) מדויק מאוד.

טיילר עצמה מציגה אותו בתחילת הרומן כמי שאינו ראוי לכאורה להסתכלות: "אי אפשר שלא לתהות מה חולף במוחו של אדם כמו מייקה מורטימר. הוא חי לבדו; מסתפק בחברת עצמו; שגרת היום שלו חקוקה בסלע. כל בוקר בשבע ורבע אפשר לראות אותו יוצא לריצה…" וכן הלאה. מייקה מנהל שיחות עם "אלוהי תנועת המכוניות" שאותו הוא מְרַצֶּה בנהיגה זהירה שמצייתת בדייקנות לחוקי הדרך, מקפיד על סדר יום וסדר שבוע קבוע: יש יום שמוקדש לניקוי המטבח, יום לסידור הארונות, וכן הלאה, והוא משוכנע שאם אחרי שניקה את השטיח, למשל, זה נראה בוהק יותר יחסית למצבו הנוכחי, סימן שאיחר לנקות אותו… הוא מוקסם מיכולתן של נשים להתאים את עצמן לסביבה: מתי למדו לומר את הדברים הנכונים כדי שלא לפגוע בזולת? איך הן יודעות הכול כמו מאליהן, בטבעיות: "נשים יודעות את כל הכללים הלא כתובים: לא לגעת במגבות המעומלנות והמגוהצות בחדרי השירותים של אנשים זרים, הן מנגבות את הידיים בחצאית שלהן או באיזו מגבת בלויה שמיועדת לבני הבית; כשמציעים להן פירות שמסודרים על צלחת הגשה בפירמידה לא יציבה, הן מתפעלות מהאלגנטיות שלה, אבל לא נוגעות בפירות, כדי לא לפרוע את הסדר; אכן, מייקה תהה תמיד כשאמו אירחה את חברותיה מדוע אינה מציגה פירמידה של פירות מלאכותיים, שהרי אין סיכוי שמישהי מהן תבחין אי פעם בהבדל. ומאיפה אחיותיו –אפילו אחיותיו הפזיזות, שחיו בשלווה בבלגן הביתי – למדו את התנועה החשאית: ניגוב השוליים של גביעי היין, כשגילו שהשאירו שם סימנים מהשפתון שלהן?…"

ובכן כן, אנחנו נגלה מה חולף במוחו, ולמרבה ההפתעה מחשבותיו מעניינות בהחלט!  האם הוא מאושר? יש לו בת זוג? יש לו משפחה? איך נראים היחסים שלו אתם? מה מפריע לו? למה הוא מקווה? היכן הוא טועה? איך יבין מה עליו לעשות, או לומר, או לחשוב, כדי לתקן את חייו?

כמו בספריה האחרים, אן טיילר מפליאה ללכוד דמויות בהינף של כמה שרטוטים. היא אמנית הדיוקן. בספריה הראשונים הדמויות הזכירו ציורי שמן: רבי שכבות, עמוקים, מרובי פרטים מדויקים מאוד, בעלי נפח שנוצר בעבודה מדוקדקת וממושכת. בספר שלפנינו אלה דיוקנאות שמצוירים בעט או בציפורן: כמה קווים שמשאירים משטחים לבנים אך ברורים שהקורא משלים וממלא, שכן הם ברורים ומובהקים מאוד.

בניגוד לספריה הראשונים, אן טיילר מגלה לאחרונה יותר ויותר עניין במציאות העכשווית. כך למשל מייקה "למען האמת כבר כמעט התייאש מארצו. נראה שהיא הולכת בימים אלה לעזאזל, ואין לו תחושה שהוא יכול לעשות משהו בעניין" (כל כך מוכר!), וגם, בהתייחסות ספציפית יותר למה שמטריד את מייקה (וכנראה, באמצעותו, את אן טיילר): "היה טבח המוני בבית כנסת; משפחות שלמות מתות בתימן; ילדי מהגרים שנקרעו מהוריהם לעולם לא ישובו לאיתנם, גם אם במקרה הלא סביר יתאחדו אתם מחר; מייקה שומע בעוגמה את כל החדשות הללו. הן לא מפתיעות אותו."

אפשר להבין מתי בערך כתבה אן טיילר את הדברים הללו: לפני זמן לא רב. אבל את המציאות העכשווית לא יכלה כמובן לחזות או לדמיין. כשקוראים את אחת הפסקאות האחרונות בספרה אי אפשר שלא לחוש שמדובר בתיאור רחוק, מימים אחרים לגמרי, אלה שהיו לפני הקורונה, הסגר, המגיפות, הבידוד החברתי, הרחובות הריקים ובתי הספר הסגורים. הנה כך היא מתארת את הרחוב בבולטימור בשעת בוקר,  מנקודת מבטו של מייקה שיצא לריצת הבוקר שלו: "המדרכות כמעט ריקות. רק עוד כמה רצים חולפים בצד השני של הרחוב, ופועלים פורקים מעל משאית בצומת קונוסים לעצירת התנועה. רק כשיגיע לרולנד אבניו יתחילו להופיע המוני הילדים ההולכים לבית הספר. הקטנים מתמהמהים, האמהות מאיצות בהם, הילדים הגדולים יותר שמים רגליים, נדחפים ומקניטים זה את זה"…

מוזר עד כמה התמונה הטבעית הזאת נראית כיום בלתי אפשרית ומרוחקת כל כך…

מאחר שהספר ראה אור באנגלית ממש בימים אלה, הוא כמובן לא תורגם לעברית, ואת הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי.