קטגוריה: סרטים

איילת דקל, "מקום מפלט": "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט?"  

אין ספק שהנושא שבו מטפלת איילת דקל בסרטה התיעודי "מקום מפלט" חשוב מאין כמוהו. 

הוא מתעורר שוב ביתר שאת בכל פעם שגבר רוצח את אשתו, כמו שקרה השבוע במושב תלמי אליהו. 

בכתבה היום במוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות" הפריחה לאוויר הקרימינולוגית רונית לב-ארי שאלה רטורית לכאורה: "למה מיכל, מריה ואסתר לא היו במקלט".  

אחרי שצופים בסרט "מקום מפלט" אפשר, למרבה הצער, להבין מדוע נשים נרתעות מהמקלטים הללו, שהם התשובה החלקית והלא מספקת שמציעים להן.

איילת דקל עקבה במשך כשנה אחר שגרת החיים בשלושה מקלטים לנשים נפגעות אלימות: חרדי, ערבי וחילוני, ניסתה להבין איך מתנהלים החיים במקלט, ואת הקשרים הנרקמים במהלך העבודה בין הצוות המקצועי לנשים נפגעות האלימות.

מנהלות המקלטים עדות למאבקי כוח, למקרים קשים של אלימות ולטרגדיות משפחתיות. הנשים שמגיעות למקלטים עם ילדיהן רשאיות לשהות בהם כחצי שנה. צוות העובדות המנהלות את המקלט תומך בהן במהלך התקופה בכל דרך אפשרית, אך הן גם תובעות מהנשים לשתף פעולה, לתפקד, ולהיות שותפות בניהול חיי היומיום במקלט.

אחת המנהלות מסבירה לנפגעת שמבקשת להגיע כי תצטרך להשתתף בניקיון הבית, בבישולים ובטיפול בילדים. 

מנהלת אחרת מסבירה לאישה שחוסה במקום כי את המשא ומתן עם בעלה האלים על הוצאת חפציה מהבית תצטרך לנהל בעצמה. אמנם הצוות יתמוך בה ויגבה אותה, אבל אף אחד לא יעשה את העבודה במקומה, שכן חלק מתהליך ההעצמה הוא ללמד אותה לעמוד על שלה ולאפשר לה להתגבר על הפחד שלה מפני הגבר המאיים.

כל זה כמובן חשוב מאוד. חשוב גם להבין עד כמה המקלטים האלה, שקולטים נשים, בדרך כלל עם הילדים שלהן, הם בעצם חלק מהמערכת הממסדית שאינה מגינה עליהן באמת. במקום לסלק את הגבר האלים והמסוכן, האישה היא זאת שנאלצת לצאת ממעגל החיים הרגיל שלה, להינתק ממקום העבודה, מביתה, מסביבתה הרגילה. והכי גרוע: בתום התקופה שבה תשהה במקלט, תשוב האישה אל המקום שבו תהיה חשופה שוב, בדרך כלל, לסיכונים, לאיומים ולאלימות.

למרבה האכזבה, הסרט מצומצם מאוד. הוא עוקב אחרי כמה נשים (רק נשות הצוות גלויות פנים, האחרות מצולמות מהגב או שפניהן מטושטשות), אבל עושה זאת בשטחיות. אנחנו לא ממש לומדים להכיר אותן. לא באמת לומדים עם מה הן נאלצות להתמודד. בסרט מנסה הבמאית להביא בפנינו סיפור שיש לו לכאורה סוג של סוף טוב: אחת הנשים עוזבת את המקלט אחרי שהצליחה להתגרש. נשות הצוות וחברותיה למקלט מלוות אותה ואת ילדיה אל המונית שתיקח אותם אל חייהם החדשים. 

האומנם? האם באמת תצליח לחיות בביטחון ובשלום? מה באמת מחכה לה שם, מחוץ למקלט? 

משום מה קשה להאמין בסוף הטוב הזה, ובמה שהוא מבטיח לנו, לכאורה. 

נטפליקס, "ספר לי מי אני": איך הסודות ממשיכים להפתיע

לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש? מהי דרך ההתמודדות הנכונה ביותר לנפגעי גילוי עריות בפרט ותקיפה מינית בכלל? 

האם סודות ושמירה עליהם מגינים על הנפש או מערערים אותה? מה מוטב לו לאדם: לחשוף בפני עצמו, ואז גם בפני זולתו, את הסודות האפלים החבויים בעברו, או להתעלם מהם, להתפצל, לחיות בתוך אישיות מחולקת לשני איים נפרדים ולשכנע את עצמו שאם הוא סוגר את זיכרונותיו בתא סגור בתודעתו, הם באמת נעלמים?

כל השאלות הללו מתעוררות במהלך הצפייה בסרט הדוקומנטרי המרתק והמפעים של נטפליקס "ספר לי מי אני". ההתמודדות אתן ועם התשובות להן מתאפשרת באופן יוצא דופן, כמעט כמו במעין ניסוי מעבדתי שהחיים עצמם יצרו.

אלכס, צעיר בן שמונה עשרה, איבד את הכרתו בתאונת דרכים שבה הוטח ראשו וספג חבטה קשה. כשהתעורר מהקומה הסתבר לו כי אינו זוכר מאומה. חייו עד אותו רגע נמחקו. הוא לא זיהה את הוריו, לא הכיר את ביתו, לא ידע על עצמו שום דבר. רק זיכרון ודאי אחד נותר יציב בתודעתו: הוא זיהה את מרקוס, אחיו התאום, וזכר אפילו את שמו. מאותו רגע ואילך נשען על מרקוס, שלימד אותו שוב הכול מחדש. החל בהסברים על החדר המשותף שלהם, על תפעול של מכשירים ביתיים, וכלה בהיכרות המחודשת שעשה לו עם חבריו, שכלל לא חשדו בכך שאלכס לקה באמנזיה. מרקוס עזר לו להתמודד, לתפקד ולרכוש שוב ביטחון.

מרקוס גם הזכיר לו את ילדותם. למשל – סיפר לו היכן נהגה המשפחה לבלות ביחד בחופשות. 

אלא שבכל  הקשור לעברם המשותף מרקוס שיקר לאחיו; בדה מציאות שלא התקיימה, ובעיקר – הסתיר ממנו את האמת על עצמם. 

חשדו של אלכס התעורר לאחר שאמם מתה והוא גילה עדות למעשים אפלים ומזוויעים שהתרחשו במשפחתם. אלכס לא זכר אותם, שהרי כל זיכרונותיו נמחקו. והנה לפנינו שני גברים צעירים, תאומים זהים, שעברו ביחד התנסויות מזעזעות. האחד זוכר ורוצה לשכוח. האחר שכח ורוצה לזכור. מאז ומתמיד שימשו זה לזה משענת רגשית, העניקו זה לזה ביטחון, קרבה וידידות, אבל עכשיו מפרידה ביניהם תהום: כל אחד מהם נזקק למנגנון ההפוך לזה של אחיו, וצורך סותר מונע מהאח האחר את מה שהוא נזקק לו ביותר. אלכס רוצה לדעת. מרקוס אינו מסוגל לגלות לו. 

הנה הקונפליקט שנפגעים רבים מתמודדים אתו בינם לבינם, אלא שפה לא מדובר באדם אחד שמנסה לחפור בתוך נפשו שלו, שתוהה אם הוא רוצה באמת להיזכר, שנפשו מגינה עליו מפני הזיכרון ומשכיחה ממנו את הזוועות: פה מדובר בשני אנשים שחלקו את הזוועות, ושכל אחד מהם מייצג צד הפוך במובהק של מנגנוני ההגנה הנפשיים: לזכור או לשכוח? לדעת או להדחיק? להודות או להכחיש? לספר או להתכחש?

לא אוכל שלא לקשר את הדברים קרוב אלי ואל עברי.

"אני לא יודעת מה טמון בתוכי," בכיתי פעם אצל הפסיכולוג. "אני מרגישה כמו פח מלא באשפה שאני לא יכולה לסלק, כי אני לא מכירה אותה."

אכן, ידעתי על אירועים פליליים שנעשו בי – הפוגע הזכיר באוזני מקרה אחד כשניסה "לנקות" את עצמו בפני מהאשמות חמורות יותר (בעיניו. כי הוא סבר שכאשר אב "רק" מנשק את בתו ומחדיר לפיה את לשונו, מדובר, כמו שגם אמי התאמצה "להסביר" לי, במעשה מגונה בלבד, לא בתקיפה מינית… כאילו שבעצם המעילה באמון, בחדירה, בפלישה, בערעור הסדרים, בבלבול שיצר, הוא לא פגע פגיעה אנושה בנפשי). מאחר שאת אותה "נשיקה" אכזרית שכחתי (או בַּלשון הפסיכולוגית – הדחקתי, מן הסתם), הופתעתי כשניסה להצדיק אותה ("התבלבלתי בינך ובין אימא שלך"…). לעומת זאת, תקיפה אחרת, שמוגדרת על פי הדין הפלילי כאונס, זכרתי מאז שהתרחשה כשהייתי כבת ארבע עשרה. ההודאה שלו בפגיעה ה"מינורית" לכאורה, כך בעיניו ובעיני אשתו, הבהירה לי עד כמה יש שם בתוכי אירועים נוספים שאיני זוכרת, שאני רוצה לזכור. חשתי שאני משוועת לדעת מה עוד יש שם בנבכי התודעה, למעשה בנבכי הלא-מודע שלי, ועד היום אני מתלבטת: האם אני רוצה להיזכר? האם "כדאי" לי?  

"אין שום צורך שתיזכרי בכול," אמר לי הפסיכולוג, כמי שיודע שלא בִּכְדִי מכונה ההדחקה "מנגנון הגנה". יש לה תפקיד. 

אצל זוג התאומים, אלכס ומרקוס, יש, כאמור, חלוקה מובהקת, כמעט סכמטית, של מה שנפגעים רבים חשים; של המאבק בין צרכים סותרים, שהוא בדרך כלל פנימי.

מרקוס חש שהיטיב עם אחיו כשהסתיר ממנו את הזוועה. הוא, שהיה רוצה למחוק אותה, שמח בשביל האח שלקה באמנזיה. אבל אלכס חש שהוא חייב להתוודע אל עצמו, חייב לדעת מה בדיוק עוללו לו.

ומה שהוא מגלה קשה לתפיסה. בלתי אפשרי להבנה. 

הסרט, כמו הספר שכתבו השניים, אפשר להם מן הסתם להתמודד. הרגע שבו מרקוס פונה ישירות אלינו הצופים ואומר לנו "אני לא יודע מי אתם, אבל עכשיו אתם יודעים מה שקרה לי" הוא אחד החזקים ביותר שראיתי אי פעם בסרט תיעודי. הוא אמיתי כל כך. נוגע ללב ומשמעותי. אני הרי מכירה היטב את הצורך להיעזר בזולת, גם באנשים שאיני מכירה, כדי שישמשו לי עדים בדיעבד. כל מי שקרא את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)", כמו גם את הרומן  יופי לי, יופי לי, או רבים מהשירים בספר מה המים יודעים על צמא, יכול להבין עד כמה אני מזדהה עם הצורך הזה לשתף, להיעזר בקוראים כדי שיכעסו ביחד אתי ולמעני. 

על הסרט "ספר לי מי אני" אני ממליצה בהתפעלות ובכאב. למרבה הפליאה, הוא לא חדל להפתיע. גם כשנדמה לנו שכבר הבנו הכול, מתברר שמעבר לדלת נוספת שתיפתח בעוד רגע יתגלה עוד סוד. זהו סרט מזעזע וגם חשוב. 

קאנטמיר בלאגוב, "ג'ירפה": האם לנשים קל יותר

המשפט שאומרת מאשה לחברתה הטובה איה לקראת סופו של הסרט "ג'ירפה": "יהיו לו עיניים כמו שלך, ואף כמו שלי," הוא, לטעמי, תמציתו של הסרט.

מאשה ואיה הכירו כששירתו ביחד בחזית, במלחמת העולם השנייה. איה לקתה בהלם קרב, ולכן הוחזרה הביתה ללנינגרד ההרוסה בעקבות המלחמה, ועמה פשקה, בנה הפעוט של מאשה. איה עובדת כאחות בבית חולים. היא מטפלת בפשקה בעדינות וברוך, והכול, גם אנחנו הצופים, בטוחים שהוא הילד שלה, עצמה ובשרה. התנאים קשים מאוד. הילד מורעב, מתחנן לאוכל. במשך היום איה נאלצת בלית ברירה להשאיר אותו בהשגחתה של שכנה תופרת, לא אישה חמה ואוהבת. כולם חיים בבית אפלולי עם מטבח משותף, כפי שהיה נהוג אז. איה נאלצת גם להתמודד עם חיזוריו הדביקים של אחד השכנים, גבר מבוגר ולא נעים. היא יוצאת לעבודה עוד לפני שהיום מאיר, ובימים שבהם השכנה התופרת מסרבת לשמור על פשקה, נאלצת לקחת אותו אתה לבית החולים, שם הוא נחשף לחיילים הפצועים והנכים (שנוהגים בו בחביבות).

אכן, האומללות והסבל של המלחמה לא הסתיימו כשנחתמו הסכמי הכניעה. היא הותירה את הצלקות שלה בכול. גם, כמובן, בנפשה של איה, שלקתה כאמור בהלם קרב, ואת אותותיו רואים עליה ממש מתחילתו של הסרט: מדי פעם היא שוקעת בשיתוק קטטוני.

ואז קורה בחייה דבר נורא, שבעטיו כשמאשה מגיעה במפתיע בחזרה מהחזית, מתברר לה שפשקה איננו.

מכאן מתחילה העלילה. מאשה רוצה ילד. מהר. עכשיו. האם תצליח להרות? איך תעשה את זה? מה טיב היחסים של שתי הנשים הללו? ככל שהסרט מתקדם כך נרמז ומתברר שהן לא "סתם" חברות, אלא ששוררת ביניהן אהבה אינטימית. איה מאוהבת במאשה בכל מאודה. מאשה הייתה נשואה בעבר לגבר. למעשה, כך היא טוענת, נשארה בחזית כדי לנקום את מותו של בעלה שנהרג בקרבות. 

כן, בשלב מסוים מאשה מבינה כי הדרך היחידה שבה תוכל לזכות בילד תהיה אם איה תהרה "למענה". והיא מפנטזת על הילד שיהיה להן ואיך ידמה לשתיהן. 

הסרט נוגע אם כן בעדינות אין קץ בסוגיה שאינה קשורה דווקא במלחמה ובצלקות שהיא מותירה, אלא באהבת נשים. היכולת להביא ילד לעולם נראית לכאורה פשוטה יותר לזוג נשים, לעומת הקושי המהותי שנתקל בהם זוג גברים: אישה יכולה להרות, ונראה שלא תתקשה למצוא את הגבר שממנו תוכל "לקבל" את הזרע הנחוץ. אלא, כך מסתבר, העניין לא כל כך פשוט.

כיום, כשנשים יכולות לזכות בתרומת זרע שאינה כרוכה בקיום יחסי מין, העניין פשוט יותר. אבל כשלסבית שמאוהבת באישה בכל נפשה ובכל מאודה נאלצת לקיים מגע מיני עם גבר לא רצוי, נאלצת לחוות חדירה, נאלצת לחוש את הפלישה שהיא חווה כאלימה מאוד, גם אם היא עושה את זה מרצון, לא מתוך תשוקה מינית אלא מתוך תשוקה להיריון, החוויה קשה מנשוא. והילד הרי לא ידמה באמת בתווי פניו ובגופו לשתי האמהות שלו…

הסרט "ג'ירפה" (אגב, שמו באנגלית הוא "Beanpole", כלומר: מוט גבוה המשמש לתמיכה בצמחי שעועית; כינוי לאדם גבוה ורזה, ברוסית  – Дылда, כנראה משמעות דומה. השם מתמקד באפיון גופני של איה, שהיא גבוהה מאוד.  התרגום לעברית התבקש, כי זאת המילה המקבילה, אבל משהו בו צורם. כשמאשה מכנה את אהובתה "ג'ירפה", יש במילה נופך דרוגטורי, ואני לא בטוחה שהוא קיים בשפת המקור) מתבסס על ספרה של סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות, המכיל מונולוגים של נשים שלחמו בחזית במלחמת העולם השנייה. הוא רק הגביר את הרצון שלי לקרוא גם את הספר הזה שלה, אחרי שקראתי את הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייהכדי לעמוד על הקשר בין הספר לסרט. מבטיחה לדווח!

הסרט, אגב, הוא המועמד של רוסיה לתחרות פרס האוסקר. מעניין אם יתקבל (ואם יזכה).

אנריקו צ’ראסואולו, "התשוקה של אנה מניאני": מי כינתה אותה "כוח טבע"

לא קשה להבין כי במאי הסרט "התשוקה של אנה מניאני" קצת מאוהב בשחקנית שהלכה לעולמה לפני ארבעים ושש שנה. אכן, בתום ההקרנה, כשהבמאי עלה לבמה והשיב על שאלות, ציין אחד הנוכחים בקהל כי בעצם היא לא מתה. אותו צופה סיפר כמה חיכה לסצנה מתוך הסרט "רומא" של פליני, שבה מניאני, בפתח ביתה, "מסרבת" להתראיין אצל פליני, ורק שולחת אותו הביתה, לישון. 

"כבר הייתי בטוח שהסצנה ההיא לא תגיע, אבל בחרת לחתום אתה את הסרט, וכך באופן כלשהו אמרת שאנה מניאני בעצם לא מתה." איזו אבחנה יפה (ומדויקת!). שהרי, בניגוד לכתבי יד "שאינם נשרפים" אליבא דבולגקוב, שחקנים הם בני תמותה רק לכאורה. הם באמת לא נשרפים, כל עוד הצלולויד (וכיום – האמצעים הדיגיטליים) שומר על יצירתם חיה וקיימת.

אנריקו צ’ראסואולו ביקש לחקור את דמותה של מניאני השחקנית, ועשה זאת באמצעות סרטיה, וראיונות נדירים אתה. את הנרחב שבהם, עם העיתונאית אוריאנה פלצ'י, כך סיפר בתום ההקרנה, גילה לשמחתו במקרה במהלך התחקיר לסרט ושש להשתמש בו. 

דמותה של מניאני כפי שהיא נגלית לנו מהסרט הדוקומנטרי מרשימה מאוד. (הערת אגב – בעיני יש בעיה כלשהי בתרגום שמו של הסרט לעברית, אם כי הקושי ברור: באנגלית passion אינו בדיוק "תשוקה", אלא יותר להט יצרים שיש בו נופך רלגיוזי. אבל כן, המילה הזאת תמיד מעוררת קושי כשמנסים להעביר אותה לשפתנו. מה בדיוק אפשר להסיק מכך על השוני התרבותי בין העברית לשפות האירופיות?). מניאני מעוררת התפעלות בישירות שלה, בכנות, בצורך העמוק שלה להיות אמיתית. להישאר היא עצמה, תמיד ובכל מקרה.

"כל כך חשוב לך להיות חופשיה", שאלה אותה אוריאנה פלצ'י בריאיון. "איך זה שאת מוכנה שיביימו אותך?" "

"שאלה מעניינת," אמרה מניאני, ואחרי מחשבה אמרה, "אם מביימים אותי היטב, אני מוכנה…"

רבים מגדולי הקולנוע מצוטטים בסרט שלפנינו.

פליני סיפר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תתנהג. איך תגיב. ועם זאת הוא מלא הערכה לעוצמתה כשחקנית וכאדם.

מסטרויאני אמר שהיא כישפה אותו, שהיו לה עיניים ממגנטות.

מרלן דיטריך כינתה אותה "כוח טבע". 

עם זפירלי היה לה עימות מוזר. כשאמר לה שאינו אוהב לביים באופן ריאליסטי, לא היססה לשאול אותו מדוע אם כן פנה אליה, שהרי היא הייתה אחת מיוצרות הנאו ריאליזם, בעיקר בסרטה הנודע ביותר "רומא עיר פרזות", שביים רוסליני, ובו, כשדמותה של מניאני נרצחת בידי הגרמנים, היא, לדברי יוצר הסרט שלפנינו, "יולדת מחדש את איטליה". 

"אני לא שחקנית," אמרה מניאני על עצמה, "אני אמן. כשאני נהפכת ל'שחקנית', זה לא טוב לתפקיד", ובכך ביטאה את השקפת עולמה היצירתית, באמנות ובחיים: להיות הדמות ולא לשחק אותה. להיות היא עצמה, ביושר ובכנות. 

כל חייה חיפשה אהבה. "אני לא יכולה לעבוד אם לא אוהבים אותי," סיפרה. "חייבים לאהוב אותי!" היא הצליחה. היא עדיין אהובה!

אנריקו צ’ראסואולו, במאי הסרט

"ורדה על אנייס": סרט מקסים על אישה שובת לב.

האישה הזאת מהלכת קסם. במיוחד על מי שאוהבת כל כך את סרטיה וזוכרת היטב את ההנאה הצרופה שהסבו לי "אושר", "עוברת אורח", "אנשים ומקומות", "קליאו מחמש עד שבע".

בסרט החדש ורדה מספרת על עצמה בהרצאה שהיא נושאת בפני קהל, או בדיבור ישיר אל המצלמה. היא מפרטת את השקפת העולם האמנותית שלה, נזכרת בתהליכי יצירה, מדגימה אותם, מצחיקה, שנונה, חכמה, מרתקת. יש בה, באנייס ורדה כל כך הרבה חן, והיא כל כך מעניינת!

כך למשל היא מסבירה כי על פי תפיסתה יש בעבודתו של הקולנוען, שמטבעה אינה נעשית בדל"ת אמות ובבדידות (כמו זאת של סופר, למשל), שלושה חלקים: השראה, יצירה ושיתוף. ההשראה היא הרעיון, המחשבה, המוזה. היצירה היא העבודה של כל היוצרים שבכוח כישרונם ויכולותיהם תורמים לעשייה של סרט, והשיתוף הוא הצגתו של הסרט בפני הקהל, שבלעדיה אין היצירה שלמה. 

ההסבר הזה הוא רק אחד מיני רבים. ורדה משעשעת באינספור אנקדוטות ותיאורים. כך למשל היא יושבת בשלב מסוים של הסרט על קרון צילום נוסע, לצדה של סנדרין בונר, השחקנית שגילמה את הדמות הראשית בסרט "עוברת אורח", ומעלה זיכרונות על האופן שבו הפעילה את בונר, מדוע החליטה להזיז את המצלמה דווקא מימין לשמאל, ופרטים טכניים נוספים שעליהם החליטה במהלך צילומי הסרט ועריכתו. וזהו רק רגע אחד קטן ובלתי נשכח.

דוגמה אחרת: היא מספרת שרצתה לצלם את בית ילדותה, אבל שם גילתה כי בני הזוג שגרים כיום בדירה אוספים מודלים קטנים של רכבות, ועשתה סרט תיעודי עליהם… בכלל, היא מסבירה עד כמה היא אוהבת לשלב קטעים דוקומנטריים בסרטים עלילתיים, ולא פחות מכך – ליצור סרטים דוקומנטריים שלמים. היא מעלה לבמה את נורית אביב שעבדה אתה. אביב אומרת כי מה שנראה נדוש מקבל משמעות כשמצלמים אותו, ואילו ורדה מתקנת אותה: "שום דבר לא נדוש". אכן, אהבת האדם שבה היא ניחנה מרוממת את כל מה שהיא נוגעת בו. אחד מסרטיה עוסק במלקטים – אנשים שנוהגים להסתובב בשווקים ולאסוף שיירים. אחרי שהתחוור לה ש"הם אוכלים את מה שאנחנו זורקים", היא ממשיכה אל לקטנים שאוספים ירקות שחקלאים זרקו, כי אינם עונים על תביעות השלמות הצורנית שדורשים הצרכנים. מערימות תפוחי האדמה העצומות שהיא מגלה היא מוציאה תפוח אדמה בצורת לב. הסופרמרקט לא יקנה אותו, אבל היא יוצרת ממנו אמנות: נותנת לו להירקב, לגדל שורשים, ואז מצלמת אותו והוא הופך לחלק מתערוכה שלה שנקראה, היא מספרת בחיוך משועשע, ומצחיקה גם את הקהל באולם, "פטטוטופיה"… 

היצירתיות שלה מרהיבה. ההומור שלה מדליק. האנושיות שלה מרגשת. הסרט שלה על עצמה נפלא!

 

רודריגו סורוגוין, "אמא": איזה עצב מופלא

לאליס מונרו יש סיפור שנוגע באותו עצב חשוף, באותה אימה תהומית, כמו אלה שמתגלים בסרט הספרדי "אמא": אבא מאבד את הילד שלו. אימא אינה יכולה להתאושש. אצל אליס מונרו הסיפור חג סביב שנאתה של האם, נקמתה הממושכת, לאורך שנים רבות, בבעלה שאינו יודע את נפשו. כל מה שהיה רוצה זה לנסות לשקם את חייהם, את הזוגיות שלהם, אבל אין סיכוי. אשתו משאירה לו פתקים של תיעוב ומרירות שהוא מוצא במקומות לא צפויים ועושה כל מה שביכולתה כדי לייסר אותו על האובדן שהוא אחראי לו. 

"אמא", הסרט המלא, אורכו כשעתיים, של הבמאי הספרדי סורוגוין הוא פיתוח של סרט קצר של אותו במאי, שאותו יצר ב-2017 (הסרט הקצר היה מועמד לפרס האוסקר). הסרט משנת 2017 מסתיים בשלב שבו האימא מבינה, במהלך שיחת טלפון מבועתת עם בנה בן השש, כי הילד נופל כנראה קורבן לגבר שמצא אותו בחוף ים נטוש, אחרי שאביו נעלם. האימא מנסה להציל את הילד, מבקשת ממנו לרוץ, להסתתר, אבל השיחה ניתקת.

הסרט המלא ממשיך מאותה נקודה, כעבור עשר שנים. מה קורה לה, לאימא? מה היא יכולה לעשות עם עצמה? איך תתמודד?

ובכן, מקץ עשור, כך מסתבר, אלנה חיה בצרפת, בחופה של עיירה קטנה, לא הרחק מביאריץ, כנראה – במקום שבו איבן בנה נעלם. היא מקיימת קשר זוגי עם גבר שיודע מה עבר עליה, ועובדת במסעדת חוף. ומכאן מתפתחת עלילה נוגעת ללב ועצובה עד אין קץ.

השאלה הנשאלת בסרט היא – האם אפשר לפתח מערכת יחסים ממשית ואמיתית עם אדם, רק מכיוון שהוא דומה למישהו אחר, שאהבת?

אלנה "מוצאת" על החוף את ז'אן בן השש עשרה. נער פריזאי שמשפחתו הגיעה לעיירה לנפוש בקיץ. הוא בגיל שאיבן היה אמור להיות, אלמלא נעלם. האם היא מאמינה שזהו בנה? או שהיא רק מרותקת אליו, כי הוא מזכיר לה בתווי פניו את הילד שלה? האם היא מאוהבת בו? איך הוא יגיב למה שהוא מפרש כ"חיזורים" שלה? איך יגיבו הוריו? מה יאמרו בני העיירה, שמכנים אותה "מאחורי הגב" שלה, אבל בעצם גם באוזניה, "המטורפת מחוף הים" וגם "האישה שלא ידעה לשמור על הבן שלה"?

שני הגיבורים הראשיים של הסיפור רגישים, פגיעים, נוגעים ללב, אנושיים כל כך, והסרט נשען על משחקם המופלא, בעיקר על זה של מרתה נייטו, המגלמת את אלנה. היא כל כך משכנעת, בכאב שלה, בטינה ללא מרפא שהיא חשה כלפי בעלה לשעבר, בעצב העמוק שהיא חשה, בניסיונותיה למצוא מעין תחליף לבנה האבוד. היא כל כך שונה בדמותה מהאישה שפוגשים בתחילתו של הסרט, לפני שהיא מקבלת את שיחת הטלפון הזוועתית ביותר, שיחת טלפון מהבלהות הכי עמוקים של כל אימא, ובה אמר לה הילד הקטן שלה שהוא בחוף הים, שהוא לא יודע היכן הוא, שאביו נעלם, שאין לידו על החוף אף אחד, רק גבר שמסמן לו להתקרב, גבר ש"עושה פיפי"… 

עשר שנים אחרי אותה שיחה היא אדם כבוי, אבוד, אישה שמנסה לחיות אבל לא יודעת איך.

הסרט עדין מאוד, ועם זאת סוחף בעוצמתו הרגשית. אנחנו שם אתה, עם אלנה, האימא המיוסרת, עם מצוקתה, עם האהבה העדינה שמתפתחת בינה ובין מי שהיא רואה בו מעין תחליף לבנה. 

אין לדעת מה יעלה בגורלה. אם המפגש המחודש שהסרט חג סביבו ייתן לה כוחות להמשיך הלאה בחייה, ואם המשך כזה ייתכן בכלל, אחרי אובדן כמו זה שחוותה. העצב המעוצב בסרט מופלא ונורא. 

 

דורון ערן, יהושע סובול, "שעתו האחרונה של מר קול": פוליטי, חזק, חשוב!

בתום ההקרנה,  עלה לבמה בימאי הסרט,  דורון ערן,  כדי לשאת דברים. הוא החל למנות רשימה ארוכה עד מאוד של אישי ציבור שכבר הורשעו: "נשיא, ראש ממשלה, שרים, רב ראשי…" וכן הלאה. בחלל ריחפו כמובן גם המחשבות על החשוד "לכאורה, בכפוף לשימוע" (אה, סליחה, השימוע כבר התקיים), שאף כי שמו לא הוזכר, נכח שם. ואז צעקה מישהי בקהל, "בלי פוליטיקה! באנו לראות סרט!", ומישהי אחרת (מודה: אני…!) התפרצה עליה בחזרה בקול רם לא פחות: "אין 'בלי פוליטיקה'!" בקהל נשמע רחש, ודורון ערן על הבמה אמר משהו בסגנון – רק אל תתחילו עכשיו לריב…

למעשה, התשובה הנכונה לאישה ההיא, שביקשה "בלי פוליטיקה", הייתה צריכה להיות – תגידי, ראית את הסרט? הבנת בכלל במה הוא עוסק? התשובה ברורה: היא הייתה שם באולם, אבל ראתה רק לכאורה, שהרי לא הבינה, כנראה, מאומה. 

כי הסרט "שעתו האחרונה של מר קול" הוא פוליטי במהותו. "פוליטי" לא במובן של עסקנות מפלגתית, אלא במובן של מאבקו של אדם בכוחות העצומים, השרירותיים, שהמדינה עלולה להשתמש בהם נגדו. כלומר, לא המדינה, אלא מי שהצליחו להתברג בעמדות מפתח שמהן הם יכולים להשתמש בכוח שניתן להם, לטובתם האישית.

מוכר, לא כן?

כישרונו הרב של יהושוע סובול כמחזאי מתבטא בסרט במלוא עוצמתו, שכן מדובר למעשה במונודרמה בימתית, מחזה ליחיד, שיכול בהחלט לעלות על הבמה. הוא שומר על אחדות הזמן, על פי הנחיותיו של תיאורטיקן התיאטרון החשוב אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", ובעצם גם על אחדות המקום: הכול כמעט מתרחש בלוקיישן אחד – פתחו של בית הסוהר שאליו אמור להיכנס בכל רגע עורך הדין מיכאל קול שהפסיד בתיק האחרון שניהל, איבד את רישיונו המקצועי ואף נדון למאסר בשל תגובותיו הקיצוניות בבית המשפט. 

המחזה מאזכר את המשפט של קפקא ומתכתב אתו: הכוחות הדמוניים, האלמוניים, הלא מובנים, השרירותיים, חברו כדי להתנכל לעו"ד קול, להשתיק אותו, ואף להביא להתאבדות של הלקוח שלו. מיכאל קול מרגיש רדוף, ומוכן אפילו להשלים עם התואר "פרנואיד", אלא שכמו שכבר נאמר לא פעם, מסתבר שגם לפרנואיד יש אויבים אמיתיים שרודפים אותו, ובמקרה שלפנינו מיכאל קול דווקא צודק. לפתע נגלות בפניו הראיות לכך שהמשפט שבו הפסיד היה מכור, שהשחיתות שעמדה מאחוריו נחשפת סוף סוף. או שאפשר לחשוף אותה, אם מישהו יהיה מוכן לקחת על עצמו את המשימה. כי מיכאל קול עצמו נדון, כאמור, למאסר. חייו המקצועיים חוסלו. 

האם אשתו לשעבר תסכים לשתף פעולה? האם המתמחה שלו, שעזבה אותו, תירתם למשימה? האם אלמנתו של האיש שצדקתו הוכחה בדיעבד, אחרי שהתאבד, תהיה מוכנה לתבוע את מי שפגעו בה? מי ירצה לצאת למאבק חוזר, למצוא את הצדק, לחשוף את העוול, להוכיח את האמת?

מי שעוקבים אחרי העוול הנורא שנעשה לזדורוב, עוול שאת עוצמתו המחרידה אי אפשר בכלל להביע במילים, מי שעד למאבק הסיזיפי והמתמשך של אוהדיו שמנסים להציל אותו מהעונש שלא הגיע לו, יכול להבין איך אנשים יכולים כמעט לאבד את שפיות דעתם כשהם נאלצים לדפוק שוב ושוב את הראש על הקיר האטום של העוול המשפטי הזועק לשמים.

מי שעד לתעלוליו של ראש הממשלה, לשיתוף הפעולה-לכאורה של היועץ המשפטי לממשלה – שעדיין לא ברור אם ינהג ביושר – עם אותם תעלולים שונים ומשונים (תיקים שנסגרים, הנחות, דחיות, הפחתות), לא יוכל שלא להזדהות עם מצוקתו של מיכאל קול. הוא יודע את האמת. הוא רואה אותה בבירור. הוא זוכה לראיות לה. ובכל זאת לא ברור אם יצליח להביס את השקר.

הסרט שלפנינו עשוי לעילא ולעילא. הוא נשען כמובן בעיקר על משחקו המרהיב של אוהד שחר, שעומד היטב במשימה קשה מאוד: להציג מונודרמה קולנועית. פה ושם מצטרפים אליו להרף עין שחקנים נוספים, אבל תפקידיהם זעירים, ואינם משמשים אלא כמעין מראה לדמות ששחר מגלם, מעין החצנה של מחשבותיו.

סרט מרתק וראוי!

 

הנס פטר מולנד, "יוצאים לגנוב סוסים": הספר אולי מוצלח יותר

הנס פטר מולנד

"כמה מכם קראו את הספר?" שאל הבמאי בתום ההקרנה את מי שנותרו בקהל. להפתעתו, עשרות אנשים הרימו את ידם.

הנס פטר מולנד

נראה כי למי שקרא את ספרו של פר פטרסון, היה קל יותר להתמודד עם הסרט ולהבין את שלבי העלילה. מי שניסה כמוני לעקוב אחרי ההתרחשויות בלי שום ידע קודם, התקשה.

אחת הסיבות לכך היא שהבמאי לא ניסה להקל על הצופים ולא עזר לנו להבין את רמות הזמן השונות. אדרבא, מאחר שגיבורי הסיפור לבושים כל אחד באותו בגד שוב ושוב (אין לאישה הזאת יותר משמלה אחת? ולנער – רק חולצה אדומה אחת?), קשה לפעמים להבין מה קרה קודם, מה קרה אחר כך, מה קורה בכלל.

בראיון עם הסופר סיפר כי לא תכנן את פרטי העלילה מראש. הוא החל לכתוב על שני נערים שאבותיהם "מתקשים להביט זה בזה בעיניים", כך סיפר, ואז כשניסה להבין מדוע, "התחוור" לו שמאחר שהעלילה מתרחשת בשלב ההתחלתי של הסרט ב-1948, קרה משהו כמה שנים לפני כן, במהלך מלחמת העולם השנייה, שגרם לסכסוך. התהליך הזה שהסופר מעיד עליו משעשע ומעניין. הוא מספר כי רטן כשהבין שעכשיו יצטרך ללמוד מה בדיוק קרה בארצו, בנורבגיה, בשנות המלחמה, והסביר: "אני שונא לערוך מחקר". 

בין אם עדותו אינה אלא בדיה חביבה שנועדה אולי לרומם את עשייתו האמנותית (שהרי בלי ספק, סופר שדמויות "מחליטות" בשבילו כיצד ינהגו הוא אדם שהמוזה שולטת בו, וזה בהחלט מעורר עניין וסקרנות), ובין אם התהליך היצירתי שתיאר מדויק, התוצאה כנראה מורכבת וסבוכה. (כאמור, לא קראתי את הספר). הסרט מנסה מן הסתם לדבוק בספר, והתוצאה יוצאת עמומה, לא נהירה, ואטית מאוד. אטית מדי.

אחד הגיבורים העיקריים של הסרט הוא הטבע הנורבגי, יופיו, עוצמתו, מסירותם של אנשי הכפר אליו ואל תהפוכותיו. אכן, המראות יפים להפליא, והמאבק של בני האדם באיתניו מרשים וקצת מתיש…

האם מוצדק לצלם סרט כזה, שאורכו 123 דקות? לא בטוח. ועם זאת, עצם העובדה שבסופו עטתי על אתרים שונים ברשת כדי לקרוא עליו ועל הספר כדי להבין את מה שלא היה נהיר בצפייה מעידה אולי על כך שיש בו ערך כלשהו.

עם זאת, לא הייתי ממליצה עליו. 

ניקולה אליס הנס, "מרתה כהן, איך הפכתי במקרה למרגלת": איזה קסם!

"לא ידעתי שום דבר על מה שהיא עשתה," מספר בעלה בפתיחת הסרט. הוא פרופסור בדימוס למדעי המוח. היא שימשה במשך עשרות שנים כאסיסטנטית שלו. ובשנים האחרונות, מספר כל אחד מהם בנפרד, התהפכו התפקידים. הוא זה שעוזר לה. סוחב את המזוודות. מכניס את הבגדים למכונת הכביסה במכבסה האוטומטית בעוד עיר אירופית שאליה הגיעו במסעותיהם. 

"אתה יודע בת כמה אני?" היא שואלת בגאווה נהג מונית, ומשיבה בשמחה, "בת תשעים ושש!"

"את שובה לבבות של גברים," אומר לה מישהו שמבקש את רשותה לנשק אותה על הלחי והיא מחייכת: "בעלי לא מקנא."

האישה המקסימה הזאת, ששובה לבבות לא רק של גברים, היא מרתה כהן, יהודייה ילידת צרפת שחיה כבר שנים רבות עם בעלה בארצות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי שלמדה להיות אחות, ובזכות שליטתה ברמת שפת אם בגרמנית, כמו גם בצרפתית, היא מוצאת את דרכה אל החזית, חוצה את הגבול עם גרמניה ומצליחה לספק לצבא של בנות הברית מידע חשוב מאוד, שתרם לניצחון על הגרמנים.

על כך זכתה באחד מעיטורי הכבוד החשובים ביותר, ומאז שנודעו מעשיה, החלה להרצות בפני קהלים שונים ולהעביר אליהם את המסר שלה.

"חשוב לי לדבר עם צעירים," היא אומרת באחת מהרצאותיה המתועדות בסרט, "ולומר להם: לעולם אל תצייתו לפקודה שהמצפון שלכם לא מסכים אתה." גם לבעלה המעריץ אותה בגלוי היא מסבירה: "להעביר מסר זה עניין מוסרי."

לראשונה החלה לדבר ב-1996, כשסטיבן שפילברג פנה אל הציבור וביקש שלוחמי העבר יבואו להעיד בפני המצלמות המתעדות שלו. עד אז לא סיפרה מאומה, כי, כך היא מסבירה, "אף אחד, גם לא בני המשפחה של בעלי, לא שאל אותי איך שרדתי באירופה הכבושה."

אחרי שסיפורה נודע ברבים, בדומה לניקולס וינטון, זכתה סוף סוף לתהילה הראויה לה. היא אף כתבה ספר מעבר לקווי האויב (בעלה מספר על מפגש עם איש מכס כלשהו שניסה להבין מי בני הזוג הללו, של מי המדליות ומדוע זכתה בהן האישה, וכשהבין שהיא מחברת הספר הכריז בהתרגשות שקרא אותו!)

סיפור הגבורה שלה ודאי ראוי לתיעוד ולזיכרון, אבל גם היא עצמה, כמו גם בעלה, אדם ראוי לציון ולתשומת לב. הם כל כך מקסימים! כל כך נוגעים ללב! כל כך מיוחדים במינם! גילם המופלג אינו מפריע להם לתפקד, לנסוע, להופיע, לדאוג לעצמם. ולהצחיק זה אתה זה. הנה למשל כשמג' (שם חיבה לשמו של בעלה, מייג'ור) מתחיל להשתעל והיא מציינת כי לאחרונה הוא מרבה בכך, הוא אומר לה שיש לו שחפת. "אני מקווה שלא," היא משיבה. "יש לי חבר מומחה למחלה," הוא עונה, והיא מגיבה מיד בשנינות, כל הקהל באולם פרץ בצחוק – "זאת לא סיבה לחלות!"

כשהיא מגיעה לבית מלון ומתאכזבת לגלות שאין שם wi-fi בחדרים ומוטרדת איך תקרא את כל האימיילים שלה (בת 96, כן?), הוא כנראה מעווה את פניו לעברה, כי רואים אותה מוציאה לו לשון בשובבות…

היא פשוט אישה מקסימה. שם החיבה שלה בקורס לריגול, כך היא מספרת, היא "שישינת", בצרפתית – נודניקית. "כי כל הזמן שאלתי שאלות," היא מסבירה למצלמה, "והצעתי איך לעשות דברים כך ולא כך…"

לא רק את המצביאים הדגולים יש לזכור, שכן במידה רבה בזכות "נודניקים" כמו מרתה כהן (וכמו הארוס הצרפתי שלה שלא שרד), אנשים רבי תושייה, אמיצים, תוססים וחיוניים, הצליח העולם לגבור על כוחות הרשע האפלים שאיימו לחסלו. 

(האם יימצאו אנשים כאלה שיצילו שוב את האנושות מפני כוחות האופל שהולכים ומשתלטים על העולם שוב, בדרכם הערמומית והמרושעת?)

הסרט עשוי היטב, ולא רק מכיוון שדמותה של מרתה כהן שובה לב. יוצריו מצאו פתרונות ראויים לסוגיות קולנועיות לא פשוטות. למשל – איך מראים את יום השחרור של פריז? איך מציגים את המנוסה של מרתה הצעירה עם אמה וסבתה שנהגה להתפאר בכך שבניגוד לאחרים, אותה לא נטשו לגורלה? 

אני מקווה מאוד לטובת מי שלא יכלו להגיע לפסטיבל הסרטים בחיפה, שהוא יוקרן בעתיד במסגרות נוספות. 

 

שלושה סרטים תיעודיים: "עזה"; "בית ספר לפיתוי"; "היזהרו מפיתויים": האם יצרן הסכין אשם ברצח?

עזה

גארי קין

"אנשים פה סובלים כל כך, שמרוב אומללות הם כבר אפילו לא קולטים את עומק הסבל", אומר אחד הדוברים בסרט התיעודי "עזה". במאי הסרט העניקו פתחון פה לתושבים. לאלה שטוענים כי אינם רוצים להילחם, רק לחיות בשקט.  

"העולם נטש את עזה," אומר דובר אחר ומוסיף באומץ מרשים, "כי החאמס לא טוב". 

אכן, ברמזים דקים מראים לנו את ההשפעה המרה של החמאס ושאר הארגונים הקיצוניים: בעצרת המונית, ביריות לאוויר שמלוות את שובו של אסיר מקומי מישראל. מדוע יש להביע שמחה ביריות כאלה? שאלה. אבל התושבים עצמם? הם, כך חוזרים ומספרים לנו, רוצים רק לחיות. 

אנו פוגשים למשל צעירה (יפהפייה!), שמנגנת בצ'לו וחולמת, כך היא מספרת, לזכות במלגה וללמוד בחוץ לארץ יחסים בינלאומיים, כדי לחזור לארצה ולעזור לבני עמה. אבל בינתיים היא יכולה רק ללכת לחוף הים, להביט על מרחביו ולדעת שבשבילה הם חסומים: "הים פתוח," היא אומרת, "אבל בפנינו הוא סגור." 

אמה, שמארגנת תצוגת אופנה, חולמת לקחת את הדוגמניות שלה "לאמריקה, לפריז" (הצעירה מגחכת…), ובינתיים יכולה רק להראות לצעירה צילומים מאלבום התמונות הנושן ולהיזכר בימים שבהם יכלה לרדת אל החוף בבגד ים. וכעת היא תוהה "האם הייתה לי זכות ללדת ילדים במקום הזה". 

דייגים מקוננים על כך שהמגבלה שהטילה עליהם ישראל לא להרחיק מעבר לחמישה ק"מ אינה מאפשרת להם לפרנס את המשפחות שלהם מדיג, כמו שעשו בעבר, ומספרים גם איך "הצבא" יכול להתעמר בהם. כל חייל יכול לקבוע אם לירות בהם, או לרסס אותם במי ביוב. ילד קטן מספר כי הוא ואחיו נוהגים לישון על החוף, שכן בביתם אין מספיק מקום לכל האחים האחיות. 

איש עסקים מספר כי הסגיר את עצמו וישב בכלא בשל חובות שלא יכול לפרוע, וראה שם אנשי עסקים אחרים שמצבם דומה. "אוכלוסיית עזה כולה שרויה בחוב," הוא אומר. 

"אין שום דבר באופק," מעיד אחר. "היום, אתמול, מחר, הכול אותו דבר." מסקנתם היא להסתער על הגדר. מראה ההפגנות מנקודת המבט של תושבי עזה מזעזע. מראות "צוק איתן", ההרס, ההרג, כפי שנראו מתוך עזה, מחרידים. הנשימה נעצרת למראה הסבל הקיצוני, המחריד.

חשוב, גם אם קשה מאוד, לצפות בסרט הזה. נקודת המבט הישראלית אינה מוצגת בו בכלל ועריצותו הרצחנית של החמאס רק נרמזת. לנו לא נותר אלא להזדהות עם החפים מפשע שסבלם קשה מנשוא. 

 

בית ספר לפיתוי

אלינה רודניצקאייה


במשך כעשור ליוותה במאית הסרט שלוש נשים רוסיות נואשות, שמנסות בכל כוחן למצוא לעצמן עתיד. לשם כך הן מצטרפות ל"בית ספר לפיתוי" שבו גבר בגיל העמידה מנסה ללמד אותן כיצד לפתות גברים. שכן רק גבר שיישא אותן לאישה, יפרנס אותן, יקים אתן משפחה, יכול להציל אותן. הראשונה, לידה, מנהלת קשר עם גבר נשוי. היא קצה בחייה עם אמה שלוחצת עליה ללדת ילד. בבית הספר לפיתוי מלמדים אותה לנענע באגן, להסתובב  עם מבט מפתה, לייבב כמו ילדה חסרת ישע, להיצמד. "אל תיתני לו לעזוב אותך", מסביר המורה, ומדגים איך עליה להתרפק, לבכות, להתחנן. ויקה, האישה השנייה, נשואה, אבל, כפי שהיא מסבירה לפסיכולוגית שאת המפגשים אתה המצלמה מלווה, "אני רוצה הביתה, אבל אין לי בית." אותה מלמד "המורה לפיתוי",  בשיעורים מעשיים, איך אמורה להיראות תשוקה בין גבר לאישה. השלישית דיאנה, אם לא נשואה, מחפשת, בלי להסתיר את כוונותיה, גבר עשיר, שיש לו דירה. היא מוצאת מרצה איטלקי שנושא אותה לאישה, ואז הולכת לקורס כדי ללמוד כיצד לדמות לגרייס קלי, מין בת אצולה מעודנת. 

הכול כל כך פתטי. כל כך מופרך. במיוחד כשקולו של פוטין נשמע ברקע, והוא "משבח" את הנשים, את מעלותיהן, את הקרבתן. אכן, לידה תתפוש את הגבר הנשוי שלה, תינשא לו, ותמיר את העיסוק בנעליים עם עקב שתואמות את השמלה המפוארת, בבישול ובגידול ילדה. ויקה תתגרש ותיאלץ לשמוע את אמה מייעצת לה איך למצוא את הבעל הבא (ללכת ללוויות ולנחם את האלמן), ודיאנה תזכה למנת לגלוג של בנה: "האישה מנסה להיות אלגנטית, אבל הטבע אינו מאפשר לה". 

במאית הסרט סיפרה בריאיון כי הסוגה הטרגי-קומית היא החביבה עליה: "צחוק מלווה בבכי". הסרט אכן משעשע, וגם מכאיב. האומללות של הנשים, הפתטיות שלהן, המאמצים הנואשים למצוא משמעות בחייהן, נוגעים ללב. 





היזהרו מחיקויים


"האם את חושבת ש-169 שנות פעילות הגלריה שלך ייזכרו רק בשל נסיבות סגירתה?" 

"אני מאמינה שלא."

"אשרי  המאמינה…" 

בחילופי הדברים הללו נפתח הסרט המרתק, מעורר ההשתאות והמחשבות, שעוסק בפרשה שלא תיאמן: הגילוי שמנהלת גלרית נודלר, אחת הוותיקות והנודעות ביותר בארצות הברית, בעצם בעולם כולו, מכרה במשך שנים רבות תמונות שהיו זיופים! צייר אלמוני, מהגר סיני, זייף במוסך של ביתו בניו יורק את עבודותיהם של הטובים והמפורסמים באומנים, ומתווכת ערמומית סיפקה אותם לגלריה, שמכרה אותם לאספנים תמורת מיליוני דולרים.

התרמית התגלתה כשאחד הקונים הבין כי הציור שבידיו אינו אותנטי, ודרש לקבל את כספו בחזרה.

לא מעט סוגיות עולות ממה שקרה.

מי אשם?

האמן הסיני שנס על נפשו וחזר לסין טען כי "יצרן הסכין אינה אשמה אם רוצחים באמצעותה". צודק. הוא לא ידע שמוכרים את חיקויו במחירים כאלה. אשת הקשר טענה כי נסחטה ואוימה. בעלת הגלריה טענה כי הייתה בטוחה שהציורים אותנטיים. 

העיתונאים ועסקני האמנות השתוקקו לשמוע את עדותה של בעלת הגלריה ואת ההסברים שתיתן על דוכן הנאשמים, אבל היא התחכמה לכולם והגיעה להסדר עם התובע, החזירה לו כנראה את מלוא הסכום ששילם, בתוספת פיצויים, למורת רוחם של מי שרצו להבין מה בדיוק קרה שם.

נשארו רק קולותיהם של המומחים השונים, שמסבירים מדוע בעצם הייתה בעלת הגלריה אמורה לחשוד בשפע הרב של הציורים שהגיעו לידיה. יתר על כן, הם מסבירים גם מדוע לדעתם זיופים רבים ממשיכים להסתובב בעולם. אספנים הרי לא ימהרו להודות בכך שהיצירה שבה התפארו בעצם אינה שווה מאומה, ולכן ינסו מן הסתם למכור אותה הלאה, אל הפראייר הבא.

לטעמי השאלה המעניינת מכולן היא מדוע בעצם יצירה שווה כל כך הרבה כסף (כאמור – מיליוני דולרים!) ומה עושה אותה "שווה" יותר, אם היא מתגלה כיצירה מקורית. אם נחשבה "טובה", "יפה", "מוצלחת" בשעה שסברו שצייר אותה אמן נודע, מה הופך אותה בבת אחת ללא כלום? 

הסרט חושף את הריקנות המובנית של המסחר באמנות, ואת חוסר הקשר בינו לבין הערכה אמנותית ממשית. מה שמתגלה פשוט דוחה, וגם מביך מאוד. 

הסרט עצמו, כאמור, מרתק!

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מאת ז'אן פול רוב: מדוע הוא מהנה ומלבב

כשרוצים מאוד, הכול אפשרי. אפילו להקים מחדש בהרף עין בניינים שנהרסו כליל. ככה זה בקולנוע. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מדגים זאת בחן, חביבות ואנושיות. לולה ושני אחיה, בנואה ופייר, מאוחדים כמו אחים אוהבים וקרובים, אבל יודעים גם להתקוטט זה עם זה – כמו אחים. לא ברשעות, אלא בחום ואכפתיות אמיתיים. ואנחנו הצופים הולכים שבי אחריהם, ואחרי הסרט שמביא אותם אלינו בהומור ובאינספור קריצות. 

כל אחד מהשלושה מתמודד עם בעיות של היומיום – האם לולה תמצא אהבה וזוגיות ותממש את תשוקתה להיות אימא? האם האח המובטל ימצא עבודה? האם האח שנושא אישה בפעם השלישית יצליח הפעם? 

השאלות הללו מטופלות בתערובת של קלילות ורגש, צחוק ודמעות, הומור ופגיעוּת. 

כל כך הרבה נועם יש בסרט, שאינו מזייף, גם כשהוא משקר. הרי במציאות כשהורסים מרחוק בניין רב קומות בנגיעת כפתור שמפעילה את הדינמיט, אי אפשר לאתחל אותו מחדש, אי אפשר להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור, תרתי משמע, בניגוד לסרט שבו אפשר לעשות בדיוק את זה, שהרי בתמונה שמוקרנת לאחור מה שנפל שב ומתרומם ומה שנשבר מיתקן. התמונה האחרונה הזאת, שמגיעה ממש בסופו של הסרט, היא סמלית. היא מספרת לנו שאנשים יכולים להימלך בדעתם ושאפשר לתקן גם את מה שנשבר. 

נעים להאמין לאהבה המוצגת בפנינו. לאנשים המסורים הללו. לרגישות הלא סנטימנטלית שלהם. עוקצים ומחבקים, מלגלגים ודואגים, מותחים ביקורת ומטפלים, ובעיקר, כל הזמן, באמת טובים זה אל זה!

לאורך כל הסרט נשמעו מהקהל צחקוקים. לא פרצי צחוק מתגלגלים, לא מדובר בקומדיה, אלא בשפע של שנינויות קטנות. למשל: אחד האחים אופטיקאי. הוא בודק לקוחה שיושבת עם הפנים בתוך מכשיר מיוחד. הוא פוקד עליה לעצום את עין ימין. ואחרי כן את עין שמאל. "אני לא רואה כלום," היא אומרת והוא משיב – "זה נורמלי"…

הם כל כך סימפטיים ונחמדים, כל כך מתחשבים, כל כך בני אדם, הלולה הזאת, האהוב החדש והמקסים שלה, שני אחיה, האחיין שלה, אפילו אשתו החדשה של אחד האחים, שנראית בהתחלה מעצבנת, מתגלה כאדם חביב, בסופו של דבר. 

הסרט אומר לנו שוב ושוב – אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. אני מוכן לצחוק, לא מהזולת, אלא מעצמי. ואני רוצה להראות לכם שיש בעולם משפחות שמצטיינות ביופי ובאחווה. שקונפליקטים יכולים להיפתר. שהאהבה יכולה לנצח. שיהיה כיף!

מה אפשר להגיד על זה? רק שזהו מסר שנעים ומשמח לחוות אותו, גם אם הוא נמשך רק לאורכו של סרט קולנוע אחד, לא "גדול", אבל בהחלט מהנה…   

 

שרי הורמן, סרט הקולנוע "כמו כולן": עד מתי?

הסרט מתחיל למעשה בסוף: קולה הדובר של המספרת מסביר לנו על עצמה שהיא נרצחה, ואנחנו אף רואים את את הצילום של גופתה, כפי שנמצאה על המדרכה ברחוב בברלין.

הצילום אותנטי: תיעוד של קורבן לרצח שהתרחש בגרמניה ב-7 בפברואר, 2007. אחיה הצעיר ביותר של חאתוּן "איינור" סורוקו, צעירה בת 23 ממוצא טורקי-כורדי, ירה בה למוות "על רקע כבוד המשפחה".

הסרט מעניק לאותה אישה צעירה קול. היא מספרת את סיפורה. מתארת איך זה קרה. מה הייתה השתלשלות המהלכים המזוויעים שהביאו לסופה, כמו בספר העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד, שגם בו מדברת הנרצחת ומספרת על המקרה שלה.

איינור האמיתית, כמו זאת שבסרט, אולצה להפסיק את הלימודים בבית הספר ובגיל שש עשרה לנסוע לכפר בטורקיה שממנו הגיעה משפחתה ולהינשא שם לבן דודה. עד מהרה גילתה שהוא אלים ונסה מפניו, עם תינוק בן יומו.

בסרט היא בורחת כשהיא בהיריון מתקדם. במציאות ובסרט בני משפחתה שבברלין אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות, הם רוצים שתשוב אל גבר שהותיר בגופה צלקות מחרידות המעידות על העינויים שעברה במחיצתו.

הסרט עוקב אחרי מאמציה של איינור לשקם את חייה. להשתחרר מהכפייה והעוול. להיות עצמאית. לחיות. לללמוד. להתפרנס. לגדל את בנה בכבוד. למצוא זוגיות ואהבה.

כל אלה יכלו להתאפשר, בזכות כוחות הנפש המופלאים שלה, וכמעט קרו. כמעט. הבעיה העיקרית הייתה שאיינור לא מצאה בתוכה את הכוח האחד והיחיד שהיה נחוץ כדי שתוכל לחיות ולממש את עצמה: היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הרצון שלה במשפחה. לא הייתה מוכנה להינתק מהם, גם כשהתאכזרו אליה, גם כשהתנכרו לכל צרכיה, גם כשסירבו להבין מי היא, מה רצונותיה, כיצד מכתיבה לה אישיותה לנהוג, מה היא מבקשת לעשות בחייה.

זאת הבחירה האיומה: חירות וחיים, או אשליה של משפחה. אילו רק השלימה עם המציאות! אילו רק הבינה שבנסיבות מסוימות ה"אין" מבטיח חיים וה"יש" מוביל למוות! אילו רק ידעה עוד בחייה שמשפחה מרעילה היא משפחה ממאירה ומסוכנת, ששומר נפשו ירחק, תרתי משמע ובפועל: לנוס, להציל את עצמה ואת עתידו של בנה הקטן. אבל לא, איינור, במציאות ובסרט, נפלה קורבן לצורך העמוק, הבסיסי, המייסר, במשפחה. באהבת הוריה, אחיה ואחיותיה. שכולם, למעט אח אחד, מעלו באמונה, בגדו בה באופן השפל והמחפיר ביותר.

הסרט מכאיב מאוד, דווקא מכיוון שהוא עשוי היטב. לתוך הדרמה המבוימת הושתלו כמה קטעי וידיאו קצרצרים מחייה של איינור האמיתית. צעירה מקסימה, מוכשרת, מלאת תקוות ורצונות, שקיפחה את חייה על מזבח "הכבוד" המתועב של בני משפחתה האפלים.

כמה נשים כאלה לא נרצחו (עדיין?), כי מלכתחילה הן מוותרות על הכול? כמה נשים כמוה נרצחו, ולא שמענו עליהן כמעט דבר, לא הכרנו את הדרך שעשו, לא ידענו מאומה על המאמצים שלהן להשתחרר?

ועד מתי נשים (והילדים הקטנים שלהן!) ישלמו את המחיר על הפנטיות הדתית המעודדת גברים לפגוע בהן?

בברלין לא שכחו אותה. בימי השנה להירצחה פעילים חברתיים מגיעים ומניחים זרים לזכרה, ומנסים להיאבק למען זכותן של נערות להימנע מנישואים כפויים, ולמנוע מקרים נוספים של "רצח על כבוד המשפחה".

גם הסרט שלפנינו הוא יד לזכרה, והנצחה של דמותה. הסרט לא מאפשר למשפחתה להכחיד את זיכרה.

בונג ג'ון הו, הסרט הקוריאני "פרזיטים": מי הם?

קומדיה? סרט אימה? פנטזיה? התפרעות לא מובנת או ביקורת חברתית מהודקת? 

אלה רק כמה מהשאלות טורדות המנוחה ששאלנו בתום הקרנתו של "פרזיטים", הסרט הקוריאני שזכה השנה בפרס פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. מה שבטוח: אי אפשר להישאר אדישים אליו. מדובר ביצירה שמעוררת רגשות עזים: כעס, דחייה, או התפעלות וזעזוע. 

הוא מתחיל כקומדיה, כביכול, אם כי אין בו לעניות דעתי שום דבר מצחיק: משפחה קוריאנית ענייה שבה כולם – הורים ובת ובן בוגרים – מובטלים. הם חיים במרתף דחוס ושורץ חרקים שמשקיף אל הרחוב, שם הם נאלצים לראות מדי ערב גברים שמשתינים מולם על קיר הבניין. העוני והמצוקה שהם חווים משוועים. 

מנגד אנו מתוודעים למשפחה בורגנית עשירה מאוד שחיה בנוחות מופלגת בבית מעוצב ומפואר.

שתי המשפחות נפגשות – לא אפרט כיצד ומדוע, פן אסגיר סודות שהצופה מעדיף בלי ספק לחשוף אותם בכוחות עצמו. המפגש מעצים את תחושת הפער המחריד שבין אורחות החיים של עניים מאוד ועשירים מאוד. אלה מחפשים את פת הלחם הבאה, ואלה מתפנקים בכל טוב, ואינם מעלים אפילו על דעתם מה עומק המצוקה של זולתם, כלומר – של מי שמצוי ממש בטווח הושטת יד מהם.

אם מתקבל הרושם שמדובר בסיפור ריאליסטי שמצייר דמויות של ממש, זאת טעות. הסרט כולו גדוש סמלים לכל אורכו. כך למשל הוא מתרחש בחלקו בקומות התת קרקעיות של מבנים שונים, שם רוחש האיד האפל המוכר ממודל הנפש שתיאר פרויד: יצרים, אנרגיות אצורות (ועצורות?), תנטוס, הלא הוא יצר המוות השוכן, על פי המיתולוגיה היוונית, בעולם התחתון, שבו שוררות צינת הלילה ואימת המוות. 

במחילות התחתונות הללו מתרחשים מעשים מחרידים שהעולם העליון אינו מודע להם. האם היצרים האפלים יתפרצו ויתגלו? מה תהיה השפעתם? 

מאחר שמדובר בסרט קוריאני, מעניין מאוד לראות כיצד הדרומיים רואים את הצפוניים. יש רגע שבו אחת הדמויות מחקה את מגישת הטלוויזיה הצפון קוריאנית הנודעת, זאת שנוהגת להטיל אימה כשהיא מייצגת את השלטון הרודני בחיוכיה המפחידים ובנימת הקול המשולהבת שבה היא מודיעה לעולם על ניסויים גרעיניים או על איומים אחרים של מנהיגה. אהה. אז מסתבר שלא רק אותי האישה הזאת מפחידה (ואולי גם קצת משעשעת…). גם שכניה הדרומיים, שעליהם היא מאיימת מקרוב, מגיבים אליה בעוצמה רגשית. 

לא רק הצפון קוריאנים זוכים ל"טיפול" של הסרט. האמריקנים נוכחים בו לכל אורכו, גם אם הם נעדרים: האישה העשירה מקפידה לחנך את ילדיה כך שילמדו אנגלית. מילים בשפה משורבבות מדי פעם ובולטות לאוזני הצופה הישראלית, מתוך המלל הלא מובן בקוריאנית. האמריקניזציה בולטת בסרט.  המשפחה העשירה היא בלי ספק פרי של הקפיטליזם האמריקני, וממרום הגובה של מעמדו "סובל" אבי המשפחה רק מהריח הרע הנודף מהעני הספון בקרבתו. גם הבן הקטן של העשיר מזהה את ריחם של העניים והעלבון שחש העני כשהוא מבין במקרה עד כמה הוא מסריח מבחינתם, מניע את העלילה. 

לא קשה להבין מדוע הסרט זוכה לשבחים מופלגים מצדם של המבקרים. הוא מעלה מחשבות. עם זאת, עלי להודות: לא מדובר בצפייה מהנה. הסרט מעורר הערכה, אבל אין בו שום דבר משמח. מי שצפה אתי הסביר לי שאף אחת מהדמויות לא יצרה אצלו הזדהות או אכפתיות והוא נשאר שווה נפש לגורלן. יכולתי להבין למה התכוון: יש משהו דוחה ומרגיז בכל האנשים הללו. עם זאת, יש בו בעיני משהו מעניין וחשוב. אפילו שמו – "פרזיטים", מעורר מחשבה, שכן במבט לאחור ברור שיש בו אירוניה מרה. מי הפרזיטים? העניים שנאלצים לעשות הכול כדי לשרוד ו"מתעלקים" על העשירים? העשירים שמתענגים על חייהם במידה רבה בזכות מאמציהם של העניים, אך רואים בעצמם אנשים נדיבים וטובים? 

נטפליקס – "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" (Chuck Norris vs. Communism ): איך הקולנוע יכול להשפיע על המציאות

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.

פדרו אלמודובר, "כאב ותהילה": האם יש הפרדה בין החיים לאמנות?

היכן נמתח קו ההפרדה המבדיל בין מציאות לבדיה? בין געגוע לבין סיפור שמעבד אותו מחדש? בין זיכרון לאמנות?

בסרטו החדש מערבב הבמאי הספרדי המהולל פדרו אלמודובר בין כל אלה: מציאות ובדיה, געגוע וסיפור, מציאות ועיצובה. התוצאה: יצירת אמנות שמשתמשת בזיכרון כדי ליצור שלם חדש: סרט שסוחט את הלב. 

לכאורה מדובר ביצירה שמזכירה את השורות מתוך שיר של רחל: "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. / צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה…", אלא שאצל שני היוצרים האישי מאוד הוא בעצם כללי, אנושי, ונוגע בכל מי שצופה או קורא, גם אם המצוקות האישיות המסוימות שהיוצר מתאר רחוקות ממנו. 

אכן, התחושה המתעוררת בצפייה היא שמדובר באוטוביוגרפיה גמורה. במרכזו של "כאב ותהילה" ניצב במאי קולנוע בשם סלבדור מאלו, ואי אפשר שלא לחשוד שמדובר בבן דמותו של אלמודובר. אפילו השמות של הבמאי הבדוי והבמאי שהמציא אותו דומים.

מאלו נקלע למשבר יצירה ושוקע בחידלון ובתוגה. הוא בודד מאוד. יש לו אמנם מנהלת אישית מסורה ואוהבת, ואישה אחרת מטפלת במשק הבית שלו, אבל בסופו של דבר הוא חי לבדו, שקוע בעצב שהסיבות לו הולכות ומתחוורות לאורך העלילה.

אל חייו חוזרות דמויות שונות מעברו: שחקן שכיכב לפני שלושים שנה באחד מסרטיו, עד שהסתכסכו קשות, אהוב שהקשר אתו נותק מזמן, גבר נאה תואר שהכיר בילדותו. חלק מהדמויות הללו שבות  "באמת", והמילה נתונה במירכאות כי אין בסרט שלפנינו שום מציאות מוצקה, שכן אמנות, דמיון, עבר והווה, מתמזגים אלה באלה בלי הרף. אכן, דמויות אחרות – אמו, חברותיה – שבות אליו לכאורה רק בזיכרונותיו.

באחד מרגעי הסרט הבלתי נשכחים מסביר הבמאי אלמודובר, באמצעות הבמאי הבדוי שלו, אותו שחקן מהעבר, כי "שחקן אינו אמור לבכות על הבמה": עליו להיראות כמי שנאבק בדמעות. רק אז יוכל לגעת ללבם של הצופים בו. 

את ההנחיה הזאת מקיים אלמודובר עצמו במלואה בסרט שלפנינו. לא כשחקן, אלא כיוצרו של הסרט, המקרב אותנו אל הדמעות, אל מקומם של הגעגועים, אל היופי והצער של הילדות, אל אכזבות ואל אהבה נושנה שלא צלחה, אך לעולם אינו שוקע ואינו מתמסר להן. העצב הוא אפשרות שרואים אותה, נוגעים בה, יודעים אותה, אבל לא מתמכרים לה. 

אלמודובר מתאר את הכול, כדרכו, בססגוניות וביופי מרהיב. הצבעוניות והאסתטיקה הם חלק בלתי נפרד מהתוכן. כך למשל היא מחברת בין "העבר" ו"ההווה": וילון פסים שמופיע בביתו של הבמאי מהדהד בצבעוניותו את הווילון שהיה תלוי בפתח בית-המערה של ילדותו, והעיצוב המוקפד המתאים בין הצבעים של האריחים בתחנת רכבת שאליה נקלע הילד סלבדור מאלו ביחד עם אמו, שאותה מגלמת פנלופה קרוז, לבין השמיכה שהיא פורשת, מעיד על כך שמדובר ב"מציאות" אמנותית. אבל בעצם, הכול בסרט מעוצב! הרי אין באמת הווה או עבר, ואלמודובר מקפיד כל העת להדגיש את הערבוב הזה שבין בדיה למציאות, עד כדי כך כשבסופו של הסרט מתברר לנו שאכן, זיכרונות הילדות של סלוודור מאלו אינם אלא סרט שהוא מביים (בתוך הסרט שאלמודובר מביים!). 

הארס-פואטיקה שובה לב ומרתקת. מדוע "סלבדור מאלו" מתקשה ליצור?

האם אלמודובר מספר לנו כאן על משבר מחסום יצירה דומה שהוא עצמו חווה בשלב מסוים?

מי יגאל בלי דעת את מאלו ויחלץ אותו מהמשבר?

האם  בחייו של אלמודובר הופיע יש מאין, בעצם – בזכות האמנות שלו! – אהוב שחשיבותו כה רבה?

מדוע מתנסה מאלו בשימוש בהירואין? איך השימוש בסם מקשר אותו בתודעתו עם האהוב האבוד, ואיך הוא ניצל?

מדוע מאלו מרגיש אשם כלפי אמו?

האם אלמודובר מתמודד עם תחושת האשמה שהוא מתאר באמצעות הדמות שיצר? 

האם היצירה תעזור לכל אחד מהם בנפרד, ובעצם תאפשר להם – לגמרי ביחד! – להשתחרר, להירפא? 

כל השאלות וכל התשובות מתערבבות אלה באלה, והצופה הנפעם "נזרק" מכאן לשם, מסיפור אחד לסיפור אחר, מהֲבָנוֹת נסתרות ומהפתעות מפליאות, מהתרגשות להתפעמות ולהתפעלות מהמבנה המרובד, ורב הפנים. 

יהונתן אופק, "ילדי האשראם": מה כוחו של סוד שנחשף

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה "מדליקה" מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. "באשראם".

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי "הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם", אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו"נכנע". נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו").

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

דוד גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה": האם יש כזב באמת

אחד מסממני גדולתו היצירתית של דוד גרוסמן הוא הגיוון העצום בכתיבתו. דומה כאילו אחרי כל ספר שהוא כותב מנפץ גרוסמן את התבנית שבה השתמש, ואז, בבואו אל כתב היד הבא, מייצר תבנית חדשה, שונה לגמרי מכל קודמותיה. עיין ערך אהבה שונה לחלוטין מספר הדקדוק הפנימי, שאינו דומה במאומה לסוס אחד נכנס לבר, וכן הלאה – כל ספר וההפתעה שהוא מציע, נקודת מבט אחרת, משוכללת, מעוררת השתאות, על המצב האנושי, כמו גם סגנון חדש ומיוחד, שמותאם לצורכי אותה יצירה.

בספרו האחרון, אתי החיים משחק הרבה, מחייה גרוסמן את דמותה של אישה בשר ודם, אווה פאניץ'-נהיר, ואת קורות חייה היוצאות דופן. בספר שמה וֶרָה, וכפי שגרוסמן מתאר אותה בדברי התודה שבסוף הספר, היא הייתה ידידתו הקרובה, אישה שנהפכה "סמל ליכולתו של אדם לשמור על צלם אנוש בתנאים הנוראיים ביותר".

אווה פאניץ-נהיר, כותב גרוסמן, "הייתה אישה ידועה ונערצת ביוגוסלביה". כתבו עליה ספרים, והיא הייתה, כאמור, "לסמל של אומץ כמעט על-אנושי".

אלמלא קראתי את אחרית הדבר, לא הייתי מאמינה כי וֶרָה, לא אווה, תיתכן.

אין בכך כדי להקטין את דמותה של האישה האמיתית, אלא כדי לתהות אם הרומן שלפנינו עושה צדק לא עם אווה, אלא עם וֶרָה, ואתה עם הדמויות האחרות שבספר – בתה נינה, נכדתה גילי, שהיא הקול המספר, וחתנה רפי, שאותו אימצה כבן עוד לפני שהתאהב בבתה.

ארבע הדמויות שגרוסמן מצייר בספר, עוצמת הרגשות שלהן, היחסים שלהן עם עצמן ועם זולתן, קיצוניים כל כך, עד שקשה לפרקים להאמין להן. שוב – לא כדמויות בשר ודם, אלא דווקא כדמויות ספרותיות, בדויות.

הן חריפות וחדות בעוצמות כאלה עד שנדמה כאילו הן מפיקות אנרגייה מחשמלת במובן הקטלני. אפשר כמעט לומר עליהן שהן מיתולוגיות בקיצוניות ובטוטליות שלהן. המעשים וההתנהגויות שלהן פשוט בלתי אפשריים, לא במציאות העבר הרחוקה, הקיצונית מעצם טבעה, אלא במציאות הלכאורה עכשווית שבה ברומן שלפנינו הורים חושפים בפני ילדיהם את האינטימיות הכי סודית שלהם; שבה אהבות אינן מצייתות לכללים האנושיים המוכרים; שבה הכול סופי, מוחלט, מרחיק לכת, חוצה כל גבול אפשרי וממשיך אל מעבר לבלתי אפשרי.

נכון, גרוסמן תיעד ברומן מהלכים "אמיתיים", כלומר – כנראה שלפחות בחלק מהזמן – אירועים שהתרחשו במציאות. הוא מתאר התנהגויות שאכן קרו בעולם האמת. ובכל זאת, ברומן "אמת" נחווית לפרקים כלא-אמת. כאילו יש פה הגזמה, כמעט הייתי מעזה לומר – רגשנות יתר, כלומר – סנטימנטליות.

המימרה "מיטב השיר – כזבו" פועלת כאן, לטעמי, אבל בהפוך. הדיוק ההיסטורי אינו תורם לתחושה שאין כאן כזב.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לכוחו של הרומן. קודם כל, הוא קריא מאוד. התקשיתי להניח אותו. הוא מסקרן. לכל אורכו ברור שיש סוד שעתיד להתפענח, והגילוי לא מאכזב, הוא מרעיש, ומותיר את הקורא שקוע במחשבות ובהתלבטויות שנוגעות בענייני מוסר ויחסי אנוש.

מאחר שאני מתעבת ספוילרים, לא אפרט שום קו בעלילה שעלול להסגיר משהו מהמתח, מהתרתו ומהמשמעויות העמוקות הנלוות אליו.

עלי להודות כי קריאת הרומן עוררה בי בעיקר סקרנות לקרוא את הספר התיעודי שגרוסמן ציין באחרית דבריו, Two Loves and One War of Eva Panić Nahir.

כמו כן, עלי להודות כי הוקל לי כשקראתי בדברי התודה של גרוסמן כי הסופרת והמתרגמת דינה קטן בן ציון יעצה לגרוסמן "בכל מה שנוגע לשפות הסרבית והקרואטית, וגם להדהוד שלהן בעברית – העברית של ורה – כשהן משתברות בה". אם מומחית כמוה בענייני השפות הללו עזרה לגרוסמן, אות הוא שכך בדיוק נשמעת ורה כשהיא דוברת עברית. אפילו שמו של הספר מרמז על שיבושיה האופייניים, וכאן עלי להודות בעוד דבר: השיבוש הזה, "אתי החיים משחק הרבה", לא משך את לבי. אלמלא מסירותי לכתיבתו של גרוסמן, ייתכן שהיה אפילו מרתיע אותי מקריאת הרומן שלפנינו, כי הוא עורר בי חשדנות מסוימת, שנרגעה רק כשהתחוור לי שהוא אכן אופייני ומדויק.

האם לקרוא את הספר? בהחלט כן. למרות ההשגות, לא כדאי לוותר עליו.


אחרי הצפייה בסרט התיעודי על אווה ועל בתה, התחזקה תחושתי שהפער בין הדמויות האמיתיות לבדויות אינו מיטיב עם יצירי רוחו של הסופר. ממליצה לא לצפות בסרט לפני שקוראים את הספר!

מאדס ברוגר, "המרשלד: תיק פתוח": סיפור מרתק על הזוועה בהתגלמותה

קשה לי להבין איך תוצאות תחקירו של יוצר הסרט "המרשלד: תיק פתוח" לא הגיעו לחדשות ככותרות ראשיות. מה שנחשף בו אמור לטלטל מערכות שלמות – מדיניות, תקשורתיות, בינלאומיות.

בעקבות מה שמתגלה בסרט יצאתי ממנו בתחושה שלקיתי בסחרחורת, שהאדמה שעליה אני דורכת אינה יציבה עוד כפי שהייתה לפני שצפיתי בו. עד כדי כך!

יוצר הסרט, מאדס ברוגר, לקח על עצמו משימה: לחקור את נסיבות ההתרסקות של המטוס שבעקבותיה נהרג ב-1961 מזכ"ל האו"ם דאז, דאג המרשלד.

כשיצא לדרך לא העלה מאדס ברוגר בדעתו אילו ממצאים מעוררי פלצות יחשוף בחקירתו.

לידיו  הגיעו ראיות מוצקות לא רק לכך שהמרשלד אכן נרצח כי תמך בעצמאות קונגו, אלא גם שבאפריקה פעל במשך שנים ארגון גזעני חשאי ומסוכן, בתמיכה ובחסות, כנראה אפילו ביוזמה, של מעצמות המערב.

ברוגר עצמו קובע במהלך התחקיר המתועד כי הוא צופה לכך שמה שגילה "יזעזע את העולם – או יתגלה כתאוריית קונספירציה חסרת בסיס".

לטעמי לא נותר מקום לספק: את האפשרות כאילו מדובר בסתם קונספירציה מעלה היוצר בעיקר כדי להפתיע, ליצור שאננות, אפילו לשעשע לרגע, וזאת כדי שהזוועה שיגיש בעוד רגע תגיע בלי שנהיה מוכנים לקראתה. ומדובר בזוועה שלא תיאמן, שהוא הצליח לחשוף.

אזהרת ספוילר: מי שמתכוון לחפש את הסרט (בינתיים לא איתרתי הקרנות חוזרות שלו) מוזמן לעצור כאן, ולדלג על המשך הרשומה.

מדובר אם כך בסוגיה הרבה יותר מקיפה ומחרידה מאשר רצח מזכ"ל האו"ם, שהוא כמובן, מזוויע כשלעצמו. המרשלד כיהן כמזכ"ל האו"ם השני. הוא היה בין האנשים שעיצבו את דמותו של הארגון בשנותיו הראשונות, ניסה להפעיל אותו כדי להשכין שלום בימי המלחמה הקרה ובתקופה שבה ארצות אסיה ואפריקה החלו בזו אחר זו לזכות בעצמאות ולהשתחרר מהשלטונות האימפריאליסטים. אבל בלילה אחד בספטמבר 1961 התרסק מטוסו באפריקה. בחקירות הרשמיות שערכו הבריטים הגיעו למסקנה שדובר כביכול בטעות אנוש של הטייס. חוקרים מטעם האו"ם לא הגיעו להחלטה חד משמעית באשר לנסיבות האירוע.

יוצר הסרט מוכיח בעזרת עדויות וממצאים מהזירה שמטוסו של המרשלד הופל. מטוס אחר, פוגה מגיסטר, חג בקרבתו וירה עליו, זאת אחרי שמטען נפץ שהוטמן בתוכו לא פעל כפי שציפו. למרבה המוזרות, על גופתו של המרשלד נמצא קלף בצורת "אס": אות סודי של ה-CIA שנועד "לסמן" קורבן לרצח.

והנה מה שברוגר גילה בהמשך התחקיר שלו: באפריקה פעל ארגון סודי בשם SAIMR, ראשי תיבות של "South African Institute for Maritime Research", שדגל בשמירה על עליונות הלבנים באפריקה. מדובר בארגון חוץ-צבאי סודי, שעסק בביצוע פעולות חשאיות כדי לשמר את השלטון הלבן, ויותר מכך – את קיומו של הרוב הלבן באפריקה בכלל ובדרום אפריקה בפרט.

לצורך כך הקים הארגון "מרפאות" שאליהן הגיעו אפריקנים שחורים, ותמורת סכומי כסף מופחתים מאוד קיבלו טיפול רפואי. אלא שמה שהם קיבלו באמת היו – צריך לשבת ולהיאחז היטב במשענות לפני שקוראים את זה – הזרקות של נגיף האיידס.

המטרה הייתה פשוטה וחד משמעית: להכחיד את האוכלוסיה השחורה, כדי ליצור רוב לבן.

לא מדובר בארגון פרטי. העד שבא משורותיו והחליט לספר את האמת עליו (כיום, אחרי שהתראיין לסרט, הוא חי בזהות בדויה במקום חשאי) טוען כי לדעתו הארגון חסה תחת ה-MI6: סוכנות הביון הבריטית.

צעירה לבנה בשם דאגמר ששימשה חוקרת בשירות הארגון, נרצחה, וזאת אחרי שסיפרה לאחיה כי היא חוששת שזה יקרה, שכן חבריה לצוות נרצחו גם הם. עד היום "לא הצליחו" הרשויות לפענח את הרצח. לאחיה, וגם לעד מטעם הארגון שהסכים להתראיין ולחשוף הכול, ברור שהתנקשו בחייה כשהבינה מה הארגון מעולל, והתכוונה לצאת לעולם עם המידע.

רציחתו של דאג המרשלד, שהיו לה השלכות חמורות מאוד על ההיסטוריה של מדינות באפריקה, הייתה אם כן רק קצה של קרחון עמוק ומחריד. נראה כי לא רק השלטונות הבריטים היו מעורבים במזימות האפלות של ארגון SAIMR, אלא גם אלה של ארצות הברית.

בעקבות הגילויים האחרונים חידש האו"ם את חקירת הפרשה, אבל ממשלות בריטניה ודרום אפריקה מסרבות לשתף אתו פעולה.

קשה מאוד לצאת מאולם הקולנוע אחרי הסרט הזה בלי לתהות בבעתה מה עוד מתחולל בעולם  שלנו, בימים אלה ממש.

תמרה ממון, "פתח את הפה" נס בהתהוות!

אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש"פתח את הפה" יזכה במקום הראשון בתחרות!

תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.

בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד. 

מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי "פוניקלי פוניקלה"? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט "יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים"? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד. 

בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב "הם יהיו מֶשי": רכים וצייתנים, "או שאני לא אלה." והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.

אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? "אני פלסטיני", מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו "פתח את הפה" שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי. 

הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים. 

אי אפשר שלא להתחיל לחלום ביחד אתם!

המורה אֶלה וכמה מהתלמידים, אמש בסינמטק

יוצרי הסרט, תמרה ממון נושאת דברים

בימוי: תמרה ממון
הפקה: אסף אמיר
חברת הפקה: נורמה הפקות
עריכה: אוריה הרץ
צילום: מאי עבאדי גרבלר
פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: אופיר ליבוביץ'

לאור הביקוש הרב, נוספה הקרנה נוספת! 
"פתח את הפה"
יום שבת 1 ביוני 22:00
אפשר לקנות כרטיסים בקישור  

סרט הקולנוע "גלוריה בל": מתי אישה חטובה ומטופחת מכונה "רבע עוף"?

מנוול ונוכל או חלש אופי אומלל? קורבן, או אישה שיודעת לשמור על עצמה? אדם עצמאי שחייו מלאים, או מישהי שהבדידות מנחה את מעשיה, עד כדי התפשרות על העיקר? שמחת חיים אמיתית, או העמדת פנים?

הסרט "גלוריה בל" מציע לנו את כל האפשרויות הללו, ומראה לנו שכולן ייתכנו, זו לצד זו. 

גלוריה התגרשה לפני שתים עשרה שנה. היא עובדת בחברת ביטוח, גרה בדירה נאה, יש לה בן ובת בוגרים, נכד פעוט, חברות, היא מטפחת את עצמה: הולכת לפגישות קבועות במכון יופי ובמספרה, מוזמנת לאירועים של בני משפחתה, למשל לחגיגת יום ההולדת של בנה או לחתונת בתה של חברה קרובה, שם היא מתקבלת בחיבה. כמו כן, היא אוהבת לרקוד, ונוהגת ללכת למועדון ריקודים, שם היא מוצאת לפעמים בן זוג לריקוד זוגי, ואם זה לא קורה, היא שותה ליד הבר ורוקדת בגפה.

בכל אלה, בעבודה, במפגשים השונים, ברגע של קרבה עם חברה עמיתה בעבודה, אנחנו מלווים אותה, עוקבים אחרי חייה שנראים לכאורה מלאים ומספקים.

אבל מראית העין מטעה. כי ילדיה די אדישים אליה, פחות להוטים ממנה לקשר אתה, בקִרְבָה ובתכיפות שהייתה רוצה. חברתה לעבודה תפוטר בקרוב. בבר שבו היא רוקדת היא בעצם תרה אחרי גבר, מישהו שאתו תרקוד ואולי יזדמן לה גם לבלות אתו ערב. כשזה קורה, היא לא מצפה להמשך, וכשמתרחש הנס, וארנולד, גבר שהכירה בבר ולקחה אותו אליה ללילה של בילוי משותף, מטלפן אליה כעבור כמה ימים, היא מופתעת ושמחה כל כך: "אתה מזמין אותי לצאת אתך?" היא שואלת, ואינה חשה עד כמה פגיעותה נחשפת בשאלה התמימה הזאת.

ועכשיו הקשר עם ארנולד מתפתח. הם יוצאים לבלות ביחד. מתענגים זה מזה. הוא מקריא לה שירי אהבה. היא דומעת מהתרגשות. האם מצאה סוף סוף את אושרה? האם נגאלה מבדידותה?

האם ארנולד באמת גרוש, כפי שהוא מצהיר?

מי שצפה אתי בסרט היה נחרץ: "מהרגע הראשון ידעתי שארנולד נוכל", פסק. ולי בכלל לא היה ברור. נוכל? לאו דווקא. חלש אופי ותלותי? כנראה שכן. גבר שלא יסב אושר לגלוריה שלנו? מסתבר.

מה שקורה אצל השכן שגר מעל דירתה של גלוריה הוא אות מטרים: ביום ובלילה בוקעות משם צעקות מחרידות של אדם שהולך ומאבד את שפיות דעתו. זה פס הקול המלווה את חייה של גלוריה. בכל פעם שהיא מנסה למצוא שלווה בביתה היא שומעת את זעקות השבר שלו. איומים. תביעות. טענות. "נתתי לך הכול! הרסת לי את החיים!" מלווים בצלילים של חפצים מתנפצים, פולשים אל תודעתה של גלוריה, מאיימים להציף אותה. אולי אפילו להשתלט על נפשה, לגרור אותה אליהם, למוטט אותה.

האם תיכנע להם? האם תאבד את יכולתה לשיר, לרקוד, למצוא בתוך עצמה חדוות חיים? 

השירים שמופיעים בסרט: גלוריה שרה אתם או רוקדת לצליליהם

במפגש הראשון שלה עם ארנולד, בבר, הוא שואל אותה אם היא תמיד צוחקת כך. כן, היא משיבה, ואז מסייגת – לא… 

כשהוא מראה לה תצלום של עצמו לפני שעבר ניתוח לקיצור קיבה ומשקלו היה מופרז מאוד, היא פורצת בצחוק סוחף, חביב, מחבב, לא לעגני. כשהיא קצה בהיענות הבלתי פוסקת שלו לתביעותיהן של בנותיו ואשתו (לשעבר?) ומשליכה את הטלפון הנייד שלו לתוך צלחת המרק המלאה שלו, היא פורצת בצחוק. היא אכן אדם עליז מאוד, שמסוגל ליהנות מהחיים, אבל אלה מסרבים לשתף אתה פעולה. מסרבים לאפשר לה לשמוח בהם.

ובכל זאת היא מתעשתת ומצליחה למצוא שוב בעצמה את הכוח. 

"גלוריה בל" סרט מקסים. ג'יליאן מור מגלמת להפליא את דמותה של גלוריה. הדרמה מעוצבת היטב בקווים דקים, מינוריים, בנקודות קטנות שמצטרפות לתמונה גדולה ומשכנעת. ארנולד ייכנע. אמנם, בניגוד לרצונו, לבנותיו. הוא הצליח לזחול לרגע מתוך הקיום האומלל, אבל הניתוח לקיצור קיבה ששיווה לו מראה מתוקן ואטרקטיבי, לא תיקן את תודעתו. הוא נגרר שוב, בעל כורחו, אל המציאות שממנה ניסה לנוס. לא עם גלוריה המטופחת והשמחה הוא נועד לחיות, אלא עם אלה שזועקות לעברה "רבע עוף!" כדברי הגנאי האולטימטיביים של נשים המקנאות בגזרתה של אישה נאה מהן.

גלוריה שוב רוקדת בגפה. אולי בפעם הבאה תצליח למצוא את אושרה. 

מתן יאיר, סרט הקולנוע "בגרות Unseen": האם יצירה ספרותית יכולה לגעת ללבם של בני נוער?

סרטו הקודם של מתן יאיר "פיגומים" היה בעיני יצירה מרגשת, מדויקת ומעוררת מחשבות. לפיכך מיהרתי לצפות בסרטו החדש, "בגרות Unseen", שבעצם קדם ל"פיגומים", אך יצא אל הקהל אחריו. לצערי, התאכזבתי. 

כמו ב"פיגומים" גם בסרט שלפנינו הדמות הראשית היא זאת של מורה צעיר, שאותו מגלם במאי הסרט, שגם כתב את התסריט. אין ספק שמתן יאיר בקיא במתרחש בבתי ספר תיכוניים בישראל. הוא עצמו מלמד בבית הספר התיכון "היובל" שבהרצליה, שם צולם הסרט, ובו מתרחשת עלילתו. 

יאיר יודע בדיוק איך נראים חייו של מורה בבית ספר תיכון. למשל איך מתנהלות ישיבות ציונים: מורים לוטשים מבט אל הצג שעליו מוקרנים הציונים, מורים מתדיינים על תלמידים, יש מי שמסנגר ויש מי שמוצא דופי, מי שמבקש להקל ומי שמבקש להקשות את היד, לטפח או להעניש, להבין או לכעוס (גם אני מכירה היטב את האווירה, שהרי שהייתי מורה ומחנכת במשך יותר מארבעה עשורים…). יאיר מכיר גם את האינטראקציות המתרחשות בתוך כיתת הלימוד. את עמדותיהם של התלמידים, שבמקרה הטוב נשענים לאחור ומצפים שיגישו להם "חומר", ובמקרה הרע – מביעים התנגדות לתהליך שבו המבוגרים מנסים לשכנע אותם שמה שמוצע להם באמת חשוב ומשמעותי. 

הסרט אמין אמנם, אבל יש בו, לטעמי, לא מעט בעיות לא פתורות. למשל – מה בעצם האג'נדה שלו? להראות את חולשתו הרגשית של המורה, או את הצלחתו להגיע ללבם של תלמידיו? 

המורה שבסרט זוכה בסופו של דבר לתשורות הכרה קטנות מאת בני הנוער שלראשיהם הוא מתאמץ להחדיר בינה או לפחות הבנה. הוא מורה לספרות, ולאורך כל הסרט הוא מכין אותם לקראת בחינת הבגרות, ועוסק בעיקר בספר התפסן בשדה השיפון ובשירי "אנסין" שהתלמידים אמורים ללמוד איך "לנתח".  אגב, לא בכדי נבחרה דווקא היצירה  התפסן בשדה השיפון: רומן העוסק בניכור שחש צעיר בן גילם של תלמידיו של מתן יאיר. האם ישכיל המורה לחבר אותם אל תחושותיו של הולדן? האם יזדהו אתו? 

אבל יש בעיה. בני הנוער שבכיתתו כמעט אינם מובחנים זה מזה. בניגוד לסרט "פיגומים", שם נוצר קשר עמוק, משמעותי, מתמשך, של המורה ולכן גם שלנו, הצופים, עם אחד התלמידים שדמותו מורכבת ומתפתחת, בסרט שלפנינו אף אחד אינו מתבלט ואף אחד אינו תופס מקום של ממש. אולי רק הצעירה הפתיינית, ששונה מעצם היותה נערה בין בנים, ושנשיותה המודגשת מטרידה את מנוחתו של המורה. 

אנחנו מלווים את מאמציו "להנגיש" להם את ספרו של סלינג'ר. להסביר להם, למשל, בעזרת השוואות שידברו אליהם, את משמעותם של אמצעים ספרותיים (הוא משווה אותם לכלים שבעזרתם ספר מעצב שיער). המורה מנסה לגעת ללבם בעזרת השאלה – "מתי ראית בפעם הראשונה אדם מבוגר בוכה". 

בני הנוער שבסרט משחקים, כמדומני, את עצמם. יאיר הצליח להוציא מהם טבעיות ואותנטיות מרשימים מאוד, ועל כך הוא ראוי לתשואות.

אבל, כאמור, לגמרי לא ברור מהו המוקד של הסרט. יחסיו של מתן יאיר עם אביו? עם התלמידים? עם עצמו?

מתעוררת תחושה של הרבה התחלות של סיפורים, שאף אחד מהם לא מוצה: למשל – אחד הנערים מתמחה בביצוע פעלולים קרקסיים. מי הוא? מדוע רואים אותו רק להרף עין? מה הסיפור שלו? 

הקטע המרגש ביותר בסרט מגיע ממש בסופו: שוב התחילה שנת לימודים. המורה לספרות נכנס לכיתה חדשה. שוב יצטרך לכבוש את לבם. שוב יצטרך לשכנע אותם שחשוב ללמוד ספרות. דבריו כשהוא מסביר לתלמידיו החדשים מה כוחה של ספרות, מה תפקידה, מה משמעותה, נוגעים ללבם (אני מקווה מאוד שכך גם במציאות…) ובלי ספק גם ללבם של הצופים. 

אז המורה מתן יאיר ימשיך במשימה הקשה מאוד שלו. כדי להזכיר לתלמידיו לכתוב על "הסחרחרה" שבספר הוא יביא להם אמצעי מוחשי שאותו אולי לא ישכחו: תיבת נגינה בצורת סחרחרה. הוא ידבר אל לבם. לא יתייאש. ימצא בנפשו את הכוח להמשיך, חרף הקשיים וחרף היותו – כך הוא מצטייר! – עלה נידף, גבר צעיר, מבוהל וחסר ביטחון, אולי רק לכאורה. 

ואנחנו נחכה ונצפה לסרטו הבא. שכן כישרונו מובהק ולא מבוטל, ואין ספק, גם אם הסרט שלפנינו אינו מהטובים, עוד צפויות לנו הפתעות מרשימות ומרגשות מאת היוצר המיוחד הזה. 

בכל מקרה, הסרט מוקרן רק בסינמטקים, ומספר ההקרנות מוגבל. חרף הסתיגויותי, אני חושבת שכדאי לצפות בו. 

נטפליקס, סרט תיעודי: "טבח באצטדיון": האם ברוטליות כזאת תיתכן גם כיום, ובמקום אחר?

כך מתחיל הסרט התיעודי של נטפליקס. הזמר, הגיטרה, קולו, ומיד אחריו – ריאיון קצר עם ג'ואן, אשתו היפהפייה, הנוגה, של ויקטור חרה, שמספרת בעצב על שיחתם האחרונה, בטלפון, כמה שעות לפני שנרצח באכזריות, אחרי שעבר עינויים. 

"הוא נהפך לסמל לכוחו של העם". 

ויקטור חרה היה זמר, מלחין, במאי תיאטרון ופעיל פוליטי צ'ילאני שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973, אז תפש אוגוסטו פינושה את השלטון.

התמונה המפורסמת שבה רואים מטוסים של חיל האוויר הצ'יליאני מפציצים את ארמון הנשיאות שם התבצר הנשיא הסוציאליסט, סלוודור איינדה, וסירב להיכנע, כמו גם נאומו האחרון של הנשיא, שבסיומו אמר "אלה מילותי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה," נשארו טבועים בזיכרון, בלתי נשכחים ומזעזעים. 

אחד הקורבנות להפיכה היה, כאמור, הזמר האהוד מאוד ויקטור חרה.

הסרט שלפנינו עוקב אחרי שעות חייו האחרונות של הזמר, ואחרי המאמץ הבינלאומי, שאותו הובילה אלמנתו, לזהות את מי שעינה ורצח אותו באיצטדיון, שם כינסו המורדים את מי שנתפשו כמתנגדיהם, ורצחו רבים מהם.

החקירה מתמקדת בחשוד אחד מרכזי שנס על נפשו וחי עד היום, חופשי ומאושר, בארצות הברית. האם הוא באמת האשם? האם הוא האיש שהתעלל בזמר ואז הרג אותו?

כשיצרו את הסרט כבר הייתה ג'ואן חרה בת תשעים. עוצמתה הרוחנית לא התפוגגה. גם בגילה המופלג אפשר להבחין לא רק ביופייה, אלא גם בנחישותה של אישה שחייה נחלקו לשניים: השנים שבהן חיה באושר עם בעלה ובנותיה, ואלה שבאו אחרי שנרצח, ושאותן הקדישה למאבק למען זכרו וכדי שייעשה צדק: שהפושעים יועמדו לדין וירצו את עונשם.

אבל מעבר לכל זאת נשארו עוד שתי סוגיות שאי אפשר שלא לדון בהן, וכל אחת מהן מבעיתה לא פחות מהרצח עצמו.

האחת לכאורה ספציפית יותר, והיא נוגעת בשאלה איך ייתכן שצ'יליאנים מהשורה, ששירתו בצבא, השתתפו בהפיכה, ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים להתעלל בבני ארצם, לכנס אותם באיצטדיון ולעשות בהם שפטים, רק מכיוון שעמדתם הפוליטית הייתה מנוגדת.

קשה שלא לתהות אם ברוטליות קיצונית כזאת תיתכן גם במקומות אחרים. קרובים יותר אלינו, במקום ובזמן. האם שנאה שפוליטיקאים ליבו יכולה לגרום לבני אדם בכל מקום שהוא לאסוף כך את מתנגדיהם ולממש את הפנטזיות האלימות שלהם, הלכה למעשה?

השאלה האחרת נוגעת במעורבותה של ארצות הברית באותה הפיכה. אכן, חוקרת אמריקנית (ובית משפט אמריקני) רודפים היום את הפושעים מהאיצטדיון, מנסים לאתר אותם, לשפוט ולהרשיע. אכן, רדיפה ראויה. אבל מה באשר לתמונה הכוללת? למה שקדם להפיכה? למה שהתרחש אחריה, ולא במישור האישי?

כיום כבר ידוע היטב כי ארצות הברית השתתפה באופן פעיל באירועים שקדמו להפיכה. היא מימנה את האופוזיציה השמרנית לאיינדה, וניצלה את ה-CIA כדי להפיץ תעמולה ולעודד הפיכה. כשהחונטה הצבאית בראשותו של פינושה תפשה את השלטון, ארצות הברית סייעה לה, ולא רק במימון.

הייתכן?

התשובה פשוטה מאוד: כן. עובדה שכך היה.

האם המעשים הללו (או דומים להם!), שהתרחשו לפני 46 שנה, בימי הממשל הרפובליקני בראשותו של ריצ'רד ניקסון, יכולים להתרחש שוב בימינו?

על השאלה הזאת מוטב בימים אלה להרהר, אך לא להשיב נחרצות.

המוזיקה של ויקטור חרה ממשיכה להישמע. בספטמבר 2003, 30 שנה לאחר מעשה, הוסב שמו של האצטדיון שבו נרצח על שמו. מחווה נאה, לכל הדעות. האם די בה כדי לפצות על חיים שאבדו? על כישרון שהתבזבז? על משפחתו האוהבת שחייה נהרסו? על המשפחות של כל הקורבנות שהמשיכו לסבול לאורך עשרות שנות שלטונה של החונטה הצבאית (עד 1990)? אלפי האזרחים שנרצחו? עשרות האלפים ש"נעלמו"? הנרדפים, המעונים והגולים?

פינושה מת בשיבה טובה, מוות טבעי מהתקף לב בגיל 91, ימים אחדים אחרי שנשלח למעצר בית. במכתבו האחרון כתב שאינו חש מרירות כלפי אף אחד. יפה מאוד מצדו.

יורגוס לנטימוס, סרט הקולנוע "המועדפת": האם אמירת אמת-פוגעת היא אות לאהבה?

נעים להמליץ על הסרט "המועדפת", אם כי אינו זקוק דווקא לי. הוא זוכה להצלחה עולמית ולפרסים רבים (ומשמח לגלות שהפעם יש הסכמה עם המבקרים ועם מעניקי הפרסים). "המועדפת" היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר ובטקס שנערך בפברואר השנה (2019) זכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.

אוליביה קולמן, כפי שהיא נראיתה בחיי היומיום

אכן, אוליביה קולמן הפליאה לגלם את דמותה של אן, מלכת אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בתחילת המאה ה-18. "הפליאה", שכן מדובר בשחקנית צעירה ונאה שנראית בסרט מבוגרת, מכוערת, שמנה, תשושה, מבולבלת וחסרת אונים. כיעורה הוא עניין מדובר: המלכה ערה לו ומתייסרת ממנו. הוא גם מקור הכוח של אשת סודה, שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו, דמות היסטורית שהתקיימה במציאות, כמו המלכה עצמה. המלכה ואשת החצר הן חברות ותיקות וקרובות משפחה. המלכה תלויה בשרה באופן מוחלט. שרה אינה מהססת לפגוע במלכה, לציין את כיעורה, להציע לה עזרה באיפור, להנחות אותה כיצד לנהוג, ולהשפיע על המהלכים הפוליטיים וההחלטות המדיניות. למעשה, היא המלכה בפועל.

דיוקן של המלכה אן. צייר: ג'ון סטיוארט
בצד ימין: אוליביה קולמן בדמותה של המלכה, בצד שמאל: דיוקן נוסף של המלכה אן

מקור כוחה העיקרי של שרה צ'רצ'יל טמון לא רק בחולשתה הגופנית והנפשית של המלכה, אלא גם בקשר הלסבי שהן מקיימות. המלכה מאוהבת בשרה ותלויה בה. בתחילת הסרט היא מפתיעה את הדוכסית במתנה: ארמון רב הוד שבנייתו תחל בקרוב. מדובר בארמון בלנהיים, שאכן הוענק לג'ון ושרה צ'רצ'יל. אחד מצאצאיהם, שאף נולד בארמון, הוא וינסטון צ'רצ'יל, מי שכיהן כראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארמון מצוי בבעלות משפחת צ'רצ'יל עד היום, והוכר כאתר מורשת עולמית של יונסק"ו.

דיוקנה של שרה צ'רצ'יל
אמון בלנהיים

חייה של הדוכסית משתנים כשאל הארמון מגיעה אביגייל מאשם, גם היא דמות היסטורית, קרובת משפחה של שרה צ'רצ'יל, צעירה ממעמד האצולה שירדה מנכסיה בשל התנהגותו הנלוזה של אביה. אביגיל עובדת כמשרתת, אבל עד מהרה מתגלה כאישה שיודעת היטב איך להתנהל בחצר המלוכה, ואיך להשתמש בתכסיסים שונים כדי להגן על עצמה ולרומם את מעמדה. היא מצליחה לזכות בתואר ברונית.

דיוקנה של אביגייל מאשם

נוצר משולש שמורכב מהמלכה ושתי הנשים שמתאמצות לזכות בחסדיה, וכל אמצעי כשר לכך.

את מבחן בקדל שבודק אם סרט קולנוע עלילתי לוקה באפליית נשים "המועדפת" צולח בקלילות. כדי שסרט יעמוד במבחן חייבת להיות בו לפחות סצנה אחת שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן כשהנושא אינו גבר. בסרט שלפנינו הגברים זניחים, שוליים ומגוחכים. עד כדי כך שאביגיל אפילו לועגת למראה ה"מהודר" של אציל החצר המחזר אחריה, מראה שגברים באותה עת טיפחו בגנדרנות טווסית: הפאות הלבנות המסולסלות והפנים המאופרות בכבדות המוכרות לנו מציורי הדיוקנאות התקופתיים. הגברים משתדלים להשפיע ולקבוע אם אנגליה תמשיך להילחם נגד צרפת. ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה נאבקים זה בזה, אבל הם חלשים. הנשים הן אלה שקובעות. וגם אם אחת מהן נישאת לאחד מהם, אין לכך שום משמעות אמיתית. משחקי הכוח, הדרמות החשובות, העוצמות הרגשיות, ההחלטות הרות הגורל, אינם נתונים בידי הגברים, אלא בידי נשים.

במציאות, כשהמלכה אן יצאה ב-1702 למלחמה נגד צרפת, כתב המלך לואיIV, "כנראה שאני מזדקן, אם נשים מתחילות להכריז נגדי מלחמה."[1]

אפשר כמובן להבחין בסרט בלא מעט אנכרוניזמים. המלכה אן (האם באמת הייתה לסבית? מכתביה אל שרה צ'רצ'יל מרמזים שהייתה מאוהבת, אם כי אין ודאות שההתאהבות הביאה גם לקשר גופני. כך למשל, עוד לפני שאן ירשה את כס המלוכה מאחיה, היא כתבה לשרה צ'רצ'יל: "מוטב לי לגור אתך בבקתה, מאשר למלוך כקיסרית העולם, בלעדייך."[2]) ודאי לא צווחה אל המאהבת שלה "fuck me" או "cunt" (מילה שבהיעדר חלופה טובה בעברית תורגמה "זונה"…)

שאלה אחת שמתעוררת בסרט נשארת מעניינת ולא פתורה: האם אמירת האמת המכאיבה היא אות לאהבה?

שרה, כאמור, אינה מהססת לפגוע במלכה, ואז לנחם אותה. אביגיל מחניפה לה בלי הרף ובלי גבול. בתחילת הסרט המניפולטיביות של שרה מעצבנת ומעוררת תחושה שמדובר באישה שאין בה שום רגש אמיתי, נצלנית אופורטוניסטית ובלתי נסבלת. אבל אחרי שאביגיל נכנסת לתמונה ושרה מזהירה את המלכה ואומרת לה שאביגיל צבועה, שאינה אוהבת אותה באמת, מתעורר הספק. מי כאן בעצם הדמות החיובית? עם מי אני מזדהה? עם שרה שנראתה לי מנוולת גדולה, אבל אולי בסיכומו של דבר בכל זאת אוהבת? עם אביגיל שהגיעה במצב של אומללות ובדידות אחרי שאביה "הפסיד" אותה במשחק קלפים, ומצליחה "להסתדר" בניגוד לכל הסיכויים, ומפלסת לעצמה דרך, אל מוקדי הכוח וההשפעה? ואולי בעצם הדמות הקרובה ביותר ללב היא המלכה עצמה? אבל היא כל כך קפריזית, כל כך עלובה, כל כך מגוחכת. איך אפשר להזדהות אתה? ואיך אפשר בכלל, תוהה הצופה הדמוקרטית, להבין את כוחם הבלתי מוגבל של המלכים באותה עת?

השאלות נשארות, כאמור, פתוחות. אין בכך כדי להעיב על ההנאה מהסרט, שמצייר את אורחות החיים והמנהגים שששררו באותה עת בחצר המלוכה, למשל מירוצי האווזים, או "קרבות התפוזים" שמתנהלים עד היום באיטליה ובהם אנשים מיידים תפוזים זה בזה, אלא שבאיטליה כיום לא מדובר עוד בתחביב של בני אצולה…

[1] מתוך הספר BLENHEIM Battle For Europe by Charles Spencer. (מחבר הספר, צ'רלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, הוא רוזן וקרוב משפחה של משפחת צ'רצ'יל).

[2] שם

עלמוורק דוידיאן, "עץ תאנה": מדוע לא מתאפשר סרט ההמשך

הנה סרט שעשתה אישה, והוא מביע בעדינות ובחוכמה מצוקה פרטית ואישית, אבל, כדרכן של יצירות אמנות משובחות, הפרטי מאוד מביע גם את הכללי, שכן רק מה שהכי ספציפי יכול לומר את מה שהכי אוניברסלי. 

הסרט מתרחש באתיופיה ב-1989, בעיצומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. מינה, נערה יהודיה בת שש עשרה גרה בבקתה דלה, שקירותיה מכוסים בקרעי עיתונים, ביחד עם סבתהּ ואחיה הפצוע, בשכונה שבפאתי אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

מינה מאוהבת בבן של השכנים, אלי, שמסתתר ליד הנהר לא הרחק מביתו, בצלו של עץ תאנה מבודד. הצבא והשלטונות מגיעים מדי פעם לשכונה ו"אוספים" בכוח את צעירי המקום. המגויסים בכורח יודעים שרובם לא ישובו לעולם.

אמה של מינה כבר הצליחה לעלות לישראל, וסבתה ואחיה מנסים להצטרף אליה. מינה מתקשה להשתתף בתוכנית המשפחתית: היא מסרבת לוותר על אהובה, ומנסה לצרף אותו למסע, אבל הוא, כך מסתבר, נוצרי.

אחד המשפטים הראשונים שנשמעים בסרט הוא "כולם רוצים עכשיו להיות יהודים". 

קשה שלא לחשוב על האירוניה המרה שמביע שוב ושוב גורלם של יהודים, מכל ארצות המוצא שלהם: שם הם מוגדרים זרים ושונים. כאן הם מופלים, כל אחד בתורו, בשל מוצאם (שלא לדבר על העמדות האנטי ציונית שלפיהן אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. אם שם הם זרים, וכאן אסור להם להיות, מה אמור להיות גורלם-גורלנו?). 

היוצרים של "לול" בקליפ המפורסם שלהם היטיבו לבטא את האפליה העוברת מדור לדור של עולים:

 בחלקים רבים של הסרט מינה לובשת טי שירט דהוי שכתובה עליו בעברית המילה "ירושלים", אך לא נראה שיש בה כמיהה כלשהי להגיע לארץ.

בריאיונות שהעניקה לעיתונים סיפרה יוצרת הסרט שגם היא, כמו מינה, ממש לא חלמה על הגירה לישראל.  "מבחינתי זה היה להתעורר לעולם חדש שבכלל לא רציתי, שלא פינטזתי עליו. זה היה כמו להתעורר מול קיר לבן. לא רציתי לצאת מהמיטה. אני זוכרת שרק בצהריים או בערב הסכמתי בסופו של דבר לצאת וללכת לאכול בחדר האוכל. וכשיצאתי מהחדר היה ברור לי שההליכה הזאת, שכל צעד שאני עושה, הוא הסכמה שלי לקבל את המציאות החדשה. והרגשתי כל כך רע שאני מקבלת את הדבר הזה. אני זוכרת את האור, זוכרת את המדרגות, זוכרת שבהתחלה ניסיתי לא להסתכל על שום דבר. ככה עשיתי את ההגעה שלי", סיפרה בכתבה בעיתון הארץ. 

בתי (קיצור של בית לחם) אסמאמאווה, השחקנית הראשית בסרט המגלמת את דמותה של מינה, סיפרה בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות על כך שאינה מצליחה לקבל אישור לעלות לישראל. "באתיופיה אני מחביאה את יהדותי כדי שלא יתנכלו לי", אמרה בריאיון, "עכשיו מתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם."

אפשר לראות אם כן איך המציאות מתערבבת לתוך האמנות. השחקנית והדמות חוות מצוקה שקשורה ביהדותן ובהיותן חריגות בסביבה שבה הן חיות. 

עלמוורק דוידיאן מתכננת סרט המשך שיבטא את קורותיה של מינה ושל בני משפחתה אחרי העלייה לישראל ואת תלאות הדרך אליה, אבל השחקנית הראשית מתקשה לדבריה לקבל את אשרת הכניסה המיוחלת.

"עץ תאנה" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה וזכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפרס אופיר. כמו כן היה ובחמש קטגוריות בטקס פרסי אופיר. בפסטיבל טורונטו 2018 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה, ובפסטיבל לתרבות יהודית בוורשה זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר ובפרס הצילום הטוב ביותר. 

אכן, מדובר בסרט נוגע ללב וראוי. אפשר רק לקוות ש"הבעיה" שהתעוררה בעניינה של השחקנית הראשית תיפתר, שהיא תצליח לממש את רצונה לעלות לישראל, ושתמצא כאן את מקומה. לא רק בסרט ההמשך.