קטגוריה: סרטים

נטפליקס, סרט תיעודי: "טבח באצטדיון": האם ברוטליות כזאת תיתכן גם כיום, ובמקום אחר?

כך מתחיל הסרט התיעודי של נטפליקס. הזמר, הגיטרה, קולו, ומיד אחריו – ריאיון קצר עם ג'ואן, אשתו היפהפייה, הנוגה, של ויקטור חרה, שמספרת בעצב על שיחתם האחרונה, בטלפון, כמה שעות לפני שנרצח באכזריות, אחרי שעבר עינויים. 

"הוא נהפך לסמל לכוחו של העם". 

ויקטור חרה היה זמר, מלחין, במאי תיאטרון ופעיל פוליטי צ'ילאני שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973, אז תפש אוגוסטו פינושה את השלטון.

התמונה המפורסמת שבה רואים מטוסים של חיל האוויר הצ'יליאני מפציצים את ארמון הנשיאות שם התבצר הנשיא הסוציאליסט, סלוודור איינדה, וסירב להיכנע, כמו גם נאומו האחרון של הנשיא, שבסיומו אמר "אלה מילותי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה," נשארו טבועים בזיכרון, בלתי נשכחים ומזעזעים. 

אחד הקורבנות להפיכה היה, כאמור, הזמר האהוד מאוד ויקטור חרה.

הסרט שלפנינו עוקב אחרי שעות חייו האחרונות של הזמר, ואחרי המאמץ הבינלאומי, שאותו הובילה אלמנתו, לזהות את מי שעינה ורצח אותו באיצטדיון, שם כינסו המורדים את מי שנתפשו כמתנגדיהם, ורצחו רבים מהם.

החקירה מתמקדת בחשוד אחד מרכזי שנס על נפשו וחי עד היום, חופשי ומאושר, בארצות הברית. האם הוא באמת האשם? האם הוא האיש שהתעלל בזמר ואז הרג אותו?

כשיצרו את הסרט כבר הייתה ג'ואן חרה בת תשעים. עוצמתה הרוחנית לא התפוגגה. גם בגילה המופלג אפשר להבחין לא רק ביופייה, אלא גם בנחישותה של אישה שחייה נחלקו לשניים: השנים שבהן חיה באושר עם בעלה ובנותיה, ואלה שבאו אחרי שנרצח, ושאותן הקדישה למאבק למען זכרו וכדי שייעשה צדק: שהפושעים יועמדו לדין וירצו את עונשם.

אבל מעבר לכל זאת נשארו עוד שתי סוגיות שאי אפשר שלא לדון בהן, וכל אחת מהן מבעיתה לא פחות מהרצח עצמו.

האחת לכאורה ספציפית יותר, והיא נוגעת בשאלה איך ייתכן שצ'יליאנים מהשורה, ששירתו בצבא, השתתפו בהפיכה, ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים להתעלל בבני ארצם, לכנס אותם באיצטדיון ולעשות בהם שפטים, רק מכיוון שעמדתם הפוליטית הייתה מנוגדת.

קשה שלא לתהות אם ברוטליות קיצונית כזאת תיתכן גם במקומות אחרים. קרובים יותר אלינו, במקום ובזמן. האם שנאה שפוליטיקאים ליבו יכולה לגרום לבני אדם בכל מקום שהוא לאסוף כך את מתנגדיהם ולממש את הפנטזיות האלימות שלהם, הלכה למעשה?

השאלה האחרת נוגעת במעורבותה של ארצות הברית באותה הפיכה. אכן, חוקרת אמריקנית (ובית משפט אמריקני) רודפים היום את הפושעים מהאיצטדיון, מנסים לאתר אותם, לשפוט ולהרשיע. אכן, רדיפה ראויה. אבל מה באשר לתמונה הכוללת? למה שקדם להפיכה? למה שהתרחש אחריה, ולא במישור האישי?

כיום כבר ידוע היטב כי ארצות הברית השתתפה באופן פעיל באירועים שקדמו להפיכה. היא מימנה את האופוזיציה השמרנית לאיינדה, וניצלה את ה-CIA כדי להפיץ תעמולה ולעודד הפיכה. כשהחונטה הצבאית בראשותו של פינושה תפשה את השלטון, ארצות הברית סייעה לה, ולא רק במימון.

הייתכן?

התשובה פשוטה מאוד: כן. עובדה שכך היה.

האם המעשים הללו (או דומים להם!), שהתרחשו לפני 46 שנה, בימי הממשל הרפובליקני בראשותו של ריצ'רד ניקסון, יכולים להתרחש שוב בימינו?

על השאלה הזאת מוטב בימים אלה להרהר, אך לא להשיב נחרצות.

המוזיקה של ויקטור חרה ממשיכה להישמע. בספטמבר 2003, 30 שנה לאחר מעשה, הוסב שמו של האצטדיון שבו נרצח על שמו. מחווה נאה, לכל הדעות. האם די בה כדי לפצות על חיים שאבדו? על כישרון שהתבזבז? על משפחתו האוהבת שחייה נהרסו? על המשפחות של כל הקורבנות שהמשיכו לסבול לאורך עשרות שנות שלטונה של החונטה הצבאית (עד 1990)? אלפי האזרחים שנרצחו? עשרות האלפים ש"נעלמו"? הנרדפים, המעונים והגולים?

פינושה מת בשיבה טובה, מוות טבעי מהתקף לב בגיל 91, ימים אחדים אחרי שנשלח למעצר בית. במכתבו האחרון כתב שאינו חש מרירות כלפי אף אחד. יפה מאוד מצדו.

יורגוס לנטימוס, סרט הקולנוע "המועדפת": האם אמירת אמת-פוגעת היא אות לאהבה?

נעים להמליץ על הסרט "המועדפת", אם כי אינו זקוק דווקא לי. הוא זוכה להצלחה עולמית ולפרסים רבים (ומשמח לגלות שהפעם יש הסכמה עם המבקרים ועם מעניקי הפרסים). "המועדפת" היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר ובטקס שנערך בפברואר השנה (2019) זכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.

אוליביה קולמן, כפי שהיא נראיתה בחיי היומיום

אכן, אוליביה קולמן הפליאה לגלם את דמותה של אן, מלכת אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בתחילת המאה ה-18. "הפליאה", שכן מדובר בשחקנית צעירה ונאה שנראית בסרט מבוגרת, מכוערת, שמנה, תשושה, מבולבלת וחסרת אונים. כיעורה הוא עניין מדובר: המלכה ערה לו ומתייסרת ממנו. הוא גם מקור הכוח של אשת סודה, שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו, דמות היסטורית שהתקיימה במציאות, כמו המלכה עצמה. המלכה ואשת החצר הן חברות ותיקות וקרובות משפחה. המלכה תלויה בשרה באופן מוחלט. שרה אינה מהססת לפגוע במלכה, לציין את כיעורה, להציע לה עזרה באיפור, להנחות אותה כיצד לנהוג, ולהשפיע על המהלכים הפוליטיים וההחלטות המדיניות. למעשה, היא המלכה בפועל.

דיוקן של המלכה אן. צייר: ג'ון סטיוארט
בצד ימין: אוליביה קולמן בדמותה של המלכה, בצד שמאל: דיוקן נוסף של המלכה אן

מקור כוחה העיקרי של שרה צ'רצ'יל טמון לא רק בחולשתה הגופנית והנפשית של המלכה, אלא גם בקשר הלסבי שהן מקיימות. המלכה מאוהבת בשרה ותלויה בה. בתחילת הסרט היא מפתיעה את הדוכסית במתנה: ארמון רב הוד שבנייתו תחל בקרוב. מדובר בארמון בלנהיים, שאכן הוענק לג'ון ושרה צ'רצ'יל. אחד מצאצאיהם, שאף נולד בארמון, הוא וינסטון צ'רצ'יל, מי שכיהן כראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארמון מצוי בבעלות משפחת צ'רצ'יל עד היום, והוכר כאתר מורשת עולמית של יונסק"ו.

דיוקנה של שרה צ'רצ'יל
אמון בלנהיים

חייה של הדוכסית משתנים כשאל הארמון מגיעה אביגייל מאשם, גם היא דמות היסטורית, קרובת משפחה של שרה צ'רצ'יל, צעירה ממעמד האצולה שירדה מנכסיה בשל התנהגותו הנלוזה של אביה. אביגיל עובדת כמשרתת, אבל עד מהרה מתגלה כאישה שיודעת היטב איך להתנהל בחצר המלוכה, ואיך להשתמש בתכסיסים שונים כדי להגן על עצמה ולרומם את מעמדה. היא מצליחה לזכות בתואר ברונית.

דיוקנה של אביגייל מאשם

נוצר משולש שמורכב מהמלכה ושתי הנשים שמתאמצות לזכות בחסדיה, וכל אמצעי כשר לכך.

את מבחן בקדל שבודק אם סרט קולנוע עלילתי לוקה באפליית נשים "המועדפת" צולח בקלילות. כדי שסרט יעמוד במבחן חייבת להיות בו לפחות סצנה אחת שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן כשהנושא אינו גבר. בסרט שלפנינו הגברים זניחים, שוליים ומגוחכים. עד כדי כך שאביגיל אפילו לועגת למראה ה"מהודר" של אציל החצר המחזר אחריה, מראה שגברים באותה עת טיפחו בגנדרנות טווסית: הפאות הלבנות המסולסלות והפנים המאופרות בכבדות המוכרות לנו מציורי הדיוקנאות התקופתיים. הגברים משתדלים להשפיע ולקבוע אם אנגליה תמשיך להילחם נגד צרפת. ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה נאבקים זה בזה, אבל הם חלשים. הנשים הן אלה שקובעות. וגם אם אחת מהן נישאת לאחד מהם, אין לכך שום משמעות אמיתית. משחקי הכוח, הדרמות החשובות, העוצמות הרגשיות, ההחלטות הרות הגורל, אינם נתונים בידי הגברים, אלא בידי נשים.

במציאות, כשהמלכה אן יצאה ב-1702 למלחמה נגד צרפת, כתב המלך לואיIV, "כנראה שאני מזדקן, אם נשים מתחילות להכריז נגדי מלחמה."[1]

אפשר כמובן להבחין בסרט בלא מעט אנכרוניזמים. המלכה אן (האם באמת הייתה לסבית? מכתביה אל שרה צ'רצ'יל מרמזים שהייתה מאוהבת, אם כי אין ודאות שההתאהבות הביאה גם לקשר גופני. כך למשל, עוד לפני שאן ירשה את כס המלוכה מאחיה, היא כתבה לשרה צ'רצ'יל: "מוטב לי לגור אתך בבקתה, מאשר למלוך כקיסרית העולם, בלעדייך."[2]) ודאי לא צווחה אל המאהבת שלה "fuck me" או "cunt" (מילה שבהיעדר חלופה טובה בעברית תורגמה "זונה"…)

שאלה אחת שמתעוררת בסרט נשארת מעניינת ולא פתורה: האם אמירת האמת המכאיבה היא אות לאהבה?

שרה, כאמור, אינה מהססת לפגוע במלכה, ואז לנחם אותה. אביגיל מחניפה לה בלי הרף ובלי גבול. בתחילת הסרט המניפולטיביות של שרה מעצבנת ומעוררת תחושה שמדובר באישה שאין בה שום רגש אמיתי, נצלנית אופורטוניסטית ובלתי נסבלת. אבל אחרי שאביגיל נכנסת לתמונה ושרה מזהירה את המלכה ואומרת לה שאביגיל צבועה, שאינה אוהבת אותה באמת, מתעורר הספק. מי כאן בעצם הדמות החיובית? עם מי אני מזדהה? עם שרה שנראתה לי מנוולת גדולה, אבל אולי בסיכומו של דבר בכל זאת אוהבת? עם אביגיל שהגיעה במצב של אומללות ובדידות אחרי שאביה "הפסיד" אותה במשחק קלפים, ומצליחה "להסתדר" בניגוד לכל הסיכויים, ומפלסת לעצמה דרך, אל מוקדי הכוח וההשפעה? ואולי בעצם הדמות הקרובה ביותר ללב היא המלכה עצמה? אבל היא כל כך קפריזית, כל כך עלובה, כל כך מגוחכת. איך אפשר להזדהות אתה? ואיך אפשר בכלל, תוהה הצופה הדמוקרטית, להבין את כוחם הבלתי מוגבל של המלכים באותה עת?

השאלות נשארות, כאמור, פתוחות. אין בכך כדי להעיב על ההנאה מהסרט, שמצייר את אורחות החיים והמנהגים שששררו באותה עת בחצר המלוכה, למשל מירוצי האווזים, או "קרבות התפוזים" שמתנהלים עד היום באיטליה ובהם אנשים מיידים תפוזים זה בזה, אלא שבאיטליה כיום לא מדובר עוד בתחביב של בני אצולה…

[1] מתוך הספר BLENHEIM Battle For Europe by Charles Spencer. (מחבר הספר, צ'רלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, הוא רוזן וקרוב משפחה של משפחת צ'רצ'יל).

[2] שם

עלמוורק דוידיאן, "עץ תאנה": מדוע לא מתאפשר סרט ההמשך

הנה סרט שעשתה אישה, והוא מביע בעדינות ובחוכמה מצוקה פרטית ואישית, אבל, כדרכן של יצירות אמנות משובחות, הפרטי מאוד מביע גם את הכללי, שכן רק מה שהכי ספציפי יכול לומר את מה שהכי אוניברסלי. 

הסרט מתרחש באתיופיה ב-1989, בעיצומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. מינה, נערה יהודיה בת שש עשרה גרה בבקתה דלה, שקירותיה מכוסים בקרעי עיתונים, ביחד עם סבתהּ ואחיה הפצוע, בשכונה שבפאתי אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

מינה מאוהבת בבן של השכנים, אלי, שמסתתר ליד הנהר לא הרחק מביתו, בצלו של עץ תאנה מבודד. הצבא והשלטונות מגיעים מדי פעם לשכונה ו"אוספים" בכוח את צעירי המקום. המגויסים בכורח יודעים שרובם לא ישובו לעולם.

אמה של מינה כבר הצליחה לעלות לישראל, וסבתה ואחיה מנסים להצטרף אליה. מינה מתקשה להשתתף בתוכנית המשפחתית: היא מסרבת לוותר על אהובה, ומנסה לצרף אותו למסע, אבל הוא, כך מסתבר, נוצרי.

אחד המשפטים הראשונים שנשמעים בסרט הוא "כולם רוצים עכשיו להיות יהודים". 

קשה שלא לחשוב על האירוניה המרה שמביע שוב ושוב גורלם של יהודים, מכל ארצות המוצא שלהם: שם הם מוגדרים זרים ושונים. כאן הם מופלים, כל אחד בתורו, בשל מוצאם (שלא לדבר על העמדות האנטי ציונית שלפיהן אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. אם שם הם זרים, וכאן אסור להם להיות, מה אמור להיות גורלם-גורלנו?). 

היוצרים של "לול" בקליפ המפורסם שלהם היטיבו לבטא את האפליה העוברת מדור לדור של עולים:

 בחלקים רבים של הסרט מינה לובשת טי שירט דהוי שכתובה עליו בעברית המילה "ירושלים", אך לא נראה שיש בה כמיהה כלשהי להגיע לארץ.

בריאיונות שהעניקה לעיתונים סיפרה יוצרת הסרט שגם היא, כמו מינה, ממש לא חלמה על הגירה לישראל.  "מבחינתי זה היה להתעורר לעולם חדש שבכלל לא רציתי, שלא פינטזתי עליו. זה היה כמו להתעורר מול קיר לבן. לא רציתי לצאת מהמיטה. אני זוכרת שרק בצהריים או בערב הסכמתי בסופו של דבר לצאת וללכת לאכול בחדר האוכל. וכשיצאתי מהחדר היה ברור לי שההליכה הזאת, שכל צעד שאני עושה, הוא הסכמה שלי לקבל את המציאות החדשה. והרגשתי כל כך רע שאני מקבלת את הדבר הזה. אני זוכרת את האור, זוכרת את המדרגות, זוכרת שבהתחלה ניסיתי לא להסתכל על שום דבר. ככה עשיתי את ההגעה שלי", סיפרה בכתבה בעיתון הארץ. 

בתי (קיצור של בית לחם) אסמאמאווה, השחקנית הראשית בסרט המגלמת את דמותה של מינה, סיפרה בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות על כך שאינה מצליחה לקבל אישור לעלות לישראל. "באתיופיה אני מחביאה את יהדותי כדי שלא יתנכלו לי", אמרה בריאיון, "עכשיו מתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם."

אפשר לראות אם כן איך המציאות מתערבבת לתוך האמנות. השחקנית והדמות חוות מצוקה שקשורה ביהדותן ובהיותן חריגות בסביבה שבה הן חיות. 

עלמוורק דוידיאן מתכננת סרט המשך שיבטא את קורותיה של מינה ושל בני משפחתה אחרי העלייה לישראל ואת תלאות הדרך אליה, אבל השחקנית הראשית מתקשה לדבריה לקבל את אשרת הכניסה המיוחלת.

"עץ תאנה" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה וזכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפרס אופיר. כמו כן היה ובחמש קטגוריות בטקס פרסי אופיר. בפסטיבל טורונטו 2018 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה, ובפסטיבל לתרבות יהודית בוורשה זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר ובפרס הצילום הטוב ביותר. 

אכן, מדובר בסרט נוגע ללב וראוי. אפשר רק לקוות ש"הבעיה" שהתעוררה בעניינה של השחקנית הראשית תיפתר, שהיא תצליח לממש את רצונה לעלות לישראל, ושתמצא כאן את מקומה. לא רק בסרט ההמשך.  

נדב לפיד, "מילים נרדפות": מביך, יומרני, מזויף…

 הפער בין דעתם של המבקרים הרשמיים לבין זאת של הקהל המבקר בבתי הקולנוע נגלה מיד. אלה משבחים ומרוממים, מעניקים פרסים ועוטפים בשלל מילות תואר נלהבות, אלה מרימים גבה, במקרה הטוב, או פשוט קמים ויוצאים מאולם הקולנוע במהלך ההקרנה, נסים ממנו על נפשם.

"מה דעתכם?" שאלתי ביציאה מהסרט את האנשים ששרדו עד סופו. לא היה אף אחד שהתפעל מהחוויה או שיבח אותה. "עבדו עלינו", הפטיר אחד מהם…

עדות לכך אפשר לראות במה שכתבו  כמה צופים-מהשורה באתר "Seret": "שומר נפשו ירחק – לא ללכת." "סרט משעמם מופרע איטי וגרוע. מומלץ להתעלם מהפרסים והביקורות הטובות של מבקרי הקולנוע הפסבדו אינטלקטואלים." "סרט נוראי… האנשים יצאו מהסרט… נשארתי לראות אולי משהו ישתנה…פנץ'…משו…?תחסכו לעצמכם את הזמן היקר… ובעיקר את העצבים…". "סרט משעמם ומאכזב."

וזאת לעומת המבקרים, ובראשם השופטים בפסטיבל ברלין השנה, שהעניקו ל"מילים נרדפות" את הפרס הראשי, דוב הזהב.

"מהפנט מטריל ומטריד," כתב עליו אבנר שביט מאתר וואלה. "הסרט הכי ישראלי שיש", קבע שמוליק דובדבני ב-ynet, ואורי קליין בעיתון הארץ כתב שהסרט הוא "אגרוף בפרצוף הישראלי".

אכן, כפי שאפשר לראות בתגובות באתר Seret, יש צופים שהתקוממו נגד מה שחוו  כמתקפה של הסרט על ישראל: "ממש לא נהניתי, יש צדדים יפים להראות בישראל, זה ממש לא מאפיין את הארץ והאוכלוסייה", או: "דמות המפתח בסרט לגבינו הישראלים היא לא יואב, כי אם ירון דרכו מעמיד נדב לפיד הבמאי מראה אל מולנו כאומר: 'תסתכלו על עצמכם,ישראלים! אתם אלימים, גסי רוח ולאומנים!'" וגם: "לא יכולתי להשתחרר מהרושם שמראהו המזרחי של ירון איננו מקרי. הנה עוד במאי אשכנזי שמשתמש בדמות מזרחית כדי להמחיש את כל החולי בחברה הישראלית. לפיד, מרוב שמאלנות יפת נפש מתגלה כעוד אדם גזען."

אני לא מסכימה שיש בסרט גזענות שמאלנית. לדעתי העניין המזרחי-אשכנזי בכלל לא קיים שם. כמו כן, עלי להודות שביקורת על ישראל אינה מבהילה אותי. יש בנו לא מעט היבטים שראויים לביקורת נוקבת. אבל בעיני לא רק שהסרט שלפנינו אינו תורם לביקורת הנכונה והלגיטימית, אלא הוא ממש פוגע במסר המיועד: הוא מגחיך אותו, עושה ממנו חוכא ואטלולא, ובכך משיג בדיוק את ההפך, שכן הוא מופרך, מזויף, מוגזם ולא אמין משום בחינה. 

על פניו של השחקן המגלם את גיבור הסרט, יואב, שברח מישראל בעקבות שירותו הצבאי, ומאז מסרב לדבר בעברית, נסוכה כל הזמן רק הבעה אחת, שהיא, לא נעים לומר ובאין שם תואר נאה יותר, הבעה של בּוֹק. כן, יאמרו אולי להגנתו, זאת בדיוק המטרה: להראות את האטימות הישראלית. ובכן, כשם שאסור ליצירה שמתארת שעמום לשעמם (הנה, למשל, המחזה "מחכים לגודו", שאין בו רגע דל אחד, אף על פי שהוא מביא בפנינו את השעמום התהומי של דידי וגוגו), כך יצירה שמבקשת להדגים טמטום אינה רשאית לעשות זאת בצורה מטומטמת! התגובות של יואב לא משתנות בשום סיטואציה. מצילים אותו? הוא פוגש ישראלים דוחים? הצעירה הצרפתייה מפתה אותו? בן זוגה מציע להם להתחתן, כדי שיוכל להישאר בפריז? המורה לצרפתית מבקשת ממנו להקריא את מילות ההמנון הצרפתי? הוא מבשל, אוכל, מזדיין, יושב במועדון לילה או בשיעור צרפתית, תמיד תמיד תמיד עם אותה הבעה סתמית ומטופשת. והוא מי שאמור להיות נושא הדגל של המחאה נגד הישראליות הברוטלית?

וזאת בלי להגיע אל שלל הפרטים המופרכים בסרט. ההתרחשויות לא קוהרנטיות ולא סבירות. הכול קטוע, טעון בסמליות לא משכנעת, ופשוט ובעיקר – משעמם. הנה למשל הישראלי ש"מסמל" את התוקפנות הישראלית: מאבטח צעיר שהגיע מהארץ, וכדי להוכיח שהאירופיים אנטישמיים מתגרה בכל הכוח ביושביו של איזה בר או בנוסעי המטרו שמתעלמים ממנו באלגנטיות. הו, כמה אמיץ! אמרו לעצמם מן הסתם יוצרי הסרט. עכשיו נראה לכולם עד כמה הישראלים תוקפניים. ואני שואלת – האמנם? כך? האם אין מספיק התרחשויות מציאותיות שבהם אפשר לומר את הדברים ולשכנע באמיתותם? הכול צריך להיות כל כך מגוחך וילדותי? זה האגרוף המופנה כלפי הפרצוף הישראלי? זה מה שאמור לטלטל אותנו כדי שנבין איך אנחנו נראים? הרי הסצינה כל כך מנותקת במהותה, כל כך לא משכנעת!

אחד הגיבורים הראשיים בסרט הוא אבר המין של השחקן הראשי. מן הסתם חשיפתו החוזרת במצבי צבירה שונים אמורה להפגין נועזות ואומץ. הנה, סוף סוף, לכאורה, מרשים לעצמם היוצרים לעשות לשחקן גבר את מה שנהוג לעשות שנים רבות כל כך לשחקניות.

צר לי, גם התכסיס הזה סתם מגוחך. מי בכלל רוצה לראות איבר מין חשוף, לא משנה של איזה מגדר? המעשה האמנותי אמור לרמז על רבדים נסתרים, שאותם הצופה (או הקורא, אם מדובר ביצירה ספרותית) המשתתף במעשה חושף בכוחות עצמו. ברגע ש"הדבר האמיתי", למשל אבר המין, מזדקר או מידלדל לנגד עיניו, אין עוד סוד לפענח ואין עוד עומקים לצלול בהם. כמה מיותר, אמרה לעצמה הצופה המיוגעת, להשכיב לעינינו את יואב ולגרום לו שיתקע לעצמו אצבע בפי הטבעת. מתריס? אמיץ? חתרני? לא. סתם מגוחך. נועזות לשם עצמה ומאמץ משעמם לזעזע. 

מסתבר אם כן, ולא בפעם הראשונה, שאין התאמה בין הדעות של הקהל הרחב לבין מעניקי הפרסים וקושרי הכתרים. 

נטפליקס, הסרט התיעודי "אחד מאתנו": מה נאמר לילד שנפגע מתקיפה מינית

הסרט התיעודי "אחד מאתנו" זמין בנטפליקס מאז 2017, אבל יש יצירות שלא נס ליחן, והוא חזק ומשמעותי גם עכשיו, שנתיים אחרי שהופיע לראשונה. זוהי הפקה עצמאית של נטפליקס, סרט תיעודי שעוקב אחרי שלושה
אזרחי ארצות הברית שהם חרדים, "חסידים" כפי שהם מכונים בסרט, שהחליטו להתנער מחסידותם, לצאת בשאלה, ונאלצו משום כך להיפרד גם מהקהילה שאליה נולדו ובה חיו.

הפרידה לא פשוטה, בלשון המעטה. אחת מהשלושה מספרת על העזרה הרבה שלה זוכות נשים בקהילה: אם מישהי נופלת למשכב היא יכולה לסמוך על חברותיה שיטפלו בילדים, יאכילו אותה ואותם, ילוו אותה לבית החולים, ידאגו לכל צרכיה. נראה כי הערבות ההדדית הזאת הייתה, הפן המשמעותי ביותר בחייה של אישה שהספיקה ללדת "רק" שבעה ילדים. תינוקות נוספים היו צפויים להגיע, אלמלא החליטה לעזוב את הבעל האלים שרדה בה ומירר את חייה. הצורך לנוס על נפשה, לחיות את החיים הנכונים לה, גובר על הכול.

שני הגיבורים האחרים של הסיפור, גברים צעירים שמחפשים את דרכם מחוץ לקהילה שהקיאה אותה, מתמודדים גם הם עם קשיים בלתי אפשריים. הורים שניתקו אתם קשר. ילדים שנשללה מהם הזכות לפגוש. התכחשות לפגיעה המינית שפגע באחד מהם רב נחשב שזוכה לתמיכה מצד בני הקהילה (וכנראה ממשיך עד עצם היום הזה לפגוע בילדים אחרים, שאיש אינו נחלץ להגנתם). "לא הבנת", מנסים לשכנע אותו. "הוא כנראה רק נפל עליך", ממשיכים להתעלם מעדותו על הפגיעה. "היית ילד מופרע, זה הגיע לך", הוא מספר שאמרו לו.

הנה איש צעיר אחד שהצליח ליישר לעצמו את העולם. לברוח מהמקום שבו הפוגעים זוכים לתמיכה והנפגע מנודה. אבל באיזה מחיר!

יוצרי הסרט ליוו את שלושת החוזרים בשאלה לאורך כמה שנים. היו עדים לתהליכים שעברו, למשל — גזיזת השיער והפאות אצל אחד מהם, או המאבק המשפטי שניהלה האישה על הזכות להחזיק בילדיה.

הקהילה חזקה מאוד. היא מצוידת בכלים שמאפשרים לה להיאבק נגד מי שפרש ממנה. יש לה תקציבים לממן עורכי דין חזקים, שיודעים איך לנצל נקודות תורפה של החברה החילונית. למשל — ההתחייבות לשמור על הסטטוס קוו שבה דוגלת מערכת המשפט האמריקנית: יש להמשיך לגדל ילד באותו אופן שבו התחנך לפני שהוריו התגרשו. נשמע סביר והגיוני. אבל מה אם האימא נעשית חילונית? אם הצטרפה לעולם האחר, הסובב את הקהילה החרדית, האולטרה-שמרנית, שכל היבט בחייה נשלט במערכת של חוקים נוקשים? האישה מסבירה שהכול, אפילו האופן שבו רוכסים את שרוכי הנעליים, נקבע מלמעלה. איך תוכל להמשיך לגדל את ילדיה כשהיא כבר לא שם, ולא רוצה להיות שם? הקהילה החרדית יודעת לנצל את הפער הזה לטובתה (אבל לא לטובת הילדים, וכמובן שנגד האימא!). סיפורה מעלה כמובן על הדעת את זה של אסתי ויינשטיין הישראלית.

הפסוקית "אחד מאתנו", המעניקה לסרט את שמו, נובעת מתוך חילופי דברים שמתנהלים בין אחד מהחוזרים בשאלה לבין חסיד שפוגש אותו לכאורה באקראי בפארק ציבורי. החסיד פונה אליו ומתעניין אם יש בסביבה חיבור לווי-פיי. הצעיר שחזר בשאלה (הוא נושא את השם הקשה לוזער), משיב לו במאור פנים, מתוך אמונה שמדובר בשאלה אותנטית. הרי הוא עצמו גילה את האינטרנט כמקור אינסופי של ידע (כשנתקל לראשונה בוויקיפדיה, הוא חש שגילה עולם ומלואו). אבל עד מהרה מסתבר שהחסיד שפנה אליו ושואל אותו "אתה אחד מאתנו?" לא עשה זאת בתום לב. הוא כנראה שליח של הקהילה, שמנסה שוב להטיף לו מוסר, להסיטו מדרכו ולהחזיר אותו אל העולם שמפניו נס.

הסרט עשוי היטב. הוא מבהיר את עוצמתם של הכוחות הצרים על מי שמבקשים לבחור, להיות עצמאיים, להיות חופשיים, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה.

צפייה מומלצת!

סרט הקולנוע "מרי מלכת הסקוטים": מייגע…

את הסרט "מרי מלכת הסקוטים" מציגים כסרט פמיניסטי. האם הוא באמת כזה?

אכן, שתי הדמויות הראשיות, מרי מלכת סקוטלנד ואליזבת מלכת אנגליה, הן נשים. 

אכן, שתיהן מציגות לכאורה עמדת נשית: רצון להגיע להסדר מתוך הבנה הדדית. המאבק ביניהן נסוב סביב טענתה של מרי (שהייתה הנכדה של מרגרט טיודור, אחותו הבכורה של הנרי השמיני, מלך אנגליה שקדם לאליזבת), שהיא אמורה למלוך גם על אנגליה,  ולא רק על סקוטלנד.

מאחר שאליזבת לא נישאה ולכן לא היה לה יורש, תבעה מרי את הכתר אם לא לה אז לפחות לבן שייוולד לה. (היא עמדה על כך עוד לפני שהרתה ללדת). 

לאליזבת לא הייתה כמובן שום כוונה לוותר על הכתר, אבל בסרט היא מוצגת כמי שתביעתה של בת הדוד שלה להמליך את הבן שאכן נולד לה, למרי, מתקבלת על דעתה. "אתם הגברים כל כך אכזריים," היא אומרת לאחד מיועציה, שממליץ לה להתנגד בכל תוקף לתביעותיה של מרי. 

מרי מוצגת כאדם יהיר ותובעני, אבל בין שתי המלכות, כך מציג הסרט, שוררת תחושה הדדית של קרבה נפשית עמוקה, מתוקף ההבנה שרק מלכה מסוגלת להבין מלכה, וגם בשל קרבת הדם שיש ביניהן.

ובכל זאת, "מרי מלכת הסקוטים" אינו באמת פמיניסטי. אכן, הוא עונה על הקריטריונים של  "מבחן בקדל": אמנם, יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים, הן משוחחות ביניהן ונושא השיחה אינו גברים.  

אבל מסתבר שאין די בקריטריונים הללו. 

אכן, אליזבת אומרת בשלב מסוים שהיא הפכה לגבר (ייתכן שאת ההשראה לדבריה אלה שאבו יוצרי הסרט מהנאום המפורסם שנשאה באוזני צבאה באוגוסט 1588, ובו אמרה שיש לה אמנם "גוף של אישה רפת כוח", אבל שלבה הוא זה "של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה": king, לא queen), אבל אין בעצם בסרט שום מסר פמיניסטי, ששואף, על פי האידיאולוגיה שלו, לשוויון פוליטי, חברתי וכלכלי, ולשוויון הזדמנויות לכול.

מה רואים בסרט? את שתי הנשים הפריווילגיות ביותר בעולם של אותה עת, שנאבקות ביניהן לא על טובת עמן, אלא על טובת עצמן. זהו בעיקרו מאבק של אגו. השאלה העיקרית היא – זכות השלטון של מי משתיהן גוברת? 

הסכסוך הדתי ששרר ביניהן – מרי הייתה קתולית, ואליזבת הייתה בתו של הנרי השמיני שפרש מהכנסייה כדי שיוכל להתגרש ולשאת את אן בוליין, אמה של אליזבת (שאותה הוציא להורג, כעבור זמן לא רב, אחרי שמאס בה…) מוזכר אמנם בסרט, אבל כמו בדרך אגב. מה הייתה עמדתה של מרי? האם חתרה להיעזר בכוחה כדי להיטיב עם בני עמה, או רק כדי לנצל אותם, לשלוח אותם להילחם למענה? 

האם הפגינה מרי טולרנטיות דתית, או שהבטיחה רק שפיכות דמים, בשם הקתוליות ובשל מאבקיה להגדיל את כוחה? ובמה היטיבה עם ג'יימס, בנה הקט שאותו עזבה כדי להגן על חייה? הוא אמנם ירש את הכתר ומלך על אנגליה ועל סקוטלנד, וייתכן שכמוה חשב שהמלכות חשובה מכול, אבל האם אנחנו, הצופים בני זמננו אמורים להתפעל מכך? לראות בזה מסר פמיניסטי? מה בעצם פמיניסטי כל כך בשתי נשים שנולדות מלכות ובעצם לא תרמו כלום לטובת העוצמה וזכויות היתר שמוקנות להן רק מתוקף היותן בנות לשושלת מסוימת?

ומניין בכלל שאבו (ושואבים גם כיום!) האנשים הללו את תחושת ה"מגיע-לי" העזה כל כך?

ייתכן שיש מי שרואים סממן פמיניסטי בחולשתה הגופנית של מרי הנאנסת לנגד עינינו בסרט (כך קרה גם במציאות, אצילי החצר שלה מרדו בכוחה, תקפו אותה, הרגו ידיד קרוב שלה ואחרי כן גם את בעלה, ולבסוף סילקו אותה מהכס). לטעמי אין די בסממן זה.

וחוץ מזה, הסרט מייגע למדי. הוא מתנהל באטיות, רובו כהה וקודר, וקשה למצוא בו אפילו דמות אחת שאפשר להזדהות אתה או לחבב אותה. מי שמכיר את ההיסטוריה ויודע מה עלה בסופו של דבר בגורלה של מרי, אינו יכול אפילו ליהנות מהעלילה ומנפתוליה.


François Clouet – Mary, Queen of Scots

פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, "יצירה ללא מחבר": הקשר המפתיע בין הסרט למציאות

הבמאי הגרמני, יוצרו של הסרט "חיים של אחרים" שזכה ב-2006 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, עושה את זה שוב. הסרט החדש, "יצירה ללא מחבר", אינו מעפיל אמנם לפסגות של קודמו (ביניהם יצר הבמאי גם מותחן אמריקני, "התייר"), אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב.

כמו ב"חיים של אחרים" הציר המרכזי הוא כוחה של אמנות, יכולתה להשפיע, לזכך ולזקק את טבעם הנסתר של מי שיוצרים אותה וגם של מי שנחשפים לה.

בסרט הקודם התמקד פון דונרסמארק בתיאטרון, אם כי גם למוזיקה ולשירה היה מקום של כבוד ביצירה. בסרט שלפנינו הציר המרכזי הוא הציור. לא רק היצירה עצמה וכוחה להשפיע, אלא גם מה שסובב אותה: השיח העוסק באמנות, עולם המושגים ותפיסות העולם הנוגעים בה, וגם האופנות המשתנות הקשורות באופן הדוק וישיר אל השקפות העולם הפוליטיות הקובעות את הטון ומשפיעות על העשייה האמנותית, אם כי אינן שייכות לה או נובעות ממנה.

העלילה נפרשת על פני כמה עשרות שנים. היא מתחילה כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומסתיימת בשנות ה-60. היא מתבססת על חייו של הצייר הגרמני יליד גרמניה המזרחית גרהרד ריכטר, יליד דרזדן.

כמו דודתו של גיבור הסרט, קורט ברנרט, גם דודתו של ריכטר, שהייתה חולת נפש, נכלאה במחנה ריכוז. כמו ריכטר, גם גיבור הסרט התפרנס מכתיבת שלטים. שניהם למדו באקדמיה לאמנות בדרזדן, ונאלצו לעסוק בתחילת דרכם בציורי קיר בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי (וזה מזכיר כמובן את ההצגה בסרט "חיים של אחרים"!), ושניהם ברחו למערב גרמניה בתחילת שנות ה-60. (אגב, בשני הסרטים מגלם אותו שחקן, סבסטיאן קוך, את התפקיד הראשי, אלא שב"חיים של אחרים" הוא הגיבור הנאצל, וכאן הוא מנוול ומרושע במידה שקשה לשאת. מוזר לעשות את המעבר הזה בין הדמויות, אם כי קוך מיטיב לגלם את שתיהן!)

הזהות בין קורט ברנרט וגרהרד ריכטר כה רבה עד שאפילו אחת התמונות "שלהם" זהה: "אמה (עירומה על המדרגות)" מופיעה גם בסרט. בשני המקרים מדובר באשתו של האמן: האמיתית – אמה, והבדויה – אליזבת.

ציורו של גרהרד ריכטר

מבקרי אמנות סבורים כי בדיוקן הזה שצייר ריכטר הוא מתכתב עם מרסל דושן. בסרט הבמאי שם את הפרשנות הזאת ללעג. האמן "שלו" מתכחש למשמעויות האמיתיות שיש לציוריו, הנוגעים בטראומות הקשות של ילדותו. הוא מעמיד פנים כאילו הדיוקנאות שצייר אינם קשורים אליו, אלא מתבססים על צילומים אלמוניים, ואנחנו, הקהל היושב באולם, מרגישים חכמים יותר מכל המומחים שאינם מבינים את כל מה שאנחנו מיטיבים לדעת.

בתחילת הדרך שיתף ריכטר פעולה עם במאי הסרט שהגיע אל ביתו, ושוחח אתו, כך מעיד הבמאי, במשך חודש. אפילו שמו של הסרט לקוח מהתיוג שמבקרי האמנות נהגו בשנות ה-70 לשים על יצירותיו של ריכטר, משום שסברו שהן "אינן סובייקטיביות".

עם זאת, ריכטר, שידע סבל רב בחייו – חיילים רוסים אנסו את אמו, אביו התאבד, דודתו נרצחה – מתכחש לסרט, וטוען בדיעבד שהוא מתעב את יוצרו ואותו.

אכן, יש בסרט קטעים מיותרים לגמרי שאפשר היה לוותר עליהם. הוא ארוך מדי – נמשך 188 דקות – ואילו קיצצו אותו בשעה, שום דבר לא היה נגרע ממנו.

יש גם מי שמתחו נגדו ביקורת וטענו שהוא "קיטש". ייתכן. אבל איכשהו, הקיטש הזה פועל, מרגש, ובכלל לא מביך.

באנגלית שמו של הסרט שונה. הוא נקרא "Never Look Away": אל תסיט את מבטך, משפט שדודתו האהובה של קורט נהגה לומר לו, כך גם כשלקחו אותה בכפייה לאשפוז שממנו לא שבה.

התביעה הזאת, להביט, לראות, לדעת את האמת, לא לנוס מפניה ולא להתכחש לה, היא בעצם התביעה המוצבת בפני קורט האמן, עד שהוא לומד ומבין מה האמת שלו, מה הלוז של הווייתו, מה הכי חשוב לו, ומה הוא רוצה לספר לעולם.

הציורים שהוא מתעד בשחור לבן מתוך צילומים שיש להם מבחינתו משמעות רבה מאוד, ואחרי כן מערפל בקווקווים רכים, העלו על דעתי את ציורו של מונק "הילדה הגוועת" המעורפל בשל הדמעות של הצייר שתיעד את אחותו.

את התביעה לאמירת האמת מציג גם במאי הסרט בפני עצמו, ולעניות דעתי הוא הצליח במשימה.

הסרט מועמד לפרס האוסקר בשתי קטגוריות: הסרט הזר הטוב ביותר, והצילום הטוב ביותר.

הסרט "הספר הירוק": מה עושים עם הגזענות

שמו היה דונלד שירלי. היה לו כישרון ייחודי ויוצא דופן, שהתגלה עוד כשהיה פעוט: כבר בגיל שנתיים החל לנגן בפסנתר, ובגיל תשע הוזמן ללמוד מוזיקה בלנינגרד.  דרכו לקריירה בינלאומית של פסנתרן קלאסי מצליח ביותר הייתה אמורה להיות סלולה בפניו. אבל הייתה בעיה אחת גדולה: הוא היה שחור. (כך היה גם לנינה סימון, שביקשה להיות פסנתרנית קלאסית, אך בשל צבע עורה נאלצה לשנות כיוון.)

הסרט "הספר הירוק" מראה לנו איך נראו בשנות החמישים בארצות הברית חייו של אמן מבצע דגול שאיתרע מזלו להיוולד עם צבע עור "בעייתי", כלומר, כהה מדי לטעמם של מי ששלטו בכיפה. כך למשל, בעידן ההפרדה הגזעית לא הותר לשחורים לשבת במסעדות או להתארח בבתי מלון שנועדו ללבנים בלבד. (זכור סיפורם של כמה מכוכבי הסרט חלף עם הרוח: הקרנת הבכורה נערכה באטלנטה, עירה של הסופרת, אבל לא כל הכוכבים נכחו בה: השחקנים השחורים התבקשו לא להגיע, כי אסור היה לשכנם בבית המלון ביחד עם קלארק גייבל וויוואן לי! כעבור שנה, כשהאטי מק'דניאל, השחקנית שגילמה את דמותה של המשרתת השחורה מאמי, זכתה בפרס האוסקר על תפקידה, הושיבו אותה בנפרד משאר השחקנים. אחרי הקרנת הבכורה כתבה לה הסופרת, מרגרט מיטשל, שיבחה אותה על משחקה, וחתמה במילים: "חבל שלא יכולת לשמוע את התשואות"…)

ובכן, דונלד שירלי, הפסנתרן המופלא, יצא לסיבוב הופעות בדרום ארצות הברית, ולא פעם הושפל, חרף השכלתו האקדמית הגבוהה (הוא היה דוקטור למוזיקולוגיה), כישרונו המובהק, שבזכותו הוזמן מלכתחילה להופיע, נימוסיו הטובים והיותו אדם תרבותי ונעים הליכות. 

במציאות, כמו גם בסרט, שכר שירלי את שירותיו של בריון שהתפרנס מעבודתו כמאבטח במועדוני לילה. 

כצפוי בסרטים מהסוג שלפנינו, אלה המוגדרים "דרמה קומית", בזכות הקשר ביניהם, שנראה תחילה לא הולם ובלתי אפשרי, שני הגברים משתנים ולומדים משהו חשוב על עצמם ועל הזולת. 

אכן, עלילתו של הסרט צפויה למדי. ברגע שדון שירלי וטוני וללונגה, הנהג ושומר הראש השכיר שלו, יוצאים לדרכם אל מסע ההופעות של הפסנתרן, ברור לגמרי שהם יפיקו יותר מלקח אחד בזכות ההרפתקה המשותפת שלהם, שהם ייקשרו זה לזה בעבותות של חיבה עמוקה, ושהקשר ביניהם יתרום רבות לשניהם. עם זאת, הסרט מוצלח. נוסחאתי, ואף על פי כן – לא קלישאתי. העוולות הבין גזעיות שאנו נחשפים להן מקוממות עד מטריפות את הדעת. קשה להאמין – אך אין ברירה! – שכך באמת חיו באמריקה לפני שנים לא רבות כל כך. 

"יש צורך באומץ כדי לשנות את המציאות", מסביר דון שירלי לשומר הראש שלו, עמו הוא מתיידד לאורך הסרט. גם אותו שומר ראש לקה בגזענות לפני שהכיר את דון שירלי, אבל היא מתפוגגת ונמוגה ככל שהם מתקרבים ומכירים זה את זה לעומק. אין ספק: היה צורך באנשים האמיתיים הללו, דון שירלי ושכמותו, שנאבקו ולא ויתרו, כדי שמשהו ישתנה ברבות הימים. לפחות על פני השטח. לפחות במידת מה. שהרי כיום אי אפשר להעלות על הדעת מצב כמו זה שבו איזה עשיר מופלג יזמין מוזיקאי לנגן בביתו המפואר, אבל יורה לו להשתמש בשירותים שממוקמים בתוך תא מט ליפול בחוץ, בגינה. אל לנו להשלות את עצמנו: הדרך עדיין לא הושלמה. הגזענות לא הוכחדה, אבל לפחות היא לא גלויה וודאי שאינה חוקית.

ניק ואללונגה, בנו של טוני ואללונגה, הוא זה שכתב את התסריט לסרט. שמו של הסרט לקוח משם של מדריך לנסיעות, "הספר הירוק לנהג הכושי" (The Negro Motorist Green Book), בקיצור – "הספר הירוק" – שכלל את היעדים, בתי המלון והמסעדות שאותם הותר לשחורים לפקוד. 

הסרט זכה בשלושה פרסי גלובוס הזהב: הסרט הקומי הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. 

ב-24 בפברואר ייקבע אם הסרט, שהוא אחד המועמדים לאוסקר, אכן יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. (אחד המועמדים המתמודדים נגדו הוא רומא של נטפליקס).  "הספר הירוק" מתמודד גם על פרס שחקן המשנה הטוב ביותר (השחקן מהרשלה עלי, שמגלם את דמותו של דון שירלי). 

הסרט "האשמים": רוצו לראות!

בסרטי בלשים, כמו גם בספרי מתח, יש קונוונציה מקובלת: לא פעם מובא בפני הצופים או הקוראים בלש חוקר שנאלץ לפעול במתכונת של "פרש בודד". הממונים עליו מתנכלים לו, אינם מבינים אותו, מצרים את צעדיו, מנסים לבלום אותו ובעצם מפריעים לו לפענח את הפשע ולתקן את המעוות.

הוא אינו מוותר, נאבק בכולם, ובסופו של דבר – כך מקובל! – מצליח: מפענח את הרצח. פותר את התעלומה. לוכד את האשמים. מכונן שוב את הצדק, חרף הקשיים הבלתי אפשריים שעמם נאלץ להתמודד.

עוד פרט בקונוונציה הבלשית: רגע קט לפני הסוף מתחולל מהפך מפתיע ומעורר השתאות. כל מה שחשבנו מתברר כשגוי. זהו אלמנט הכרחי בספר או סרט מתח ראוי לשמו. 

וכל אלה מתקיימים בסרט הדני יוצא הדופן "האשמים": סרט הביכורים המדהים (במובן המקורי של המילה) של הבמאי השוודי גוסטב מולר. 

מפליאה במיוחד בסרט העובדה שהוא אמנם מציית בקפדנות לכל הקונווציות, ועם זאת הוא מקורי, מיוחד, יוצא דופן ושונה מאוד מכל מה שהורגלנו לראות. 

הוא שונה, כי הוא קאמרי: כולו נשען באופן מוחלט על שחקן אחד בלבד, יאקוב סדרגרן, שהבעות פניו אינן מגוונות במיוחד. סדרגרן מגלם את דמותו של אסגר הולם, שוטר במוקד החירום של המשטרה, שאמור, למחרת היום, לתת את הדין על מעשה שעשה, שטיבו מתברר רק בסופו של הסרט, והתהייה לגביו מגבירה את המתח. אז רואים את השוטר, ושומעים את השיחות שהוא מנהל בטלפון בתוך מוקד החירום, עדים לתושייה שהוא מפעיל, לחרדות שהוא חש, למחויבות הטוטלית שלו, לאנושיות שלו, ליכולת האלתור שלו, וגם לטעויות המזוויעות שהוא עושה, חרף כל הרצון הטוב שלו. וכל זה קורה במקום אחד, בלי לזוז ממנו ובלי לראות שום דבר אחר חוץ מאשר את הבעות פניו. והנה, חרף הצמצום לכאורה, חרף האיפוק המוחלט, חרף העובדה שהמצלמה מלווה רק את פניו בשוטים ארוכים מאוד, ולעולם אינה יוצאת מתחום החדר של מוקד החירום, הסרט מותח בעוצמות שקשה לתאר, עד כדי כך שהנשימה נעצרת לרגעים מרוב אימה וחמלה (מרכיביו הידועים של הקתרזיס, על פי אריסטו!). 

מאחר שהסרט יוצא דופן כל כך, קשה גם לסמוך על הידיעה המרגיעה בסרטי בלשים, שבהם החוקר חייב להצליח והסוף המרגיע יגיע. האם זה יקרה גם כאן? התהייה אם פתרון משביע רצון יתאפשר מלווה את הצפייה לכל אורכה, ולפיכך חריגותו של הסרט היא חלק מהמארג המוצלח כל כך שיוצר אותו. "מבחינת הצופים, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להגיע לחוויה משמעותית היא לגרום להם לשבת דרוכים בקצה הכיסא," הסביר הבמאי את עמדתו. אין ספק שהצליח במשימה!

אם התעוררו בלבי הסתייגויות באשר לנקודות לא אמינות לכאורה בהתרחשויות, שמחתי לדחות אותן מעלי בבוז. אז מה אם לא ממש סביר שכך יתנהלו העניינים במוקד החירום? אז מה אם אני לא מאמינה ששוטר אחד לבדו ינהל כך את הפרשה המתגלגלת לעינינו לבדו, בלי לשתף אף אחד מעמיתיו? אפשר להשתכנע שהמציאות הנפרשת לפנינו נכונה, ושכך "באמת" התנהלו העניינים. לרוב התהיות יש בסופו של דבר מענה סביר ומשכנע.

וכן, גם המהפך המסמר שיער מתרחש ברגע המתאים, והוא מפעים ומטלטל כדבעי. 

בקיצור – רוצו לראות!

הסרט "כולם יודעים": מי באמת יודע, ומה?

מהו הדבר שכולם יודעים? האם "כולם" – משמע כל הדמויות המשתתפות בעלילה המוצגת בפנינו, או שמא המילה  "כולם" כולל גם אותנו, הצופים?

הסרט, יצירה חדשה של אסגאר פרהאדי, הבמאי האיראני זוכה האוסקר על הסרטים "פרידה"  ו"הסוכן", מתחיל בשמחה משפחתית גדולה: לאורה היפהפייה (בגילומה של פנלופה קרוז) ילידת ספרד שהיגרה עם בעלה לארגנטינה, מגיעה לבית הוריה לביקור משמח במיוחד: החתונה של אחותה. היא מלווה בשני ילדיה – בתה בת השש עשרה ובנה הפעוט. 

כל בני המשפחה ששים לקראתה, והיא אליהם. ברור לגמרי שמדובר בקשרים אמיצים ואוהבים במיוחד. לאורה שמחה כל כך למפגש. מתלהבת מהאחיינית הקטנה שלה (עד כדי כך שאחד ממכריה בטוח שזאת בתה הקטנה), כולם מתחבקים בלי הרף, מחייכים זה אל זה, מאושרים לשוב ולהיפגש אחרי פרידה ארוכה. 

ואז מתחילה החגיגה האמיתית: החתונה. כמה שמחת חיים! איזו משפחתיות סוחפת, עליזה, כמה שהאנשים הללו מקבלים זה את זה, משתתפים באושר של הזוג הצעיר ותורמים לו!

אבוי. כל היופי הזה מתערער ונחרב בחטף. 

קורה משהו איום ונורא שממוטט את התשתית שעליה האנשים הללו מתהלכים לכאורה לבטח. לאט לאט מתברר שהכול אחיזת עיניים, שמתחת לפני השטח רוחשים כוחות הרסניים ואיומים, טינות נושנות, קנאה רושפת, אי הבנות, שנאה לא גלויה, ונכונות להכאיב עד בלי די, והכול במסווה של משפחה אוהבת. 

אז מה "כולם יודעים"? ש"כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה" ושאין באמת משפחות מאושרות? שאנשים אינם נוטים לשכוח ולמחול? שרגשות עמוקים – חיוביים או שליליים – אינם מתפוגגים לעולם? שמראית עין תמיד מכסה על אמיתות בלתי נסבלות? 

כן. בהחלט. כל זאת, ועוד. 

מקצבו של הסרט אטי, אבל אטיותו מוצדקת, שכן הבהלה, הכאב, הרחש התת קרקעי, נבנים בהדרגה, עד שהאמת הבלתי נסבלת נחשפת במפתיע, ואולי בעצם אינה מפתיעה באמת. 

״כולם יודעים״ פתח את פסטיבל קאן, וגם נבחר להשתתף בתחרות המרכזית שלו.

הסרט "שתיקה רועמת": איך התמודדו גרמנים בני הדור השני

באמצע שנות החמישים עמדו תלמידי כיתת הבגרות בבית הספר על שם קורט שטֶפלבאואר בעיירה סטרוקוב שבאיזור ברנדנבורג, בגרמניה המזרחית, לפני בחינות הגמר. תעודת הבגרות הייתה חשובה מאוד לעתידם. רק אם יזכו בה יוכלו להמשיך ללמוד באוניברסיטה ולרכוש מקצוע יוקרתי, שיאפשר להם לחיות חיים סבירים של רווחה יחסית.

אלא שחייהם של תלמידי אותה כיתה משתבשים לחלוטין. זה קורה אחרי ששניים מהם חומקים לכמה שעות לברלין המערבית – החומה טרם הוקמה, והמעבר לברלין המערבית התאפשר, אם כי לא היה פשוט. בחלקה המערבי של העיר נודע להם על המרי ההונגרי נגד שלטון ברית המועצות. בשובם הם מספרים לחבריהם, ובעקבות זאת כל תלמידי הכיתה מוצאים דרך להאזין ביחד לשידור רדיו אסור, שמגיע מגרמניה המערבית. נודע להם ששחקן כדורגל הונגרי נערץ נהרג במהלך ההתקוממות.

במהלך ספונטני הם מחליטים לפצוח במחאה שקטה: דומייה של שתי דקות בתחילתו של שיעור היסטוריה. מכאן ואילך מתחוללים מהלכים מסמרי שיער, שאפשר לראות בהם את ביטויה של המערכת הקומוניסטית העריצה, שאינה מוכנה לראות בשום התנגדות מכל סוג שהיא מעשה משובה של צעירים, ועושה הכול כדי למעוך אותם במאמציה להביא לשיתוף פעולה מלא וציות מוחלט.

מעניין ללמוד על החיים בגרמניה כעשור אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. לא מפתיע להיווכח שבחדרים האחוריים, האפלים, של כל משפחה של גרמנים הסתתרו שדים ושלדים אפלים ומחרידים. מה עשו הוריהם של בני הנוער הללו בתקופת המלחמה? והסבים שלהם? ההיסטוריה של אותה תקופה סיפקה אינספור אפשרויות לסיפורים קשים, שמעורבים בהם אכזריות, בגידות, סודות איומים ורמאויות מכל סוג אפשרי. בעצם – אין בסרט דמויות של "טובים". מי שנלחמו נגד "הפשיסטים", כלומר – נגד הנאצים, נהפכו בעצמם לפשיסטים לא קטנים, כלומר – לקומוניסטים נלהבים, שהשליטו טרור מחודש וישיר, נגד בני עמם.

Eric (Jonas Dassler), Theo (Leonard Scheicher), Lena (Lena Klenke), Paul (Isaiah Michalski) und Kurt (Tom Gramenz) mit ihren Mitschülern

הסרט מבוסס על ספר של דיטריך גארסטקה, שנכתב בעקבות מעשה אמיתי שהיה, וניסיונו האישי של הסופר. "האווירה באותה עת היתה של שמחת חיים מצד אחד ומתח ופחד מאיים מצד שני," סיפר גארסטקה, שהוסיף ואמר כי "במשך כל הזמן שצפיתי בסרט אמרתי לעצמי "אה, כן, כך זה היה, כך זה התרחש."

Die Schüler stimmen die Schweigeminute ab – v.l.n.r.: Mitschüler (Chris Swientek), Kurt (Tom Gramenz) und Theo (Leonard Scheicher)

במאי הסרט סיפר כי לפני שחומת ברלין נבנתה האמינו רבים מתושבי מזרח גרמניה בסוציאליזם כמשטר חברתי טוב מהקפיטליזם. "לא רצינו להציג את הדימוי האפור של מזרח גרמניה," הוא אמר, והסביר שזאת הסיבה לכך שהעבירו את צילומי הסרט לעיר שנקראה בעבר סטלין-שטאט, וכיום אייזנהוטנשטאט. "עיר המודל הזאת היתה מודרנית מאוד בשנת 1956," (שנת ההתרחשות של הסרט), סיפר. "היא הוקמה כעיר פועלים, לצד תעשיית הפלדה, והציעה לתושבים תנאים שפועלים שחיו בחבל הרּוהר במערב גרמניה יכלו רק לחלום עליהם באותן שנים." עוד אמר הבמאי: "מה שדמה בין המזרח למערב היה קשר השתיקה בנוגע למלחמה, ולמעורבות של אנשים שונים בתקופה ההיא ובמפלגה הנאצית ופשעי המלחמה שביצעו."

אכן, הסרט עוסק אמנם בגרמניה המזרחית של אותה תקופה, אבל יותר מכך הוא נוגע בהתמודדותן של הדמויות עם עברן הלא רחוק.

ההבט הזה ריתק במיוחד את הצופה הישראלית. תמיד מעניין לחשוב על בני הדור השני, על איך הם מתמודדים עם מעשי הוריהם, עד כמה הם מסוגלים או אמורים לסלוח, או לדון לכף חובה, לכעוס, להתאכזב, ומה משמעות האמירה הקשה כל כך "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה." (ירמיהו, ל"א, 28).

הזוכה בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר, "פרה אדומה": על הסכין שמציע עולם הגברים

מעלה מחדש את הרשומה שכתבתי לפני חצי שנה על הסרט "פרה אדומה". אחרי שצפיתי בו בפסטיבל הקולנעו בירושלים, מאחר שהסרט יצא להקרנה מסחרית.

הציטוט מתוך ספרו של עמוס עוז קיבל מאז נופך אחר ועצוב.

בספרו  סיפור על אהבה וחושך, כותב עמוס עוז על ינקותו: עולם הגברים הציע לו סכין (כשמלו אותו). עולם הנשים – את השד המיניק והמנחם.

בסרט הישראלי החדש "פרה אדומה" אי אפשר שלא לחשוב על אותו דימוי.

עגלה אדומה שהומלטה מעוררת התרגשות רבה בקרב יהודים תושבי סילוואן ובמיוחד בלבו של יהושע, קנאי משיחי, שרואה בעגלה אות מקדים לבנייתו של בית המקדש השלישי.

את הטיפול בעגלה הוא מטיל על בתו בת השבע עשרה, בני (קיצור של בנימינה). "יש לך שנתיים להיות חמודה," ממלמלת בני אל העגלה אחרי שהיא מגישה לה אוכל ומלטפת אותה. שהרי קצה של העגלה צפוי וקרוב: בעוד שנתיים מתכנן אביה של בני לשרוף אותה, כדי שאפרה ישמש לטיהור היהודים העולים אל בית המקדש שייבנה בקרוב, לדעתו.

בני אוהבת את העגלה הרכה. רואה בה חיים, רוך ועדינות של חיה צעירה ומתוקה. אביה של בני רואה חזיונות משיחיים, עגלה שיש לה, בעל כורחה, "תפקיד": להישחט ולהישרף. הוא ישתמש בה כדי לשרת את התוכנית ההזויה והאלימה שהוא מטפח: להרוס את אל אקצא ולבנות במקומו את המקדש.

בתחילת הסרט נדמה שבני, שזה עתה איבדה את סבתה שטיפלה בה אחרי שאמה של בני מתה בלידתה, משתפת פעולה עם אביה. בבוקר של השבעה היא מניחה תפילין ומתפללת לצדו. אבל עד מהרה מתברר שחרף אהבתה לאביה (מי עוד יש לה בחיים?), היא אינה שותפה לחלומות האלימים שלו, שהיא חסה עליו, נוהגת בו באימהיות, שהרי זה עתה איבד את אמו, אבל בד בבד נרתעת מפני הקיצוניות שלו. לא, היא לא רוצה לעלות להר הבית ולהתפלל שם. לא רוצה להשתתף במאבק התמיכה ב"מגורשי עמונה". לא רוצה להיות חלק מכל מה שנראה בעיניה כטירוף קיצוני ודוחה (לא רוצה גם להניח תפילין!)

לא זו בלבד, אלא שהיא דוחה מעליה לגמרי את העולם הגברי. היא מתאהבת באישה צעירה, יעל, בת שירות שאביה קיבל אל האולפנה שהוא מנהל.

בנות האולפנה זוכות לחינוך שכולו שטיפת מוח. לוקחים אותן לטיולי מורשת ומטיפים להן על הר הבית ועל בית המקדש. מנסים לחנך אותן לכך שימלאו את התפקידים המוטלים על אישה חרדית: להינשא מוקדם ככל האפשר ולתמוך בבעלה, התלמיד החכם.

בני לא תסכין עם כל אלה. היא הולכת ומתרחקת מהעולם שאליו נולדה. אהבתה הנסערת אל יעל היא רק תחילתה של הדרך, שמי יודע לאן תוביל אותה.

הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מדויק, מרגש, ומעורר מחשבות.

הוא חולק את הפרס עם הסרט "הצלילה", וזיכה את השחקנית הראשית שלו, אביגיל קובארי, בפרס השחקנית הטובה ביותר.

סרט הקולנוע "פתאום משפחה": מה הסוגיה החשובה שהוא מציג

 

סרט הקולנוע "פתאום משפחה" מציף נושא חשוב מאין כמוהו: איך נראה אימוץ מנקודת מבטם של המאמצים ועם אלו קשיים הם נאלצים להתמודד.

הסרט הוקרן במפגש של עמותת פסיפס, שפועלת כדי לשפר את איכות החיים של ילדים מאומצים, הורים מאמצים ומשפחותיהם, ולקדם אותם.

באתר של העמותה כתוב כי היא "הגוף היחיד שנותן מענה כולל למשפחות מאמצות בשלבי הטרום והפוסט אימוץ," וכן שהיא מעניקה למשפחות המאמצות "תמיכה וליווי מקצועי על ידי צוות רב מקצועי של מומחים בתחום האימוץ," שאותם נותנים "הורים מאמצים, מאומצים בוגרים ואנשי מקצוע בתחום, המהווים צוות חשיבה ותמיכה בפעילות."

קדם להקרנה של הסרט סיפורה המפעים של אם מאמצת שמגדלת עם זוגתה תשעה ילדים, חלקם ביולוגיים וחלקם מאומצים. הן גם משמשות משפחה אומנת לילדים שאיש אינו מוכן לטפל בהם: ילדה בת ארבע שסובלת מפיגור שכלי, ושני ילדי פליטים שנאלצו, לפני שנמסרו לאומנה, לשהות זמן ממושך בכלא עם הוריהם.

בשלב השאלות מהקהל הרימה יד אחת הנוכחות ותהתה אם הורים מאמצים בישראל זוכים לעזרה או להדרכה כלשהן מצד השלטונות. "אנחנו מאמצים חדשים," סיפרה, "רק חצי שנה, ואנחנו מרגישים לגמרי לבד, בלי שום תמיכה."

אכן, היא נענתה: אין בישראל שום תמיכה ממוסדת בהורים מאמצים, השיבו לה הדוברת שעל הבמה ולצדה אחת המארגנות והיוזמות להקמת עמותת פסיפס. החברה שארגנה את המפגש הסבירה לשואלת שהיעדר התמיכה הוא שדרבן אותן מלכתחילה להקים את העמותה, והבטיחו לה שבתום הערב ישחחו אתה. אכן, אחרי ההקרנה אפשר היה לראות שכמה מהנוכחים, רובם כנראה הורים מאמצים, חלקם ילדים מאומצים (גם אמהות ביולוגיות שמסרו את ילדיהן לאימוץ מגיעות לפעמים למפגשים הללו, העידה המארגנת), כבר ניגשו אל המאמצים הטריים ושוחחו אתם. כל כך חשוב שהוותיקים מטים אוזן ושכם, מאזינים, משתפים מניסיונם ותומכים!

ייתכן שיהיו מי שיתהו מדוע בכלל זקוקים הורים מאמצים לתמיכה. הרי מדובר, בלי ספק, באנשים טובים ונדיבים, כאלה שעשו מעשה מופלא שכולו נתינה ורצון טוב: פתחו את לבם ואת ביתם לילד או ילדה שאין בעולם מי שיעניק להם את האהבה הבסיסית שכל אחד באשר הוא זכאי לה, שכל מי שיש לו הורים מרגיש שהיא מובנת מאליה, שבלעדיה אי אפשר לשרוד.

הסרט "פתאום משפחה" מציג כמה מהקשיים שאתם מתמודדים מאמצים שאין להם כנראה מלכתחילה מושג מה צפוי להם.

כי ילדים מאומצים, במיוחד כאלה שאומצו בגיל שבו כבר אינם תינוקות, ולכן הם זוכרים את הוריהם הביולוגיים ומתגעגעים אליהם (גם אם היו הורים פוגעניים, מזניחים, הרסניים), נוהגים באופן לא מודע לאתגר את המאמצים, כנראה כדי להיות בטוחים שאלה ראויים לאהבתם ושיוכלו לבטוח בהם. לשם כך, וכמובן שלא מתוך החלטה, מעמידים הילדים את ההורים המאמצים למבחן. האם יצליחו אלה להתגבר על הכעס הבלתי נמנע שמתעורר בהם? האם נדיבותם, אהבתם, החמלה שהם חשים, יגברו על הכול?

הסוגיה, כאמור, מורכבת מאין כמותה, וסרט כמו "משפחה פתאום" חשוב מאוד.

הבעיה שהוא עשוי בשטחיות, ורק לכאורה מתמודד עם הבעיות שהוא מבקש להציג. הוא סרט אמריקני, במובן הרע של המילה:  נוסחאתי, ומגחיך. המילה הראשונה המופיעה בשמו "פתאום משפחה", מתאימה לו מאוד: "פתאום". תהליכים שבמציאות לא יכולים שלא להימשך זמן רב, שנים, מואצים ומתרחשים בסרט בזריזות שאי אפשר להצדיקה רק בקוצר היריעה והזמן הנתון בידי היוצרים. שכן ראוי שאת מה שחווים המאמצים, המאומצים, והסובבים אותם – בני המשפחה המורחבת, חברי קבוצת התמיכה שהם משתייכים לה, הצוות המלווה מטעם רשויות הרווחה – יציגו במידה רבה יותר של כבוד, אמינות, אורך רוח ועומק.

הסרט אמור להיות מבדח, מן הסתם – כדי להקל על הצופים. אכן, נשמעו מקרב הקהל קולות צחוק, וגם אני מצאתי את עצמי צוחקת לפחות פעם אחת: כאשר המאמצת הפוטנציאלית מתמודדת עם ההתנגדות הדוחה של בני המשפחה המורחבת שלה לרעיון האימוץ, ומסבירה להם שיש כל כך הרבה ילדים בודדים בעולם, ילדים שאין להם משפחה, וש"ברגע הזה אני מקנאה בהם"… עם זאת, רוב החידודים והבדיחות היו, לפחות בעיני, תפלים למדי. הפריעו לי התגובות המוגזמות, הלא טבעיות, הלא משכנעות, של הדמויות, למצבים שמצריכים דקות אבחנה, רגישות ועדינות. ההפרזות, הפתרונות הקיצוניים, הבלתי אפשריים, לא שכנעו אותי (דוגמה קטנה: ההורים המאמצים מגלים שמישהו שולח לבתם הודעות טקסט מיניות. הם מגיעים למקום העבודה שלו, בבית הספר שבו היא לומדת, חובטים ובועטים בו עד זוב דם, ובה בעת שוכחים במכונית את שני הילדים הקטנים, אחיה ואחותה, שגם אותם הם מתעתדים  לאמץ. נו, באמת…).

עם זאת, לא היה רגע שבו לא חשבתי על קהל הצופים המסוים שנכח בהקרנה המיוחדת. הייתה ביניהם קבוצה של בני נוער, בני משפחה מאמצת אחת. לא יכולתי שלא לתהות מה הם חושבים לנוכח מה שמוצג בפניהם בסרט.

בתום ההרצאה המקדימה סיפרה המארגנת שאת ההקרנה המיוחדת יזמה אחרי שפגשה באקראי, בהקרנה מסחרית, את אחד מאותם מאומצים, והוא שב ואמר לה "זה בדיוק כמו המשפחה שלי".

אם כך, אם הסרט עורר הזדהות כזאת בקרב מי שמכירים הכול מבפנים, אפשר כנראה להצדיק אותו, ובלי ספק חשוב לברך עליו ועל מה שהוא מספר לצופים.

האחים היימן, "יונתן אגסי הציל את חיי": קשה ואמיץ או נצלני?

סרטם החדש של האחים הימן, "יונתן אגסי הציל את חיי", זכה לתשואות ולשבחים רבים. "קשה ואמיץ", כתב עליו גל אוחובסקי; "אחד הסרטים הכי נועזים שעשו בישראל", שיבח אבנר שביט. הסרט גם זכה בפרס הדוקו, בפסטיבל ירושלים השנה.

לטעמי הסרט שערורייתי, אבל לא משום שהוא נועז, אמיץ או אפילו קשה. בעיני הוא מצטרף אל הניצול הבוטה, המחריד, המאפיין את חיי גיבורו, "כוכב" סרטי הפורנו, יונתן לנגר, שאימץ לעצמו את שם הבמה "אגסי".

לכאורה, מגמתו של הסרט להאיר את חייו העצובים של אגסי. להראות איך הם מתדרדרים ממרומי הפסגה המדומה של שחקן שמופיע בברלין ב"הצגות" של סקס אמיתי וממשי שמתרחש על הבמה, וזוכה להצלחה רבה בתחומו, למצב שבו הוא מתמוטט, נפשית וגופנית.

יונתן אגסי מכור: לסמים קשים, לסקס פומבי ולַתּשואות שזה מביא לו. יונתן לנגר מכור לתשומת לב. ויוצרי הסרט מנצלים את ההתמכרות הזאת שלו, את הצורך האקסהביציוניסטי שלו להיות במרכזה של תשומת לב הדוקה ופולשנית.

כשהמצלמה מלווה את יונתן אגסי אל הקריסה שלו, אי אפשר שלא לחשוד שיש כאן תערובת של התמוטטות אמיתית עם מידה לא מבוטלת של זיוף. אגסי קורס, זועק, נוהם, נשכב על מכסה המנוע של מכונית חונה ברחוב, והמצלמה ממוקדת עליו. רק אחרי זמן מה ניגש אליו מישהו – מן הסתם אחד היוצרים – רוכן מעליו ומנסה לאושש אותו. הסצינה זועקת ניצול. אם אגסי באמת מתמוטט כך, זה הזמן להושיט לו יד, ולא להמשיך לצלם. ואם מדובר בהפרזה לצורך הצילומים, הרי שיש בכך ניצול לא רק של אגסי, אלא גם של הקהל, שנחרד מהמראה המובא לפניו.

אבל הקושי העיקרי נובע מהחלקים שהמבקרים רואים בהם תעוזה אמנותית.

אם אכן מטרתו של הסרט להתריע, להראות לנו כי אורח החיים של יונתן אגסי כרוך בהרסנות עצמית מהסוג הכי גרוע, הרי שלא היה צורך אמיתי לחדור עם המצלמה אל המקומות האפלים ביותר ולהנציח אותם. רוצים להראות שפורנוגרפיה היא עניין מתועב, נצלני, מרושע, הרסני-בהכרח, ועושים זאת באמצעות פורנוגרפיה לשמה?

האם כל מי שמגיע לצפות בסרט עושה זאת כדי להתקומם נגד הניצול, או שיש רבים שמפיקים ממנו הנאה פרוורטית מהסוג שהוא מבקש לגנות?

למרבה הצער התשובה, לדעתי, די ברורה. הסרט מספק את היצרים האפלים של רבים מצופיו, ובכך הוא, כאמור, משתף פעולה עם המנגנונים ההרסניים שמדריכים את יונתן אגסי ומנהלים את חייו. וזה רע!

לא רק את יונתן לנגר מנצל הסרט, אלא גם את בני משפחתו הקרובים. אמנם אמו מצטיירת בסרט כאדם שקול ואוהב, אמנם לא מעט מתגובותיה ומהדברים שהיא אומרת נוגעים ללב – מצד אחד היא משתדלת לתמוך בבנה, ומצד שני היא מביעה מדי פעם אי נוחות נוכח האקסביציוניזם המופגן שלו – כשהוא מתהלך בבית בביריות, גרבוני תחרה ובגד חשוף מעור, היא מתריעה באוזניו: "אתה לא יכול לצאת ככה לרחוב, כאן לא ברלין", אבל עם כל זאת, עצם הנכונות שלה לשתף פעולה עם יוצרי הסרט, להופיע בו, מעוררת תהיות. האם גם לה יש צורך להיחשף, בדרכה? לצורך מה? את מה היא מבקשת לקדם או לעודד?

שלא לדבר על אביו המופרע של יונתן לנגר, שגם הוא משתף פעולה עם יוצרי הסרט, ואפילו חושף את בתו הקטנה.

מה יש לאנשים הללו? מה הם רוצים כל כך להראות? ומה התפקיד האמיתי של יוצרי הסרט? לתעד להרף עין את עצמם ברגע הקצר שבו הם נחלצים לעזרתו של יונתן אגסי הקורס? ובשאר הזמן?

אני תוהה אם אפשר היה ליצור סרט שמראה את הניצול שיונתן אגסי עובר, בלי לנצל אותו. אין לי תשובה.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, אנייס ורדה, "האושר": נפלא, שוב, ועדיין!

 

 

בשנות ה-60 בלונדון נהגו להקרין בבית הקולנוע שמעל סוויס קוטג' שני סרטים ברצף. כשהלכתי לראות את הסרט הצרפתי "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שאת המוזיקה שלו כבר אהבתי מאוד, הופתעתי לגלות שלפניו יקרינו סרט אחר.

הייתה איזו אכזבה קלה: מי רוצה לראות סרט צרפתי שלא שמעתי עליו? באתי לראות את אנוק איימה ואת ז'אן-לואי טרנטיניאן, לשמוע את "Samba Saravah" ואת "Aujourd'hui C'est Toi"…

הסרט המקדים היה "האושר", של אנייס ורדה. ואחרי הצפייה המפתיעה בו, "גבר ואישה" נראה פתאום תפל, כמעט מיותר.

עם חשש וציפייה הגעתי אל ההקרנה של "אושר" בפסטיבל הסרטים בחיפה. האם ההתפעמות, הפליאה, הסחרור, שחשתי בגיל שש עשרה יתחלפו באכזבה? והרי היו סרטים וספרים שכל כך אהבתי, ומפגש מחודש אתם מקץ כמה עשרות שנים הביך ואפילו הכעיס (למשל: הסרט "המלך ואני" הגזעני להחריד, או הספר "מכרות המלך שלמה" היהיר, האלים, השובניסטי והמזעזע מכל בחינה אפשרית).

אבל לא. אנייס ורדה לא אכזבה גם הפעם. "האושר" הוא לא רק סרט יפהפה, הוא גם מעורר מחשבות ותמיהות. השאלה שהוא מציג בפני הצופים היא – מהו אושר?

בתחילתו של הסרט התשובה כמעט ברורה: אושר הוא אהבה. זאת שבין פרנסואה ותרז, נגר ותופרת יפים להפליא, מאוהבים, הורים לשני ילדים פעוטים ומתוקים. מגלמים אותם אן-קלוד דרואו, קלייר דרואו, אוליבייה דרואו, סנדרין דרואו. (הילדים הם בתם ובנם של השחקנים המגלמים את פרנסואה ותרז, ולכן, חרף גילם הפעוט – הם כבני שלוש ושנה וחצי – האינטראקציה בינם לבין הוריהם שעל האקרן טבעית ומלבבת, וברור שהבמאית לא הייתה צריכה להתאמץ מאוד כדי להפיק מהם את המתיקות התמימה ואת הקשר הקרוב עם הוריהם האמיתיים והמשוחקים) .

תרז ופרנסואה אוהבים לטייל עם הילדים שלהם. הנופים המרהיבים של הטבע בצרפת, היער, ההרים, מצטלמים נפלא. תרז קוטפת פרחים. הם חוזרים הביתה. תרז לשה לחם. פרנסואה מגלף גושי עץ.  הכול חושני כל כך, עד שאפשר כמעט להריח את הניחוחות של מה שאנחנו רואים.

ואז קורה דבר שהופך את החיים של המשפחה הזאת על פיהם. פרנסואה מכיר מרכזנית יפהפייה ומרשה לעצמו להיסחף אתה. הוא מסביר לה שאת אשתו הוא אוהב מאוד. שאילו פגש אותה לפני שהכיר את תרז, היה נושא אותה לאישה. אבל מה לעשות, הוא תפוס. בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא מספר לאשתו על האהבה הנוספת בחייו ומבטיח לה שלא יגרע ממנה מאומה.

בסצנה מופלאה תרז נעתרת לבקשתו לנהל קשר אהבה נוסף. היא שמחה בשבילו, על כך שהוא מאושר. הם מתעלסים שוב ביער, לצד הילדים המתוקים שלהם, שישנים מתחת לכילה. הכול כל כך מקסים ויפה ומושלם, הכול מתנהל על מי מנוחות. אבל כשפרנסואה מתעורר משנתו השלווה, אחרי ההתעלסות, הוא מגלה שתרז אינה לצדו. בשקט בשקט, בלי דרמות, בלי סצנות של קנאה וכאב, היא הטביעה את עצמה.

מה יקרה עכשיו עם הילדים? בסרט משנת 1965 ברור שגבר לא יכול לטפל בילדים. מי תלוש את הבצק? מי תיקח אותם לגן? מי תשכיב אותם לישון? המשפחה מתכנסת, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, כולם מתנדבים לקחת את הילדים אליהם.

אבל אין צורך.

אהובתו של פרנסואה מגיעה, והיא לוקחת על עצמה את כל התפקידים. היא לשה את הבצק. משכיבה את הילדים לישון. לוקחת אותם לגן. ויוצאת לטיולים משפחתיים עם פרנסואה ואתם, לטבע, ליער, שרק הוא השתנה: הירוק הצהיב, הסתיו הגיע, והוא מצטלם כל כך יפה!

הכרתי פעם משפחה כזאת: ימים אחדים אחרי שמישהי הושלכה מתוכה, לא מרצונה, ואחרת תפשה את מקומה בקלילות ובטבעיות, התכנסו כולם לארוחה משותפת. האישה החדשה ישבה במקומה של האישה הקודמת, ואיש לא חש בחסרונה של המגורשת. אדרבא, הייתה אפילו מי שהפטירה: "איזה יופי שכולנו כאן ביחד".

אז מהו האושר? מראית עין? מילוי של צרכים? מפגש עם סביבה יפה? הכחשה והתעלמות? או השלמה עם מציאות שאי אפשר לשנות אותה?

ּ

אנייס ורדה, מתוך קליפ שבו היא מברכת את באי הפסטיבל

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "פטרה": שווה צפייה

 

 

הסרט נפתח בכותרת המבשרת: "פרק שני". רגע, תוהים הצופים: מה קרה לפרק הראשון?

מיד אחרי הכותרת הזאת מגיעה כותרת המשנה המסבירה כי הפרק יעסוק בהתאקלמותה של פטרה בבית שאליו הגיעה. ואז ממשיכים להגיע הפרקים עם כותרות המשנה, שמסכמות את מה שעתיד להתרחש על האקרן. והתכסיס המתוחכם והשונה הזה פועל היטב!

קודם כול, מתגלה שגם אם יודעים את העיקר לכאורה, בכל פרק, למשל – שדמות מסוימת תתאבד בו – המתח והסקרנות אינם נפגעים. אדרבא, הם אפילו מלובים במידה רבה, כי אמנם ידוע מה יקרה, אבל לא מדוע, ואיך, ומה תהיה התוצאה של מה שיקרה.

"הפרק הראשון" מגיע בהמשך. ואז מדלגים שוב על החמישי, מגיעים אל השישי אחרי הרביעי, ואחרי זמן מה חוזרים אליו. איזה יופי!

הטכניקה הזאת בעצם מוכרת היטב. מעטים כיום הספרים או הסרטים שהעלילה שלהם מתקדמת באופן כרונולוגי, בלי פלשבקים. בתורת הספרות הרוסית מבחינים בין הכרונולוגיה לבין התוכן העלילתי באמצעות המילים "פבולה", כלומר – הרצף הכרונולוגי, ו"סוז'ט", כלומר – האופן שבו העלילה מוצגת בפועל, עם כל דילוגי הזמנים.

הסוז'ט בסרט שלפנינו מרהיב. המעברים בין הווה לעבר מגבירים את המתח, ויוצרים הפתעות רבות וקיצוניות כל כך, עד שהן מזכירות כמעט את הדרמות שאופרות סבון מתאפיינות בהן. אלא שהיצירה שלפנינו אינה קלישאתית והדרמה קיצונית אמנם, ובכל זאת, איכשהו, אמינה.

יש בו דמות אחת קיצונית מאוד, שהרוע שלה לא מובן. האם, בדומה ליאגו של שייקספיר, לא תמיד אפשר להסביר רוע תככני ומרושע כל כך?

אי אפשר, כמובן, להשוות בין הסרט לבין "אותלו", לא במורכבות ולא בעומק, מדובר בכל זאת בסרט קולנוע שיש בו רידוד מסוים בעיצוב הדמויות והעלילה, ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות מה מניע אדם כמו ז'אומה, הפסל המפורסם המניע את העלילה, להתאכזר כל כך אל הסובבים אותו, כולל בני המשפחה הקרובים אליו ביותר.

עניינו העמוק של "פטרה" הוא בתוצאותיו של השקר, ובמה שמתרחש כשהאמת מוסתרת. מסתבר שסודות שנחשפים מאוחר מדי יכולים להיות מסוכנים מאוד.

סרט שכדאי בהחלט לראות.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: "החיוך האטרוסקי": קלישאתי

 

 

 

"אין בו סקס, אין בו אלימות, ואין פעלולים". המפיק ארתור כהן (שזכה בעבר בעבר בכמה פרסי אוסקר, ביניהם על "הגן של פינצי קונטיני", "שחור ולבן בצבעים" ו"מהלכים מסוכנים") שיבח את סרטו החדש "החיוך האטרוסקי". ובנקודה הזאת הוא צודק. אכן, הסרט, כפי שאמר, יוצא דופן בקולנוע האמריקני העכשווי, בהיעדר שלושת המרכיבים השכיחים כל כך.

הבעיה שמה שיש בו דומה מאוד לסרטים אמריקניים רבים אחרים. היחסים פשטניים וצפויים, והכול למעשה ידוע מראש, כי העלילה מצייתת לכללים המוכרים היטב: רורי מק'ניל, סקוטי מבוגר ומחוספס, נאלץ לעזוב את ביתו שעל אחד האיים בצפון סקוטלנד ולנסוע לסן פרנסיסקו כדי שהרופאים שם יבדקו אותו ויגלו ממה הוא סובל. איך בנו, שהיגר לארצות הברית לפני חמש עשרה שנה, יקבל את פניו? איך תתנהג כלתו? ומה יקרה לו כשיכיר את נכדו הפעוט, שאותו לא פגש מעולם?

נכון שכולנו יודעים מראש את התשובות לשאלות הללו? שהרי זאת עוד וריאציה על הנושא המוכר עד זרא של סרטים אמריקניים: מפגש טעון בין בני משפחה שהתרחקו, התקרבות בלתי נמנעת, מישהו שממיס את הלב, במקרה שלפנינו התינוק המתוק באמת שהסרט מציג.

הנקודה המשכנעת ביותר בסרט היא, אכן, התינוק. לא ברור איך הצליחו "להוציא" ממנו משחק כה מדויק ומשובח, ועל כך הידד לזוג הבמאים (הישראלים!) שסיפרו כיצד במהלך העבודה על הסרט נאלצו, בדומה לאימא המוצגת בו, להשאיר את הטיפול בתינוק שלהם בידי אחרים, כדי להתמסר לעבודה.

גם בריאן קוקס, השחקן המגלם את רורי מק'ניל (בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים בחיפה ראינו אותו מגלם את צ'רצ'יל) מיטיב, כדרכו, לשחק. הוא משכנע בדמותו של הסקוטי עז המצח, שמצליח, בדרכו, לטעת בבנו כוחות שלא היו לו בעבר, ועוזר לו להתנער ממלכודת של זהב שמוצבת לרגליו. אבל מי יכול להאמין, למשל, להתאהבות החפוזה שמתרחשת בסרט? ומה הטעם בסמליות האמנותית, כביכול, שאין בה באמת שום תוכן, של הפסל שהעניק לסרט את שמו?

הסרט הוא עיבוד של ספר מצליח מאוד, הנושא את אותו שם, שכתב הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפדרו. לא קראתי אותו, ואין לי מושג אם הסרט נאמן לו, או אם הוא מיטיב אתו.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, "אהבה בימים קרים": רק לכאורה משובח

 

 

 

ילדה צוענייה עם צמות שחורות ופנים מלוכלכות שרה שיר נוגה על אהבה אסורה. זה קורה זמן לא רב אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. ויקטור, מוזיקאי פולני ובת זוגו, משוטטים בין כפרים פולנים נידחים ומקליטים את התושבים שרים שירי עם, כדי לתעד אותם.

חלפו כמה שנים. עתה השנה היא 1949. השיר נשמע שוב. הפעם שרות אותו שתי מועמדות ללהקת הפולקלור הפולנית הייצוגית שוויקטור מקים. הן מבצעות אותו בשני קולות, בלי שום ליווי מוזיקלי, באלתור של הרגע האחרון, ומצליחות להתקבל ללהקה.

תחילת שנות ה-50. השיר נשמע שוב, והפעם הוא שונה, חגיגי. הלהקה כולה מופיעה אתו בוורשה, אחרי אימונים מפרכים, בפני מכובדי המפלגה הקומוניסטית.

גלגוליו של השיר נמשכים לאורך שנים רבות  בסרטו החדש של הבמאי הפולני המוערך פאבל פאבליקובסקי, יוצרו של הסרט עטור השבחים "אידה". בכל פעם הוא נשמע שונה, בהתאם לנסיבות ולרוח הזמן שבו הוא מבוצע. השיר מתלווה אל גלגולי האהבה הבלתי אפשרית של שני גיבורי הסרט ויקטור וזוּלָה, אחת משתי הזמרות ששרו אותו ב-1949 באודיציה ללהקה. מדוע, בעצם, הקשר ביניהם כל כך בלתי אפשרי? הרי שניהם בסך הכול פנויים, מאוהבים, מוכשרים. אז מה הבעיה?

לכאורה – המציאות ההיסטורית היא זאת שכופה עליהם קשיים בלתי אפשריים. אימת החיים בפולין בשנות ה-50 תחת השלטון הסובייטי מבוטאת היטב בסרט. בתום ההקרנה, במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה, עלתה המפיקה לבמה והשיבה על שאלות. אחד הצופים סיפר שהוא חי בפולין באותה תקופה, ואמר שיוצרי הסרט לא יכלו לדייק יותר. הסצנה שבה נתבעים מנהלי הלהקה לשיר שירי עם שמהללים את "יושב הראש המהולל" ואת ההישגים המופלאים של המפלגה הקומוניסטית, ראויה לציון. מאיפה ימצאו "שירי עם" כאלה? האם העם שר שירי שבח על תנובת החלב וטוב לבו של סטלין? מסתבר שכאשר אין ברירה הכול אפשרי, וההופעה שבה מגוללים את תמונתו של סטלין מעל חברי הלהקה השרים בדרמטיות סובייטית, מכאיבה יותר משהיא משעשעת.

המפיקה משוחחת עם הקהל

ויקטור מבקש למלט את עצמו מהחיים הסובייטיים. הוא מציע לזולה להצטרף אליו. האם תיעתר לבקשתו? מה יקרה להם?

העלילה מגוללת את כל פרקי החיים שלהם, ועושה זאת, לכאורה בתחכום: בין כל אחד מהשלבים נותר פער שאת פרטיו מתבקש הצופה להשלים בעצמו: מה קרה בין 1952 ל-1954? מה קרה בין פרקי הזמן האחרים? בכל פעם אנחנו פוגשים את ויקטור וזולה אחרי שחלפו כמה שנים, והמפגש המחודש מלמד אותנו משהו על מה שהתרחש בחייהם בינתיים.

כל המתואר כאן מעורר מן הסתם תחושה שמדובר בסרט משובח. אלא שלטעמי משהו משום מה לא פועל כיאות. נתחיל בכך שזולה, שאמורה להיות מעין פאם פאטל מסתורית, מרתקת וקסומה, פשוט מעצבנת. לא השחקנית, היא מגלמת את התפקיד כיאות, והביצוע הג'אזי שלה לשיר החוזר היה בעיני מקסים ונוגע ללב. זולה הדמות קפריזית ומרגיזה. המחוות שהיא עושה, האקטינג אאוט שלה, ההפרזות, הקיצוניוּת, התגובות ההרסניות, פשוט עלו לי על העצבים.

גם סופו של הסרט, שהמפיקה הגדירה אותו "סוף טוב" בעיני יוצריו, נראה לי מקומם ומעוות.

מכל מקום, במאי הסרט זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן 2018  והסרט נבחר לייצג את פולין בתחרות האוסקר. הוא יצא להקרנה מסחרית. מוזמנים מספר לי מה דעתכם!

היום בפסטיבל בחיפה, סרטה של אנייס ורדה, "עוברת אורח": כך נראית יצירת מופת!

 

"הזוכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה [ב-1985], 'עוברת אורח' הוא סרטה המצליח ביותר של אנייס ורדה והסרט שהפך את סנדרין בונר לכוכבת." כך נכתב בלשונית "פרטים נוספים" על הסרט, באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה, 2018.

בשנה שעברה זכינו להתענג על סרטה התיעודי החדש של אנייס ורדה, "אנשים ומקומות", והשנה נערכת לכבודה בפסטיבל בחיפה רטרוספקטיבה.

איזה סרט מופלא! קשה מאוד לתאר אותו ובעצם אין צורך ואולי אפילו אסור, כי אי אפשר שלא לעשות לו עוול אם מנסים "לסכם" אותו.

כך, במילים מעטות, הוא מתואר באתר של הפסטיבל: "מונה ברז'רו מתה. גופתה הקפואה מתגלה בעיצומו של החורף בתעלה בדרום צרפת. מכאן חוזר הסרט לשבועות שהובילו אל מותה, ואנו עדים לחייה העצובים כשהיא נודדת ממקום למקום, מחפשת עבודות זמניות או מחסה. מונה עצמאית, אבל השאיפה הזו לחופש היא שמובילה בסופו של דבר למותה."

לא, איש לא ידע לעולם מיהי אותה מונה. מדוע נפלטה מהחברה המתוקנת. איך נטשה, או ננטשה, מתי בעצם אבדה, האם יש בכלל בעולם מישהו שהיא חסרה לו, מישהו שהייתה יקרה לו, מישהו שדואג לה, רוצה לדעת מה שלומה, מישהו שהיה רוצה בטובתה. היא משוטטת, מאבדת בהדרגה את נכסיה המעטים, עד לסופה הידוע מראש, מהרגע הראשון של הסרט.

"אני יודעת עליה משהו," נשמע קול בתחילתו של המסע המתחקה אחרי ימיה האחרונים של מונה. האם זהו הקול הכול יודע של הבמאית, בוראת הסרט, שזכותה לעבור בין האנשים האחרונים שאתה נפגשה מונה, "לראיין" אותה ולחדור גם אל צפונות נפשם, אל ייסורי המצפון שהם חשים (ובצדק!), אל מעט החסד שחלקם ידעו להעניק לה, אבל לא במידה מספקת?

זאת לא רק יצירת אמנותית מופתית, אלא גם מסמך חברתי נוקב: מה עולה בגורלם של מחוסרי הבית, האנשים החיים בשולי החברה, איך הם מוצאים לעצמם פת לחם בשעת רעב, מי מנצל את מצבם הרעוע ואת אומללותם, ומי מסוגל להושיט להם יד ולו לזמן מה?

ומה החברה מסוגלת לעשות למענם?

ממליצה מאוד למי שרק יודע כיצד לעשות זאת, לשים את ידו על עותק של הסרט ולצפות בו.

היום בפסטיבל הסרטים של חיפה, "חולי יום ראשון": מזויף!

 

 

"החוויה מתגמלת [… ] סיפור משוחק להפליא ומבוים ברגישות…" כך כתבה נירית אנדרמן בהמלצות של גלריה,  עיתון הארץ. אני נאלצת להביע הסתייגות.  לטעמי מדובר ביצירה שכולה זיוף אחד גדול.

הקצב אכן אטי מאוד,  אטי מדי (!), אבל לא זאת הבעיה. לא התובענות-לכאורה, של מה שמתרחש,  אלא התחושה המתמדת שמה שרואים לא אמין.  לגמרי לא.

מדובר בסרט ספרדי,  הפקה של נטפליקס,  שאינם נוטים לאפשר לסרטים שלהם להשתתף בפסטיבלים.  במקרה הזה הייתי מעדיפה לצפות בסרט בבית,  ואין ספק שעד מהרה הייתי עוברת לאחד אחר,  או מכבה את הטלוויזיה.

התסריט טומן בתוכו הבטחה:  אנבל, אישה עשירה מאוד, מגלה בין המלצרים שמשרתים את אורחיה בסעודה חגיגית, שהיא מכירה את אחת המלצריות:  זאת בתה,  שאותה נטשה כשהילדה הייתה בת שמונה,  ומאז לא שמרה אתה על קשר.  מה יקרה עכשיו?  טמון כאן לכאורה חומר נפץ רגשי.  הבת הנטושה כמו מאיימת על אמה,  ותובעת ממנה רק דבר אחד: לבלות עשרה ימים במחיצתה. עורכי הדין של האישה מזדרזים להחתים את הבת על התחייבות שלא תיצור עוד שום קשר עתידי עם האם, והבת אינה מהססת לשתף פעולה. אבל מה בעצם מפחיד כל כך את האם?  הרי בעלה יודע על הבת הנטושה,  וגם לבתם המשותפת הם מספרים עליה.  אז מה בכלל האיום?

ומה יקרה עתה? הבת, כמובן, כועסת מאוד. האם כמובן, מרגישה אשמה מאוד. אבל אם היא אדם שמסוגל לחוש ייסורי מצפון עמוקים כל כך, אם יש בה מידה רבה כל כך של אמהות, איך זה שנטשה את הבת מלכתחילה?

אמנם יוצרי הסרט לא נגררו לקיטש הוליוודי, אבל בכל זאת, חרף מאמציהם לדייק, הם נכשלים, לטעמי. לא האמנתי ליחסים ביניהן. לא האמנתי לפתרון המובא בסופו של הסרט, שנראה לי לא אמין מכל בחינה שהיא. לא הבנתי מה מקומם של חלק גדול מהפרטים, ומה תפקידם. דוגמה קטנה: הבת שואלת את אמה מדוע העניקה לה את שמה, קיארה. כי זה היה השם של בתו של מרצ'לו מסטרויאני. אז מה? ביצירת אמנות אמיתית יש סיבה לכל פרט. שום דבר אינו מקרי. אי אפשר למחוק שום קו בציור של גדולי האמנים, בלי שהמכלול ישתבש. בסרט שלפנינו התעוררה בי התחושה שחלק מהפרטים יכלו להיות, או לא להיות, ושום דבר מהותי לא היה משתנה. (מה למשל תפקידו של השכן ששומר על הכלבה של קיארה?)

אמנם מופיעים בסרט גם פרטים שמתגלים כסמליים, או כנבואיים (למשל – קיארה רואה אווז גווע, מנסה להאכיל אותו, וכשהיא נוכחת שאין לו סיכוי, היא הורגת אותו: רמז מטרים אך לא ממש מעודן, גם בדיעבד).

על כל זאת נוסף גם הקצב האטי מדי. אפשר היה לקצר את הסרט בחצי, ושום דבר לא היה משתנה.

מי שמבקש לבדוק עם איזו תגובה הוא מזדהה יותר, זאת של מבקרת הסרטים של הארץ, או זאת שלי, יכול לצפות בסרט בנטפליקס. הוא נקרא אחרת בפסטיבל: "חולי יום ראשון" או "המחלה של יום ראשון". מוזמנים לספר לי.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "שלושה זרים זהים": חזק, חשוב, מחריד!

 

"Nature or nurture"?  – תורשה או סביבה? מה משפיע יותר על טבעם של בני אדם, וכפועל יוצא – על גורלם: המטען הגנטי שאתו  נולדו, או המשפחה שבה גדלו? השאלה המרתקת הזאת מעסיקה חוקרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, סתם הורים, שכן התשובה לה הרת גורל: האם מי שמגדל ילד "אשם" כשהוא נכשל או אומלל? האם, לעומת זאת, מותר לו להתגאות כשהילד מצליח, או מאושר, ולקחת לעצמו את הקרדיט לכך?

הסרט התיעודי "שלושה זרים זהים" נוגע בשאלה הזאת באופן ייחודי, יוצא דופן ומסעיר, בכאב הבלתי נסבל שהוא מסב.

תחילתו של הסרט שמחה מאוד, ועד שלב מסוים לא היה אפשר להימנע מלצחוק ולחייך. השמחה נעלמת אחרי זמן מה וככל שהסרט מתקדם, כך גוברים הכעס והזעזוע. בתום הסרט, עלתה בקי ריד, אחת משני המפיקים, על הבמה וענתה על שאלות הקהל. אחת מהן הייתה, אם המהפך באווירה שמייצר הסרט היה מתוכנן.

היא השיבה בחיוב. אבל ברור לגמרי שהתכנים העולים בו מכתיבים את התחושה שהוא מעורר.

הסיפור בתחילתו, כאמור עליז, ואפילו מבדח. גבר צעיר מדבר אל המצלמה ומספר כיצד ביום הראשון שבו הגיע לקולג' שבו התכוון להתחיל ללמוד, קיבלו אותו סטודנטים רבים בטפיחות על השכם ובשמחה גלויה. הקרבה היתרה הפתיעה אותו, ובצדק – מי מצפה לחביבות ולגילויי שמחה מופגנים כל כך כבר ביומו הראשון בקולג'? ואז התבררה התעלומה. במקום למד בשנה הקודמת צעיר שנראה בדיוק כמוהו. עד מהרה התבררה התעלומה: שני הצעירים היו מאומצים, שניהם נולדו באותו יום ובאותו מקום, ונולדו לאותה אם.

עד כאן הפתעה, שמחה, צחוקים.

הסיפור הלך והסתבך כשבעקבות חשיפה תקשורתית "נולד" לשניים אח נוסף, כלומר – הם היו בעצם שלישייה, ואומצו במשפחות שונות, כלומר, הופרדו זה מזה בגיל חצי שנה.

השמחה עדיין שוררת על המסך ובקרב קהל הצופים. השלישייה מתפרסמת. הם מופיעים בתוכניות בטלוויזיה, לבושים בבגדים זהים, ומפגינים התנהגויות, שפת גוף, תנועות זהות. הם חוגגים את היחד שלהם. מדגישים את מה שמשותף ביניהם: כולם מעשנים מרלבורו. כולם עסקו בעבר בהיאבקות. כולם נמשכים לנשים בוגרות. אז מה – התפישה שלפיה הגנטיקה קובעת הוכחה? לא משנה היכן גדלת, בסופו של דבר נועדת לעשן מותג מסוים של סיגריות?

במשך זמן מה הם ממשיכים לחגוג את האיחוד המחודש, אבל אז מתגלעים ההבדלים ביניהם. הם לא יכולים להמשיך לדבוק במכנים המשותפים השטחיים שבאמצעותם הזדהו זה עם זה.

אם כך, אולי בכל זאת הסביבה היא הקובעת את אופיו ואת גורלו של האדם?

כל השאלות הללו מסתברות כעניין של מה בכך לאור מה שמתגלה ככל שהסרט נמשך.

מכאן – אזהרת ספוילר!

מסתבר ששלושת האנשים הללו היו למעשה חלק מניסוי שערך פסיכיאטר ניצול שואה, פיטר נויבאור, שביקש לגלות את התשובה לשאלה – חינוך או תורשה. בשיתוף פעולה עם סוכנות אימוץ שאנשיה היו יהודים ושפעלה בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות הברית, הופרדו תאומים רבים – איש אינו יודע עד היום כמה מהם – וביניהם גם בובי ספרן, אדי גאלנד ודייוויד קלמן, ילדי השלישייה – ונמסרו לאימוץ במשפחות שמשתייכות למעמדות חברתיים שונים: משפחה עשירה, משפחה מהמעמד הבינוני ומשפחת צווארון כחול. במקרה של השלישייה הניסוי בחן גם את ההורים המגדלים. סגנונם כהורים נבחן באמצעות שלוש ילדות שאותן אימצו שלושת זוגות ההורים כמה שנים לפני שקיבלו לידיהם את ילדי השלישייה. לאורך השנים נשלחו שוב ושוב חוקרים שעקבו אחרי הילדים, צילמו אותם וכתבו עליהם דוחת תצפית. להורים, שלא ידעו מאומה על כך שמדובר למעשה בשלישייה שהופרדה, ולא ידעו כמובן שמדובר בניסוי "מדעי", הסבירו שזהו מעקב שנועד לבחון את גדילתם של הילדים המאומצים.

כמה מחריד. כמה מזוויע. כמה לא נתפש. כך – לערוך ניסוי בבני אדם, בלי ידיעתם, להתאכזר, להפריד אחים, להתעלם לגמרי מהצרכים והרגשות שלהם! כשנודע על כך בדיעבד לאחד האבות המאמצים הוא הכריז בכאב שהוא ואשתו היו מאמצים בשמחה וברצון את כל השלושה!

תוצאותיו של המחקר המזוויע מעולם לא התפרסמו. את הנתונים ניסו להסתיר מפני העולם, ומפני האנשים שעליהם ערכו את הניסוי, בארכיון חתום.

אז מה בכל זאת קובע, חינוך או תורשה?

הניסוי השפיע, לפחות על חייו של אחד מבני השלישייה, באופן טרמינלי, ולשאלה אין תשובה ניצחת, זולת ההבנה שהסביבה מאפשרת, כנראה, לתורשה להתבטא, או בולמת אותה.

ואת זה ידענו, בעצם, עוד לפני שהתחילו להתעלל בתינוקות הללו.

"בשנות השישים והשבעים אף אחד לא חשב שיש בניסוי כזה פגם מוסרי", קובעת אחת מעוזרותיו של הפסיכיאטר בחיוך מבודח וזחוח. הוודאות שבה כנראה גם עכשיו היא אינה מבינה מה עוללו, מפחידה.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "בשם האישה": אולי לא אמנותי, אבל בהחלט מעניין

 

 

 

השיר "You make me feel like a woman"  מתנגן בסופו של הסרט. הוא העניק לו את שמו: "בשם האישה", שברוח ה-MeToo# נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד: ההתמודדות של אישה שחווה הטרדה מינית במקום העבודה.

נינה, אישה צעירה במשפחה חד הורית, עוברת עם בתה לכפר קטן בלומברדיה. מקום העבודה הקודם שלה כרסטורטורית של רהיטים נסגר, והיא שמחה מאוד להתקבל למשרה של חדרנית בבית מרפא פרטי. מקום העבודה המסוים הזה נעשה חשוב לה במיוחד, כי בתה התאקלמה בבית הספר המקומי, וגם מכיוון שחלק מהשכר שהיא מקבלת מתבטא במקום מגורים. היא מקיימת אמנם זוגיות טובה עם גבר שאוהב אותה ומנסה לשכנע אותה לעבור לגור אתו ולהישען עליו כמפרנס, אבל חשוב לה לשמור על עצמאותה.

הכול טוב בחייה, עד שהמנהל שלה תוקף אותה מינית. "הטרדה?" שואלת אותה אישה מבוגרת, אחת מהאורחות בבית המרפא שנינה מיודדת אתה, "פעם קראנו לזה מחמאה".

המשפט האקראי הזה אומר הכול. מה שפעם נחשב חיזור לגיטימי, גם אם הוא נעשה בניגוד ברור לרצונה של האישה, גם אם הוא לווה באיום מרומז, כשמדובר בעובדת שכפופה לגבר "המחזר", גם אם היה בו יותר מנופך של אלימות, אינו מקובל עוד על נשים. שינו את כללי המשחק. נשים רבות, לא כולן, כפי שיתברר לנינה עד מהרה, אינן מוכנות עוד להיות קורבן לגחמות של גברים בעלי עמדה, שיש בכוחם לפגוע בנשים ובמטה לחמן.

אכן, לא כולן נאבקות. רבות ממשיכות להיכנע, מתוך פחד, מתוך חשש לאבד את ההטבות שמעניק להן המנוול הנצלן, מתוך אינרציה קורבנית שיש צורך בכוחות נפש רבים כדי לגבור עליה.

נשים שפעילות באיגוד העובדים מתגייסות לעזרתה של נינה. אחת מהן מסבירה לה כי בחרה לעבוד בתחום שהוא מבחינתן של הפעילות "לב המאפליה ועל סף הסיבולת שלנו": פגיעות מיניות בעבודה.

"לפני שנשנה את העמדות של הגברים," היא אומרת לנינה, "אנחנו חייבות לשנות את העמדה של עצמנו", כלומר – של הנשים.

הסרט שלפנינו הוא עוד נדבך שנועד לשנות עמדות בקרב הציבור כולו, גברים ונשים כאחת. יש בו מסר שמעודד נשים להיאבק, לא לוותר ולא להיכנע.

מאחר שיש לו מסר (חשוב אמנם!) הוא קצת מגמתי מדי, ולכן אינו דומה באמת ליצירה אמנותית.

עם זאת, כדאי לצפות בו. אמנם הוא לא מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה, אבל הוא בהחלט מעניין.

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "מריה קאלאס במילותיה": נפלא!

המלצה לכל מי שמבקש לעצמו מפגש עם קסם יוצא דופן: רוצו לסרט הזה!

"מריה קאלאס במילותיה" הוא סרט תיעודי שיצר טום וולף. במשך שלוש שנים נסע וולף בעולם ואסף קטעי וידיאו וצילומים, הקלטות פרטיות, מכתבים אינטימיים וקטעי ארכיון נדירים, שכולם ממוקדים בזמרת המופלאה, מריה קאלאס. דמותה, המשתקפת מכל התיעוד הזה, ובו לא מעט ראיונות שנערכו אתה, פשוט מקסימה. המפגש אתה מבהיר מהי גדולה של אמן אמיתי, אישה שכישרונה נשגב, והיא לא רק כריזמטית ושופעת חן יוצא דופן, אלא גם צנועה באמת, ועם זאת מכירה בערך עצמה ויודעת היטב מה היכולות שלה (וגם מה הגבולות שלהם).

הקטעים המופלאים ביותר הם כמובן אלה שבהם היא שרה. והם רבים. לא מדובר אם כך בסרט מציצני, אם כי הוא נוגע גם בדרמה הגדולה של חייה של קאלאס, אהבתה רבת השנים לאריסטוטל אונסיס שבגד בה ומעל באמונה כשנשא לאישה את ז'קלין קנדי האלמנה, בלי לספר על כך מראש לקאלאס, בת זוגו באותה עת, שקיוותה כל הזמן להינשא לו. גם מהסיפור הכאוב הזה מצטיירת מריה קאלאס בגדולתה. השחקנית פאני ארדן מקריאה את אחד ממכתביה של קאלאס לאונסיס, והוא כל כך נוגע ללב, כל כך מרגש ומפעים, כל כך מלא באהבה אמיתית וטוטלית, עד שאי אפשר שלא להתפעל ממנה ולכאוב ביחד אתה את מה שאבד לה. (אם כי אונסיס חזר אליה, וכדבריה – הרומן ביניהם לא צלח, אבל הידידות והאהבה גברו על הכול). לא, הסיפור על כל זאת אינו מסתכם ברכילות, אלא הוא מאפשר לנו להבין את דמותה, את עומק הרגשות שלה ואת יופיים.

כבר בראיון הראשון אצל דיוויד פרוסט האנגלי, שמובא בתחילת הסרט – הוא נערך בתחילת שנות השישים – אומרת קאלאס כי היא מצטערת שלא הקימה משפחה, שלא היו לה ילדים. והיא חוזרת על אותו צער גם בתקופה מאוחרת יותר בחייה.

ועם זאת, היא אינה מזלזלת בכישרון החד פעמי שזכתה לו. כל חייה עבדה קשה מאוד כדי לשכלל ולטפח אותו, וידעה להעריך את אהבת הקהל. "ככל שהקהל אוהב אותי יותר, כך אני מחויבת לתת לו יותר," היא אומרת, והקהל אכן מעריץ אותה.

אחת הסצנות המרגשות מתרחשת במטרופוליטן, לשם שבה להופיע אחרי היעדרות שנמשכה שבע שנים. אנשים חיכו במשך שעות ארוכות כדי לקנות כרטיסים לקונצרט. ולמצלמה הסבירו את גדולתה של הזמרת, את עוצמת הכישרון והכריזמה שלה. וכשעלתה על הבמה, עוד לפני שפתחה את פיה, פרצו בתשואות שנמשכו עשר דקות! (לא יכולתי שלא להיזכר במחזה דומה שהתרחש בישראל כשחוה אלברשטיין הופיעה בפעם הראשונה אחרי היעדרות ממושכת מאוד. התשואות שקידמו את פניה העלו דמעות לא רק בעיניה, כפי שהודתה אז באוזנינו).

כמה טוב להיווכח שהראיות ליופי כזה קיימות ונשמרות, וכמה משמח לצפות בהן!

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה, "בדיוק כמו הבן שלי": חשוב אבל אטי מדי

 

 

 

"מי אתה?"

"הבן שלך, איסמאיל."

"אין לי בן…"

שיחת הטלפון הזאת מופיעה באחת הסצנות הראשונות בסרט שיצר במאי איטלקי, עם שחקנית קרואטית, ושחקנים האזריים, חלקם אלמונים, ושצולם בחלקו באיראן. שמו של הסרט: "בדיוק כמו הבן שלי". הוא מבוסס על סיפור חיים אמיתי של במאי קולנוע האזרי שסיפר כי כשהוא נתקל במקרה ברחוב בצעירים האזריים, הוא שואל אותם מניין באו, מאיזה חלק של אפגניסטן, ואם במקרה הגיעו מהאזור שלו… "אולי אצליח לפגוש מישהו שמכיר את המשפחה שלי… אני כל הזמן מחפש מישהו שיוכל לספר לי עליהם."

קוסטנצה קואטריליו, במאי הסרט שהשתתף גם בכתיבת התסריט, התבסס על סיפורו.

שני ילדים האזריים נמלטו מארצם, בעידודה של אמם, כדי להינצל מהרדיפות ומהאפשרות הוודאית כמעט שירצחו, במוקדם או במאוחר. "כשהיינו ילדים הלכנו תמיד לכל מקום בנפרד, כדי שאם אחד מאתנו יירצח, האחר יישאר להורינו," מספר איסמאיל לבת הזוג הקרואטית שלו.

התלאות שעברו אחרי שנמלטו מסמרות שיער. ועתה, כשהם כבר שני גברים בוגרים, שיכולים להיבנות באירופה, בארצם החדשה, נודע להם שאמם חיה. והדאגה לשלומה מדריכה את צעדיהם ומאלצת אותם, כמעט בעל כורחם, לשוב לפקיסטן, לשם תבוא אמם במיוחד. הם מבקשים לפגוש אותה, ואחרי כן  בעצם יש  להציל אותה.

מעניין לציין שסרט אחר, "מה יגידו כולם", עוסק גם הוא בצעירה ממוצא פקיסטני שגדלה בנורבגיה ומוצאת את עצמה, בניגוד לרצונה, בפקיסטן, שטרור מחריד שולט בה.

השחיתות, הנחשלות, העזובה והאלימות השוררות בפקיסטן, על פי שני הסרטים הללו, מחרידות, ואי אפשר שלא להתכווץ כשמבינים לאן נקלעים הצעירים הללו, ומה יעלה בגורלם.

בסופו של הסרט עולה שקופית שמספרת על גורלם של ההאזרים, על היותם אחד העמים הנרדפים ביותר בעולם, כדברי הכתוב. "את יודעת מה המחיר של אלמנה האזרית?" אומר איסמאיל לחברתו הקרואטית בציניות ובכאב שאין להם שיעור: קודם הורגים את הגברים, ואז אפשר למכור את הנשים. זוועה!

אחת הסצנות החזקות ביותר בסרט מופיעה לקראת סופו, כשמראים לנו קבוצה של נשים אבודות כאלה, שמחכות בחוסר אונים לגורלן הבלתי נמנע.

סיפורו של הסרט רב עוצמה וחשוב, אבל אליה וקוץ בה: מהלכו אטי מאוד. אטי מדי. לרגעים מתעורר הרצון להאיץ בו, לבקש שיקצר קצת את המסע האינסופי כמעט על פניהם של הגיבורים, על מעשי היומיום שלהם, שאין בעצם צורך להאריך בהם כל כך.

הסרט הוקרן היום בפסטיבל הסרטים בחיפה