קטגוריה: סרטים

מיכאל הנקה, "סוף טוב": מדוע המציאות בטלוויזיה יותר טבעית

כשרואים בטלוויזיה עוף טורף ציפור קטנה, זה לא מרגש במיוחד. זה נראה בסדר, "טבעי". אבל אם מסתכלים מבעד לחלון ורואים שם ציפור אמיתית טורפת, נחרדים, עד כדי כך שהגוף כולו רועד.

לקראת סופו של סרטו החדש של מיכאל הנקה, "סוף טוב", אומר את הדברים הללו סבה של ילדה בת שלוש עשרה לנכדתו. הוא משתף אותה בחוויה שעברה עליו – הציפור שנטרפה לנגד עיניו, ומספר לה כמה התקשה להכיל את המראה. בשיחה שהוא מגלגל אתה הוא מבקש לברר מדוע ניסתה להתאבד, אבל בעיקרו של עניין דבריו הרי נועדו לנו, הצופים בסרט, אלה שרואה שחקן המתיימר להיות סבא לילדה בת שלוש עשרה, דמות של גבר מזדקן, מיואש מהחיים, שמבקש את נפשו למות. והוא מזכיר לנו: החיקוי לטבע, המימזיס – המשחק שלו – נראה "נכון" ו"טבעי" יותר מאשר המציאות עצמה.

אכן כך: עם העיצוב האמנותי, כלומר – עם ייצוגה של המציאות – אנחנו מסוגלים להתמודד באופן שונה מאשר עם מה שמכונה החיים עצמם. כך למשל בסרטו הקודם של הנקה, "אהבה", שיצא אל האקרנים ב-2012, הביא בפנינו הבמאי את המצוקה היומיומית, הקשה מנשוא, של גבר שנאלץ לטפל באישה שהוא אוהב עד כלות הנשמה – שלה. שכן בשלב מסוים, מתוך חמלה עליה, מתוך הייסורים הבלתי אפשריים של עצמו – אין לדעת מה מכריע את הכף – הוא חונק אותה למוות.

במציאות – מעשה בלתי אפשרי. פשע דוחה ומחריד. משפט. פסק דין. גזר דין. מאסר עולם. בקולנוע – ביקורות מהללות, פרס אוסקר, צופים נרעשים ומתרגשים. אהבה או זוועה? ייסורים או מסירות? פושע או גיבור?

העיצוב האמנותי נועד לאפשר לנו להסתכל מקרוב על מה שבמציאות אי אפשר לבחון בלי להיחרד. השאלה שנשאלה בסרט "אהבה" הייתה – עד מתי ועד כמה אמור אוהב לשאת את נטל הטיפול במי שאין לה תקומה, ובאיזה שלב אובדן כבודה האנושי אינו מצדיק עוד את ההקרבה העצמית.

הבעיה שאת הרעיון שלפיו עיצוב אמנותי מאפשר לראות דברים שבמציאות הם בלתי אפשריים – תמציתו של "סוף טוב" ואולי בכלל של מעשה היצירה, כפי שמיכאל הנקה רואה אותו – היטיב הבמאי להביע במילותיו של הסב, אבל לא בסרט כולו, שרובו מייגע למדי. למעשה, מתעוררת תחושה שאפשר היה לקצץ חלקים נרחבים מתוכו, כאלה שבהם התמונה נמשכת בלי שום צורך, ולא היינו מפסידים מאומה. כך למשל סצינה באתר בנייה שרואים מרחוק, כמו ממצלמת אבטחה,  בשוט ארוך ואינסופי, אישה נוהגת במכונית, ונוהגת, ונוהגת… כלב נובח במשך דקות ארוכות, מכונית מגיעה, מתמרנת, מחנה – המון רגעים מנופחים באוויר ומעוררים את התחושה שנמתחו כדי לייצר סרט באורך מלא.

ועם זאת, אי אפשר לפסול אותו לחלוטין, כי הוא כן מעורר עניין, בעיקר בזכות האופן שבו הוא הולך ומתגבש, כמו התצלומים שהופיעו בעבר בחדרי חושך, בתוך תמיסת פיתוח: עוד ועוד פרטים צצים בהדרגה לכדי תמונה שלמה. בהתחלה שום דבר אינו ברור, כל מיני אנשים אומרים ועושים דברים ואז, לאט לאט, החלקים נקשרים והתמונה השלמה מתבהרת ומתבררת.

הנקה מבקש ב"סוף טוב" למתוח ביקורת על עולם הבורגנות השבע והזחוח. להצביע על יחסי הניצול שבין העשירים לבין מי שעובדים אצלם כמשרתים או כפועלים.

בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-18.11.2017, העוסקת ביחסי הכוחות הללו, "בין המשרתים לאדונים" תיארה טליה, אחת המרואיינות, שעבדה במשך שנים כשפית על ספינת תענוגות של אחד מעשירי הארץ, את היחסים הללו: "היא לא שוויונית, אבל מטרתה האמיתית, אם את טובה בזה, היא לייצר בשביל המעסיקים את האשליה שהיא כן שוויונית. כי הם רוצים להרגיש שהם אנשים רגילים. היו לנו שיחות על המצב הכלכלי ועל המחאה החברתית. הם הדגישו כל הזמן כמה הם תורמים לחברה, ואני לא אמרתי מה אני באמת חושבת. את לא יכולה להתעמת איתם בגלוי. הם רוצים להרגיש שהם סבבה".

(עוד מהכתבה: "פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, שמלווה מחקר דוקטורט של אירית פורת בנושא העסקת מהגרות עבודה בתוך המרחב הביתי, לא מסתפקת בטרמינולוגיה של אדונים ומשרתים, היא טוענת שגם על העבדות אי אפשר לדבר בלשון עבר. 'גם בהווה יש לנו נתונים על מיליוני בני אדם ובמיוחד ילדים שחיים בתנאי עבדות. ההתנגדות לביטול העבדות מעולם לא נחלשה ובהקשרים רבים אפשר לראות את ארגוני הגלובליזציה הכלכלית ככאלה שפועלים על מנת לשמר עבדות בצורות שונות, כמו למשל המאבק בהתארגנות עובדים.'")

בחלקים מסוימים מצליח הסרט "סוף טוב" להדגים היטב את התיאור של טליה, שעבדה כשפית בספינת שעשועים. עם זאת, נראה שהנקה לא גיבש עד הסוף את הקונספציה הכוללת של היצירה: האם הסרט מתמקד בזקן שרק נראה דמנטי, ובעצם, כמו השוטה אצל שייקספיר, הוא האדם שרואה את האמת, וגם יודע לומר אותה? האם הסרט עוסק בבוגדנות? או שהוא מבקש להביא בפנינו את סבלה של ילדה שעולמה חרב? או את מוזרותה? האם האנשים הללו תמימים או מנוולים? שקרנים או אומללים? ראויים לאהדה או לתיעוב?

השאלות הללו אינן זוכות למענה, ולא משום שהסרט מורכב מדי, אלא מכיוון שטרם החליט מה הוא רוצה לספר לנו, ומה מצוי במוקד העניין שלו.

לפחות הפתעה אחת הוא מזמן בפנינו, כשמבינים את הקשר בינו לבין הסרט "אהבה", ולא רק בשני השחקנים הראשיים, איזבל הופר וז'אן-לואי טְרָנטיניאן, אבל כדי להעריך את ההמשכיות יש להכיר ולזכור את הסרט הקודם (וגם אז, נדמה לי שלא כל הפרטים מתאימים).

מתן יאיר, "פיגומים": מדוע הוא סרט מדויק ומרגיש

"למה אתה מחכה?" שואל אשר לקס, תלמיד בכיתה י"ב, את רמי, המורה שלו. "אתה עדיין לא מכיר את האנשים שאתה הכי אוהב בעולם." הסצנה מתרחשת בסרט הישראלי החדש "פיגומים", שכתב וביים מתן יאיר. אשר לקס תוהה מדוע למורה שלו אין עדיין ילדים.

רמי שקוע במאמצים להכין את תלמידיו לבחינת הבגרות בספרות. זוהי כנראה כיתת מב"ר, תלמידים המוגדרים על פי הקריטריונים של משרד החינוך כ"תת משיגים בעלי הנעה ויכולת לימודית בלתי ממומשת". הם רואים בעצמם מופרעים. מסרבים לשתף פעולה. כך למשל כשהמורה מנסה לשלב אותם בטקס של יום הזיכרון, הם לועגים לעצמם, לא מאמינים ביכולתם לבצע משימה כזאת (ולא מאמינים, בצדק מסתבר, שה"מערכת", כלומר – הנהלת בית הספר – תאפשר להם להתבטא ולהציג את עצמם בפומבי באור חיובי). אבל את רמי הם אוהבים. הוא שונה מהמורים האחרים. הוא מדבר אתם באינטימיות, בקרבה, מוכן להשיב לשאלות אישיות מאוד ("תמיד מצמצת?" אחד מהם שואל אותו, במה שנשמע כמו הקנטה, אבל תשובתו האמיתית, הישירה, הלא מתגוננת, הופכת את הקנטור לרגע של נתינה ושל קרבה מרגשת). מעל לכול – הם מרגישים שבאמת אכפת לו מהם. הוא מנסה לעורר בהם השראה. לדבר אתם על היצירה הספרותית מתוך נקודת מבט אישית, נוגעת ללב. מביא להם גם סיפורים שחורגים מתוך תוכנית הלימודים, כדי להגיע אל לבם, ולגעת בו.

אחרי שהשיב על שאלתם, והודה שאמנם הוא נשוי, ובן ארבעים ואחת, אבל אין לו ילדים. אשר לקס, תלמיד שקשור אליו במיוחד, הוא זה שמתפרץ ו"מטיף" לו: "למה אתה מחכה?"

השאלה מעניינת במיוחד, לאור הרקע של אשר. הוא בן יחיד. אמו גרה רחוק עם בן זוגה. הוא חי עם אביו, שמנהל עסק של פיגומים. ביחד עם שלושה פועלים, ובעזרת בנו, מקים האב פיגומי בניין ומפרק אותם. מאחר שבריאותו פגועה הוא זקוק לבנו, ובכל מקרה – רוצה להכניס את אשר לעסק, כדי שימשיך את דרכו, ומבטיח לו שכך יוכל להתפרנס בכבוד. אשר משתף אתו פעולה, אבל כוחות אחרים מושכים אותו לכיוון סותר: הוא שואף להיבחן ולהצליח בבחינות הבגרות האחרונות שנשארו לו – היסטוריה וספרות. אביו מנסה להניא אותו, לרפות את ידיו, מעודד אותו לזנוח את הלימודים, שאין בהם, לטעמו, תועלת.

שני הכוחות המושכים את אשר לכיוונים מנוגדים הם שני האבות בחייו – האב ה"אמיתי", והאב שאימץ לעצמו. פרויד לימד אותנו שבנים מבקשים בלי דעת לתפוס את מקומו של האב (לפי פרויד, שלומד מ"אדיפוס" – להרוג את האב ולשכב עם האם); שהבנים מפייסים את האבות ומקבלים את מרותם, כאמצעי הגנה מפני האגרסיות הסמויות הטמונות בנפשם מבטן ומלידה.

את הכוחות הללו אפשר בהחלט לראות בסרט "פיגומים": אשר אוהב את שני האבות שלו, ובה בעת כועס עליהם מאוד. הוא מוציא עליהם את האגרסיות שלו, אבל גם דואג להם ומטפל בכל אחד מהם, בדרכו.

הסרט נכון מאוד. ברור לגמרי שהתסריטאי והבמאי יודע בדיוק איך נראית הסביבה הזאת של בית ספר תיכון, ואיך הנפשות הפועלות – מורים, מנהלת, תלמידים – מתנהגות במרחב הזה. אין בסרט אף רגע אחד שאינו אמיתי. כולל הריקוד המגוחך בספרייה, במהלך אחד הטקסים המביכים שמתנהלים לעתים מזומנות בבתי הספר בארץ; כולל האווירה המשתלחת בין תלמידים, שמתקשים לשלוט בדחפים שלהם; כולל השיח הצפוי והנדוש שיועצות ומנהלות עורכות עם התלמידים ברגעי משבר, וכולל, כמובן, האטימות של אנשים מסוימים במערכת, שאינם קשובים לרחשי לבם של בני הנוער. הסצנה שבה מורה בוחנת את אשר בבחינת הבגרות בספרות – יש לו מה שמכונה "הקלות" שבזכותן הוא זכאי להיבחן בעל פה – היא מופת של תיאור מציאותי, מכאיב, נכון בכל פרט, של מה שאכן מתרחש לעתים קרובות מדי.

קל להתרגש ממה שמתן מאיר יודע להציג בפנינו באותנטיות משכנעת לגמרי: הפער הגדול שקיים בין מה שהמורה רמי מייצג בדמותו הקשובה, הרגישה, לבין המורים הרגילים, הסטנדרטיים. אין לשכוח שגם מורים כמו רמי מסתובבים במערכת החינוך. לא כולם דומים למורה האחרת, הקטנונית, שאין לה שום יכולת או רצון לראות את התלמידים, להבין לנפשם, להיכנס לעולמם ולעודד אותם. במאי הסרט, מתן יאיר עצמו, הגיע מתוך מערכת החינוך, ומשם, מבפנים, הוא מספר לנו עליה, מתוך מה שנקרא "ידע אישי".

גם השחקן המגלם את אשר מגיע ממש מהשטח. אשר לקס, כמו בן דמותו בסרט הנושא את שמו האמיתי, עובד עם אביו בעסק הפיגומים המשפחתי. הוא היה תלמידו של מתן יאיר, ועלילת הסרט מבוססת על הדינמיקה שהתחוללה ביניהם בבית הספר.

על תפקידו הראשון כשחקן קולנוע היה אשר לקס אחד המועמדים המובילים לפרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר. כמו כן זכה לקס בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים, שם זכה הסרט גם בפרס הגדול לסרט הטוב ביותר, ובצדק רב! יש ללקס נוכחות כובשת, הוא משכנע, מפורט, כן, מרשים, מצחיק ומרגש. מדובר בסרט מדויק ונוגע ללב.

ריאיון עם השחקן, אשר לקס

ונסן גארנק, "בשם בתי": האם מערכת הצדק בצרפת, וגם בישראל, כושלת?

מה קורה כשמערכת הצדק כושלת? האם אפשר בכלל לסמוך עליה – בצרפת, ואולי גם בישראל? – איך ייתכן שאינה פועלת כיאות? מדוע היא מגינה על מי שמצטייר כפושע, רוצח, אנס? איך נוצר הפער בין מה שנראה כמובן מאליו, לבין התוצאות הלא מובנות בכלל? איך ייתכן שאימא מגינה בחירוף נפש על הפושע שפגע בבתה?

הסרט "בשם בתי" מציג את כל השאלות הללו. על חלקן הוא משיב. אחרות נשארות סתומות ומטרידות מאוד.

"בשם בתי" מתעד, אך לא כיצירה דוקומנטרית, מקרה מוכר, ועוקב אחרי שלביו בדייקנות, גם אם אינו כולל את כל הפרטים: גבר צרפתי שבתו בת הארבע עשרה מתה במפתיע כששהתה בחופשה בבית אמה ובעלה השני, הגרמני, חושד שהנערה, קָלִינְקָה, לא מתה מוות טבעי.

חשדותיו מתעצמים כשמגיע אליו דו"ח הנתיחה שלאחר המוות שערכו השלטונות הגרמניים. כמה מהפרטים המתגלים אינם מתיישבים עם תיאור המהלכים שהביאו למותה של קלינקה, כפי שסיפרו לו עליהם אמה ובעלה, שהוא רופא.

חשדותיו נהפכים לוודאות אחרי שמתירים לו להוציא את הגופה מקברה ולערוך בדיקה נוספת. מכאן ואילך מתחילה בעצם עלילתו המרכזית של הסרט: האב, אנדרה במברסקי, מנסה להפעיל את הרשויות כדי שהפושע, ד"ר ברומבך, יישפט וייענש, כיאות.

התהליך נמשך במציאות עשרים ושבע שנים. האב הקדיש לו את חייו. שוב ושוב כשלה מערכת הצדק. שוב ושוב הצליח הפושע, בחסות מערכת המשפט, לחמוק מעונשו.  גם כשהתגלו מקרים נוספים, שבהם הואשם בפגיעה בנערות. אלה אינם ספוילרים, כי הדברים ידועים וזכורים מהתקשורת. קלינקה, אנדרה במברסקי, דיטר ברומבך, דניאל ­(האֵם), אינם דמויות בדויות. אלה שמותיהם האמיתיים של האנשים הללו, וזהו סיפורם.

עניינו של הסרט, העשוי היטב, ומצליח לרתק, גם כשהמהלכים הצפויים בעצם ידועים מראש, הוא בשאלות הרבות שהוא מציג. ובראשן – איך ייתכן? איך יכול רוצח לחמוק מעונשו, כשההיגיון הבריא, הפשוט, אומר שהראיות זועקות לשמים, שמדובר בפושע ודאי? איך?

ואיך ייתכן שהאימא ממשיכה לתמוך בו, גם אחרי שהם מתגרשים (לטענתה – בלי שום קשר למות בתה), איך זה שהיא מתכחשת לעובדות ולראיות? מסרבת להודות? מסרבת להאמין?

בקשר לאימא התשובה אולי לא מובנת, אבל ידועה ומוכרת. למרבה הזוועה תגובותיה קלאסיות, כמעט אוניברסליות. ידוע היטב מהמחקר כי אמהות של נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה אינן מוכנות לראות את מה שקרה לילדה. לפעמים מלכתחילה שיתפו פעולה עם הפוגע. לפעמים "רק" ידעו מאז ומתמיד, והעלימו עין. מדובר בנשים נרקסיסטיות, ילדותיות, מרוכזות בעצמן ובצרכים, רצונות ותשוקות שלהן, לא של בנותיהן. הן אינן מוכנות, כנראה גם לא מסוגלות, להתמודד עם האמת.

"אמהּ מעולם לא עמדה באמת לצדהּ," כותבת ג'ודית הרמן בספרה טראומה והחלמה כשהיא מתארת מה שקורה לבנות שחושפות את סוד הפגיעה, "ואי-אפשר לסמוך עליה בשעת משבר. אם לא יינקטו צעדים להגנה על הבת, רבים הסיכויים שזוג ההורים יתאחדו נגדה ויסלקו אותה מהמשפחה."

בסרט שלפנינו הבת מתה ואינה יכולה לחשוף את הסוד. אביה עושה זאת במקומה ולמענה, והאימא מגיבה בדיוק כמו האימהות שג'ודית הרמן מתארת: מאחדת כוחות עם הפוגע, מסרבת בכל תוקף להאשים אותו, תוקפת את חושף הסוד.

האם אפשר להזדהות עם מצוקתה של האם? הבמאי נותן לה פתחון פה. בריאיון אתו סיפר כי האב הציע לו להיפגש עם האם, אם כי אין ביניהם שום קשר והם אינם ביחסי דיבור כלשהם. האם סיפרה לבמאי את גרסתה, שהאב ממשיך להסתייג ממנה, והוא כמובן צודק. שהרי אין כאן אפשרות לשתי גרסאות שונות. העובדות מדברות בעד עצמן. נראה שהאם, שאינה מסוגלת להתמודד עם תחושת האשמה, תמשיך עד אחרית ימיה להדחיק, להכחיש, תמשיך לחוס על עצמה.

השאלה האחרת, הזועקת לשמים, היא – איך ייתכן שהרשויות, שהיו אמורות להביא את הפושע לדין צדק, מעלו כך בתפקידן. הייתכן? איך, לאור כל הממצאים, הראיות, ההוכחות, העדויות התומכות שוב ושוב, אפשרו לו לחמוק מעונש? גרמניה סירבה להסגירו לצרפת. מדוע? האם שיקולים (פוליטיים?) עלומים יכולים לגבור כך על הצדק? שופטים גרמניים הרשיעו אותו באונס אחר, אבל גזרו עליו עונש על תנאי. איך ייתכן? אין בסרט תשובה. רק הצגה של מה שקרה. והדברים הללו מטרידים מאוד, מבעיתים ומחרידים.

למרבה הצער, נראה שלעתים תכופות יותר מכפי שאנחנו רוצים להאמין המערכת המשפטית כושלת. נראה כי השפעות חיצוניות כבדות משקל מטות אותה לא אחת. איך ייתכן שאו ג'יי סימפסון זוכה? איך אפשר שחפים מפשע, כך הולך מסתמן, מרצים עונש על הרצח של הילד דני כץ? ואיך ייתכן שרומן זדורוב, שאינספור ראיות מצביעות על חפותו, ממשיך לשבת בכלא?

מי שעדיין מטיל ספק בחפותו של זדורוב מוזמן לעיין במסמכים המופיעים כאן. בינתיים אפשר להתחיל בכמה עובדות בסיסיות: אין שום ראיות פורנזיות לנוכחותו של זדורוב בזירת הפשע (ולא נמצאו כאלה גם בביתו, בטבעת הנישואים שלו שהמשטרה פירקה, בבגדיו, בנעליו, במכונת הכביסה שלו, בשום מקום!) ולעומת זאת יש אינספור ראיות לנוכחותם של אחרים ­ – טביעות אצבע שלא זוהו, שערות שלא כולן נבדקו, די-אן-איי שנמצא על הגופה ואינו שייך לה, ולא לזדורוב, טביעות נעליים שנותרו בדם וגודלן אינו מתאים לאלה של זדורוב, ועוד כהנה וכהנה ראיות. זדורוב לא זכה למשפט צדק.

השבוע כתבה אילנה ראדה בדף הפייסבוק שפתחה לאחרונה עדות מזעזעת, נוספת, ממשהו שהתרחש במהלך המשפט:

"הדברים מגיעים עד כדי כך, שבאחת ההפסקות בין דיוני המשפט ניגשה אלי העוזרת של רפ"ק ירון שור, מומחה טביעות הנעליים של המשטרה, ושאלה אותי, בנוכחות עיתונאי שישב לצדי: 'האם את יודעת מי היה עם תאיר בשירותים?' הייתי בהלם מוחלט. החלפנו מבט כלא מאמינים למשמע אוזנינו. 'אותי את שואלת מי היה שם?', עניתי לה. 'אתם אלה שצריכים למצוא מענה לשאלה הזאת!". כשהחל הדיון הבנתי מדוע שאלה אותי העוזרת של שור את השאלה הזאת: לתביעה ולמשטרה לא היה כל הסבר להימצאותן של שלוש טביעות נעל בזירה ומי הטביע אותן, וכנראה העוזרת חשבה כי אני הכתובת לבירור העניין…'

השופט דנציגר זיכה אותו, בערעור בעליון, אבל שני השופטים האחרים (שלא כל הראיות הובאו בפניהם!) שבו והרשיעו אותו. מי ששמע את הריאיון עם הילה גרסטל (כאן אפשר לקרוא את תמליל הריאיון) בתוכנית "עובדה" עם עומרי אסנהיים לא יכול שלא להיות מוטרד. מאוד!

(כך תופרים חף משפע)

הסרט "בשם בתי" ראוי מאוד. גם כשיודעים את סופו, הוא מותח. הוא עשוי באיפוק מכוון. הבמאי, ונסן גארנק, צדק לחלוטין כשהסביר את עקרונותיו האמנותיים: " יש לי תיאוריה על רגש. ככל שאתה עוצר אותו הוא מתפרץ בחזרה. אני לא מחפש דרך לדחוף וללחוץ על רגש בסרט, במחשבה שהקהל יבכה בנקודה ספציפית. אני מעדיף לעצור. לשמור עליו מאופק ומכובד, ולא לגלוש למלודרמה. זה מאפשר לצופים לבכות מתי שהם בוחרים."

 "Vincent Garenq,  "Au nom de ma fille

השבוע בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט האיטלקי "אמה"

לפני ההקרנה הוזמן הבמאי האיטלקי, סילביו סולדיני, שגם השתתף בכתיבת התסריט ל"אמה", להציג אותו בפני הקהל. סולדיני סיפר כיצד יצר בעבר סרט תיעודי על עיוורים, אחרי שהכיר כמה כבדי ראייה והתיידד אתם, ואז החליט ליצור פיצ'ר, שיראה לקהל הצופים עד כמה עיוורים מסוגלים לתפקד ולפעול, לחיות חיים מלאים, לא פחות מאנשים רואים.

הבמאי עם המתורגמנית

מבחינתי, ההקדמה הזאת הייתה מיותרת, ופגמה בחוויית הצפייה, שכן לאורכו של הסרט חשתי שלא מדובר בסיפור עם עלילה ודמויות שמתפתחות, שמגיעות לאיזה שיא, תפנית ושינוי, אנשים בדויים שבמעשה האמנותי קורמים עור וגידים ונהפכים לדמויות שאנו נקשרים אליהם, רוצים בטובתם ודואגים להם, אלא במעין הצהרה. התחושה הייתה שלשחקנים יש תפקיד: להראות לי משהו. לשכנע אותי. להעביר את המסר. יש ז'אנר כזה בספרות, בעיקר בזאת הנכתבת לילדים, אבל גם ברומנים "רגילים": הסופר לוקח על עצמו סוגיה שראויה בעיניו ל"טיפול": למשל – מה קורה כשהורים מתגרשים. או כשנולד תינוק חדש במשפחה. או כשנאלצים לעבור דירה. הסיפור "מלמד" את הקורא איך להתמודד, מראה לו שתחושותיו מוכרות וגם מסמן לו מה לעשות עם הקשיים המתוארים. גם סופרת כמו ג'ודי פיקו נוקטת שיטה דומה: היא לוקחת "נושא": השתלות אברים, היחס לפילים, גזענות, יחסים לסביים, וכן הלאה, וסביבו רוקמת את הרומן.

"אמה" הוא לכאורה סרט על אישה עיוורת, אוסתיאופתית במקצועה, שאכן מתפקדת לעילא ולעילא במציאות, בקרב אנשים רואים. הסרט נפתח בשיחה שבה לא רואים את המשתתפים. היא מתנהלת מוזיאון המיועד לאנשים רואים. מכניסים אותם לחדר אפל לגמרי, כדי שיחוו את מה שלא-רואים חשים. אחד הדוברים, בהמשך מסתבר שזהו תיאו, פרסומאי, רואה אותה זמן מה אחרי שהם יוצאים מהמוזיאון, הוא מזהה את קולה, ואז גם מתפעל ממראהָ. היא מושכת ומסקרנת אותו. אכן, אמה יפהפייה ומעוררת הערכה ביכולתה להתנהל בעולם, חרף עיוורונה.

מכאן העלילה די צפויה. מי יופתע אם יגלה שתיאו מתאהב? שבני הזוג עוברים טלטלות ותהפוכות, קרבה, פרידה, אכזבות, הבטחות, עד הסוף הדי-ידוע-מראש?

לאורך הדרך אנחנו אכן לומדים על חייהם של עיוורים. רואים את הקשיים שלהם. מבינים איך הם פותרים אותם. את רובם. לא את כולם. לומדים להעריך את מי שמצליחים אפילו לצחוק ממצבם, ולא להתייאש.

ובכל זאת: על מי הסרט? האם הוא על אמה? לכאורה כן. עליה, על חברתה כבדת הראייה, על תלמידתה בת השמונה עשרה הזועמת על מצבה ומסרבת ללמוד איך להיות עיוורת מתפקדת (דווקא היא זאת שמשתנה לקראת הסוף, לומדת משהו, במהלך העלילה, וכתוצאה ממה שקורה לאמה). אבל במבחן בקדל "אמה" נכשל. מדובר במבחן פמיניסטי שבו בודקים אם יש בסרט סצנות שבהן לפחות שתי נשים ששמן הפרטי ידוע משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר… מלבד סצינה אחת, שבה אמה מנסה להפיח בתלמידתה אמון בעצמה ורצון ללמוד שיש לה סיכוי לחיות חיים מלאים, אם רק תסכים לשתף פעולה, הנשים ב"אמה" עוסקות בעיקר בתיאו. האם יחזור? האם הוא רציני? מה כוונותיו? האם נעלם? האם יש לאהבתה של אמה סיכוי?

אמה בסרט היא אובייקט, אף על פי שמעמדה מסווה היטב, כי היא עיוורת עצמאית, שחיה לבדה, שעורכת קניות, מבשלת, יוצאת לעבודה, מלמדת, מנהלת קליניקה משלה, שם היא בודקת פציינטים ומטפלת בהם. אבל למעשה היא מושא ההתייחסות של תיאו. הוא במוקד. חשוב להבין מה הוא מרגיש. מה הוא רוצה. מה הוא יצליח לעשות כדי להשתנות ולהיות מסוגל לאהוב אישה עיוורת ולחיות אתה.

עם כל זאת,  יש להודות שהסרט הצליח לעשות את מה שהבמאי רצה: להראות שעיוור "אינו חצי בן אדם", כלשון הנכים המפגינים לאחרונה בחוצות ישראל.

הסרט באתר פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

 

 

 

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה,הסרט הצ'יליאני "הברית של אדריאנה": מדוע גם אזרחי מדינת ישראל אשמים בעינויים שעברו אזרחי צ'ילה


"פינושה נוכח! גנרל פרנקו נוכח!" ליסט אורוסקו, סטודנטית לקולנוע, מביטה באנשים הסובבים אותה. הם מנופפים בידיהם, צווחים בזעם, בהתלהבות. השנה – 2010. פינושה, הגנרל שעמד בראש החונטה – הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה ששלטה שם עד לפני עשר שנים, כבר מת. גם גנרל פרנקו, הדיקטטור הספרדי איננו זה עשרות שנים. אבל להמון המריעים זה לא משנה. הם מחיים את זכרם של שני העריצים, מתגעגעים אליהם ואל מה שייצגו.

והנה סצנה שונה: עשרות אנשים התקבצו בכיכר העיר. כולם עומדים בדומיה. רובם חבוקים, זוגות זוגות. יש שם גם ילדים שצמודים אל הוריהם, ונשים או גברים שמחזיקים בידיהם תצלומי דיוקנאות בשחור לבן. כולם נראים עצובים מאוד, משפילים את הראש ומאזינים. בכיכר משדרים את הקולות שנשמעו ברדיו לפני עשרות שנים, בספטמבר, 1973: כוחות הצבא השתלטו על ארמון הנשיאות. מטוסים הפציצו אותו. ברדיו דיווחו על היריות, העשן, האש העולה מארמון הנשיאות. המאזינים בכיכר יודעים כי נשיא צ'ילה, סלוודור איינדה, התאבד באותו יום, וזו הייתה תחילת שלטון הגנרלים, שבמהלכה הועלמו רבבות אזרחים צ'יליאנים. השמועות סיפרו על עינויים ורציחות. אימה ובעתה שררו בכל מקום. אנשים נחטפו ולא שבו עוד לעולם.

כשליסט מצלמת את שתי ההתכנסויות – זאת של אוהדי המשטרים האפלים וזאת של אלה שזוכרים בזעזוע את מה שעבר על ארצם, היא כבר יודעת משהו על הסוד המשפחתי האפל הקושר אותה אל ההיסטוריה המרה של ארצה.

ליסט, כך היא מספרת בפתיחתו של הסרט הדוקומנטרי שיצרה, אבל לא מפרטת עוד, באה לעולם במפתיע. אביה היה בן חמש עשרה כשאמה הרתה ללדת, ואז נעלמה מחייה של התינוקת שסבתה, דודותיה וסבתא רבתה שלה שימשה לה אימהות. "אף פעם לא הרגשתי לגמרי שייכת," היא מספרת. "היו לי הרבה אימהות, ואף לא אימא אחת."

אחת הדודות האהובות עליה ביותר, אנדריאה, חיה באוסטרליה. אנדריאה נהגה להגיע לצ'ילה לביקורים, אפופה תמיד בניחוחות קוסמופוליטיים, לבושה היטב, מקושטת בכובעים מרשימים, חייכנית, יפהפייה, עמוסה במתנות לבני המשפחה שהגיעו לאסוף אותה משדה התעופה, נרגשים, אוהבים.

עד שבאחד הביקורים שלה, ב-2006, היא נעצרה בשדה התעופה. אחייניתה הייתה בטוחה שמדובר בטעות. עד מהרה החל להיפרס בפניה הסוד האפל. "ואז," היא אומרת, "הבנתי שאני צריכה לפתוח את המצלמה."

ליסט אורוסקו, ליסי בפי בני משפחתה, החלה לצלם סרט העוקב אחרי החשדות הכבדים המוטחים בדודתה, המואשמת כי הייתה חלק ממנגנון הדיכוי הנורא של פינושה. מתברר לבמאית כי כל בני המשפחה ידעו שאנדריאה עבדה בדינ"ה (ראשי התיבות של  Dirección de Inteligencia Nacional כלומר: רשות הביון הלאומית), המשטרה החשאית שהייתה אחראית למעשי הזוועה המחרידים ביותר שהתרחשו בצ'ילה באותן שנים.

אנדריאה משתפת עם אחייניתה פעולה. היא מקווה ומאמינה שליסט תייצג את עניינה, תפיץ את דבריה, תגן עליה בסרט הדוקומנטרי שהיא יוצרת. אכן, אורוסקו מבקשת לטהר את שמה של הדודה. למצוא הוכחות לחפותה. היא מראיינת לא רק אותה, אלא גם את בני המשפחה האחרים, את סבתה ואת הסבתא רבתה, את הדודות, ואת חברותיה של אנדריאה. היא פונה גם אל אנשים מקצוע, חוקרי התקופה, היסטוריונים, ומראיינת אפילו את העד היחיד לעינויים ולרציחות: שרת שעבד במחנה הריכוז, והחליט לספר על מה שראה. כולם מעידים שאנדריאה לא הייתה מזכירה שעסקה רק בתרגום מסמכים, כפי שהיא מתעקשת לספר. המעשים שהיא מתכחשת להם מעוררי פלצות.

"היא לא יכולה לומר משהו אחר," שבים ומסבירים לה. "היא לא יכולה להודות."

"רק בזכות העבודה בדינ"ה הזדמן לי להשתתף במסיבות ובארוחות מפוארות, בחברת גנרל פינושה, בנוכחות שגרירים מארצות הברית," מסבירה אנדריאה לאחייניתה. "הייתה לי קלאסה."

אבל, היא שבה ואומרת על העינויים, "מעולם לא ראיתי. לא שמעתי. אפילו לא ידעתי."

"כמו שאני מגינה עליה, הייתי מגינה גם עלייך," אומרת אחותה של אנדריאה לליסט. וגם: "בי היא לא פגעה מעולם. ולא באחיות שלי. ולא בילדים שלי."

ועוד: "רק בעינויים היה אפשר לשבור את הקומוניסטים. הם היו חזקים מאוד. הייתה להם הכשרה צבאית."

וגם: "היינו גאים בה, שהיא נכנסת לכוחות הביטחון."

"הברית של אנדריאה" הוא סרט על התפכחות ועל אובדן האשליות של היוצרת. סוף המעשה עדיין לא ברור: אנדריאה זכתה לשחרור בערבות, ונמלטה לאוסטרליה. בצ'ילה דורשים מהשלטונות האוסטרליים להסגיר אותה. במקום מגוריה החדש צרים עליה שכניה, מפגינים נגדה, מבטיחים שלא יוותרו לה על העונש שמגיע לה.

ויש עוד התפכחות שנדרשת מהצופה הישראלי, והיא אינה מופיעה בסרט, אבל היא תובעת מאתנו מבט משלנו: בשנים האחרונות נודע על הקשרים ההדוקים, דיפלומטיים וביטחוניים, שקיימה מדינת ישראל עם משטר האימים של פינושה. הוגשו עתירות של אזרחים ישראלים התובעים לחשוף את המסמכים המעידים על כך. במהלך שלטונה של החונטה נרצחו והועלמו כ-3200 אזרחים ואזרחיות צ'יליאנים  וכ-40,000 בני אדם עברו עינויים . משטרו של  פינושה הביא את העינויים לשיא חדש ויוצא דופן של אכזריות שנועדה, כך מעיד אחד המרואיינים בסרט, להטיל אימה מוחלטת ומשתקת בקרב התושבים.

מדינת ישראל הכירה רשמית בחונטה של פינושה כבר כעשרה ימים לאחר ההפיכה העקובה מדם. שיתוף הפעולה והתמיכה הצבאית והדיפלומטית של ישראל עם אותו משטר היו בין המשמעותיים ביותר לחונטה. מסמכים שנחשפו בארה"ב, בישראל ובצ'ילה מעידים כי מדינת ישראל אימנה את כוחות הביטחון של החונטה והעניקה להם נשק וציוד נגד הפגנות. לצה"ל היה נציג קבוע שישב באותם ימים בסנטיאגו.

גם אם מדינת ישראל לא הייתה מעורבות בהפיכה הרצחנית שהעלתה את פינושה לשלטון שיתוף הפעולה של ישראל חיזק ושימר את כוחה של החונטה במשך שבע עשרה שנה. ארה"ב הזהירה את ישראל שהסיוע הצבאי שנתנה למשטר פינושה עלול לפגוע במעבר לדמוקרטיה שם. לדברי עו"ד איתי מק שהגיש את התביעה "בתחילה משרד הביטחון הודיע לנו כי מצא עשרות אלפי מסמכים מהקשר הביטחוני בין מדינת ישראל לחונטה של פינושה,  אך סירב לבדוק את אפשרות חשיפתם לציבור, בטענה להיעדר כוח אדם וזמן. בעקבות לחץ בית המשפט, משרד הביטחון הסכים לבדוק 600  מסמכים משנות ה-70,  ולאחר בדיקה ממושכת מסר לנו רק מסמכים בודדים על ביקור גומלין של צוות רופאים צבאיים מצ'ילה, לאחר שרופאים צבאיים ישראלים ביקרו בצ'ילה – חשיפת מסמכים העוסקים בשליחת רופאים צבאיים בלבד, הנה עלבון לשכל הישר. לנוכח הראיות החד–משמעיות לסיוע הביטחוני שישראל נתנה למשטר פינושה, הניסיון להציג את טיב היחסים כסיוע הומניטארי הינו פוגעני לא רק כלפי העותרים, אלא כלפי כלל הציבור בישראל ובצ'ילה."

עד כאן דברי העתירה, והמפגש שלהם עם הסרט הדוקומנטרי "הברית של אנדריאה." נראה כי לא רק יוצרת הסרט נדרשת לחקירת האמת המתגלה לה ולחשיפת השקרים המזוויעים שבני משפחתה מנציחים, כדי לא לסבול מנקיפות מצפון ורגשות אשם מוצדקים.

אמש בפסטיל הסרטים בחיפה, הסרט הצרפתי "אנשים ומקומות"

עוד לפני שהסרט עצמו התחיל, בשלב הכותרות המקדימות, כבר היה ברור שתהיה כאן חוויה שונה ויוצאת דופן. שמות האנשים שהשתתפו ביצירתו הוצגו כמו בקומיקס, באותיות ובפעלולי אנימציה, ברעננות שובבה. אכן, מדובר בסרט קסום ויוצא דופן.

אנייס ורדה, בת ה-88, במאית צרפתייה ופרופסור, חברה אל אמן רחוב בן 33 המסתתר מאחורי הכינוי JR ומקפיד להסתיר גם את פניו מאחורי כובע ומשקפיים כהים שאותם אינו מסיר אף פעם. השניים יצרו ביחד את הסרט התיעודי "אנשים ומקומות", (בצרפתית –  "Visages Villages") שזכה, בצדק רב, בפרס "עין הזהב" לסרטים דוקומנטריים בפסטיבל קאן השנה.

השניים הסתובבו ביחד בכפרים צרפתיים, בתוך מכונית ואן שמעוצבת כאילו היא מצלמה גדולה, צילמו אנשים, הדפיסו את התצלומים בגודל ענקי (המכונית בנויה כך שההדפס יוצא מחלקה האחורי, כמו מתוך מדפסת…) ואז הדביקו אותם לקירות במקומות פומביים.

השיטוט חושף מקומות שונים ומגוונים בצרפת הכפרית. עיירות, שכונות, חוות, נמל, מפעל: בכל מקום האנשים משתפים פעולה עם התיעוד השובב, עם שמחת החיים הבלתי נדלית של זוג אמני הרחוב שמרבים להתלוצץ ביניהם, להקניט זה את זה ברוח טובה, ולהדביק את הצופים בסרט, כמו את האנשים שאותם הם פוגשים במהלך יצירתו, בעליזותם ובחביבותם המופלאה.

כך למשל הם פוגשים באחד הכפרים בחוואי שמספר להם על עבודתו: הוא מעבד אלפי דונמים לגמרי לבדו, בלי פועלים, ונהנה מכך. הם מצלמים אותו ומדביקים את תצלומו הענק על האסם שלו. "עכשיו כל השכנים שלך ידעו שאתה הכי גדול," הם אומרים, והוא משיב בחיוך מתוק "הם בלאו הכי כבר יודעים…"

בכפר אחר מראה להם מישהי תצלום של סבה שנאלץ, כך היא מספרת, לחטוף את סבתה, כי הוריה לא הרשו להם להינשא. הם מגדילים את התצלום וגם אותו מדביקים על קיר גדול של ביתם, הפונה אל הרחוב. בני המשפחה ואתם כל תושבי המקום נאספים ומתפעלים מכך שמייסדי השושלת מונצחים כך, מעל הראשים של כולם.

על מגדל מים גבוה הם מדביקים תצלומים ענקיים של דגים – "הם מרוצים להיות שם, למעלה…" אומרת אנייס ורדה בחיוך. היא זאת שצילמה אותם, והסרט משתף אותנו בחוויית העשייה: מראים לנו כיצד נכנסו לחנות דגים, הוא החזיק כל אחד מהדגים, והיא צילמה אותם, תוך כדי חילופי חידודי לשון וצחוקים משותפים.

הם פוגשים מגדלי עזים, עובדי רכבת, כורים, פועלים בנמל, מלצרית בבית קפה, וגם סתם עוברי אורח. כולם שמחים לשתף אתם פעולה, לספר להם על עבודתם ועל חייהם, להצטלם, ולחייך לנוכח דיוקנותיהם הענקיים.

כשהם בדרכים מספרת אנייס ורדה לשותפה לעשייה על גדולי הקולנוע שאתם עבדה בעבר. מדי פעם רואים אותם יושבים ומשוחחים. הוא עוקץ אותה והיא אותו, הכול ברוח טובה, ותמיד עם הרבה צחוק, שלהם עצמם ושל הקהל באולם הקולנוע הצופה בשני האנשים המקסימים הללו.

הם אינם לוקחים את עצמם ברצינות, וגם לא את העשייה האמנותית שלהם. על קרונות של רכבת הם מדביקים תצלום של כפות רגליה החשופות של אנייס, ובנמל, על מכולות ענק, תצלומים של שלוש נשים, רעיותיהם של פועלים העובדים בנמל. במקום אחר, בחוף ים נטוש, הם מדביקים על מבנה בטון שנפל מהצוק אל החול – הוא היה חלק מהביצורים שהציבו הגרמנים במלחמת העולם השנייה – תצלום שאנייס ורדה צילמה לפני שנים רבות: גבר צעיר שכשהוא מודבק שם הוא נראה כאילו הוא יושב בתנוחה נוחה, וקיר הבטון הניצב בזווית מוזרה מערסל אותו. למחרת כשהם באים לבדוק את התצלום הם נוכחים שהגאות שטפה וסילקה אותו. הם לא מתרגשים. הכול זמני. הכול בר חלוף. ומצד שני – התצלום המודבק נמוג אמנם, אבל הסרט התיעודי שבו הם עצמם מככבים הנציח אותו, וגם אותם, את השיטוטים שלהם ואת כל האנשים והמקומות שפגשו.

"אנשים ומקומות" הוא סרט משובב לב שממלא את הנפש בעונג ובשמחה.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט הצרפתי "הקרב על המשמורת"

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט," היא אומרת. שמה מרים. היא מאופקת, מתוחה, זהירה מאוד. היא מבינה היטב את חשיבות המעמד. היא חייבת להבהיר את עמדתה, להצליח, עליה לשכנע את האישה היושבת מולה בצדקתה. הבעת פניה מתוחה מאוד, רואים שהיא משתדלת להתאפק. להבליג. להיות מנומסת.

"אנחנו?" השופטת שאמורה לחרוץ את הגורל של מרים ושל ילדיה חוזרת על המילה. פניה נראות כמעט כאילו הן עטות לעבר מרים, כאילו תפסה אותה בקלקלתה, לכדה אותה, חשפה איזו אמת שבת שיחה ניסתה עד כה להסוות, ועכשיו, בלי דעת, גילתה, שלא בטובתה, "למי את מתכוונת ב'אנחנו'?"

לא ברור אם מרים מבינה את טעותה. היא אומרת את שמות ילדיה: "ז'וליאן, ז'וזפין," ומוסיפה – "ואני." הם אותם "אנחנו" שרק רוצים לחיות בשלום.

עורכות הדין של מרים ושל אנטואן, והשופטת, שאמורה לפסוק מי משניהם צודק, מי יזכה לקבל משמורת על ילדיהם, שותקות. הטענות כבר נשטחו בפניה. מרים, כך הסבירה עורכת הדין המייצגת אותה, אומרת שז'וליאן בן העשר מסרב בכל תוקף לפגוש את אביו. ז'וזפין, הבת המשותפת לבני הזוג כבר בגירה, עליה אי אפשר לכפות מפגשים עם אביה. אבל הבן קטין. ואנטואן דורש לקבל משמורת משותפת, כך שהילד יחיה שבוע אצלו ושבוע אצל אמו. ובינתיים הוא דורש לאפשר לו לקבל את הילד אליו, כמה פעמים בשבוע.

השופטת מקריאה לנוכחים את תצהירו של הילד. נאמר לו מראש כי כל מה שיגיד יימסר לשני הוריו. וכן, הוא אמר בפורש שאינו רוצה לבקר אצל אביו. מדוע? תוהה השופטת. האם טוענת שהאב אלים. בעבר שבר לבת את היד. האב דוחה את הטענה ואומר שהיד נשברה בשיעור ספורט. אין לו מושג מדוע הבן מסרב לפגוש אותו.

האִם מרים מסיתה את הילדים? האם אנטואן הוא באמת האב המסור, האוהב, האדם הרגוע וטוב הלב, כפי שטוענת עורכת הדין המייצגת אותו, ומוכיחה את ההערכה הזאת של אופיו בעזרת עדויות אופי של חבריו לעבודה?

השופטת נועצת מבטים בגבר ובאישה היושבים מולה. מי מהם דובר אמת? מי מהם מניפולטיבי? למי להאמין?

המשפט שמרים אומרת, "אנחנו רק רוצים לחיות בשקט" מסגיר אותה, לכאורה. ייתכן, כך נראה, שהיא באמת מסיתה את הילדים. ייתכן שאין למנוע מהאב את הזכות להיות בקשר עם בנו. האם עצם המאבק המר שמנהל אנטואן כדי לא לאבד את הבן אינו מעיד על עוצמת אהבתו ההורית, ועל החשיבות שתהיה לו האפשרות לגדל את הילד, בשיתוף עם האם?

הסרט "הקרב על המשמורת" מתחיל כך: בעימות אצל השופטת. בתום הישיבה היא מודיעה לבני הזוג ולעורכות הדין שלהם שתודיע להם מה החלטתה.

גורלם נתון בידיה.

והיא מודיעה כעבור כמה ימים למרים, באמצעות עורכת הדין, כי האב יקבל זכויות ראייה. הילד חייב לפגוש אותו, בניגוד לרצונו.

לא מעט סיפורים מזוויעים מתחילים בדיוק כך: מישהו מאמין לגבר, שמעמיד פני תם והגון. מישהו חש שאסור לשלול ממנו את "זכויותיו". שאם ילד מסרב לפגוש את האב, יש לאלץ אותו. ואם האימא טוענת שהאבא אלים, היא אולי – היא כנראה! – משקרת. והילד? הוא סתם סרבן. מפונק. כפוי טובה. לא מחונך. והגבר אומלל, קורבן הפמיניזם ומתן זכויות יתר לנשים שרק מנסות להשתחרר מהבעלים שלהן ולהתנער מחובותיהן.

"אנחנו רק רוצים לחיות בשקט"? מה פירוש "אנחנו"? מי נמנה עם הקבוצה המשפחתית הזאת, שמנדה את הגבר, אחרי שהקיאה אותו מקרבה?

הסרט "המאבק על המשמורת" מצייר בדייקנות ובכישרון רב את מה שעובר על נשים מוכות טרור של גברים. את האובססיביות האלימה של גברים שהאישה "שלהם" מאסה בהם. את האימה של חסרי הישע, הילדים והנשים. את הרכושנות, השתלטנות, האיומים, הבעתה, את הסכנה המחרידה, שלא פעם מסתיימת ברצח, לפעמים רק של נשים, לפעמים גם של הילדים.

"הקרב על המשמורת" הוא סרטו הראשון של קסאבייה לגראן, שגם כתב את התסריט.  זוהי יצירה חשובה, מדויקת ומפחידה מאוד. מאלה שכדאי להקרין בפני כל מי שאמור להתמודד עם אלימות נגד נשים, ובראש ובראשונה בפני שופטים ושופטות.

"הקרב על המשמורת" באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, הסרט הבולגרי "כיוונים"

"החוקים הם בשבילנו, לא בשבילך," מתריס בנקאי עשיר באוזני נהג מונית שנדרש לשלם חוב לבנק. הנהג, כך מסתבר בהמשך, הוא בעצם בעל מפעל קטן שנאלץ להשלים הכנסה. ועכשיו הבנקאי מאיים עליו. כשהוא מנסה להתווכח, מסביר לו הבנקאי שבזה הרגע הוכפל חובו. הוא כבר לא חייב מאה, אלא מאתיים אלף. והחוק, כפי שהוא מבהיר לו, לא יעמוד לצדו. אם לא ישלם, יאבד הכול, מפעל, בית, רישיון לנהוג. "בתך תהיה זונה," הוא צווח. לפני כמה רגעים ראינו את הילדה, היא יפהפייה עדינה, בת שתיים עשרה, שמתכוננת לבחינה במתמטיקה ומבקשת מאביה דמי כיס. את הכסף שנתן לה אתמול כבר שילמה לביקור במוזיאון. רואים שהיא בבת עינו. שהוא חרד לה ואוהב אותה. ראינו גם מה הוא חושב על נערות בזנות: בשאט נפש וזעם הוא מחזיר תלמידת בית ספר שביקשה ממנו לקחת אותה לבית מלון בתואנה שהיא חייבת לעזור לסבתה, למקום שממנו אסף אותה וגם נוזף בה על עיסוקה, כשהוא מבין מה כוונותיה. מה יעלה בגורלו? איך יתמודד עם האיום למוטט אותו ואת משפחתו?

כך נפתח הסרט הבולגרי "כיוונים", מלאכת מחשבת קולנועית. אם סברנו כי נהג המונית ובתו יעמדו במרכז הסיפור – טעינו. עד מהרה מתברר כי העלילה עוברת בין דמויות רבות, שמשתלבות אלה באלה כמו משבצות קטנות בפסיפס, וביחד יוצרות תמונה כוללת. כל אחת מהמשבצות מרתקת ונוגעת ללב בפני עצמה, כל אחת היא סיפור בזעיר אנפין, אבל הסך הכול יוצר תמונה מלאה.

כל הסיפורים מתרחשים במשך לילה אחד בתוך מוניות שונות. נהגים ונהגת אחת אוספים את נוסעיהם, חלקם מזדמנים, חלקם מוזמנים. אנחנו חולפים ביניהם, מתוודעים אליהם ואל הנוסעים השונים. ברקע שומעים רוב הזמן שידורים מהרדיו, המדווחים על מה שאנו, הצופים, ראינו במו עינינו כבר בתחילתו של הסרט: ברגע שנהג המונית הראשון חזר למכוניתו, ראה את הבנקאי יוצא מבית הקפה שבו נפגשו, שמע אותו מנחה את עובדיו לעקל את ביתו ואת רכושו של חייב, הוא מאבד את העשתונות, שולף מתא הכפפות של מכוניתו אקדח, יוצא, יורה והורג את הבנקאי. נשמעת ירייה נוספת. מהשידורים ברדיו נודע לנו כי הנהג ניסה להתאבד, ומצבו אנוש.

ברדיו משדרים לא רק חדשות ועדכונים, אלא גם תגובות של מאזינים שמתקשרים ומביעים את דעתם. ממש כמו בתוכניות הלילה בישראל.

וזאת לא נקודת הדמיון היחידה, שמזכירה עד פחד את המציאות המוכרת לנו כל כך. ואולי את מה שעדיין צפוי לנו, אם הפערים החברתיים הבלתי נסבלים בישראל יוסיפו ויתרחבו, ואם אנשים ירגישו ייאוש גובר והולך.

אחד הנוסעים שעולה על מוניתה של הנהגת, למשל, הוא רופא. מתפתחת ביניהם שיחה שמבהירה לנו איך הרופא קשור לסיפור של נהג המונית והבנקאי. כמו כן, הוא מספר לה שזהו הלילה האחרון שלו בבולגריה. הוא מהגר לגרמניה, שם כבר מצא עבודה. "זאת אבקואציה, לא אימיגרציה," הוא אומר לה, כלומר – פינוי, לא הגירה. הוא, כמו רבים בבולגריה (ובישראל?) חש שאין לו עתיד בארצו, ושהוא בעצם נאלץ לעזוב אותה. ועוד הוא אומר לה שבבולגריה כל האנשים מתאפיינים בכך שהם, כדבריו, "אופטימיסטים". אין לטעות ולהבין כי הוא מתכוון לשבח את בני ארצו. הוא ממשיך ומסביר: "כל הריאליסטים והפסימיסטים כבר עזבו". ולא שהוא צופה שיהיו לו חיים מאושרים בגרמניה. "אין מהגרים מאושרים," הוא מסביר, מפוכח, ובעצם – מיואש. רוב המגיבים ברדיו אומרים דברים דומים. הם מדברים על חוסר תוחלת. מבינים את המניע לרצח. מישהו תוהה – מה עוד נותר לנו? לשרוף את עצמנו? (אפשר לא לחשוב על משה סילמן שהצית את עצמו במהלך ההפגנות של המחאה החברתית ב-2011?) מאזין אחר אומר בהבנה ובהזדהות, "פעם אנשים התאבדו. עכשיו הם רוצחים בנקאים".

מאזין מטורלל מתקשר לרדיו ומסביר מדוע הבולגרים הם העם הנבחר, ומדוע מכל העולם רוצים להשמיד אותם.

אחר מתקשר ומכריז כי המהגרים הם בעייתה הגדולה של בולגריה – הכספים הציבוריים הולכים אליהם, במקום לבולגרים.

סוציולוג מתקשר ומסביר שאלימות נהפכה לדרך לפתרון בעיות, בגלל המשבר החברתי בבולגריה.

"אין מדינה," אומר מישהו. "אנשים לוקחים את החוק לידיים, כי אין בפני מי להתלונן."

וישנם כמובן גם האמידים. אלה שנוח וטוב להם. אותם מייצג נוסע שעולה על אחת המוניות ומסביר כי המתלוננים הם סתם בכיינים, כי "אין עניים בבולגריה", רק עצלנים ובטלנים, ושילכו לעבוד במקום לצפות שהחברה תעזור להם. (זוכרים את האיש שהסביר לאחרונה לנכים המפגינים שהם עצלנים וצעק על אדם שיושב בכיסא גלגלים "לך לעבוד!" זוכרים שמנכה שמצליח לעבוד מנכים את קצבת הנכות?)

אפילו הטפה דתית מוכרת עולה בסרט. נהג מונית שהוא בעצם כומר שנאלץ להשלים הכנסה אומר לנוסע שהוא לוקח לבית החולים, שם הוא אמור לעבור השתלת לב, שעליו לתת לאלוהים למלא את לבו. "איזה לב, זה שהולך למות, או החדש? "שואל החולה. "אלוהים לא היה יכול להשאיר את שנינו בחיים? איפה אלוהים היה כשאשתי מתה מסרטן, כי התרופות היו יקרות מדי?" (סל התרופות, מישהו? התרמות של חולים שקופות החולים מסרבות לממן את הטיפול בהם, כי התרופות אינן מופיעות ברשימה?) ועוד צועק אותו איש: "אתה רואה את העניים שמחטטים בזבל?" ("ניצולי שואה" וגם זקנים סתם, שמראים אותם מדי פעם בטלוויזיה, את חדריהם המעופשים, הג'וקים, ההזנחה, הייאוש, וכן, גם את החיטוט בפחי הזבל?)

הסרט "כיוונים" איננו מניפסט חברתי. הוא קודם כל יצירת אמנות. הוא יוצר דמויות ומצבים אמינים ונוגעים ללב. למשל – נהג המונית שמצליח להניא מתאבד מלקפוץ אל מותו. למשל – נהג המונית שסיפורו מתכתב עם "יגון" של צ'כוב: הוא מספר שוב ושוב לנוסעיו על בנו שמת לא מזמן, ואף אחד אינו מקשיב לו, אף אחד לא מתעניין ביגון.

"כיוונים" אינו מאפשר לנו להסיט את המבט. הוא מראה לנו, לכל אורכו, איך נראית חברה במשבר, ומה חשים האנשים שחיים בה, ועושה זאת באמצעות הקסם שמאפשר קולנוע משובח.

הסרט "כיוונים" באתר של פסטיבל הסרטים בחיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט האנגלי "צ'רצ'יל"


בתום ההקרנה עלה על הבמה בריאן קוקס השחקן המפליא לגלם את דמותו של צ'רצ'יל, בסרט הנושא את שמו של ראש הממשלה האנגלי, הידוע בכך שהוביל את ארצו ואתה את בנות הברית לניצחון על היטלר. קוקס, שחקן שייקספירי המוכר לציבור הצופים מהסרט "המטפלת" שהוקרן בישראל בחודשים האחרונים, השיב על שאלות הקהל, וסיפר על האיש, צ'רצ'יל. בין היתר הזכיר מחקר שנערך לאחרונה: מדענים "גייסו" תוכנת מחשב והזינו לתוכה את הנתונים הידועים מהתקופה שלפני ובמשך הפלישה הנודעת לנורמנדי, זאת, כפי שצ'רצ'יל אמר בשעתו, "שלא הייתה הסוף. שאפילו לא הייתה ההתחלה של הסוף, אבל הייתה, אולי, סופה של ההתחלה." במחקר של אותם מדענים התגלה לכאורה כי אילו במקום לפלוש לנורמנדי היו ראשי הצבא נעתרים לתוכניתו החלופית של צ'רצ'יל לאגף את הצבא הגרמני גם ממזרח (דרך יוון והבלקן), ולא לשלוח את כל הכוחות ממערב, הייתה המלחמה מתקצרת בחצי שנה.

בחוכמה שלאחר מעשה ברור: הפלישה לנורמנדי הצליחה, ובסופו של דבר גרמניה הובסה, כנראה שגם בזכות ההחלטה הנחרצת של האמריקנים, עם אייזנהאואר בראשם, לא להישמע לדעתו של צ'רצ'יל. למרות תוכנת המחשב וטענתם של החוקרים, אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו נשמעו לדעתו של ראש ממשלת בריטניה וחיכו עם הפלישה עד להשלמת ההיערכות לפלישה גם מהמזרח.

הסרט "צ'רצ'יל" מתאר את הימים האחרונים שלפני הפלישה. הוא מתמקד בדמותו של ראש הממשלה, שנזכר בלי הרף במפלה הקשה שספג צבאו באחד הקרבות במלחמת העולם הראשונה, כשהוא עצמו כיהן כשר הימייה. יחידות צבא בריטיות, צרפתיות, אוסטרליות וניו זילנדיות הונחתו בחופו של חצי האי גליפולי והובסו שם.131,000  חיילים נהרגו ו-252,000 נפצעו. צ'רצ'יל מבועת מפני האפשרות שרבבות צעירים יהרגו שוב. כשהסרט נפתח רואים אותו מטייל על שפת הים ורואה בעיני רוחות גלים אדומים מדם, וגופות של צעירים, נשטפים אל החוף.

אבל ראשי הצבאות, הבריטי והאמריקני, מסרבים לשמוע לעצותיו. הם מסבירים לו שהמציאות שונה, שהוא מנסה להפיק לקחים מהמלחמה הקודמת, רומזים שבזקנתו אינו מבין את העולם החדש ואת דרכיו.

צ'רצ'יל חש במלוא כובד האחריות לחייהם של החיילים והאזרחים שהוא מופקד על שלומם. בשלב מסוים הוא מחליט לצאת עם הצבא לקרב, ביחד עם המלך, שלרגע מתפתה להסכים, מתוך מחשבה שזוהי חובתם. מנהיגים ששולחים את החיילים להיהרג בקרבות, והם נשארים במקום מבטחים, ליד המכתבה שלהם, אינם מוסריים! זועק צ'רצ'יל. אבל ראשי הצבא מתנגדים. כמו גם אשתו, שמפצירה בו לא להפוך לנטל נוסף על צווארם של הגנרלים.

המלך מתפכח ראשון. בדיאלוג נוגע ללב (על הבמה של אולם האודיטוריום בחיפה ציין בריאן קוקס שגם בעיניו זה אחד הרגעים המרגשים בסרט), מסביר המלך ג'ורג' לראש הממשלה שלו כי תפקידם "להתקיים", ולהעניק לנתיניהם את הביטחון בדרכם. לשמש להם סמל. להיות להם צוק איתן.

אבל צ'רצ'יל (ידוע כי הייתה לו נטייה לשקוע בדיכאונות, שאותם כינה "כלבים שחורים"), שוקע. אם לא יוכל למנוע מהצבא לשלוח את מאות אלפי החיילים שעתידים בעוד שעות ספורות לפלוש לנורמנדי, אם לא יוכל לפחות לצאת אתם, לחלוק אתם את הגורל המיועד להם, הוא אינו מוצא את הטעם, את הכוח, את המשמעות שיש לתפקידו.

עד לרגע נוגע ללב מאוד, שבו נערה צעירה "מנערת" אותו בלי לדעת מה בעצם היא עושה, ומבהירה לו מה בדיוק מוטל עליו, מה חובתו האמיתית. והוא מתעשת וממלא אותה.

כשרואים את צ'רצ'יל מתמוטט כך, לפני השלב הגורלי ביותר במלחמה, אי אפשר שלא לחשוב על מנהיגים שגם אנחנו הכרנו, שקרסו לנוכח החלטות גורליות דומות. ידוע כי לפני שפרצה מלחמת ששת הימים חווה הרמטכ"ל הישראלי של אותם ימים סוג של התמוטטות נפשית, אבל התגבר והמשיך לתפקד ולהוביל את ישראל לניצחון. (השבר המתמשך בחברה הישראלית שנגרם בעקבות אותו ניצחון הוא נושא לדיון אחר). נראה כי מצביאים שמפקפקים, שאפילו קורסים לרגעים מהידיעה שבעוד זמן קצר ישלחו צעירים רבים אל מותם עדיפים על פני אלה הששים אלי קרב, שאינם מהססים ואינם שוקלים שוב ושוב את האופציות העומדות לפניהם.

ועוד מחשבה בלתי נמנעת, מהסוג המתסכל והמיותר של "מה היה אילו" עולה על הדעת בעקבות הסרט "צ'רצ'יל": מה היה אילו נשמעו לו, אילו ניהלו את המלחמה על פי דרכו, אילו באמת נחסכה עוד חצי שנה מהמלחמה, אילו הובסה גרמניה בשלהי 1944, במקום במאי של השנה אחרי כן? אילו לא הגיע היטלר להונגריה, ומאות אלפי היהודים שנשלחו בחודשי המלחמה האחרונים, בתוך זמן קצר כל כך, אל תאי הגזים והמשרפות, היו נשארים במקומותיהם, ניצלים מגורל שאפילו לא ידעו על קיומו?

שוב ושוב מדהים להבין איך החלטות של אנשים בודדים משפיעות על חייהם ומותם של מיליונים.

הסרט צ'רצ'יל באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017

היום בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט הטורקי "זֶר"

פחות מיממה חלפה בין הצפייה בסרט ההונגרי "אורות הצפון" לסרט הטורקי "זר", ואי אפשר שלא לשים לקווי הדמיון הרבים ביניהם.

שוב אנחנו פוגשים צעיר, ז'אן, שמבקש לחקור את קורות חייה של סבתו. הפעם דור ההורים מודר לגמרי מהתמונה. בנה של הסבתא ואשתו מביאים אותה מטורקיה, שם היא גרה, אליהם לניו יורק, כדי לאשפז אותה בבית חולים, כי היא סובלת ממחלת ריאות קשה. כמו בסרט ההונגרי, גם כאן ההורים קרייריסטים עסוקים מאוד, והם מטילים את הטיפול בסבתא על נכדם. תחילה הסבתא אינה מעניינת אותו במיוחד, הוא שקוע באהבה נכזבת לצעירה אמריקנית ובלימודים שלו: הוא מוזיקאי. אבל השהות עם הסבתא מעוררת בו רגשות כלפיה ובעיקר עניין בסיפור חייה, בעברה, בסבל האיום שנרמז לו עליו, אבל את פרטיו יאלץ לגלות בכוחות עצמו.

ז'אן יוצא למסע של חיפוש שורשים. הוא מעמיק לתוך מציאות החיים של כפרים נידחים ביותר, בטורקיה ובכורדיסטן, ונראה כאילו דווקא שם, הרחק מאוד מביתו וממשפחתו, הוא מוצא סוג של השתייכות ואפילו מידה מסוימת של אושר.

המקומיים שהוא פוגש בדרכים ידידותיים ומסבירי פנים. כך למשל באחת מנסיעותיו בתוך נופים של מרחבי טרשים ונהרות פונה אליו אדם זר, אחד הנוסעים במיניבוס צפוף, ושואל אותו – "אתה כועס עלי?" ז'אן מופתע, והאיש ממשיך "כי אתה בכלל לא מסתכל עלי, אלא רק בחלון…" החביבות כובשת את לבו, והוא נענה לה. כל נוסעי המכונית משוחחים, מנסים לברר מדוע הגיע למקומותיהם. התירוץ שלו הוא שהוא מחפש את השיר "זר" שסבתו שרה לו בבית החולים, אבל הוא לא הספיק להקליט. אחת הנוסעות מציעה לו, "אולי תיקח אותנו לאמריקה?" הוא מבטיח שיעשה את זה, מיד אחרי שימצא את השיר האבוד… "כולנו ניסע לשם במכונית הזאת?" היא שואלת וכל הנוסעים פורצים בצחוק מקרב.

גם בהמשך מגלה ז'אן עד כמה, בלי ידיעתו, הוא קשור למקומות האבודים הללו, לאנשים שהם בעצם כור מחצבתו.

כמו בסרט ההונגרי "אורות הצפון" גם בסרט שלפנינו אנו נוכחים באכזריותה של המלחמה, ובנזקים ארוכי הטווח שהיא מותירה במשפחות לאורך הדורות.

נראה שהתחושה של אובדן המקורות, של הגעגועים אל משהו שהיה, אך אינו ידוע עוד, מאפיינת צעירים ברחבי העולם. אולי היא מסבירה את הנטייה ההולכת ונפוצה במקומות רבים ללאומיות ואפילו ללאומנות.

הסרט נוגע ללב (אם כי סופו הסמלי, השונה מאוד מכל מה שקדם לו, מחליש אותו, לטעמי). הנופים הטבעיים המצולמים לאורך מסעו של ז'אן במולדתה של סבתו מעניקים את התחושה הפראית והמרהיבה שהחיים בניו יורק אינם יכולים לספק לו.

הסרט,  בבימויו של קאזם אז, משתתף בתחרות עוגן הזהב.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה: הסרט ההונגרי "אורות הצפון"

"אורות הצפון" הוא סרט שאישה, אווה פטאקי, הייתה שותפה לכתיבת התסריט שלו, אישה, מרתה מזארוש, ביימה אותו, ובמרכז עלילתו נשים, מה קורה להן כשהמציאות ההיסטורית בדמותם של גברים נשלחת אל חייהן ומכתיבה את גורלן ואת גורל הוריהן, ילדיהן ונכדיהן.

הסרט נפתח בכך שמריה, אישה מבוגרת שחיה לבדה בכפר קטן בהונגריה, נזכרת באחד מרגעי האושר המשמעותיים ביותר שחוותה בצעירותה: היא עם אהובה, על גדת הנהר, האור והמים עוטפים אותם, שניהם יפים, קרובים, אוהבים. רואים אותה "מביטה" בשניהם, בערגה וגעגוע אל אותם רגעים קסומים. ואז היא מקבלת מכתב שמסעיר אותה מאוד ומערער את חייה עד כדי כך שהיא מתמוטטת, מאבדת את הכרתה ומאושפזת. בתה אולגה, אשת עסקים שחיה בווינה, מגיעה אליה לבית החולים בהונגריה, ביחד עם בנה, כדי לבקר אותה. (מעניין לציין כי אחת האמירות הסמויות בסרט היא ההשוואה בין קלות המעבר מווינה להונגריה בימינו, לעומת הזמנים שבהם הפרידו גדרות תיל וחיילים חמושים שאינם מהססים לירות ולהרוג). מאחר שנראה כי אמה נוטה למות, היא מגלה לבנה סוד: הסבא, בעלה של סבתו, שבתצלומו הנכד מביט ואותו הוא מזכיר בגעגועים, בעצם לא היה סבו הביולוגי, אף על פי שהוא גידל את אמו כאילו היה אביה האמיתי. היא מגלה לו כי לפני שהסבתא נישאה, היה לה אהוב, אציל הונגרי שגם תצלומו מוצג בחדר המגורים של סבתו. תמיד אמרו שזהו בן משפחה קרוב.

הנכד זועם ותובע להבין מדוע הסתירו ממנו כל השנים את האמת, ומבקש לדעת אילו עוד סודות אינו יודע. התופעה של נכדים שמבקשים לחשוף את האמת כדי להתחבר אל העבר ולהבין את הנרטיב המשפחתי שעיצב את חייהם מוכר בישראל והוא כנראה תופעה אוניברסלית. ידוע כי במשפחות רבות בישראל החלו הסבים והסבתות לספר על קורותיהם כשהנכדים הגיעו לגיל שבו הכינו את עבודת השורשים המפורסמת, ודובבו את הורי הוריהם שעד אז סירבו לדבר.

בשעות הראשונות אולגה אינה סקרנית לדעת מה עוד טמון בעברה, ואינה מתעניינת בו. מה גם, כך היא מסבירה לבנה, שאמה מעולם לא הסכימה לספר לה פרטים נוספים על מה שגילתה לה על נסיבות ילדותה, רק כשהיא עצמה הרתה ללדת את בנה. אבל משהו בדרישות של הבן דוחף אותה בכל זאת לפשפש בין הניירות של אמה. היא מגלה מסמכים, מכתבים וציורי דיוקנאות של גברים שאינה מבינה מה פירושם ומתעוררת בה תשוקה לדעת, להבין, מי האנשים הללו? איך הם קשורים לחייה? מה בדיוק קרה לאמה?

האם אותה אם תלך לעולמה בלי שכל המסתורין האופף את המשפחה יסולק?

הסודות מתגלים בהדרגה לאורך העלילה. כל אחד מהם מפתיע ומחריד יותר מקודמו. כשנדמה  שלא ייתכן כאב מר יותר מזה שנודע לאולגה, הבת, ולנו, הצופים, מסתבר שעוד שיא צפוי לנו עדיין.

הגילויים מובאים בצורת פלשבקים אל העבר – אל תחילת שנות החמישים, כשהסובייטים שלטו בהונגריה באכזריות מחרידה.

"המלחמה הסתיימה" אומרת אחת הנשים בסרט, וזוכה לתשובה "היא אף פעם לא מסתיימת". ובכן, כך היא נראית, מנקודת המבט של אישה: אלימה, אכזרית, וצופנת סודות. ארבעה דורות נושאים בתוצאות של בסבל הישיר והעקיף שהמלחמות, וליתר דיוק – הגברים שמייצרים אותן – גורמות.

הסרט באתר של פסטיבל הסרטים חיפה 2017

רנא אבו פריחה,"אחרייך": האומנם "אין כמו בישראל"?

"ואם נגור בחו"ל?" תוהה הבת. אמה בתשובה דוחה מעליה בלי היסוס את האפשרות, כי לדבריה – אין בעולם מקום כמו ישראל!

הדוברות הן רנא אבו פריחה, ואמה, רודינה. האחרונה ערבייה ילידת ג'ת, שבניגוד לרצונו של אביה נישאה בשנות השמונים לבדואי מתל שבע, הביאה אתו לעולם חמישה ילדים, ועבדה כמורה לאנגלית. בשלב מסוים, כשהבינה עד כמה החופש שלה מוגבל  – כרעייתו של בדואי אסור היה לה אפילו לערוך קניות במכולת, ונאלצה, כך היא מספרת, לחכות עד כמעט חצות כדי שבעלה יביא לה את המצרכים הנחוצים לה – לחצה על בעלה להיפרד מהיישוב שבו נולד וגדל, ולעבור לגור בעומר – מועצה מקומית שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דירוגה החברתי-כלכלי הוא עשר, מתוך עשרה שלבים אפשריים. כלומר: יישוב יהודי אמיד ומבוסס.

רנא מצלמת את שיחותיה עם אמה. בתחילת הדרך אין לה מושג שמהצילומים הללו תערוך את הסרט התיעודי "אחרייך", שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל הסרטים בירושלים.

שמו של הסרט נובע מסופו: רודינה חולה מאוד, ולאורך הסרט אפשר לראות את התדרדרותה. אחת הסוגיות שמטרידות אותה מאוד היא השאלה היכן תיקבר. היא מסרבת בכל תוקף לרעיון שתמצא את מקום מנוחתה האחרונה בתל שבע. ברור לה שזכותה להיקבר בבית העלמין ביישוב שבו היא מתגוררת זה עשרים שנה. כאן היא ובעלה משלמים מסים וארנונה, וכאן גדלו ילדיה ונטמעו בחברה.

את מידת ההיטמעות אפשר לראות בסרטונים שאבי המשפחה צילם לאורך השנים. בגן הילדים ובבית רואים את הילדות הקטנות שרות שירים ציוניים: "כל הארץ דגלים דגלים", "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת"… שלוש הקטנות עומדות על המיטה, שרות ועושות את התנועות שלמדו בגן, ואמן ברקע מתגלגלת מצחוק למראה עיניה ולמשמע אוזניה.

אבל מסתבר שעניין הקבורה לא פשוט. "נגיש בג"ץ", מכריזה האם ואומרת עוד שאם לא יאפשרו לה להיקבר בעומר, זה רק מפני ש"הם גזענים". הבנות נאבקות. משוחחות שוב ושוב בטלפון עם גורמים שונים במועצה המקומית ובחברה קדישא. לרגעים נדמה שהבעיה נפתרת. אבל לקראת הסוף ברור שלא, לא יאפשרו לרודינה אבו פריחה להיטמן באדמת עומר. הרי אני לא יכול לאפשר קבורה שונה לבני כל מיני דתות, לא רק מוסלמים, אלא גם "נוצרים מכל מיני גזעים", מסביר ראש המועצה בשיחת טלפון מוקלטת.

עניין הקבורה סמלי כמובן. כי הקונפליקטים שבנות משפחת אבו פריחה צריכות להתמודד אתם רבים מאוד. מצד אחד ברור להוריהן שהמעבר לעומר אִפשר לילדיהם להתפתח, ללמוד, לממש את היכולות שלהם. שניים מהם התראיינו בשעתו אצל יאיר לפיד, שהפגין את התפעלותו מכך שהחלו עוד בהיותם ילדים את הלימודים באוניברסיטה. אבל ההורים חשים שהיה גם מחיר לניתוק מהחברה הבדואית. הם מוטרדים מעתידן של הבנות. למי יינשאו?

באחת השיחות עם אמה מנסה רנא להבין אם רודינה תהיה מוכנה לראות אותה מקימה משפחה לא עם ערבי. היא מנסה להסביר לאם שהיא כמעט לא מכירה את התרבות של בני עמה. שהיא לא מרגישה שתוכל לחיות בזוגיות עם מישהו ששונה ממנה באופן מהותי. האם מתעקשת לא להבין, כביכול: את צריכה להתחתן עם מישהו מרקע דומה לזה שלך, היא שבה ואומרת. רק לקראת סופו של הסרט, ולקראת סוף חייה, האם נמלכת בדעתה ואומרת לבנותיה כי משאת נפשה האמיתית היא להיות נוכחת בסיום לימודיהן באוניברסיטה, ולדעת שהתאהבו. ואם לא תהיה ברירה, אם יתאהבו בגבר בן דת אחרת, היא אומרת בחיוך שיש בו לא רק אהבה אלא גם מין ערמומיות אימהית: "אני אבריח אותך לחוץ לארץ"…

האושר של בתה חשוב לה אם כן יותר מאשר המסורת, הציפיות החברתיות ואפילו אמונתה שאין כמו בישראל!

דמותה של האם שובה את הלב. ברור לגמרי שהיא אישה יוצאת דופן. כוחה נגלה כבר בהיותה צעירה מאוד, כשהתעקשה להישמע ללבה ולהינשא לבדואי. ממה שאנו מכירים את דמותו בסרט, אפשר לחוש שהיא צדקה מאוד בבחירתה. בעלה, אביה של במאית הסרט, נראה גבר מרשים מאוד. בשיחה שנערכה עם  רנא אבו פריחה בתום ההקרנה היא העידה על אביה שהוא אכן אדם נפלא, ושהפמיניזם שלה ושל אחיותיה נובע במידה רבה ממנו.

עוצמתה של האם, חוש ההומור שלה, אהבתה הרבה, נחשפים שוב ושוב. ברור שילדיה הם הכוח המניע של חייה (והיא – שלהם). הסרט, ונראה שגם חייהם של בני המשפחה, שופע אהבה. אמנם אחת הבנות מספרת איך בילדותה חלמה להתעורר ולגלות שהיא בת למשפחה אחרת, משפחה עם שייכות יציבה וברורה לסביבתה ולא כזאת שנעקרה ממקומה המקורי, ואינה יכולה להינטע באמת במקום שאליו הגיעה, ובכל זאת – האהבה, התמיכה ההדדית הרבה של בני המשפחה, ניכרות מאוד.

להקרנה הגיעה אחותה של הבמאית, יסמין אבו פריחה, שסיפרה על עבודתה כרופאה בסורוקה. בשל תחושתה שהיא רוצה "להחזיר" למגזר הבדואי ייסדה ארגון בשם ג'נסיס, שמעניק ייעוץ גנטי לצעירים בדואים, כדי למנוע את המשך התפשטותן של מחלות תורשתיות. בשנה שעברה בחר בה העיתון גלובס כאחת מארבעים הצעירים המבטיחים בישראל.

רנא אבו פריחה בשיחה בסינמטק, בתום ההקרנה

באחת השיחות המצולמות עם אביה של רנא אמר לה גם הוא שלפעמים הוא תוהה אם לא טעה בהחלטה לגדל את ילדיו בעומר ולא בתל שבע. הבת מגיבה בעלבון. בשיחה בסינמטק הסבירה שספקותיו עוררו בה תחושה שהוא רואה בה, באחיה ובאחיותיה כישלון. הוא כמובן לא התכוון לכך, אלא, כמו אמה, הביע דאגה לעתידה, וחשש שלא תצליח להקים משפחה. היום, הסבירה רנא, היא כבר מבינה אחרת את דבריו.

אכן, אין לאב שום סיבה להתחרט. הצאצאים שגידל מצטיינים ומרשימים. יסמין, כאמור, רופאה; סמר סיימה תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; אמיר הייטקיסט עם תואר שני במתמטיקה; סייף לומד רפואה באוניברסיטה העברית.

הסרט שבתו רנא יצרה פתח בפני הקהל צוהר למציאות חיים שמשמח מאוד להכיר: זאת של צעירים ערביים משכילים וליברליים, שמשתלבים בחברה ותורמים לה רבות.

כמה טוב שתעשיית הקולנוע מאפשרת להם להתבטא ולקהל להכיר נשים מקסימות כמו רנא אבו פריחה, מייסלון חמוד, שיצרה את "לא פה, לא שם" והשחקניות שאדן קנבורה ומונה חווא ששיחקו בו וזכו בפרס אופיר השנה, וגם את אבתסאם מראענה מנוחין, מפיקת הסרט "אחרייך", שהיא עצמה במאית ותסריטאית. כה לחי, נשים אמיצות ומוכשרות!

את התשובה לשאלה היכן בסופו של דבר נקברה רודינה אבו פריחה אני ממליצה שתגלו בעצמכם, כשתצפו בסרט.

ההקרנות הקרובות בסינמטק תל אביב

 

 

שמוליק מעוז, "פוקסטרוט": האם הוא ראוי לשלל הפרסים שזכה בהם אמש?

אמש זכה הסרט "פוקסטרוט" בשמונה פרסים בטקס אופיר: על הצילום, העריכה, פס הקול, העיצוב האמנותי, המוזיקה המקורית, הבימוי, השחקן ראשי והסרט הטוב ביותר.

למרבה הצער מצאתי את עצמי בעמדת מיעוט.

לא משום שאני מסכימה עם מירי רגב, שלדעתה זהו "סרט שפוגע בשמו הטוב של צה"ל" .

לא כי אני מצדדת בדבריו של רמי קמחי, שכתב בעיתון הארץ כי "הפשע של ההרג המיותר והסתרת הראיות עטוף בהרבה אהבה לצד הישראלי ובהבנה עמוקה של הסיטואציה הישראלית", וגם לא מכיוון שאני מזדהה עם יהודה אטלס, שמאלן על פי עדותו, שגינה את הסרט וטען שהוא אכן "מוציא את דיבת צה"ל רעה, לא רק פה, אלא לידיעת העולם כולו."

בימין סבורים שהסרט מכפיש את צה"ל. בשמאל – להפך, שהוא סלחני מדי, ומציג עמדה ישראלית מתקרבנת ומצטדקת, כזאת שמאשימה לא את עצמנו, אלא את אירופה: "זה נכון, אנחנו יורים, הוא טוען, אבל אתם אילצתם אותנו לכך, כשרצחתם אותנו וזרקתם אותנו מאירופה." (רמי קמחי, הארץ).

"פוקסטרוט" זכה לכבוד רב לא רק עם שלל פרסי אופיר, אלא גם בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה.

ובכל זאת (לעניות דעתי) העיקר אינו בשאלה אם הוא "ימני" או "שמאלני" מדי, אלא בכך שהוא סרט מפוספס, לא אמין, לא משכנע, מגוחך, משעמם. אומר אפילו בגלוי – מביך.

עמדתי הבסיסית והתמידית היא לא לכתוב על יצירות ישראליות שדעתי עליהן שלילית, אלא רק על כאלה שאני מוצאת בהן ערך, לכן התלבטתי ארוכות אם לכתוב על "פוקסטרוט". מצפוני הורה לי לא לוותר הפעם, למרות, ואולי אפילו בגלל, כל הפרסים. לומר את האמת (שלי), ולא להחריש, דווקא משום שהוא שנוי במחלוקת, מצד אחד, וזוכה לתהילה רבה, מצד שני.

הלכתי לצפות בסרט עם דעה קדומה חיובית: אם מירי רגב פוסלת אותו בלי לצפות בו, כך חשתי, מוטלת עלי החובה המוסרית להגיע, להתייצב לצד יוצריו המותקפים ללא עוול בכפם. למרבה הצער נוכחתי שמעבר לסוגיה הפוליטית-כביכול, מעבר לשאלה האם הוא פוגע בצה"ל או מציג אותו באהבה ובהבנה, הסרט פשוט עשוי רע. ויסלחו לי השופטים שהעניקו לו את הפרס (האם, למרבה הצער, הקולות המגָנים את הסרט לא צדקו במקרה זה? האם מוגזם לחשוד שהפרסים הוענקו לאו דווקא מנימוקים אמנותיים גרידא?).

את האטיות המוזרה, המייגעת, יסבירו ודאי אוהדיו בסיגנוּן. אם כך – מדובר בסיגנון יתר. התוצאה פשוט משעממת. הכול מתרחש כמו בסלואו מושן, עד שנדמה כאילו ניפחו ומתחו אותו כדי להגיע לסרט באורך מלא. הדקות חולפות על מבטים מיוסרים וארוכים לאין קץ. על ציפורים נודדות, ושוב, ושוב. על מבט מלמעלה הצופה באיש מתהלך בחדר. על שתיקות. ועוד שתיקות. ועוד.

המלנכוליה השורה על צילומי הפנים בדירתם של בני הזוג שאליהם הגיעו המבשרים להודיע כי בנם נהרג, "נפל" במהלך שירותו הצבאי, מעוררת רצון לומר ליוצרים – די כבר. הבנתי. אפשר אולי לראות משהו חוץ ממסדרון ארוך ואפל?

הקצב אם כן מייגע מאוד. אבל גרועה ממנו התחושה שמרמים אותי, כקהל. יש כל כך הרבה פרטים לא אמינים בעליל. מה, גם הם מין סיגנון יתר? מישהו יכול להאמין לסצינת הפתיחה, כשאמו של החייל פותחת את הדלת, רואה את החיילים, מתעלפת בלי אומר ודברים, ומיד זוכה לקבל זריקת הרגעה ש"תרדים אותה לארבע או חמש שעות", כדברי הרופא, ומיד נישאת אל חדר השינה ומושכבת שם (מאיפה הם יודעים בדיוק לאן לקחת אותה?), וכל זאת בלי שנאמרה אפילו מילה אחת?! ואחר כך החיילים המודיעים משאירים את האב לבדו? ורק דואגים לכוון לו את השעון כדי שיזכיר לו כל שעה לשתות מים? זה אמור אולי להצחיק? אף קול צחוק לא נשמע באולם.

גם בהמשך שום דבר לא משכנע. שום דבר לא אמיתי. שום דבר לא סביר והגיוני.

אין לי ויכוח עם הצורך של יוצרי הסרט לבעוט בפרות קדושות. זאת תפקידה של אמנות: לערער על אמיתות, לחשוף שקרים. אלא שכאן הערעור עצמו שקרי. לדוגמה: חייל מספר לחבריו על ספר תורה עתיק ויקר וחשוב שעבר במשפחתו מדור לדור, עד שאביו בן השלוש עשרה לא עמד בפיתוי והמיר אותו בכתב עת פורנוגרפי. ואז, כשהחייל גדל, השיג אביו כתב עת פורנוגרפי זהה, ואותו הוא מבקש מהבן להעביר הלאה, לדורות הבאים. כלומר – מה? ראוי שפורנוגרפיה תעבור מדור לדור? כי צילום של שדיים חשופים מרגש ילדים בגיל ההתבגרות? והמורשת שיש לאב להעביר לבנו היא שמוטב לו להרחיק מעט את כתב העת כשהוא מאונן, כדי שהדפים לא יידבקו זה לזה? זאת מין בדיחה? אם כן, גם היא לא הצליחה. אף אחד באולם לא צחק. כלום. שתיקה נבוכה מהלצה מטומטמת ודי מגעילה.

ועכשיו בעניין צה"ל: לכאורה מציג הסרט את עוולות הכיבוש. את הזוועות המתרחשות במחסומים. וזאת כבר ממש לא בדיחה. כי מה שקורה במחסומים הוא לא בדיחה. אי אפשר למצות את ההתעללות, הייסורים, החרדה, הפשעים, בכמה סצינות מטופשות, לא משכנעות, שמגחיכות לגמרי את העניין. הבעיה שהסרט מעורר איננה, לדעתי, השאלה אם הוא מגנה את צה"ל או מגן עליו (ומעניין מאוד להיווכח ששתי הדעות מושמעות באותה התלהבות!), אלא שהוא מרמה. צה"ל לא נראה כך. צה"ל לא פועל כך. הפלסטינים העוברים במחסומים אינם נראים כך. המציאות חמורה וזוועתית. בסרט היא מוצגת לא באופן שמגן על צה"ל, ולא באופן שתוקף אותו. לא באמת. כי לשקר אין משמעות.

כך נראית המציאות במחסומים
ולא כך (מתוך הטריילר ל"פוקסטרוט")

ואי אפשר להסתתר תחת האצטלה של ביטוי אמנותי, שיש לו לכאורה רשות להגזים ולסטות מהמציאות. סוריאליזם תובע דיוק רב במיוחד, כי כדי ליצור דימוי של חלום בלהות, המציאות שאותה מתארת יצירה סוריאליסטית חייבת לשכנע בכל פרט, ורק מבטו של היוצר מצליח לעוות את הפרטים, להניחם זה לצד זה באופן שיוצר חוויה של מציאות אלטרנטיבית.  זה לא האפקט שנוצר ב"פוקסטרוט". הוא לא מוזר. הוא לא פוקח עיניים. הוא לא מאיץ את הדופק. הוא גורם לצופה להשפיל את המבט ולצפות שהעניין הלא נעים הזה יסתיים כבר.

וחבל מאוד שכך. כי יש בבסיסו סיפור מעניין שיכול לגעת ללב, ויש פוטנציאל לעלילה, אבל אלה פשוט אובדים בתוך זיוף מתמשך ומאולץ.

כמו יהודה אטלס שכתב בעיתון הארץ "אני שמאלני אבל מירי רגב צודקת", גם אני חשה אי נוחות מהחברה שבה מצאתי את עצמי, כמתנגדת לסרט. אומר להגנתי שלפחות צפיתי בו, לפני שקבעתי עמדה.


בשולי הדברים: לאחרונה ראה אור הספר בסתר כנפיים שכתב אח שכול, אבי ולנטין. מי שרוצה לדעת איך באמת מתנהלים חייהם של בני משפחה שכולים, מוזמן לקרוא אותו.

ועוד בשולי הדברים: למרבה השמחה הסרט "לא פה, לא שם" זכה גם הוא בשני פרסים חשובים: פרס שחקנית המשנה ופרס השחקנית הראשית הוא ראוי לשני השבחים הללו, ולהרבה יותר מכפי שקיבל. אפשר לקרוא כאן מדוע (לדעתי, כמובן).

פרנסואה אוזון, סרט הקולנוע "פרנץ": מתי תחושת אשמה יכולה להזיק?

לעתים רחוקות מזדמן בפנינו סרט קולנוע שמספק חוויה אסתטית שלמה. התרגלנו כבר לזיופים – קלים או קשים – לפשרות, להצגת המציאות כשהיא מיופה, מקושטת, לא לגמרי אמינה, התרגלנו להרבה תנועה, מרדפים, מהומה, ולא רק במה שמוגדר "סרטי פעולה". ובעיקר התרגלנו לתבניות שגורות ומוכרות מראש. הצופים מגיעים אל אולם הקולנוע והם יודעים פחות או יותר למה לצפות. בסרטים המוגדרים "דרמות" יהיה קונפליקט, שייפתר איכשהו, לשביעות רצוננו; תהליכים שבמציאות מתרחשים לאורך זמן רב יואצו, כדי שכולנו ביחד נצליח להגיע אל קו הסיום מסופקים ולא מופתעים מדי. נזיל דמעה פה ושם, נצחק, נתענג מיופיים של נשים, נופים, בתים, ובעיקר – נדע שמה שראינו אינו "באמת" אלא עיבוד מופרז וססגוני מאוד של המציאות, עם סטיות קלות לכל עבר. כך למשל כולנו יודעים שמטפלת שמגיעה לביתו של זקן נרגן לא באמת תשפיע על חייו עד כדי כך שיסמוך עליה יותר מאשר על בני משפחתו (שלא לדבר על המשימות המאוד לא הרואיות שיוטלו עליה במציאות, לא בסרט); שאישה בזנות לא תתאהב בזנאי שקנה את גופה, והוא לא יתאהב בה; היא לא תיראה כמו ג'וליה רוברטס, והמפגש המיני לא יהיה אפוף בערפל ורוד ומתוק. אבל אנחנו מקבלים את הקונבנציות הללו, משלימים אתן ובעצם גם מצפים להן.

עד שמגיע סרט כמו "פרנץ" (פרס השחקנית הצעירה לפאולה בר בפסטיבל ונציה; פרס הסזאר לצלם פסקל מרטי), ומזכיר לנו שאפשר גם אחרת.

"פרנץ" מתרחש ב-1919: שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. צעירה גרמנייה מתאבלת על פרנץ, ארוסה שנהרג בקרב. היא ממשיכה לגור אצל הוריו, הם מטפלים בה והיא – בהם. כל יום היא עולה לקברו, אם כי היא יודעת שגופתו נשארה במקום לא ידוע, אי שם בשדה הקרב. ואז, יום אחד, מגיע גבר צעיר זר אל הקבר. היא מגלה את קיומו כשהיא מוצאת על הקבר של אהובה זר ורדים שלא היא הניחה. למחרת היא רואה את הזר עומד לצד הקבר ובוכה. ברור לה לגמרי שהוא הכיר את פרנץ, והיא מזמינה אותו לבית שבו היא גרה, אל הוריו. הצעיר הצרפתי, אדריאן, מודה: כן, הוא הכיר את פרנץ, ואהב אותו מאוד. הם היו חברים קרובים מאין כמוהם.

מכאן מתפתחת עלילה מפתיעה, נוגעת ללב, עתירה במהפכים, שמתנהלת במתינות ובעדינות. הבמאי והתסריטאי הראשי, פרנסואה אוזון, התבסס בסרטו על סרט קודם – "שיר ערש שבור" – שיצר ארנסט לוביטש. סרטו של הלה יצא אל האקרנים ב-1931, והתבסס על מחזה שנכתב מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לוביטש לא יכול היה כמובן לחזות את מה שאוזון ידע כשביים את הגרסה המחודשת: הוא לא שיער בנפשו שתפרוץ מלחמת עולם נוספת, ולא ידע מה צופן העתיד ליחסים שבין שתי המדינות השכנות, גרמניה וצרפת ובין תושביהן. נקודת המבט בסרטו של לוביטש הייתה לגמרי פציפיסטית, "בקונטקסט אידיאליסטי של התקופה של אחרי המלחמה," מסביר אוזון בריאיון שנערך עמו. הוא עצמו כבר היה מפוכח יותר.

סרטו של לוביטש הוגש מנקודת מבטו של הצעיר הצרפתי המגיע לבקר את קברו של פרנץ, ומתקבל בחיבה ובאהדה רבה אצל בני המשפחה השכולה. לפיכך אצל לוביטש סודו ידוע לצופים מלכתחילה. בסרט שלפנינו מתגלים הדברים רק בהמשך. המתח נשמר והגילוי מפתיע (ומכאיב).

מעלתו של הסרט "פרנץ" בכך שהוא יודע כלל חשוב מאוד: היוצר אינו מספר לנו על הדמויות, אלא מאפשר לנו להכיר אותן במעשיהן ובתגובותיהן. לדוגמה: כדי שנבין כמה קשה וחסר תקנה האובדן שחווה אנה, אנו רואים כיצד במהלך נסיעה ארוכה מאוד ברכבת היא מתעוררת, פוקחת את עיניה לרגע קט, וחוזה בבני זוג ישנים היושבים מולה. האישה מכורבלת על הגבר, הוא מחבק אותה ומתוך שינה נושק ללחייה. אנה מביטה בהם, ואנחנו יודעים ביחד אתה שכל קרבה, כל אינטימיות, כל ביטחון זוגי, נשללו ממנה, כנראה לצמיתות. זוהי רק דוגמה אחת קטנה לאופן שבו הבמאי מדבר אלינו, בלי מילים ובלי הסברים.

עלילת הסרט אינה פועלת על פי סכמות מוכרות וידועות מראש. לא כל מה שצפוי קורה וחלק ממה שקורה לא צפוי. ועם זאת – אנה משתנה. עד סוף הסרט היא תלמד, תדע, תבין, היא תהיה אדם אחר. נראה כי למרות הכול, גברו סיכוייה לשפר ולשנות את חייה ולהיטיב עם עצמה.

מעלה גדולה של הסרט היא יופיו. לא רק בשל העדינות שבה הוא מספר את סיפורם של אנה, פרנץ ואדריאן, אלא גם באסתטיקה הצורנית שלו. רובו צולם בשחור-לבן. אוזון הסביר את הבחירה ואמר שכדי להשיג אמינות היסטורית הסתמך על תצלומים רבים מהעבר. "מכיוון שיש כל כך הרבה צילומים וסרטים מן התקופה הזו, מהר מאד הבנתי שהתקציב לא יאפשר לי להגיע לרמת הדיוק ההיסטורי שאליה כיוונתי, כשחיפשתי אתרים ביחד עם המעצב שלי, מישל ברתלמי. מצאנו הרבה אופציות, אך הן הצריכו התערבות יקרה מאוד. ואז עלה בדעתי להפוך את כל התמונות הרבות שצילמנו לשחור לבן. וכך באורח פלא כל הלוקיישנים שלנו עבדו מצוין. בדרך אירונית השגנו מידה רבה של ריאליזם, כי כל הסימוכין מן התקופה ההיא הם בשחור לבן," סיפר.

יש בסרט גם סצינות בצבע, והבמאי מסביר: "הנטייה הטבעית שלי היא להדגיש צבע ושימוש בטכניקולור. היה לי קשה לוותר על צבע בכמה לוקיישנים וסצינות, במיוחד בסצינות בטבע, כשהם הולכים אל האגם, שהוא התכתבות עם עבודתו של הצייר הגרמני קספר דייויד פרידריך. לכן החלטתי להשתמש בצבע כאלמנט דרמטי בסצינות הפלאשבק, ובסצינות מסוימות של שקר או אושר."

ענייניו העיקריים של הסרט הם – שקרים (המחיר שהם גובים, לא רק כשמספרים אותם, אבל גם כשחושפים אותם), ואחריות אישית: מתי תחושת אשמה יכולה להזיק, ומדוע מוטב לפעמים לשתוק ולהתאפק. הסגנון והאמירה משולבים באופן משכנע ומוצלח מאוד, לכן הצפייה בו מעניקה לצופה חוויה מיוחדת.

דוד דרעי: "סאלח, פה זה ארץ ישראל": מדוע הוא סרט שחייבים לצפות בו!

"צריך להקים ועדת חקירה! להעמיד לדין את כל האשמים!" זועקת לקראת סופו של הסרט אחת הצופות. לא באולם. בסרט עצמו. כי לפני שהבמאי, דוד דרעי, חתם את היצירה ושיגר אותה אל האקרנים (הוא השתתף בפסטיבל דוק אביב 2017 וזיכה את הבמאי בפרס הבימוי והתחקיר), הוא הקרין אותו בפני משתתפיו ובני משפחותיהם, וצילם אותם בשעת הצפייה ואחריה.

הסרט, "סאלח, פה זה ארץ ישראל", הוא אחד המסעירים והמטרידים ביותר שראיתי. ברגעים מסוימים התקשיתי לנשום, התקשיתי להמשיך לשבת בשקט, להתאפק ולא לפרוץ בצעקות של זעם. חשתי סביבי את עוצמת הרגשות שהציפו גם את הצופים האחרים. הם הגיבו מדי פעם בפרצי צחוק מרים של זעזוע. הדברים לא הצחיקו משום ההומור שבהם, אלא בשל הפער הבלתי נתפס בין השקרים וההונאות שהסרט חושף, לבין המציאות הידועה לכול.

בתקציר לסרט נכתב כי הוא עוסק ב"סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת המטלטלת מאחורי חזון 'פיזור האוכלוסייה', שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה." המשפטים התמציתיים, המנומסים הללו, אינם יכולים ואינם אמורים לבטא את מלוא עוצמתו של הסרט. חייבים לצפות בו כדי להבין על מה מדובר.

במלאכת מחשבת סדורה מובילים אותנו היוצרים שלב אחר שלב, דרך שרשרת של סצנות הנובעות זו מזו, ומציירות בפנינו את מה שאי אפשר אלא לכנות במילה "זוועה". וזאת מילה עדינה מדי.

תחילתו של הסרט אישית ומינורית: הבמאי מלווה את הפרידה של הוריו מדירתם הקטנה בירוחם. עשרות שנים, מאז שהגיעו ארצה, חיו בה, והעזיבה קשה להם. עד כדי כך שהם מתכחשים לה. מסרבים לומר לשכנים שלום. כי, מסביר כל אחד מהם בנפרד, אולי בעצם אנחנו לא עוזבים. אולי נחזור בקרוב. לכאורה – מעבר קשה של אנשים בערוב ימיהם, שנאלצים להיפרד מאורחות החיים המוכרות, מהסביבה שבה חיו כמעט מאז ומתמיד.

אבל אז, לאט לאט, מסתבר על מה הסרט: לא על ההורים של דוד דרעי. אפילו לא על המבט שלו עצמו על עיירת ילדותו: הוא נפגש עם חבר בן גילו וביחד הם מעלים זיכרונות מהימים שגרו שם, שישבו ביחד בלילות על ספסל, בתוך נוף הבטון החשוף של מקום שאין בו שום חן, וחלמו איך ימלטו את עצמם מירוחם. הוא אפילו לא על התחלופה המתמדת של רבבות אנשים שחיו זמן מה בירוחם, ויצאו ממנה לבלי שוב.

הסרט עוסק בעוול הבלתי נתפש שבאמצעותו הקימו בשנות החמישים והשישים לא רק את ירוחם, אלא את כל עיירות הפיתוח.

ובכן כך: יוצרי הסרט הצליחו לשים את ידם על פרוטוקולים נושנים שבהם תועדו דברים שנאמרו בישיבות של מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר אלה של ישיבות ההסתדרות הציוניות. רוב הפרוטוקולים ההם עדיין גנוזים. אסור לפתוח את התיקים. אסור לקרוא ולדעת מה כתוב בהם.

התכנים של אלה שכן נפתחו מעוררי פלצות.

דוד דרעי נפגש מול המצלמות עם אלישע אפרת, אחד האבות המייסדים של עיירות הפיתוח. אפרת, פרופסור בחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לגיאוגרפיה בשנת 2007, יושב מול דרעי, ובגלוי, בלי היסוס, מתוך הצדקה פנימית עמוקה, מספר לו שכן, מה שקרא בפרוטוקולים (כאילו שיש בכך עוד ספק!) מדויק לחלוטין.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות החליטו מנהיגי היישוב על מדיניות של פיזור האוכלוסין, כדי למנוע מהפליטים הפלסטינים לשוב לישובים שנטשו. לא ייתכן, כך סברו (בן גוריון הוביל את הקונצפציה), שמרבית האוכלוסייה היהודית תתרכז בערים. לשם כך הקימו תחילה את המושבים. אבל תחלופת המתיישבים שאכלסו אותם הייתה גבוהה מאוד. לכן החליטו להקים את עיירות הפיתוח. תושביהן היו אמורים לתפוש את הקרקע, לקבוע עובדות בשטח, וגם לספק שירותים ליישובים המבוססים שכבר שכנו בכל חלקי הארץ, צפונה ודרומה מתל אביב – לקיבוצים ולמושבים הקיימים. לשם כך הן הוקמו: קריית שמונה. קריית גת. נתיבות. ירוחם, ורבות אחרות.

ומי יאכלס את עיירות הפיתוח הללו? בגל הראשון הובאו לשם עולים מרומניה. מעטים מהם נשארו. ואז עלו מנהיגי היישוב על פתרון שאלישע אפרת מכנה אותו הזדמנות פז, "צירוף כוכבים מעולה: כלומר, באה אוכלוסיה בכמויות […] הם היו חסרי הון, חסרי משאבים […] זאת אומרת, שאתה יכול לעשות עם אלה מה שאתה רוצה." כמו כן, הוא מסביר, "יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת, שיצרת ב-1948, יש לך שטחים בלי סוף," והוא מסכם: "אז יש לך אוכלוסיה, אין להם יכולת התנגדות, ויש לך שטחים בלי סוף". בינגו.

אז כן. העלו את יהודי מרוקו (אם כי מנהיגי היישוב חשו רתיעה מפני אותה אוכלוסיה, שנחשבה בעיניהם נחותה. אלמלא הצורך ודאי היו מוותרים עליה). מכיוון שהם מוחלשים וחסרי אונים, לא הייתה להם בררה, אלא להישאר בעיירות שאליהן הביאו אותם. היה עוד יתרון לשליחתם לעיירות פיתוח (וגם זה נאמר מפורשות, ונשאר מתועד בארכיונים נסתרים): בעיירות הפיתוח יורחקו האנשים הללו מהמרכז, ויוסתרו מעיניהם של התושבים האחרים, ה"איכותיים".

וכאן חוזר הסיפור אל עולי מרוקו, הוריו של הבמאי וחבריהם, אל העדויות ממקור ראשון: כיצד רימו אותם. כיצד הם ביקשו להגיע למקומות שבהם היו להם קרובי משפחה – ירושלים, צפת, באר שבע – אבל נלקחו ללב המדבר. לירוחם. במקום הוקמו כמה מבנים, ומסביב רק מדבר וחול. אילו הבטחות שווא השמיעו באוזניהם נציגי הסוכנות לפני שיצאו לדרך: "רק תפתח את החלון ותראה ים" (כאן פרץ קהל הצופים בסינמטק בצחוק מר), למשל: שבמקום היישוב החדש ימצאו פרנסה, דיור, ממש כל טוּב.

וכשהגיעו למקום, וסירבו לרדת מהמשאיות (אביו של הבמאי מספר איך לאורך הדרך לא ראו סימן חיים: "אפילו יונה לא עפה", גם כאן נשמע בסינמטק פרץ של צחוק מר; אמו סיפרה איך הבינה שהמצב חמור, שנוסעים ונוסעים במדבר ולא מגיעים לשום מקום, איך החלה לחשוד שרימו אותם), נקטו נציגי השלטון כל מיני צעדים יעילים: במקרה אחד הורו לנהג המשאית להטות את תא המטען שבו ישבו האנשים, "לשפוך" אותם החוצה ולהסתלק מהמקום. במקרה אחר זימנו שוטרים שאילצו את העולים באלימות לרדת (אביו של הבמאי איבד לזמן מה את הכרתו בעקבות הפינוי). במקרים אחרים הונו אותם. כשביקשו לחזור למרוקו אמרו להם – בסדר, תרדו, רק כדי לחתום שאתם מסרבים, ואז השאירו אותם במקום והסתלקו. והיה עוד אמצעי אחד, מזעזע במיוחד: גייסו את חבריהם של העולים החדשים, אלה שהגיעו כמה ימים לפניהם, לשכנע אותם שכדאי להם לשתף פעולה, שיהיה להם טוב כאן. (מניין למדו נציגי השלטון את השיטה? האם אפשר להימנע מהמחשבות על אנשי הקאפו היהודים שפעלו במחנות הריכוז? או על קסטנר?). את משתפי הפעולה הללו פיצו בכסף ובהבטחות להטבות. באחד הרגעים העצובים בסרט מסבירה אמו של הבמאי לבנה שאינה כועסת על חבריה שבגדו בה כך. בשיחת טלפון עם אחת מהם מתנצלת הבוגדת ומבטיחה שתיתן לה את סכום הכסף שקיבלה אז, תמורת הבגידה. שתיהן פורצות באותו צחוק מר שהשמיע שוב הקהל בסינמטק.

אבל העוולות המתוארות כאן הן רק ההתחלה. החלק המחריד באמת הוא השיטות שמתגלות מהפרוטוקולים: איך אילצו את העולים החדשים הללו להישאר בעיירות הפיתוח: ממי שהעז לסרב נשללה כל זכות לחיות, לא רק בכבוד, אלא ממש, בפועל. גזר דין מוות יוטל עליהם. מי שיתעקש לעזוב את עיירת הפיתוח כבר לא מעניין אותנו, נאמר באחד הפרוטוקולים (הדוברים הם מראשי היישוב. לובה אליאב, יחיאל וייץ, זלמן שז"ר, נחום גולדמן. שמות מוכרים ומוערכים!). הסרבנים לא יקבלו תלושי מזון (מדובר בתקופת הצנע!). ידאגו שלא יוכלו להתקבל לשום מקום עבודה. ימנעו מהם את האפשרות לקבל דיור. והשיא: איימו על האנשים הללו שאם לא ישתפו פעולה, ייקחו מהם את הילדים, באמתלה כלשהי של סעיף בחוק: לכאורה "הפקירו" את הילדים "בחוץ" (במקום שאליו אילצו אותם להגיע, שלא היה בו אלא "חוץ"!).

לאחרונה העידה אישה בשם שולמית מליק, שעבדה בבית תינוקות במעברה, כי ראתה תינוקות של עולים חדשים נמסרים לזרים, בלי ידיעתם של ההורים. לא נותר עוד ספק שהפשעים הללו אכן התבצעו. הפרוטוקולים של ישיבות הסוכנות הנחשפים בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מעניקים לכך יתר תוקף: ילדים שלא נחטפו מהוריהם בחשאי שימשו קלף מיקוח נגדם – אם תעזו לקחת את גורלכם בידיכם, אם תעזו להסתלק מהחור הנידח, באמצע המדבר, שבו השארנו אתכם, רע ומר יהיה לכם. ניקח מכם את הילדים!

וזה אפילו לא סוף הזוועה.

דוד דרעי נפגש עם ד"ר ארז צפדיה, ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר. וצפדיה מציג בפניו את מה שהוא מכנה "האקדח המעשן" המוכיח שלא דובר פה על סתם התנכלות לעולים חדשים באשר הם, אלא על התנכלות ספציפית, ששורשיה, פשוט מאוד, ובלי כחל וסרק – גזעניים. כך, במפורש, ובלי הסוואה.

כי בשנות החמישים, כשהגיעו עולים חדשים, פליטים מפולין, אלה שנקראים "עליית גומולקה", לא עלה על דעת איש לשלוח גם אותם לעיירות הפיתוח. בן גוריון מסביר במו פיו באחד הפרוטוקולים כי "האפליה מוכרחת". גם אלישע אפרת אינו מכחיש: ברור שאת היהודים הפולנים לא היה אפשר לשלוח לירוחם! זה היה, כך נהגו אז לומר, "חומר אנושי" אחר! (חומר בהיר ומשובח?…). לעולים הללו הוקמו שכונות במקומות אחרים. למשל – ברמת אביב. חששו, כך מסביר אלישע אפרת, שאלמלא כן, יסתלקו העולים העדיפים הללו מהארץ.

"הקמנו מדינה עם אנשים שהם לא כלום"

"לאן?" זועם ד"ר צפדיה, "לאן הם היו הולכים? לפולין הנתונה תחת שלטון סובייטי?"

בתקציר לסרט נכתב עוד כי נחשפים בו "היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל". אי אפשר שלא להסכים עם התיאור הזה. הסרט מבהיר ומנסח היטב את המקורות המוצדקים כל כך של הטינה שחשים תושבי עיירות הפיתוח כלפי הממסד ששלט אז. כלפי מפא"י ההיסטורית.

בסוף יולי השנה כתבה אורטל בן דיין, פעילת שמאל ילידת קריית שמונה, (בפייסבוק) את הדברים הבאים: "אני מניחה לרגע שכולנו מסכימים על האחריות הראשית של מפא"י ומנהיגיה האשכנזים על יצירת ההיררכיות הגזעניות והמעמדיות בישראל ועל הפשעים החמורים שביצעה נגד מזרחים.
אז יש מכונית והיא נכנסת למוסך. ואז מתחילים לפרק אותה לחתיכות. בהתחלה מפרקים לה את המראות ואת הדלתות. בשלב הזה היא עדיין נראית מכונית, לכל הדעות. ואז מורידים לה את המושבים ואח"כ מפרקים את השמשות, והיא עדיין נראית מכונית. אח"כ מפרקים את המנוע ונותרה רק השלדה. האם במצב הזה המכונית היא עדיין מכונית? באיזה שלב המכונית היא כבר לא מכונית? חייב להיות שלב שבו רוב האנשים יסכימו שהדבר שנותר הוא כבר אינו מכונית אלא ציר ברזל שמונח על הקרקע.

אז נניח שהמכונית היא מפלגת העבודה. ברור לכולנו ששינוי השם ממפלגת מפא"י למפלגת העבודה הוא שינוי קוסמטי, שם המפלגה במקרה הזה הוא תכונה שולית שאין בה כדי לשנות את המפלגה באופן מהותי. אבל מה בנוגע למוצאם של חברי המפלגה? האם מוצאם של בעלי הכוח במפלגה אינו תכונה כבדת משקל?"

בן דיין כתבה את הדברים בעקבות בחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.

שאלתה חשובה ומעניינת מאוד, ומתחדדת בעקבות הצפייה בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל". ברורה לחלוטין הטינה העמוקה של קורבנות העוול הנורא כלפי מי שפגעו בהם, רימו והפקירו אותם, שללו מהם לא רק את כל הזכויות הבסיסיות ביותר, אלא גם את עתיד ילדיהם. (אחת הנקודות המקוממות שמציין ארז צפדיה היא העובדה שאת תושבי עיירות הפיתוח שיכנו בדיור ציבורי. הבתים לא היו בבעלותם. בניגוד לעולים חדשים אשכנזים, שברבות הימים יכלו לרכוש את הדירות שבהן גרו ובאמצעות הנכסים הללו התאפשר להם לעבור דירה, העולים מארצות האסלאם שנשלחו לעיירות הפיתוח נתקעו בהן לצמיתות, ולא יכלו לעזור גם לילדיהם לבנות לעצמם חיים טובים יותר).

כשאבי גבאי נבחר לראשות מפלגת העבודה, הוא הבטיח להתחיל (או להמשיך?…) בעבודת שטח אינטנסיבית. לעשות נפשות במקומות שבהם הטינה למפלגתו אינה יודעת גבול. במקומות שבהם יצביעו תמיד לליכוד, או לש"ס, בעיקר כי המפלגות הללו נראות בעיני המצביעים אופוזיציה לשנואי נפשם.

שאלתה של אורטל בן דיין נכונה וחשובה: עד מתי יבואו חשבון תושבי עיירות הפיתוח עם מי שהרעו אתם כך, לפני עשרות שנים?

התגובות שצילם דוד דרעי כשהציג את הסרט בפני משתתפיו, מרתקות. הייתה, כאמור, האישה שזעקה בתום ההקרנה לצדק, וקראה להקמת וועדת חקירה. אבל נשמעו גם קולות אחרים. הייתה מי שאמרה – מאוחר מדי. כבר אין את מי להעמיד לדין. הייתה מי שזעמה על מה שראתה, עד כדי כך שעזבה את המקום בהפגנתיות, כי לדבריה אין כמו מדינת ישראל, ואסור לומר עליה שום דבר רע.

אבל התגובה המשותפת לכולם הייתה זעזוע עמוק. נדרשו רגעים ארוכים עד שמישהו מהם הצליח לומר משהו. הדברים שנחשפו בפרוטוקולים בעצם לא גילו להם (ולנו הצופים), דברים שלא ידעו בתוך תוכם: שהייתה כאן גזענות שלא תיאמן, שנעשה כאן עוול מכוון ומפורש. אבל גם ממי שיודע את כל הדברים הללו, הצפייה בהם, מנוסחים, מדויקים וברורים, תובעת לנסח מחדש את הנרטיב המפורש על מציאות חיינו כאן, במדינת ישראל.

היטיבה לנסח זאת נכדתה הרהוטה והמדויקת של אחת המשתתפות, שאמרה כי הסרט הזה לא רק מרגיז אותה עד עמקי נשמתה, אלא גם גורם לה לחשוב מחדש על זהותה.

 

פרנסואה טריפו, "פרנהייט 451": מה קורה כששורפים ספרים

"צה"ל מגביל את הספרים שחיילים יכולים להכניס לכלא הצבאי, ואוסר על הכנסת ספרים שעוסקים במין או במה שיצטייר כקריאה למרד. רשימת הספרים או הנושאים האסורים בכניסה לכלא הצבאי אינה ברורה, ונראית כנתונה יותר לשיקול דעתם של החיילים המשמשים כמדריכי כליאה במקום. […] כאשר בשבוע שעבר נכנסה לכלא הצבאי סרבנית הגיוס הדס טל, נלקח ממנה הספר השמידו את כל הפראים, שכולל עדויות על מעשי הקולוניאליזם והאימפריאליזם באירופה ובאפריקה, ועל האידיאולוגיה שליוותה אותם. הספר, נטען, עלול לעורר מרד, ולכן נלקח ממנה."

הידיעה שהופיעה השבוע בעיתון הארץ מעלה על הדעת סרט של טריפו, "פרנהייט 451", היחיד שביים באנגלית והראשון שצולם בצבע. פרנהייט 451 היא, כך מסביר מונטג "לוחם אש" לקלריסה, צעירה יפהפייה (בגילומה של ג'ולי כריסטי), מידת החום שבה ספרים מתחילים להישרף. ותפקידם של לוחמי האש השתנה לחלוטין. האומנם הוטל עליהם בעבר לכבות שריפות? מבקשת קלריסה לדעת. בהווה תפקידם של הלוחמים לאתר ספרים ולהעלות אותם באש.

"מדוע?" היא תוהה.

"ספרים הם זבל גמור," משיב מונטג בלי היסוס ומוסיף ומסביר: "כי הם גורמים לאנשים להיות אומללים."

"פרנהייט 451", הוא סרט מדע בדיוני. משעשע לראות איך ראו את העתיד ב-1966, כשהסרט נוצר. אנשים מכורים לטלוויזיה. בבתים יש מסך ענקי, שטוח לגמרי, פרוס על הקיר. מה שנראה בעינינו מובן מאליו היה חזון מהפכני של היוצר, ובכך לפחות דייק. רבים מהפרטים מבדחים בתמימותם. כך למשל יוצרי הסרט לא העלו בדמיונם טלפונים ניידים, אפילו לא אלחוטיים. הרכבות הן שיא השכלול שעלה אז כנראה על הדעת: הן אינן נוסעות על הפסים, אלא נתלות מהם באוויר. בבתים דלתות נפתחות ונסגרות מאליהן. כל השאר דומה מאוד למציאות של שנות השישים. אמנם הריהוט "מודרניסטי" ומתאפיין בקווים ישרים ובמשטחים שטוחים, אבל באופן כללי הבתים נראים כמו בכל שכונה בפרברים של אנגליה באותה תקופה. הדמיון לא הרחיק לכת.

למעט עניין אחד: אסור בתכלית האיסור לקרוא ספרים או להחזיק אותם בבית.

באחת הסצנות המרתקות מפרט מפקדו של מונטג מדוע. הלוחמים נקלעו לספרייה אסורה בביתה של אישה מבוגרת, שמסרבת להיפרד מהספרים, עד כדי כך שהיא שורפת את עצמה ביחד אתם.

המפקד מפשפש בין הספרים ומציג בפני מונטג (ובפנינו) את כריכותיהן של הקלאסיקות הכי נחשבות. ספרים של דיקנס, שייקספיר, טולסטוי, נבוקוב, התפסן בשדה השיפון, מאדם בוברי, עליס בארץ הפלאות, כולם שם. המפקד להוט מתשוקה להשמיד אותם, כי "לספרים אין מה לומר. כל הספרים האלה הם רומנים. כולם מספרים על אנשים שמעולם לא התקיימו באמת." אבל לא רק הם מסוכנים, כי "ספרי הפילוסופיה עוד יותר גרועים מהרומנים," והוא מדגים את הסכנות הטמונות בהם: "באחד מהם כתוב שגורלו של האדם נקבע מראש. ובאחר – שקיים חופש בחירה. זאת סתם אופנה. השנה – שמלות קצרות, בשנה הבאה – שמלות ארוכות…" והוא מוסיף ומפרט מדוע קובעי המדיניות מתנגדים כל כך לספרים, ומדוע הוא מסכים אתם בכל לבו: "רובינזון קרוזו? הכושים [כן, כך, לא פוליטיקלי קורקט…] לא אהבו אותו, בגלל הדמות של ששת. ניטשה? היהודים לא אהבו אותו…"

אבל ההסבר החשוב מכולם, הבסיס לכך שיש לאסור על הקריאה: "כולנו צריכים לדמות זה לזה. רק אם נהיה שווים נהיה מאושרים."

אבל מונטג כבר השתנה. הוא קרא בחשאי את דיוויד קופרפילד. (כמו בסרט "חיים של אחרים" יש לאמנות כוח כובש שמסוגל למוטט חומות הגנה ולרכך אדם קשוח). הוא מוקסם מהאישה שמוכנה להצית את עצמה, ביחד עם כל הספרים שלה: "את רוצה להיות קדושה מעונה?" הוא שואל אותה, והיא מסבירה: "הספרים האלה חיו, הם דיברו אתי."

כשהוא מגיע הביתה ורואה את אשתו וחברותיה מרותקות אל מסך הטלוויזיה, הוא זועם: "אתן זומבי. אתן לא חיות, אלא רק הורגות את הזמן." הוא מנסה לשנות אותן, מקריא להן, מאלץ אותן להקשיב לו קורא מתוך ספר. והן נשברות, פורצות בבכי, כי שמעו "מילים רעות שמכאיבות לאנשים."

"את בוכה כי אלה דברי אמת," הוא מנסה לשכנע אחת מהן להאמין לספרים ולא לטלוויזיה, אבל אין לו סיכוי.

אחרי שהתפכח הוא ממלט את עצמו מהמציאות ששוב אינו מסוגל להזדהות אתה, ומגיע לאזור ספר. חיים שם אנשים שכל אחד מהם הוא ספר שאותו שינן ולמד בעל פה: כך למשל מציגים את עצמם בפניו זוג תאומים: "אנחנו גאווה ודעה קדומה מאת ג'יין אוסטן, אחי הוא כרך א', ואחי הוא כרך ב'". הנסיך של מקיאוולי לבוש בבגדים מרופטים ומתלוצץ: "אין לשפוט ספר על פי כריכתו" (המקבילה האנגלית למימרה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), וזקן על ערש דווי מלמד ילד להיות אי המטמון כדי שיחליף אותו כשימות.

האנשים אינם עוברים על החוק. הם משיגים ספרים, משננים את תוכנם ואז שורפים אותם, "כדי שאף אחד לא יוכל לקחת אותם מאתנו." (על הדעת עולה הטיעון השכיח של אנשים שמסרבים לקרוא ספרים באמצעים אלקטרוניים, "כי אני חייבת להרגיש את הדפים ולהריח אותם": על פי "פרנהייט 451" ספר איננו החומר, לא הדפים, הכריכה, הדפוס, אלא – התוכן הטמון בו, ולפיכך אין שום משמעות באילו אמצעים מתוודעים אליו).

הסרט "פרנהייט 451" מבוסס על ספר של הסופר האמריקני ריי ברדבורי (אגב, אחד הספרים שאותם שורפים לוחמי האש הוא פרי עטו של ברדבורי – הלצה קטנה של טריפו). ברורה לגמרי ההשראה לכתיבתו: הנאצים ששרפו ספרים, והמשפט המיוחס למשורר היהודי-גרמני המומר היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם" (הוא התכוון לאינקוויזיציה ששרפה ספרי קוראן!). הסרט מבקש לספר לנו שבלי ספרים אין חירות, ואין משמעות אמיתית לחיים. שספרים מייצגים את הרוח האנושית ומרוממים אותה.

בידיעה בעיתון הארץ נכתב כי הספר השמידו את כל הפראים נלקח מסרבנית הגיוס "בתום לב" של מדריכת הכלואים וכי "הנושא הובהר לכלל העוסקים במלאכה".

יחד עם זאת, המקרה של הדס טל לא היה יחיד. חיילים אחרים שנכנסו לכלא צבאי סיפרו שנאסר עליהם להכניס ספרים לאגף שבו נכלאו. למעט – מה יש לומר על כך? – ספרי קודש.

הרשומה מוקדשת בתודה לרם ראובן


אפשר לצפות בסרט כאן (דובר אנגלית, בלי כתוביות)

הסרט "להתראות גרמניה": מה קורה כשיהודים עובדים על גרמנים תמימים

ושוב נשאלת השאלה: מותר? לגיטימי? מתקבל על הדעת?

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 אדורנו, הוגה הדעות היהודי-גרמני, שהרי – כך סבר – אי אפשר לייצג את השואה באמצעים אמנותיים. בערוב ימיו נמלך אדורנו בדעתו, וטען כי כשם שאדם מעונה זכאי להשמיע צרחה, כך אין לשלול את זכות ההבעה ממי שמבקש להביע את כאבו, גם אם היצירה נוגעת "באושוויץ", כלומר – בשואה.

אבל איך? איך מותר לו, ליוצר, לומר את דברו? האם מוסרי להשתמש בכלים של הבעה כדי לייצג מציאות שקרית ומסולפת, ולהעמיד פנים שמדובר בשחזור היסטורי נאמן למציאות?

הסרט "להתראות גרמניה" מתבסס לכאורה "על סיפור אמיתי", כפי שמבטיחה הכותרת בתחילתו (ומיד מסתייגת, כנראה כדי לשעשע): 4,000 ניצולים יהודים נשארו בגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. עלילת הסרט מתרחשת במחנה בפרנקפורט שבו שיכן הצבא האמריקני עקורים כאלה. כמה מהם מתגבשים לחבורה של גברים שחולמים להגיע לאמריקה. לשם כך עליהם להרוויח כסף. מנהיג החבורה מראה לאנשים כיצד יוכלו להצליח במשימה: לפני המלחמה הייתה למשפחתו חנות גדולה ומשגשגת, שבה מכרו מצעים ומגבות. יש לו מלאי של מוצרים כאלה, ואם ימכרו אותם, ירוויחו די הצורך.

הם מתחילים להסתובב בעיר וגם בכפרים קטנים הסובבים אותה, ובאחיזת עיניים שגובלת בנוכלות מוכרים מצעים לגרמנים. אלה קצת מרמים, ואלה נוחים מדי להאמין להם. למשל, היהודים קוראים מודעות אבל ובעזרתן מגיעים לבית הוריו של חייל גרמני שנהרג. הם מעמידים פנים כאילו הם עצמם היו חיילים גרמנים שהכירו את הבן, שובים את לב ההורים, ומוכרים להם מצעים. במקרה אחר אחד מהם מעמיד פנים שהוא רופא, ומוכר את מרכולתו לאישה שבה הוא "מטפל". במקרה אחר הם עושים מניפולציות רגשיות לחבורת נשים, ומוכרים להן מצעים "במחיר מציאה". בקיצור: יהודים פיקחים עובדים על גרמנים תמימים. תזכורת: זוהי הפקה גרמנית, ואי אפשר שלא לחוש מבוכה מהייצוג הזה של יהודים ערמומיים וגרמנים שאינם יודעים להגן על עצמם מפניהם. תזכורת נוספת: מדובר בסרט על ניצולי שואה, ואנחנו אמורים להזדהות עם תחושות האשמה שלהם, כל אחד מסיבותיו, על כך שניצלו. אחד מהם אפילו מתאבד, כשנדמה לו שהפליל גרמני חף מפשע.

אבל הבעיה העיקרית בסרט היא בקו העלילה הראשי שלו: מנהיג החבורה, ברמן, מוזמן לחקירה שעורכת חיילת אמריקנית דוברת גרמנית. היא מנסה לברר מדוע ברמן זכה ליחס מיוחד במחנה הריכוז שבו שהה. האם שיתף פעולה עם הנאצים? האם יש לשפוט אותו על פשעי מלחמה?

ברמן מתבקש להוכיח לה שהיה אסיר וקורבן. הוא מספר לה סיפורים, ספק אמיתיים, ספק בדויים. במהלך הסיפורים אנחנו מוחזרים במעין פלשבקים אל מחנה הריכוז. ומה שאנחנו "רואים" שם כמובן שקרי לחלוטין. כך למשל אנחנו חוזים בקצין אס-אס שפונה אל ברמן ושואל אותו מה שמו. לאסירים במחנות ריכוז לא היו שם שמות. רק מספרים. קצין אס-אס לא היה מזמין אסיר יהודי לשבת לשיחה. שיער ראשו של אסיר יהודי במחנה ריכוז גולח.

אכן, יש בסרט ניסיונות "להסביר" לצופים את הזוועות של מחנה הריכוז: ברמן מתאר כיצד התעללו וירו באדם שעמד לצדו במסדר. יש ניסיון להביע גם את הכעס שחשו ניצולים כלפי האמריקנים, שלא עשו די כדי לעזור להם: ברמן נוזף בחוקרת האמריקנית ותובע לדעת מדוע האמריקנים לא הפציצו את אושוויץ או את פסי הרכבת. זוהי מעין "תרומה" פשטנית ומסוכמת לסוגיה שראוי לעסוק בה בצורה יותר מכבדת ומשמעותית. לא כמעין סיכום קצר, ודל מדי.

הסרט אמור להיות משעשע: "קומדיה". לא מצאתי בו שום דבר מצחיק. הוא אמור להיות מרגש, אבל מכיוון שהוא עשוי מחלקים תלושים שאינם מתגבשים ואינם מתאחדים, הוא אינו נוגע ללב. כך למשל הוא מתחיל עם צילום של כלב שרץ אל מול הצופים. ברמן תופש את הכלב. מופיע ילד ששמח מאוד לפגוש אותו שוב. ברמן נוזף בילד, שלא שמר על הכלב. מי הילד? מה קרה לו? איך הוא קשור לברמן? איך הכלב קשור לברמן? אין תשובה על השאלות הללו. הכלב מופיע מדי פעם לאורך העלילה, אבל מה משמעותו? ואיפה הילד ההוא? לאן הוא נעלם? ואם אינו חשוב, מדוע הופיע מלכתחילה?

קשה לומר שזוהי השירה שאדורנו התלבט אם לגיטימי ליצור אותה "אחרי אושוויץ", ולכן גם השאלה האם הוא לגיטימי, אינה רלוונטית במיוחד. (בעיני) הוא פשוט לא טוב, בלי קשר לשום סוגיה אחרת.

אקי קאוריסמקי, "הצד האחר של התקווה": "זה הסרט שכולם מתלהבים ממנו כל כך?"

"אנושי ומצחיק ומהנה מאוד", "יצירה אישית וכנה", "חוויה משמעותית ובלתי נשכחת": אלה רק כמה מהמחמאות שחלקו מבקרי הקולנוע לסרטו החדש של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי "הצד האחר של התקווה". מי רוצה להחמיץ סרט עטור שבחים כאלה?

ביציאה מאולם הקולנוע נתקלנו בחבורה חביבה של אנשים שהחליפו ביניהם מילים של תמיהה. "זה הסרט שכולם מתלהבים ממנו כל כך?" אמרה אחת מהן, ואחרת סיפרה שהגיעה במיוחד מירושלים כדי לצפות בו, והיא חשה שבזבזה את זמנה.

למרבה הצער עלי להכריז שאני מסכימה לחלוטין עם ההשתוממות והאכזבה. המבקרים בגלריה של עיתון הארץ העניקו לסרט ציון של ארבעה כוכבים, בממוצע. הייתי מניחה אותו בתחתית הטבלה, במקום שמכונה "אפשר לוותר".

נושאו של הסרט מבטיח, אבל תוכנו אינו מקיים: חאלד, צעיר סורי מגיע כנוסע סמוי על אוניית משא שעוגנת בפינלנד. אחרי שהוא יורד לחוף הוא מסגיר את עצמו למשטרה, ומבקש מקלט מדיני. הוא עובר את כל ההליכים הביורוקרטים של הקליטה הזמנית בפינלנד, מתראיין כמה פעמים אצל נציגת ההגירה, מנסה לשכנע אותה להעניק לו את הזכות להישאר, אבל מסורב. בבוקר שבו הוא אמור להילקח לשדה התעופה, משם יגרשו אותו בחזרה לסוריה, "כי בחאלב עירו הוא אינו נתון בסכנה ממשית", הוא מצליח להימלט. בה בעת גבר פיני מבוגר שעזב את אשתו, מוכר את העסק שלו, מרוויח כסף במשחק פוקר וקונה מסעדה כושלת. השניים נפגשים במקרה, הפיני ואנשי הצוות במסעדה שקנה מעניקים לחאלד מחסה ועבודה ואפילו מסדרים לו תעודת זהות פינית מזויפת. חאלד מוטרד רק מעניין אחד: הוא רוצה למצוא את אחותו, שאבדה לו בדרך, אי שם באירופה, אחרי שנמלטו ביחד מסוריה, שם כל בני משפחתם נהרגו במלחמה.

תמצית העלילה נשמעת מעניינת ומבטיחה: אכן, סיפור אנושי שיש בו פוטנציאל לגעת ללב, לרגש, ללמד אותנו משהו על מצוקתם של פליטים מארצות ערב (במתקן הקליטה חאלד פוגש פליט ותיק ממנו, צעיר שנמלט מעיראק, שמנחה אותו כיצד להתנהג, ועוזר לו בנדיבות), ליצור מפגש בין תרבויות, לפתוח צוהר אל הפער בין נכונותם של אנשים מהשורה לעזור, לעומת המנגנונים הממשלתיים שהם יעילים, אך גם אטומים ומנוכרים.

הבעיה שאין בסרט הזה שום דבר קוהרנטי או אמין. ברור שהכול מתרחש ב"לוקיישנים" של סרט קולנוע, לא במקומות שאפשר לחוש את אמיתותם. אין עיר. אין אנשים. אין תנועת מכוניות. אין חיים.

הסצנות מתחלפות, אך אינן תורמות זו לזו. הבמאי אוהב פאבים, כך קראתי בריאיון אתו, ולכן חאלד מציץ מדי פעם לתוך כל מיני פאבים. הבמאי אוהב מוזיקה. בפאבים יש קבוצות של זמרים ששרים מה שנשמע כמו שירי עם פיניים. בערב לפני הגירוש המתוכנן מפינלנד מבקש הפליט העיראקי מחאלד שינגן לו. והנה, איזה מזל, לפליט אחר יש עוּד. אז חאלד מנגן מעט בעוד. וזהו, אין לכך שום קשר לשום דבר, לא משמעות ולא המשך.

הסצנה של משחק הפוקר נמשכת ונמשכת. וממשיכה. ועוד. קלפים עולים ויורדים. ועוד ידיים מושטות. ועוד. ועוד. כמה מייגע, וכמה חסר משמעות!

המסעדה לא מצליחה. אז מחליטים להכין סושי. ולא ממש יודעים איך. לכן מוצאים ספר מתכונים במסעדה אחרת. ומכינים סושי. וכל המסעדה מתמלאת במבקרים סיניים, משום מה. והכול כל כך מבוים, ומלאכותי, ומסורבל, ומגוחך עד כאב. לא משעשע. לא מתוחכם. לא משכנע. רק מתאמץ מאוד לשעשע.

אפילו המפגש בין שני הגיבורים, שאמור אולי לרגש, הוא לגמרי מופרך. בעל המסעדה מוצא את הפליט ליד פחי הזבל. והפליט נעשה פתאום תקיף ואפילו תוקפני. חובט לו בפנים עד זוב דם, "כי זה חדר השינה שלי, לא זה חדר הזבל שלי", ובתמורה זוכה גם הוא לחבטה בפניו. ומיד אחרי כן הוא כבר יושב בתוך המסעדה ואוכל בתיאבון. ותוך זמן קצר בעל המסעדה כבר מוכן לשלם הון תועפות כדי להשיג לו את תעודת הזהות המזויפת. ואז יש ביקורת עירונית. ותוקעים את חאלד בשירותי הנשים. אבל הפקחים לא פותחים את הדלת. וכשהוא יוצא משם, הוא פוצח בנאום שאמור להיות מצחיק על הכלבה, שהמלצרים החליטו להחזיק במסעדה (וגם הסצנה שבה הם מסתירים את הכלב מהבעלים אמורה להצחיק, אבל גם היא סתמית ומגוחכת).

אנחנו אמורים להבין שלא רק השלטונות בפינלנד מרושעים: יש גם גלוחי ראש איומים ונוראים. לכן מדי פעם תוקפים את חאלד, הקורבן העדין והלגמרי לגמרי מנומס, כמה מנוולים שמנים בז'קטים מעור וקעקועים על הזרועות, והם אלימים, גזענים וטיפשים: באחת הפעמים כשאחד מהם תוקף את חאלד הוא מפטיר: "תפסתי אותך יהודון." לא מבדילים בין יהודי לערבי! לא מבינים שחאלד הוא בכלל אדם טוב שנסיבות חייו מרות, ושלא יפה להתאנות סתם כך לאדם חף מפשע! (באמת לא יפה…)

לכאורה מדובר בסרט מסוגנן בכוונה תחילה. הבעות הפנים הקפואות, השתיקות הארוכות, הרגעים האינסופיים שבהם לא מתרחש מאומה, הקטעים שאינם מתחברים, ההתחלות שאינן נמשכות לשום מקום, ההתנהגויות שאינן סבירות ואינן הגיוניות (דוגמה קטנה: כשחאלד נפגש סוף סוף עם אחותו שמוברחת  לפינלנד, מתעקשת האחות לפנות למשטרה כדי לבקש מקלט מדיני, בדיוק כמו שחאלד עצמו עשה. הוא אומר לה שאפשר לסדר לה תעודת זהות מזויפת, אבל אינו מסביר לה מאומה על הסכנה שתגורש, אם תחליט להסגיר את עצמה) כל אלה אמורים להיות חלק מהצביון המיוחד של הסרט. אני לא השתכנעתי. רק השתעממתי.

"הצד האחר של התקווה" הוא לטעמי, החמצה גדולה. לא גיליתי בו שום תקווה.

 

יאנוש אדלני, הסרט ההונגרי-אנגלי, "המטפלת": להיעזר בשייקספיר כדי לגבור על מבוכה

הז'אנר מוכר לגמרי: אל ביתו של אדם עשיר, נרגן ומוגבל בגופו, לרוב גבר, מגיע מטפל, או מטפלת שבניגוד לקודמיהם מצליחים לשבות את לבו של המטופל באמצעות החן, ושמחת החיים שלהם או ברגישות המיוחדת שהם מפגינים. כך היה בסרט "מחוברים לחיים", שם מטפל אפריקני מאהיב את עצמו על אלמן משותק בכל גופו בעקבות תאונת צלילה, ובסרט "ללכת בדרכך", שבו צעירה אנגליה מטפלת בגבר אנגלי עשיר ויפה תואר, שגם הוא לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, בעקבות תאונת דרכים.

בסרט "המטפלת" מדובר בסר מייקל, שחקן אנגלי זקן וחולה, שמתבודד בטירתו המפוארת ומסרב להעסיק מטפלת צמודה, עד שמגיעה לביתו צעירה הונגריה, שחקנית בראשית דרכה, שבניגוד לכל קודמותיה מוצאת חן בעיניו. הוא נקשר אליה כשמסתבר לו שהיא מכירה את שייקספיר לא פחות ממנו. השניים מנהלים דיאלוגים שלמים, בעזרת ציטוטים ממחזות שונים. כך למשל, בפעם הראשונה שסר מייקל מאבד שליטה על הסוגרים. הוא חש מושפל ועלוב כשדורותיאה עוזרת לו להתנקות, אבל משהו משתנה כשהיא מתחילה לצטט באוזניו שורות מתוך "רומיאו ויוליה": "מה שנקרא לו שושנה ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר…"  ההפתעה מסיחה את דעתו מהסיטואציה המביכה. הוא משיב לה מיד בציטוט אחר, ומרגיש מן הסתם שהוא יכול סוף סוף ליצור קשר משמעותי עם מי שתפקידה לטפל בו.

כדי שהעלילה תתקדם יש כמובן צורך בקונפליקט, שהתרתו מאירה סוגיה משמעותית. בסרט "המטפלת" זוכה סר מייקל בפרס על מפעל חיים מטעם איגוד המבקרים הבריטיים. בתו השתלטנית משוכנעת שלא יוכל לקבל את הפרס בעצמו, כי כוחותיו לא יעמדו לו. דורותיאה, לעומתה, מעודדת אותו לנסוע לטקס, לעמוד על הבמה, ולשאת דברים. מי משתיהן תצליח? ומה עומד מאחורי הלחץ שבתו מפעילה עליו, כדי שיוותר על הכבוד? האם נכונותה לקבל את הפרס בשמו נובעת רק ממניעים אלטרואיסטים, דאגה לשלומו, או שבעצם היא מבקשת לקטוף לעצמה משהו מהתהילה שנועדה לו (ובמידה מסוימת לגזול אותה ממנו)?

כשנודע לסר מייקל כי בתו עקפה אותו ונהגה בניגוד מוחלט לרצונו, הוא משמיע את מונולוג הזעם המחריד של האב המקלל את בתו, מתוך המחזה "המלך ליר". המלך מאחל לבתו שלא יהיו לה ילדים, ואם יהיו, שיסבו לה רק סבל:

הַקְשִׁיבִי, אִמָּא טֶבַע, אַתְּ,
אֵלָה גְּדוֹלָה, הַקְשִׁיבִי: אִם חָשַׁבְתְּ
לְהַעֲנִיק אֵי-פַּעַם לַיְּצוּר
הַזֶּה פְּרִי בֶּטֶן – שֶׁתִּקְפָּא יָדֵךְ.
שִׁתְלִי לָהּ עֲקָרוּת בְּתוֹךְ הָרֶחֶם,
יַבְּשִׁי לָהּ אֶת אֵיבְרֵי הָרְבִיָּה,
שֶׁמִּן הַגּוּף הַמְּנֻוָּל שֶׁלָּהּ
לָנֶצַח לֹא יִצְמַח לְתִפְאַרְתָּהּ
תִּינוֹק. אִם הִיא חַיֶּבֶת לְהַשְׁרִיץ,
בִּרְאִי לָהּ יֶלֶד מְרוֹרִים, שֶׁהוּא
יִהְיֶה לָהּ לְעִנּוּי חַי, מְעֻוָּת
וּמִפְלַצְתִּי. שֶׁהוּא יַחְרֹשׁ קְמָטִים
בְּמֵצַח עֲלוּמֶיהָ, שֶׁיַּחְרֹץ
לָהּ בַּלְּחָיַיִם תְּעָלוֹת מֵרֹב
דְּמָעוֹת, שֶׁיַּהֲפֹךְ כָּל דְּאָגָה
וְכָל שִׂמְחָה שֶׁל אֵם לְבוּז וָקֶלֶס,
שֶׁהִיא תַּרְגִּישׁ עַד כַּמָּה חַד יוֹתֵר
מִשֵּׁן שֶׁל צִפְעוֹנִי הוּא יֶלֶד כְּפוּי
טוֹבָה. הַחוּצָה כְּבָר, לָצֵאת, לָצֵאת!

(המלך ליר, מערכה ראשונה, תמונה 4, לעברית: דורי פרנס)

הבת שסופגת את הקללה האיומה הזאת אצל שייקספיר היא אחת מהשתיים שבוגדות בו, מועלות באמונו, מנסות לקצץ את כנפיו, לשכנע אותו שאינו זקוק עוד לסמלי המלכות והיוקרה שלו, להקטין את הפמליה שלו, אלה שחושפות את ההיבריס, חטא הגאווה שבו לקה כשהאמין לשקרים שלהן ולא לאמת של הבת הצעירה. בסרט הבת האמיתית, הביולוגית, מועלת באמונו, והבת "המאומצת", המטפלת שהוא לומד לאהוב בכל נימי נפשו, נאמנה לו באמת.

הסרט, שיצר הבמאי הישראלי-הונגרי יאנוש אדלני, מאפשר לשחקן הראשי, בריאן קוקס, לגלם תפקיד שבו הוא יכול להפגין את כישוריו לא רק כשחקן שייקספירי, אלא גם כשחקן קולנוע. הוא ליר, הוא המלט, והוא סר מייקל, קפריזי, כריזמטי, רגיש, ציני, משעשע, מעצבן, אנושי. לצדו משחקת קוקו קניג, שגם היא מצליחה בגילום דמות של צעירה עם כוח, עמידות, וגם פגיעות. הסצנה החביבה עלי הייתה האודישן שבו דורותיאה מתבקשת לאלתר דמות, ומלגלגת בכישרון על אחת הבוחנות. גם סצנות של אודישנים מוכרות היטב מסרטי קולנוע רבים ("בילי אליוט", "ללה לנד", "שורות המקהלה", ועוד רבים אחרים). יש משהו מלבב מאוד בשחקנים שמגלמים שחקנים.

אבל עיקרו של הסרט "המטפלת" אינו בכל אלה, אלא במשמעותה של ההזדקנות. במונולוג הסיום המרהיב של השחקן-בדימוס, שאותו נושא השחקן הפעיל בריאן קוקס, הוא מסביר לקהל היושב מולו − ובאותה הזדמנות גם לנו, הרי גם אנחנו הקהל שלו – שחייו עדיין ראויים. מי שמכונים "בני גיל הזהב", שכבת גיל שהולכת ומתרבה, יזדהו בלי ספק, ויחושו שהסרט נועד להם.

 

הסרט "וונדר וומן", למה אנחנו מפללות?

אז נכון שלא חוקי, או לפחות לא מוסרי, להביע דעה על סרט שלא ראיתי עד הסוף (למעשה ראיתי מעט מאוד ממנו), ונכון שמה שאני מתכוונת לומר יקומם כנראה רבים מהקוראים, אבל אני בכל זאת רוצה לספר מדוע יצאתי מ"וונדר וומן" בערך אחרי עשרים דקות.

מי שמכיר אותי הופתע מלכתחילה שבכלל הלכתי. "הרי ברור שזה לא בשבילך", הרימו גבה. קודם כול אודה: צדקתם. הלכתי כי התבלבלתי, בגלל שפע הביקורות הנלהבות וההצלחה הקופתית הסוחפת, וגם כי הבנתי שמדובר בסרט היסטורי שמתרחש במלחמת העולם הראשונה. אמנם היה ברור לי שמעורבת בו גם עלילה על אישה חזקה שיודעת כנראה לעוף ולעשות כל מיני תעלולים, אבל בעיני רוחי ראיתי עלילה מעוגנת במציאות (בסרט שנקרא וונדר וומן? נו, באמת…), כלומר – בסרט "תקופתי". חשבתי שפה ושם היא תופיע, הוונדר וומן הזאת, אבל שרוב הזמן תהיה אישה רגילה, דמות מעניינת, וטוב, בשעת הצורך היא ודאי גם יודעת לחסל חשבונות…

יכול להיות שכך התנהל הסרט אחרי שפרשתי ממנו, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר כדי להיווכח.

כי פשוט לא יכולתי לסבול את מה שראיתי.

די מהר התעוררה בי תחושה שאני צופה בפנטזיה ארוטית של חובבי סאדו-מאזו: כל הנשים התמירות האלה, עם כובעי העור המקושטים בניטים, שגולשים בחודים מצודדים לעבר הלחיים. והשמלות הארוכות שלהן, העתירות בשסעים חושפי רגליים, עשויות מבדים גולשים ומנצנצים, שלא מפריעות להן לזנק ולדלג. הן ודאי מדליקות את מי שמחפש "מלכה שולטת" שמיטיבה  להניף את השוט ולאיים בו! הנה סוף-סוף תצוגה מרהיבה של נשים עשויות ללא חת, אלימות כדבעי, מכאיבות בשמחה, שועטות בדהרה סקסאפילית, קופצות לא רק על גבי הסוסים שלהן אלא גם סביבם ומתחתיהם, מתאמנות כל הזמן במכות, סופגות ומעניקות אותן בחדווה, ומשמשות דגם מפואר לילדה – בעוד כמה שנות עלילה, ורק כמה דקות בסרט, היא תהפוך לגל גדות – שחולמת רק על הרגע שגם היא תוכל כבר להרביץ למישהו!

ואז מגיעה "מלחמת העולם הראשונה": טייס יפהפה נופל לים. גל גדות מצילה אותו, מתפעמת מגבריותו (פנטזיה ארוטית, לא כן?) ומתאהבת בו, ממש כמו בת הים הקטנה שרואה לראשונה בחייה גבר אמיתי. (אמנם לא נשארתי לצפות, אבל דומני שהניחוש על אודות ההתאהבות הנמשכת אינו פרוע). והנה מגיעה עוד סצנה סאדו-מאזו לעילא ולעילא: האמזונות מבקשות להוציא מידע מכחול העיניים השרירי. הן כובלות אותו ומסיבות לו עינויים. הוא נאנק, ונאלץ לפלוט את האמת.

הרגשתי שדי לי כבר כמה דקות לפני כן, כשהרעים – לתפקיד לוהקו באופן בלתי נמנע "הגרמנים" – טבחו באמזונות האמיצות. אלה צוידו למרבה השמחה של הצופים רק בנשק מיושן, מה שאיפשר להן להציג את חמוקיהן תוך שהן מזנקות, מקפצות, ועושות סלטות מרשימות באוויר. נסתי מפני קיתונות הדם ההוליוודי שעוד יישפך, מפני שלל זעקות הקרב העתידיות, ומפני ניצחונה הוודאי של הטובה, שתראה לכולנו, אחת ולתמיד, מה קורה כשאישה יודעת להיות אלימה (כמו גבר?). ידעתי שבסופו של דבר העוולות יתוקנו והרעים יענשו, הרי רק לשם כך הגיעה לסרט הנציגה שלנו שהיא, יש להודות, בהחלט חמודה, כולל המבטא הישראלי המלבב.

ובכן, כאמור, יצאתי כעבור עשרים דקות, וברור שאין לי זכות דיבור, אבל אני בכל זאת מבקשת לשאול כמה שאלות, ולא רק בעניין הארוטיקה הסמויה:

שאלה ראשונה: האם זה באמת סרט שמתאים בעיקר לילדים ובני הנוער שגדשו את האולם? התשובה ידועה כמובן. איש אינו סבור שיש למנוע מילדים חשיפה לאלימות, לא רק בחדשות בטלוויזיה, אלא גם בסרטים ובמשחקי מחשב למיניהם. אלימות היא "המזון הרוחני" הנגיש ביותר שבו מאכילים אותם.  אני חולמת כבר זמן רב על מחקר שיבחן את השפעתה המצטברת על דורות רבים שגדלו עליה.

שאלה שנייה, הקשורה לראשונה: האם זה סרט שמיועד לצפייה של נשים? לכאורה הגיבורה היא אישה חזקה, אבל לדעתי ההנחה שהיא פועלת כאן כסובייקט היא אשליה. מהמעט שראיתי היא, כמו חברותיה האמזונות, מוצגת כאובייקט. אמנם אישה יצרה את הסרט ואישה מככבת בו, אבל המבט הוא, לתפישתי, חיצוני, ומיועד לעיניו של הצופה המתחרמן. לגבר. הוא מוזמן להתענג ממראה של נשים חזקות, אבל עד גבול מסוים, שהרי גברים חזקים מהן מכניעים אותן (כך לפחות בקרב האבוד בין הגרמנים לאמזונות), והוא יכול לצפות בכל מה שהנשים הללו מציגות בפניו: את גופן המושך, הנחשף מבעד לקפלי הבד, את הליכתן הפרובוקטיבית, את משחקי האלימות של זוגות נשים שמעלים על הדעת סרטים פורנוגרפיים מהסוג החביב על לא מעט גברים.

והשאלה השלישית: האם על כך חלמנו? לזאת אנחנו שואפות? זה הפמיניזם? כך נראה השוויון שרצינו, כי גם אנחנו מבקשות, כמו הגברים, להילחם ולהרוג בחדווה?

למי שיגיב ויאמר לי שאין לי זכות לכתוב על סרט שבעצם לא צפיתי בו אומר – אכן!

למי שיטען שהסרט הוא "סתם", שאין צורך להתייחס אליו בכובד ראש, כי מדובר באסקפיזם ותו לא, אומר שאין דבר כזה. וונדר וומן זוכה לתהודה עולמית רבה כל כך, שאי אפשר, לעניות דעתי, להתעלם ממנו ולטעון שאין לו שום השפעה.

ולמי שינוד בסלחנות ויאמר – עוד פמיניסטית ממורמרת וחסרת הומור – לא אשיב כלל. אולי רק אציע לו או לה לקרוא את חיבורה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים". אפשר להוריד אותו בחינם כאן, בקישור.

מובאה קטנה מתוך המאמר של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה

אכן, מלבד הכשרתה כאמזונה, יש לה, לוונדר וומן, כל מיני פטנטים מתוחכמים שעוזרים לה להביס את יריביה, כך שכוחה הגופני כאישה אינו מפריע לה לגבור על גברים מסוקסים. ובכל זאת, אני שבה ותוהה: האם לכך פיללנו? לזאת אנחנו שואפות?

תומא לילטי, "רופא הכפר": מי יטפל ברופא החולה?

כמה דקות אחרי שהסרט התחיל, שמעתי מישהי תוהה בלחישה: רגע, מה קורה כאן? זה לא האיש החולה?

אכן, לרגע משהו מתבלבל, לכאורה. הסרט נפתח בכך שז'אן פייר, גבר לא צעיר, יושב מול רופאו המבשר לו שחלה: גידול ממאיר התגלה במוחו, במקום שאי אפשר לנתח. הוא יצטרך לעבור כימותרפיה, ולקוות שהטיפול יצליח. ז'אן פייר נראה המום לגמרי. הוא יושב מול הרופא, בלי אומר ודברים. הרופא פונה אליו שוב ושוב, מוודא שז'אן פייר מבין מה נאמר לו כרגע. נראה שלא. נראה שז'אן פייר היה זקוק למלווה שיבוא אתו ויעזור לו להבין מה מצבו. הוא בוהה ברופא, המום, או מבולבל, אולי כבר קצת דמנטי, בכל זאת – גידול במוח? − והנה הוא מחייך, מאשר שהבין הכול, ומצביע על חלוקו של הרופא: תראה, יש לך כאן כתם קטן.

טוב, הסרט נקרא "הרופא הכפרי" ומי שמזדרז להסיק מסקנות מניח כבר שיעסוק ברופא המטפל בז'אן פייר. אבל לא. כי בסצנה הבאה חל מהפך. מסתבר שז'אן פייר עצמו הוא רופא הכפר, והסרט מספר עליו.

ובעצם – עליו כמשל. על הרופא הכפרי, מי שאנו מכנים "רופא משפחה", שפועל בנסיבות מאוד קיצוניות ומיוחדות, אבל בעצם משקף את מה שכל רופא אמיתי אמור להיות.

רופא הכפר לא רק מטפל בחולים. הוא גם דואג לאישה שמתקשה לממן את עצמה ואת בתה, ועוזר לה להשיג תמיכה מרשויות הרווחה. הוא מקבל את חוליו אצלו במרפאה, אבל גם נוסע אליהם, אל ביתם, עוקב מקרוב אחרי מצבם, משוחח אתם, מקשיב להם בסבלנות אין קץ, מכיר אותם, את בני המשפחות שלהם, את המצוקות והתקוות, את הצרכים והרצונות. הוא דואג להם, לשלומם, וכמובן גם לבריאותם. הוא שותף וחבר פעיל בקהילה המקומית הקטנה, אבל גם נמנה עם מנהיגיה, עם מי שמעצבים את רווחתה בהחלטות הנוגעות לכלל. הוא משתתף בישיבות, ביחד עם ראש הכפר ופקידי ציבור אחרים, ודן עמם בשאלות הרות גורל מבחינת הקהילה: האם לבנות מרכז רפואי ולמשוך לשם רופאים צעירים? ואולי מוטב להשאיר את המצב על כנו, כלומר, להפעיל רופא מקומי אחד, ובמקום להוציא כספים רבים על בנייה, לממן סיוע לתושבים הנאלצים לנסוע ולקבל טיפול בבית החולים המחוזי?

רופא הכפר – וזה משל על מה שמצופה מרופאים בכלל – דרוך, ונכון תמיד לעזור, לסייע, להציל. אם מתקשרים אליו באמצע הלילה הוא אינו מהסס, ממהר ללבוש מעיל ולצאת לדרך. גם אם המטופל גר במקום נידח, בקצה דרך גישה בוצית שהמכונית שוקעת בה. גם אם יורד גשם זלעפות. גם אם יש כלבים (או להקת אווזים!…) שמאיימים לתקוף בכניסה לביתו של החולה. אם רופא (או רופאה, נטלי, שמגיעה כדי לסייע לז'אן פייר החולה) נוסע במכוניתו ורואה בדרך מישהו שנראה פצוע, הוא בולם מיד וחש לעזרתו, ואם מתחוור לרופא או לרופאה שהפציינטית חווה התעללות, ייעצו לה לעזוב את בן זוגה.

קשב, חמלה ותשומת לב המלוּוים כמובן במיומנות מקצועית וידע רב, הם, על פי הסרט, סימני ההיכר ההכרחיים של רופא טוב. כדי להדגים זאת מוותר הסרט על אמינותו. למשל: האם אדם שחלק ממוחו אינו מתפקד עוד כיאות, עד כדי כך שאינו מבחין בכל מה שמצוי בצד השמאלי של שדה הראייה שלו, יכול באמת להמשיך לתפקד כרגיל, כאילו כלום? לטפל בחולים? לנהוג? האם סביר שאדם שעבר טיפול כימותרפי ישוב הביתה בכוחות עצמו? לא כל כך. יש, אם כן, לראות בסרט מעין אגדה למבוגרים. הטובים טובים במיוחד, המציאות נכפפת לטוּב לבם, מצייתת לו ומשתפת אתו פעולה. החולים יחלימו, יאהבו את מי שטיפלו בהם ויכירו להם תודה. הרופאים ילוו את החולים באהבה רבה, עד רגעי חייהם האחרונים, וגם אז יעניקו להם מחסדם הבלתי נדלה.

ומה יעלה בגורלו של הרופא עצמו, אדם חולה מאוד שמעדיף להסתיר את המצוקה שהוא שרוי בה, כדי שלא להעיק על חוליו בחולשתו? הסיום תואם את התחושה האגדית, הלא לגמרי מציאותית, האופפת את הסרט לאורכו. מי שרוצה להאמין בה, מוזמן.

 

ג'וליאן ברנס, "תחושה של סוף": האם הנעורים חשובים

"קאמי אמר שיש רק שאלה פילוסופית משמעותית אחת: כן או לא להתאבד," אומר אדריאן, נער אנגלי, לשלושת חבריו. הארבעה יושבים ביחד בקפטריה, וכדרכם של צעירים, עסוקים במשמעות החיים, ובציפייה לכך שהעתיד יתחיל, ועמו השחרור מכבלי בית הספר, וההתחלה של החיים האמיתיים. רק בדיעבד הם מבינים עד כמה משמעותיים היו שנות הנעורים, עד כמה השפיעו על ההמשך, עיצבו ויצרו אותו. הם מגלים גם שסיום הלימודים לא מביא עמו שום השתחררות, כי כבלים אחרים, שונים, אך לא פחות מגבילים, מחכים להם.

אדריאן הוא תלמיד מבריק, מאלה שמאיימים על מוריהם בתשובות שנונות ומעוררות מחשבה. האם אפשר ללמוד היסטוריה? הוא תוהה באחד השיעורים, ומאתגר את המורה: הרי את אירועי העבר תיעדו המנצחים, ולכן הם אינם אובייקטיביים. כדי להוכיח את עמדתו הוא מזכיר את התאבדותו של אחד התלמידים בבית הספר. השמועה אומרת שאותו נער התאבד כי חברתו הרתה ללדת, אבל איך אפשר לדעת מה הייתה הסיבה האמיתית? לעולם לא נדע, הוא קובע, כי המתאבד איננו עוד, ואת מניעיו האמיתיים כבר לא יהיה אפשר לברר.

טוני, גיבור הסרט, אחד מחבריו של אדריאן, הוא זה שמספר על חילופי הדברים הללו. ברור לחלוטין שאדריאן היה יקר מאוד ללבו. חלפו שנים מאז אותן שיחות. טוני כבר בשנות השישים לחייו, גרוש, אם לבת רווקה שהחליטה פתאום, לקראת גיל ארבעים, להרות ולגדל את תינוקה בכוחות עצמה (ובעזרת הוריה). טוני וגרושתו שמרו על קשרים ידידותיים, אבל ברור לגמרי שלה אין הרבה סבלנות כלפיו, והוא עדיין לא מבין מדוע בעצם עזבה אותו.

חייהם עתידים להשתנות בעקבות מכתב שטוני מקבל מאמה של נערה שאתה ניהל קשר אהבים בצעירותם. הנפטרת הורישה לו סכום כסף, ואת יומנו האישי של אדריאן. המכתב פוער פתח אל זיכרונות הנעורים, אל ורוניקה, אהובת נעוריו, צעירה יפהפייה ואניגמטית, שהייתה לה השפעה מכרעת על חייו, ולו – על אלה שלה, הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו, עד שקיבל את המכתב מאמה. רק לקראת סיומו של הסרט, ושל הסיפור שהוא מספר, טוני, וגם הצופים, מבינים מה כנראה קרה שם. סוד מפתיע מאוד מתגלה ושופך אור חדש על העבר ועל ההווה, וכנראה שגם על העתיד: חשיפתו משנה משהו בעמדתו של טוני כלפי חייו, כלפי גרושתו וכלפי בתו. אולי עכשיו, כשהוא מיטיב יותר להבין את עצמו, את מניעיו, את השפעתו על הזולת, הוא יוכל להיות שלם יותר עם עצמו ועם מה שחייו מציעים לו, להתמקד במה שיש, ולא במה שאין, בחיים, ולא בזיכרונות רחוקים.

"ייתכן שלעולם לא נדע את האמת," אמר אדריאן הצעיר לידידיו, והותיר אחריו ספק, געגוע, רגשי אשמה וגם לא מעט כעס.

הסרט "תחושה של סוף" הוא עיבוד של ספר מאת הסופר האנגלי ג'וליאן ברנס, שזכה עליו ב-2011 בפרס בוקר מן. נופיו – בית הספר, הבית שבו ורוניקה והוריה גרים, סביבת המגורים של טוני בבגרותו – אנגליים מאוד. שרלוט רמפלינג מיטיבה לגלם את דמותה המסתורית, היפה, הלא מושגת, טורדת המנוחה, של ורוניקה בבגרותה, וג'ים ברודבנט המגלם את טוני, מצליח ליצור דמות של אדם לא נחמד, שבכל זאת מעורר מידה מסוימת של אמפתיה.

"הסוף של הסרט הרבה יותר אופטימי מזה של הספר," אמר ג'וליאן ברנס בריאיון שהעניק לעיתון גרדיאן. "אני חושב שזה בעיקר בגלל טבעו של הקולנוע, השונה מזה של הספרות. אבל גם מכיוון שיוצריו של הסרט צעירים ממני בהרבה." מי שרוצה להבין את רוחה המקורית של היצירה יכול כמובן לקרוא את הספר הוא ראה אור בעברית לפני חמש שנים, בהוצאת מודן, בתרגומה של מיכל אלפון.

הסרט "אני דניאל בלייק": מדוע מוזר כל כך לצפות בו באולם הקולנוע בסביון

מוזר לצפות בסרט "דניאל בלייק" בבית התרבות בסביון. בדרך אל אולם הקולנוע היפה כל כך – כולו עץ בהיר, כיסאות נוחים ומרווחים  מרופדים בתכלת – חולפים על פני בתי הטירות של היישוב: המדשאות הגזוזות, רחבות ידיים שבקדמת כל בית (אילו מרחבים מסתתרים מאחוריהם? אין לדעת), פאר ועושר ניכרים וגלויים מכל עבר. והקהל שבאולם – אנשים מבוגרים, מיושבים בדעתם, שבאו לספוג מעט תרבות, או בידור, לצפות בסרט שהמבקרים גמרו עליו את ההלל וגם הציבור מביע את ההתפעלות ממנו. "אחד הסרטים הנוגעים ללב והמרגשים (ועצובים) שראיתי. הייתי שולח אליו לצפיית חובה את כל עובדי המגזר הציבורי בישראל. לכו לראות!"; "סרט אמיתי, כנה, מרגש, אפילו יותר מסרט, החיים!"; "מצוין, חזק, נוקב, רגיש עם קורטוב של הומור, עצוב. אטימות הרשויות וחוסר הרצון לעזור בלשון המעטה עקב נהלים 'נותנים בוקס בבטן' וחומר למחשבה על מה היה קורה אילו הייתי נקלעת לסיטואציה של שני הגיבורים ועל החיים בכלל הן באנגליה הן בישראל…" כתבו צופים באתר serert.co.il. "אני דניאל בלייק" זכה לפני שנה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. (זוהי זכייתו השנייה של הבמאי האנגלי קן לואץ', בן השמונים ואחת).

מוזר לצפות בסרט על רעב, עוני מחפיר ומצוקה קיומית במקום שבו השובע גלוי כל כך. הקהל ישב מרותק. מדי פעם אפשר היה לשמוע נשימה נשנקת. וכשהאורות עלו הפטירה מישהי מאחורי "איזה יופי."

יופי הוא כמובן עניין שנוי במחלוקת, והוא טמון בעיני המתבונן. כשם שאנשים נהנים לטייל באזורים העניים בהודו, שם אפשר לראות קטועי אברים זוחלים בבוץ וצואה של פרות (לא הייתי, רק שמעתי דיווחים) ולחוש התפעלות מהאותנטיות של המקום ומהחוויה שהם חווים, כך אפשר כנראה גם לסכם "איזה יופי" על סרט שמספר לנו על מצוקה בלתי נסבלת של עניים, לא בעולם השלישי, אלא באנגליה. שני גיבורי הסרט נאבקים נגד הבירוקרטיה שזוממת, כך הם חשים, לרמוס אותם. לא נוהגים בהם כבאזרחים שווי זכויות, אלא כאילו הם טפילים שמנסים לרמות ולגזול מהממסד הטבות.

בעולם שהסרט מתאר יש שתי קבוצות של אנשים: בצד האחד האזרחים הרגילים, שכולם טובי לב, נדיבים, אכפתיים, מפגינים ערבות הדדית, רואים את הזולת ועושים הכול כדי לעזור לו, ובצד האחר − עובדי ציבור קשוחים, מרים ומרושעים. האזרחים הרגילים מושיטים יד ומסייעים בכל הזדמנות. הפקידים מכשילים את הנזקקים לשירותיהם, לוכדים אותם בסבך בלתי אפשרי של תביעות בירוקרטיות ותקנות שאי אפשר לעמוד בהן. הם מייצגים את המדינה. את החוקים. את הממסד. את אטימותו ועיוורונו.

סביר להניח שהעניים המתוארים בסרט הם אלה שהצביעו הצבעת מחאה ל brexit (חלקם בלי להבין באמת מה פירושה ולמה היא תביא!) − בעד היציאה מהאיחוד האירופי. אמריקנים דומים להם העלו לשלטון את דונלד טראמפ, ובני דמותם הצרפתים הצביעו כנראה למרי לה פן. אלה אנשים שקצו בממסד. בכוחו. בעוצמתו, ובפערים החברתיים הבלתי נסבלים בין העניים הרבים כל כך, לעשירים המעטים כל כך, שרוב ההון מצוי בכיסיהם.

קן לואץ' מציג בסרט את הייאוש העמוק של העניים המערביים הללו. את הציניות שהם מפתחים, כמנגנון הגנה. את התחושה של אובדן הדרך, שוודאי תוביל, במוקדם או במאוחר, לאלימות.

ולא רק של העניים המערביים נגד העשירים בארצותיהם. כי ברור שהחלוקה המעוותת קיימת בעולם כולו, וקשה להאמין שהמערב העשיר יוכל להתמיד בניצול הבוטה שהוא מנצל את המשאבים העולמיים. טביעת הרגל האקולוגית, שהיא ניסיון לכמת ולמדוד את שטח האדמה וכמויות המים הנדרשים כדי לספק את הצרכים ולקלוט את חומרי הפסולת של אוכלוסיות שונות, מצביעה על הבזבזנות הבלתי נסבלת של העולם המערבי. אנחנו לוקחים לעצמנו את מרב המשאבים, וגוזלים אותם משאר אוכלוסיית העולם. וכל מי שמפוכח יכול להבין שעוול כזה לא יוכל להימשך לצמיתות. בשום מקום. ודאי שלא במציאות של "הכפר הגלובלי" שבה כל אחד יכול להציץ ולראות את הגינה של שכניו, גם של אלה שנמצאים בצדו השני של כדור הארץ.

האם "אני דניאל בלייק" סרט טוב? הוא מצליח בהחלט להביע אמירה חברתית נוקבת, אם כי בחלקו האחרון יש "נפילה": כדי לוודא שהצופים הבינו את מה שרצה לספר להם, מכניס הבמאי את הדברים לפיה של אחת הדמויות, שפונה לכאורה אל היושבים בכנסייה ובעצם – אלינו, אל הקהל היושב באולם, ו"מסכמת" את המסר בדיבור ישיר: תוספת מיותרת לחלוטין. יחד עם זאת, הסרט בהחלט נוגע ללב, לא מעט בזכות שני השחקנים הראשיים שמעצבים דמויות אנושיות ואמינות.

אסגאר פרהאדי, "הסוכן": האם יש לשקרנים זכויות?

הבמאי והתסריטאי האיראני אסגאר פרהאדי זכה כידוע שוב באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כזכור, לפני שש שנים זכה באותו פרס על סרטו "פרדה" (והביס את הסרט הישראלי "הערת שוליים").

פרהאדי לא הגיע הפעם להוליווד כדי לקבל את הפסלון המוזהב. את הגעתו מנעו תחילה ההגבלות על כניסת מוסלמים לארצות הברית שהטיל נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אבל אחרי שההגבלה הוסרה לגביו, הודיע הבמאי האיראני שאינו מעוניין עוד לבוא. למרבה האירוניה, הסרט שיצר, "הסוכן", היה אמור לזכות אותו בקבלת פנים חמה, שהרי הוא מתכתב עם התרבות האמריקנית ושואב ממנה השראה.

את שמו קיבל הסרט מהמחזה "מותו של סוכן" של ארתור מילר. גיבורי הסרט הם שחקנים המעלים בפרסית את המחזה האמריקני, והבחירה במחזה המסוים הזה אינה מקרית, שכן הסרט שואב ממנו השראה ונוגע בו בכמה מישורים. (אחד מענייניו השוליים של הסרט הוא ההשוואה בין משחק תיאטרלי למשחק קולנועי. הסצנות שבהן מעלים את ההצגה אותנטיות מאוד במשחק המוגזם של השחקנים, במחוות הגדולות מהחיים, בצחוק החלול, הלא משכנע, בתנועות הנלעגות שהשחקנים עושים "על הבמה", ומיד אחרי כן, כשהם יורדים מהבמה, אותם שחקנים עצמם נראים אמיתיים לגמרי, כאילו הם דמויות ממשיות, ולא, עדיין, שחקנים שמגלמים אותן…)

"מותו של סוכן" מעלה את דמותו של גבר אמריקני בן שישים ושלוש, שחי בעולם שכולו רמאות ואשליה עצמית. וילי לומן (באנגלית השם Loman מזכיר בצלילו את השילוב, "Low-man"   כלומר – איש ירוד…) בטוח בכישרונותיו להאהיב את עצמו ולהיות איש מכירות. כל חייו הבוגרים עבד כסוכן נוסע והוא גאה בהצלחותיו, כביכול. וילי לומן הוא מעין שחקן, שמציג חיים מדומים בפני עצמו ובפני בני משפחתו. הדמויות הראשיות בסרט הן אלה של שני שחקנים מקצועיים, זוג נשוי, עאמד וראנה. ביתו של וילי לומן נסדק באופן מטפורי: בהדרגה מתגלה עד כמה שהוא בעצם כישלון, ואיך גידל שני בנים לא-יוצלחים, השוגים כמוהו באשליות של התפארות והגדלה עצמית, ומועדים לגורל זהה לזה שלו. בסרט ביתם הפיזי של עאמד וראנה נסדק, ממש בתחילת העלילה, ובהמשך עולה השאלה אם הסדק המאיים להחריב את הבית הוא גם סדק מטפורי שעלול לפגוע בזוגיות שלהם ובסיכוי שיקימו משפחה.

גם בסרט מופיע סוכן: אחד השחקנים המבוגרים בלהקה של עאמד וראנה משכיר להם דירה, לאחר שנאלצו להתפנות מביתם המתפרק. כמו הסוכן של ארתור מילר, גם הסוכן בסרט מעמיד פנים. נדיבותו לכאורה מתגלה כשקר, אבל בניגוד לווילי לומן, הוא אינו  מרמה את עצמו אלא את ידידיו, כי הדירה שהשכיר לכם צופנת סוד אפל ומסוכן.

במחזה "מותו של סוכן" אשתו של וילי לומן אוהבת את בעלה אהבת נפש, ומוכנה לספוג ממנו את כל הצרות שהוא גורם לה. היא אינה יודעת שהאהבה אינה ממש הדדית ואינה מעלה על הדעת שבעלה נזכר וחולם על איזה קשר מיני מפוקפק שניהל בעבר עם ספק מאהבת ספק זונה. גם בסרט מופיעה דמות של גבר מבוגר ואהוב ביותר – אשתו מסבירה שהוא כל חייה! – וגם הוא מתגלה כבוגד, שפל, אלים ושקרן.

וכאן, בעניין השקר הנחשף, עניינו המרכזי של הסרט. פרהאדי בוחן מה קורה לאדם צודק שמחליט ללכת עד הסוף עם האמת, לחשוף אותה בפומבי ולהעניש בכך את השקרן. את העניין הזה הוא חושף בסיפורו הכולל של הסרט, אבל גם בסצנה אחת קטנה, שכמו מקפלת בתוכה בזעיר אנפין את הרעיון השלם.

הסצנה המדוברת מתרחשת בכיתת לימוד בבית ספר תיכון לבנים. עאמד איננו רק שחקן, הוא גם מורה לספרות אהוב ונערץ. האווירה בשיעוריו נינוחה, הוא מתבדח עם התלמידים, מצחיק אותם וצוחק אתם, מרשה להם לשאול אותו שאלות אישיות, אפילו מנהל בנוכחותם, במהלך השיעור, משא ומתן על מכירת מכוניתו. אבל פעם אחת התלמידים עולים לו על העצבים: לבקשתם הוא מקרין בפניהם סרט המבוסס על יצירה שלימד אותם. במהלך ההקרנה הוא נרדם והם עושים ממנו צחוק ומגחיכים אותו, בטוחים שאינו מודע למעשיהם. אחד מהם מצלם אותו. בשלב מסוים הוא מתעורר,  מדליק את האור ומתעמת עם הנער. תובע לקבל ממנו את הטלפון הנייד שלו. הנער טוען שאין לו טלפון כזה. המורה מתעקש, לוקח את הטלפון ומעלעל בתצלומים המאוכסנים בו. הנער חוזר ואומר, בפתטיות ילדותית, שלא צילם. אחרי כן – שמחק את הצילומים. שהם אינם. שבאמת, שלא… שבחיי… והרי כל ההכחשות הללו פשוט מגוחכות. העובדות נמצאות במרחק של כמה לחיצות. עאמד הולך עם תפישת הצדק שלו עד הסוף, ומוכיח שהנער שקרן. אבל אז קורה משהו שגורם לו להבין כי הרדיפה אחרי האמת והצורך להשפיל את השקרן עלולים בסופו של דבר לעלות גם לו עצמו ביוקר. בסוף הסצנה הזאת יחוש מבוכה. אבל אין בה די כדי ללמד אותו לקח ולכן הוא ימשיך בשלו, עד שיגרום להתרחשות שתסב לו  ייסורי מצפון עמוקים.

כאמור, הסצנה הקטנה הזאת מקפלת בתוכה את עניינו של הסרט כולו, המנסה לברר אם יש תמיד טעם לחשוף את האמת, ובכל מחיר, ומה עלול לקרות אם מתעמתים עם מישהו שנהג שלא כשורה.  האם חשיפת הרוע תביא בהכרח לעשיית צדק? מי ייפגע בדרך? אולי גם חפים מפשע ישלמו את המחיר? אולי אפילו מי שהצדק לצדו?

אפשר להסכים עם התיזה שהסרט מציג, או להתנגד לה, אבל אין ספק שהשאלה שהוא מעורר מעניינת ומעוררת מחשבה.