קטגוריה: סרטים

הסרט התיעודי "אתה מת רק פעמיים": רוצו לראות!

 

 

"מה ציפית למצוא, נאצי צעיר?"

השואל הוא גבר אוסטרי צעיר, חייכן, חביב באופן מיוחד. בן שיחו הוא ישראלי, בערך בן גילו, שהגיע לאינסברוק, כדי לחקור פרשה משפחתית מסתורית ביותר: אמו של הישראלי, יאיר לב, במאי הסרט שלפנינו, ירשה במפתיע בית יקר ששוכן בצפון לונדון. בת דודה שהקשר אתה נותק לפני שנים רבות הורישה לה אותו. אבל אז נודע לה במפתיע שיש מכשול בפני הירושה: באוסטריה חי אדם שנשא לא רק את שמו של אביה, ארנסט בכינסקי, אלא גם את מספר תעודת הזהות שלו. שניהם גם נולדו באותו יום ובאותו מקום!

ההבדל היחיד הוא שאת שם משפחתו של ארנסט האוסטרי מבטאים בשינסקי, ולא בכינסקי. והוא, כך מסתבר, היה ראש הקהילה היהודית באינסברוק. אבל מי הוא? מניין צץ? מה פשר הזהות הכפולה? איך אפשר להסביר אותה?

יאיר לב מתחיל בחקירה, תחילה כדי להסיר את המכשול בפני הירושה, ובהמשך, כי סקרנותו מתעוררת. ככל שהוא מרבה לחקור, כך מתרבות התהיות וההשערות המבעיתות, הבלתי אפשריות. מי היה הכפיל של סבו? מה גרם לכך ששניהם נשאו את אותה זהות? מי משניהם התחזה לאחר?

הסיפור, שהולך ונחשף בהדרגה, לאורך שנים, ומתועד כולו בסרט, מפעים עד דמעות. יש בו כל המרכיבים של יצירת מתח ראויה לשמה, וכמו בכל ספר או סרט מהסוג הזה, יש בסוף, ממש ברגע האחרון, טוויסט שלא יאמן.

המשפטים החותמים את הסרט מרגשים במיוחד.

כדאי, ממש כדאי, לרוץ ולצפות!

אלה מועדי ההקרנה בסינמטק תל אביב:

ואלה בסינמטק בירושלים:

טעימות משלושה סרטים תיעודיים מרתקים, שהוקרנו בפסטיבל הקולנוע בירושלים

"קינג ביבי"

מצד אחד היו פרצי הצחוק, שעלו לא פעם מקרב קהל הצופים, בהקרנה שנערכה בסינמטק בירושלים, בפסטיבל הקולנוע 2018. כך קרה למשל כשבנימין נתניהו, גיבור הסרט הדוקומנטרי "ביבי קינג" מצהיר אל המצלמה ואומר כי הוא מעולם לא שיקר, לא רימה ולא השתמש במניפולציות. פרץ צחוק נוסף נשמע כשראו את נתניהו, בשלהי התקופה שבה היה שמו "בן ניתאי", מתראיין אצל לארי קינג, זמן קצר לפני ששב לישראל כדי לפצוח בקריירה פוליטית. קינג שאל אותו אם ישוב ויתראיין אצלו גם בעתיד. תשובתו של נתניהו: "אם תזמין אותי", ובמיוחד התוספת, "אם תשלם לכרטיס הטיסה שלי", גלגלה את הקהל מצחוק, שהייתה בו יותר מנימה אחת של לעג וגועל.

מצד שני היו דבריו של אחד האנשים המופיעים בסרט, פלוני אלמוני מהרחוב הישראלי, שמתלהב בקול רם מנתניהו, שכן, כך הוא אומר, אנחנו זקוקים לראש ממשלה מאנייק, אחד שיודע לרמות ולסובב.

שתי העמדות הללו, הלעג לעומת ההערצה, משקפות היטב את רוחו של הסרט, ועוד יותר מכך – את מעמדו של נתניהו בציבוריות הישראלית. יש מי שמתעבים אותו, ויש מי שמשוכנעים שאין כמוהו.

הסרט, בבמויו של דן שרודר, מיטיב להציג את פניו של האיש. לא קשה לעשות זאת, שהרי נתניהו הוא איש של מצלמות, שמאז תחילת דרכו הִרבה להתראיין, לרוב באנגלית, לרוב לכלי תקשורת לא ישראליים. כפי שמראה בן כספית בספרו  נתניהו – ביוגרפיה, נתניהו רואה בנאומים ובראיונות המצולמים כלי חשוב מאוד, אם לא עיקרי, בעבודתו כראש ממשלה. כדי להדגיש זאת, מביא הסרט הקלטה של מי שהדריכה את נתניהו בתחילת דרכו והנחתה אותו כיצד לנאום היטב. אפשר לראות בסרט כיצד מציית נתניהו באדיקות לכל ההנחיות שקיבל.

אמנם הקהל הישראלי מכיר כמעט את כל קטעי הווידיאו שמהם מורכב הסרט: פרשת הקלטת הלוהטת, "היידה ביבי, היידה שרה", "הערבים נוהרים בהמוניהם…" וכן הלאה, ובכל זאת, המקבץ כולו, המוגש כנרטיב סדור, עם מסקנה ברורה למדי, מרתק.


"טוקלומטי"

סרטם של גד אייזן, דוד אופק ושיר בן מגולל את הסיפור העצוב של טוני טוקלומטי, כדורגלן אפריקני ששיחק במכבי נתניה ונאלץ לעזוב את הארץ אחרי שחשדו בו כי אינו באמת בן 19, כפי שהצהיר, אלא מבוגר בהרבה. לאחר שעזב נודע לו כי איריס, ישראלית שהייתה אתו בקשר, הרתה לו. השניים נשארו בקשר טלפוני, ולקראת חגיגת בר המצווה של בנם החליטה איריס להפגיש את בנם המשותף עם אביו.

כדי שטוני יוכל להגיע לארץ לביקור, נאלצה איריס לגייס ערבות של 30 אלף שקל, כדי שמשרד הפנים יעניק לו ויזה של תייר.

הסרט מתעד את המפגש בין השלושה. איריס וטוני מחדשים את הקשר ביניהם מהמקום שבו נפסק לפני שלוש עשרה שנה. עידן בנם, שגדל להיות כדורגלן מחונן, לא יודע את נפשו מרוב התרגשות. האב והבן יוצרים מיד קשר, לא מעט בזכות הכישרון המשותף לשניהם. אמנם אין להם שפה מדוברת משותפת, אבל הם מיטיבים לתקשר בזכות הכדורגל.

איריס צריכה להחליט אם להינשא לטוני, ובכך לאפשר לו להישאר בארץ.

הסרט מותיר לא מעט שאלות קשות. למשל: האם סילוקו של טוני מהארץ לפני שלוש עשרה שנה לא נבע בעיקר מגזענות לא סמויה? תוכנית טלוויזיה מאותם ימים חושפת התבטאויות מבישות ופוגעניות שהופנו כלפי השחקן. האם הוגנת הדילמה שבפניה ניצבת איריס: להינשא לאבי בנה ולהסתכן בכך שתיפגע (כלכלית, למשל), או להביא לכך שהשניים יאלצו שוב להיפרד?


"אורי זהר חוזר"

"לא זכרתי את זה," אומר אורי זהר המזוקן. זה עתה צפה מקרוב, בהנאה גלויה, בקטע מסרטו "חור בלבנה". "זה טוב…" חייך ומלמל. הקהל באולם הסינמטק בירושלים שבו הוקרן הסרט "אורי זהר חוזר" שאג מצחוק למראה אותו קטע: כמה ערבים מתחננים בפני הבמאי לגלם לפחות פעם אחת את "הטובים". קאט. והנה הם מגיעים בדילוגים, ושרים "אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל". כן, אורי זהר צודק. זה בהחלט "טוב". ותגובתו אל הסרט שיצר שנים רבות לפני שחזר בתשובה, היא אחד הרגעים הכי מרגשים בסרט שלפנינו. רגע של חיבור אמיתי בין שני האורי זהר: בעבר במאי, יוצר מוכשר, פרוע, רב דמיון והומור, והיום – רב, שמתקשה לבטל את זמנו על זוטות, כמו יצירת סרט.

הוא מדבר אל המצלמה כמי שפורע חוב כלפי סטודנטים לקולנוע ש"גייסו" אותו כדי ליצור סרט שמיועד לחוזרים בתשובה, כדי לשכנע אותם להמשיך בתהליך.

"אורי זהר חוזר" כולל קטעים רבים מהסרטים שאורי זהר יצר בעבר, קטעים מתוך היצירה של סרט התדמית הנוכחי שהוא מביים, וראיונות אתו, שבהם הוא מסביר איך ומדוע חזר בתשובה.

כל החלקים מרתקים באותה מידה. כשרואים את זהר מביים כיום, אפשר לפגוש שוב את הכישרון המופלא שלו, להיווכח איך הוא שולט, עדיין, בניגוד לרצונו, בכל רזי העשייה הקולנועית. "לאט," הוא מדריך את השחקנית המגלמת רקדנית שמאסה בחייה החילוניים (כשם שהוא מאס באלה שלו), ומדגים לה כיצד עליה לדבר, להגיב, לנהוג. כמובן שכל עצה וכל הערה שלו שוות זהב.

לא, הוא אומר בפסקנות. הוא לא מתגעגע אל היצירה האמנותית. בדיעבד היא נראית לו ריקנית וחסרת משמעות. "אבל השפעת על הרבה אנשים…" מנסה המראיין להבין. "אז מה? חניבל השפיע על יותר," אומר זהר, וסוחט שוב פרצי צחוק מהקהל.

כאן בקישור אפשר לראות את הקטע שבו אורי זהר צופה בסרטו.

הסרט התיעודי "סיבת המוות": האם יש קשר בינו ובין הפגנת הדרוזים

מחבל רצח את השוטר הדרוזי סלים ברכאת בפיגוע שהתרחש ב-2002 בסי פוד מרקט, ליד צומת מעריב בתל אביב.

מאז מקפידים חבריו ליחידה של ברכאת, ששירת ביחידת הסיור של מרחב ירקון במשטרה, לשמור על קשר עם בני משפחתו, וחוזרים ומספרים להם, וגם לשוטרים הצעירים שלא הכירו אותו, על גבורתו. מפקדיו מספרים לבני המשפחה שהוא חלק ממה שהם מכנים "מורשת" היחידה, והם מקפידים לציין עד כמה אהבו והעריכו אותו.

מדוע אם כי מסרבים בני משפחתו, אמו, ובעיקר אחיו, ג'מאל ברכאת, להאמין לתיאור של השתלשלות האירועים באותו ערב, שבסופו נמצא סלים מת ברחוב, סמוך למסעדה שאת יושביה תקף המחבל, תחילה בירי, ואחרי כן בסכינים?

לבני המשפחה נמסר כי סלים התנפל על המחבל, עצר אותו בגופו, ובכך מנע אסון כבד עוד יותר (שלושה הרוגים ושלושים וחמישה פצועים), עד שהמחבל תקף אותו בסכין ושיסף את גרונו.

הספקות שמביע אחיו של סלים מתבססים לאורך הסרט. מצויד בסרט ההקלטה המשטרתי מהאירוע, מתחיל ג'אמל לחשוף סתירות לא מובנות שמתגלות בין הנרטיב המשטרתי לבין מה שמתגלה מההקלטות.

וזאת רק ההתחלה. ככל שעובר הזמן, מציג האח יותר ויותר עובדות תמוהות. הוא נפגש עם אנשים שמחזקים את ספקותיו, ועם המפקדים שמפצירים בו להניח לעניין, מנסים לשכנע אותו "לא לחפור", לוותר על חקר האמת.

אבל ג'אמל מסרב להרפות. בהתחלה הוא רוצה לברר את האמת. אחרי שברור לו לא רק מה בעצם קרה, אלא גם מי הסווה והסתיר, ומדוע, הוא כבר לא רוצה לברר את העובדות. הן כבר די ברורות. עכשיו הוא שואף לכך שהמשטרה תודה בהן.

באחת הסצנות החזקות בסרט מקרין ג'אמל בפני אנשי היחידה שבה שירת אחיו קטעים מהסרט שגם אנחנו צפינו בהם. ביניהם, למשל, פגישה עם חן קוגל, מי שהחליף את יהודה היס כמנהל המכון הפתולוגי, שאינו מסתיר את התמיהות העולות מהדו"ח שעליו חתום קודמו.

השוטרים המומים ומזועזעים. אבל אפילו אז לא כולם מוכנים להכיר באמת ולהודות בה.

מזעזעות במיוחד התגובות של המשטרה ושל משרד הבריאות שמוקרנות בסופו של הסרט.

הן מעוררות תחושה עמוקה שיש מי שחושבים שדי בתמרונים מילוליים כדי לטשטש ולערפל ראיות מוצקות וחד משמעיות.

מחריד במיוחד הסיפא של מה שקרה, הסיבה להסתרה ולרמייה, שאותה מנסח בבהירות ובגלוי אחד השוטרים שג'אמל מקרין בפניהם את כל מה שגילה. אותו שוטר מיטיב להסביר מדוע רימו את בני המשפחה באשר לנסיבות שבהן נהרג הבן והאח.

לא קשה לקשור את זה לזעם שהוציא את הדרוזים להפגנה הגדולה והמוצדקת כל כך נגד "חוק הלאום".

הסרט, שביים רמי א' כץ, מרתק, מסעיר ומכאיב, וראוי מאוד לצפייה. השתדלתי לא לחשוף פרטים משמעותיים ממה שהתגלה. ממליצה מאוד לצפות בו.

להלן מועדי הקרנות נוספות שלו:

אמש בפסטיבל הקולנוע בירושלים, סרט הקולנוע "נערה": האם היה ראוי לפרס השחקן הטוב ביותר בקאן

מה קורה כשהגוף הוא האמצעי וגם המכשול?

אמנים בתחומים מסוימים – משחק, שירה, מחול – לומדים בלי הרף כי גופם הוא הכלי שלהם. באמצעותו, ורק באמצעותו, הם מתבטאים ויוצרים. עליהם לשמור עליו ולשכלל את היכולות שלו, כדי שיצליחו "להשתמש" בו. רק באמצעותו מתאפשרת ההבעה האמנותית שלהם.

אבל מה קורה כשהגוף שאתו אדם נולד אינו מותאם לצרכיו בכלל והאמנותיים בפרט, למעשה – סותר אותם?

בתחום המחול הסוגיה הזאת חמורה במיוחד. שם אפילו מבנה של כף רגל, שאתו נולדו מי שמבקשים להיעשות רקדנים מקצועיים, יכול לקבוע את גורלם. לא די בכישרון או בנחישות. נתונים שאינם תלויים כלל במבנה האישיותי עלולים לחרוץ את עתידם המקצועי של הרקדן או הרקדנית.

אז מה יעלה בגורלו של מי שנולד בגוף גברי, אבל חש בעוצמה רבה שהגוף הזה, שבתוכו מצא את עצמו, אינו שלו, שכן בעצם הוא בת, ועוד אחת כזאת שניחנה בכישרון מובהק למחול קלאסי?

סרט הביכורים  "נערה",  שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון, מביא בפנינו את סיפורה של נערה כזאת. את נפשה ואישיותה הכלואות בגוף של נער, שאותו היא מתעבת. אברי גופה  דוחים אותה. היא נערה נטולת שדיים, שמנסה להעלים, להתעלם, להכחיש ולהסתיר את מה שיש לה בין הרגליים. כי היא לא סתם נערה, היא בלרינה מוכשרת מאוד, וזה חלומה הגדול: לממש את הכישרון, ללמוד בבית ספר למחול, ולהצטיין כרקדנית קלאסית.

התחום שלה קשה ותובעני לכל אחת. ייסורי הגוף שרקדניות נאלצות לעבור קשים מאוד. (זכור הסרט "ברבור שחור" שהדגים את אותם ייסורים). קשים עוד יותר ייסוריה של מי שנוהגת, בניגוד לדעת אביה ורופאיה, להצמיד אל גופה את איבר המין שלה, כדי שלא ייראה בתוך בגד הגוף הצמוד שבו היא מתאמנת בבית הספר למחול שאליו התקבלה. היא נמצאת בעיצומו של תהליך שבו תיפטר באמצעות ניתוח מהסימנים הגופניים המיניים הגבריים. היא נוטלת הורמונים שאמורים לעצב לה גוף נשי, להצמיח שדיים, לשנות אותה, כך שהגוף והנפש יותאמו.

אבל בינתיים, על הייסורים הרגילים שעוברות בלרינות, נוסף הקושי הבלתי אפשרי והקיצוני שהיא נאלצת להתנודד אתו. התחום שאליו נועדה תובע קשר מיידי, הדוק ובלתי פוסק עם הגוף. היא רוקדת לצד נערות שנולדו נערות. והיא עסוקה כל הזמן במאמצים להתגבר על מה שהעניק לה הטבע, בניגוד לרצונה ולצרכיה.

השחקן המגלם את דמותה של לארה הוא רקדן בלגי צעיר, רק בן 16, ויקטור פולסטר (Victor Polster). הוא מפליא לגלם את דמותה של לארה. למעשה, קשה להאמין אף לרגע שלא מדובר בנערה מלידה. תווי פניו של השחקן עדינים, נשיותו טבעית ומשכנעת, הוא לא מציג שום סממן של נשיות מוגזמת, כפי שעושים לפעמים טרנסג'נדרים מוחצנים. הוא נערה יפה להפליא, מעודנת, תמירה, רקדנית מרשימה.

הסרט, בביומו של  לוקס דונט (Lukas Dhont) מרגש מאוד. בולטת בו דמותו של אביה של לארה (בגילומו של Arieh Worthalter), שהוא הורה מושלם: עדין נפש, מקבל, מיטיב, מבין, משתף פעולה, קרוב, אינטימי, תומך. ובכל זאת, עם  כל התמיכה שלארה זוכה לקבל מסביבתה, לא רק מאביה, אלא גם מהמשפחה המורחבת, עם כל העזרה שיש לה מרופאים שיסייעו לה להיפטר מהגוף הלא רצוי ולזכות בגוף שאתו תוכל להזדהות ולהרגיש שהיא אמיתית, ועם התרפיסט החכם והרגיש שלה, שמנסה לשכנע אותה שהיא כבר אישה, גם אם יש עדיין פער בין הגוף לנפש, הקונפליקט והמצוקה שהיא חשה בלתי נסבלים.

הסרט מפליא להציג אותו ולעורר את הזדהותנו המלאה עם לארה ועם אביה.

משמח להיווכח שהסרט זכה בפרסים ובתשואות שהוא ראוי להם.

 

היום בפסטיבל, הסרט התיעודי הישראלי "אליפלט": איך הסוד נחשף

מי הוא אליפלט? באוזני כל ישראלי ששומע את השם מתנגנות מיד  שורותיו של השיר:

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל –
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אם גוזלים מידיו צעצוע,
הוא נשאר מבולבל ומחייך,
מחייך מבלי דעת מדוע,
וכיצד ובשל מה זה ואיך.

אליפלט הוא גיבור מוזר שאלתרמן יצר בשירו. "פראייר" שסובביו מרחמים עליו אבל גם קצת לועגים לו. ותרן. שתקן. ביישן. גיבור כמעט בעל כורחו, בגלל אופיו:

בליל קרב ברעום אש מזנקת,
בין אנשי הפלוגה קול עבר:
העמדה הקדמית מנותקת,
מלאי תחמושת אזל בה מכבר.
אז הרגיש אליפלט כאילו
הוא מוכרח את המלאי לחדש,
וכיוון שאין אופי במיל לו,
הוא זחל כך ישר מול האש.

וזה השם שבו בחר לסרטו התיעודי הבמאי, שקד גורן. לכאורה אין שום קשר בינו לבין הסרט, העוסק בדמותו הדוד, שנהרג ב-67. גורן משוחח עם סבתו, ואחרי כן, כשמתגלה לו פרט תמוה ולא מובן, גם עם אמו, בניסיון לפענח סיפור משפחתי נסתר. הכרוך באותו דוד.

הוא מוצא את הדרך לראיין גם את חבריו של הדוד מאז אותם ימים. כולם מוסיפים וחושפים פרטים עליו, על דמותו, על חייו הנסתרים.

וכולם מדגישים עד כמה האחיין דומה לו.

לאט לאט מתגלה לנו שיש בין הדוד והאחיין קשר רב ומשמעותי עוד יותר ממה ששיערנו. ושהאמיתות הנחשפות שופכות אור לא רק על המשפחה של היוצר, אלא על מציאות שכפתה כליה על מי שלא התאימו לתביעותיה, על מי שנאלצו לוותר על החיים שנועדו להם.

כמה נוגה השיר אליפלט, ועם זאת – כמה נוגע לב, "כי דבר מה התרונן", באותו צעיר, כי סביבו "ככינור וחליל / מנגינה מאירה, מצלצלת".  חבריו שרים לו "אם נסביר לך מה זה יועיל…" והנה גם שקד גורן כמו שר לדמותו של הדוד, עשרות שנים אחרי שמת.

והוא עושה זאת באהבה ובחסד ובחמלה גדולה, כלפי הדוד, כלפי עצמו, כלפי אמו, ובעיקר כלפי הסבתא שלו, האם השכולה ("את עומדת בזמן הצפירה?" "כשאני לבד בבית אני לא עומדת. אבל עכשיו, כשאנחנו שניים, אני אעמוד"), שבדמותה עזת ההבעה, האירונית, החזקה והמצחיקה, מככבת בסרט המקסים שיצר.

היום בפסטיבל, הסרט היפני "טעם של תה ירוק מעל אורז"

הסרט "טעם של תה ירוק מעל אורז" הוא מסע בזמן ובמרחב. הוא נושא אותנו אל יפן בתחילת שנות החמישים (הוא נוצר ב-1952).

אפשר להניח כי העניין שהוא עוסק בו – הנוהג של נישואים מוסדרים – שרווח כנראה באותה עת ביפן, שוב אינו רלוונטי כמו שהיה כשנוצר. לפיכך גם המרי של אחת הדמויות – אישה צעירה שהגיעה לפרקה ובני משפחתה מבקשים לשדך אותה, אבל היא נאבקת ומסרבת, שוב אינו משמעותי כל כך בימינו.

ובכל זאת, יש משהו רלוונטי בסרט. אמנם הוא עשוי בשחור לבן, אמנם השפה, אורחות החיים והמנהגים המתוארים בו רחוקים מאוד מאלה שלנו, אבל השאלה הנצחית – מה מקרב בין בני זוג נשואים ומה מרחיק ביניהם, משמעותית, כאן ועכשיו.

טאקו מתעבת את בעלה ובזה לו. היא רוצה רק להיפגש עם חברותיה, לשתות אתן, לרכל על בעלה ולספר להן עד כמה הוא אטום וטיפש, שהנה אין לו מושג שהיא מרמה אותו ומספרת לו סיפורי בדים על הסיבות לכך שהיא מסתלקת לעתים מזומנות מהבית, כדי לבלות עם החברות.

התנהגותו עולה לה על העצבים. נימוסי השולחן שלו מגעילים אותה: הוא אוכל "כמו כלב מורעב". אין לה סבלנות אליו. ועם זאת, היא מטיפה לאחייניתה, המסרבת לחיות חיים כאלה. האחיינית רוצה להתאהב בגבר שלה, להינשא לו מבחירה, בניגוד לנישואים המוסדרים של דודתה.

טאקו שונאת את חייה, אבל מניחה שאין אפשרות אחרת. נשים צעירות אמורות להינשא בשידוך, להשלים עם המציאות, ולהתנחם בחברת חברותיהן.

בסופו של דבר קורה משהו שבזכותו היא לומדת להעריך את בעלה ולהבין אותו: הבעל נשלח מטעם העבודה לאורוגווי (בתסריט המקורי, שנכתב ב-1939, היה הבעל אמור להישלח אל החזית כדי להשתתף במלחמה שפרצה). היא חשה בחסרונו, וכשהוא חוזר במוקדם מהמפתיע, היא מקבלת אותו בחיבה שמעולם לא הראתה לו. גם המבט של הצופים משתנה. פתאום אפשר להבין שהבעל בכלל לא אטום ולא טיפש אדרבא, הוא שופע עדינות. הבנה ורגישות, שטאקו החמיצה בעבר. והכי חשוב: הוא סלחן, ואוהב.

הלקח, אם כן, יכול לדבר אל כל אחד, בכל דור ובכל ארץ: זהו סיפורה של הציפור הכחולה שרבים דולקים אחריה למרחקים, אלא אם מתחוור להם שהיא קרובה אליהם הרבה יותר מכפי שהעלו בדעתם. הושט היד וגע בה.

נעים להיווכח שלא נס לחו של סרט ישן ורחוק. עותק משוחזר שלו הוצג בפסטיבל ונציה האחרון.

אמש בפסטיבל, סרט הקולנוע המרהיב ביופיו "האדישות העדינה של העולם"

הסרט הקזחי "האדישות העדינה של העולם" הוא אחד היפים ביותר שראיתי, מבחינה ויזואלית. לכל אורכו רציתי להקפיא כמעט כל אחד מהפריימים, ולהשאיר אותו כך, כמות שהוא, כתמונת סטילס להתבונן בה, עד בלי שובע (למרבה הצער, הטריילר לסרט, שאפשר לראות אותו להלן, מדלג על כמה מהפריימים היפים ביותר). 

כל היופי הזה אינו סתמי. יש לו תפקיד משמעותי, שכן הוא מדגיש את הפער המחריד שיש בינו ובין המציאות שבה חיים שני גיבורי הסרט. סלטנסט, אישה צעירה שנאלצה להפסיק את לימודי הרפואה שלה וקואנדיק, פועל שמצטייר כבריון אבל מתגלה כעדין נפש, שמאוהב בה ומוכן לעשות הכול למענה.  שניהם מחפשים את מה שמואר בעולם. הוא מצייר. היא מרבה לקרוא, והוא, כדי להתקרב אליה, מפתיע אותה כשהוא מספר לה שאת הספרים האהובים עליה גם הוא קורא. אהבתם מתגלה להם כשקואנדיק מצטט באוזניה שורה שאהובה עליה במיוחד, מתוך  מתוך ספר של קאמי,  זאת שהעניקה לסרט את שמו.

אכן, העולם הסובב אותם אדיש ליופיים של השניים. אדיש לסבלם.  אמה של הצעירה מצפה ממנה להציל אותה ואת אחיה אחרי שאביה של הצעירה מת והשאיר אחריו חובות. היא שולחת אותה אל הדוד העשיר (והמנוול, כך מתגלה!), ולמעשה מטילה עליה למכור את גופה, למען המשפחה.

העולם אינו רק אדיש. הוא ברוטלי ואלים.  הוא מתאכזר אל מי שעדין,  אל מי שמבקש להתעלות מעל הקיום המרושע שהמציאות מציעה.

בריאיון אתו סיפר הבמאי, אדילקן ירזאנוב, כי ביקש לספר על אהבה נוסח רומיאו ויוליה, שמתקיימת במציאות עכשווית. "אהבה היא רגש כל כך עדין ושברירי," אמר, והסביר כי רצה לבחון אותה בתוך המציאות של ארצו.

יש לקוות שהסרט היפה הזה יצא אל האקרנים בהפצה מסחרית. מכל מקום, צפויות עוד שתי הקרנות שלו, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.

סרט הקולנוע "שאהבה נפשי" או "מרדנות"? (ואיך הוא נקשר לספר ההונגרי "התמימוֹת: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה")

למרבה השמחה, אל הסרט "שאהבה נפשי" הגעתי, כדרכי, "טאבולה ראסה". לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר. בטור בשבחי הקריאה התמימה  ניסיתי בעבר לתאר את החוויה המתאפשרת לטעמי כשהקורא (או הצופה!) אינו יודע מאומה על מה שצפוי לו. לדעתי רק כך, כשהוא מרשה ליוצר להוליך אותו, לרמוז, להטעות ולהפתיע, רק כשהוא מתמסר לתהליך ומרשה לו לפעול, יכול הצופה או הקורא לזכות במגע ישיר וראשוני עם היצירה.

למרבה הצער, נתקלתי לאחרונה בנסיבות אחרות בספוילר שכשמו כן הוא, שכן היה "הַרְסן" שפגע לי בחוויית הקריאה: מדובר בספר "התמימות: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה", מאת הסופר ההונגרי סילארג רובין, שראה אור לאחרונה בעם עובד, בתרגומו של דוד טרבאי. בהקדמה, שאותה כתב המתרגם, תיאר טרבאי את סיפור המקרה המובא בספר לפרטיו, וגם הביא בפני הקורא, ליתר דיוק "סיכם", את ממצאיו של הכותב, שחקר את אותה פרשה. כשקראתי את הספר עצמו הרגשתי מרומה! אילו הובאו דבריו של המתרגם כאחרית דבר, הייתה יכולה להיות להם הצדקה, אבל במבוא? לפני שהקורא יודע משהו, הוא כבר מקבל את "השורה התחתונה"? במיוחד כשמדובר בסוג של חקירת רצח? אמנם הסופר מעבד את התהליך בדרכו, והיא מרתקת, אבל הפרטים, שלתחושתי "נתחבו" לגרוני, בלי שהתכוננתי לכך, בפירוש קילקלו לי. (אם כי הספר, כאמור, מעניין מאוד!). למי שמתכוון לקרוא אותו, ראו הוזהרתם… המלצתי היא – לקרוא את ההקדמה בסוף, לא מראש.

הצפייה בסרט "שאהבה נפשי" הוכיחה לי שוב שההחלטה לא לדעת שום דבר מראש פועלת היטב מבחינתי, שכן חלק מההתרגשות שהוא עורר בי נבעה מכך שלא היה לי מושג "על מה" הוא, או במה הוא "עוסק".

לפיכך לא אחשוף גם כאן את מהותו (אם כי נוכחתי שבביקורות שהתפרסמו עליו – קראתי אותן כמובן בדיעבד – לא היססו רוב המבקרים לפרוש את הסיפור כמעט במלואו, ואפילו הקפידו לתאר באריכות את אחת הסצינות הכלולות בו!) אציין רק את התהליך העדין והמתעתע, שבו מתגלה לנו האמת המפתיעה על הדמויות. על החוכמה שבה חושף במאי הסרט הצ'יליאני, סבסטיאן לליו – שסרטו "אישה פנטסטית" זכה בשנה שעברה באוסקר – את הפרטים עליהן, על היחסים ביניהן ועל הדרמה של חייהן.

"אני מעריץ נשים, הייתי שמח להיות אישה," אמר הבמאי בריאיון שהעניק בשנה שעברה בהקשר של סרטו הקודם. אפשר בהחלט לחוש בכך גם בסרט הנוכחי. הוא מבוסס על  הרומן  מרדנות (Disobedience), שכתבה אישה, נעמי אולדרמן. (תהיתי אם השם שהוענק לסרט בעברית מוצדק. באנגלית שמו זהה לזה של  הרומן. אחרי שההקרנה הסתיימה, חברתי ואני "החלטנו" שכן, "שאהבה נפשי" הולם אותו כנראה אפילו יותר…). מרדנות הוא ספרה הראשון של אולדרמן, ילידת לונדון, שגדלה בקהילה יהודית אורתודוקסית. בעברית ראה הספר אור בהוצאת אופוס.

אישה אחרת, רייצ'ל וייס, ילידת לונדון, שגם מגלמת את אחת הדמויות הראשיות, הפיקה את הסרט.

שאהבה נפשי, כאמור, מעניק חוויה אסתטית ומשמעותית, ולא מעט חומר למחשבה ולדיון. עם זאת, עלי להודות שמבחינתי הקצב שבו התנהל היה לפעמים מבחינתי אטי מדי שלא לצורך, והיו כמה  סצינות שבהן התעורר בי הרצון ללחוץ על דוושת הגז כדי להאיץ אתו קמעא…

"Buena Vista Social Club: Adios": שלום ותודה!

כוכבכוכבכוכבכוכבכוכב לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.

בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: "בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס", שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.

המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.

אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. "הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה," הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!

רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.

הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.

"Dos Gardenias"
Written in 1945 by Cuban composer and pianist Isolina Carrillo

 

הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. "זה אני!" הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…

אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: "אתה לא זקן, אתה משוגע…" וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, "ואני מנגן תשעים שנה"… "שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו," הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: "לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…"

בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.

חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.

הנה הקישור. 

טרקים מתוך "בואנה ויסטה סושיאל קלאב":

מה הדימיון שיש בין פקיסטן וישראל?

"אהבתי מאוד להצטלם. בכל פעם שאימא שלי קנתה לי בגדים חדשים, לבשתי אותם, והצטלמתי," מספרת אישה צעירה שאת פניה לא רואים, אלא רק את תצלומי העבר שהיא אוחזת בידה. ואז מתברר שהיא אחת מהנשים הפקיסטניות שפניה הושחתו. ילדה מספרת שהמורה ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה. אישה אחרת על גבר שסירבה לו. אחרות – על בעלים שהענישו, התנקמו, ניסו להיפטר.

בכל שנה מדווחים שם על כ-100 מקרים שבהם גברים שפכו חומצה על פניהן של נשים. "בשנייה אחת הוא הרס חיים שלמים", מספרת אחת הקורבנות בסרט התיעודי הקצר "Saving Face"שזכה ב-2012 בפרס האוסקר.

יוצרי הסרט מעריכים כי יש עוד מקרים רבים דומים שכלל אינם מדווחים. התופעה נפוצה עד כדי כך, שקיימות מרפאות מיוחדות שבהן מנסים לטפל בנפגעות, לאפשר להן לעבור ניתוחים קוסמטיים שישחזרו את תווי פניהן ויעניקו להן תקווה של חיים.

הסרט עוקב אחרי כמה מקרים מזעזעים: רופא פלסטיקאי פקיסטני, ד"ר מוחמד ג'וואד (Dr. Mohammad Jawad), שגר באנגליה מגיע מדי שנה לארץ מולדתו כדי לטפל בנפגעות. אחת הנשים שהוא מראיין חושפת את פניה והמראה מחריד. היא מספרת לו כיצד בעלה, גיסתה וחמותה התנפלו עליה, שפכו עליה חומצה, השליכו עליה כיריים בוערות, בניסיון להמיתה. "איפה את גרה עכשיו?" שואל הרופא שכבר נתקל באי אלה מקרים מזעזעים, אבל תשובתה מערערת אפילו את שלוותו: "בבית שלהם," היא אומרת, מתייפחת למראה תדהמתו, ומסבירה שאין לה ברירה, כדי לראות את ילדיה, היא נאלצה לשוב אל הבית שבו ניסו לרצוח אותה והותירו אותה פגועה עד אימה.

שניים מהגברים הפוגעים מתראיינים בסרט. מדהים לראות את אחד מהם, שניסה להרוג את אשתו הצעירה בעזרת אמו ואחותו. כמה תמים וביישן הוא נראה, מחייך בחביבות ומכחיש: הוא לא עולל מאומה. הוא מסביר שהיא זאת שהפילה על עצמה נר, באחד מהתקפי הזעם הרגילים שלה. הפער בין מעשיו להתנהגותו יכול להטריף את הדעת. שהרי אלימות נגד נשים אינה תופעה ייחודית לפקיסטן. שם משחיתים להן את הפנים, וכאן הורגים אותן. 17 גברים רצחו נשים שהיו בנות זוגם ב-2017, ו-126 נשים בעשור האחרון. בחלק גדול מהמקרים הספיקו הנשים להתלונן במשטרה על אלימות, אבל לא חייהן לא ניצלו. קיימים בארץ מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה. במקום להוציא את הגבר האלים, מנתקים את הקורבן מסביבתה הטבעית וממעגל החיים שלה. במקום לבודד אותו, מאלצים אותה להתגונן.

בימאית הסרט, שרמין אובייד-צ'ינו (Sharmeen Obaid-Chinoy), היא עיתונאית פקיסטנית שמקדישה את זמנה למאבק למען נשים. את השראתה ליצירת הסרט שאבה מאישה, גם היא נפגעת תקיפה של השחתת פניה באמצעות חומצה, שהתאבדה אחרי שעברה עשרות ניתוחים פלסטיים. לטענתה של הבמאית במידה רבה בזכות הסרט שיצרה, העביר הפרלמנט הפקיסטני חוק שאמור לעזור בהרשעה של הפוגעים. היא סיפרה שהתקשתה לזכות באמונן של הנשים שאותן תיעדה.

למרבה הצער, מסתבר שאחת מהן תבעה אותה לדין, בטענה שהבמאית החתימה אותה על מסמכים ריקים, ושבגלל הסרט בעלה סילק אותה מהבית ובני משפחתה ניתקו אתה כל קשר. הבמאית מצדה טענה כי אותה אישה הייתה אמורה להינתח אצל אותו רופא שתיעדה אותו מגיע מאנגליה, אבל סירבה. יחד עם זאת, נעתרה היוצרת לתביעתה של האישה שדרשה ממנה לא להציג אותו בפקיסטן.

אפשר לצפות בסרט בקישור כאן. (הכתוביות באנגלית). הוא נמשך 40 דקות.

עלמה דויטשר: פלא אמיתי!

כוכבכוכבכוכבכוכבכוכב כל מי שרוצה לזכות בשעה קסומה של אושר ותחושה שיש עדיין יופי בעולם, מוזמן לצפות בסרט "עלמה דויטשר, החיפוש אחר סינדרלה" (להלן קישור):

זהו סיפורה של עלמה דויטשר, מוזיקאית מחוננת וילדה יוצאת דופן ומיוחדת במינה.

כדי להבין את גדולתה חייבים לצפות בה בסרט, שמביא משהו מאישיותה הקורנת, מהמקוריות והכישרון החד פעמי, מעולמה הפנימי העשיר, ומהנועם והקסם שהיא מקרינה. מפעים ללמוד לא רק על כישרונה המוזיקלי המופלא, אלא גם על השפות שהחלה להמציא כבר כשהייתה בת ארבע, על המלחינים השונים ש"חיים" בתוכה, כל אחד עם סגנון ההלחנה האופייני לו, ולצפות בה יוצרת, מאלתרת, מנחה את מנצחי התזמורות ואת הנגנים שאתם היא עובדת כיצד עליהם לדייק בביצוע היצירות שלה.

בוויקיפדיה בעברית מוגדרת עלמה "ילדת פלא בתחום המוזיקה הקלאסית", וגם "מלחינה, פסנתרנית וכנרת בריטית". בגיל שנתיים ידעה עלמה לזהות תווים, ובגיל ארבע, כפי שמעיד אביה, כבר החלה לנגן בפסנתר יצירות לא מוכרות – מנגינות "ששמעה" בראש.

היא הספיקה עד גיל 12 להלחין כמה יצירות. המרשימה שבהן היא האופרה "סינדרלה", שבוצעה בגרסה בימתית מלאה בווינה בדצמבר 2016 (את ההפקה הזאת מלווה הסרט), וכעבור שנה גם בקליפורניה. בגירסתה של דויטשר ההתאמה בין סינדרלה לנסיך אינה מוצאת את פתרונה בעזרת נעל, אלא בזכות כך שהנסיך משורר וסינדרלה מלחינה, והם מצליחים למצוא זה את זה.

דויטשר הסבירה למראיין מה-BBC שלא סתם בחרה בסינדרלה-מלחינה: לא על עצמה חשבה, אלא על נאנרל, אחותו של מוצרט, שאותה, בניגוד לאחיה, לא עודדו לפתח קריירה מוזיקלית, ואפילו בלמו אותה. (בהקשר זה, אי אפשר, כמובן, שלא לחשוב על אחותו הבדויה של שייקספיר, שאותה הביאה לעולם וירגי'ניה וולף במסה הפמיניסטית "חדר משלך", בניסיון להסביר את המכשולים הבלתי אפשריים שעמדו בפני נשים יוצרות).

בחדרה של עלמה דויטשר תלויה תמונתה של נאנרל, לאות הזדהות עם גורלה, השונה כל כך מזה שלה עצמה, שכן ברור לגמרי שהוריה של דויטשר, הבלשן הישראלי-בריטי גיא דויטשר וחוקרת הספרות ג'ייני דויטשר, מטפחים באהבה רבה אותה ואת אחותה הצעירה ממנה, שגם היא מוזיקאית מחוננת. מרגש לראות את יחסי האחווה והפרגון ההדדי בין שתי האחיות: הן מנגנות ביחד יצירה לשני כינורות שעלמה חיברה, והלן, האחות הצעירה, עומדת לצדה כשהיא מנגנת בפסנתר ומעבירה למענה את הדפים. בתום הפרימיירה של האופרה מברכת האחות הצעירה את אחותה הבכורה והמוכשרת כל כך, ועושה זאת בחום ובהתפעלות שמחממים את הלב. נראה שהוריהן מצליחים לטפח לא רק את כישרונן של הבנות, אלא גם את אישיותן.

עלמה דויטשר ואחותה הלן

הסרט "עלמה דויטשר: למצוא את סינדרלה" הופק ב-BBC. הוא פרק בסדרה Imagine – "דמיינו", ובה סרטים דוקומנטריים בנושאי תרבות. למרבה השמחה הסרט, כמו גם פרקים רבים אחרים בסדרה, זמין ביוטיוב. למרבה הצער, אין כתוביות בעברית.

קלאוס רפלה, "הבלתי נראים": האם אנשים בודדים יכולים להציל את מצפונו של עם שלם?

"רציתי להציל את ארצי", הוא מצטט את דבריה של האישה שבזכותה הוא חי, ומוסיף "ולדעתי היא הצליחה". הדובר הוא סיומה שמשון שונהאוס יליד ברלין, היחיד מבני משפחתו שניצל מן הגירוש לאושוויץ. בזכות כישרונו כגרפיקאי פעל  במהלך המלחמה כזייפן דרכונים שסופקו למאות יהודים והעניקו להם זהות בדויה. עד יום מותו ב-2015, התגורר בשוויץ. בריאיון שהספיקו לערוך אתו רואים אדם שיש לו עדיין ניצוץ של הומור בעיניים ושמחת חיים ניכרת. את העובדה שהוא חי הוא חב לאישה שעליה הוא מדבר: גרמנייה תושבת ברלין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עשתה מעשה נדיר אבל משמעותי מאוד: היא הסתירה אותו, וכך הצילה אותו ממוות בטוח. כמוה, הוא סבור שלא רק אותו ואת גופו החד-פעמי הצילה, אלא גם את ארצה: ליתר דיוק – את מצפונה. אותה גרמנייה הוכיחה שבימים שבהם שלט בארצה רוע בלתי נתפס, היו גם אנשים אחרים, נדירים ואמיצים.

הסרט "הבלתי נראים" הוא סיפורם של ארבעה יהודים ילידי ברלין שעירם נהפכה בשבילם למקום המסוכן ביותר בעולם, ובעולם כולו לא היה להם מקום אחר, בטוח יותר. ב-19 ביוני 1943 הכריז שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, שברלין "נקייה מיהודית". הוא לא ידע שבעיר מסתתרים 7,000 יהודים. מתוכם שרדו בתום המלחמה כ-1,700. אין ספק שלאף אחד מהם לא היה סיכוי אלמלא עזרו להם גרמנים מתנגדי המשטר, כאלה שהסכימו לתת להם מקלט, בחלק מהמקרים – אצלם בבית, חרף הסיכון לא רק למסתתרים, אלא גם להם עצמם ולבני משפחתם. כך ניצל גם אויגן הרמן פרידה, יליד 1926. אמו היהודייה גידלה אותו עם בעלה, אביו החורג, שהיה נוצרי. האם ניצלה ממאסר ומהגירוש "מזרחה" כלומר – לפולין ולאושוויץ, אבל בנה בן ה-16 נחשב יהודי, וחייו היו בסכנה. משפחה גרמנית הסתירה אותו, ובשלב מסוים הוא הצטרף לחבורת של פעילים שבשנתיים האחרונות של המלחמה פיזרו בברלין עלונים שבהם עדכנו את תושבי העיר וסיפרו להם על פשעי הנאצים. (פעילותם מזכירה כמובן את הספר לבד בברלין מאת האנס פאלדה).

העזרה לא התבטאה רק במעשי הצלה והסתרה. באחת הסצנות בסרט מראים כיצד גרמנייה תושבת ברלין תוחבת לכיסו של יהודי בחשאי חפיסת סיגריות, זאת אחרי שהכרטיסן בחשמלית פוקד עליו לקום על רגליו: אמנם אותו צעיר יהודי רשאי לנסוע לעבודה, כי תרומתו למפעל לייצור נשק חיונית והוא גר במרחק שמקנה לו את הזכות, "אבל זה לא אומר שמותר לך לשבת", מטיח בו הכרטיסן. בחפיסת הסיגריות שהאישה נותנת לו, כך הוא מסביר כעבור שנים רבות, ביקשה לאותת לו שהיא בעדו, שהיא מתנגדת למדיניות הנאצית שהכרטיסן ביטא בנוכחותה בברוטליות.

"הבלתי נראים" הוא סרט שמשולבים בו, לצד השחזור הקולנועי, קטעי ארכיון קצרים מאותה תקופה (הם מעלים על הדעת את התיאורים המחרידים בספר ברלין סוף), וגם ראיונות עם ארבעה מהניצולים. הם מספרים על מה שעבר עליהם, ואז האירועים מוצגים בפנינו: הפרידה מההורים, החיפוש הקדחתני אחרי מחסה זמני או קבוע, השעות שבהן נאלצו חלקם לשוטט בעיר במשך ימים שלמים, כי רק בלילות היה להם מקום מפלט, האימה שמא ייתקלו באדם שמכיר אותם, הצורך לסגל לעצמם הליכה ועמידה של אנשים "רגילים", כלומר – של גרמנים לא יהודים, ובמילים אחרות: לא להיראות מבוהלים ומפוחדים.

ארבעת הניצולים היו צעירים מאוד. היו להם יכולת הישרדות יוצאת דופן, תושייה וכוחות נפש מרשימים. כך למשל, במסווה של אלמנות מלחמה גרמניות, מצאו שתיים מהם מחסה כמשרתות בביתו של קצין בוורמכט. בסצנה מעוררת פלצות רואים אותן משמשות כמלצריות במסיבה שעורך הקצין לחבריו. כולם משתכרים, ושתי הצעירות היהודיות עומדות ומוזגות להם עוד ועוד משקאות, עד שאחד מהם נועץ בהן מבט חשדני – "את נראית יהודייה", הוא אומר, והיא אינה מאבדת את העשתונות ומשיבה מיד "הרי לא נשארו יהודים בברלין". התגובה של הנוכחים – פרץ צחוק פרוע – מרחיקה מעליהן את הסכנה.

תחושת הנרדפות שהסרט מביע עזה מאוד. קשה לקלוט איך ביום אחד איבדו הצעירים הללו את כל האחיזה במציאות המוכרת והבטוחה שבה גדלו, ואיך מצאו את עצמם בסביבה מוכרת, ועם זאת עוינת ומסוכנת כל כך. אז מה נדרש כדי שצעירה יהודייה בברלין, בשנת 1944, לא תיתפס ותירצח? הנה סיפור נוסף, זה של האני לוי, גם היא ילידת ברלין. עד שהמלחמה פרצה גרה האני עם הוריה בקרויצברג. אביה נפטר ב-1940 בעקבות עבודות הכפייה שבהן אולץ לעסוק. שנתיים אחרי כן הלכה גם אמה לעולמה. האני הייתה בת 17 כשהצליחה להתחמק ממאסר, בעזרת מכר לא יהודי. ימים ארוכים שוטטה בעיר, ובלילות מצאה מקלט בבית קולנוע, עד שערב אחד שאלה אותה הכרטיסנית בפליאה מדוע היא שבה ורואה את אותו סרט. ברגע של שבירה סיפרה לה האני שהיא יהודייה נרדפת, ומוכרת הכרטיסים החליטה בו ברגע להעניק לה מחסה. עד תום המלחמה הסתתרה האני בביתה. מאז שנת  1946 היא מתגוררת בפריז. בתום הסרט עולה כתובית המספרת לנו שהיא סבתא רבתה מאושרת לנינים רבים.

נעים לשמוע על מי שהצליחו לשרוד. אלה סיפורים מרשימים ומעוררי השתאות. אסור כמובן לשכוח שרוב הנרדפים נתפסו ונרצחו, אבל עניינו של הסרט בניצולים ולא פחות מכך – במצילים, שכולם הוכרו כחסידי אומות עולם, וטוב שהסרט מביא בפנינו את שמותיהם, מעשיהם וגבורתם, שאסור לה להישכח.

הסרט "מורשת נאצית – מה שעשו אבותינו": האם מוצדק שבן יתנער מאביו?

בעבר, בימים שלימדתי את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, נהגתי להקדים את קריאת הטקסט בשאלה שהפניתי אל בני הנוער היושבים מולי: האם, שאלתי אותם, יכול לקרות משהו שיגרום לכם לנתק קשר עם מישהו מבני המשפחה שלכם?

התשובה השגורה הייתה – מה פתאום. אין מצב. ואם, הקשיתי, היה נודע לכם שאותו בן משפחה עבריין? לא, לא, כמובן שהיינו תומכים בו. ואם לא סתם עבריין, אלא פושע ממש? התגובות נשארו די יציבות. רוב הנוכחים הצהירו שבכל מקרה לא ינטשו הורה, אח או בן דוד, גם אם יתגלה להם שפשע.

ואז החמרתי את השאלה: ואם יתגלה שהוא אנס? כאן כבר ראיתי כמה הבעות פנים מוטרדות, ספקניות, אבל רבים המשיכו לתמוך בבן משפחה שכזה. אנס סדרתי? שפגע בילדים?

ואולי – תהיתי – פושע מלחמה? נאצי? רוצח המונים? אהה. בשלב הזה נותרו עדיין בני נוער שהכריזו על נאמנות מוחלטת, לא משנה מה. אבל רבים מהם השתתקו.

כשגמרנו לקרוא את המחזה חזרתי אל השאלה, שלא כולם זכרו. שכן בסופו מתגלה כי ג'ו קלר, אבי המשפחה הנערץ, פשע כנגד בני עמו, במהלך מלחמה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גרם האיש למותם של כמה עשרות טייסים אמריקניים, לאחר שהורה לשותף שלו במפעל לייצור חלקי מטוסים לשלוח חלקים פגומים, אף על פי שהיה ער לסכנה. לאחר מעשה עוד הגדיל לעשות, כשהפליל את השותף והעמיד פנים שידו לא הייתה במעל. כריס, בנו של ג'ו קלר, מתקשה מאוד להתמודד עם פשעיו של אביו. עם העמדת הפנים הצדקנית שלו, ועם חוסר הנכונות שלו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו. ויחד עם זאת, כריס מחליט לא להסגיר את אביו לשלטונות, כדי שייתן את הדין. ג'ו קלר הוא זה שמטיל על עצמו עונש מוות: הוא מתאבד, כשהוא מבין את המשמעות העמוקה של התנהגותו, ואת השלכותיה: בסוף המחזה נודע לו שבנו האחר, לארי, שבניגוד לכריס היה בטוח שאביהם אשם, התאבד, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הגועל והזעם. אז מה דעתכם על כריס? על לארי? על ג'ו קלר, נהגתי תמיד לשאול.

הסרט "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" מציג דילמה דומה, ושתי צורות התמודדות של בנים שנאלצים לחיות עם הידיעה שאביהם הוא פושע מלחמה.

פיליפ סנדס, עורך דין יהודי, פעיל זכויות אדם שמשפחתו נספתה בשואה, פוגש את ניקלס פרנק ואת הורסט פון וכטר. אביו של ניקלס היה הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שפיקד על גירוש יהודי פולין לגטאות ועל ארבעה מחנות מוות. פרנק נידון למוות והוצא להורג בנירנברג. אוטו פון וכטר שירת בכמה תפקידים, בין היתר היה ראש המנהל האזרחי במחוזות קרקוב וגליציה. ניקלס פרנק מגנה את אביו כפושע מלחמה, ואילו הורסט פון וכטר משוכנע שאביו היה בן אדם הגון וטוב, כי הוא עזר לאוקראינים בגליציה, ושחרר אותם מהכיבוש הסובייטי.

תגובותיהם של השניים, שבתחילת הסרט מציגים את עצמם כידידים וכמי שמחבבים זה את זה, והעימות הבלתי נמנע ביניהם, מרתקים. פרנק מנסה להוכיח לפון וכטר שאביו היה פושע, ומצפה ממנו להכיר באמת ולהתנער מהאב. ניקלס פרנק חד משמעי בעמדתו. הוא נושא על כתפיו תחושת אשמה כבדה על מעשים שלא הוא עשה. אי אפשר שלא לחוש שההתנערות שלו מאביו פוטרת אותו מכל אחריות, כי כשנדרשת ממנו הכרעה מוסרית הבחירה שלו ברורה לחלוטין. לעומת זאת הורסט פון וכטר, הבן הנאמן לאביו, מתפתל בלי הרף.

בהתחלה הוא מנסה להציג את עצמו באור חיובי. כך למשל הוא מספר שבנעוריו החליט להשתחרר ממשפחתו, בחר לעבוד כשוליה של אמן ("יהודי!" הוא מדגיש, ומסביר עד כמה הפרט הזה חשוב לו), ואפילו צייר בעצמו ציורים מזעזעים של הוצאות להורג. לכאורה הוא מבין, כועס, מתקומם נגד הנאציזם ופשעיו. אבל בהמשך מתברר שכאשר הדברים מגיעים אל אביו, הוא נשמע שונה. מקומם. מדאיג. מעורר סימני שאלה. בעצם – מרגיז מאוד. לא רק את הצופים בסרט, אלא גם את ניקלס פרנק, שבסופו של דבר מחליט להתנער ממנו.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות לוקח פיליפ סנדס את שני הבנים אל העיירה שבה גרו כל בני המשפחה שלו, עד שנרצחו. הם נכנסים ביחד אל בית הכנסת ההרוס ואחרי כן הולכים אל האתר שבו נשארו קבורים כל תושבי העיירה היהודים, אחרי שנורו.

ניקלס פרנק מזועזע. בעדינות ובאנושיות הוא שואל את צאצאם של הנרצחים מה הוא מרגיש. מה המקום הזה אומר לו. אפשר לראות עד כמה קשה לו.

הורסט פון וכטר לעומתו מנסה כל הזמן לעשות רציונליזיות. בית הכנסת עוד יתמלא באנשים, הוא "מבטיח", ומוסיף ואומר: "אני לא רוצה להיתקע במקום הזה, מלא בושה וכאב," וגם, למרבה הזוועה, שהוא "גאה" להיות שם (!). מי היו היורים, הוא מבקש לדעת, ומוסיף שהיו שוטרים (לא אביו!), שאת שמותיהם היה רוצה לדעת. הוא רואה במקום שדה קרב, כי כאן, במקום הזה בדיוק, התנהלו קרבות קשים מאוד במלחמה העולם הראשונה (!).

הסרט כולל לא רק ראיונות, אלא גם קטעי וידיאו ישנים ותצלומים מהאלבומים המשפחתיים. אפשר לצפות בו ביוטיוב (הקישור להלן), אם כי איכותו ירודה משהו. הוא זמין בנטפליקס.

לוקה גואדנינו, "קרא לי בשמך": האם יש לציבור זכות לא לדעת

מוצאי שבת. אולם הקולנוע בקניון של קריית אונו. בקהל יושבים שנים עשר אנשים שהגיעו לצפות בסרט עטור השבחים "קרא לי בשמך". בטבלת המבקרים של עיתון "הארץ" הוא מופיע במקום השישי בין הסרטים המומלצים ביותר. רוב המבקרים העניקו לו ארבעה עד חמישה כוכבים, וגם הטריילר עורר תחושה שמדובר ביצירה ראויה ומושכת את הלב: סיפור אהבה בין שני גברים, על רקע הנופים היפהפיים של איטליה. נשמע טוב, נכון?

בערך באמצע הסרט פרשו שישה מהצופים, ועד מהרה נסו עוד שניים על נפשם. ברגע הסיום נשארו רק הנחושים, הסובלניים או המנומסים ביותר. כותבת שורות אלה נמנית עמם, אם כי, יש להודות, קינאתי בנמלטים והשתוקקתי מאוד להצטרף אליהם… הפער בין השבחים, הציפיות, והמועמדויות לפרס האוסקר (לסרט הטוב ביותר, לתסריט המעובד, לשחקן הראשי ולשיר המקורי), לבין הסרט שהוקרן בפנינו, היה בלתי נסבל.

לכאורה יש בו ב"קרא לי בשמך", כל המרכיבים שיכולים להפיק יצירה קסומה: סיפור אהבה, משחק מעולה, בעיקר של טימותי שלמיי, המגלם את דמותו של נער בן שבע עשרה שמתאהב באסיסטנט של אביו הפרופסור, וכאמור – הרקע של איטליה, עיירת הנופש שאליה מגיעים כל קיץ בני המשפחה של אֶליוֹ, הנער המאוהב. הבעיה מתחילה בליהוק של אוליבר, הסטודנט האמריקני שאֶליוֹ מתאהב בו. את דמותו מגלם ארמי האמר, שנראה בשנות השלושים או אפילו הארבעים לחייו. (אגב, רק גילו של אֶליוֹ נמסר. הוא אומר במפורש שהוא בן שבע עשרה. גילו של אוליבר אינו מצוין!). סיפור האהבה אינו מתרחש אם כן בין שני צעירים שווים או לכל הפחות קרובים זה אל זה בגילם, אלא באדם מבוגר ש"נעתר" לפיתוי, אבל בעצם מתחיל בו ביוזמתו, בנגיעות וברמזים שמציתים תשוקה בנער הצעיר ממנו בהרבה. קשה שלא לחוש שמדובר בעצם בניצול. אמנם התסריט מדגיש מאוד את ההתאהבות של אֶליוֹ, ואת מאמציו-לכאורה של אוליבר לא לאפשר את הקשר המיני ואפילו לבלום אותו, אבל הוא בכל זאת מתרחש, והצפייה בו מטרידה. קשה שלא להביא אל הסרט את השקפת העולם שלפיה האדם המבוגר אמור לשלוט ביצריו ולא להרשות לעצמו להיסחף לתוך קשר שמוּעד לפגוע בצעיר ממנו. מה גם שלכל אורך הסרט מודגשת משיכתו של אוליבר לנשים, הוא מפלרטט לא רק עם אֶליוֹ אלא גם עם צעירות שנקלעות בדרכו, אפילו ברגעים שאמורים להיות מוקדשים רק לקשר הזוגי שלו עם הנער המאוהב בו. האם מדובר באמת בסיפור אהבה נוגע ללב, או בפתיינות חסרת לב? האפשרות השנייה מכאיבה יותר, אך אולי נכונה ואמתית. אבל לא זה מה שאנחנו מתבקשים לראות כאן, שהרי לקראת סופו של הסרט אביו של אֶליוֹ מאשר את הקשר של בנו עם הסטודנט המבוגר, ומעניק לו תוקף של סיפור אהבה, לא של פגיעה. לי הייתה תחושה שזאת תוספת לא משכנעת, שתפקידה לנופף באצבע מתריסה לעבר מי שיגָנו את הקשר, כדי לומר להם שהם טועים. הנה האב בכבודו ובעצמו מסביר לבנו שהוא בר מזל, כי הוא, האב, מעולם לא חווה אהבה כזאת (ואומר גם שאשתו, אמו של הנער, אינה מבינה מה באמת קרה בין בנה לבין הסטודנט של בעלה)! האם זאת באמת שיחה ראויה ונוגעת ללב, כפי שאנחנו מתבקשים לחשוב, או שמדובר בעצם בבגידה של האב באשתו, ובעצם גם בבנו? האבא מספר לבן שבעצם אינו אוהב את אמו (חרף הקרבה המודגשת המובאת בפנינו?) וזה אמור לרגש אותנו?

ניחא. אז מדובר בקשר לא נאות ובבלבול בין אהבה לפתיינות ובגידה. אבל זאת לא הבעיה העיקרית. הקושי הממשי שחשתי נבע מהתחושה המלאכותית, הלא אמינה, שהסרט עורר בי לכל אורכו. מדוע, למשל, מופגנת כל כך יהדותם של הגיבורים? מה משמעותה? איזה טעם יש בה? במה היא אמורה לתרום? הפרט שמוצג כאילו יש בו משמעות כלשהי הוא בעצם סתמי לחלוטין, כי אינו מוביל לשום מקום, ואינו מפותח בשום צורה. כמו כן, העלילה מתנהלת באטיות רבה, שמטרתה העיקרית, כך נראה, היא לאפשר לגיבור האמיתי של הסרט – הנוף של איטליה – לככב. הבעיה שמקומות יפים שתרומתם לסרט אינה ברורה מתחילים כעבור זמן מה לייגע. נוף בסרט עלילתי שאינו משרת שום אמירה מזדקר כמו עוד פרט סתמי, ולכן מיותר ומעצבן.

ואי אפשר לא להזכיר את אחת הסצנות הקשות בסרט. היא אמורה כנראה לבטא חושניות מופלגת ומרטיטה. מדובר בקטע שבו מרבית הצופים נסו מהאולם, זה שבו אֶליוֹ הצעיר, השטוף בתשוקה מינית, אונס אפרסק. ברגעים כאלה מתחשק לקרוא בקול ולומר "זכותו של הציבור לא לדעת ולא לראות את כל הפנטזיות העולות בדעתם של יוצרים". יש ודאי מי שרואים בסצנה הזאת ביטוי לחושניות מופלגת. הצופים במוצאי שבת בקריית אונו העדיפו לוותר לא רק עליה, אלא גם על כל מה שבא בעקבותיה. נראה שלאיש מהם לא היה באמת אכפת מה יעלה בגורלם של גיבורי הסרט.

שלומי אלדר, "ארץ זרה" – לצפות! ואין שום צורך במילים נוספות.

הסרט התיעודי  "ארץ זרה" אינו זקוק להסברים או לפרשנויות נלוות. הוא מדבר בשם עצמו, וכל מי שיש לו עוד מצפון, חייב לצפות בו.

נאמרים ונראים בו דברים שחובה על כולנו להקשיב להם ולראות אותם, בתשומת לב מלאה. הם קורעים את הלב, אבל אסור לברוח מפניהם. פשוט אסור!

אזכיר רק קטע אחד קצר מתוך הסרט (שאורכו שעה ורבע): את דבריו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, הגניקולוג הפלסטיני, כמה שעות אחרי ששלוש מבנותיו נהרגו בעזה כשפגז צה"לי פגע בביתו: "זה המסר…", הוא אמר, "מהרופא הפלסטיני, ממחנה הפליטים ג'בליה… שנולד וגדל שם, ועבד בכל לבו, בכל רצונו האמיתי, ואני שליח של שלום…"

אבו אל-עייש דיבר אל מצלמות הטלוויזיה במקום פומבי, בבית החולים שיבא. בעודו מתנה את כאבו, ועומד, באצילות נפש בלתי נתפסת, על עמידתו האיתנה למען השלום, ואמונתו הלא מעורערת שהסדר בין ישראל לפלסטינים אפשרי, התפרצה נגדו ישראלית ותקפה אותו, נוכח המצלמות. את הבעת הפנים שלו, המיוסרת, המופתעת, המזועזעת, נוכח התוקפנות שהוא נאלץ לספוג בשעה שהוא ממשיך להושיט יד אל ישראל, למרות האובדן המחריד שספג זה עתה, לא אשכח לעולם. אני זוכרת אותה מאז, מהחדשות ששודרו בטלוויזיה.

לא רק כאב אפשר לראות בפניו, אלא גם נחישות. ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש ממשיך להיות פעיל שלום.

לאחר שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל חיפה, ושודר בטלוויזיה ב"כאן 11", הוא מופיע ביוטיוב במלואו. הריהו:

אלירן אליה, סרט הקולנוע "מוטלים בספק": מדוע הוא סרט כה עוצמתי

ב"משל המערה" הידוע של אפלטון תיאר הפילוסוף בני האדם שכלואים בתוך מערה חשוכה. פניהם מופנות אל קיר, שעליו מוקרנים הבהובים וצללים. אין לאנשים הללו מושג שלא את המציאות הם רואים, אלא את השתקפותה.

קולנוענים רבים (ביניהם כריס מרקר ואורסון וולס) השוו את משל המערה לאמנות הקולנוע: גם שם בני אדם יושבים בחושך וצופים בדימויים שמוקרנים על המסך, ויוצרים סיפור שאיננו המציאות. ההבדל העיקרי טמון בכך שבקולנוע הצופים יודעים שהם רואים בדיה, ומודעים להבדל בינה לבין האמת. כלומר – בין מה שהם רואים על המסך, לבין החיים שמחוץ לאולם.

עד שמגיע סרט כמו "מוטלים בספק", שכמו בקסם מופלא ומתעתע נע בין אמת לבדיה, בין דמיון לתיעוד, בין שיקוף מדויק של המציאות לעיצוב אמנותי ומתוכנן שלה.

כדי לעשות זאת, משתמש הסרט באמנות הקולנוע, במעשה ארס פואטי: זהו סרט שמראה לנו איך הקולנוע מסוגל לייצג בני אדם, להציג אותם, ובה בעת גם להביא אותם לפנינו באופן שבו הדמות והשחקן נראים כאילו התערבבו, ולא ברור עוד איפה מתחיל הקולנוע ואיפה הוא נגמר.

סיפור המעשה, כך מקפיד הסרט להודיע לנו בתחילתו, מבוסס על אירועים אמיתיים, כנראה חוויה של הבמאי או התסריטאי. כדי לספר על אותה התנסות הוא מציג בפנינו דמות של במאי קולנוע שנדרש לבצע עבודות שירות עם קבוצה של בני נוער שגם עליהם הטילה החברה עונש על עבירות שביצעו. הוא מגיע כדי ללמד אותם קולנוע, והמפגש ביניהם מייצר עשייה קולנועית. הצעירים – בני הנוער מגלמים אותם בסרט עושים זאת בווירטואוזיות, או שמא הם משחקים את עצמם? (הסרט זכה בפרס אופיר גם על הליהוק) – מתפתים להיחשף בפני המצלמה. לאורך הסרט אנו מקבלים אותם פונים אלינו באופן ישיר, בקלוז אפ, מספרים לנו כל אחד ואחת בכמה מילים את סיפור החיים המחריד שלו או שלה. של הדמות? של השחקן? של שניהם בו זמנית?

בתחילת הסרט אפשר לרגע להאמין שאנו עתידים לצפות בגרסה הישראלית של "לאדוני באהבה": ז'אנר הסרטים המוכרים על מורה שמגיע אל חבורה של בני נוער פרועים ומתוסכלים, שהוא מצליח בקסמו האישי ובאהבת האדם שלו לרסן, ולשנות את חייהם.

אבל לא. "מוטלים בספק" לא ימכור לנו זיופים מתוקים, ולא ייקח אותנו בשמחה ובששון אל הסוף הרצוי לנו. לאורך הסרט מוטלים מוקשים שאינם מתפוצצים: האם יתרחש רצח בסצנה שבה שכן יורד אל הספסל מול דירתו כדי להשתיק את הצעירים היושבים שם ושותים? האם הוא יתרחש בסצנה שבה גבר מנוול עושק את אחד הצעירים? האלימות שם, כל הזמן, מצליחים לרסן אותה, אבל היא מבטיחה לבוא ולתת את ההופעה שלה. החוכמה של הסרט היא שלמופע האלימות הקשה ביותר אנחנו לא עדים. אנו רואים רק את תוצאותיה, הקורעות את הלב. לפעמים אין צורך להכביר במילים, לפעמים, גם בספרות, השתיקה מפחידה הרבה יותר.

גיבורי הסרט, בני הנוער שחייהם אבודים, הם אלה שמוטלים בספק. הם לא יודעים אם המציאות שהם חווים יכולה להיות אמיתית. האם ייתכן שנער יחשוד באמו שהיא מסממת אותו בחשאי, כדי שיהיה לה שקט? האם אפשרי שאמו של נער שזכה במלגת לימודים תעשוק אותו, ותוציא את כל הכסף על קניית ירקות? האם מתקבל על הדעת שאין לצעירים הללו שום עתיד, שום תקווה, שום אפשרות להיחלץ מתוך העוני, ההזנחה, האלימות, הבזבוז?

הם מנסים ליצור סרט שיספר להם על עצמם. הם מגיעים למצב שבו הם מנסים להבין אם הם עצמם קיימים, אם הם יכולים לחוש בקיומו של הזולת שלצדם.

עד שהמציאות מגיעה, וחובטת בכוח רב בנפשם ובלבם של הדמויות ושל הצופים. אבל אלה האחרונים מגיעים בכל זאת לרגע שבו האור באולם נדלק, ההבהובים על המסך נמוגים, הקהל קם על רגליו ויוצא מהאולם כדי לשוב אל חייו. ואילו הנער שמגלם את הנער שעליו מספר לנו הבמאי, מתחנן רק לדבר אחד: להתעורר מחלום הבלהות שהוא חייו האמיתיים.

"מוטלים בספק" הוא אחד הסרטים הישראליים העוצמתיים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

סרט תיעודי של נטפליקס, "את האורח הבא אין צורך להציג": מלאלה יוספזאי

מי שזקוק לאַנְטידוֹט יעיל כלומר – לתרופה נוגדת רעל – כנגד דבריו המתועבים של הרב אלי סדן, מוזמן לצפות בפרק הראשון בסדרה החדשה שעלתה לאחרונה בנטפליקס.

כזכור, הרב, שזכה לפני שנתיים בפרס ישראל, צולם בעת שהרצה לחניכיו במכינה הצבאית שייסד, ואמר להם כי "הפשע שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האישה להיות עצמאית, להיות בלתי תלויה בבעלה, לדאוג שיהיה לה הכנסה מספיק טובה. מסרסים את היכולת שלה להיות אישה טובה ואימא טובה. זה אסון, זו טרגדיה […] מחנכים אישה מגיל צעיר שהיא צריכה להיות עצמאית ומסרסים את הכוח הכי חשוב שיש לה – הכישרון והתבונה לבנות את הבית".

נטפליקס מעניקה במה למנחה הטלוויזיה הוותיק דיוויד לטרמן, בסדרת ראיונות ששמה "את האורח הבא אין צורך להציג". שיחתו  עם הצעירה הפקיסטנית מלאלה יוספזאי שזכתה בגיל 17 בפרס נובל לשלום היא מופת של הנאה צרופה.

מלאלה זכתה בפרס נובל בשל פעילותה למען השכלה של נערות ברחבי העולם. כשהייתה בת 15 ירה בה איש טליבן באוטובוס שבו נסעה בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. היא נפצעה פצעים אנושים, הוטסה לאנגליה, החלימה, והיא ממשיכה בפעילותה שהחלה בה כבר בגיל 11, תחילה – בבלוג שבו כתבה על זכותן של נערות לרכוש השכלה. כיום היא עסוקה בהקמה של בתי ספר, בעיקר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה.

מלאלה ניחנה באישיות קורנת. התבונה, האיפוק, חוש ההומור, הנועם הרב שהיא משדרת, לצד כושר המנהיגות יוצא הדופן והנחישות והמסירות לרעיון שהיא מטפחת מאז שהייתה ילדה, מרשימים ומעוררים השראה. השיחה שלטרמן מנהל אתה אינה מתמקדת רק בפמיניזם שלה, או במאבקה למען השכלה של נערות. לטרמן מתבדח אתה, שואל אותה שאלות אישיות, "אני רוצה שבסוף המפגש נהיה חברים," אומר והיא משיבה מיד, "אנחנו חברים!"

תגובותיה מרשימות ומרגשות מאוד. כך למשל, כשהוא שואל אותה מה דעתה על הנשיא טרמפ, היא עוקפת את המכשול באלגנטיות ומפתיעה את לטרמן האמריקני בתגובתה: "אני גרה באנגליה," היא עונה לו, "מה הדעה שלך עליו?…"

מרגש במיוחד לצפות בה כשהיא מסבירה מדוע חשוב כל כך שנערות ילמדו. במה הן יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה.

"מה יש לטליבן נגד השכלה של נשים?" שואל המראיין, "מהיכן זה מגיע? למה הם עושים את זה? ממה הם פוחדים?"

"הם משתמשים בשם האסלאם," היא משיבה, "הם אומרים 'זה מה שאלוהים אומר. זה מסר מאלוהים'. והם טועים לגביו לגמרי, לדעתי." היא מוסיפה ומסבירה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלמד בבית הספר, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה סטטוס משלה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות. מה שממש חבל, הרעיון הזה."

מלאלה מוסיפה ומסבירה שמדובר פשוט בשנאת נשים. ברצונם של גברים לשמור על עליונותם ועל חולשתן של נשים. "הם רוצים שנשים לא יהיו חכמות, שהשכל שלהן יהיה חלש יותר, שלא יוכלו להחליט כמו גברים. זה פשוט שגעון גדלות ושנאת נשים נושנה. ואז מוצאים תירוצים: תירוץ תרבותי, תירוץ דתי, ומנסים למצוא איך לתמוך בעמדה הזאת."

האם יש טעם להראות את השיחה אתה לרב סדן? למרבה הצער, די ברור שלא.

מוטב להתמקד במלאלה. את נאומה בטקס הקבלה של פרס נובל חתמה במילים האלה: "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

סרט של נטפליקס "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מי מפחדת לומר "אני פמיניסטית"?

כמה כוח יש לאדם אחד? האם הוא יכול להשפיע על תהליכים היסטוריים, לשנות אותם, להטות את כיוונם? הסרט התיעודי "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מבית היוצר של נטפליקס מוכיח שאישה אחת נחושה, מסורה ונחרצת, יכולה לפעול למען החברה, לשנות את מציאות החיים של אינספור אנשים ואת הלכי הרוח ותפיסות העולם הרווחות בסביבתה.

גלוריה אולרד היא עורכת דין אמריקנית שמגויסת כבר עשרות שנים למאבק למען זכויות אדם בכלל, ונשים בפרט. היא זאת שליוותה את המתלוננות נגד כוכב הטלוויזיה ביל קוסבי, כשזימנה את מסיבות העיתונאים שבהן ניצבו מול הכתבים והצלמים, וסיפרו איך קוסבי סימם ואנס אותן, ותמכה בהן כשנחשפו. יותר מחמישים הנשים שהתלוננו הוכיחו שקוסבי פעל על פי דפוס קבוע, והסתבר שלמסה המצטברת של המתלוננות היה משקל רב עוצמה: בעקבות הלחץ הודה קוסבי שאכן נהג לסמם נשים, אבל חוק ההתיישנות חל על רוב פשעיו.

גלוריה אולרד, כפי שאפשר לראות בסרט המרגש הנושא את שמה, לא הסתפקה בתמיכה רגשית. היא פעלה באופן נמרץ כדי לשנות את החוק, כדי שההתיישנות לא תחסום עוד את הדרך אל תביעה משפטית של נשים שנדרש להן זמן כדי לעבד את  מה שעברו. כידוע, גם בישראל חוק ההתיישנות מונע מנשים רבות לתבוע את הפוגעים בהן, והגיעה העת לבטל אותו. "למי החוק הזה מועיל?" תוהה אולרד, "ולמי הוא מזיק?" התשובה ברורה כל כך, ועמה ההבנה שמדובר בחוק מרושע שמונע את עשיית הצדק.

"שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות," מספרת אולרד על מחשבותיה בתחילת פעילותה כעורכת דין, "והחלטתי להיות חזקה." אכן – הדמות המצטיירת היא של לוחמת בלתי נלאית. אישה בעלת עוצמה מפעימה. כזאת שאינה פוחדת ואינה נרתעת, שפועלת לא רק במישור המשפטי, אלא גם במדיה – מתראיינת, מדברת, מסבירה – הכול כדי לשפר את המציאות.

בסרט היא מספרת גם מה גרם לה להיעשות לוחמת כה נועזת. איזו טראומה עברה, ואיך היא מאפשרת לה להבין נפגעות, ולנהוג בהן בכל כך הרבה אמפתיה וכבוד. איך החליטה להיאבק, ולא להיות קורבן. סיפורה האישי מחריד, אבל הכבוד העצמי שבו היא מספרת אותו, היכולת שלה להפיק כוח מהכאב ומהעלבון, מרשימים ומעוררים השראה.

מאבקיה עלו בהצלחה. היא הצליחה למשל להביא לכך שבחלק מהמדינות גברים ונשים יכולים להינשא לבני מינם, ומשפחות של נפגעי אלימות זוכות להשמיע את קולן. למשל, במשפט של או ג'יי סימפסון, שרצח את אשתו, היא דיברה בשם אחותה של הנרצחת והוריה, שעל פי החוק לא היו בכלל צד בהליך המשפטי.

אויביה מאשימים אותה שהיא עושה הכול בשביל הכסף, אבל אחת המתלוננות נגד ביל קוסבי מספרת שממנה ומחברותיה לא גבתה כל תשלום. אין ספק שהלהט שבו היא תומכת בנשים, לא רק בעולם המשפט אלא גם בפוליטיקה –  היא הייתה פעילה מאוד למען הילרי קלינטון – נובע מתחושה עמוקה של אחריות ושל אכפתיות. אחת החברות שלה מעידה כיצד דחקה בה לפעול למען נשים, וכעסה עליה מאוד כשהסבירה שלה אין זמן פנוי להקדיש למען הזולת.

אין ספק שבשל נכונותה להילחם בחירוף נפש למען זכויות שוות לנשים קנתה לעצמה אולרד לא מעט אויבים. יש אפילו מי שאומרים עליה שהיא מאיימת עליהם בתוקפנות שלה. אין לה קושי עם תדמיתה הציבורית: "אם ידעו שאני נחמדה, לא יפחדו ממני," היא אומרת בחיוך לאחת הנשים שאומרת עליה שהיא בעצם אדם חביב מאוד.

לקראת סופו של הסרט רואים אותה במפגש אקראי עם אחד משונאיה. הוא עומד מולה, תוקף ומנאץ אותה בגסות רוח שלא תיאמן, היא מקשיבה לו ומשיבה במתינות ובחיוך. אומרת לו שהיא מודה לו על כך שהוא משתמש בזכותו לדבר (!). מסבירה לו שאלוהים שהיא מכירה מכבד את כל בני האדם. מדגימה כיצד היא מסוגלת לנקוט גם סגנון דיבור מכיל, מנסה לפרוק את האיש מזעמו, וודאי שאינה יורדת לרמתו.

"גלוריה אולרד, פמיניסטית" הוא סרט מרתק (כאמור – זמין בנטפליקס!)  על אישה מרגשת, שמוכיחה שכן, אדם אחד נחוש וחדור מטרה, יכול לשנות את העולם לטובה.



"כפמיניסטית אני מאמינה בשוויון זכויות תחוקתי, חברתי וכלכלי לגברים ולנשים. לעתים קרובות אני שואלת מה את, אם אינך פמיניסטית? אדם גזען, חסר סובלנות וצר אופקים. הרי אין כאן מצבי ביניים, ממש כפי שאי אפשר להיות 'חצי בהיריון'."

סרט הקולנוע "אישה פנטסטית": מדוע הוא נפלא

בסרט "משחק הדמעות" התרחשה תפנית דומה. היה אז רגע של תדהמה שגרם לצופה – ולא רק לו – להישנק. זה קרה כשפרגוס, חייל אירי מאוהב, גילה שלאישה הקוקטית, המושכת מאוד, שאתה הוא מתעלס, יש אבר מין גברי. תגובתו הראשונית היא זעזוע ורתיעה, אבל אחרי זמן מה הוא נמלך בדעתו ומבין שהוא מאוהב באדם, לא במגדר. גם בספר אורלנדו של וירג'יניה וולף מתרחש שינוי מעורר השתאות: גיבור הספר מתעורר בוקר אחד כאישה. לקורא התמים, בקריאה ראשונה ובלי ידע מוקדם, מזומן רגע של בלבול, פליאה והתפעלות.

בסרט "אישה פנטסטית" רק קהל הצופים נדהם (בתנאי, כמובן, שהקפיד לא לקרוא על הסרט שום דבר מראש) כשמתגלה לו שמרינה, האישה האוהבת שהביאה את בן זוגה לבית החולים לאחר שחש פתאום ברע, אינה אישה שגרתית, אלא טרנסג'נדרית. מן הסתם שמו של הגבר – אורלנדו – לא נבחר במקרה: יוצרי הסרט החליטו מן הסתם במעין קריצה סמויה להעלות על הדעת את הדמות הדו מינית שיצרה וירג'יניה וולף. אורלנדו מקיים עם מרינה קשר זוגי אוהב, ממושך ויציב ויודע, כמובן, מיהי. בהמשך נגלה איך מגיבה הסביבה הקרובה שלו לקשר הזה, ועם אילו קשיים צריכה מרינה להתמודד. למשל – עם סירובם של רבים להכיר בכך שהיא אישה, ומתעקשים לפנות אליה בלשון זכר. (תגובתה ראויה לציון ומעוררת התפעלות והערכה עמוקה כלפיה וכלפי חוסנה הנפשי המרשים). שוללים ממנה זכויות בסיסיות ויחס של כבוד מינימלי, שאמור להיות מוקנה לכל אדם באשר הוא. אנו עדים לעלבונות, לעוול, לביזוי, ולצד כל אלה – נוכחים ביכולתה של מרינה לשמור על עצמה, לא לרדת לרמה של אלה שפוגעים בה, להגיב בהגינות, גם ברגעים קשים מאוד. גם כשאחרים אינם מסוגלים לקבל אותה, היא מצליחה להבין את הקשיים שלהם, ועם זאת – לא לוותר, אפילו ברגעים של כאב והשפלה בלתי נסבלים.

"משחק הדמעות" ו"אישה פנטסטית" פורשים בפנינו אקסיומה שאי אפשר להתכחש לה, כזאת שאמורה הייתה כבר מזמן להיות מובנת מאליה: התאהבות ומשיכה בין שני בני אדם אינה תלויה במגדר של אף אחד מהם, אלא בהתרחשות שאי אפשר להסביר או להגדיר אותה, בקסם של הקרבה הנפשית והגופנית שקיומה מתעלה מעל כל המגבלות חסרות המשמעות המוכתבות מבחוץ. האהבה לא נקבעת על פי אברי הגוף.

אין ספק שמרינה אוהבת את אורלנדו אהבה עמוקה, שאינה מתפוגגת גם אחרי שמת. אין לה שום זכויות, גם אם היא מתאבלת עליו, מסורה לו, מתגעגעת אליו, זקוקה לו, מיוסרת בלעדיו.

לפני זמן מה התקוממה דוגמנית טרנסג'נדרית ישראלית כנגד השאלה החצופה והבלתי נסבלת ששאלו אותה בתוכנית אירוח בטלוויזיה ("עברת את הניתוח?"). גם מרינה, גיבורת הסרט נאלצת להתמודד עם שאלה דומה והיא מגיבה מיד בזעזוע ובתקיפות: "לא שואלים שאלה כזאת!" לא מפתיע לגלות שגסות הרוח והחוצפה שהסרט מציג אינן בדויות, אלא לקוחות ממש מתוך המציאות. דניאלה וגה, השחקנית המגלמת את דמותה של מרינה, ודאי מכירה אותן מקרוב: היא טרנסג'נדרית, זמרת אופרה בהכשרתה, שמפליאה להפגין בסרט את כישורי השירה שלה. היא מגלמת את מרינה בעדינות נוגעת ללב.

"אישה פנטסטית" מועמד לפרס האוסקר בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר. הוא מתמודד נגד "אהבה חסרה" הנפלא. אילו הייתי חברה באקדמיה, הייתי מתקשה להחליט באיזה מהם לבחור.

אנדריי זוויאגינצב, "אהבה חסרה": מה קורה אחרי שהאגדות מסתיימות?

במהלך הצפייה בסרט הרוסי "אהבה חסרה" (המועמד לפרס האוסקר 2018 בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר) אפשר להיזכר בקולנוע כאמנות, לא כאמצעי בידור. התרגלנו כל כך לסרטי הנוסחה שהוליווד מספקת לעולם כבר יותר ממאה שנה, עד שכמעט שכחנו שסרט יכול להעניק גם חוויה עמוקה ורבת רבדים, שהוא יכול להפעים, ולא רק סתם לשעשע.

"אהבה חסרה" הוא סרט אינטימי מאוד. הוא מספר לנו על בוריס וז'ניה, בני זוג נשואים שהגיעו אל סוף דרכם המשותפת, ומראה לנו איך בלהט המריבות, מרוב תיעוב ושנאה הדדית ומתוך מתירנות עצמית מחרידה, הם מאבדים שליטה ואת היכולת לחשוב על אליושה, בנם המשותף, להבין מה הם מעוללים לו בהתמקדותם בצרכים, באכזבות, ברצונות של עצמם, עד כדי עיוורון לרגשותיו של הילד ובכלל – לקיומו. הם עסוקים כל כך בהתאהבויות החדשות שלהם, עד שיומיים שלמים חולפים לפני שהם מגלים שאליושה נעדר, נעלם.

מה יתגלה לנו במהלך החיפוש אחריו? האם יצליחו למצוא אותו? מה תהיה השפעת היעלמותו על הקשר ביניהם? ועם בני הזוג האחרים שלהם?

הסרט מספק תשובות לשאלות הללו, אבל הן אינן צפויות, כי אינן פועלות על פי מערכת הכללים המוכרים לנו מסרטים אמריקניים. כאן הקצב אטי, ואין הבטחות לפתרונות מנחמים, או לתשובות ברורות וחד משמעיות. ענייננו בסרט הוא במהלכים הנפשיים של הדמויות, בתובנות שלהן לגבי עצמן וביחסים ביניהן.

אחד הגיבורים הראשיים של הסרט הוא מזג האוויר הרוסי, שיש לו תפקיד פעיל: לא רק כרקע פוטוגני מאוד, אלא בעיקר כאיום אפל, שכוחו הולך וגובר. אפשר כמעט לחוש בקור העז, שעל התעצמותו יודעים מראש מתוך מהדורת חדשות ששומעים ברדיו – "חזית ארקטית מתקרבת". לשם הילד נעלם: לתוך השלג שמתחיל לרדת, לתוך היער, באפלה, על גדת הנהר, בבניין נטוש ומוזר, שם מחפשים אותו.

ברקע מתרחשת, לקראת סופו של הסרט, גם המלחמה של רוסיה באוקראינה, כמעין הד להרסנות ההדדית, שפוגעת, בסופו של דבר, בעיקר בחלשים ובחפים מפשע.

יוצרו של הסרט, אנדריי זוויאגינצב, נאלץ בעבר, בעקבות סרטו "לוויתן", להתמודד עם ביקורת קשה מבית. טענו נגדו שהוא מוציא את דיבתה של רוסיה. "הסיבה היחידה שהסרט הזה מוצא חן בעיני המערב, היא שהוא מכפיש את המדינה," נכתב עליו. הוא הואשם באופורטוניזם ובהצגה לא אמינה של המציאות ברוסיה. "אנחנו מקווים," כתבו אז, "שלהבא היוצר לא ישתמש בכספי המימון שקיבל מן הציבור כדי ליצור משהו שחותר כך תחת הקיום שלנו. לא ייתכן שמשלמי המיסים יממנו עבודה של אדם שיורק בפרצופם".

בסרט "אהבה חסרה" מותח זוויאגינצב ביקורת על המשטרה הרוסית, המוצגת כארגון שאנשיו אדישים וחסרי מוטיבציה. את החיפוש אחרי הילד עורכים מתנדבים, לאחר שהשוטר מסביר להורים שזה הסיכוי היחיד לפעולה ממשית.

אבל עניינו העיקרי של הסרט אינו במערכת הסובבת את בוריס וז'ניה, אלא במשפחה ובזוגיות. הוא נוגע קלות ביחסים שבין אמהות ובנות, אבל מתמקד בעיקר בזוגיות, במה שמתרחש לא פעם כמה שנים אחרי החתונה, בימים שבאים אחרי סופן של אגדות הילדים, כשקסם ההתאהבות מתפוגג. הוא שואל אם יש תוקף למשפט המסורתי שעמו מסתיימות האגדות: "ומאז הם חיו באושר ובעושר, עד עצם היום הזה". בניגוד לעלילה, שאינה מעניקה תשובות ברורות, דומה שלשאלה הזאת נותן הסרט תשובה חד משמעית, ונוּגה.

רובן אוסטלנד, "הריבוע": איך אפשרו לקוף לתקוף אישה חסרת אונים

"אל תהיה כזה שוודי!" אומר עוזרו של כריסטיאן, אוצר במוזיאון לאמנות. תווי פניו של העוזר מסגירים שהוא עצמו אינו שוודי "מקורי". האבחנה הזאת, בעניין הבלונד השוודי, אינה שלי. אחד האנשים בסרט מדבר על כך כשהוא מציין שבסרטון יחצ"נות שיפיק יחפש ילדה בהירה, "שוודית אופיינית". בסצנה המוזכרת מדרבן העוזר את הבוס שלו לפעול כדי להשיג בחזרה את הטלפון שלו שנשדד בעורמה. כריסטיאן נעתר להפצרות, והדרך "הלא שוודית" לכאורה שהוא נוקט מסבכת אותו בצרות גדולות: הוא מגיע אל שכונת העוני המאכלסת בעיקר מהגרים, ומחלק בין דיירי הבניין שבו גרים שודדי הטלפון מכתב אזהרה שתובע מהם להחזיר לו את רכושו.

אחד העניינים שבהם נוגע הסרט השוודי "הריבוע" הוא אם כן היחסים בין שוודים למהגרים. אבל זה אינו העניין היחיד, וגם לא העיקרי.

למעשה, קשה לקבוע מה העיקר בסרט. לעג לעולם האמנות המודרנית? היחסים בין המינים? אבהות? הציניות של תחום יחסי הציבור? היכולת לתת אמון? מוסריות? נדיבות? צביעות? כל אלה קיימים בו, וכשהוא הסתיים נותרתי בתחושה שהַנִּיב "תפסת מרובה – לא תפסת" מתאים לו בהחלט.

תחילתו של הסרט דווקא מבטיחה. הוא פותח בסצנה משעשעת שבה עיתונאית מסורבלת בתנועותיה אבל חיננית מאוד (אליזבת מוס הנודעת, מהסדרה "סיפורה של שפחה"), מראיינת את כריסטיאן כדי להבין מה השקפת עולמו האמנותית. היא מקריאה לו טקסט מופרך שהמוזיאון פרסם, ומבקשת ממנו ביאור. מבוכתו מבדחת, כמו גם הבעת התמיהה המופגנת הנסוכה על פניה. כך גם הסצנה הבאה, שבה מביימים השודדים סיטואציה שמאפשרת להם "לגלח" את כריסטיאן מחפציו היקרים – ארנק, טלפון, ואפילו חפתים שירש, לטענתו, מסבו – מוצלחת.

הבעיה שבהמשך מתרחשים עוד ועוד מעמדים שנראים תלושים, מבוימים, לא קשורים ובעיקר – לא משכנעים. בביתה של העיתונאית, שאליו היא מפתה (בצורה מוזרה ביותר) את כריסטיאן להגיע, גרה שימפנזה? שמתהלכת בבית, קוראת כתבי עת ומתאפרת? וכריסטיאן מגיב אליה בפליאה מסוימת, אך לא יותר מכך? נו, באמת…

והסצנה שבה הם רבים על הקונדום? היא רוצה כנראה לגנוב זרע והוא מגן עליו בחירוף נפש? ומה, עכשיו יתחיל באמת חיזור גורלי? כך נראה לרגע, אבל הרעיון אינו מפותח.

ומה תפקידה של התינוקת, שאחד הגברים מביא אתו כל פעם לישיבות יחצ"נות? הנוכחות שלה מופרכת כל כך, עד שהצופה שאתי פטר אותה בהסבר: "כנראה שלשחקן לא היה סידור, לכן הוא הביא אתו את התינוקת ואז אמרו – מילא, נצלם כבר גם אותה…"

הסצנה המופרכת ביותר היא שיאו של הסרט. מאחר שהיא מופיעה בטריילרים ובצילומי פרסום של הסרט, אפשר לכתוב עליה בגלוי: נאמני המוזיאון מגיעים לארוחת ערב חגיגית. בשלב מסוים אמור להתחיל מיצג של אמן שמתנהג כמו קוף-אדם (כמה טוב לאנגלית, שיש בה אבחנה בין monkey לבין ape!). לפני שהמיצג מתחיל מסבירים לנוכחים איך יש לנהוג כשנתקלים בחיית טרף: אם תתעלם ממנה, יש סיכוי שהיא לא תתנפל עליך. תוכל להצטופף עם בני מינך בתחושה של עדר שמגן על כל הפרטים הכוללים אותו, מתוך הבנה שרק אחד מכם יהיה קורבן. אמן המיצג מגיע, מקפץ בין האורחים, נוהם, מאיים, נועץ מבטים, מפחיד חלק מהם, שמיד אחרי עימות-מבטים אתו מסתלקים מהמקום. בשלב מסוים מנסה כריסטיאן לעצור את ה"מופע", לסחוף את הקהל במחיאות כפיים. הוא פונה אל האדם-קוף ומבהיר לו שההצגה הסתיימה, אבל ה"אמן" ממשיך, מסרב להיפרד מהתפקיד, עד שהוא מתחיל לתקוף את אחת הנשים, שצורחת מכאב ומאימה, ואז משליך אותה לרצפה ומתחיל לאנוס אותה. עד אותו רגע איש אינו מגיב. כולם יושבים מושפלי מבט, מבועתים, חסרי אונים, כביכול.

"אני עוסק בפסיכולוגיה התנהגותית," הסביר הבמאי את הסצנה. למרבה הצער לא הצלחתי להשתכנע, וגם לא להיפרד מהתחושה שמדובר בסצנה מודבקת במלאכותיות, עם אג'נדה שמגיעה מבחוץ ואינה אינהרנטית לסרט. אכן, מרבית ההתרחשויות עוררו בי בעיקר שעמום וגם קצת גועל. לשמחתו של הבמאי, רובן אוסטלנד, דעתי אינה נחשבת. הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, שם הגיב בהתלהבות מופגנת, נפנופי ידיים וקריאות צוהלות. כמו כן, "הריבוע" מועמד לפרס האוסקר.

סרט הקולנוע "אני, טוניה": מי באמת פגע בה?

   ביציאה מהסרט תהתה מישהי – "איך היא מצליחה לזכור כל פרט על החיים שלה?"

הסובבים אותה הסבירו לה שלא, לא צפינו בטוניה הארדינג עצמה: זאת הייתה שחקנית שגילמה אותה!

טעותה של הצופה מעידה כנראה על הצלחתו של הסרט "אני, טוניה", המשחזר פרשה שהסעירה באמצע שנות התשעים את עולם הספורט בפרט, ואת העולם בכלל: טוניה הארדינג, אלופת ארצות הברית בהחלקה אמנותית על קרח, הואשמה בכך שזממה ועודדה פגיעה במחליקה אמריקנית אחרת, ננסי קריגן, שהתחרתה אתה על מקום בנבחרת האולימפית. מישהו תקף את ננסי, חבט ברגלה במוט ברזל, בניסיון לנטרל אותה, אבל לא הצליח לפגוע לה בברך. למרות החשדות שהועלו נגדה, השתתפה טוניה באולימפיאדה, אבל זמן לא רב אחרי כן נשפטה, ודינה נפסק: היא נמצאה אשמה.

הסרט שלפנינו משמש מעין סנגוריה מאוחרת לטוניה, ומבקש למעשה לנקות אותה ולהוכיח שידה לא הייתה במעל. יתר על כן,  יוצרי הסרט מראים שגם טוניה הייתה בעצם קורבן, והפושעים האמיתיים היו בעלה לשעבר וידיד שלו, שתפקד כשומר הראש של טוניה. לגרסת הסרט,  בעלה של טוניה תכנן רק להפחיד את ננסי קריגן, אבל חברו הלך צעד אחד קדימה, שלח אליה את הפוגע וכשנחשד,  הזדרז להפליל את הבעל.

הסרט עשוי היטב: השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות – לא רק את טניה ואת הגרוש שלה, אלא גם אנשי מפתח נוספים בחייה, למשל, את אמה – "מתראיינים" לכאורה, ומספרים את גרסתם להשתלשלות העניינים. לצד הראיונות המבויימים, המבוססים על שיחות אמיתיות שערכו יוצרי הסרט עם אותם אנשים, מוצגים בפנינו חייה של טוניה, מאז שהייתה בת שלוש, כשהאימא שלה לקחה אותה אל המאמנת הראשונה שלה, ועד לרגע שבו התחוור לה שלא תורשה עוד להיות חלק מהנבחרת. חלק מהסצנות מתבססות במדויק על קטעי וידיאו ששודרו בשעתו בטלוויזיה.

הנה למשל קליפ המתעד את המצוקה שחוותה טוניה הארדינג (האמיתית!) באולימפיאדה בלילהמר. הסרט משחזר את האירוע כמעט במדויק.

הסרט מוסר למעשה אך ורק את גרסתה של טוניה. הוא גם פורש בפנינו את סיפור החיים הקשה שלה, את האלימות המחרידה שספגה הן מצד אמה והן מצד בעלה, ואת מלחמת הקיום הבלתי אפשרית שנאלצה לנהל לאורך כל חייה, תחילה במאבק נגד אמה, אישה מעוררת פלצות ונטולת כל חמלה או ערכים אנושיים (בכל שלב בעלילה נדמה שהאם הגיעה לשיא הרשעות והאכזריות, ואז מסתבר שיש עוד מקום להפתעות), ואחרי כן בבעלה.

לקראת סופו של הסרט טוניה, בגילומה של מרגו רובי, המועמדת לפרס האוסקר על תפקידה,  פונה אל הקהל, ואומרת לכל אחד מאתנו שאנחנו אשמים: אנחנו אלה שרדפנו אותה ופגענו בה! יש לזכור שפרשת טוניה הארדינג התרחשה זמן קצר לפני פרשת או ג'יי סימפסון, כלומר, בתחילתו של עידן הסיקור הטלוויזיוני הנוהג בפרשה אמיתית כאילו היא סדרה בדויה. מי שזוכר את המרדף אחרי מכוניתו של או ג'יי סימפסון ואת המשפט הממושך, ששודר בזמן אמת ברחבי העולם (לראשונה גם בישראל, בזכות הטלוויזיה בכבלים), יודע איזו מהפכה בהרגלי הצפייה שלנו התרחשה אז. פנייתה של טוניה הארדינג אל כל מי שצפה בה אז וגיבש עמדה שלילית כלפיה מזכירה את דבריה של מוניקה לוינסקי, שעד היום מרבה לדבר בכאב על העניין הציבורי שעוררה, ועל האופן שבו פרטים אינטימיים מחייה נהפכו לנחלת הכלל.

אחרי שהסרט הסתיים, ממש בתום גלגלת השמות והקרדיטים השונים, כשמרבית הקהל כבר יצא מהאולם, שודרו בחלונות קטנים חלקיקי ראיונות עם האנשים האמיתיים, גיבורי הפרשה: אמה של טוניה, הגרוש שלה, החבר שלו ולבסוף גם טוניה עצמה. קשה היה שלא להבחין מיד בהבדל המשמעותי והרב שבין טוניה הארדינג לבין מרגו רובי, השחקנית המגלמת אותה. לעניות דעתי, השחקנית אינה מפיקה את אותו חן שובבי ותוסס, ספק קסום, ספק אלים, של הדמות האמיתית. מעניין לראות אם תזכה בכל זאת בפרס האוסקר הנכסף.




	

"המשפחה המאושרת שלי": האם טולסטוי צדק?

ההורים המבוגרים, הבת הנשואה ובעלה, הבן הצעיר, שנוהג לאכול בכף ישירות מהמקרר ומעורר את זעמה של סבתו, הבעל וחבריו שאוהבים לפצוח בשיר ולשתות לשוכרה, האח, אשתו וילדיו, דודים ודודות – כל בני המשפחה התוססת, החמה והמעורבת מצטופפים בדירה קטנה, שלושה חדרים זעירים, כדי לחגוג את יום ההולדת החמישים ושניים של מאננה, מורה לספרות תושבת טיבלסי שבגאורגיה. היחידה שנעדרת מהחגיגה היא מאננה עצמה, שמלכתחילה ביקשה מבעלה לא להזמין אף אחד. היא קצה בכל המהומה, בצפיפות, בלהג. היא זקוקה עד ייאוש לקצת שקט, לפרטיות. כל האנשים הללו אינם מסוגלים ואינם מנסים בכלל להבין את צרכיה. מבחינתם אורח חיים שבו שבעה איש, בני שלושה דורות, גרים ביחד בצפיפות שמאלצת אותם להתחכך זה בזה בלי הרף, לשמוע ולראות הכול, טבעי ומובן מאליו. זאת הרי משפחה מאושרת, שכל חבריה מעורבים בחיים של האחרים, שלכל אחד יש מה לומר לכל אחד אחר, שכולם יודעים, שומעים, רואים, בלי הרף. שלכולם אכפת מאוד זה מזה! (האם, אפשר לתהות, טולסטוי צדק, וכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו באושרן?)

כך נפתח הסרט הגאורגי "המשפחה המאושרת שלי", שביימה יוצרת גאורגית צעירה, ננה אקווטימשווילי, סופרת ואשת קולנוע.

בעקבות מסיבת יום ההולדת הכפויה מודיעה מנאנה להוריה, ילדיה ובעלה שהחליטה לעזוב, לשכור לעצמה דירה קטנה ברובע לא נחשב, ולעבור לגור לבדה. איש מהם אינו מסוגל להבין מה קרה. הם מנסים לברר מי פגע בה. מדוע החליטה להתרחק. מה מניע אותה. וממהרים לגייס את בני המשפחה המורחבת. אלה עורכים מעין ישיבת חירום מעוררת גיחוך, שבה הם מנסים לדבר אל לבה. כל אחד מהם מתחיל בכך שהוא מבקש ממנה להקשיב לו בכובד ראש. שוב ושוב היא מהנהנת, מאזינה להם, אבל מגלה שבעצם אין להם מה לומר לה, מלבד – "תקשיבי לי", "תחשבי על מה שאת עושה", או – וזה הטיעון ה"כבד" היחיד: "את עושה לנו בושות". כמובן שהיא לא משתכנעת לחזור. אי אפשר שלא להזדהות עם העונג העמוק שלה כשהיא נמצאת בדל"ת אמותיה, בדירתה המושכרת, השקטה, שם היא יכולה להיזכר מי היא, מה היא אוהבת, מה היא מעדיפה לעשות, לאכול, לשמוע, לראות.

הפער בין היחד החונק לבין הפרטיות המשחררת גדול, מרגש, מעורר מחשבות.

מעלתו הגדולה של הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין השנה, במשחק המשכנע מאוד של כל הדמויות, ובראש ובראשונה בזה של השחקנית לָא שוגשווילי, שמפליאה לגלם את דמותה של מאננה. שוגשווילי משכנעת ונוגעת ללב בדמותה של אישה נחושה וחכמה, פגיעה ובה בעת חזקה מאוד. יש בסרט קטע מרגש במיוחד, שבו נודע למאננה פרט משמעותי מאוד על חייה. דרמה שלמה מתחוללת, ואת כולה אפשר לראות רק בפניה: ההתמודדות עם ההפתעה, עוצמת הכאב, המאבק הנואש לא לחשוף אותו, הניסיון האמיץ להתגבר עליו, והפורקן שלו ברגע שבו היא מתבקשת לשיר בפני חבריה, והיא מביעה את תחושותיה הנסתרות בשירה נוגה, עזת הבעה ויפה להפליא.

"המשפחה המאושרת שלי" הוא סרט מקסים. הוא זמין לצפייה בנטפליקס.

 

"שעה אפלה": האם צדק צ'רצ'יל בהחלטתו לא להיכנע?

"You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth" טוען צ'רצ'יל כנגד לורד הליפקס ונוויל צ'מברלין באחד מרגעי השיא בסרט החדש "שעה אפלה". בתרגום חופשי: "אתה לא יכול לנסות לדבר עם הטיגריס בהיגיון, או לפייס אותו, כשהראש שלך נתון בתוך הלוע שלו."

צ'רצ'יל התמנה לפני ימים אחדים לתפקיד ראש ממשלת בריטניה, אחרי שהפרלמנט תבע להדיח את קודמו, צ'מברלין. כן, אותו צ'מברלין ששנה לפני פרוץ המלחמה חזר מגרמניה, אחז במטרייה, נופף בשמחה בפיסת הנייר – "הסכם מינכן" – שהביא אתו משם,  והכריז כי הביא אתו "שלום בימינו": "peace in our time". אותו צ'מברלין רודף שלום שהפקיר את צ'כוסלובקיה, ותהה מדוע שמישהו בבריטניה ירצה להתכונן למלחמה "בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים."

תחילתו עלילתו של הסרט במאי 1940. גרמניה הייתה אז בשיא כוחה, וכוחותיה נעו מערבה בסערה. בקרוב תכבוש את בלגיה, וגם צרפת תובס בעוד זמן לא רב. בקבינט תבעו מצ'רצ'יל, ראש הממשלה זה כמה ימים בלבד,  לשתף פעולה עם ההצעה להיעזר באיטלקים שניאותו לתווך בשיחות לא ישירות עם היטלר, כדי לנסח תנאים של "הסכם שלום" אתו (ובעצם, כדי להיכנע). לפי הסרט  "שעה אפלה" הובילו צ'מברלין והליפקס את ההתנגדות להמשך המערכה הצבאית, שכן הסיכויים לנצח נראו קלושים. הם חששו שאנגליה עומדת בפני פלישה גרמנית, וחשבו שמוטב "להוציא" מהיטלר הסכם שימנע אותה.

צ'רצ'יל ראה בכך כניעה לכוחות הרשע (וצדק, כמובן!). שוחרי השלום ראו במהלך שהציעו מעשה רציונלי, פרקטי, הומני, אחראי, (פציפיסטי?). סברו שיש לוותר על פנטזיה שתסתיים במרחץ דמים מיותר. צ'רצ'יל לעומתם חשב שעל הבריטים להמשיך להילחם, "בדם, עמל, יזע ודמעות", כפי שאמר במפורש, עד לניצחון שחייב להגיע. אז מי צדק, הקול השקול וההגיוני לכאורה, או קולו של מי שלא היה מוכן לוותר?

עד כמה היה ראשה של האנושות נתון "בתוך לועו של הטיגריס" אפשר להבין אם זוכרים שגם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שהיטלר חתם עם סטאלין, לא מנע ממנו לתקוף את רוסיה, שנתיים אחרי שנחתם.

מאחר שכולנו יודעים איך המלחמה הסתיימה, ונגד אילו כוחות אופל נלחמו בנות הברית, ברור שתשובתנו לשאלה מי צדק, צ'רצ'יל או "שוחרי השלום" חד משמעית: דרכו הייתה נכונה. אבל חייבים לזכור שבסופו של דבר לא בריטניה היא זאת שהביסה את הגרמנים. ארצות הברית, שהשתדלה כל כך להישאר נייטרלית, נגררה אל המלחמה אחרי מתקפת פרל הארבור, ובזכות מעורבותה הגרמנים נוצחו. לא רק מתקפת הפתע של היפנים עזרה לצ'רצ'יל, אלא גם הטעויות שעשה היטלר בחזית המזרחית, "גנרל חורף" שבלם את צבאו (כמו את זה של נפוליון, לפניו) ונחישותו של הצבא האדום.

האם היינו מעריצים את החלטתו של צ'רצ'יל ומצדדים בנחישותו להמשיך להילחם בתקופה שבה בריטניה הייתה למעשה "עם הגב לקיר", אלמלא כל אלה? במאי 1940 הכול נראה אבוד. 300,000 חיילים בריטיים נסוגו לדנקרק, הגרמנים דלקו אחריהם, והתבוסה, בעקבות חיסולו של הצבא הבריטי, נראתה כמעט בלתי נמנעת.

צ'רצ'יל התעקש לא להיכנע, במידה רבה בזכות תמיכתו של המלך, שבתחילת כהונתו של צ'רצ'יל לא חיבב ולא העריך אותו, אבל שינה את דעתו כשהתחוור לו מה תהיה משמעותה של תבוסה או כניעה. כשהמלך הבין שיאלץ להימלט מארצו – יועציו המליצו לו לברוח עם בני משפחתו לקנדה – החליט לתמוך בראש הממשלה ולעזור לו להפיח רוח קרב בלבבות. המלך יעץ לצ'רצ'יל להקשיב לבני עמו ולסמוך על נחישותם. הוא היה בטוח שגם הם, כמוהו, לא יסכימו להיכנע לגרמנים.

אכן, האנגלים גילו עמידות יוצאת דופן, גם בימים הקשים ביותר של תקופת הבליץ על לונדון. אדרבא, ככל שהגרמנים תקפו מטרות אזרחיות, כך גברה נחישותם של האנגלים.

אחת מנקודות המפנה החשובות הייתה הפינוי המוצלח של החיילים הבריטיים מדנקרק, באמצעות סירות דיג וספינות אזרחיות, שהתגייסו לשוט אל החוף הצרפתי ולחלץ אותם (לפי הסרט הרעיון היצירתי והמבריק היה של צ'רצ'יל).

האם היה מוסרי, נכון ואנושי יותר להגיע להסכם עם היטלר? דומני שהתשובה ברורה וחד משמעית. עוד הרבה לפני כן, לא היה מוסרי "לוותר" להיטלר על הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא היה מוסרי להריע לצ'מברלין, שהפקיר את צ'כובלוסקיה לגורלה. לא היה מוסרי להתעלם מרדיפת היהודים, ממחנות הריכוז, מליל הבדולח, מליל הסכינים הארוכות, מהרציחות ההמוניות, שהחלו עוד לפני שפרצה המלחמה. ומסתבר שגם אחרי שהיטלר פלש לפולין, היו מי שהעדיפו לנסות לפייס אותו. אבל צ'רצ'יל התעקש: "You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth".

הסרט "שעה אפלה" עשוי היטב. השחקן גארי אולדמן נכנס לדמותו של האיש על מנהגיו המוזרים, שתיינותו, התקפי הזעם שלו, ולצדם – שנינותו ונחישותו, והכריזמה שלו. נאומיו המפורסמים כל כך ("נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע") מוכרים עד כדי תחושה שאינם מגיעים כהד מימים רחוקים שרובנו בכלל לא נכחנו בהם, אלא נישאים ממש עכשיו.

ועם זאת, קל להיאנח במעין נוסטלגיה מוזרה, ולחשוב שההחלטות הקשות ההן אינן קשורות עוד לחיינו ולעולמנו. ואז לתהות, בכאב ובמורא גדול: האומנם?