קטגוריה: סרטים

בונג ג'ון הו, הסרט הקוריאני "פרזיטים": מי הם?

קומדיה? סרט אימה? פנטזיה? התפרעות לא מובנת או ביקורת חברתית מהודקת? 

אלה רק כמה מהשאלות טורדות המנוחה ששאלנו בתום הקרנתו של "פרזיטים", הסרט הקוריאני שזכה השנה בפרס פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. מה שבטוח: אי אפשר להישאר אדישים אליו. מדובר ביצירה שמעוררת רגשות עזים: כעס, דחייה, או התפעלות וזעזוע. 

הוא מתחיל כקומדיה, כביכול, אם כי אין בו לעניות דעתי שום דבר מצחיק: משפחה קוריאנית ענייה שבה כולם – הורים ובת ובן בוגרים – מובטלים. הם חיים במרתף דחוס ושורץ חרקים שמשקיף אל הרחוב, שם הם נאלצים לראות מדי ערב גברים שמשתינים מולם על קיר הבניין. העוני והמצוקה שהם חווים משוועים. 

מנגד אנו מתוודעים למשפחה בורגנית עשירה מאוד שחיה בנוחות מופלגת בבית מעוצב ומפואר.

שתי המשפחות נפגשות – לא אפרט כיצד ומדוע, פן אסגיר סודות שהצופה מעדיף בלי ספק לחשוף אותם בכוחות עצמו. המפגש מעצים את תחושת הפער המחריד שבין אורחות החיים של עניים מאוד ועשירים מאוד. אלה מחפשים את פת הלחם הבאה, ואלה מתפנקים בכל טוב, ואינם מעלים אפילו על דעתם מה עומק המצוקה של זולתם, כלומר – של מי שמצוי ממש בטווח הושטת יד מהם.

אם מתקבל הרושם שמדובר בסיפור ריאליסטי שמצייר דמויות של ממש, זאת טעות. הסרט כולו גדוש סמלים לכל אורכו. כך למשל הוא מתרחש בחלקו בקומות התת קרקעיות של מבנים שונים, שם רוחש האיד האפל המוכר ממודל הנפש שתיאר פרויד: יצרים, אנרגיות אצורות (ועצורות?), תנטוס, הלא הוא יצר המוות השוכן, על פי המיתולוגיה היוונית, בעולם התחתון, שבו שוררות צינת הלילה ואימת המוות. 

במחילות התחתונות הללו מתרחשים מעשים מחרידים שהעולם העליון אינו מודע להם. האם היצרים האפלים יתפרצו ויתגלו? מה תהיה השפעתם? 

מאחר שמדובר בסרט קוריאני, מעניין מאוד לראות כיצד הדרומיים רואים את הצפוניים. יש רגע שבו אחת הדמויות מחקה את מגישת הטלוויזיה הצפון קוריאנית הנודעת, זאת שנוהגת להטיל אימה כשהיא מייצגת את השלטון הרודני בחיוכיה המפחידים ובנימת הקול המשולהבת שבה היא מודיעה לעולם על ניסויים גרעיניים או על איומים אחרים של מנהיגה. אהה. אז מסתבר שלא רק אותי האישה הזאת מפחידה (ואולי גם קצת משעשעת…). גם שכניה הדרומיים, שעליהם היא מאיימת מקרוב, מגיבים אליה בעוצמה רגשית. 

לא רק הצפון קוריאנים זוכים ל"טיפול" של הסרט. האמריקנים נוכחים בו לכל אורכו, גם אם הם נעדרים: האישה העשירה מקפידה לחנך את ילדיה כך שילמדו אנגלית. מילים בשפה משורבבות מדי פעם ובולטות לאוזני הצופה הישראלית, מתוך המלל הלא מובן בקוריאנית. האמריקניזציה בולטת בסרט.  המשפחה העשירה היא בלי ספק פרי של הקפיטליזם האמריקני, וממרום הגובה של מעמדו "סובל" אבי המשפחה רק מהריח הרע הנודף מהעני הספון בקרבתו. גם הבן הקטן של העשיר מזהה את ריחם של העניים והעלבון שחש העני כשהוא מבין במקרה עד כמה הוא מסריח מבחינתם, מניע את העלילה. 

לא קשה להבין מדוע הסרט זוכה לשבחים מופלגים מצדם של המבקרים. הוא מעלה מחשבות. עם זאת, עלי להודות: לא מדובר בצפייה מהנה. הסרט מעורר הערכה, אבל אין בו שום דבר משמח. מי שצפה אתי הסביר לי שאף אחת מהדמויות לא יצרה אצלו הזדהות או אכפתיות והוא נשאר שווה נפש לגורלן. יכולתי להבין למה התכוון: יש משהו דוחה ומרגיז בכל האנשים הללו. עם זאת, יש בו בעיני משהו מעניין וחשוב. אפילו שמו – "פרזיטים", מעורר מחשבה, שכן במבט לאחור ברור שיש בו אירוניה מרה. מי הפרזיטים? העניים שנאלצים לעשות הכול כדי לשרוד ו"מתעלקים" על העשירים? העשירים שמתענגים על חייהם במידה רבה בזכות מאמציהם של העניים, אך רואים בעצמם אנשים נדיבים וטובים? 

נטפליקס – "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" (Chuck Norris vs. Communism ): איך הקולנוע יכול להשפיע על המציאות

בזיכרון הקולקטיבי הונצח הרגע המרטיט שבו רודן חוזה במפלתו: צ'אושסקו נואם כדרכו על המרפסת, כשמתחוור לו באחת כי כי משהו השתנה: אחיזתו הלופתת בגרונותיהם של בני עמו הסתיימה.

אפשר לראות את הרגע בקטע יוטיוב שנותר מנובמבר, 1989.

מהסרט "Chuck Norris vs. Communism" אפשר להבין מה היה אחד הכוחות שהביאו לאותו רגע של התקוממות המונית. אילו זרמים תת קרקעיים פעלו ברומניה בשנים שלפני ההתקוממות, עד שהביאו סוף סוף להפלת שלטונו של הרודן המושחת, אשתו ובניו.  

מסתבר שהתקיימה באותם ימים תופעה נפוצה מאוד: סרטי קולנוע מהמערב הוברחו לרומניה בקלטות וידיאו, שם הוסיפו להם דיבוב לרומנית, שכפלו את אותן  בכמויות עצומות, ומכרו אותן ליחידי הסגולה שהיה בבעלותם מכשיר וידיאו.

אותם מאושרים נהגו להקרין את הסרטים בפני מכרים, חברים, בני משפחה ושכנים, בחינם או בתשלום. כמובן שהפעילות הייתה אסורה ומסוכנת (לכאורה! כך מסתבר בסופו של דבר), והכול נעשה במחתרת ובסודיות. נראה כי למעשה  גם אנשי הסקוריטטה ובכירים אחרים בצמרת השלטון נמשכו אל האשנב הזה שנפתח בפני כל הרומנים אל העולם החיצון ואל מנעמי המערב, שם, כך הבינו מהסרטים שראו, חיים בשפע שהם לא הכירו. 

לאיש לא היה אכפת אילו סרטים הם רואים. צ'ק נוריס. הרפתקאות, דרמות – הכול היה רצוי באותה מידה, והצופים של אותם ימים שמרואיינים בסרט שלפנינו אינם מכחישים: סיפורי העלילה עניינו אותם הרבה פחות מאשר מה שראו ברקע: חנויות גדושות בכל טוב, מכוניות מפוארות, בתים נאים. 

כל אלה כרסמו בלבבות ועוררו אי נחת וכעס שבסופו של דבר הוציאו את אזרחי רומניה לרחובות, שם לא ויתרו, עד שניצחו את השיטה וסילקו מעליהם את שלטון היחיד המושחת של משפחת צ'אושסקו. 

הסרט עשוי היטב, והוא מרתק. הזיכרונות שמעלים המרואיינים, כמו גם הקטעים המשוחזרים מאותם ימים, מעוררים אהדה וכבוד, הן כלפי אלה שהפיצו את הסרטים והן כלפי האזרחים שסירבו להיכנע, ובדרכם השקטה והפאסיבית לכאורה נהגו כאגיטטורים שפעלו נגד השלטון. 

משעשע ונוגע ללב לשמוע כיצד הצופים נקשרו אל קולה של האישה שדיבבה את הסרטים. עד כמה אהבו אותה ואת נופך הפרשנות הקל שהוסיפה אל הסרטים לצד התרגום שעשתה מאנגלית לרומנית (כולל כמה פשלות קטנות, חמודות ומצחיקות מאוד, שהם מצטטים בחיבה שלא התפוגגה). 

עוצמתו של הסרט "צ׳אק נוריס לוחם בקומוניזם" בכך שהוא מוכיח לנו עד כמה יצירה אמנותית יכולה להשפיע על המציאות, לשנות עמדות, איך היא מחלחלת אל הנשמה, מניעה אנשים לשאוף לדרך חיים אחרת ומעניקה להם את הכוח לפעול. 

כדברי הפתיח של נטפליקס: "סרט תיעודי זה בוחן את האיסור שהטיל הרודן הרומני ניקולאי צ'אושסקו על התקשורת המערבית, וכיצד הברחת סרטים לתוך המדינה שינתה את פניה".

מרגש במיוחד המפגש עם אירינה נסטור, האישה שאת קולה שמעו כה רבים – בקולה דיבבה הכול, גברים ונשים, צעירים וזקנים – נקשרו אליו וניסו לדמיין איך היא נראית. הנה היא מופיעה לפנינו ומספרת לנו ישירות מה הניע אותה לעסוק בפעילות המסוכנת כל כך, באילו נסיבות הרגישה שחייה נתונים בסכנה בעקבות פעילותה, ומדוע בעצם מפעל ההברחות וההפצה לא נפסק לרגע, גם כשפקידי שלטון רמים חשפו אותו. 

את הסרט המרתק הפיקו ב-2015 בשיתוף פעולה רומני ובריטי, וביימה אותו יוצרת רומניה, Ilinca Călugăreanu אילינקה קלוגריאנו.

פדרו אלמודובר, "כאב ותהילה": האם יש הפרדה בין החיים לאמנות?

היכן נמתח קו ההפרדה המבדיל בין מציאות לבדיה? בין געגוע לבין סיפור שמעבד אותו מחדש? בין זיכרון לאמנות?

בסרטו החדש מערבב הבמאי הספרדי המהולל פדרו אלמודובר בין כל אלה: מציאות ובדיה, געגוע וסיפור, מציאות ועיצובה. התוצאה: יצירת אמנות שמשתמשת בזיכרון כדי ליצור שלם חדש: סרט שסוחט את הלב. 

לכאורה מדובר ביצירה שמזכירה את השורות מתוך שיר של רחל: "רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. / צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה…", אלא שאצל שני היוצרים האישי מאוד הוא בעצם כללי, אנושי, ונוגע בכל מי שצופה או קורא, גם אם המצוקות האישיות המסוימות שהיוצר מתאר רחוקות ממנו. 

אכן, התחושה המתעוררת בצפייה היא שמדובר באוטוביוגרפיה גמורה. במרכזו של "כאב ותהילה" ניצב במאי קולנוע בשם סלבדור מאלו, ואי אפשר שלא לחשוד שמדובר בבן דמותו של אלמודובר. אפילו השמות של הבמאי הבדוי והבמאי שהמציא אותו דומים.

מאלו נקלע למשבר יצירה ושוקע בחידלון ובתוגה. הוא בודד מאוד. יש לו אמנם מנהלת אישית מסורה ואוהבת, ואישה אחרת מטפלת במשק הבית שלו, אבל בסופו של דבר הוא חי לבדו, שקוע בעצב שהסיבות לו הולכות ומתחוורות לאורך העלילה.

אל חייו חוזרות דמויות שונות מעברו: שחקן שכיכב לפני שלושים שנה באחד מסרטיו, עד שהסתכסכו קשות, אהוב שהקשר אתו נותק מזמן, גבר נאה תואר שהכיר בילדותו. חלק מהדמויות הללו שבות  "באמת", והמילה נתונה במירכאות כי אין בסרט שלפנינו שום מציאות מוצקה, שכן אמנות, דמיון, עבר והווה, מתמזגים אלה באלה בלי הרף. אכן, דמויות אחרות – אמו, חברותיה – שבות אליו לכאורה רק בזיכרונותיו.

באחד מרגעי הסרט הבלתי נשכחים מסביר הבמאי אלמודובר, באמצעות הבמאי הבדוי שלו, אותו שחקן מהעבר, כי "שחקן אינו אמור לבכות על הבמה": עליו להיראות כמי שנאבק בדמעות. רק אז יוכל לגעת ללבם של הצופים בו. 

את ההנחיה הזאת מקיים אלמודובר עצמו במלואה בסרט שלפנינו. לא כשחקן, אלא כיוצרו של הסרט, המקרב אותנו אל הדמעות, אל מקומם של הגעגועים, אל היופי והצער של הילדות, אל אכזבות ואל אהבה נושנה שלא צלחה, אך לעולם אינו שוקע ואינו מתמסר להן. העצב הוא אפשרות שרואים אותה, נוגעים בה, יודעים אותה, אבל לא מתמכרים לה. 

אלמודובר מתאר את הכול, כדרכו, בססגוניות וביופי מרהיב. הצבעוניות והאסתטיקה הם חלק בלתי נפרד מהתוכן. כך למשל היא מחברת בין "העבר" ו"ההווה": וילון פסים שמופיע בביתו של הבמאי מהדהד בצבעוניותו את הווילון שהיה תלוי בפתח בית-המערה של ילדותו, והעיצוב המוקפד המתאים בין הצבעים של האריחים בתחנת רכבת שאליה נקלע הילד סלבדור מאלו ביחד עם אמו, שאותה מגלמת פנלופה קרוז, לבין השמיכה שהיא פורשת, מעיד על כך שמדובר ב"מציאות" אמנותית. אבל בעצם, הכול בסרט מעוצב! הרי אין באמת הווה או עבר, ואלמודובר מקפיד כל העת להדגיש את הערבוב הזה שבין בדיה למציאות, עד כדי כך כשבסופו של הסרט מתברר לנו שאכן, זיכרונות הילדות של סלוודור מאלו אינם אלא סרט שהוא מביים (בתוך הסרט שאלמודובר מביים!). 

הארס-פואטיקה שובה לב ומרתקת. מדוע "סלבדור מאלו" מתקשה ליצור?

האם אלמודובר מספר לנו כאן על משבר מחסום יצירה דומה שהוא עצמו חווה בשלב מסוים?

מי יגאל בלי דעת את מאלו ויחלץ אותו מהמשבר?

האם  בחייו של אלמודובר הופיע יש מאין, בעצם – בזכות האמנות שלו! – אהוב שחשיבותו כה רבה?

מדוע מתנסה מאלו בשימוש בהירואין? איך השימוש בסם מקשר אותו בתודעתו עם האהוב האבוד, ואיך הוא ניצל?

מדוע מאלו מרגיש אשם כלפי אמו?

האם אלמודובר מתמודד עם תחושת האשמה שהוא מתאר באמצעות הדמות שיצר? 

האם היצירה תעזור לכל אחד מהם בנפרד, ובעצם תאפשר להם – לגמרי ביחד! – להשתחרר, להירפא? 

כל השאלות וכל התשובות מתערבבות אלה באלה, והצופה הנפעם "נזרק" מכאן לשם, מסיפור אחד לסיפור אחר, מהֲבָנוֹת נסתרות ומהפתעות מפליאות, מהתרגשות להתפעמות ולהתפעלות מהמבנה המרובד, ורב הפנים. 

 

יהונתן אופק, "ילדי האשראם": מה כוחו של סוד שנחשף

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה "מדליקה" מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. "באשראם".

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי "הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם", אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו"נכנע". נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו").

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

דוד גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה": האם יש כזב באמת

אחד מסממני גדולתו היצירתית של דוד גרוסמן הוא הגיוון העצום בכתיבתו. דומה כאילו אחרי כל ספר שהוא כותב מנפץ גרוסמן את התבנית שבה השתמש, ואז, בבואו אל כתב היד הבא, מייצר תבנית חדשה, שונה לגמרי מכל קודמותיה. עיין ערך אהבה שונה לחלוטין מספר הדקדוק הפנימי, שאינו דומה במאומה לסוס אחד נכנס לבר, וכן הלאה – כל ספר וההפתעה שהוא מציע, נקודת מבט אחרת, משוכללת, מעוררת השתאות, על המצב האנושי, כמו גם סגנון חדש ומיוחד, שמותאם לצורכי אותה יצירה.

בספרו האחרון, אתי החיים משחק הרבה, מחייה גרוסמן את דמותה של אישה בשר ודם, אווה פאניץ'-נהיר, ואת קורות חייה היוצאות דופן. בספר שמה וֶרָה, וכפי שגרוסמן מתאר אותה בדברי התודה שבסוף הספר, היא הייתה ידידתו הקרובה, אישה שנהפכה "סמל ליכולתו של אדם לשמור על צלם אנוש בתנאים הנוראיים ביותר".

אווה פאניץ-נהיר, כותב גרוסמן, "הייתה אישה ידועה ונערצת ביוגוסלביה". כתבו עליה ספרים, והיא הייתה, כאמור, "לסמל של אומץ כמעט על-אנושי".

אלמלא קראתי את אחרית הדבר, לא הייתי מאמינה כי וֶרָה, לא אווה, תיתכן.

אין בכך כדי להקטין את דמותה של האישה האמיתית, אלא כדי לתהות אם הרומן שלפנינו עושה צדק לא עם אווה, אלא עם וֶרָה, ואתה עם הדמויות האחרות שבספר – בתה נינה, נכדתה גילי, שהיא הקול המספר, וחתנה רפי, שאותו אימצה כבן עוד לפני שהתאהב בבתה.

ארבע הדמויות שגרוסמן מצייר בספר, עוצמת הרגשות שלהן, היחסים שלהן עם עצמן ועם זולתן, קיצוניים כל כך, עד שקשה לפרקים להאמין להן. שוב – לא כדמויות בשר ודם, אלא דווקא כדמויות ספרותיות, בדויות.

הן חריפות וחדות בעוצמות כאלה עד שנדמה כאילו הן מפיקות אנרגייה מחשמלת במובן הקטלני. אפשר כמעט לומר עליהן שהן מיתולוגיות בקיצוניות ובטוטליות שלהן. המעשים וההתנהגויות שלהן פשוט בלתי אפשריים, לא במציאות העבר הרחוקה, הקיצונית מעצם טבעה, אלא במציאות הלכאורה עכשווית שבה ברומן שלפנינו הורים חושפים בפני ילדיהם את האינטימיות הכי סודית שלהם; שבה אהבות אינן מצייתות לכללים האנושיים המוכרים; שבה הכול סופי, מוחלט, מרחיק לכת, חוצה כל גבול אפשרי וממשיך אל מעבר לבלתי אפשרי.

נכון, גרוסמן תיעד ברומן מהלכים "אמיתיים", כלומר – כנראה שלפחות בחלק מהזמן – אירועים שהתרחשו במציאות. הוא מתאר התנהגויות שאכן קרו בעולם האמת. ובכל זאת, ברומן "אמת" נחווית לפרקים כלא-אמת. כאילו יש פה הגזמה, כמעט הייתי מעזה לומר – רגשנות יתר, כלומר – סנטימנטליות.

המימרה "מיטב השיר – כזבו" פועלת כאן, לטעמי, אבל בהפוך. הדיוק ההיסטורי אינו תורם לתחושה שאין כאן כזב.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לכוחו של הרומן. קודם כל, הוא קריא מאוד. התקשיתי להניח אותו. הוא מסקרן. לכל אורכו ברור שיש סוד שעתיד להתפענח, והגילוי לא מאכזב, הוא מרעיש, ומותיר את הקורא שקוע במחשבות ובהתלבטויות שנוגעות בענייני מוסר ויחסי אנוש.

מאחר שאני מתעבת ספוילרים, לא אפרט שום קו בעלילה שעלול להסגיר משהו מהמתח, מהתרתו ומהמשמעויות העמוקות הנלוות אליו.

עלי להודות כי קריאת הרומן עוררה בי בעיקר סקרנות לקרוא את הספר התיעודי שגרוסמן ציין באחרית דבריו, Two Loves and One War of Eva Panić Nahir.

כמו כן, עלי להודות כי הוקל לי כשקראתי בדברי התודה של גרוסמן כי הסופרת והמתרגמת דינה קטן בן ציון יעצה לגרוסמן "בכל מה שנוגע לשפות הסרבית והקרואטית, וגם להדהוד שלהן בעברית – העברית של ורה – כשהן משתברות בה". אם מומחית כמוה בענייני השפות הללו עזרה לגרוסמן, אות הוא שכך בדיוק נשמעת ורה כשהיא דוברת עברית. אפילו שמו של הספר מרמז על שיבושיה האופייניים, וכאן עלי להודות בעוד דבר: השיבוש הזה, "אתי החיים משחק הרבה", לא משך את לבי. אלמלא מסירותי לכתיבתו של גרוסמן, ייתכן שהיה אפילו מרתיע אותי מקריאת הרומן שלפנינו, כי הוא עורר בי חשדנות מסוימת, שנרגעה רק כשהתחוור לי שהוא אכן אופייני ומדויק.

האם לקרוא את הספר? בהחלט כן. למרות ההשגות, לא כדאי לוותר עליו.


אחרי הצפייה בסרט התיעודי על אווה ועל בתה, התחזקה תחושתי שהפער בין הדמויות האמיתיות לבדויות אינו מיטיב עם יצירי רוחו של הסופר. ממליצה לא לצפות בסרט לפני שקוראים את הספר!

מאדס ברוגר, "המרשלד: תיק פתוח": סיפור מרתק על הזוועה בהתגלמותה

קשה לי להבין איך תוצאות תחקירו של יוצר הסרט "המרשלד: תיק פתוח" לא הגיעו לחדשות ככותרות ראשיות. מה שנחשף בו אמור לטלטל מערכות שלמות – מדיניות, תקשורתיות, בינלאומיות.

בעקבות מה שמתגלה בסרט יצאתי ממנו בתחושה שלקיתי בסחרחורת, שהאדמה שעליה אני דורכת אינה יציבה עוד כפי שהייתה לפני שצפיתי בו. עד כדי כך!

יוצר הסרט, מאדס ברוגר, לקח על עצמו משימה: לחקור את נסיבות ההתרסקות של המטוס שבעקבותיה נהרג ב-1961 מזכ"ל האו"ם דאז, דאג המרשלד.

כשיצא לדרך לא העלה מאדס ברוגר בדעתו אילו ממצאים מעוררי פלצות יחשוף בחקירתו.

לידיו  הגיעו ראיות מוצקות לא רק לכך שהמרשלד אכן נרצח כי תמך בעצמאות קונגו, אלא גם שבאפריקה פעל במשך שנים ארגון גזעני חשאי ומסוכן, בתמיכה ובחסות, כנראה אפילו ביוזמה, של מעצמות המערב.

ברוגר עצמו קובע במהלך התחקיר המתועד כי הוא צופה לכך שמה שגילה "יזעזע את העולם – או יתגלה כתאוריית קונספירציה חסרת בסיס".

לטעמי לא נותר מקום לספק: את האפשרות כאילו מדובר בסתם קונספירציה מעלה היוצר בעיקר כדי להפתיע, ליצור שאננות, אפילו לשעשע לרגע, וזאת כדי שהזוועה שיגיש בעוד רגע תגיע בלי שנהיה מוכנים לקראתה. ומדובר בזוועה שלא תיאמן, שהוא הצליח לחשוף.

אזהרת ספוילר: מי שמתכוון לחפש את הסרט (בינתיים לא איתרתי הקרנות חוזרות שלו) מוזמן לעצור כאן, ולדלג על המשך הרשומה.

מדובר אם כך בסוגיה הרבה יותר מקיפה ומחרידה מאשר רצח מזכ"ל האו"ם, שהוא כמובן, מזוויע כשלעצמו. המרשלד כיהן כמזכ"ל האו"ם השני. הוא היה בין האנשים שעיצבו את דמותו של הארגון בשנותיו הראשונות, ניסה להפעיל אותו כדי להשכין שלום בימי המלחמה הקרה ובתקופה שבה ארצות אסיה ואפריקה החלו בזו אחר זו לזכות בעצמאות ולהשתחרר מהשלטונות האימפריאליסטים. אבל בלילה אחד בספטמבר 1961 התרסק מטוסו באפריקה. בחקירות הרשמיות שערכו הבריטים הגיעו למסקנה שדובר כביכול בטעות אנוש של הטייס. חוקרים מטעם האו"ם לא הגיעו להחלטה חד משמעית באשר לנסיבות האירוע.

יוצר הסרט מוכיח בעזרת עדויות וממצאים מהזירה שמטוסו של המרשלד הופל. מטוס אחר, פוגה מגיסטר, חג בקרבתו וירה עליו, זאת אחרי שמטען נפץ שהוטמן בתוכו לא פעל כפי שציפו. למרבה המוזרות, על גופתו של המרשלד נמצא קלף בצורת "אס": אות סודי של ה-CIA שנועד "לסמן" קורבן לרצח.

והנה מה שברוגר גילה בהמשך התחקיר שלו: באפריקה פעל ארגון סודי בשם SAIMR, ראשי תיבות של "South African Institute for Maritime Research", שדגל בשמירה על עליונות הלבנים באפריקה. מדובר בארגון חוץ-צבאי סודי, שעסק בביצוע פעולות חשאיות כדי לשמר את השלטון הלבן, ויותר מכך – את קיומו של הרוב הלבן באפריקה בכלל ובדרום אפריקה בפרט.

לצורך כך הקים הארגון "מרפאות" שאליהן הגיעו אפריקנים שחורים, ותמורת סכומי כסף מופחתים מאוד קיבלו טיפול רפואי. אלא שמה שהם קיבלו באמת היו – צריך לשבת ולהיאחז היטב במשענות לפני שקוראים את זה – הזרקות של נגיף האיידס.

המטרה הייתה פשוטה וחד משמעית: להכחיד את האוכלוסיה השחורה, כדי ליצור רוב לבן.

לא מדובר בארגון פרטי. העד שבא משורותיו והחליט לספר את האמת עליו (כיום, אחרי שהתראיין לסרט, הוא חי בזהות בדויה במקום חשאי) טוען כי לדעתו הארגון חסה תחת ה-MI6: סוכנות הביון הבריטית.

צעירה לבנה בשם דאגמר ששימשה חוקרת בשירות הארגון, נרצחה, וזאת אחרי שסיפרה לאחיה כי היא חוששת שזה יקרה, שכן חבריה לצוות נרצחו גם הם. עד היום "לא הצליחו" הרשויות לפענח את הרצח. לאחיה, וגם לעד מטעם הארגון שהסכים להתראיין ולחשוף הכול, ברור שהתנקשו בחייה כשהבינה מה הארגון מעולל, והתכוונה לצאת לעולם עם המידע.

רציחתו של דאג המרשלד, שהיו לה השלכות חמורות מאוד על ההיסטוריה של מדינות באפריקה, הייתה אם כן רק קצה של קרחון עמוק ומחריד. נראה כי לא רק השלטונות הבריטים היו מעורבים במזימות האפלות של ארגון SAIMR, אלא גם אלה של ארצות הברית.

בעקבות הגילויים האחרונים חידש האו"ם את חקירת הפרשה, אבל ממשלות בריטניה ודרום אפריקה מסרבות לשתף אתו פעולה.

קשה מאוד לצאת מאולם הקולנוע אחרי הסרט הזה בלי לתהות בבעתה מה עוד מתחולל בעולם  שלנו, בימים אלה ממש.

תמרה ממון, "פתח את הפה" נס בהתהוות!

אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש"פתח את הפה" יזכה במקום הראשון בתחרות!

תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.

בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד. 

מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי "פוניקלי פוניקלה"? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט "יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים"? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד. 

בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב "הם יהיו מֶשי": רכים וצייתנים, "או שאני לא אלה." והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.

אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? "אני פלסטיני", מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו "פתח את הפה" שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי. 

הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים. 

אי אפשר שלא להתחיל לחלום ביחד אתם!

המורה אֶלה וכמה מהתלמידים, אמש בסינמטק

יוצרי הסרט, תמרה ממון נושאת דברים

בימוי: תמרה ממון
הפקה: אסף אמיר
חברת הפקה: נורמה הפקות
עריכה: אוריה הרץ
צילום: מאי עבאדי גרבלר
פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: אופיר ליבוביץ'

לאור הביקוש הרב, נוספה הקרנה נוספת! 
"פתח את הפה"
יום שבת 1 ביוני 22:00
אפשר לקנות כרטיסים בקישור  

סרט הקולנוע "גלוריה בל": מתי אישה חטובה ומטופחת מכונה "רבע עוף"?

מנוול ונוכל או חלש אופי אומלל? קורבן, או אישה שיודעת לשמור על עצמה? אדם עצמאי שחייו מלאים, או מישהי שהבדידות מנחה את מעשיה, עד כדי התפשרות על העיקר? שמחת חיים אמיתית, או העמדת פנים?

הסרט "גלוריה בל" מציע לנו את כל האפשרויות הללו, ומראה לנו שכולן ייתכנו, זו לצד זו. 

גלוריה התגרשה לפני שתים עשרה שנה. היא עובדת בחברת ביטוח, גרה בדירה נאה, יש לה בן ובת בוגרים, נכד פעוט, חברות, היא מטפחת את עצמה: הולכת לפגישות קבועות במכון יופי ובמספרה, מוזמנת לאירועים של בני משפחתה, למשל לחגיגת יום ההולדת של בנה או לחתונת בתה של חברה קרובה, שם היא מתקבלת בחיבה. כמו כן, היא אוהבת לרקוד, ונוהגת ללכת למועדון ריקודים, שם היא מוצאת לפעמים בן זוג לריקוד זוגי, ואם זה לא קורה, היא שותה ליד הבר ורוקדת בגפה.

בכל אלה, בעבודה, במפגשים השונים, ברגע של קרבה עם חברה עמיתה בעבודה, אנחנו מלווים אותה, עוקבים אחרי חייה שנראים לכאורה מלאים ומספקים.

אבל מראית העין מטעה. כי ילדיה די אדישים אליה, פחות להוטים ממנה לקשר אתה, בקִרְבָה ובתכיפות שהייתה רוצה. חברתה לעבודה תפוטר בקרוב. בבר שבו היא רוקדת היא בעצם תרה אחרי גבר, מישהו שאתו תרקוד ואולי יזדמן לה גם לבלות אתו ערב. כשזה קורה, היא לא מצפה להמשך, וכשמתרחש הנס, וארנולד, גבר שהכירה בבר ולקחה אותו אליה ללילה של בילוי משותף, מטלפן אליה כעבור כמה ימים, היא מופתעת ושמחה כל כך: "אתה מזמין אותי לצאת אתך?" היא שואלת, ואינה חשה עד כמה פגיעותה נחשפת בשאלה התמימה הזאת.

ועכשיו הקשר עם ארנולד מתפתח. הם יוצאים לבלות ביחד. מתענגים זה מזה. הוא מקריא לה שירי אהבה. היא דומעת מהתרגשות. האם מצאה סוף סוף את אושרה? האם נגאלה מבדידותה?

האם ארנולד באמת גרוש, כפי שהוא מצהיר?

מי שצפה אתי בסרט היה נחרץ: "מהרגע הראשון ידעתי שארנולד נוכל", פסק. ולי בכלל לא היה ברור. נוכל? לאו דווקא. חלש אופי ותלותי? כנראה שכן. גבר שלא יסב אושר לגלוריה שלנו? מסתבר.

מה שקורה אצל השכן שגר מעל דירתה של גלוריה הוא אות מטרים: ביום ובלילה בוקעות משם צעקות מחרידות של אדם שהולך ומאבד את שפיות דעתו. זה פס הקול המלווה את חייה של גלוריה. בכל פעם שהיא מנסה למצוא שלווה בביתה היא שומעת את זעקות השבר שלו. איומים. תביעות. טענות. "נתתי לך הכול! הרסת לי את החיים!" מלווים בצלילים של חפצים מתנפצים, פולשים אל תודעתה של גלוריה, מאיימים להציף אותה. אולי אפילו להשתלט על נפשה, לגרור אותה אליהם, למוטט אותה.

האם תיכנע להם? האם תאבד את יכולתה לשיר, לרקוד, למצוא בתוך עצמה חדוות חיים? 

השירים שמופיעים בסרט: גלוריה שרה אתם או רוקדת לצליליהם

במפגש הראשון שלה עם ארנולד, בבר, הוא שואל אותה אם היא תמיד צוחקת כך. כן, היא משיבה, ואז מסייגת – לא… 

כשהוא מראה לה תצלום של עצמו לפני שעבר ניתוח לקיצור קיבה ומשקלו היה מופרז מאוד, היא פורצת בצחוק סוחף, חביב, מחבב, לא לעגני. כשהיא קצה בהיענות הבלתי פוסקת שלו לתביעותיהן של בנותיו ואשתו (לשעבר?) ומשליכה את הטלפון הנייד שלו לתוך צלחת המרק המלאה שלו, היא פורצת בצחוק. היא אכן אדם עליז מאוד, שמסוגל ליהנות מהחיים, אבל אלה מסרבים לשתף אתה פעולה. מסרבים לאפשר לה לשמוח בהם.

ובכל זאת היא מתעשתת ומצליחה למצוא שוב בעצמה את הכוח. 

"גלוריה בל" סרט מקסים. ג'יליאן מור מגלמת להפליא את דמותה של גלוריה. הדרמה מעוצבת היטב בקווים דקים, מינוריים, בנקודות קטנות שמצטרפות לתמונה גדולה ומשכנעת. ארנולד ייכנע. אמנם, בניגוד לרצונו, לבנותיו. הוא הצליח לזחול לרגע מתוך הקיום האומלל, אבל הניתוח לקיצור קיבה ששיווה לו מראה מתוקן ואטרקטיבי, לא תיקן את תודעתו. הוא נגרר שוב, בעל כורחו, אל המציאות שממנה ניסה לנוס. לא עם גלוריה המטופחת והשמחה הוא נועד לחיות, אלא עם אלה שזועקות לעברה "רבע עוף!" כדברי הגנאי האולטימטיביים של נשים המקנאות בגזרתה של אישה נאה מהן.

גלוריה שוב רוקדת בגפה. אולי בפעם הבאה תצליח למצוא את אושרה. 

מתן יאיר, סרט הקולנוע "בגרות Unseen": האם יצירה ספרותית יכולה לגעת ללבם של בני נוער?

סרטו הקודם של מתן יאיר "פיגומים" היה בעיני יצירה מרגשת, מדויקת ומעוררת מחשבות. לפיכך מיהרתי לצפות בסרטו החדש, "בגרות Unseen", שבעצם קדם ל"פיגומים", אך יצא אל הקהל אחריו. לצערי, התאכזבתי. 

כמו ב"פיגומים" גם בסרט שלפנינו הדמות הראשית היא זאת של מורה צעיר, שאותו מגלם במאי הסרט, שגם כתב את התסריט. אין ספק שמתן יאיר בקיא במתרחש בבתי ספר תיכוניים בישראל. הוא עצמו מלמד בבית הספר התיכון "היובל" שבהרצליה, שם צולם הסרט, ובו מתרחשת עלילתו. 

יאיר יודע בדיוק איך נראים חייו של מורה בבית ספר תיכון. למשל איך מתנהלות ישיבות ציונים: מורים לוטשים מבט אל הצג שעליו מוקרנים הציונים, מורים מתדיינים על תלמידים, יש מי שמסנגר ויש מי שמוצא דופי, מי שמבקש להקל ומי שמבקש להקשות את היד, לטפח או להעניש, להבין או לכעוס (גם אני מכירה היטב את האווירה, שהרי שהייתי מורה ומחנכת במשך יותר מארבעה עשורים…). יאיר מכיר גם את האינטראקציות המתרחשות בתוך כיתת הלימוד. את עמדותיהם של התלמידים, שבמקרה הטוב נשענים לאחור ומצפים שיגישו להם "חומר", ובמקרה הרע – מביעים התנגדות לתהליך שבו המבוגרים מנסים לשכנע אותם שמה שמוצע להם באמת חשוב ומשמעותי. 

הסרט אמין אמנם, אבל יש בו, לטעמי, לא מעט בעיות לא פתורות. למשל – מה בעצם האג'נדה שלו? להראות את חולשתו הרגשית של המורה, או את הצלחתו להגיע ללבם של תלמידיו? 

המורה שבסרט זוכה בסופו של דבר לתשורות הכרה קטנות מאת בני הנוער שלראשיהם הוא מתאמץ להחדיר בינה או לפחות הבנה. הוא מורה לספרות, ולאורך כל הסרט הוא מכין אותם לקראת בחינת הבגרות, ועוסק בעיקר בספר התפסן בשדה השיפון ובשירי "אנסין" שהתלמידים אמורים ללמוד איך "לנתח".  אגב, לא בכדי נבחרה דווקא היצירה  התפסן בשדה השיפון: רומן העוסק בניכור שחש צעיר בן גילם של תלמידיו של מתן יאיר. האם ישכיל המורה לחבר אותם אל תחושותיו של הולדן? האם יזדהו אתו? 

אבל יש בעיה. בני הנוער שבכיתתו כמעט אינם מובחנים זה מזה. בניגוד לסרט "פיגומים", שם נוצר קשר עמוק, משמעותי, מתמשך, של המורה ולכן גם שלנו, הצופים, עם אחד התלמידים שדמותו מורכבת ומתפתחת, בסרט שלפנינו אף אחד אינו מתבלט ואף אחד אינו תופס מקום של ממש. אולי רק הצעירה הפתיינית, ששונה מעצם היותה נערה בין בנים, ושנשיותה המודגשת מטרידה את מנוחתו של המורה. 

אנחנו מלווים את מאמציו "להנגיש" להם את ספרו של סלינג'ר. להסביר להם, למשל, בעזרת השוואות שידברו אליהם, את משמעותם של אמצעים ספרותיים (הוא משווה אותם לכלים שבעזרתם ספר מעצב שיער). המורה מנסה לגעת ללבם בעזרת השאלה – "מתי ראית בפעם הראשונה אדם מבוגר בוכה". 

בני הנוער שבסרט משחקים, כמדומני, את עצמם. יאיר הצליח להוציא מהם טבעיות ואותנטיות מרשימים מאוד, ועל כך הוא ראוי לתשואות.

אבל, כאמור, לגמרי לא ברור מהו המוקד של הסרט. יחסיו של מתן יאיר עם אביו? עם התלמידים? עם עצמו?

מתעוררת תחושה של הרבה התחלות של סיפורים, שאף אחד מהם לא מוצה: למשל – אחד הנערים מתמחה בביצוע פעלולים קרקסיים. מי הוא? מדוע רואים אותו רק להרף עין? מה הסיפור שלו? 

הקטע המרגש ביותר בסרט מגיע ממש בסופו: שוב התחילה שנת לימודים. המורה לספרות נכנס לכיתה חדשה. שוב יצטרך לכבוש את לבם. שוב יצטרך לשכנע אותם שחשוב ללמוד ספרות. דבריו כשהוא מסביר לתלמידיו החדשים מה כוחה של ספרות, מה תפקידה, מה משמעותה, נוגעים ללבם (אני מקווה מאוד שכך גם במציאות…) ובלי ספק גם ללבם של הצופים. 

אז המורה מתן יאיר ימשיך במשימה הקשה מאוד שלו. כדי להזכיר לתלמידיו לכתוב על "הסחרחרה" שבספר הוא יביא להם אמצעי מוחשי שאותו אולי לא ישכחו: תיבת נגינה בצורת סחרחרה. הוא ידבר אל לבם. לא יתייאש. ימצא בנפשו את הכוח להמשיך, חרף הקשיים וחרף היותו – כך הוא מצטייר! – עלה נידף, גבר צעיר, מבוהל וחסר ביטחון, אולי רק לכאורה. 

ואנחנו נחכה ונצפה לסרטו הבא. שכן כישרונו מובהק ולא מבוטל, ואין ספק, גם אם הסרט שלפנינו אינו מהטובים, עוד צפויות לנו הפתעות מרשימות ומרגשות מאת היוצר המיוחד הזה. 

בכל מקרה, הסרט מוקרן רק בסינמטקים, ומספר ההקרנות מוגבל. חרף הסתיגויותי, אני חושבת שכדאי לצפות בו. 

נטפליקס, סרט תיעודי: "טבח באצטדיון": האם ברוטליות כזאת תיתכן גם כיום, ובמקום אחר?

כך מתחיל הסרט התיעודי של נטפליקס. הזמר, הגיטרה, קולו, ומיד אחריו – ריאיון קצר עם ג'ואן, אשתו היפהפייה, הנוגה, של ויקטור חרה, שמספרת בעצב על שיחתם האחרונה, בטלפון, כמה שעות לפני שנרצח באכזריות, אחרי שעבר עינויים. 

"הוא נהפך לסמל לכוחו של העם". 

ויקטור חרה היה זמר, מלחין, במאי תיאטרון ופעיל פוליטי צ'ילאני שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973, אז תפש אוגוסטו פינושה את השלטון.

התמונה המפורסמת שבה רואים מטוסים של חיל האוויר הצ'יליאני מפציצים את ארמון הנשיאות שם התבצר הנשיא הסוציאליסט, סלוודור איינדה, וסירב להיכנע, כמו גם נאומו האחרון של הנשיא, שבסיומו אמר "אלה מילותי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה," נשארו טבועים בזיכרון, בלתי נשכחים ומזעזעים. 

אחד הקורבנות להפיכה היה, כאמור, הזמר האהוד מאוד ויקטור חרה.

הסרט שלפנינו עוקב אחרי שעות חייו האחרונות של הזמר, ואחרי המאמץ הבינלאומי, שאותו הובילה אלמנתו, לזהות את מי שעינה ורצח אותו באיצטדיון, שם כינסו המורדים את מי שנתפשו כמתנגדיהם, ורצחו רבים מהם.

החקירה מתמקדת בחשוד אחד מרכזי שנס על נפשו וחי עד היום, חופשי ומאושר, בארצות הברית. האם הוא באמת האשם? האם הוא האיש שהתעלל בזמר ואז הרג אותו?

כשיצרו את הסרט כבר הייתה ג'ואן חרה בת תשעים. עוצמתה הרוחנית לא התפוגגה. גם בגילה המופלג אפשר להבחין לא רק ביופייה, אלא גם בנחישותה של אישה שחייה נחלקו לשניים: השנים שבהן חיה באושר עם בעלה ובנותיה, ואלה שבאו אחרי שנרצח, ושאותן הקדישה למאבק למען זכרו וכדי שייעשה צדק: שהפושעים יועמדו לדין וירצו את עונשם.

אבל מעבר לכל זאת נשארו עוד שתי סוגיות שאי אפשר שלא לדון בהן, וכל אחת מהן מבעיתה לא פחות מהרצח עצמו.

האחת לכאורה ספציפית יותר, והיא נוגעת בשאלה איך ייתכן שצ'יליאנים מהשורה, ששירתו בצבא, השתתפו בהפיכה, ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים להתעלל בבני ארצם, לכנס אותם באיצטדיון ולעשות בהם שפטים, רק מכיוון שעמדתם הפוליטית הייתה מנוגדת.

קשה שלא לתהות אם ברוטליות קיצונית כזאת תיתכן גם במקומות אחרים. קרובים יותר אלינו, במקום ובזמן. האם שנאה שפוליטיקאים ליבו יכולה לגרום לבני אדם בכל מקום שהוא לאסוף כך את מתנגדיהם ולממש את הפנטזיות האלימות שלהם, הלכה למעשה?

השאלה האחרת נוגעת במעורבותה של ארצות הברית באותה הפיכה. אכן, חוקרת אמריקנית (ובית משפט אמריקני) רודפים היום את הפושעים מהאיצטדיון, מנסים לאתר אותם, לשפוט ולהרשיע. אכן, רדיפה ראויה. אבל מה באשר לתמונה הכוללת? למה שקדם להפיכה? למה שהתרחש אחריה, ולא במישור האישי?

כיום כבר ידוע היטב כי ארצות הברית השתתפה באופן פעיל באירועים שקדמו להפיכה. היא מימנה את האופוזיציה השמרנית לאיינדה, וניצלה את ה-CIA כדי להפיץ תעמולה ולעודד הפיכה. כשהחונטה הצבאית בראשותו של פינושה תפשה את השלטון, ארצות הברית סייעה לה, ולא רק במימון.

הייתכן?

התשובה פשוטה מאוד: כן. עובדה שכך היה.

האם המעשים הללו (או דומים להם!), שהתרחשו לפני 46 שנה, בימי הממשל הרפובליקני בראשותו של ריצ'רד ניקסון, יכולים להתרחש שוב בימינו?

על השאלה הזאת מוטב בימים אלה להרהר, אך לא להשיב נחרצות.

המוזיקה של ויקטור חרה ממשיכה להישמע. בספטמבר 2003, 30 שנה לאחר מעשה, הוסב שמו של האצטדיון שבו נרצח על שמו. מחווה נאה, לכל הדעות. האם די בה כדי לפצות על חיים שאבדו? על כישרון שהתבזבז? על משפחתו האוהבת שחייה נהרסו? על המשפחות של כל הקורבנות שהמשיכו לסבול לאורך עשרות שנות שלטונה של החונטה הצבאית (עד 1990)? אלפי האזרחים שנרצחו? עשרות האלפים ש"נעלמו"? הנרדפים, המעונים והגולים?

פינושה מת בשיבה טובה, מוות טבעי מהתקף לב בגיל 91, ימים אחדים אחרי שנשלח למעצר בית. במכתבו האחרון כתב שאינו חש מרירות כלפי אף אחד. יפה מאוד מצדו.

יורגוס לנטימוס, סרט הקולנוע "המועדפת": האם אמירת אמת-פוגעת היא אות לאהבה?

נעים להמליץ על הסרט "המועדפת", אם כי אינו זקוק דווקא לי. הוא זוכה להצלחה עולמית ולפרסים רבים (ומשמח לגלות שהפעם יש הסכמה עם המבקרים ועם מעניקי הפרסים). "המועדפת" היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר ובטקס שנערך בפברואר השנה (2019) זכה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.

אוליביה קולמן, כפי שהיא נראיתה בחיי היומיום

אכן, אוליביה קולמן הפליאה לגלם את דמותה של אן, מלכת אנגליה, סקוטלנד ואירלנד בתחילת המאה ה-18. "הפליאה", שכן מדובר בשחקנית צעירה ונאה שנראית בסרט מבוגרת, מכוערת, שמנה, תשושה, מבולבלת וחסרת אונים. כיעורה הוא עניין מדובר: המלכה ערה לו ומתייסרת ממנו. הוא גם מקור הכוח של אשת סודה, שרה צ'רצ'יל, הדוכסית ממרלבורו, דמות היסטורית שהתקיימה במציאות, כמו המלכה עצמה. המלכה ואשת החצר הן חברות ותיקות וקרובות משפחה. המלכה תלויה בשרה באופן מוחלט. שרה אינה מהססת לפגוע במלכה, לציין את כיעורה, להציע לה עזרה באיפור, להנחות אותה כיצד לנהוג, ולהשפיע על המהלכים הפוליטיים וההחלטות המדיניות. למעשה, היא המלכה בפועל.

דיוקן של המלכה אן. צייר: ג'ון סטיוארט
בצד ימין: אוליביה קולמן בדמותה של המלכה, בצד שמאל: דיוקן נוסף של המלכה אן

מקור כוחה העיקרי של שרה צ'רצ'יל טמון לא רק בחולשתה הגופנית והנפשית של המלכה, אלא גם בקשר הלסבי שהן מקיימות. המלכה מאוהבת בשרה ותלויה בה. בתחילת הסרט היא מפתיעה את הדוכסית במתנה: ארמון רב הוד שבנייתו תחל בקרוב. מדובר בארמון בלנהיים, שאכן הוענק לג'ון ושרה צ'רצ'יל. אחד מצאצאיהם, שאף נולד בארמון, הוא וינסטון צ'רצ'יל, מי שכיהן כראש ממשלת אנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארמון מצוי בבעלות משפחת צ'רצ'יל עד היום, והוכר כאתר מורשת עולמית של יונסק"ו.

דיוקנה של שרה צ'רצ'יל
אמון בלנהיים

חייה של הדוכסית משתנים כשאל הארמון מגיעה אביגייל מאשם, גם היא דמות היסטורית, קרובת משפחה של שרה צ'רצ'יל, צעירה ממעמד האצולה שירדה מנכסיה בשל התנהגותו הנלוזה של אביה. אביגיל עובדת כמשרתת, אבל עד מהרה מתגלה כאישה שיודעת היטב איך להתנהל בחצר המלוכה, ואיך להשתמש בתכסיסים שונים כדי להגן על עצמה ולרומם את מעמדה. היא מצליחה לזכות בתואר ברונית.

דיוקנה של אביגייל מאשם

נוצר משולש שמורכב מהמלכה ושתי הנשים שמתאמצות לזכות בחסדיה, וכל אמצעי כשר לכך.

את מבחן בקדל שבודק אם סרט קולנוע עלילתי לוקה באפליית נשים "המועדפת" צולח בקלילות. כדי שסרט יעמוד במבחן חייבת להיות בו לפחות סצנה אחת שבה לפחות שתי נשים משוחחות ביניהן כשהנושא אינו גבר. בסרט שלפנינו הגברים זניחים, שוליים ומגוחכים. עד כדי כך שאביגיל אפילו לועגת למראה ה"מהודר" של אציל החצר המחזר אחריה, מראה שגברים באותה עת טיפחו בגנדרנות טווסית: הפאות הלבנות המסולסלות והפנים המאופרות בכבדות המוכרות לנו מציורי הדיוקנאות התקופתיים. הגברים משתדלים להשפיע ולקבוע אם אנגליה תמשיך להילחם נגד צרפת. ראש הממשלה ויושב ראש האופוזיציה נאבקים זה בזה, אבל הם חלשים. הנשים הן אלה שקובעות. וגם אם אחת מהן נישאת לאחד מהם, אין לכך שום משמעות אמיתית. משחקי הכוח, הדרמות החשובות, העוצמות הרגשיות, ההחלטות הרות הגורל, אינם נתונים בידי הגברים, אלא בידי נשים.

במציאות, כשהמלכה אן יצאה ב-1702 למלחמה נגד צרפת, כתב המלך לואיIV, "כנראה שאני מזדקן, אם נשים מתחילות להכריז נגדי מלחמה."[1]

אפשר כמובן להבחין בסרט בלא מעט אנכרוניזמים. המלכה אן (האם באמת הייתה לסבית? מכתביה אל שרה צ'רצ'יל מרמזים שהייתה מאוהבת, אם כי אין ודאות שההתאהבות הביאה גם לקשר גופני. כך למשל, עוד לפני שאן ירשה את כס המלוכה מאחיה, היא כתבה לשרה צ'רצ'יל: "מוטב לי לגור אתך בבקתה, מאשר למלוך כקיסרית העולם, בלעדייך."[2]) ודאי לא צווחה אל המאהבת שלה "fuck me" או "cunt" (מילה שבהיעדר חלופה טובה בעברית תורגמה "זונה"…)

שאלה אחת שמתעוררת בסרט נשארת מעניינת ולא פתורה: האם אמירת האמת המכאיבה היא אות לאהבה?

שרה, כאמור, אינה מהססת לפגוע במלכה, ואז לנחם אותה. אביגיל מחניפה לה בלי הרף ובלי גבול. בתחילת הסרט המניפולטיביות של שרה מעצבנת ומעוררת תחושה שמדובר באישה שאין בה שום רגש אמיתי, נצלנית אופורטוניסטית ובלתי נסבלת. אבל אחרי שאביגיל נכנסת לתמונה ושרה מזהירה את המלכה ואומרת לה שאביגיל צבועה, שאינה אוהבת אותה באמת, מתעורר הספק. מי כאן בעצם הדמות החיובית? עם מי אני מזדהה? עם שרה שנראתה לי מנוולת גדולה, אבל אולי בסיכומו של דבר בכל זאת אוהבת? עם אביגיל שהגיעה במצב של אומללות ובדידות אחרי שאביה "הפסיד" אותה במשחק קלפים, ומצליחה "להסתדר" בניגוד לכל הסיכויים, ומפלסת לעצמה דרך, אל מוקדי הכוח וההשפעה? ואולי בעצם הדמות הקרובה ביותר ללב היא המלכה עצמה? אבל היא כל כך קפריזית, כל כך עלובה, כל כך מגוחכת. איך אפשר להזדהות אתה? ואיך אפשר בכלל, תוהה הצופה הדמוקרטית, להבין את כוחם הבלתי מוגבל של המלכים באותה עת?

השאלות נשארות, כאמור, פתוחות. אין בכך כדי להעיב על ההנאה מהסרט, שמצייר את אורחות החיים והמנהגים שששררו באותה עת בחצר המלוכה, למשל מירוצי האווזים, או "קרבות התפוזים" שמתנהלים עד היום באיטליה ובהם אנשים מיידים תפוזים זה בזה, אלא שבאיטליה כיום לא מדובר עוד בתחביב של בני אצולה…

[1] מתוך הספר BLENHEIM Battle For Europe by Charles Spencer. (מחבר הספר, צ'רלס ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, הוא רוזן וקרוב משפחה של משפחת צ'רצ'יל).

[2] שם

עלמוורק דוידיאן, "עץ תאנה": מדוע לא מתאפשר סרט ההמשך

הנה סרט שעשתה אישה, והוא מביע בעדינות ובחוכמה מצוקה פרטית ואישית, אבל, כדרכן של יצירות אמנות משובחות, הפרטי מאוד מביע גם את הכללי, שכן רק מה שהכי ספציפי יכול לומר את מה שהכי אוניברסלי. 

הסרט מתרחש באתיופיה ב-1989, בעיצומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה שם. מינה, נערה יהודיה בת שש עשרה גרה בבקתה דלה, שקירותיה מכוסים בקרעי עיתונים, ביחד עם סבתהּ ואחיה הפצוע, בשכונה שבפאתי אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

מינה מאוהבת בבן של השכנים, אלי, שמסתתר ליד הנהר לא הרחק מביתו, בצלו של עץ תאנה מבודד. הצבא והשלטונות מגיעים מדי פעם לשכונה ו"אוספים" בכוח את צעירי המקום. המגויסים בכורח יודעים שרובם לא ישובו לעולם.

אמה של מינה כבר הצליחה לעלות לישראל, וסבתה ואחיה מנסים להצטרף אליה. מינה מתקשה להשתתף בתוכנית המשפחתית: היא מסרבת לוותר על אהובה, ומנסה לצרף אותו למסע, אבל הוא, כך מסתבר, נוצרי.

אחד המשפטים הראשונים שנשמעים בסרט הוא "כולם רוצים עכשיו להיות יהודים". 

קשה שלא לחשוב על האירוניה המרה שמביע שוב ושוב גורלם של יהודים, מכל ארצות המוצא שלהם: שם הם מוגדרים זרים ושונים. כאן הם מופלים, כל אחד בתורו, בשל מוצאם (שלא לדבר על העמדות האנטי ציונית שלפיהן אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל. אם שם הם זרים, וכאן אסור להם להיות, מה אמור להיות גורלם-גורלנו?). 

היוצרים של "לול" בקליפ המפורסם שלהם היטיבו לבטא את האפליה העוברת מדור לדור של עולים:

 בחלקים רבים של הסרט מינה לובשת טי שירט דהוי שכתובה עליו בעברית המילה "ירושלים", אך לא נראה שיש בה כמיהה כלשהי להגיע לארץ.

בריאיונות שהעניקה לעיתונים סיפרה יוצרת הסרט שגם היא, כמו מינה, ממש לא חלמה על הגירה לישראל.  "מבחינתי זה היה להתעורר לעולם חדש שבכלל לא רציתי, שלא פינטזתי עליו. זה היה כמו להתעורר מול קיר לבן. לא רציתי לצאת מהמיטה. אני זוכרת שרק בצהריים או בערב הסכמתי בסופו של דבר לצאת וללכת לאכול בחדר האוכל. וכשיצאתי מהחדר היה ברור לי שההליכה הזאת, שכל צעד שאני עושה, הוא הסכמה שלי לקבל את המציאות החדשה. והרגשתי כל כך רע שאני מקבלת את הדבר הזה. אני זוכרת את האור, זוכרת את המדרגות, זוכרת שבהתחלה ניסיתי לא להסתכל על שום דבר. ככה עשיתי את ההגעה שלי", סיפרה בכתבה בעיתון הארץ. 

בתי (קיצור של בית לחם) אסמאמאווה, השחקנית הראשית בסרט המגלמת את דמותה של מינה, סיפרה בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות על כך שאינה מצליחה לקבל אישור לעלות לישראל. "באתיופיה אני מחביאה את יהדותי כדי שלא יתנכלו לי", אמרה בריאיון, "עכשיו מתברר שגם בישראל לא מקבלים אותי. אני לא פה ולא שם."

אפשר לראות אם כן איך המציאות מתערבבת לתוך האמנות. השחקנית והדמות חוות מצוקה שקשורה ביהדותן ובהיותן חריגות בסביבה שבה הן חיות. 

עלמוורק דוידיאן מתכננת סרט המשך שיבטא את קורותיה של מינה ושל בני משפחתה אחרי העלייה לישראל ואת תלאות הדרך אליה, אבל השחקנית הראשית מתקשה לדבריה לקבל את אשרת הכניסה המיוחלת.

"עץ תאנה" היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה וזכה בפרס הצילום הטוב ביותר בפרס אופיר. כמו כן היה ובחמש קטגוריות בטקס פרסי אופיר. בפסטיבל טורונטו 2018 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה, ובפסטיבל לתרבות יהודית בוורשה זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר ובפרס הצילום הטוב ביותר. 

אכן, מדובר בסרט נוגע ללב וראוי. אפשר רק לקוות ש"הבעיה" שהתעוררה בעניינה של השחקנית הראשית תיפתר, שהיא תצליח לממש את רצונה לעלות לישראל, ושתמצא כאן את מקומה. לא רק בסרט ההמשך.  

נדב לפיד, "מילים נרדפות": מביך, יומרני, מזויף…

 הפער בין דעתם של המבקרים הרשמיים לבין זאת של הקהל המבקר בבתי הקולנוע נגלה מיד. אלה משבחים ומרוממים, מעניקים פרסים ועוטפים בשלל מילות תואר נלהבות, אלה מרימים גבה, במקרה הטוב, או פשוט קמים ויוצאים מאולם הקולנוע במהלך ההקרנה, נסים ממנו על נפשם.

"מה דעתכם?" שאלתי ביציאה מהסרט את האנשים ששרדו עד סופו. לא היה אף אחד שהתפעל מהחוויה או שיבח אותה. "עבדו עלינו", הפטיר אחד מהם…

עדות לכך אפשר לראות במה שכתבו  כמה צופים-מהשורה באתר "Seret": "שומר נפשו ירחק – לא ללכת." "סרט משעמם מופרע איטי וגרוע. מומלץ להתעלם מהפרסים והביקורות הטובות של מבקרי הקולנוע הפסבדו אינטלקטואלים." "סרט נוראי… האנשים יצאו מהסרט… נשארתי לראות אולי משהו ישתנה…פנץ'…משו…?תחסכו לעצמכם את הזמן היקר… ובעיקר את העצבים…". "סרט משעמם ומאכזב."

וזאת לעומת המבקרים, ובראשם השופטים בפסטיבל ברלין השנה, שהעניקו ל"מילים נרדפות" את הפרס הראשי, דוב הזהב.

"מהפנט מטריל ומטריד," כתב עליו אבנר שביט מאתר וואלה. "הסרט הכי ישראלי שיש", קבע שמוליק דובדבני ב-ynet, ואורי קליין בעיתון הארץ כתב שהסרט הוא "אגרוף בפרצוף הישראלי".

אכן, כפי שאפשר לראות בתגובות באתר Seret, יש צופים שהתקוממו נגד מה שחוו  כמתקפה של הסרט על ישראל: "ממש לא נהניתי, יש צדדים יפים להראות בישראל, זה ממש לא מאפיין את הארץ והאוכלוסייה", או: "דמות המפתח בסרט לגבינו הישראלים היא לא יואב, כי אם ירון דרכו מעמיד נדב לפיד הבמאי מראה אל מולנו כאומר: 'תסתכלו על עצמכם,ישראלים! אתם אלימים, גסי רוח ולאומנים!'" וגם: "לא יכולתי להשתחרר מהרושם שמראהו המזרחי של ירון איננו מקרי. הנה עוד במאי אשכנזי שמשתמש בדמות מזרחית כדי להמחיש את כל החולי בחברה הישראלית. לפיד, מרוב שמאלנות יפת נפש מתגלה כעוד אדם גזען."

אני לא מסכימה שיש בסרט גזענות שמאלנית. לדעתי העניין המזרחי-אשכנזי בכלל לא קיים שם. כמו כן, עלי להודות שביקורת על ישראל אינה מבהילה אותי. יש בנו לא מעט היבטים שראויים לביקורת נוקבת. אבל בעיני לא רק שהסרט שלפנינו אינו תורם לביקורת הנכונה והלגיטימית, אלא הוא ממש פוגע במסר המיועד: הוא מגחיך אותו, עושה ממנו חוכא ואטלולא, ובכך משיג בדיוק את ההפך, שכן הוא מופרך, מזויף, מוגזם ולא אמין משום בחינה. 

על פניו של השחקן המגלם את גיבור הסרט, יואב, שברח מישראל בעקבות שירותו הצבאי, ומאז מסרב לדבר בעברית, נסוכה כל הזמן רק הבעה אחת, שהיא, לא נעים לומר ובאין שם תואר נאה יותר, הבעה של בּוֹק. כן, יאמרו אולי להגנתו, זאת בדיוק המטרה: להראות את האטימות הישראלית. ובכן, כשם שאסור ליצירה שמתארת שעמום לשעמם (הנה, למשל, המחזה "מחכים לגודו", שאין בו רגע דל אחד, אף על פי שהוא מביא בפנינו את השעמום התהומי של דידי וגוגו), כך יצירה שמבקשת להדגים טמטום אינה רשאית לעשות זאת בצורה מטומטמת! התגובות של יואב לא משתנות בשום סיטואציה. מצילים אותו? הוא פוגש ישראלים דוחים? הצעירה הצרפתייה מפתה אותו? בן זוגה מציע להם להתחתן, כדי שיוכל להישאר בפריז? המורה לצרפתית מבקשת ממנו להקריא את מילות ההמנון הצרפתי? הוא מבשל, אוכל, מזדיין, יושב במועדון לילה או בשיעור צרפתית, תמיד תמיד תמיד עם אותה הבעה סתמית ומטופשת. והוא מי שאמור להיות נושא הדגל של המחאה נגד הישראליות הברוטלית?

וזאת בלי להגיע אל שלל הפרטים המופרכים בסרט. ההתרחשויות לא קוהרנטיות ולא סבירות. הכול קטוע, טעון בסמליות לא משכנעת, ופשוט ובעיקר – משעמם. הנה למשל הישראלי ש"מסמל" את התוקפנות הישראלית: מאבטח צעיר שהגיע מהארץ, וכדי להוכיח שהאירופיים אנטישמיים מתגרה בכל הכוח ביושביו של איזה בר או בנוסעי המטרו שמתעלמים ממנו באלגנטיות. הו, כמה אמיץ! אמרו לעצמם מן הסתם יוצרי הסרט. עכשיו נראה לכולם עד כמה הישראלים תוקפניים. ואני שואלת – האמנם? כך? האם אין מספיק התרחשויות מציאותיות שבהם אפשר לומר את הדברים ולשכנע באמיתותם? הכול צריך להיות כל כך מגוחך וילדותי? זה האגרוף המופנה כלפי הפרצוף הישראלי? זה מה שאמור לטלטל אותנו כדי שנבין איך אנחנו נראים? הרי הסצינה כל כך מנותקת במהותה, כל כך לא משכנעת!

אחד הגיבורים הראשיים בסרט הוא אבר המין של השחקן הראשי. מן הסתם חשיפתו החוזרת במצבי צבירה שונים אמורה להפגין נועזות ואומץ. הנה, סוף סוף, לכאורה, מרשים לעצמם היוצרים לעשות לשחקן גבר את מה שנהוג לעשות שנים רבות כל כך לשחקניות.

צר לי, גם התכסיס הזה סתם מגוחך. מי בכלל רוצה לראות איבר מין חשוף, לא משנה של איזה מגדר? המעשה האמנותי אמור לרמז על רבדים נסתרים, שאותם הצופה (או הקורא, אם מדובר ביצירה ספרותית) המשתתף במעשה חושף בכוחות עצמו. ברגע ש"הדבר האמיתי", למשל אבר המין, מזדקר או מידלדל לנגד עיניו, אין עוד סוד לפענח ואין עוד עומקים לצלול בהם. כמה מיותר, אמרה לעצמה הצופה המיוגעת, להשכיב לעינינו את יואב ולגרום לו שיתקע לעצמו אצבע בפי הטבעת. מתריס? אמיץ? חתרני? לא. סתם מגוחך. נועזות לשם עצמה ומאמץ משעמם לזעזע. 

מסתבר אם כן, ולא בפעם הראשונה, שאין התאמה בין הדעות של הקהל הרחב לבין מעניקי הפרסים וקושרי הכתרים. 

נטפליקס, הסרט התיעודי "אחד מאתנו": מה נאמר לילד שנפגע מתקיפה מינית

הסרט התיעודי "אחד מאתנו" זמין בנטפליקס מאז 2017, אבל יש יצירות שלא נס ליחן, והוא חזק ומשמעותי גם עכשיו, שנתיים אחרי שהופיע לראשונה. זוהי הפקה עצמאית של נטפליקס, סרט תיעודי שעוקב אחרי שלושה
אזרחי ארצות הברית שהם חרדים, "חסידים" כפי שהם מכונים בסרט, שהחליטו להתנער מחסידותם, לצאת בשאלה, ונאלצו משום כך להיפרד גם מהקהילה שאליה נולדו ובה חיו.

הפרידה לא פשוטה, בלשון המעטה. אחת מהשלושה מספרת על העזרה הרבה שלה זוכות נשים בקהילה: אם מישהי נופלת למשכב היא יכולה לסמוך על חברותיה שיטפלו בילדים, יאכילו אותה ואותם, ילוו אותה לבית החולים, ידאגו לכל צרכיה. נראה כי הערבות ההדדית הזאת הייתה, הפן המשמעותי ביותר בחייה של אישה שהספיקה ללדת "רק" שבעה ילדים. תינוקות נוספים היו צפויים להגיע, אלמלא החליטה לעזוב את הבעל האלים שרדה בה ומירר את חייה. הצורך לנוס על נפשה, לחיות את החיים הנכונים לה, גובר על הכול.

שני הגיבורים האחרים של הסיפור, גברים צעירים שמחפשים את דרכם מחוץ לקהילה שהקיאה אותה, מתמודדים גם הם עם קשיים בלתי אפשריים. הורים שניתקו אתם קשר. ילדים שנשללה מהם הזכות לפגוש. התכחשות לפגיעה המינית שפגע באחד מהם רב נחשב שזוכה לתמיכה מצד בני הקהילה (וכנראה ממשיך עד עצם היום הזה לפגוע בילדים אחרים, שאיש אינו נחלץ להגנתם). "לא הבנת", מנסים לשכנע אותו. "הוא כנראה רק נפל עליך", ממשיכים להתעלם מעדותו על הפגיעה. "היית ילד מופרע, זה הגיע לך", הוא מספר שאמרו לו.

הנה איש צעיר אחד שהצליח ליישר לעצמו את העולם. לברוח מהמקום שבו הפוגעים זוכים לתמיכה והנפגע מנודה. אבל באיזה מחיר!

יוצרי הסרט ליוו את שלושת החוזרים בשאלה לאורך כמה שנים. היו עדים לתהליכים שעברו, למשל — גזיזת השיער והפאות אצל אחד מהם, או המאבק המשפטי שניהלה האישה על הזכות להחזיק בילדיה.

הקהילה חזקה מאוד. היא מצוידת בכלים שמאפשרים לה להיאבק נגד מי שפרש ממנה. יש לה תקציבים לממן עורכי דין חזקים, שיודעים איך לנצל נקודות תורפה של החברה החילונית. למשל — ההתחייבות לשמור על הסטטוס קוו שבה דוגלת מערכת המשפט האמריקנית: יש להמשיך לגדל ילד באותו אופן שבו התחנך לפני שהוריו התגרשו. נשמע סביר והגיוני. אבל מה אם האימא נעשית חילונית? אם הצטרפה לעולם האחר, הסובב את הקהילה החרדית, האולטרה-שמרנית, שכל היבט בחייה נשלט במערכת של חוקים נוקשים? האישה מסבירה שהכול, אפילו האופן שבו רוכסים את שרוכי הנעליים, נקבע מלמעלה. איך תוכל להמשיך לגדל את ילדיה כשהיא כבר לא שם, ולא רוצה להיות שם? הקהילה החרדית יודעת לנצל את הפער הזה לטובתה (אבל לא לטובת הילדים, וכמובן שנגד האימא!). סיפורה מעלה כמובן על הדעת את זה של אסתי ויינשטיין הישראלית.

הפסוקית "אחד מאתנו", המעניקה לסרט את שמו, נובעת מתוך חילופי דברים שמתנהלים בין אחד מהחוזרים בשאלה לבין חסיד שפוגש אותו לכאורה באקראי בפארק ציבורי. החסיד פונה אליו ומתעניין אם יש בסביבה חיבור לווי-פיי. הצעיר שחזר בשאלה (הוא נושא את השם הקשה לוזער), משיב לו במאור פנים, מתוך אמונה שמדובר בשאלה אותנטית. הרי הוא עצמו גילה את האינטרנט כמקור אינסופי של ידע (כשנתקל לראשונה בוויקיפדיה, הוא חש שגילה עולם ומלואו). אבל עד מהרה מסתבר שהחסיד שפנה אליו ושואל אותו "אתה אחד מאתנו?" לא עשה זאת בתום לב. הוא כנראה שליח של הקהילה, שמנסה שוב להטיף לו מוסר, להסיטו מדרכו ולהחזיר אותו אל העולם שמפניו נס.

הסרט עשוי היטב. הוא מבהיר את עוצמתם של הכוחות הצרים על מי שמבקשים לבחור, להיות עצמאיים, להיות חופשיים, ועושה זאת ברגישות ובחוכמה.

צפייה מומלצת!

סרט הקולנוע "מרי מלכת הסקוטים": מייגע…

את הסרט "מרי מלכת הסקוטים" מציגים כסרט פמיניסטי. האם הוא באמת כזה?

אכן, שתי הדמויות הראשיות, מרי מלכת סקוטלנד ואליזבת מלכת אנגליה, הן נשים. 

אכן, שתיהן מציגות לכאורה עמדת נשית: רצון להגיע להסדר מתוך הבנה הדדית. המאבק ביניהן נסוב סביב טענתה של מרי (שהייתה הנכדה של מרגרט טיודור, אחותו הבכורה של הנרי השמיני, מלך אנגליה שקדם לאליזבת), שהיא אמורה למלוך גם על אנגליה,  ולא רק על סקוטלנד.

מאחר שאליזבת לא נישאה ולכן לא היה לה יורש, תבעה מרי את הכתר אם לא לה אז לפחות לבן שייוולד לה. (היא עמדה על כך עוד לפני שהרתה ללדת). 

לאליזבת לא הייתה כמובן שום כוונה לוותר על הכתר, אבל בסרט היא מוצגת כמי שתביעתה של בת הדוד שלה להמליך את הבן שאכן נולד לה, למרי, מתקבלת על דעתה. "אתם הגברים כל כך אכזריים," היא אומרת לאחד מיועציה, שממליץ לה להתנגד בכל תוקף לתביעותיה של מרי. 

מרי מוצגת כאדם יהיר ותובעני, אבל בין שתי המלכות, כך מציג הסרט, שוררת תחושה הדדית של קרבה נפשית עמוקה, מתוקף ההבנה שרק מלכה מסוגלת להבין מלכה, וגם בשל קרבת הדם שיש ביניהן.

ובכל זאת, "מרי מלכת הסקוטים" אינו באמת פמיניסטי. אכן, הוא עונה על הקריטריונים של  "מבחן בקדל": אמנם, יש בסרט לפחות שתי דמויות של נשים, הן משוחחות ביניהן ונושא השיחה אינו גברים.  

אבל מסתבר שאין די בקריטריונים הללו. 

אכן, אליזבת אומרת בשלב מסוים שהיא הפכה לגבר (ייתכן שאת ההשראה לדבריה אלה שאבו יוצרי הסרט מהנאום המפורסם שנשאה באוזני צבאה באוגוסט 1588, ובו אמרה שיש לה אמנם "גוף של אישה רפת כוח", אבל שלבה הוא זה "של מלך, ולא סתם מלך, אלא מלך אנגליה": king, לא queen), אבל אין בעצם בסרט שום מסר פמיניסטי, ששואף, על פי האידיאולוגיה שלו, לשוויון פוליטי, חברתי וכלכלי, ולשוויון הזדמנויות לכול.

מה רואים בסרט? את שתי הנשים הפריווילגיות ביותר בעולם של אותה עת, שנאבקות ביניהן לא על טובת עמן, אלא על טובת עצמן. זהו בעיקרו מאבק של אגו. השאלה העיקרית היא – זכות השלטון של מי משתיהן גוברת? 

הסכסוך הדתי ששרר ביניהן – מרי הייתה קתולית, ואליזבת הייתה בתו של הנרי השמיני שפרש מהכנסייה כדי שיוכל להתגרש ולשאת את אן בוליין, אמה של אליזבת (שאותה הוציא להורג, כעבור זמן לא רב, אחרי שמאס בה…) מוזכר אמנם בסרט, אבל כמו בדרך אגב. מה הייתה עמדתה של מרי? האם חתרה להיעזר בכוחה כדי להיטיב עם בני עמה, או רק כדי לנצל אותם, לשלוח אותם להילחם למענה? 

האם הפגינה מרי טולרנטיות דתית, או שהבטיחה רק שפיכות דמים, בשם הקתוליות ובשל מאבקיה להגדיל את כוחה? ובמה היטיבה עם ג'יימס, בנה הקט שאותו עזבה כדי להגן על חייה? הוא אמנם ירש את הכתר ומלך על אנגליה ועל סקוטלנד, וייתכן שכמוה חשב שהמלכות חשובה מכול, אבל האם אנחנו, הצופים בני זמננו אמורים להתפעל מכך? לראות בזה מסר פמיניסטי? מה בעצם פמיניסטי כל כך בשתי נשים שנולדות מלכות ובעצם לא תרמו כלום לטובת העוצמה וזכויות היתר שמוקנות להן רק מתוקף היותן בנות לשושלת מסוימת?

ומניין בכלל שאבו (ושואבים גם כיום!) האנשים הללו את תחושת ה"מגיע-לי" העזה כל כך?

ייתכן שיש מי שרואים סממן פמיניסטי בחולשתה הגופנית של מרי הנאנסת לנגד עינינו בסרט (כך קרה גם במציאות, אצילי החצר שלה מרדו בכוחה, תקפו אותה, הרגו ידיד קרוב שלה ואחרי כן גם את בעלה, ולבסוף סילקו אותה מהכס). לטעמי אין די בסממן זה.

וחוץ מזה, הסרט מייגע למדי. הוא מתנהל באטיות, רובו כהה וקודר, וקשה למצוא בו אפילו דמות אחת שאפשר להזדהות אתה או לחבב אותה. מי שמכיר את ההיסטוריה ויודע מה עלה בסופו של דבר בגורלה של מרי, אינו יכול אפילו ליהנות מהעלילה ומנפתוליה.


François Clouet – Mary, Queen of Scots

פלוריאן הנקל פון דונרסמארק, "יצירה ללא מחבר": הקשר המפתיע בין הסרט למציאות

הבמאי הגרמני, יוצרו של הסרט "חיים של אחרים" שזכה ב-2006 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, עושה את זה שוב. הסרט החדש, "יצירה ללא מחבר", אינו מעפיל אמנם לפסגות של קודמו (ביניהם יצר הבמאי גם מותחן אמריקני, "התייר"), אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב.

כמו ב"חיים של אחרים" הציר המרכזי הוא כוחה של אמנות, יכולתה להשפיע, לזכך ולזקק את טבעם הנסתר של מי שיוצרים אותה וגם של מי שנחשפים לה.

בסרט הקודם התמקד פון דונרסמארק בתיאטרון, אם כי גם למוזיקה ולשירה היה מקום של כבוד ביצירה. בסרט שלפנינו הציר המרכזי הוא הציור. לא רק היצירה עצמה וכוחה להשפיע, אלא גם מה שסובב אותה: השיח העוסק באמנות, עולם המושגים ותפיסות העולם הנוגעים בה, וגם האופנות המשתנות הקשורות באופן הדוק וישיר אל השקפות העולם הפוליטיות הקובעות את הטון ומשפיעות על העשייה האמנותית, אם כי אינן שייכות לה או נובעות ממנה.

העלילה נפרשת על פני כמה עשרות שנים. היא מתחילה כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומסתיימת בשנות ה-60. היא מתבססת על חייו של הצייר הגרמני יליד גרמניה המזרחית גרהרד ריכטר, יליד דרזדן.

כמו דודתו של גיבור הסרט, קורט ברנרט, גם דודתו של ריכטר, שהייתה חולת נפש, נכלאה במחנה ריכוז. כמו ריכטר, גם גיבור הסרט התפרנס מכתיבת שלטים. שניהם למדו באקדמיה לאמנות בדרזדן, ונאלצו לעסוק בתחילת דרכם בציורי קיר בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי (וזה מזכיר כמובן את ההצגה בסרט "חיים של אחרים"!), ושניהם ברחו למערב גרמניה בתחילת שנות ה-60. (אגב, בשני הסרטים מגלם אותו שחקן, סבסטיאן קוך, את התפקיד הראשי, אלא שב"חיים של אחרים" הוא הגיבור הנאצל, וכאן הוא מנוול ומרושע במידה שקשה לשאת. מוזר לעשות את המעבר הזה בין הדמויות, אם כי קוך מיטיב לגלם את שתיהן!)

הזהות בין קורט ברנרט וגרהרד ריכטר כה רבה עד שאפילו אחת התמונות "שלהם" זהה: "אמה (עירומה על המדרגות)" מופיעה גם בסרט. בשני המקרים מדובר באשתו של האמן: האמיתית – אמה, והבדויה – אליזבת.

ציורו של גרהרד ריכטר

מבקרי אמנות סבורים כי בדיוקן הזה שצייר ריכטר הוא מתכתב עם מרסל דושן. בסרט הבמאי שם את הפרשנות הזאת ללעג. האמן "שלו" מתכחש למשמעויות האמיתיות שיש לציוריו, הנוגעים בטראומות הקשות של ילדותו. הוא מעמיד פנים כאילו הדיוקנאות שצייר אינם קשורים אליו, אלא מתבססים על צילומים אלמוניים, ואנחנו, הקהל היושב באולם, מרגישים חכמים יותר מכל המומחים שאינם מבינים את כל מה שאנחנו מיטיבים לדעת.

בתחילת הדרך שיתף ריכטר פעולה עם במאי הסרט שהגיע אל ביתו, ושוחח אתו, כך מעיד הבמאי, במשך חודש. אפילו שמו של הסרט לקוח מהתיוג שמבקרי האמנות נהגו בשנות ה-70 לשים על יצירותיו של ריכטר, משום שסברו שהן "אינן סובייקטיביות".

עם זאת, ריכטר, שידע סבל רב בחייו – חיילים רוסים אנסו את אמו, אביו התאבד, דודתו נרצחה – מתכחש לסרט, וטוען בדיעבד שהוא מתעב את יוצרו ואותו.

אכן, יש בסרט קטעים מיותרים לגמרי שאפשר היה לוותר עליהם. הוא ארוך מדי – נמשך 188 דקות – ואילו קיצצו אותו בשעה, שום דבר לא היה נגרע ממנו.

יש גם מי שמתחו נגדו ביקורת וטענו שהוא "קיטש". ייתכן. אבל איכשהו, הקיטש הזה פועל, מרגש, ובכלל לא מביך.

באנגלית שמו של הסרט שונה. הוא נקרא "Never Look Away": אל תסיט את מבטך, משפט שדודתו האהובה של קורט נהגה לומר לו, כך גם כשלקחו אותה בכפייה לאשפוז שממנו לא שבה.

התביעה הזאת, להביט, לראות, לדעת את האמת, לא לנוס מפניה ולא להתכחש לה, היא בעצם התביעה המוצבת בפני קורט האמן, עד שהוא לומד ומבין מה האמת שלו, מה הלוז של הווייתו, מה הכי חשוב לו, ומה הוא רוצה לספר לעולם.

הציורים שהוא מתעד בשחור לבן מתוך צילומים שיש להם מבחינתו משמעות רבה מאוד, ואחרי כן מערפל בקווקווים רכים, העלו על דעתי את ציורו של מונק "הילדה הגוועת" המעורפל בשל הדמעות של הצייר שתיעד את אחותו.

את התביעה לאמירת האמת מציג גם במאי הסרט בפני עצמו, ולעניות דעתי הוא הצליח במשימה.

הסרט מועמד לפרס האוסקר בשתי קטגוריות: הסרט הזר הטוב ביותר, והצילום הטוב ביותר.

הסרט "הספר הירוק": מה עושים עם הגזענות

שמו היה דונלד שירלי. היה לו כישרון ייחודי ויוצא דופן, שהתגלה עוד כשהיה פעוט: כבר בגיל שנתיים החל לנגן בפסנתר, ובגיל תשע הוזמן ללמוד מוזיקה בלנינגרד.  דרכו לקריירה בינלאומית של פסנתרן קלאסי מצליח ביותר הייתה אמורה להיות סלולה בפניו. אבל הייתה בעיה אחת גדולה: הוא היה שחור. (כך היה גם לנינה סימון, שביקשה להיות פסנתרנית קלאסית, אך בשל צבע עורה נאלצה לשנות כיוון.)

הסרט "הספר הירוק" מראה לנו איך נראו בשנות החמישים בארצות הברית חייו של אמן מבצע דגול שאיתרע מזלו להיוולד עם צבע עור "בעייתי", כלומר, כהה מדי לטעמם של מי ששלטו בכיפה. כך למשל, בעידן ההפרדה הגזעית לא הותר לשחורים לשבת במסעדות או להתארח בבתי מלון שנועדו ללבנים בלבד. (זכור סיפורם של כמה מכוכבי הסרט חלף עם הרוח: הקרנת הבכורה נערכה באטלנטה, עירה של הסופרת, אבל לא כל הכוכבים נכחו בה: השחקנים השחורים התבקשו לא להגיע, כי אסור היה לשכנם בבית המלון ביחד עם קלארק גייבל וויוואן לי! כעבור שנה, כשהאטי מק'דניאל, השחקנית שגילמה את דמותה של המשרתת השחורה מאמי, זכתה בפרס האוסקר על תפקידה, הושיבו אותה בנפרד משאר השחקנים. אחרי הקרנת הבכורה כתבה לה הסופרת, מרגרט מיטשל, שיבחה אותה על משחקה, וחתמה במילים: "חבל שלא יכולת לשמוע את התשואות"…)

ובכן, דונלד שירלי, הפסנתרן המופלא, יצא לסיבוב הופעות בדרום ארצות הברית, ולא פעם הושפל, חרף השכלתו האקדמית הגבוהה (הוא היה דוקטור למוזיקולוגיה), כישרונו המובהק, שבזכותו הוזמן מלכתחילה להופיע, נימוסיו הטובים והיותו אדם תרבותי ונעים הליכות. 

במציאות, כמו גם בסרט, שכר שירלי את שירותיו של בריון שהתפרנס מעבודתו כמאבטח במועדוני לילה. 

כצפוי בסרטים מהסוג שלפנינו, אלה המוגדרים "דרמה קומית", בזכות הקשר ביניהם, שנראה תחילה לא הולם ובלתי אפשרי, שני הגברים משתנים ולומדים משהו חשוב על עצמם ועל הזולת. 

אכן, עלילתו של הסרט צפויה למדי. ברגע שדון שירלי וטוני וללונגה, הנהג ושומר הראש השכיר שלו, יוצאים לדרכם אל מסע ההופעות של הפסנתרן, ברור לגמרי שהם יפיקו יותר מלקח אחד בזכות ההרפתקה המשותפת שלהם, שהם ייקשרו זה לזה בעבותות של חיבה עמוקה, ושהקשר ביניהם יתרום רבות לשניהם. עם זאת, הסרט מוצלח. נוסחאתי, ואף על פי כן – לא קלישאתי. העוולות הבין גזעיות שאנו נחשפים להן מקוממות עד מטריפות את הדעת. קשה להאמין – אך אין ברירה! – שכך באמת חיו באמריקה לפני שנים לא רבות כל כך. 

"יש צורך באומץ כדי לשנות את המציאות", מסביר דון שירלי לשומר הראש שלו, עמו הוא מתיידד לאורך הסרט. גם אותו שומר ראש לקה בגזענות לפני שהכיר את דון שירלי, אבל היא מתפוגגת ונמוגה ככל שהם מתקרבים ומכירים זה את זה לעומק. אין ספק: היה צורך באנשים האמיתיים הללו, דון שירלי ושכמותו, שנאבקו ולא ויתרו, כדי שמשהו ישתנה ברבות הימים. לפחות על פני השטח. לפחות במידת מה. שהרי כיום אי אפשר להעלות על הדעת מצב כמו זה שבו איזה עשיר מופלג יזמין מוזיקאי לנגן בביתו המפואר, אבל יורה לו להשתמש בשירותים שממוקמים בתוך תא מט ליפול בחוץ, בגינה. אל לנו להשלות את עצמנו: הדרך עדיין לא הושלמה. הגזענות לא הוכחדה, אבל לפחות היא לא גלויה וודאי שאינה חוקית.

ניק ואללונגה, בנו של טוני ואללונגה, הוא זה שכתב את התסריט לסרט. שמו של הסרט לקוח משם של מדריך לנסיעות, "הספר הירוק לנהג הכושי" (The Negro Motorist Green Book), בקיצור – "הספר הירוק" – שכלל את היעדים, בתי המלון והמסעדות שאותם הותר לשחורים לפקוד. 

הסרט זכה בשלושה פרסי גלובוס הזהב: הסרט הקומי הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. 

ב-24 בפברואר ייקבע אם הסרט, שהוא אחד המועמדים לאוסקר, אכן יזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. (אחד המועמדים המתמודדים נגדו הוא רומא של נטפליקס).  "הספר הירוק" מתמודד גם על פרס שחקן המשנה הטוב ביותר (השחקן מהרשלה עלי, שמגלם את דמותו של דון שירלי). 

הסרט "האשמים": רוצו לראות!

בסרטי בלשים, כמו גם בספרי מתח, יש קונוונציה מקובלת: לא פעם מובא בפני הצופים או הקוראים בלש חוקר שנאלץ לפעול במתכונת של "פרש בודד". הממונים עליו מתנכלים לו, אינם מבינים אותו, מצרים את צעדיו, מנסים לבלום אותו ובעצם מפריעים לו לפענח את הפשע ולתקן את המעוות.

הוא אינו מוותר, נאבק בכולם, ובסופו של דבר – כך מקובל! – מצליח: מפענח את הרצח. פותר את התעלומה. לוכד את האשמים. מכונן שוב את הצדק, חרף הקשיים הבלתי אפשריים שעמם נאלץ להתמודד.

עוד פרט בקונוונציה הבלשית: רגע קט לפני הסוף מתחולל מהפך מפתיע ומעורר השתאות. כל מה שחשבנו מתברר כשגוי. זהו אלמנט הכרחי בספר או סרט מתח ראוי לשמו. 

וכל אלה מתקיימים בסרט הדני יוצא הדופן "האשמים": סרט הביכורים המדהים (במובן המקורי של המילה) של הבמאי השוודי גוסטב מולר. 

מפליאה במיוחד בסרט העובדה שהוא אמנם מציית בקפדנות לכל הקונווציות, ועם זאת הוא מקורי, מיוחד, יוצא דופן ושונה מאוד מכל מה שהורגלנו לראות. 

הוא שונה, כי הוא קאמרי: כולו נשען באופן מוחלט על שחקן אחד בלבד, יאקוב סדרגרן, שהבעות פניו אינן מגוונות במיוחד. סדרגרן מגלם את דמותו של אסגר הולם, שוטר במוקד החירום של המשטרה, שאמור, למחרת היום, לתת את הדין על מעשה שעשה, שטיבו מתברר רק בסופו של הסרט, והתהייה לגביו מגבירה את המתח. אז רואים את השוטר, ושומעים את השיחות שהוא מנהל בטלפון בתוך מוקד החירום, עדים לתושייה שהוא מפעיל, לחרדות שהוא חש, למחויבות הטוטלית שלו, לאנושיות שלו, ליכולת האלתור שלו, וגם לטעויות המזוויעות שהוא עושה, חרף כל הרצון הטוב שלו. וכל זה קורה במקום אחד, בלי לזוז ממנו ובלי לראות שום דבר אחר חוץ מאשר את הבעות פניו. והנה, חרף הצמצום לכאורה, חרף האיפוק המוחלט, חרף העובדה שהמצלמה מלווה רק את פניו בשוטים ארוכים מאוד, ולעולם אינה יוצאת מתחום החדר של מוקד החירום, הסרט מותח בעוצמות שקשה לתאר, עד כדי כך שהנשימה נעצרת לרגעים מרוב אימה וחמלה (מרכיביו הידועים של הקתרזיס, על פי אריסטו!). 

מאחר שהסרט יוצא דופן כל כך, קשה גם לסמוך על הידיעה המרגיעה בסרטי בלשים, שבהם החוקר חייב להצליח והסוף המרגיע יגיע. האם זה יקרה גם כאן? התהייה אם פתרון משביע רצון יתאפשר מלווה את הצפייה לכל אורכה, ולפיכך חריגותו של הסרט היא חלק מהמארג המוצלח כל כך שיוצר אותו. "מבחינת הצופים, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להגיע לחוויה משמעותית היא לגרום להם לשבת דרוכים בקצה הכיסא," הסביר הבמאי את עמדתו. אין ספק שהצליח במשימה!

אם התעוררו בלבי הסתייגויות באשר לנקודות לא אמינות לכאורה בהתרחשויות, שמחתי לדחות אותן מעלי בבוז. אז מה אם לא ממש סביר שכך יתנהלו העניינים במוקד החירום? אז מה אם אני לא מאמינה ששוטר אחד לבדו ינהל כך את הפרשה המתגלגלת לעינינו לבדו, בלי לשתף אף אחד מעמיתיו? אפשר להשתכנע שהמציאות הנפרשת לפנינו נכונה, ושכך "באמת" התנהלו העניינים. לרוב התהיות יש בסופו של דבר מענה סביר ומשכנע.

וכן, גם המהפך המסמר שיער מתרחש ברגע המתאים, והוא מפעים ומטלטל כדבעי. 

בקיצור – רוצו לראות!

הסרט "כולם יודעים": מי באמת יודע, ומה?

מהו הדבר שכולם יודעים? האם "כולם" – משמע כל הדמויות המשתתפות בעלילה המוצגת בפנינו, או שמא המילה  "כולם" כולל גם אותנו, הצופים?

הסרט, יצירה חדשה של אסגאר פרהאדי, הבמאי האיראני זוכה האוסקר על הסרטים "פרידה"  ו"הסוכן", מתחיל בשמחה משפחתית גדולה: לאורה היפהפייה (בגילומה של פנלופה קרוז) ילידת ספרד שהיגרה עם בעלה לארגנטינה, מגיעה לבית הוריה לביקור משמח במיוחד: החתונה של אחותה. היא מלווה בשני ילדיה – בתה בת השש עשרה ובנה הפעוט. 

כל בני המשפחה ששים לקראתה, והיא אליהם. ברור לגמרי שמדובר בקשרים אמיצים ואוהבים במיוחד. לאורה שמחה כל כך למפגש. מתלהבת מהאחיינית הקטנה שלה (עד כדי כך שאחד ממכריה בטוח שזאת בתה הקטנה), כולם מתחבקים בלי הרף, מחייכים זה אל זה, מאושרים לשוב ולהיפגש אחרי פרידה ארוכה. 

ואז מתחילה החגיגה האמיתית: החתונה. כמה שמחת חיים! איזו משפחתיות סוחפת, עליזה, כמה שהאנשים הללו מקבלים זה את זה, משתתפים באושר של הזוג הצעיר ותורמים לו!

אבוי. כל היופי הזה מתערער ונחרב בחטף. 

קורה משהו איום ונורא שממוטט את התשתית שעליה האנשים הללו מתהלכים לכאורה לבטח. לאט לאט מתברר שהכול אחיזת עיניים, שמתחת לפני השטח רוחשים כוחות הרסניים ואיומים, טינות נושנות, קנאה רושפת, אי הבנות, שנאה לא גלויה, ונכונות להכאיב עד בלי די, והכול במסווה של משפחה אוהבת. 

אז מה "כולם יודעים"? ש"כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה" ושאין באמת משפחות מאושרות? שאנשים אינם נוטים לשכוח ולמחול? שרגשות עמוקים – חיוביים או שליליים – אינם מתפוגגים לעולם? שמראית עין תמיד מכסה על אמיתות בלתי נסבלות? 

כן. בהחלט. כל זאת, ועוד. 

מקצבו של הסרט אטי, אבל אטיותו מוצדקת, שכן הבהלה, הכאב, הרחש התת קרקעי, נבנים בהדרגה, עד שהאמת הבלתי נסבלת נחשפת במפתיע, ואולי בעצם אינה מפתיעה באמת. 

״כולם יודעים״ פתח את פסטיבל קאן, וגם נבחר להשתתף בתחרות המרכזית שלו.

הסרט "שתיקה רועמת": איך התמודדו גרמנים בני הדור השני

באמצע שנות החמישים עמדו תלמידי כיתת הבגרות בבית הספר על שם קורט שטֶפלבאואר בעיירה סטרוקוב שבאיזור ברנדנבורג, בגרמניה המזרחית, לפני בחינות הגמר. תעודת הבגרות הייתה חשובה מאוד לעתידם. רק אם יזכו בה יוכלו להמשיך ללמוד באוניברסיטה ולרכוש מקצוע יוקרתי, שיאפשר להם לחיות חיים סבירים של רווחה יחסית.

אלא שחייהם של תלמידי אותה כיתה משתבשים לחלוטין. זה קורה אחרי ששניים מהם חומקים לכמה שעות לברלין המערבית – החומה טרם הוקמה, והמעבר לברלין המערבית התאפשר, אם כי לא היה פשוט. בחלקה המערבי של העיר נודע להם על המרי ההונגרי נגד שלטון ברית המועצות. בשובם הם מספרים לחבריהם, ובעקבות זאת כל תלמידי הכיתה מוצאים דרך להאזין ביחד לשידור רדיו אסור, שמגיע מגרמניה המערבית. נודע להם ששחקן כדורגל הונגרי נערץ נהרג במהלך ההתקוממות.

במהלך ספונטני הם מחליטים לפצוח במחאה שקטה: דומייה של שתי דקות בתחילתו של שיעור היסטוריה. מכאן ואילך מתחוללים מהלכים מסמרי שיער, שאפשר לראות בהם את ביטויה של המערכת הקומוניסטית העריצה, שאינה מוכנה לראות בשום התנגדות מכל סוג שהיא מעשה משובה של צעירים, ועושה הכול כדי למעוך אותם במאמציה להביא לשיתוף פעולה מלא וציות מוחלט.

מעניין ללמוד על החיים בגרמניה כעשור אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. לא מפתיע להיווכח שבחדרים האחוריים, האפלים, של כל משפחה של גרמנים הסתתרו שדים ושלדים אפלים ומחרידים. מה עשו הוריהם של בני הנוער הללו בתקופת המלחמה? והסבים שלהם? ההיסטוריה של אותה תקופה סיפקה אינספור אפשרויות לסיפורים קשים, שמעורבים בהם אכזריות, בגידות, סודות איומים ורמאויות מכל סוג אפשרי. בעצם – אין בסרט דמויות של "טובים". מי שנלחמו נגד "הפשיסטים", כלומר – נגד הנאצים, נהפכו בעצמם לפשיסטים לא קטנים, כלומר – לקומוניסטים נלהבים, שהשליטו טרור מחודש וישיר, נגד בני עמם.

Eric (Jonas Dassler), Theo (Leonard Scheicher), Lena (Lena Klenke), Paul (Isaiah Michalski) und Kurt (Tom Gramenz) mit ihren Mitschülern

הסרט מבוסס על ספר של דיטריך גארסטקה, שנכתב בעקבות מעשה אמיתי שהיה, וניסיונו האישי של הסופר. "האווירה באותה עת היתה של שמחת חיים מצד אחד ומתח ופחד מאיים מצד שני," סיפר גארסטקה, שהוסיף ואמר כי "במשך כל הזמן שצפיתי בסרט אמרתי לעצמי "אה, כן, כך זה היה, כך זה התרחש."

Die Schüler stimmen die Schweigeminute ab – v.l.n.r.: Mitschüler (Chris Swientek), Kurt (Tom Gramenz) und Theo (Leonard Scheicher)

במאי הסרט סיפר כי לפני שחומת ברלין נבנתה האמינו רבים מתושבי מזרח גרמניה בסוציאליזם כמשטר חברתי טוב מהקפיטליזם. "לא רצינו להציג את הדימוי האפור של מזרח גרמניה," הוא אמר, והסביר שזאת הסיבה לכך שהעבירו את צילומי הסרט לעיר שנקראה בעבר סטלין-שטאט, וכיום אייזנהוטנשטאט. "עיר המודל הזאת היתה מודרנית מאוד בשנת 1956," (שנת ההתרחשות של הסרט), סיפר. "היא הוקמה כעיר פועלים, לצד תעשיית הפלדה, והציעה לתושבים תנאים שפועלים שחיו בחבל הרּוהר במערב גרמניה יכלו רק לחלום עליהם באותן שנים." עוד אמר הבמאי: "מה שדמה בין המזרח למערב היה קשר השתיקה בנוגע למלחמה, ולמעורבות של אנשים שונים בתקופה ההיא ובמפלגה הנאצית ופשעי המלחמה שביצעו."

אכן, הסרט עוסק אמנם בגרמניה המזרחית של אותה תקופה, אבל יותר מכך הוא נוגע בהתמודדותן של הדמויות עם עברן הלא רחוק.

ההבט הזה ריתק במיוחד את הצופה הישראלית. תמיד מעניין לחשוב על בני הדור השני, על איך הם מתמודדים עם מעשי הוריהם, עד כמה הם מסוגלים או אמורים לסלוח, או לדון לכף חובה, לכעוס, להתאכזב, ומה משמעות האמירה הקשה כל כך "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה." (ירמיהו, ל"א, 28).

הזוכה בפרס הסרט הישראלי העלילתי הטוב ביותר, "פרה אדומה": על הסכין שמציע עולם הגברים

מעלה מחדש את הרשומה שכתבתי לפני חצי שנה על הסרט "פרה אדומה". אחרי שצפיתי בו בפסטיבל הקולנעו בירושלים, מאחר שהסרט יצא להקרנה מסחרית.

הציטוט מתוך ספרו של עמוס עוז קיבל מאז נופך אחר ועצוב.

בספרו  סיפור על אהבה וחושך, כותב עמוס עוז על ינקותו: עולם הגברים הציע לו סכין (כשמלו אותו). עולם הנשים – את השד המיניק והמנחם.

בסרט הישראלי החדש "פרה אדומה" אי אפשר שלא לחשוב על אותו דימוי.

עגלה אדומה שהומלטה מעוררת התרגשות רבה בקרב יהודים תושבי סילוואן ובמיוחד בלבו של יהושע, קנאי משיחי, שרואה בעגלה אות מקדים לבנייתו של בית המקדש השלישי.

את הטיפול בעגלה הוא מטיל על בתו בת השבע עשרה, בני (קיצור של בנימינה). "יש לך שנתיים להיות חמודה," ממלמלת בני אל העגלה אחרי שהיא מגישה לה אוכל ומלטפת אותה. שהרי קצה של העגלה צפוי וקרוב: בעוד שנתיים מתכנן אביה של בני לשרוף אותה, כדי שאפרה ישמש לטיהור היהודים העולים אל בית המקדש שייבנה בקרוב, לדעתו.

בני אוהבת את העגלה הרכה. רואה בה חיים, רוך ועדינות של חיה צעירה ומתוקה. אביה של בני רואה חזיונות משיחיים, עגלה שיש לה, בעל כורחה, "תפקיד": להישחט ולהישרף. הוא ישתמש בה כדי לשרת את התוכנית ההזויה והאלימה שהוא מטפח: להרוס את אל אקצא ולבנות במקומו את המקדש.

בתחילת הסרט נדמה שבני, שזה עתה איבדה את סבתה שטיפלה בה אחרי שאמה של בני מתה בלידתה, משתפת פעולה עם אביה. בבוקר של השבעה היא מניחה תפילין ומתפללת לצדו. אבל עד מהרה מתברר שחרף אהבתה לאביה (מי עוד יש לה בחיים?), היא אינה שותפה לחלומות האלימים שלו, שהיא חסה עליו, נוהגת בו באימהיות, שהרי זה עתה איבד את אמו, אבל בד בבד נרתעת מפני הקיצוניות שלו. לא, היא לא רוצה לעלות להר הבית ולהתפלל שם. לא רוצה להשתתף במאבק התמיכה ב"מגורשי עמונה". לא רוצה להיות חלק מכל מה שנראה בעיניה כטירוף קיצוני ודוחה (לא רוצה גם להניח תפילין!)

לא זו בלבד, אלא שהיא דוחה מעליה לגמרי את העולם הגברי. היא מתאהבת באישה צעירה, יעל, בת שירות שאביה קיבל אל האולפנה שהוא מנהל.

בנות האולפנה זוכות לחינוך שכולו שטיפת מוח. לוקחים אותן לטיולי מורשת ומטיפים להן על הר הבית ועל בית המקדש. מנסים לחנך אותן לכך שימלאו את התפקידים המוטלים על אישה חרדית: להינשא מוקדם ככל האפשר ולתמוך בבעלה, התלמיד החכם.

בני לא תסכין עם כל אלה. היא הולכת ומתרחקת מהעולם שאליו נולדה. אהבתה הנסערת אל יעל היא רק תחילתה של הדרך, שמי יודע לאן תוביל אותה.

הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מדויק, מרגש, ומעורר מחשבות.

הוא חולק את הפרס עם הסרט "הצלילה", וזיכה את השחקנית הראשית שלו, אביגיל קובארי, בפרס השחקנית הטובה ביותר.

סרט הקולנוע "פתאום משפחה": מה הסוגיה החשובה שהוא מציג

 

סרט הקולנוע "פתאום משפחה" מציף נושא חשוב מאין כמוהו: איך נראה אימוץ מנקודת מבטם של המאמצים ועם אלו קשיים הם נאלצים להתמודד.

הסרט הוקרן במפגש של עמותת פסיפס, שפועלת כדי לשפר את איכות החיים של ילדים מאומצים, הורים מאמצים ומשפחותיהם, ולקדם אותם.

באתר של העמותה כתוב כי היא "הגוף היחיד שנותן מענה כולל למשפחות מאמצות בשלבי הטרום והפוסט אימוץ," וכן שהיא מעניקה למשפחות המאמצות "תמיכה וליווי מקצועי על ידי צוות רב מקצועי של מומחים בתחום האימוץ," שאותם נותנים "הורים מאמצים, מאומצים בוגרים ואנשי מקצוע בתחום, המהווים צוות חשיבה ותמיכה בפעילות."

קדם להקרנה של הסרט סיפורה המפעים של אם מאמצת שמגדלת עם זוגתה תשעה ילדים, חלקם ביולוגיים וחלקם מאומצים. הן גם משמשות משפחה אומנת לילדים שאיש אינו מוכן לטפל בהם: ילדה בת ארבע שסובלת מפיגור שכלי, ושני ילדי פליטים שנאלצו, לפני שנמסרו לאומנה, לשהות זמן ממושך בכלא עם הוריהם.

בשלב השאלות מהקהל הרימה יד אחת הנוכחות ותהתה אם הורים מאמצים בישראל זוכים לעזרה או להדרכה כלשהן מצד השלטונות. "אנחנו מאמצים חדשים," סיפרה, "רק חצי שנה, ואנחנו מרגישים לגמרי לבד, בלי שום תמיכה."

אכן, היא נענתה: אין בישראל שום תמיכה ממוסדת בהורים מאמצים, השיבו לה הדוברת שעל הבמה ולצדה אחת המארגנות והיוזמות להקמת עמותת פסיפס. החברה שארגנה את המפגש הסבירה לשואלת שהיעדר התמיכה הוא שדרבן אותן מלכתחילה להקים את העמותה, והבטיחו לה שבתום הערב ישחחו אתה. אכן, אחרי ההקרנה אפשר היה לראות שכמה מהנוכחים, רובם כנראה הורים מאמצים, חלקם ילדים מאומצים (גם אמהות ביולוגיות שמסרו את ילדיהן לאימוץ מגיעות לפעמים למפגשים הללו, העידה המארגנת), כבר ניגשו אל המאמצים הטריים ושוחחו אתם. כל כך חשוב שהוותיקים מטים אוזן ושכם, מאזינים, משתפים מניסיונם ותומכים!

ייתכן שיהיו מי שיתהו מדוע בכלל זקוקים הורים מאמצים לתמיכה. הרי מדובר, בלי ספק, באנשים טובים ונדיבים, כאלה שעשו מעשה מופלא שכולו נתינה ורצון טוב: פתחו את לבם ואת ביתם לילד או ילדה שאין בעולם מי שיעניק להם את האהבה הבסיסית שכל אחד באשר הוא זכאי לה, שכל מי שיש לו הורים מרגיש שהיא מובנת מאליה, שבלעדיה אי אפשר לשרוד.

הסרט "פתאום משפחה" מציג כמה מהקשיים שאתם מתמודדים מאמצים שאין להם כנראה מלכתחילה מושג מה צפוי להם.

כי ילדים מאומצים, במיוחד כאלה שאומצו בגיל שבו כבר אינם תינוקות, ולכן הם זוכרים את הוריהם הביולוגיים ומתגעגעים אליהם (גם אם היו הורים פוגעניים, מזניחים, הרסניים), נוהגים באופן לא מודע לאתגר את המאמצים, כנראה כדי להיות בטוחים שאלה ראויים לאהבתם ושיוכלו לבטוח בהם. לשם כך, וכמובן שלא מתוך החלטה, מעמידים הילדים את ההורים המאמצים למבחן. האם יצליחו אלה להתגבר על הכעס הבלתי נמנע שמתעורר בהם? האם נדיבותם, אהבתם, החמלה שהם חשים, יגברו על הכול?

הסוגיה, כאמור, מורכבת מאין כמותה, וסרט כמו "משפחה פתאום" חשוב מאוד.

הבעיה שהוא עשוי בשטחיות, ורק לכאורה מתמודד עם הבעיות שהוא מבקש להציג. הוא סרט אמריקני, במובן הרע של המילה:  נוסחאתי, ומגחיך. המילה הראשונה המופיעה בשמו "פתאום משפחה", מתאימה לו מאוד: "פתאום". תהליכים שבמציאות לא יכולים שלא להימשך זמן רב, שנים, מואצים ומתרחשים בסרט בזריזות שאי אפשר להצדיקה רק בקוצר היריעה והזמן הנתון בידי היוצרים. שכן ראוי שאת מה שחווים המאמצים, המאומצים, והסובבים אותם – בני המשפחה המורחבת, חברי קבוצת התמיכה שהם משתייכים לה, הצוות המלווה מטעם רשויות הרווחה – יציגו במידה רבה יותר של כבוד, אמינות, אורך רוח ועומק.

הסרט אמור להיות מבדח, מן הסתם – כדי להקל על הצופים. אכן, נשמעו מקרב הקהל קולות צחוק, וגם אני מצאתי את עצמי צוחקת לפחות פעם אחת: כאשר המאמצת הפוטנציאלית מתמודדת עם ההתנגדות הדוחה של בני המשפחה המורחבת שלה לרעיון האימוץ, ומסבירה להם שיש כל כך הרבה ילדים בודדים בעולם, ילדים שאין להם משפחה, וש"ברגע הזה אני מקנאה בהם"… עם זאת, רוב החידודים והבדיחות היו, לפחות בעיני, תפלים למדי. הפריעו לי התגובות המוגזמות, הלא טבעיות, הלא משכנעות, של הדמויות, למצבים שמצריכים דקות אבחנה, רגישות ועדינות. ההפרזות, הפתרונות הקיצוניים, הבלתי אפשריים, לא שכנעו אותי (דוגמה קטנה: ההורים המאמצים מגלים שמישהו שולח לבתם הודעות טקסט מיניות. הם מגיעים למקום העבודה שלו, בבית הספר שבו היא לומדת, חובטים ובועטים בו עד זוב דם, ובה בעת שוכחים במכונית את שני הילדים הקטנים, אחיה ואחותה, שגם אותם הם מתעתדים  לאמץ. נו, באמת…).

עם זאת, לא היה רגע שבו לא חשבתי על קהל הצופים המסוים שנכח בהקרנה המיוחדת. הייתה ביניהם קבוצה של בני נוער, בני משפחה מאמצת אחת. לא יכולתי שלא לתהות מה הם חושבים לנוכח מה שמוצג בפניהם בסרט.

בתום ההרצאה המקדימה סיפרה המארגנת שאת ההקרנה המיוחדת יזמה אחרי שפגשה באקראי, בהקרנה מסחרית, את אחד מאותם מאומצים, והוא שב ואמר לה "זה בדיוק כמו המשפחה שלי".

אם כך, אם הסרט עורר הזדהות כזאת בקרב מי שמכירים הכול מבפנים, אפשר כנראה להצדיק אותו, ובלי ספק חשוב לברך עליו ועל מה שהוא מספר לצופים.

האחים היימן, "יונתן אגסי הציל את חיי": קשה ואמיץ או נצלני?

סרטם החדש של האחים הימן, "יונתן אגסי הציל את חיי", זכה לתשואות ולשבחים רבים. "קשה ואמיץ", כתב עליו גל אוחובסקי; "אחד הסרטים הכי נועזים שעשו בישראל", שיבח אבנר שביט. הסרט גם זכה בפרס הדוקו, בפסטיבל ירושלים השנה.

לטעמי הסרט שערורייתי, אבל לא משום שהוא נועז, אמיץ או אפילו קשה. בעיני הוא מצטרף אל הניצול הבוטה, המחריד, המאפיין את חיי גיבורו, "כוכב" סרטי הפורנו, יונתן לנגר, שאימץ לעצמו את שם הבמה "אגסי".

לכאורה, מגמתו של הסרט להאיר את חייו העצובים של אגסי. להראות איך הם מתדרדרים ממרומי הפסגה המדומה של שחקן שמופיע בברלין ב"הצגות" של סקס אמיתי וממשי שמתרחש על הבמה, וזוכה להצלחה רבה בתחומו, למצב שבו הוא מתמוטט, נפשית וגופנית.

יונתן אגסי מכור: לסמים קשים, לסקס פומבי ולַתּשואות שזה מביא לו. יונתן לנגר מכור לתשומת לב. ויוצרי הסרט מנצלים את ההתמכרות הזאת שלו, את הצורך האקסהביציוניסטי שלו להיות במרכזה של תשומת לב הדוקה ופולשנית.

כשהמצלמה מלווה את יונתן אגסי אל הקריסה שלו, אי אפשר שלא לחשוד שיש כאן תערובת של התמוטטות אמיתית עם מידה לא מבוטלת של זיוף. אגסי קורס, זועק, נוהם, נשכב על מכסה המנוע של מכונית חונה ברחוב, והמצלמה ממוקדת עליו. רק אחרי זמן מה ניגש אליו מישהו – מן הסתם אחד היוצרים – רוכן מעליו ומנסה לאושש אותו. הסצינה זועקת ניצול. אם אגסי באמת מתמוטט כך, זה הזמן להושיט לו יד, ולא להמשיך לצלם. ואם מדובר בהפרזה לצורך הצילומים, הרי שיש בכך ניצול לא רק של אגסי, אלא גם של הקהל, שנחרד מהמראה המובא לפניו.

אבל הקושי העיקרי נובע מהחלקים שהמבקרים רואים בהם תעוזה אמנותית.

אם אכן מטרתו של הסרט להתריע, להראות לנו כי אורח החיים של יונתן אגסי כרוך בהרסנות עצמית מהסוג הכי גרוע, הרי שלא היה צורך אמיתי לחדור עם המצלמה אל המקומות האפלים ביותר ולהנציח אותם. רוצים להראות שפורנוגרפיה היא עניין מתועב, נצלני, מרושע, הרסני-בהכרח, ועושים זאת באמצעות פורנוגרפיה לשמה?

האם כל מי שמגיע לצפות בסרט עושה זאת כדי להתקומם נגד הניצול, או שיש רבים שמפיקים ממנו הנאה פרוורטית מהסוג שהוא מבקש לגנות?

למרבה הצער התשובה, לדעתי, די ברורה. הסרט מספק את היצרים האפלים של רבים מצופיו, ובכך הוא, כאמור, משתף פעולה עם המנגנונים ההרסניים שמדריכים את יונתן אגסי ומנהלים את חייו. וזה רע!

לא רק את יונתן לנגר מנצל הסרט, אלא גם את בני משפחתו הקרובים. אמנם אמו מצטיירת בסרט כאדם שקול ואוהב, אמנם לא מעט מתגובותיה ומהדברים שהיא אומרת נוגעים ללב – מצד אחד היא משתדלת לתמוך בבנה, ומצד שני היא מביעה מדי פעם אי נוחות נוכח האקסביציוניזם המופגן שלו – כשהוא מתהלך בבית בביריות, גרבוני תחרה ובגד חשוף מעור, היא מתריעה באוזניו: "אתה לא יכול לצאת ככה לרחוב, כאן לא ברלין", אבל עם כל זאת, עצם הנכונות שלה לשתף פעולה עם יוצרי הסרט, להופיע בו, מעוררת תהיות. האם גם לה יש צורך להיחשף, בדרכה? לצורך מה? את מה היא מבקשת לקדם או לעודד?

שלא לדבר על אביו המופרע של יונתן לנגר, שגם הוא משתף פעולה עם יוצרי הסרט, ואפילו חושף את בתו הקטנה.

מה יש לאנשים הללו? מה הם רוצים כל כך להראות? ומה התפקיד האמיתי של יוצרי הסרט? לתעד להרף עין את עצמם ברגע הקצר שבו הם נחלצים לעזרתו של יונתן אגסי הקורס? ובשאר הזמן?

אני תוהה אם אפשר היה ליצור סרט שמראה את הניצול שיונתן אגסי עובר, בלי לנצל אותו. אין לי תשובה.

אמש בפסטיבל הסרטים בחיפה, אנייס ורדה, "האושר": נפלא, שוב, ועדיין!

 

 

בשנות ה-60 בלונדון נהגו להקרין בבית הקולנוע שמעל סוויס קוטג' שני סרטים ברצף. כשהלכתי לראות את הסרט הצרפתי "גבר ואישה" של קלוד ללוש, שאת המוזיקה שלו כבר אהבתי מאוד, הופתעתי לגלות שלפניו יקרינו סרט אחר.

הייתה איזו אכזבה קלה: מי רוצה לראות סרט צרפתי שלא שמעתי עליו? באתי לראות את אנוק איימה ואת ז'אן-לואי טרנטיניאן, לשמוע את "Samba Saravah" ואת "Aujourd'hui C'est Toi"…

הסרט המקדים היה "האושר", של אנייס ורדה. ואחרי הצפייה המפתיעה בו, "גבר ואישה" נראה פתאום תפל, כמעט מיותר.

עם חשש וציפייה הגעתי אל ההקרנה של "אושר" בפסטיבל הסרטים בחיפה. האם ההתפעמות, הפליאה, הסחרור, שחשתי בגיל שש עשרה יתחלפו באכזבה? והרי היו סרטים וספרים שכל כך אהבתי, ומפגש מחודש אתם מקץ כמה עשרות שנים הביך ואפילו הכעיס (למשל: הסרט "המלך ואני" הגזעני להחריד, או הספר "מכרות המלך שלמה" היהיר, האלים, השובניסטי והמזעזע מכל בחינה אפשרית).

אבל לא. אנייס ורדה לא אכזבה גם הפעם. "האושר" הוא לא רק סרט יפהפה, הוא גם מעורר מחשבות ותמיהות. השאלה שהוא מציג בפני הצופים היא – מהו אושר?

בתחילתו של הסרט התשובה כמעט ברורה: אושר הוא אהבה. זאת שבין פרנסואה ותרז, נגר ותופרת יפים להפליא, מאוהבים, הורים לשני ילדים פעוטים ומתוקים. מגלמים אותם אן-קלוד דרואו, קלייר דרואו, אוליבייה דרואו, סנדרין דרואו. (הילדים הם בתם ובנם של השחקנים המגלמים את פרנסואה ותרז, ולכן, חרף גילם הפעוט – הם כבני שלוש ושנה וחצי – האינטראקציה בינם לבין הוריהם שעל האקרן טבעית ומלבבת, וברור שהבמאית לא הייתה צריכה להתאמץ מאוד כדי להפיק מהם את המתיקות התמימה ואת הקשר הקרוב עם הוריהם האמיתיים והמשוחקים) .

תרז ופרנסואה אוהבים לטייל עם הילדים שלהם. הנופים המרהיבים של הטבע בצרפת, היער, ההרים, מצטלמים נפלא. תרז קוטפת פרחים. הם חוזרים הביתה. תרז לשה לחם. פרנסואה מגלף גושי עץ.  הכול חושני כל כך, עד שאפשר כמעט להריח את הניחוחות של מה שאנחנו רואים.

ואז קורה דבר שהופך את החיים של המשפחה הזאת על פיהם. פרנסואה מכיר מרכזנית יפהפייה ומרשה לעצמו להיסחף אתה. הוא מסביר לה שאת אשתו הוא אוהב מאוד. שאילו פגש אותה לפני שהכיר את תרז, היה נושא אותה לאישה. אבל מה לעשות, הוא תפוס. בניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא מספר לאשתו על האהבה הנוספת בחייו ומבטיח לה שלא יגרע ממנה מאומה.

בסצנה מופלאה תרז נעתרת לבקשתו לנהל קשר אהבה נוסף. היא שמחה בשבילו, על כך שהוא מאושר. הם מתעלסים שוב ביער, לצד הילדים המתוקים שלהם, שישנים מתחת לכילה. הכול כל כך מקסים ויפה ומושלם, הכול מתנהל על מי מנוחות. אבל כשפרנסואה מתעורר משנתו השלווה, אחרי ההתעלסות, הוא מגלה שתרז אינה לצדו. בשקט בשקט, בלי דרמות, בלי סצנות של קנאה וכאב, היא הטביעה את עצמה.

מה יקרה עכשיו עם הילדים? בסרט משנת 1965 ברור שגבר לא יכול לטפל בילדים. מי תלוש את הבצק? מי תיקח אותם לגן? מי תשכיב אותם לישון? המשפחה מתכנסת, הסבים והסבתות, הדודים והדודות, כולם מתנדבים לקחת את הילדים אליהם.

אבל אין צורך.

אהובתו של פרנסואה מגיעה, והיא לוקחת על עצמה את כל התפקידים. היא לשה את הבצק. משכיבה את הילדים לישון. לוקחת אותם לגן. ויוצאת לטיולים משפחתיים עם פרנסואה ואתם, לטבע, ליער, שרק הוא השתנה: הירוק הצהיב, הסתיו הגיע, והוא מצטלם כל כך יפה!

הכרתי פעם משפחה כזאת: ימים אחדים אחרי שמישהי הושלכה מתוכה, לא מרצונה, ואחרת תפשה את מקומה בקלילות ובטבעיות, התכנסו כולם לארוחה משותפת. האישה החדשה ישבה במקומה של האישה הקודמת, ואיש לא חש בחסרונה של המגורשת. אדרבא, הייתה אפילו מי שהפטירה: "איזה יופי שכולנו כאן ביחד".

אז מהו האושר? מראית עין? מילוי של צרכים? מפגש עם סביבה יפה? הכחשה והתעלמות? או השלמה עם מציאות שאי אפשר לשנות אותה?

ּ

אנייס ורדה, מתוך קליפ שבו היא מברכת את באי הפסטיבל