למרבה השמחה, אל הסרט "שאהבה נפשי" הגעתי, כדרכי, "טאבולה ראסה". לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר. בטור בשבחי הקריאה התמימה  ניסיתי בעבר לתאר את החוויה המתאפשרת לטעמי כשהקורא (או הצופה!) אינו יודע מאומה על מה שצפוי לו. לדעתי רק כך, כשהוא מרשה ליוצר להוליך אותו, לרמוז, להטעות ולהפתיע, רק כשהוא מתמסר לתהליך ומרשה לו לפעול, יכול הצופה או הקורא לזכות במגע ישיר וראשוני עם היצירה.

למרבה הצער, נתקלתי לאחרונה בנסיבות אחרות בספוילר שכשמו כן הוא, שכן היה "הַרְסן" שפגע לי בחוויית הקריאה: מדובר בספר "התמימות: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה", מאת הסופר ההונגרי סילארג רובין, שראה אור לאחרונה בעם עובד, בתרגומו של דוד טרבאי. בהקדמה, שאותה כתב המתרגם, תיאר טרבאי את סיפור המקרה המובא בספר לפרטיו, וגם הביא בפני הקורא, ליתר דיוק "סיכם", את ממצאיו של הכותב, שחקר את אותה פרשה. כשקראתי את הספר עצמו הרגשתי מרומה! אילו הובאו דבריו של המתרגם כאחרית דבר, הייתה יכולה להיות להם הצדקה, אבל במבוא? לפני שהקורא יודע משהו, הוא כבר מקבל את "השורה התחתונה"? במיוחד כשמדובר בסוג של חקירת רצח? אמנם הסופר מעבד את התהליך בדרכו, והיא מרתקת, אבל הפרטים, שלתחושתי "נתחבו" לגרוני, בלי שהתכוננתי לכך, בפירוש קילקלו לי. (אם כי הספר, כאמור, מעניין מאוד!). למי שמתכוון לקרוא אותו, ראו הוזהרתם… המלצתי היא – לקרוא את ההקדמה בסוף, לא מראש.

הצפייה בסרט "שאהבה נפשי" הוכיחה לי שוב שההחלטה לא לדעת שום דבר מראש פועלת היטב מבחינתי, שכן חלק מההתרגשות שהוא עורר בי נבעה מכך שלא היה לי מושג "על מה" הוא, או במה הוא "עוסק".

לפיכך לא אחשוף גם כאן את מהותו (אם כי נוכחתי שבביקורות שהתפרסמו עליו – קראתי אותן כמובן בדיעבד – לא היססו רוב המבקרים לפרוש את הסיפור כמעט במלואו, ואפילו הקפידו לתאר באריכות את אחת הסצינות הכלולות בו!) אציין רק את התהליך העדין והמתעתע, שבו מתגלה לנו האמת המפתיעה על הדמויות. על החוכמה שבה חושף במאי הסרט הצ'יליאני, סבסטיאן לליו – שסרטו "אישה פנטסטית" זכה בשנה שעברה באוסקר – את הפרטים עליהן, על היחסים ביניהן ועל הדרמה של חייהן.

"אני מעריץ נשים, הייתי שמח להיות אישה," אמר הבמאי בריאיון שהעניק בשנה שעברה בהקשר של סרטו הקודם. אפשר בהחלט לחוש בכך גם בסרט הנוכחי. הוא מבוסס על  הרומן  מרדנות (Disobedience), שכתבה אישה, נעמי אולדרמן. (תהיתי אם השם שהוענק לסרט בעברית מוצדק. באנגלית שמו זהה לזה של  הרומן. אחרי שההקרנה הסתיימה, חברתי ואני "החלטנו" שכן, "שאהבה נפשי" הולם אותו כנראה אפילו יותר…). מרדנות הוא ספרה הראשון של אולדרמן, ילידת לונדון, שגדלה בקהילה יהודית אורתודוקסית. בעברית ראה הספר אור בהוצאת אופוס.

אישה אחרת, רייצ'ל וייס, ילידת לונדון, שגם מגלמת את אחת הדמויות הראשיות, הפיקה את הסרט.

שאהבה נפשי, כאמור, מעניק חוויה אסתטית ומשמעותית, ולא מעט חומר למחשבה ולדיון. עם זאת, עלי להודות שמבחינתי הקצב שבו התנהל היה לפעמים מבחינתי אטי מדי שלא לצורך, והיו כמה  סצינות שבהן התעורר בי הרצון ללחוץ על דוושת הגז כדי להאיץ אתו קמעא…

 לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי "בואנה ויסטה סושיאל קלאב". הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.

בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: "בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס", שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.

המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.

אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. "הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה," הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!

רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.

הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.

הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. "זה אני!" הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…

אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: "אתה לא זקן, אתה משוגע…" וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, "ואני מנגן תשעים שנה"… "שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו," הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: "לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…"

בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.

חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.

הנה הקישור. 

"אהבתי מאוד להצטלם. בכל פעם שאימא שלי קנתה לי בגדים חדשים, לבשתי אותם, והצטלמתי," מספרת אישה צעירה שאת פניה לא רואים, אלא רק את תצלומי העבר שהיא אוחזת בידה. ואז מתברר שהיא אחת מהנשים הפקיסטניות שפניה הושחתו. ילדה מספרת שהמורה ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה. אישה אחרת על גבר שסירבה לו. אחרות – על בעלים שהענישו, התנקמו, ניסו להיפטר.

בכל שנה מדווחים שם על כ-100 מקרים שבהם גברים שפכו חומצה על פניהן של נשים. "בשנייה אחת הוא הרס חיים שלמים", מספרת אחת הקורבנות בסרט התיעודי הקצר "Saving Face"שזכה ב-2012 בפרס האוסקר.

יוצרי הסרט מעריכים כי יש עוד מקרים רבים דומים שכלל אינם מדווחים. התופעה נפוצה עד כדי כך, שקיימות מרפאות מיוחדות שבהן מנסים לטפל בנפגעות, לאפשר להן לעבור ניתוחים קוסמטיים שישחזרו את תווי פניהן ויעניקו להן תקווה של חיים.

הסרט עוקב אחרי כמה מקרים מזעזעים: רופא פלסטיקאי פקיסטני, ד"ר מוחמד ג'וואד (Dr. Mohammad Jawad), שגר באנגליה מגיע מדי שנה לארץ מולדתו כדי לטפל בנפגעות. אחת הנשים שהוא מראיין חושפת את פניה והמראה מחריד. היא מספרת לו כיצד בעלה, גיסתה וחמותה התנפלו עליה, שפכו עליה חומצה, השליכו עליה כיריים בוערות, בניסיון להמיתה. "איפה את גרה עכשיו?" שואל הרופא שכבר נתקל באי אלה מקרים מזעזעים, אבל תשובתה מערערת אפילו את שלוותו: "בבית שלהם," היא אומרת, מתייפחת למראה תדהמתו, ומסבירה שאין לה ברירה, כדי לראות את ילדיה, היא נאלצה לשוב אל הבית שבו ניסו לרצוח אותה והותירו אותה פגועה עד אימה.

שניים מהגברים הפוגעים מתראיינים בסרט. מדהים לראות את אחד מהם, שניסה להרוג את אשתו הצעירה בעזרת אמו ואחותו. כמה תמים וביישן הוא נראה, מחייך בחביבות ומכחיש: הוא לא עולל מאומה. הוא מסביר שהיא זאת שהפילה על עצמה נר, באחד מהתקפי הזעם הרגילים שלה. הפער בין מעשיו להתנהגותו יכול להטריף את הדעת. שהרי אלימות נגד נשים אינה תופעה ייחודית לפקיסטן. שם משחיתים להן את הפנים, וכאן הורגים אותן. 17 גברים רצחו נשים שהיו בנות זוגם ב-2017, ו-126 נשים בעשור האחרון. בחלק גדול מהמקרים הספיקו הנשים להתלונן במשטרה על אלימות, אבל לא חייהן לא ניצלו. קיימים בארץ מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה. במקום להוציא את הגבר האלים, מנתקים את הקורבן מסביבתה הטבעית וממעגל החיים שלה. במקום לבודד אותו, מאלצים אותה להתגונן.

בימאית הסרט, שרמין אובייד-צ'ינו (Sharmeen Obaid-Chinoy), היא עיתונאית פקיסטנית שמקדישה את זמנה למאבק למען נשים. את השראתה ליצירת הסרט שאבה מאישה, גם היא נפגעת תקיפה של השחתת פניה באמצעות חומצה, שהתאבדה אחרי שעברה עשרות ניתוחים פלסטיים. לטענתה של הבמאית במידה רבה בזכות הסרט שיצרה, העביר הפרלמנט הפקיסטני חוק שאמור לעזור בהרשעה של הפוגעים. היא סיפרה שהתקשתה לזכות באמונן של הנשים שאותן תיעדה.

למרבה הצער, מסתבר שאחת מהן תבעה אותה לדין, בטענה שהבמאית החתימה אותה על מסמכים ריקים, ושבגלל הסרט בעלה סילק אותה מהבית ובני משפחתה ניתקו אתה כל קשר. הבמאית מצדה טענה כי אותה אישה הייתה אמורה להינתח אצל אותו רופא שתיעדה אותו מגיע מאנגליה, אבל סירבה. יחד עם זאת, נעתרה היוצרת לתביעתה של האישה שדרשה ממנה לא להציג אותו בפקיסטן.

אפשר לצפות בסרט בקישור כאן. (הכתוביות באנגלית). הוא נמשך 40 דקות.

כל מי שרוצה לזכות בשעה קסומה של אושר ותחושה שיש עדיין יופי בעולם, מוזמן לצפות בסרט "עלמה דויטשר, החיפוש אחר סינדרלה" (להלן קישור):

זהו סיפורה של עלמה דויטשר, מוזיקאית מחוננת וילדה יוצאת דופן ומיוחדת במינה.

כדי להבין את גדולתה חייבים לצפות בה בסרט, שמביא משהו מאישיותה הקורנת, מהמקוריות והכישרון החד פעמי, מעולמה הפנימי העשיר, ומהנועם והקסם שהיא מקרינה. מפעים ללמוד לא רק על כישרונה המוזיקלי המופלא, אלא גם על השפות שהחלה להמציא כבר כשהייתה בת ארבע, על המלחינים השונים ש"חיים" בתוכה, כל אחד עם סגנון ההלחנה האופייני לו, ולצפות בה יוצרת, מאלתרת, מנחה את מנצחי התזמורות ואת הנגנים שאתם היא עובדת כיצד עליהם לדייק בביצוע היצירות שלה.

בוויקיפדיה בעברית מוגדרת עלמה "ילדת פלא בתחום המוזיקה הקלאסית", וגם "מלחינה, פסנתרנית וכנרת בריטית". בגיל שנתיים ידעה עלמה לזהות תווים, ובגיל ארבע, כפי שמעיד אביה, כבר החלה לנגן בפסנתר יצירות לא מוכרות – מנגינות "ששמעה" בראש.

היא הספיקה עד גיל 12 להלחין כמה יצירות. המרשימה שבהן היא האופרה "סינדרלה", שבוצעה בגרסה בימתית מלאה בווינה בדצמבר 2016 (את ההפקה הזאת מלווה הסרט), וכעבור שנה גם בקליפורניה. בגירסתה של דויטשר ההתאמה בין סינדרלה לנסיך אינה מוצאת את פתרונה בעזרת נעל, אלא בזכות כך שהנסיך משורר וסינדרלה מלחינה, והם מצליחים למצוא זה את זה.

דויטשר הסבירה למראיין מה-BBC שלא סתם בחרה בסינדרלה-מלחינה: לא על עצמה חשבה, אלא על נאנרל, אחותו של מוצרט, שאותה, בניגוד לאחיה, לא עודדו לפתח קריירה מוזיקלית, ואפילו בלמו אותה. (בהקשר זה, אי אפשר, כמובן, שלא לחשוב על אחותו הבדויה של שייקספיר, שאותה הביאה לעולם וירגי'ניה וולף במסה הפמיניסטית "חדר משלך", בניסיון להסביר את המכשולים הבלתי אפשריים שעמדו בפני נשים יוצרות).

בחדרה של עלמה דויטשר תלויה תמונתה של נאנרל, לאות הזדהות עם גורלה, השונה כל כך מזה שלה עצמה, שכן ברור לגמרי שהוריה של דויטשר, הבלשן הישראלי-בריטי גיא דויטשר וחוקרת הספרות ג'ייני דויטשר, מטפחים באהבה רבה אותה ואת אחותה הצעירה ממנה, שגם היא מוזיקאית מחוננת. מרגש לראות את יחסי האחווה והפרגון ההדדי בין שתי האחיות: הן מנגנות ביחד יצירה לשני כינורות שעלמה חיברה, והלן, האחות הצעירה, עומדת לצדה כשהיא מנגנת בפסנתר ומעבירה למענה את הדפים. בתום הפרימיירה של האופרה מברכת האחות הצעירה את אחותה הבכורה והמוכשרת כל כך, ועושה זאת בחום ובהתפעלות שמחממים את הלב. נראה שהוריהן מצליחים לטפח לא רק את כישרונן של הבנות, אלא גם את אישיותן.

הסרט "עלמה דויטשר: למצוא את סינדרלה" הופק ב-BBC. הוא פרק בסדרה Imagine – "דמיינו", ובה סרטים דוקומנטריים בנושאי תרבות. למרבה השמחה הסרט, כמו גם פרקים רבים אחרים בסדרה, זמין ביוטיוב. למרבה הצער, אין כתוביות בעברית.

"רציתי להציל את ארצי", הוא מצטט את דבריה של האישה שבזכותה הוא חי, ומוסיף "ולדעתי היא הצליחה". הדובר הוא סיומה שמשון שונהאוס יליד ברלין, היחיד מבני משפחתו שניצל מן הגירוש לאושוויץ. בזכות כישרונו כגרפיקאי פעל  במהלך המלחמה כזייפן דרכונים שסופקו למאות יהודים והעניקו להם זהות בדויה. עד יום מותו ב-2015, התגורר בשוויץ. בריאיון שהספיקו לערוך אתו רואים אדם שיש לו עדיין ניצוץ של הומור בעיניים ושמחת חיים ניכרת. את העובדה שהוא חי הוא חב לאישה שעליה הוא מדבר: גרמנייה תושבת ברלין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עשתה מעשה נדיר אבל משמעותי מאוד: היא הסתירה אותו, וכך הצילה אותו ממוות בטוח. כמוה, הוא סבור שלא רק אותו ואת גופו החד-פעמי הצילה, אלא גם את ארצה: ליתר דיוק – את מצפונה. אותה גרמנייה הוכיחה שבימים שבהם שלט בארצה רוע בלתי נתפס, היו גם אנשים אחרים, נדירים ואמיצים.

הסרט "הבלתי נראים" הוא סיפורם של ארבעה יהודים ילידי ברלין שעירם נהפכה בשבילם למקום המסוכן ביותר בעולם, ובעולם כולו לא היה להם מקום אחר, בטוח יותר. ב-19 ביוני 1943 הכריז שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, שברלין "נקייה מיהודית". הוא לא ידע שבעיר מסתתרים 7,000 יהודים. מתוכם שרדו בתום המלחמה כ-1,700. אין ספק שלאף אחד מהם לא היה סיכוי אלמלא עזרו להם גרמנים מתנגדי המשטר, כאלה שהסכימו לתת להם מקלט, בחלק מהמקרים – אצלם בבית, חרף הסיכון לא רק למסתתרים, אלא גם להם עצמם ולבני משפחתם. כך ניצל גם אויגן הרמן פרידה, יליד 1926. אמו היהודייה גידלה אותו עם בעלה, אביו החורג, שהיה נוצרי. האם ניצלה ממאסר ומהגירוש "מזרחה" כלומר – לפולין ולאושוויץ, אבל בנה בן ה-16 נחשב יהודי, וחייו היו בסכנה. משפחה גרמנית הסתירה אותו, ובשלב מסוים הוא הצטרף לחבורת של פעילים שבשנתיים האחרונות של המלחמה פיזרו בברלין עלונים שבהם עדכנו את תושבי העיר וסיפרו להם על פשעי הנאצים. (פעילותם מזכירה כמובן את הספר לבד בברלין מאת האנס פאלדה).

העזרה לא התבטאה רק במעשי הצלה והסתרה. באחת הסצנות בסרט מראים כיצד גרמנייה תושבת ברלין תוחבת לכיסו של יהודי בחשאי חפיסת סיגריות, זאת אחרי שהכרטיסן בחשמלית פוקד עליו לקום על רגליו: אמנם אותו צעיר יהודי רשאי לנסוע לעבודה, כי תרומתו למפעל לייצור נשק חיונית והוא גר במרחק שמקנה לו את הזכות, "אבל זה לא אומר שמותר לך לשבת", מטיח בו הכרטיסן. בחפיסת הסיגריות שהאישה נותנת לו, כך הוא מסביר כעבור שנים רבות, ביקשה לאותת לו שהיא בעדו, שהיא מתנגדת למדיניות הנאצית שהכרטיסן ביטא בנוכחותה בברוטליות.

"הבלתי נראים" הוא סרט שמשולבים בו, לצד השחזור הקולנועי, קטעי ארכיון קצרים מאותה תקופה (הם מעלים על הדעת את התיאורים המחרידים בספר ברלין סוף), וגם ראיונות עם ארבעה מהניצולים. הם מספרים על מה שעבר עליהם, ואז האירועים מוצגים בפנינו: הפרידה מההורים, החיפוש הקדחתני אחרי מחסה זמני או קבוע, השעות שבהן נאלצו חלקם לשוטט בעיר במשך ימים שלמים, כי רק בלילות היה להם מקום מפלט, האימה שמא ייתקלו באדם שמכיר אותם, הצורך לסגל לעצמם הליכה ועמידה של אנשים "רגילים", כלומר – של גרמנים לא יהודים, ובמילים אחרות: לא להיראות מבוהלים ומפוחדים.

ארבעת הניצולים היו צעירים מאוד. היו להם יכולת הישרדות יוצאת דופן, תושייה וכוחות נפש מרשימים. כך למשל, במסווה של אלמנות מלחמה גרמניות, מצאו שתיים מהם מחסה כמשרתות בביתו של קצין בוורמכט. בסצנה מעוררת פלצות רואים אותן משמשות כמלצריות במסיבה שעורך הקצין לחבריו. כולם משתכרים, ושתי הצעירות היהודיות עומדות ומוזגות להם עוד ועוד משקאות, עד שאחד מהם נועץ בהן מבט חשדני – "את נראית יהודייה", הוא אומר, והיא אינה מאבדת את העשתונות ומשיבה מיד "הרי לא נשארו יהודים בברלין". התגובה של הנוכחים – פרץ צחוק פרוע – מרחיקה מעליהן את הסכנה.

תחושת הנרדפות שהסרט מביע עזה מאוד. קשה לקלוט איך ביום אחד איבדו הצעירים הללו את כל האחיזה במציאות המוכרת והבטוחה שבה גדלו, ואיך מצאו את עצמם בסביבה מוכרת, ועם זאת עוינת ומסוכנת כל כך. אז מה נדרש כדי שצעירה יהודייה בברלין, בשנת 1944, לא תיתפס ותירצח? הנה סיפור נוסף, זה של האני לוי, גם היא ילידת ברלין. עד שהמלחמה פרצה גרה האני עם הוריה בקרויצברג. אביה נפטר ב-1940 בעקבות עבודות הכפייה שבהן אולץ לעסוק. שנתיים אחרי כן הלכה גם אמה לעולמה. האני הייתה בת 17 כשהצליחה להתחמק ממאסר, בעזרת מכר לא יהודי. ימים ארוכים שוטטה בעיר, ובלילות מצאה מקלט בבית קולנוע, עד שערב אחד שאלה אותה הכרטיסנית בפליאה מדוע היא שבה ורואה את אותו סרט. ברגע של שבירה סיפרה לה האני שהיא יהודייה נרדפת, ומוכרת הכרטיסים החליטה בו ברגע להעניק לה מחסה. עד תום המלחמה הסתתרה האני בביתה. מאז שנת  1946 היא מתגוררת בפריז. בתום הסרט עולה כתובית המספרת לנו שהיא סבתא רבתה מאושרת לנינים רבים.

נעים לשמוע על מי שהצליחו לשרוד. אלה סיפורים מרשימים ומעוררי השתאות. אסור כמובן לשכוח שרוב הנרדפים נתפסו ונרצחו, אבל עניינו של הסרט בניצולים ולא פחות מכך – במצילים, שכולם הוכרו כחסידי אומות עולם, וטוב שהסרט מביא בפנינו את שמותיהם, מעשיהם וגבורתם, שאסור לה להישכח.

בעבר, בימים שלימדתי את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר, נהגתי להקדים את קריאת הטקסט בשאלה שהפניתי אל בני הנוער היושבים מולי: האם, שאלתי אותם, יכול לקרות משהו שיגרום לכם לנתק קשר עם מישהו מבני המשפחה שלכם?

התשובה השגורה הייתה – מה פתאום. אין מצב. ואם, הקשיתי, היה נודע לכם שאותו בן משפחה עבריין? לא, לא, כמובן שהיינו תומכים בו. ואם לא סתם עבריין, אלא פושע ממש? התגובות נשארו די יציבות. רוב הנוכחים הצהירו שבכל מקרה לא ינטשו הורה, אח או בן דוד, גם אם יתגלה להם שפשע.

ואז החמרתי את השאלה: ואם יתגלה שהוא אנס? כאן כבר ראיתי כמה הבעות פנים מוטרדות, ספקניות, אבל רבים המשיכו לתמוך בבן משפחה שכזה. אנס סדרתי? שפגע בילדים?

ואולי – תהיתי – פושע מלחמה? נאצי? רוצח המונים? אהה. בשלב הזה נותרו עדיין בני נוער שהכריזו על נאמנות מוחלטת, לא משנה מה. אבל רבים מהם השתתקו.

כשגמרנו לקרוא את המחזה חזרתי אל השאלה, שלא כולם זכרו. שכן בסופו מתגלה כי ג'ו קלר, אבי המשפחה הנערץ, פשע כנגד בני עמו, במהלך מלחמה: בעיצומה של מלחמת העולם השנייה גרם האיש למותם של כמה עשרות טייסים אמריקניים, לאחר שהורה לשותף שלו במפעל לייצור חלקי מטוסים לשלוח חלקים פגומים, אף על פי שהיה ער לסכנה. לאחר מעשה עוד הגדיל לעשות, כשהפליל את השותף והעמיד פנים שידו לא הייתה במעל. כריס, בנו של ג'ו קלר, מתקשה מאוד להתמודד עם פשעיו של אביו. עם העמדת הפנים הצדקנית שלו, ועם חוסר הנכונות שלו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו. ויחד עם זאת, כריס מחליט לא להסגיר את אביו לשלטונות, כדי שייתן את הדין. ג'ו קלר הוא זה שמטיל על עצמו עונש מוות: הוא מתאבד, כשהוא מבין את המשמעות העמוקה של התנהגותו, ואת השלכותיה: בסוף המחזה נודע לו שבנו האחר, לארי, שבניגוד לכריס היה בטוח שאביהם אשם, התאבד, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הגועל והזעם. אז מה דעתכם על כריס? על לארי? על ג'ו קלר, נהגתי תמיד לשאול.

הסרט "מורשת נאצית: מה שעשו אבותינו" מציג דילמה דומה, ושתי צורות התמודדות של בנים שנאלצים לחיות עם הידיעה שאביהם הוא פושע מלחמה.

פיליפ סנדס, עורך דין יהודי, פעיל זכויות אדם שמשפחתו נספתה בשואה, פוגש את ניקלס פרנק ואת הורסט פון וכטר. אביו של ניקלס היה הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה, שפיקד על גירוש יהודי פולין לגטאות ועל ארבעה מחנות מוות. פרנק נידון למוות והוצא להורג בנירנברג. אוטו פון וכטר שירת בכמה תפקידים, בין היתר היה ראש המנהל האזרחי במחוזות קרקוב וגליציה. ניקלס פרנק מגנה את אביו כפושע מלחמה, ואילו הורסט פון וכטר משוכנע שאביו היה בן אדם הגון וטוב, כי הוא עזר לאוקראינים בגליציה, ושחרר אותם מהכיבוש הסובייטי.

תגובותיהם של השניים, שבתחילת הסרט מציגים את עצמם כידידים וכמי שמחבבים זה את זה, והעימות הבלתי נמנע ביניהם, מרתקים. פרנק מנסה להוכיח לפון וכטר שאביו היה פושע, ומצפה ממנו להכיר באמת ולהתנער מהאב. ניקלס פרנק חד משמעי בעמדתו. הוא נושא על כתפיו תחושת אשמה כבדה על מעשים שלא הוא עשה. אי אפשר שלא לחוש שההתנערות שלו מאביו פוטרת אותו מכל אחריות, כי כשנדרשת ממנו הכרעה מוסרית הבחירה שלו ברורה לחלוטין. לעומת זאת הורסט פון וכטר, הבן הנאמן לאביו, מתפתל בלי הרף.

בהתחלה הוא מנסה להציג את עצמו באור חיובי. כך למשל הוא מספר שבנעוריו החליט להשתחרר ממשפחתו, בחר לעבוד כשוליה של אמן ("יהודי!" הוא מדגיש, ומסביר עד כמה הפרט הזה חשוב לו), ואפילו צייר בעצמו ציורים מזעזעים של הוצאות להורג. לכאורה הוא מבין, כועס, מתקומם נגד הנאציזם ופשעיו. אבל בהמשך מתברר שכאשר הדברים מגיעים אל אביו, הוא נשמע שונה. מקומם. מדאיג. מעורר סימני שאלה. בעצם – מרגיז מאוד. לא רק את הצופים בסרט, אלא גם את ניקלס פרנק, שבסופו של דבר מחליט להתנער ממנו.

באחת הסצנות הבלתי נשכחות לוקח פיליפ סנדס את שני הבנים אל העיירה שבה גרו כל בני המשפחה שלו, עד שנרצחו. הם נכנסים ביחד אל בית הכנסת ההרוס ואחרי כן הולכים אל האתר שבו נשארו קבורים כל תושבי העיירה היהודים, אחרי שנורו.

ניקלס פרנק מזועזע. בעדינות ובאנושיות הוא שואל את צאצאם של הנרצחים מה הוא מרגיש. מה המקום הזה אומר לו. אפשר לראות עד כמה קשה לו.

הורסט פון וכטר לעומתו מנסה כל הזמן לעשות רציונליזיות. בית הכנסת עוד יתמלא באנשים, הוא "מבטיח", ומוסיף ואומר: "אני לא רוצה להיתקע במקום הזה, מלא בושה וכאב," וגם, למרבה הזוועה, שהוא "גאה" להיות שם (!). מי היו היורים, הוא מבקש לדעת, ומוסיף שהיו שוטרים (לא אביו!), שאת שמותיהם היה רוצה לדעת. הוא רואה במקום שדה קרב, כי כאן, במקום הזה בדיוק, התנהלו קרבות קשים מאוד במלחמה העולם הראשונה (!).

הסרט כולל לא רק ראיונות, אלא גם קטעי וידיאו ישנים ותצלומים מהאלבומים המשפחתיים. אפשר לצפות בו ביוטיוב (הקישור להלן), אם כי איכותו ירודה משהו. הוא זמין בנטפליקס.

מוצאי שבת. אולם הקולנוע בקניון של קריית אונו. בקהל יושבים שנים עשר אנשים שהגיעו לצפות בסרט עטור השבחים "קרא לי בשמך". בטבלת המבקרים של עיתון "הארץ" הוא מופיע במקום השישי בין הסרטים המומלצים ביותר. רוב המבקרים העניקו לו ארבעה עד חמישה כוכבים, וגם הטריילר עורר תחושה שמדובר ביצירה ראויה ומושכת את הלב: סיפור אהבה בין שני גברים, על רקע הנופים היפהפיים של איטליה. נשמע טוב, נכון?

בערך באמצע הסרט פרשו שישה מהצופים, ועד מהרה נסו עוד שניים על נפשם. ברגע הסיום נשארו רק הנחושים, הסובלניים או המנומסים ביותר. כותבת שורות אלה נמנית עמם, אם כי, יש להודות, קינאתי בנמלטים והשתוקקתי מאוד להצטרף אליהם… הפער בין השבחים, הציפיות, והמועמדויות לפרס האוסקר (לסרט הטוב ביותר, לתסריט המעובד, לשחקן הראשי ולשיר המקורי), לבין הסרט שהוקרן בפנינו, היה בלתי נסבל.

לכאורה יש בו ב"קרא לי בשמך", כל המרכיבים שיכולים להפיק יצירה קסומה: סיפור אהבה, משחק מעולה, בעיקר של טימותי שלמיי, המגלם את דמותו של נער בן שבע עשרה שמתאהב באסיסטנט של אביו הפרופסור, וכאמור – הרקע של איטליה, עיירת הנופש שאליה מגיעים כל קיץ בני המשפחה של אֶליוֹ, הנער המאוהב. הבעיה מתחילה בליהוק של אוליבר, הסטודנט האמריקני שאֶליוֹ מתאהב בו. את דמותו מגלם ארמי האמר, שנראה בשנות השלושים או אפילו הארבעים לחייו. (אגב, רק גילו של אֶליוֹ נמסר. הוא אומר במפורש שהוא בן שבע עשרה. גילו של אוליבר אינו מצוין!). סיפור האהבה אינו מתרחש אם כן בין שני צעירים שווים או לכל הפחות קרובים זה אל זה בגילם, אלא באדם מבוגר ש"נעתר" לפיתוי, אבל בעצם מתחיל בו ביוזמתו, בנגיעות וברמזים שמציתים תשוקה בנער הצעיר ממנו בהרבה. קשה שלא לחוש שמדובר בעצם בניצול. אמנם התסריט מדגיש מאוד את ההתאהבות של אֶליוֹ, ואת מאמציו-לכאורה של אוליבר לא לאפשר את הקשר המיני ואפילו לבלום אותו, אבל הוא בכל זאת מתרחש, והצפייה בו מטרידה. קשה שלא להביא אל הסרט את השקפת העולם שלפיה האדם המבוגר אמור לשלוט ביצריו ולא להרשות לעצמו להיסחף לתוך קשר שמוּעד לפגוע בצעיר ממנו. מה גם שלכל אורך הסרט מודגשת משיכתו של אוליבר לנשים, הוא מפלרטט לא רק עם אֶליוֹ אלא גם עם צעירות שנקלעות בדרכו, אפילו ברגעים שאמורים להיות מוקדשים רק לקשר הזוגי שלו עם הנער המאוהב בו. האם מדובר באמת בסיפור אהבה נוגע ללב, או בפתיינות חסרת לב? האפשרות השנייה מכאיבה יותר, אך אולי נכונה ואמתית. אבל לא זה מה שאנחנו מתבקשים לראות כאן, שהרי לקראת סופו של הסרט אביו של אֶליוֹ מאשר את הקשר של בנו עם הסטודנט המבוגר, ומעניק לו תוקף של סיפור אהבה, לא של פגיעה. לי הייתה תחושה שזאת תוספת לא משכנעת, שתפקידה לנופף באצבע מתריסה לעבר מי שיגָנו את הקשר, כדי לומר להם שהם טועים. הנה האב בכבודו ובעצמו מסביר לבנו שהוא בר מזל, כי הוא, האב, מעולם לא חווה אהבה כזאת (ואומר גם שאשתו, אמו של הנער, אינה מבינה מה באמת קרה בין בנה לבין הסטודנט של בעלה)! האם זאת באמת שיחה ראויה ונוגעת ללב, כפי שאנחנו מתבקשים לחשוב, או שמדובר בעצם בבגידה של האב באשתו, ובעצם גם בבנו? האבא מספר לבן שבעצם אינו אוהב את אמו (חרף הקרבה המודגשת המובאת בפנינו?) וזה אמור לרגש אותנו?

ניחא. אז מדובר בקשר לא נאות ובבלבול בין אהבה לפתיינות ובגידה. אבל זאת לא הבעיה העיקרית. הקושי הממשי שחשתי נבע מהתחושה המלאכותית, הלא אמינה, שהסרט עורר בי לכל אורכו. מדוע, למשל, מופגנת כל כך יהדותם של הגיבורים? מה משמעותה? איזה טעם יש בה? במה היא אמורה לתרום? הפרט שמוצג כאילו יש בו משמעות כלשהי הוא בעצם סתמי לחלוטין, כי אינו מוביל לשום מקום, ואינו מפותח בשום צורה. כמו כן, העלילה מתנהלת באטיות רבה, שמטרתה העיקרית, כך נראה, היא לאפשר לגיבור האמיתי של הסרט – הנוף של איטליה – לככב. הבעיה שמקומות יפים שתרומתם לסרט אינה ברורה מתחילים כעבור זמן מה לייגע. נוף בסרט עלילתי שאינו משרת שום אמירה מזדקר כמו עוד פרט סתמי, ולכן מיותר ומעצבן.

ואי אפשר לא להזכיר את אחת הסצנות הקשות בסרט. היא אמורה כנראה לבטא חושניות מופלגת ומרטיטה. מדובר בקטע שבו מרבית הצופים נסו מהאולם, זה שבו אֶליוֹ הצעיר, השטוף בתשוקה מינית, אונס אפרסק. ברגעים כאלה מתחשק לקרוא בקול ולומר "זכותו של הציבור לא לדעת ולא לראות את כל הפנטזיות העולות בדעתם של יוצרים". יש ודאי מי שרואים בסצנה הזאת ביטוי לחושניות מופלגת. הצופים במוצאי שבת בקריית אונו העדיפו לוותר לא רק עליה, אלא גם על כל מה שבא בעקבותיה. נראה שלאיש מהם לא היה באמת אכפת מה יעלה בגורלם של גיבורי הסרט.

ב"משל המערה" הידוע של אפלטון תיאר הפילוסוף בני האדם שכלואים בתוך מערה חשוכה. פניהם מופנות אל קיר, שעליו מוקרנים הבהובים וצללים. אין לאנשים הללו מושג שלא את המציאות הם רואים, אלא את השתקפותה.

קולנוענים רבים (ביניהם כריס מרקר ואורסון וולס) השוו את משל המערה לאמנות הקולנוע: גם שם בני אדם יושבים בחושך וצופים בדימויים שמוקרנים על המסך, ויוצרים סיפור שאיננו המציאות. ההבדל העיקרי טמון בכך שבקולנוע הצופים יודעים שהם רואים בדיה, ומודעים להבדל בינה לבין האמת. כלומר – בין מה שהם רואים על המסך, לבין החיים שמחוץ לאולם.

עד שמגיע סרט כמו "מוטלים בספק", שכמו בקסם מופלא ומתעתע נע בין אמת לבדיה, בין דמיון לתיעוד, בין שיקוף מדויק של המציאות לעיצוב אמנותי ומתוכנן שלה.

כדי לעשות זאת, משתמש הסרט באמנות הקולנוע, במעשה ארס פואטי: זהו סרט שמראה לנו איך הקולנוע מסוגל לייצג בני אדם, להציג אותם, ובה בעת גם להביא אותם לפנינו באופן שבו הדמות והשחקן נראים כאילו התערבבו, ולא ברור עוד איפה מתחיל הקולנוע ואיפה הוא נגמר.

סיפור המעשה, כך מקפיד הסרט להודיע לנו בתחילתו, מבוסס על אירועים אמיתיים, כנראה חוויה של הבמאי או התסריטאי. כדי לספר על אותה התנסות הוא מציג בפנינו דמות של במאי קולנוע שנדרש לבצע עבודות שירות עם קבוצה של בני נוער שגם עליהם הטילה החברה עונש על עבירות שביצעו. הוא מגיע כדי ללמד אותם קולנוע, והמפגש ביניהם מייצר עשייה קולנועית. הצעירים – בני הנוער מגלמים אותם בסרט עושים זאת בווירטואוזיות, או שמא הם משחקים את עצמם? (הסרט זכה בפרס אופיר גם על הליהוק) – מתפתים להיחשף בפני המצלמה. לאורך הסרט אנו מקבלים אותם פונים אלינו באופן ישיר, בקלוז אפ, מספרים לנו כל אחד ואחת בכמה מילים את סיפור החיים המחריד שלו או שלה. של הדמות? של השחקן? של שניהם בו זמנית?

בתחילת הסרט אפשר לרגע להאמין שאנו עתידים לצפות בגרסה הישראלית של "לאדוני באהבה": ז'אנר הסרטים המוכרים על מורה שמגיע אל חבורה של בני נוער פרועים ומתוסכלים, שהוא מצליח בקסמו האישי ובאהבת האדם שלו לרסן, ולשנות את חייהם.

אבל לא. "מוטלים בספק" לא ימכור לנו זיופים מתוקים, ולא ייקח אותנו בשמחה ובששון אל הסוף הרצוי לנו. לאורך הסרט מוטלים מוקשים שאינם מתפוצצים: האם יתרחש רצח בסצנה שבה שכן יורד אל הספסל מול דירתו כדי להשתיק את הצעירים היושבים שם ושותים? האם הוא יתרחש בסצנה שבה גבר מנוול עושק את אחד הצעירים? האלימות שם, כל הזמן, מצליחים לרסן אותה, אבל היא מבטיחה לבוא ולתת את ההופעה שלה. החוכמה של הסרט היא שלמופע האלימות הקשה ביותר אנחנו לא עדים. אנו רואים רק את תוצאותיה, הקורעות את הלב. לפעמים אין צורך להכביר במילים, לפעמים, גם בספרות, השתיקה מפחידה הרבה יותר.

גיבורי הסרט, בני הנוער שחייהם אבודים, הם אלה שמוטלים בספק. הם לא יודעים אם המציאות שהם חווים יכולה להיות אמיתית. האם ייתכן שנער יחשוד באמו שהיא מסממת אותו בחשאי, כדי שיהיה לה שקט? האם אפשרי שאמו של נער שזכה במלגת לימודים תעשוק אותו, ותוציא את כל הכסף על קניית ירקות? האם מתקבל על הדעת שאין לצעירים הללו שום עתיד, שום תקווה, שום אפשרות להיחלץ מתוך העוני, ההזנחה, האלימות, הבזבוז?

הם מנסים ליצור סרט שיספר להם על עצמם. הם מגיעים למצב שבו הם מנסים להבין אם הם עצמם קיימים, אם הם יכולים לחוש בקיומו של הזולת שלצדם.

עד שהמציאות מגיעה, וחובטת בכוח רב בנפשם ובלבם של הדמויות ושל הצופים. אבל אלה האחרונים מגיעים בכל זאת לרגע שבו האור באולם נדלק, ההבהובים על המסך נמוגים, הקהל קם על רגליו ויוצא מהאולם כדי לשוב אל חייו. ואילו הנער שמגלם את הנער שעליו מספר לנו הבמאי, מתחנן רק לדבר אחד: להתעורר מחלום הבלהות שהוא חייו האמיתיים.

"מוטלים בספק" הוא אחד הסרטים הישראליים העוצמתיים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

מי שזקוק לאַנְטידוֹט יעיל כלומר – לתרופה נוגדת רעל – כנגד דבריו המתועבים של הרב אלי סדן, מוזמן לצפות בפרק הראשון בסדרה החדשה שעלתה לאחרונה בנטפליקס.

כזכור, הרב, שזכה לפני שנתיים בפרס ישראל, צולם בעת שהרצה לחניכיו במכינה הצבאית שייסד, ואמר להם כי "הפשע שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האישה להיות עצמאית, להיות בלתי תלויה בבעלה, לדאוג שיהיה לה הכנסה מספיק טובה. מסרסים את היכולת שלה להיות אישה טובה ואימא טובה. זה אסון, זו טרגדיה […] מחנכים אישה מגיל צעיר שהיא צריכה להיות עצמאית ומסרסים את הכוח הכי חשוב שיש לה – הכישרון והתבונה לבנות את הבית".

נטפליקס מעניקה במה למנחה הטלוויזיה הוותיק דיוויד לטרמן, בסדרת ראיונות ששמה "את האורח הבא אין צורך להציג". שיחתו  עם הצעירה הפקיסטנית מלאלה יוספזאי שזכתה בגיל 17 בפרס נובל לשלום היא מופת של הנאה צרופה.

מלאלה זכתה בפרס נובל בשל פעילותה למען השכלה של נערות ברחבי העולם. כשהייתה בת 15 ירה בה איש טליבן באוטובוס שבו נסעה בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. היא נפצעה פצעים אנושים, הוטסה לאנגליה, החלימה, והיא ממשיכה בפעילותה שהחלה בה כבר בגיל 11, תחילה – בבלוג שבו כתבה על זכותן של נערות לרכוש השכלה. כיום היא עסוקה בהקמה של בתי ספר, בעיקר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה.

מלאלה ניחנה באישיות קורנת. התבונה, האיפוק, חוש ההומור, הנועם הרב שהיא משדרת, לצד כושר המנהיגות יוצא הדופן והנחישות והמסירות לרעיון שהיא מטפחת מאז שהייתה ילדה, מרשימים ומעוררים השראה. השיחה שלטרמן מנהל אתה אינה מתמקדת רק בפמיניזם שלה, או במאבקה למען השכלה של נערות. לטרמן מתבדח אתה, שואל אותה שאלות אישיות, "אני רוצה שבסוף המפגש נהיה חברים," אומר והיא משיבה מיד, "אנחנו חברים!"

תגובותיה מרשימות ומרגשות מאוד. כך למשל, כשהוא שואל אותה מה דעתה על הנשיא טרמפ, היא עוקפת את המכשול באלגנטיות ומפתיעה את לטרמן האמריקני בתגובתה: "אני גרה באנגליה," היא עונה לו, "מה הדעה שלך עליו?…"

מרגש במיוחד לצפות בה כשהיא מסבירה מדוע חשוב כל כך שנערות ילמדו. במה הן יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה.

"מה יש לטליבן נגד השכלה של נשים?" שואל המראיין, "מהיכן זה מגיע? למה הם עושים את זה? ממה הם פוחדים?"

"הם משתמשים בשם האסלאם," היא משיבה, "הם אומרים 'זה מה שאלוהים אומר. זה מסר מאלוהים'. והם טועים לגביו לגמרי, לדעתי." היא מוסיפה ומסבירה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלמד בבית הספר, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה סטטוס משלה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות. מה שממש חבל, הרעיון הזה."

מלאלה מוסיפה ומסבירה שמדובר פשוט בשנאת נשים. ברצונם של גברים לשמור על עליונותם ועל חולשתן של נשים. "הם רוצים שנשים לא יהיו חכמות, שהשכל שלהן יהיה חלש יותר, שלא יוכלו להחליט כמו גברים. זה פשוט שגעון גדלות ושנאת נשים נושנה. ואז מוצאים תירוצים: תירוץ תרבותי, תירוץ דתי, ומנסים למצוא איך לתמוך בעמדה הזאת."

האם יש טעם להראות את השיחה אתה לרב סדן? למרבה הצער, די ברור שלא.

מוטב להתמקד במלאלה. את נאומה בטקס הקבלה של פרס נובל חתמה במילים האלה: "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם".

כמה כוח יש לאדם אחד? האם הוא יכול להשפיע על תהליכים היסטוריים, לשנות אותם, להטות את כיוונם? הסרט התיעודי "גלוריה אולרד, פמיניסטית" מבית היוצר של נטפליקס מוכיח שאישה אחת נחושה, מסורה ונחרצת, יכולה לפעול למען החברה, לשנות את מציאות החיים של אינספור אנשים ואת הלכי הרוח ותפיסות העולם הרווחות בסביבתה.

גלוריה אולרד היא עורכת דין אמריקנית שמגויסת כבר עשרות שנים למאבק למען זכויות אדם בכלל, ונשים בפרט. היא זאת שליוותה את המתלוננות נגד כוכב הטלוויזיה ביל קוסבי, כשזימנה את מסיבות העיתונאים שבהן ניצבו מול הכתבים והצלמים, וסיפרו איך קוסבי סימם ואנס אותן, ותמכה בהן כשנחשפו. יותר מחמישים הנשים שהתלוננו הוכיחו שקוסבי פעל על פי דפוס קבוע, והסתבר שלמסה המצטברת של המתלוננות היה משקל רב עוצמה: בעקבות הלחץ הודה קוסבי שאכן נהג לסמם נשים, אבל חוק ההתיישנות חל על רוב פשעיו.

גלוריה אולרד, כפי שאפשר לראות בסרט המרגש הנושא את שמה, לא הסתפקה בתמיכה רגשית. היא פעלה באופן נמרץ כדי לשנות את החוק, כדי שההתיישנות לא תחסום עוד את הדרך אל תביעה משפטית של נשים שנדרש להן זמן כדי לעבד את  מה שעברו. כידוע, גם בישראל חוק ההתיישנות מונע מנשים רבות לתבוע את הפוגעים בהן, והגיעה העת לבטל אותו. "למי החוק הזה מועיל?" תוהה אולרד, "ולמי הוא מזיק?" התשובה ברורה כל כך, ועמה ההבנה שמדובר בחוק מרושע שמונע את עשיית הצדק.

"שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות," מספרת אולרד על מחשבותיה בתחילת פעילותה כעורכת דין, "והחלטתי להיות חזקה." אכן – הדמות המצטיירת היא של לוחמת בלתי נלאית. אישה בעלת עוצמה מפעימה. כזאת שאינה פוחדת ואינה נרתעת, שפועלת לא רק במישור המשפטי, אלא גם במדיה – מתראיינת, מדברת, מסבירה – הכול כדי לשפר את המציאות.

בסרט היא מספרת גם מה גרם לה להיעשות לוחמת כה נועזת. איזו טראומה עברה, ואיך היא מאפשרת לה להבין נפגעות, ולנהוג בהן בכל כך הרבה אמפתיה וכבוד. איך החליטה להיאבק, ולא להיות קורבן. סיפורה האישי מחריד, אבל הכבוד העצמי שבו היא מספרת אותו, היכולת שלה להפיק כוח מהכאב ומהעלבון, מרשימים ומעוררים השראה.

מאבקיה עלו בהצלחה. היא הצליחה למשל להביא לכך שבחלק מהמדינות גברים ונשים יכולים להינשא לבני מינם, ומשפחות של נפגעי אלימות זוכות להשמיע את קולן. למשל, במשפט של או ג'יי סימפסון, שרצח את אשתו, היא דיברה בשם אחותה של הנרצחת והוריה, שעל פי החוק לא היו בכלל צד בהליך המשפטי.

אויביה מאשימים אותה שהיא עושה הכול בשביל הכסף, אבל אחת המתלוננות נגד ביל קוסבי מספרת שממנה ומחברותיה לא גבתה כל תשלום. אין ספק שהלהט שבו היא תומכת בנשים, לא רק בעולם המשפט אלא גם בפוליטיקה –  היא הייתה פעילה מאוד למען הילרי קלינטון – נובע מתחושה עמוקה של אחריות ושל אכפתיות. אחת החברות שלה מעידה כיצד דחקה בה לפעול למען נשים, וכעסה עליה מאוד כשהסבירה שלה אין זמן פנוי להקדיש למען הזולת.

אין ספק שבשל נכונותה להילחם בחירוף נפש למען זכויות שוות לנשים קנתה לעצמה אולרד לא מעט אויבים. יש אפילו מי שאומרים עליה שהיא מאיימת עליהם בתוקפנות שלה. אין לה קושי עם תדמיתה הציבורית: "אם ידעו שאני נחמדה, לא יפחדו ממני," היא אומרת בחיוך לאחת הנשים שאומרת עליה שהיא בעצם אדם חביב מאוד.

לקראת סופו של הסרט רואים אותה במפגש אקראי עם אחד משונאיה. הוא עומד מולה, תוקף ומנאץ אותה בגסות רוח שלא תיאמן, היא מקשיבה לו ומשיבה במתינות ובחיוך. אומרת לו שהיא מודה לו על כך שהוא משתמש בזכותו לדבר (!). מסבירה לו שאלוהים שהיא מכירה מכבד את כל בני האדם. מדגימה כיצד היא מסוגלת לנקוט גם סגנון דיבור מכיל, מנסה לפרוק את האיש מזעמו, וודאי שאינה יורדת לרמתו.

"גלוריה אולרד, פמיניסטית" הוא סרט מרתק (כאמור – זמין בנטפליקס!)  על אישה מרגשת, שמוכיחה שכן, אדם אחד נחוש וחדור מטרה, יכול לשנות את העולם לטובה.

"כפמיניסטית אני מאמינה בשוויון זכויות תחוקתי, חברתי וכלכלי לגברים ולנשים. לעתים קרובות אני שואלת מה את, אם אינך פמיניסטית? אדם גזען, חסר סובלנות וצר אופקים. הרי אין כאן מצבי ביניים, ממש כפי שאי אפשר להיות 'חצי בהיריון'."

בסרט "משחק הדמעות" התרחשה תפנית דומה. היה אז רגע של תדהמה שגרם לצופה – ולא רק לו – להישנק. זה קרה כשפרגוס, חייל אירי מאוהב, גילה שלאישה הקוקטית, המושכת מאוד, שאתה הוא מתעלס, יש אבר מין גברי. תגובתו הראשונית היא זעזוע ורתיעה, אבל אחרי זמן מה הוא נמלך בדעתו ומבין שהוא מאוהב באדם, לא במגדר. גם בספר אורלנדו של וירג'יניה וולף מתרחש שינוי מעורר השתאות: גיבור הספר מתעורר בוקר אחד כאישה. לקורא התמים, בקריאה ראשונה ובלי ידע מוקדם, מזומן רגע של בלבול, פליאה והתפעלות.

בסרט "אישה פנטסטית" רק קהל הצופים נדהם (בתנאי, כמובן, שהקפיד לא לקרוא על הסרט שום דבר מראש) כשמתגלה לו שמרינה, האישה האוהבת שהביאה את בן זוגה לבית החולים לאחר שחש פתאום ברע, אינה אישה שגרתית, אלא טרנסג'נדרית. מן הסתם שמו של הגבר – אורלנדו – לא נבחר במקרה: יוצרי הסרט החליטו מן הסתם במעין קריצה סמויה להעלות על הדעת את הדמות הדו מינית שיצרה וירג'יניה וולף. אורלנדו מקיים עם מרינה קשר זוגי אוהב, ממושך ויציב ויודע, כמובן, מיהי. בהמשך נגלה איך מגיבה הסביבה הקרובה שלו לקשר הזה, ועם אילו קשיים צריכה מרינה להתמודד. למשל – עם סירובם של רבים להכיר בכך שהיא אישה, ומתעקשים לפנות אליה בלשון זכר. (תגובתה ראויה לציון ומעוררת התפעלות והערכה עמוקה כלפיה וכלפי חוסנה הנפשי המרשים). שוללים ממנה זכויות בסיסיות ויחס של כבוד מינימלי, שאמור להיות מוקנה לכל אדם באשר הוא. אנו עדים לעלבונות, לעוול, לביזוי, ולצד כל אלה – נוכחים ביכולתה של מרינה לשמור על עצמה, לא לרדת לרמה של אלה שפוגעים בה, להגיב בהגינות, גם ברגעים קשים מאוד. גם כשאחרים אינם מסוגלים לקבל אותה, היא מצליחה להבין את הקשיים שלהם, ועם זאת – לא לוותר, אפילו ברגעים של כאב והשפלה בלתי נסבלים.

"משחק הדמעות" ו"אישה פנטסטית" פורשים בפנינו אקסיומה שאי אפשר להתכחש לה, כזאת שאמורה הייתה כבר מזמן להיות מובנת מאליה: התאהבות ומשיכה בין שני בני אדם אינה תלויה במגדר של אף אחד מהם, אלא בהתרחשות שאי אפשר להסביר או להגדיר אותה, בקסם של הקרבה הנפשית והגופנית שקיומה מתעלה מעל כל המגבלות חסרות המשמעות המוכתבות מבחוץ. האהבה לא נקבעת על פי אברי הגוף.

אין ספק שמרינה אוהבת את אורלנדו אהבה עמוקה, שאינה מתפוגגת גם אחרי שמת. אין לה שום זכויות, גם אם היא מתאבלת עליו, מסורה לו, מתגעגעת אליו, זקוקה לו, מיוסרת בלעדיו.

לפני זמן מה התקוממה דוגמנית טרנסג'נדרית ישראלית כנגד השאלה החצופה והבלתי נסבלת ששאלו אותה בתוכנית אירוח בטלוויזיה ("עברת את הניתוח?"). גם מרינה, גיבורת הסרט נאלצת להתמודד עם שאלה דומה והיא מגיבה מיד בזעזוע ובתקיפות: "לא שואלים שאלה כזאת!" לא מפתיע לגלות שגסות הרוח והחוצפה שהסרט מציג אינן בדויות, אלא לקוחות ממש מתוך המציאות. דניאלה וגה, השחקנית המגלמת את דמותה של מרינה, ודאי מכירה אותן מקרוב: היא טרנסג'נדרית, זמרת אופרה בהכשרתה, שמפליאה להפגין בסרט את כישורי השירה שלה. היא מגלמת את מרינה בעדינות נוגעת ללב.

"אישה פנטסטית" מועמד לפרס האוסקר בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר. הוא מתמודד נגד "אהבה חסרה" הנפלא. אילו הייתי חברה באקדמיה, הייתי מתקשה להחליט באיזה מהם לבחור.

במהלך הצפייה בסרט הרוסי "אהבה חסרה" (המועמד לפרס האוסקר 2018 בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר) אפשר להיזכר בקולנוע כאמנות, לא כאמצעי בידור. התרגלנו כל כך לסרטי הנוסחה שהוליווד מספקת לעולם כבר יותר ממאה שנה, עד שכמעט שכחנו שסרט יכול להעניק גם חוויה עמוקה ורבת רבדים, שהוא יכול להפעים, ולא רק סתם לשעשע.

"אהבה חסרה" הוא סרט אינטימי מאוד. הוא מספר לנו על בוריס וז'ניה, בני זוג נשואים שהגיעו אל סוף דרכם המשותפת, ומראה לנו איך בלהט המריבות, מרוב תיעוב ושנאה הדדית ומתוך מתירנות עצמית מחרידה, הם מאבדים שליטה ואת היכולת לחשוב על אליושה, בנם המשותף, להבין מה הם מעוללים לו בהתמקדותם בצרכים, באכזבות, ברצונות של עצמם, עד כדי עיוורון לרגשותיו של הילד ובכלל – לקיומו. הם עסוקים כל כך בהתאהבויות החדשות שלהם, עד שיומיים שלמים חולפים לפני שהם מגלים שאליושה נעדר, נעלם.

מה יתגלה לנו במהלך החיפוש אחריו? האם יצליחו למצוא אותו? מה תהיה השפעת היעלמותו על הקשר ביניהם? ועם בני הזוג האחרים שלהם?

הסרט מספק תשובות לשאלות הללו, אבל הן אינן צפויות, כי אינן פועלות על פי מערכת הכללים המוכרים לנו מסרטים אמריקניים. כאן הקצב אטי, ואין הבטחות לפתרונות מנחמים, או לתשובות ברורות וחד משמעיות. ענייננו בסרט הוא במהלכים הנפשיים של הדמויות, בתובנות שלהן לגבי עצמן וביחסים ביניהן.

אחד הגיבורים הראשיים של הסרט הוא מזג האוויר הרוסי, שיש לו תפקיד פעיל: לא רק כרקע פוטוגני מאוד, אלא בעיקר כאיום אפל, שכוחו הולך וגובר. אפשר כמעט לחוש בקור העז, שעל התעצמותו יודעים מראש מתוך מהדורת חדשות ששומעים ברדיו – "חזית ארקטית מתקרבת". לשם הילד נעלם: לתוך השלג שמתחיל לרדת, לתוך היער, באפלה, על גדת הנהר, בבניין נטוש ומוזר, שם מחפשים אותו.

ברקע מתרחשת, לקראת סופו של הסרט, גם המלחמה של רוסיה באוקראינה, כמעין הד להרסנות ההדדית, שפוגעת, בסופו של דבר, בעיקר בחלשים ובחפים מפשע.

יוצרו של הסרט, אנדריי זוויאגינצב, נאלץ בעבר, בעקבות סרטו "לוויתן", להתמודד עם ביקורת קשה מבית. טענו נגדו שהוא מוציא את דיבתה של רוסיה. "הסיבה היחידה שהסרט הזה מוצא חן בעיני המערב, היא שהוא מכפיש את המדינה," נכתב עליו. הוא הואשם באופורטוניזם ובהצגה לא אמינה של המציאות ברוסיה. "אנחנו מקווים," כתבו אז, "שלהבא היוצר לא ישתמש בכספי המימון שקיבל מן הציבור כדי ליצור משהו שחותר כך תחת הקיום שלנו. לא ייתכן שמשלמי המיסים יממנו עבודה של אדם שיורק בפרצופם".

בסרט "אהבה חסרה" מותח זוויאגינצב ביקורת על המשטרה הרוסית, המוצגת כארגון שאנשיו אדישים וחסרי מוטיבציה. את החיפוש אחרי הילד עורכים מתנדבים, לאחר שהשוטר מסביר להורים שזה הסיכוי היחיד לפעולה ממשית.

אבל עניינו העיקרי של הסרט אינו במערכת הסובבת את בוריס וז'ניה, אלא במשפחה ובזוגיות. הוא נוגע קלות ביחסים שבין אמהות ובנות, אבל מתמקד בעיקר בזוגיות, במה שמתרחש לא פעם כמה שנים אחרי החתונה, בימים שבאים אחרי סופן של אגדות הילדים, כשקסם ההתאהבות מתפוגג. הוא שואל אם יש תוקף למשפט המסורתי שעמו מסתיימות האגדות: "ומאז הם חיו באושר ובעושר, עד עצם היום הזה". בניגוד לעלילה, שאינה מעניקה תשובות ברורות, דומה שלשאלה הזאת נותן הסרט תשובה חד משמעית, ונוּגה.

"אל תהיה כזה שוודי!" אומר עוזרו של כריסטיאן, אוצר במוזיאון לאמנות. תווי פניו של העוזר מסגירים שהוא עצמו אינו שוודי "מקורי". האבחנה הזאת, בעניין הבלונד השוודי, אינה שלי. אחד האנשים בסרט מדבר על כך כשהוא מציין שבסרטון יחצ"נות שיפיק יחפש ילדה בהירה, "שוודית אופיינית". בסצנה המוזכרת מדרבן העוזר את הבוס שלו לפעול כדי להשיג בחזרה את הטלפון שלו שנשדד בעורמה. כריסטיאן נעתר להפצרות, והדרך "הלא שוודית" לכאורה שהוא נוקט מסבכת אותו בצרות גדולות: הוא מגיע אל שכונת העוני המאכלסת בעיקר מהגרים, ומחלק בין דיירי הבניין שבו גרים שודדי הטלפון מכתב אזהרה שתובע מהם להחזיר לו את רכושו.

אחד העניינים שבהם נוגע הסרט השוודי "הריבוע" הוא אם כן היחסים בין שוודים למהגרים. אבל זה אינו העניין היחיד, וגם לא העיקרי.

למעשה, קשה לקבוע מה העיקר בסרט. לעג לעולם האמנות המודרנית? היחסים בין המינים? אבהות? הציניות של תחום יחסי הציבור? היכולת לתת אמון? מוסריות? נדיבות? צביעות? כל אלה קיימים בו, וכשהוא הסתיים נותרתי בתחושה שהַנִּיב "תפסת מרובה – לא תפסת" מתאים לו בהחלט.

תחילתו של הסרט דווקא מבטיחה. הוא פותח בסצנה משעשעת שבה עיתונאית מסורבלת בתנועותיה אבל חיננית מאוד (אליזבת מוס הנודעת, מהסדרה "סיפורה של שפחה"), מראיינת את כריסטיאן כדי להבין מה השקפת עולמו האמנותית. היא מקריאה לו טקסט מופרך שהמוזיאון פרסם, ומבקשת ממנו ביאור. מבוכתו מבדחת, כמו גם הבעת התמיהה המופגנת הנסוכה על פניה. כך גם הסצנה הבאה, שבה מביימים השודדים סיטואציה שמאפשרת להם "לגלח" את כריסטיאן מחפציו היקרים – ארנק, טלפון, ואפילו חפתים שירש, לטענתו, מסבו – מוצלחת.

הבעיה שבהמשך מתרחשים עוד ועוד מעמדים שנראים תלושים, מבוימים, לא קשורים ובעיקר – לא משכנעים. בביתה של העיתונאית, שאליו היא מפתה (בצורה מוזרה ביותר) את כריסטיאן להגיע, גרה שימפנזה? שמתהלכת בבית, קוראת כתבי עת ומתאפרת? וכריסטיאן מגיב אליה בפליאה מסוימת, אך לא יותר מכך? נו, באמת…

והסצנה שבה הם רבים על הקונדום? היא רוצה כנראה לגנוב זרע והוא מגן עליו בחירוף נפש? ומה, עכשיו יתחיל באמת חיזור גורלי? כך נראה לרגע, אבל הרעיון אינו מפותח.

ומה תפקידה של התינוקת, שאחד הגברים מביא אתו כל פעם לישיבות יחצ"נות? הנוכחות שלה מופרכת כל כך, עד שהצופה שאתי פטר אותה בהסבר: "כנראה שלשחקן לא היה סידור, לכן הוא הביא אתו את התינוקת ואז אמרו – מילא, נצלם כבר גם אותה…"

הסצנה המופרכת ביותר היא שיאו של הסרט. מאחר שהיא מופיעה בטריילרים ובצילומי פרסום של הסרט, אפשר לכתוב עליה בגלוי: נאמני המוזיאון מגיעים לארוחת ערב חגיגית. בשלב מסוים אמור להתחיל מיצג של אמן שמתנהג כמו קוף-אדם (כמה טוב לאנגלית, שיש בה אבחנה בין monkey לבין ape!). לפני שהמיצג מתחיל מסבירים לנוכחים איך יש לנהוג כשנתקלים בחיית טרף: אם תתעלם ממנה, יש סיכוי שהיא לא תתנפל עליך. תוכל להצטופף עם בני מינך בתחושה של עדר שמגן על כל הפרטים הכוללים אותו, מתוך הבנה שרק אחד מכם יהיה קורבן. אמן המיצג מגיע, מקפץ בין האורחים, נוהם, מאיים, נועץ מבטים, מפחיד חלק מהם, שמיד אחרי עימות-מבטים אתו מסתלקים מהמקום. בשלב מסוים מנסה כריסטיאן לעצור את ה"מופע", לסחוף את הקהל במחיאות כפיים. הוא פונה אל האדם-קוף ומבהיר לו שההצגה הסתיימה, אבל ה"אמן" ממשיך, מסרב להיפרד מהתפקיד, עד שהוא מתחיל לתקוף את אחת הנשים, שצורחת מכאב ומאימה, ואז משליך אותה לרצפה ומתחיל לאנוס אותה. עד אותו רגע איש אינו מגיב. כולם יושבים מושפלי מבט, מבועתים, חסרי אונים, כביכול.

"אני עוסק בפסיכולוגיה התנהגותית," הסביר הבמאי את הסצנה. למרבה הצער לא הצלחתי להשתכנע, וגם לא להיפרד מהתחושה שמדובר בסצנה מודבקת במלאכותיות, עם אג'נדה שמגיעה מבחוץ ואינה אינהרנטית לסרט. אכן, מרבית ההתרחשויות עוררו בי בעיקר שעמום וגם קצת גועל. לשמחתו של הבמאי, רובן אוסטלנד, דעתי אינה נחשבת. הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, שם הגיב בהתלהבות מופגנת, נפנופי ידיים וקריאות צוהלות. כמו כן, "הריבוע" מועמד לפרס האוסקר.

   ביציאה מהסרט תהתה מישהי – "איך היא מצליחה לזכור כל פרט על החיים שלה?"

הסובבים אותה הסבירו לה שלא, לא צפינו בטוניה הארדינג עצמה: זאת הייתה שחקנית שגילמה אותה!

טעותה של הצופה מעידה כנראה על הצלחתו של הסרט "אני, טוניה", המשחזר פרשה שהסעירה באמצע שנות התשעים את עולם הספורט בפרט, ואת העולם בכלל: טוניה הארדינג, אלופת ארצות הברית בהחלקה אמנותית על קרח, הואשמה בכך שזממה ועודדה פגיעה במחליקה אמריקנית אחרת, ננסי קריגן, שהתחרתה אתה על מקום בנבחרת האולימפית. מישהו תקף את ננסי, חבט ברגלה במוט ברזל, בניסיון לנטרל אותה, אבל לא הצליח לפגוע לה בברך. למרות החשדות שהועלו נגדה, השתתפה טוניה באולימפיאדה, אבל זמן לא רב אחרי כן נשפטה, ודינה נפסק: היא נמצאה אשמה.

הסרט שלפנינו משמש מעין סנגוריה מאוחרת לטוניה, ומבקש למעשה לנקות אותה ולהוכיח שידה לא הייתה במעל. יתר על כן,  יוצרי הסרט מראים שגם טוניה הייתה בעצם קורבן, והפושעים האמיתיים היו בעלה לשעבר וידיד שלו, שתפקד כשומר הראש של טוניה. לגרסת הסרט,  בעלה של טוניה תכנן רק להפחיד את ננסי קריגן, אבל חברו הלך צעד אחד קדימה, שלח אליה את הפוגע וכשנחשד,  הזדרז להפליל את הבעל.

הסרט עשוי היטב: השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות – לא רק את טניה ואת הגרוש שלה, אלא גם אנשי מפתח נוספים בחייה, למשל, את אמה – "מתראיינים" לכאורה, ומספרים את גרסתם להשתלשלות העניינים. לצד הראיונות המבויימים, המבוססים על שיחות אמיתיות שערכו יוצרי הסרט עם אותם אנשים, מוצגים בפנינו חייה של טוניה, מאז שהייתה בת שלוש, כשהאימא שלה לקחה אותה אל המאמנת הראשונה שלה, ועד לרגע שבו התחוור לה שלא תורשה עוד להיות חלק מהנבחרת. חלק מהסצנות מתבססות במדויק על קטעי וידיאו ששודרו בשעתו בטלוויזיה.

הנה למשל קליפ המתעד את המצוקה שחוותה טוניה הארדינג (האמיתית!) באולימפיאדה בלילהמר. הסרט משחזר את האירוע כמעט במדויק.

הסרט מוסר למעשה אך ורק את גרסתה של טוניה. הוא גם פורש בפנינו את סיפור החיים הקשה שלה, את האלימות המחרידה שספגה הן מצד אמה והן מצד בעלה, ואת מלחמת הקיום הבלתי אפשרית שנאלצה לנהל לאורך כל חייה, תחילה במאבק נגד אמה, אישה מעוררת פלצות ונטולת כל חמלה או ערכים אנושיים (בכל שלב בעלילה נדמה שהאם הגיעה לשיא הרשעות והאכזריות, ואז מסתבר שיש עוד מקום להפתעות), ואחרי כן בבעלה.

לקראת סופו של הסרט טוניה, בגילומה של מרגו רובי, המועמדת לפרס האוסקר על תפקידה,  פונה אל הקהל, ואומרת לכל אחד מאתנו שאנחנו אשמים: אנחנו אלה שרדפנו אותה ופגענו בה! יש לזכור שפרשת טוניה הארדינג התרחשה זמן קצר לפני פרשת או ג'יי סימפסון, כלומר, בתחילתו של עידן הסיקור הטלוויזיוני הנוהג בפרשה אמיתית כאילו היא סדרה בדויה. מי שזוכר את המרדף אחרי מכוניתו של או ג'יי סימפסון ואת המשפט הממושך, ששודר בזמן אמת ברחבי העולם (לראשונה גם בישראל, בזכות הטלוויזיה בכבלים), יודע איזו מהפכה בהרגלי הצפייה שלנו התרחשה אז. פנייתה של טוניה הארדינג אל כל מי שצפה בה אז וגיבש עמדה שלילית כלפיה מזכירה את דבריה של מוניקה לוינסקי, שעד היום מרבה לדבר בכאב על העניין הציבורי שעוררה, ועל האופן שבו פרטים אינטימיים מחייה נהפכו לנחלת הכלל.

אחרי שהסרט הסתיים, ממש בתום גלגלת השמות והקרדיטים השונים, כשמרבית הקהל כבר יצא מהאולם, שודרו בחלונות קטנים חלקיקי ראיונות עם האנשים האמיתיים, גיבורי הפרשה: אמה של טוניה, הגרוש שלה, החבר שלו ולבסוף גם טוניה עצמה. קשה היה שלא להבחין מיד בהבדל המשמעותי והרב שבין טוניה הארדינג לבין מרגו רובי, השחקנית המגלמת אותה. לעניות דעתי, השחקנית אינה מפיקה את אותו חן שובבי ותוסס, ספק קסום, ספק אלים, של הדמות האמיתית. מעניין לראות אם תזכה בכל זאת בפרס האוסקר הנכסף.

ההורים המבוגרים, הבת הנשואה ובעלה, הבן הצעיר, שנוהג לאכול בכף ישירות מהמקרר ומעורר את זעמה של סבתו, הבעל וחבריו שאוהבים לפצוח בשיר ולשתות לשוכרה, האח, אשתו וילדיו, דודים ודודות – כל בני המשפחה התוססת, החמה והמעורבת מצטופפים בדירה קטנה, שלושה חדרים זעירים, כדי לחגוג את יום ההולדת החמישים ושניים של מאננה, מורה לספרות תושבת טיבלסי שבגאורגיה. היחידה שנעדרת מהחגיגה היא מאננה עצמה, שמלכתחילה ביקשה מבעלה לא להזמין אף אחד. היא קצה בכל המהומה, בצפיפות, בלהג. היא זקוקה עד ייאוש לקצת שקט, לפרטיות. כל האנשים הללו אינם מסוגלים ואינם מנסים בכלל להבין את צרכיה. מבחינתם אורח חיים שבו שבעה איש, בני שלושה דורות, גרים ביחד בצפיפות שמאלצת אותם להתחכך זה בזה בלי הרף, לשמוע ולראות הכול, טבעי ומובן מאליו. זאת הרי משפחה מאושרת, שכל חבריה מעורבים בחיים של האחרים, שלכל אחד יש מה לומר לכל אחד אחר, שכולם יודעים, שומעים, רואים, בלי הרף. שלכולם אכפת מאוד זה מזה! (האם, אפשר לתהות, טולסטוי צדק, וכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו באושרן?)

כך נפתח הסרט הגאורגי "המשפחה המאושרת שלי", שביימה יוצרת גאורגית צעירה, ננה אקווטימשווילי, סופרת ואשת קולנוע.

בעקבות מסיבת יום ההולדת הכפויה מודיעה מנאנה להוריה, ילדיה ובעלה שהחליטה לעזוב, לשכור לעצמה דירה קטנה ברובע לא נחשב, ולעבור לגור לבדה. איש מהם אינו מסוגל להבין מה קרה. הם מנסים לברר מי פגע בה. מדוע החליטה להתרחק. מה מניע אותה. וממהרים לגייס את בני המשפחה המורחבת. אלה עורכים מעין ישיבת חירום מעוררת גיחוך, שבה הם מנסים לדבר אל לבה. כל אחד מהם מתחיל בכך שהוא מבקש ממנה להקשיב לו בכובד ראש. שוב ושוב היא מהנהנת, מאזינה להם, אבל מגלה שבעצם אין להם מה לומר לה, מלבד – "תקשיבי לי", "תחשבי על מה שאת עושה", או – וזה הטיעון ה"כבד" היחיד: "את עושה לנו בושות". כמובן שהיא לא משתכנעת לחזור. אי אפשר שלא להזדהות עם העונג העמוק שלה כשהיא נמצאת בדל"ת אמותיה, בדירתה המושכרת, השקטה, שם היא יכולה להיזכר מי היא, מה היא אוהבת, מה היא מעדיפה לעשות, לאכול, לשמוע, לראות.

הפער בין היחד החונק לבין הפרטיות המשחררת גדול, מרגש, מעורר מחשבות.

מעלתו הגדולה של הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין השנה, במשחק המשכנע מאוד של כל הדמויות, ובראש ובראשונה בזה של השחקנית לָא שוגשווילי, שמפליאה לגלם את דמותה של מאננה. שוגשווילי משכנעת ונוגעת ללב בדמותה של אישה נחושה וחכמה, פגיעה ובה בעת חזקה מאוד. יש בסרט קטע מרגש במיוחד, שבו נודע למאננה פרט משמעותי מאוד על חייה. דרמה שלמה מתחוללת, ואת כולה אפשר לראות רק בפניה: ההתמודדות עם ההפתעה, עוצמת הכאב, המאבק הנואש לא לחשוף אותו, הניסיון האמיץ להתגבר עליו, והפורקן שלו ברגע שבו היא מתבקשת לשיר בפני חבריה, והיא מביעה את תחושותיה הנסתרות בשירה נוגה, עזת הבעה ויפה להפליא.

"המשפחה המאושרת שלי" הוא סרט מקסים. הוא זמין לצפייה בנטפליקס.

"You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth" טוען צ'רצ'יל כנגד לורד הליפקס ונוויל צ'מברלין באחד מרגעי השיא בסרט החדש "שעה אפלה". בתרגום חופשי: "אתה לא יכול לנסות לדבר עם הטיגריס בהיגיון, או לפייס אותו, כשהראש שלך נתון בתוך הלוע שלו."

צ'רצ'יל התמנה לפני ימים אחדים לתפקיד ראש ממשלת בריטניה, אחרי שהפרלמנט תבע להדיח את קודמו, צ'מברלין. כן, אותו צ'מברלין ששנה לפני פרוץ המלחמה חזר מגרמניה, אחז במטרייה, נופף בשמחה בפיסת הנייר – "הסכם מינכן" – שהביא אתו משם,  והכריז כי הביא אתו "שלום בימינו": "peace in our time". אותו צ'מברלין רודף שלום שהפקיר את צ'כוסלובקיה, ותהה מדוע שמישהו בבריטניה ירצה להתכונן למלחמה "בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים."

תחילתו עלילתו של הסרט במאי 1940. גרמניה הייתה אז בשיא כוחה, וכוחותיה נעו מערבה בסערה. בקרוב תכבוש את בלגיה, וגם צרפת תובס בעוד זמן לא רב. בקבינט תבעו מצ'רצ'יל, ראש הממשלה זה כמה ימים בלבד,  לשתף פעולה עם ההצעה להיעזר באיטלקים שניאותו לתווך בשיחות לא ישירות עם היטלר, כדי לנסח תנאים של "הסכם שלום" אתו (ובעצם, כדי להיכנע). לפי הסרט  "שעה אפלה" הובילו צ'מברלין והליפקס את ההתנגדות להמשך המערכה הצבאית, שכן הסיכויים לנצח נראו קלושים. הם חששו שאנגליה עומדת בפני פלישה גרמנית, וחשבו שמוטב "להוציא" מהיטלר הסכם שימנע אותה.

צ'רצ'יל ראה בכך כניעה לכוחות הרשע (וצדק, כמובן!). שוחרי השלום ראו במהלך שהציעו מעשה רציונלי, פרקטי, הומני, אחראי, (פציפיסטי?). סברו שיש לוותר על פנטזיה שתסתיים במרחץ דמים מיותר. צ'רצ'יל לעומתם חשב שעל הבריטים להמשיך להילחם, "בדם, עמל, יזע ודמעות", כפי שאמר במפורש, עד לניצחון שחייב להגיע. אז מי צדק, הקול השקול וההגיוני לכאורה, או קולו של מי שלא היה מוכן לוותר?

עד כמה היה ראשה של האנושות נתון "בתוך לועו של הטיגריס" אפשר להבין אם זוכרים שגם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שהיטלר חתם עם סטאלין, לא מנע ממנו לתקוף את רוסיה, שנתיים אחרי שנחתם.

מאחר שכולנו יודעים איך המלחמה הסתיימה, ונגד אילו כוחות אופל נלחמו בנות הברית, ברור שתשובתנו לשאלה מי צדק, צ'רצ'יל או "שוחרי השלום" חד משמעית: דרכו הייתה נכונה. אבל חייבים לזכור שבסופו של דבר לא בריטניה היא זאת שהביסה את הגרמנים. ארצות הברית, שהשתדלה כל כך להישאר נייטרלית, נגררה אל המלחמה אחרי מתקפת פרל הארבור, ובזכות מעורבותה הגרמנים נוצחו. לא רק מתקפת הפתע של היפנים עזרה לצ'רצ'יל, אלא גם הטעויות שעשה היטלר בחזית המזרחית, "גנרל חורף" שבלם את צבאו (כמו את זה של נפוליון, לפניו) ונחישותו של הצבא האדום.

האם היינו מעריצים את החלטתו של צ'רצ'יל ומצדדים בנחישותו להמשיך להילחם בתקופה שבה בריטניה הייתה למעשה "עם הגב לקיר", אלמלא כל אלה? במאי 1940 הכול נראה אבוד. 300,000 חיילים בריטיים נסוגו לדנקרק, הגרמנים דלקו אחריהם, והתבוסה, בעקבות חיסולו של הצבא הבריטי, נראתה כמעט בלתי נמנעת.

צ'רצ'יל התעקש לא להיכנע, במידה רבה בזכות תמיכתו של המלך, שבתחילת כהונתו של צ'רצ'יל לא חיבב ולא העריך אותו, אבל שינה את דעתו כשהתחוור לו מה תהיה משמעותה של תבוסה או כניעה. כשהמלך הבין שיאלץ להימלט מארצו – יועציו המליצו לו לברוח עם בני משפחתו לקנדה – החליט לתמוך בראש הממשלה ולעזור לו להפיח רוח קרב בלבבות. המלך יעץ לצ'רצ'יל להקשיב לבני עמו ולסמוך על נחישותם. הוא היה בטוח שגם הם, כמוהו, לא יסכימו להיכנע לגרמנים.

אכן, האנגלים גילו עמידות יוצאת דופן, גם בימים הקשים ביותר של תקופת הבליץ על לונדון. אדרבא, ככל שהגרמנים תקפו מטרות אזרחיות, כך גברה נחישותם של האנגלים.

אחת מנקודות המפנה החשובות הייתה הפינוי המוצלח של החיילים הבריטיים מדנקרק, באמצעות סירות דיג וספינות אזרחיות, שהתגייסו לשוט אל החוף הצרפתי ולחלץ אותם (לפי הסרט הרעיון היצירתי והמבריק היה של צ'רצ'יל).

האם היה מוסרי, נכון ואנושי יותר להגיע להסכם עם היטלר? דומני שהתשובה ברורה וחד משמעית. עוד הרבה לפני כן, לא היה מוסרי "לוותר" להיטלר על הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא היה מוסרי להריע לצ'מברלין, שהפקיר את צ'כובלוסקיה לגורלה. לא היה מוסרי להתעלם מרדיפת היהודים, ממחנות הריכוז, מליל הבדולח, מליל הסכינים הארוכות, מהרציחות ההמוניות, שהחלו עוד לפני שפרצה המלחמה. ומסתבר שגם אחרי שהיטלר פלש לפולין, היו מי שהעדיפו לנסות לפייס אותו. אבל צ'רצ'יל התעקש: "You cannot reason with a tiger when your head is in its mouth".

הסרט "שעה אפלה" עשוי היטב. השחקן גארי אולדמן נכנס לדמותו של האיש על מנהגיו המוזרים, שתיינותו, התקפי הזעם שלו, ולצדם – שנינותו ונחישותו, והכריזמה שלו. נאומיו המפורסמים כל כך ("נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע") מוכרים עד כדי תחושה שאינם מגיעים כהד מימים רחוקים שרובנו בכלל לא נכחנו בהם, אלא נישאים ממש עכשיו.

ועם זאת, קל להיאנח במעין נוסטלגיה מוזרה, ולחשוב שההחלטות הקשות ההן אינן קשורות עוד לחיינו ולעולמנו. ואז לתהות, בכאב ובמורא גדול: האומנם?

אולג הוא פרמדיק. אשתו קטיה היא אחות בחדר מיון. האנשים שבהם השניים מטפלים אינם בקיאים בסולם ההיררכי של עולם הרפואה. מבחינתם כל מי שמטפל בהם הוא "רופא". יחד עם זאת, גם אין למטופלים מושג באיזו מסירות – עד כדי סיכון עצמי – אולג מטפל בהם, וכמה בקיאות רפואית וידע נרחב הוא מפגין. מבחינת היכולת שלו היה ודאי יכול להיות רופא. הוא זה שמאבחן התקף לב במקום שבו הרופאה טועה לחשוב שמדובר בדלקת בלבלב. הוא יודע גם כיצד להתמודד עם חולים מדומים, לנטרל את תובענותם ובה בעת לעורר בהם את התחושה שהם זוכים לטיפול רפואי של ממש.

אבל מסירותו המופלגת נתקלת בשתי התנגדויות: לאשתו נמאס להרגיש שהוא מתעניין בחולים (ובשתיית אלכוהול) יותר מאשר בה, ולמנהל של שירותי החירום יש תביעות הנובעות מרפורמה רפואית ממלכתית חדשה. המנהל קובע נהלים שמתנגשים עם ההיגיון הבריא ועם הצרכים האמיתיים של המטופלים. כך למשל, נאסר על צוות האמבולנס להקדיש לכל מטופל יותר מעשרים דקות, ועליהם להגיע רק אל מי שהמוקד שולח אותם. "ואם אני נתקל בתאונת דרכים, אני אמור להתעלם מהפצועים?" שואל אחד מעמיתיו של אולג, והמנהל משיב שכן, כך בדיוק עליהם לנהוג.

אלה הדילמות העומדות בבסיסו של הסרט הרוסי "הפרעות בקצב הלב", מאת הבמאי בוריס חלבניקוב. הסרט זכה עד כה בשלל פרסים, ביניהם – הפרס הראשון בתחרות "כרמל" בפסטיבל הסרטים חיפה  2017, פרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי ופרס השחקן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בשיקגו. אפשר בהחלט להבין את השופטים שהעניקו לו את הפרסים, שכן מדובר ביצירה מדויקת מאוד. קל להיסחף אחרי הסרט, כי כל מה שמתרחש בו נראה מפורט ומגוון מאוד. הדמויות משכנעות, הסיטואציות אותנטיות, הכול מצטייר אמיתי, ממש כאילו שהמצבים וקטעי העלילה מתרחשים לנגד עינינו, ולא כסצנות מבוימות. אין בו קלישאות, ולכן אי אפשר לדעת מראש לאן הוא לוקח אותנו.

את הצופה הישראלית עניין במיוחד להיכנס אל חייהם של האנשים הללו. לראות מה מעניין אותם, איך הם מדברים זה עם זה, ובמיוחד – כיצד הם חיים. האמבולנס נשלח כל פעם לאזור מגורים אחר, לדירת מגורים שונות – פעם אל זקנה בודדה, פעם אל משפחה חד הורית שיש בה רק אימא וילדה קטנה ומבועתת, ובפעם אחרת אל משפחה שכוללת שלוש נשים מבוגרות וגבר. כמו כן, אנחנו "מוזמנים" שוב ושוב אל הדירה שבה גרים אולג וקטיה. מדהים להיווכח איך נראים החיים ברוסיה, כפי שהם משתקפים בסרט: הדירות, למשל, זעירות במידה בלתי נתפסת, נראות לא פעם ממש כמו בציוריה הנפלאים של זויה צ'רקסקי, שתיעדה את החיים ברוסיה הסובייטית. (אפשר, וכדאי מאוד, לראות אותם בתערוכת היחיד שלה, "פרבדה", המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל).

כמו בסיפורים המוכרים על הווי החיים ברוסיה, גם בסרט אפשר לראות איך קבוצה של חברים מתארחת במטבח זערורי, איך הם מעבירים ביניהם בקבוקי משקה, שרים, צוחקים, מתלוצצים, והכול סביב שולחן שבממדיו המוכרים לנו כאן בישראל מספיק אולי לשני אנשים. הנה האינטימיות הרוסית, שמחת החיים, וגם השכרות הבלתי נמנעת.

"הפרעה בקצב הלב" הוא סרט סוחף. חסרונו היחיד בדמותה הלא לגמרי מפוענחת של קטיה, שמצטיירת כמעין נסיכה קפואה וכעוסה. רק בסצנה אחת לאורך הסרט היא מפשירה, מחייכת, שרה, אפילו משתטה, ורק אז אפשר להבין מדוע אולג מאוהב בה כל כך. ומדוע היא, כך מסתבר, אוהבת אותו, אף על פי שהיא מאיימת כל הזמן להיפרד ממנו?

דווקא הוא, שבתחילת הסרט נראה כמו שתיין דוחה, מתגלה בהדרגה במלוא עוצמתו. לקראת הסוף אי אפשר שלא להתפעל ממנו, מהעמדה המוסרית והרגשית שהוא מציג, ומהצורך העמוק שלו לחתור לאמת ולא לוותר עליה.

מדובר, אם כן, בסרט שבהחלט לא כדאי להחמיץ.

עניינו העיקרי של הסרט "האופה מברלין" הוא לכאורה אהבה אסורה בין שני גברים, שאחד מהם אובד, והאחר מנסה לשוב ולמצוא אותו. הוא מצליח להיכנס אל חייו של האהוב, מכיר את בני משפחתו ומאהיב את עצמו עליהם, ועל ידי כך חש שהוא מתקרב שוב ככל האפשר אל האהוב.

תומאס, צעיר גרמני תושב ברלין, הוא אופה מחונן. גבר עדין נפש ורך הבעה, שאורֶן, איש עסקים ישראלי שמגיע תדיר לברלין, מתאהב בו. אבל אורן נשוי, ואב לבן. העובדה הזאת מתגלה לתומאס, ואתו גם לצופים, כבר בסצינה הראשונה של הסרט, כשאורן מגיע אל בית הקפה שבו תומאס עובד, וקונה ממנו את עוגיות הקינמון האהובות במיוחד על אשתו, המחכה לו בישראל. אנו עדים גם לשיחת טלפון של אורן עם ענת ועם איתי, אשתו ובנו.

דומה אם כן, בתחילת הסרט, שמדובר במשולש אהבה בלתי אפשרי: שני גברים ואישה, שאינה יודעת מאומה על צרכיו האמיתיים של בעלה. אבל כאן מתפתח נתיב חדש בעלילה: מסתבר שתומאס ואורן "משתמשים" בנוכחותה הנפקדת של ענת. בזמן ששני הגברים מתעלסים, תומאס חוקר את אורן ומבקש ממנו לדעת פרטים על המשגל האחרון שלו עם אשתו. מה עשית לה? איפה? איך? ואורן מספק את סקרנותו, מלהיט את יצריו באמצעות תיאור יחסי המין שלו עם אשתו. כבר לא מדובר בבגידה בלתי נמנעת של גבר שנענה לצרכים העמוקים שלו, אלא במעילה באמון מסוג אחר, עמוק יותר. שמוצגת בפנינו בעדינות המאפיינת את הסרט.

האם יש טעם להביא לתוך הצפייה ערכים חיצוניים? את השאלה אם ההתנהגות של אורן מוסרית? קבילה? סימפטית? ברוב המקרים התשובה לשאלה הזאת אמורה להיות – "לא". יצירת אמנות ראויה בוראת את המציאות הנכונה של עצמה, ויש לשפוט אותה רק מתוך אותה מציאות מיוחדת וחד פעמית.

אלא שהסרט "האופה מברלין" אינו מסתפק בתיאורי האהבה הזוגית או המשולשת, שכן לטעמי עניינו האמיתי עמוק עוד יותר: הוא מבקש להצביע על הגזענות היהודית, שקורבנה כאן הוא גרמני תמים ופגיע, כלומר, ליצור היפוך מזעזע: שני גברים בני הדור השלישי לשואה ניצבים זה מול זה. לא עוד בגרמניה, אלא בישראל. לא בברלין, אלא בירושלים. והפעם הצד האלים, הגס, חסר הרגש, האטום, המרושע, המטומטם וחסר ההבנה, הוא הגבר היהודי, החובש כיפה סרוגה, שמתעלל, ממש כך, בגרמני פגיע ורך מזג שאינו מסוגל ואינו רוצה להתגונן בפני התוקפנות המופנית כלפיו, תחילה אלימות מילולית מחרידה ובהמשך גם אלימות גופנית. האחד סוטר והאחר דומע. האחד פוגע והאחר נעלב, זה עריץ חסר רגש וזה כנוע ושש לרַצות ולמחול.

המשוואה כל כך בוטה וכל כך קיצונית, שגם אם יש בה סממנים נכונים (שהרי אין להכחיש את הגזענות המגולמת למשל בחוק השבות), אין בה אמנות. כי אמנות דורשת גוונים וניואנסים, ולא נחרצות בוטה.

"האופה מברלין" זוכה לתשואות. השופטים בפסטיבל קרלובי וארי העניקו לו את הפרס הראשון, ומבקרים רבים שיבחו אותו. צר לי להיות בדעת מיעוט. לטעמי הוא תפור בתפרים גדולים וגסים מדי בחיבורים ברורים של טלאים שלא ממש משתלבים. כל אחת מהסצינות נראית "מוזמנת" מראש, ובעלת תפקיד מוכתב. לא הייתה לי תחושה שהן זורמות ונובעות זו מזו, אלא שהן מוצבות במקומן, עם מטרה מוגדרת, מבוימות אך לא משכנעות. מה היה קורה, למשל, אילו לא הציב  הבמאי את העלילה בירושלים, אלא בתל אביב? שם, בהיעדר צפירה המכריזה על כניסת השבת ועל יהדות דתית מופגנת, היה מתקשה יותר להעמיד את הקונפליט שעליו הוא מבקש לספר. ואולי מוטב היה לו אילו נאלץ לחפש פתרונות סמויים יותר, כאלה שמצריכים מידה רבה יותר של תחכום ויצירתיות. ומה היה נגרע מהסרט אילו היהודי הגזען לא היה כל כך אטום, מרושע וטיפש? דמויות קיצוניות, שחור ולבן, בלי גווני ביניים, אינן מייצרות אמנות עמוקה שמותירה מקום להרהור. כשיש ספק, מתעוררות שאלות. כשיש מסר שנצעק בכל פה, הידיים נשלחות אל האוזניים כדי לאטום אותן מלשמוע. לפיכך, לעניות דעתי, הסרט אינו מצליח לקיים את הבטחתו, ומבחינתי חבל, כי הרעיון העומד בבסיסו – גבר שמנסה למצוא ולאתר את זכרו של אדם אחר – ראוי ומעניין. (הוא מזכיר במידה מסוימת את הסרט פרנץ, אלא ששם הכול נעשה בעדינות אמיתית, בקונטרפונקט ובמורכבות מרובת  רבדים).

עם כל זאת, ראוי לציין ששרה אדלר משכנעת ורבת גוונים בתפקיד ענת, וטים קלקהוף המגלם את תומאס מצליח להפיק מתוכו תום שברירי הסותר את גופו גדול הממדים. הבחירה בשחקן שנראה כל כך ארי, כמו אב-טיפוס גרמני שיכול לכאורה לגלם דמות של חייל נאצי קשוח, אינה מקרית. הפער בין התדמית להתנהגות משרת היטב את מה שהבמאי מבקש לספר לנו.

"אתה מרחם על החיות שאנחנו – 'מעבדים' כאן?"

השואל הוא אנדרה, אחד המנהלים בבית מטבחיים, המופיע בסרט ההונגרי "על גוף ונפש". אנדרה משוחח עם איש צעיר, מועמד שמבקש להתקבל לעבודה. "לא," משיב הצעיר, וכדי לחזק את תשובתו הוא מחייך, חובט על השולחן, וקורא, "בום!"

"אם כך," משיב לו אנדרה, "מוטב שתמצא לעצמך מקום עבודה אחר, כי לא תצליח להחזיק כאן מעמד."

אנדרה מהסס אפילו כשהוא מבטא את המילה "מעבדים" כשהוא מדבר על מה שמתרחש בבית המטבחיים. קשה להבין את עמדתו,  שכן ברור שעובדי בית המטבחיים אדישים לתהליך שבו הופכים חיה למוצר, למשל לסטייקים, שאותם מציע אנדרה בחלק אחר של הסרט לשוטרים שמגיעים כדי לחקור איזו עבירה שנעשתה בבית המטבחיים. (בהקשר זה, מעניין להבחין בשוני שהשפה מציעה כדי להבדיל בין החיה לאוכל. כך למשל בעברית "פרה" היא "בקר" ובאנגלית לא אוכלים sheep אלא mutton. הדוגמאות רבות. הניתוק נועד כמובן להקל על אוכלי הבשר).

מראות השחיטה המפורשים, בלי שום הגנה או אזהרה, מובאים גם בפנינו, הצופים. כשהסבתי את הראש נוכחתי שאני לא היחידה. צופים רבים לצדי ומאחורי עצמו את העיניים. לי הספיק מה שהמבט ספג בכל זאת להרף עין, לפני שנסתי מפניו: הפרה המתה, הנוחתת בתהליך העיבוד מהקומה העליונה לקומה התחתונה, שלוליות הדם השוטפות את הרצפה. הסצנות רבות, ארוכות וקשות, ומכאן שלא ראיתי חלקים נכבדים מהסרט.

קושי נוסף וחשוב התעורר לא בשל תמונות הזוועה הללו, אלא בגלל השאלה – מדוע בעצם הובאו בפנינו? האם הן מוצדקות? הכרחיות? תורמות במשהו? שהרי משלב מסוים ניתק הסרט מההוויה של בית המטבחיים, ומתמקד בהתפתחות של סיפור אהבה בין אנדרה, המנהל שפגשנו בריאיון העבודה, לעובדת חדשה, מבקרת איכות, צעירה נאה ומוזרה. עד מהרה ברור לצופים שמריה לוקה באספרגר. השניים מתאהבים כשמתברר להם כי שניהם חולמים שוב ושוב חלום זהה, שבו הוא צבי והיא איילה.

"הגוף" מיוצג אם כן בדמותן של החיות הנשחטות, "הנפש" היא החלומות המשותפים, והגוף והנפש גם יחד הם ניסיונותיהם של מריה ואנדרה למצוא את הדרך זה אל זה ולממש את אהבתם.

הסרט "על גוף ונפש" זכה אמנם בפרס דוב הזהב לסרט הטוב בפסטיבל ברלין, אבל אותי הוא הרתיע. לא משום שיש בו אמירה נוקבת, אלא בשל התחושה שאין חיבור משכנע בין חלקיו השונים, ושעצם ההצדקה לקיומם מפוקפקת. לא הזדהיתי עם אף אחת מהדמויות, לא האמנתי לסיפור, הרגשתי שהוא מופרך, ובמיוחד שהפתרון לקונפליקט המתפתח בו אינו אמין, וזאת בלשון המעטה.

אפשר כמובן לשבח את משחקה המשכנע של אלכסנדרה בורביל, המגלמת את דמותה של מריה. בורביל מיטיבה להציג את האישה שנראית מנותקת ואטומת הבעה ומתגלה כמוכשרת מאוד, חדת ראייה ובעלת יכולות יוצאות דופן. כך למשל, היא זוכרת כל פרט מחייה, מסוגלת לומר בדיוק באיזה תאריכים בילדותה חלתה באבעבועות רוח, ולשחזר כל שיחה שניהלה אי פעם, עד כדי כך שהיא יכולה גם לומר מה היה המשפט השבעה עשר שמישהו אמר לה… היכולות המופלאות הללו מאפשרות לה ללמוד תוך ערב אחד איך לשחק פוקר, וכמובן להביס את היריב. היא זוכרת את כל הקלפים ויודעת לאבחן הבעות פנים של זולתה בדייקנות מושלמת. משחקה מזכיר מאוד את זה של סופיה נולן המגלמת את דמותה של סאגה בסדרת המתח המעולה הדנית-שוודית "הגשר", אבל אין בו די, מאחר שהסרט אינו מתגבש ליחידה קוהרנטית, והבסיס לסיפור העלילה רחוק מלהיות משכנע.

רציתי לסיים בתקווה שאת הפרות לא שחטו במיוחד לטובת צילומי הסרט, אבל בעצם אין לכך משמעות. הרי מותן (והפיכתן לאוכל), בלתי נמנע גם בלי הסרט שבו תועד.

האם אישה שקרנית, חסרת אחריות ומהמרת כפייתית, יכולה להשפיע לטובה על אישה אחראית, מסודרת, יציבה ומסורה לעבודתה?

הסרט "המיילדת" מציג תשובה חד משמעית לשאלה, ועושה זאת באופן מענג, על אף הסכמטיות שבה הוא לוקה, ולמרות כמה פגמים לוגיים ופרכות שהדעת מתקשה לשאת.

אל חייה של קלייר, אישה כבת חמישים שעובדת כמיילדת, פורץ קול מהעבר: ביאטריס, שהייתה בת הזוג של אביה, משאירה לה הודעה מוקלטת במשיבון שבביתה. קלייר, בדרכה המאופקת, נסערת מאוד, ומסכימה להיפגש עם ביאטריס, שאותה מגלמת קתרין דנב.

כידוע – העולם שוב אינו "שייך לצעירים", כדברי שירו המקסים של עלי מוהר, לפחות לא העולם של הצופים הפוקדים בימים אלה את אולמות הקולנוע, שם אפשר להבחין לא פעם ברוב גדול של ראשים עטורי שיער שיבה. (הצעירים, המטופלים בילדים קטנים, מעדיפים כנראה להישאר בבית ולצפות בסרטים שהם מורידים מהרשת. ואולי בעצם הם פוקדים את האולמות שבהם מוקרנים סרטים שאת כותבת שורות אלה אינם מעניינים…). סרטים רבים יותר ויותר עוסקים בשנים האחרונות בנושאים שמעניינים את הקהל המבוגר ("אני דניאל בלייק",  "רופא הכפר", "קמטי צחוק", אם למנות רק כמה מאלה שיצאו אל האקרנים בשנתיים האחרונות). הסרט "המיילדת" מצטרף אל הז'אנר: קתרין דנב בת השבעים וארבע מגלמת את ביאטריס, אישה מבוגרת שעתידה להיפרד בקרוב מהעולם: היא חולה מאוד, ולפני מותה היא רוצה לפגוש שוב את קלייר, בתו של האהוב שביאטריס זנחה לפני כמה עשרות שנים.

כמה משמח להיווכח שיופייה של דנב, לא הועם. כזכור, פניה שימשו ב-1985 כפניה של "מריאן", סמל החירות הלאומי של צרפת. גם כישרון המשחק של דנב לא נפגם. היא מפליאה לשחק את הדמות התוססת, הגחמנית ותאוות החיים של ביאטריס. גם קתרין פרו, המגלמת את קלייר, אינה צעירה, היא בת שישים ואחת, והיא מרגשת ונפלאה לא פחות.

משמחת במיוחד התשובה לשאלה הפמיניסטית המוכרת בשם "מבחן בקדל" הבוחן אם יש בסרט קולנוע כלשהו לפחות סצנה אחת ובה שתי נשים בעלות שם פרטי, שמשוחחות על נושא שאינו גבר. "מבחן בקדל" אינו טריוויאלי. הוא בוחן ומשקף את העולם המוצג בסרטים רבים שבהם נשים הן אובייקט. שינוי בייצוג יכול להביא בהדרגה גם לשינוי במציאות.

בסרט "המיילדת" הגברים נמצאים ברקע. הם קיימים, בדמותם של אביה ובנה של קלייר, ובהמשך גם בדמותו של המחזר שלה, אבל העניין בעיקרו הוא ביחסים בין נשים. קודם כול, מכיוון שקלייר, היא, כאמור, מיילדת. בחדר הלידה מקומו של גבר יכול להסתכם בכך שהוא מפריע לנשים ומטריד אותן בנוכחותו (כמו בעלה של אחת היולדות, שבמקום להתמסר לחוויה של לידת התינוק הוא שקוע בתיעוד ההתרחשויות), או שלכל היותר מראים לו כיצד הוא יכול לעזור בתהליך. הגיבורות הן כמובן – היולדת והמיילדת. והנס המתרחש בכל פעם שאדם חדש בא לעולם.

סצנות הלידה האותנטיות המובאות בסרט מופלאות. אי אפשר שלא יהיו. "'מרטין, הבמאי, סיפר לי שהיה לו חלום מוזר שאני מיילדת תינוק מול עיניו'," סיפרה קתרין פרו בריאיון לחדשות וואלה, והוסיפה ואמרה כי "'לכן הוא מלכתחילה רצה אותי לתפקיד, ולכן גם רצה שאעשה זאת על אמת. יש לציין שלא עשיתי את כל העבודה, אלא רק הוצאתי את התינוק מהרחם ברגע שהראש שלו כבר היה בחוץ – אבל גם זה משהו, בעיקר בהתחשב בעובדה שלא הייתי במקום כזה מאז שנולדתי, כי מעולם לא ילדתי בעצמי.'"

אבל לא רק בחדר הלידה עובר הסרט בהצלחה את "מבחן בקדל". עניינו המרכזי הוא בקשר בין שתי נשים. אמנם, לכאורה, באמצעות גבר: מי שהיה האב של האחת והאהוב של האחרת, אבל למעשה לא הוא במרכז, אלא שתיהן, והצורך האמיתי שלהן זו בזו: בשמחת החיים שהייתה להן פעם ביחד, ובאהבה שלהן, שלא עלתה יפה. אולי עכשיו תהיה להן אפשרות אחרונה לתקן את העלבון והאכזבה, למצוא את האהבה האבודה והנחוצה להן כל כך.

כאמור, יש בסרט כמה נקודות לא סבירות מבחינה הגיונית. דוגמה אחת: ביאטריס אמנם חולה אנושה, אבל מחלתה הקשה אינה מונעת ממנה לטופף בחוצות פריז, מטופחת ואלגנטית, על נעלי עקב, להגיע בכוחות עצמה, ימים אחדים אחרי ניתוח קשה מאוד שעברה, אל מאורת הימורים, ולזכות שם בכסף המאפשר לה לנהל את אורח החיים הפזרני החביב עליה. ברור שלא כך נראה ומתנהג אדם שהוא למעשה שכיב מרע.

ובכל זאת, בניגוד לדרכי, חוסר ההיגיון שבפרטים לא הטריד אותי. נסחפתי והתענגתי משתי הנשים, דאגתי לקלייר, התרגשתי מהתהליך העובר עליה ומהתגלות האהבה והחברות הנשית ההולכת ונפרשת לאורך הסרט, עד סופו, שיש בו שילוב של אופטימיות זהירה, ביחד עם צער והשלמה.

"כל מספר בא מתרבות שונה, מרקע שונה, מידע שונה. כל המכלול הזה גורם לי להקשיב לסיפור, אבל בעיקר – ללמוד על המספר עצמו". הדוברת היא אישה לא רואה, שמגיעה למוזיאון ישראל ביחד עם אדם רואה, שמתאר באוזניה את המוצגים. הסרט נפתח במסך שחור, ריק, וברקע נשמעים רק קולות הדיבור של השניים. הם יושבים מול תמונה והרואה מתאר אותה – ים ("סוער"? היא שואלת והוא מאשר), סלע תלוי על בלימה ("אז מה התחושה שהוא מעורר?" היא מבקשת לדעת, והוא משיב, בפרוטרוט ובדייקנות, כמיטב יכולתו). כעבור זמן קצר מופיע גם הדימוי הוויזואלי: השניים נראים יושבים על ספסל במוזיאון, מול התמונה המתוארת.

דבריה של האישה משמשים מעין מוטו לסרט כולו, שהוא פסיפס של מפגשים עם אנשים הקשורים במוזיאון. כל אחד מוסיף את הסיפור שלו, וכולם מלמדים אותנו על עצמם, וגם על התמונה הכוללת, הנוצרת מהצירוף ביניהם.

לאורך הסרט אנחנו מלווים קבוצה של קציני צה"ל ואת המדריכה שלהם, גם היא קצינה, שמציגה בפניהם בתחילתו כמה שאלות למחשבה: מדוע מפקד הקורס הצבאי שבו הם משתתפים החליט להקצות זמן וכסף לביקור שלהם במוזיאון? מה חשיבותו? מה משמעותו? מה יוכלו ללמוד מהסיור בו?

פסיפס הסיפורים, כמו המוזיאון עצמו, משקף את פניה של החברה הישראלית, ואת מורכבותה. הסיפורים האנושיים מוגשים בקצרה, בתמציתיות, אבל ברור לגמרי שמאחורי כל אדם שמספר משהו על חייו מסתתר עולם שלם של עשייה, תקוות, אכזבות, צרכים, מפחי נפש והצלחות.

למשל, סיפורו של מוזיקאי שעלה מאזרבייג'ן. אחרי שפרצה שם מלחמת אזרחים התחוור לו שאין לו, כיהודי, עתיד בארץ מולדתו: "כשנגמור עם הארמנים נטפל ביהודים", אמרו לו כמה פורעים מקומיים, ושינו את מסלול חייו. אלמלא כן היה ודאי מפתח קריירה מוזיקאלית רצינית, אבל כשהבין שאין לו ברירה אלא לנוס מארצו, אמר לעצמו שבמולדת החדשה יאלץ לחפש לעצמו עיסוק ששכרו בצדו, כדי לפרנס את משפחתו. מה יצא למשפחה שלי אם אכתוב סימפוניה? הוא פוטר בחיוך כאוב את הקונפליקט הגדול של חייו, ומבהיר מדוע מצא לעצמו עיסוק שקשור במוזיאון ישראל: בין שאר עיסוקיו במוזיאון הוא מנצח על מקהלה המסונפת אליו (שירתה, המסיימת את הסרט, יפה להפליא!).

או – סיפורה של עובדת המוזיאון שאמה איבדה תינוקת, בתה הבכורה, שנורתה במהלך מלחמת העולם השנייה, והיא חבוקה בידיה. המוות של התינוקת הציל כנראה את האם, שנישאה מחדש והביאה לעולם את האישה המספרת לנו איך כל חייה חששה שהבעל הראשון של אמה יופיע פתאום, ואז אמה תנטוש אותה ותחזור אל החיים הקודמים שהיו לה. "נולדתי לתוך בית קברות," היא מספרת, והנה היא כאן, במוזיאון, עוסקת בעבודתה בשימור ובתיעוד.

או העובד שמספר בהתרוממות נפש על ההתרגשות שהוא חש בעבודתו – שומר בהיכל הספר – ועל הרצון שלו לפצוח שם בשיר על ירושלים, ואיך הוא בולם את עצמו באמירה – אבל אני רק סדרן…

או סיפורו של עובד דרוזי, שמתאר את המהפך שעבר עליו בעת שירותו הצבאי.

או זה של רב המוזיאון ("בשביל מה בכלל צריך רב?" "הרי מגישים במוזיאון אוכל") שעובד שם כבר שנים, ובכל זאת מסביר מדוע אין למוזיאון משמעות אמיתית בחייו.

אין להבין מכך שהסרט קודר או משרה עצבות. אדרבא, יש בו לא מעט הומור. מסתבר שדי למצלמה לעקוב אחרי אנשים ואחרי דברים שהם אומרים, דוגמת אותו מבקר שתובע לדעת "איפה מעגל החיים", ואינו מסתפק בהכוונה כללית לעבר אגף היודאיקה; או תיאורו של סדרן שמספר איך התקשה לרסן מבקרים שהשתוללו – תאר לעצמך שהילדים נכנסו לתוך אחד הכדים! – הוא מספר לעמיתו, ומתאר גם אימא לעשרה ילדים שמתהלכת במוזיאון, בין פריטים יקרים ושבירים, ילד תלוי על כתפה וטלפון נייד צמוד ללחייה. לשמע הדברים הצופה אינו יודע אם לצחוק או לבכות.

מרתק לראות את מה שמתרחש מאחורי הקלעים של המוזיאון. איך שולחים סדרנים למשמרותיהם: "דודי יחזקאל – בארץ הקודש, יעקב דשבסקי – בשלטון רומא, דימיטרי – למלתחה", איך הסבלים סוחבים פריטים כבדים, איך אוצרים מתפעלים ממוצגים חדשים, איך מטפלים בכל פריט, ואילו שיחות מתנהלות שם, הרחק ממבטיהם של המבקרים.

מרתק, למשל, מפגש של אוצרות שמסבירות מדוע אוסף שמור היטב של רקמות יד פלסטיניות אינו מוצג (ומעניינת במיוחד תגובתה של פלסטינית שנוכחת במפגש).

החוויה שהסרט מעניק נפגמה מבחינתי רק בשני קטעים קצרים, שמעניקים מקום לשני ביקורים של נכבדים: אחד של שמעון פרס, שכיהן במהלך הצילומים כנשיא המדינה, והאחר – ביקור של ממשלת ישראל, ותיעוד של ישיבת ממשלה חגיגית שנערכה במוזיאון. ביקורת סמויה נמתחה על שרי הממשלה: ראו אותם יושבים בקהל ונוהגים בחוסר נימוס מופלג: מתעלמים לחלוטין מהזמרים המופיעים מולם על הבמה. השרים מתכופפים זה אל זה, מטים את גופם, מנהלים שיחות ערניות, ולא מעלים בדעתם שראוי להם לכבד את האמנים ופשוט לשבת בשקט ולהאזין להם. עם זאת, לא היה לי ברור מדוע היה צורך להעניק מקום לפאתוס הריק מתוכן בנאום החגיגי-לכאורה שנשא נתניהו. אם הכוונה הייתה למתוח ביקורת, היא לא הייתה ברורה ומובהקת די הצורך, ואם הכוונה הייתה לפאר – היא לא הצליחה.

ועם זאת, הסרט הוא פנינה מרנינה של יופי, עניין והומור.

כשרואים בטלוויזיה עוף טורף ציפור קטנה, זה לא מרגש במיוחד. זה נראה בסדר, "טבעי". אבל אם מסתכלים מבעד לחלון ורואים שם ציפור אמיתית טורפת, נחרדים, עד כדי כך שהגוף כולו רועד.

לקראת סופו של סרטו החדש של מיכאל הנקה, "סוף טוב", אומר את הדברים הללו סבה של ילדה בת שלוש עשרה לנכדתו. הוא משתף אותה בחוויה שעברה עליו – הציפור שנטרפה לנגד עיניו, ומספר לה כמה התקשה להכיל את המראה. בשיחה שהוא מגלגל אתה הוא מבקש לברר מדוע ניסתה להתאבד, אבל בעיקרו של עניין דבריו הרי נועדו לנו, הצופים בסרט, אלה שרואה שחקן המתיימר להיות סבא לילדה בת שלוש עשרה, דמות של גבר מזדקן, מיואש מהחיים, שמבקש את נפשו למות. והוא מזכיר לנו: החיקוי לטבע, המימזיס – המשחק שלו – נראה "נכון" ו"טבעי" יותר מאשר המציאות עצמה.

אכן כך: עם העיצוב האמנותי, כלומר – עם ייצוגה של המציאות – אנחנו מסוגלים להתמודד באופן שונה מאשר עם מה שמכונה החיים עצמם. כך למשל בסרטו הקודם של הנקה, "אהבה", שיצא אל האקרנים ב-2012, הביא בפנינו הבמאי את המצוקה היומיומית, הקשה מנשוא, של גבר שנאלץ לטפל באישה שהוא אוהב עד כלות הנשמה – שלה. שכן בשלב מסוים, מתוך חמלה עליה, מתוך הייסורים הבלתי אפשריים של עצמו – אין לדעת מה מכריע את הכף – הוא חונק אותה למוות.

במציאות – מעשה בלתי אפשרי. פשע דוחה ומחריד. משפט. פסק דין. גזר דין. מאסר עולם. בקולנוע – ביקורות מהללות, פרס אוסקר, צופים נרעשים ומתרגשים. אהבה או זוועה? ייסורים או מסירות? פושע או גיבור?

העיצוב האמנותי נועד לאפשר לנו להסתכל מקרוב על מה שבמציאות אי אפשר לבחון בלי להיחרד. השאלה שנשאלה בסרט "אהבה" הייתה – עד מתי ועד כמה אמור אוהב לשאת את נטל הטיפול במי שאין לה תקומה, ובאיזה שלב אובדן כבודה האנושי אינו מצדיק עוד את ההקרבה העצמית.

הבעיה שאת הרעיון שלפיו עיצוב אמנותי מאפשר לראות דברים שבמציאות הם בלתי אפשריים – תמציתו של "סוף טוב" ואולי בכלל של מעשה היצירה, כפי שמיכאל הנקה רואה אותו – היטיב הבמאי להביע במילותיו של הסב, אבל לא בסרט כולו, שרובו מייגע למדי. למעשה, מתעוררת תחושה שאפשר היה לקצץ חלקים נרחבים מתוכו, כאלה שבהם התמונה נמשכת בלי שום צורך, ולא היינו מפסידים מאומה. כך למשל סצינה באתר בנייה שרואים מרחוק, כמו ממצלמת אבטחה,  בשוט ארוך ואינסופי, אישה נוהגת במכונית, ונוהגת, ונוהגת… כלב נובח במשך דקות ארוכות, מכונית מגיעה, מתמרנת, מחנה – המון רגעים מנופחים באוויר ומעוררים את התחושה שנמתחו כדי לייצר סרט באורך מלא.

ועם זאת, אי אפשר לפסול אותו לחלוטין, כי הוא כן מעורר עניין, בעיקר בזכות האופן שבו הוא הולך ומתגבש, כמו התצלומים שהופיעו בעבר בחדרי חושך, בתוך תמיסת פיתוח: עוד ועוד פרטים צצים בהדרגה לכדי תמונה שלמה. בהתחלה שום דבר אינו ברור, כל מיני אנשים אומרים ועושים דברים ואז, לאט לאט, החלקים נקשרים והתמונה השלמה מתבהרת ומתבררת.

הנקה מבקש ב"סוף טוב" למתוח ביקורת על עולם הבורגנות השבע והזחוח. להצביע על יחסי הניצול שבין העשירים לבין מי שעובדים אצלם כמשרתים או כפועלים.

בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-18.11.2017, העוסקת ביחסי הכוחות הללו, "בין המשרתים לאדונים" תיארה טליה, אחת המרואיינות, שעבדה במשך שנים כשפית על ספינת תענוגות של אחד מעשירי הארץ, את היחסים הללו: "היא לא שוויונית, אבל מטרתה האמיתית, אם את טובה בזה, היא לייצר בשביל המעסיקים את האשליה שהיא כן שוויונית. כי הם רוצים להרגיש שהם אנשים רגילים. היו לנו שיחות על המצב הכלכלי ועל המחאה החברתית. הם הדגישו כל הזמן כמה הם תורמים לחברה, ואני לא אמרתי מה אני באמת חושבת. את לא יכולה להתעמת איתם בגלוי. הם רוצים להרגיש שהם סבבה".

(עוד מהכתבה: "פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה לסוציולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, שמלווה מחקר דוקטורט של אירית פורת בנושא העסקת מהגרות עבודה בתוך המרחב הביתי, לא מסתפקת בטרמינולוגיה של אדונים ומשרתים, היא טוענת שגם על העבדות אי אפשר לדבר בלשון עבר. 'גם בהווה יש לנו נתונים על מיליוני בני אדם ובמיוחד ילדים שחיים בתנאי עבדות. ההתנגדות לביטול העבדות מעולם לא נחלשה ובהקשרים רבים אפשר לראות את ארגוני הגלובליזציה הכלכלית ככאלה שפועלים על מנת לשמר עבדות בצורות שונות, כמו למשל המאבק בהתארגנות עובדים.'")

בחלקים מסוימים מצליח הסרט "סוף טוב" להדגים היטב את התיאור של טליה, שעבדה כשפית בספינת שעשועים. עם זאת, נראה שהנקה לא גיבש עד הסוף את הקונספציה הכוללת של היצירה: האם הסרט מתמקד בזקן שרק נראה דמנטי, ובעצם, כמו השוטה אצל שייקספיר, הוא האדם שרואה את האמת, וגם יודע לומר אותה? האם הסרט עוסק בבוגדנות? או שהוא מבקש להביא בפנינו את סבלה של ילדה שעולמה חרב? או את מוזרותה? האם האנשים הללו תמימים או מנוולים? שקרנים או אומללים? ראויים לאהדה או לתיעוב?

השאלות הללו אינן זוכות למענה, ולא משום שהסרט מורכב מדי, אלא מכיוון שטרם החליט מה הוא רוצה לספר לנו, ומה מצוי במוקד העניין שלו.

לפחות הפתעה אחת הוא מזמן בפנינו, כשמבינים את הקשר בינו לבין הסרט "אהבה", ולא רק בשני השחקנים הראשיים, איזבל הופר וז'אן-לואי טְרָנטיניאן, אבל כדי להעריך את ההמשכיות יש להכיר ולזכור את הסרט הקודם (וגם אז, נדמה לי שלא כל הפרטים מתאימים).

"למה אתה מחכה?" שואל אשר לקס, תלמיד בכיתה י"ב, את רמי, המורה שלו. "אתה עדיין לא מכיר את האנשים שאתה הכי אוהב בעולם." הסצנה מתרחשת בסרט הישראלי החדש "פיגומים", שכתב וביים מתן יאיר. אשר לקס תוהה מדוע למורה שלו אין עדיין ילדים.

רמי שקוע במאמצים להכין את תלמידיו לבחינת הבגרות בספרות. זוהי כנראה כיתת מב"ר, תלמידים המוגדרים על פי הקריטריונים של משרד החינוך כ"תת משיגים בעלי הנעה ויכולת לימודית בלתי ממומשת". הם רואים בעצמם מופרעים. מסרבים לשתף פעולה. כך למשל כשהמורה מנסה לשלב אותם בטקס של יום הזיכרון, הם לועגים לעצמם, לא מאמינים ביכולתם לבצע משימה כזאת (ולא מאמינים, בצדק מסתבר, שה"מערכת", כלומר – הנהלת בית הספר – תאפשר להם להתבטא ולהציג את עצמם בפומבי באור חיובי). אבל את רמי הם אוהבים. הוא שונה מהמורים האחרים. הוא מדבר אתם באינטימיות, בקרבה, מוכן להשיב לשאלות אישיות מאוד ("תמיד מצמצת?" אחד מהם שואל אותו, במה שנשמע כמו הקנטה, אבל תשובתו האמיתית, הישירה, הלא מתגוננת, הופכת את הקנטור לרגע של נתינה ושל קרבה מרגשת). מעל לכול – הם מרגישים שבאמת אכפת לו מהם. הוא מנסה לעורר בהם השראה. לדבר אתם על היצירה הספרותית מתוך נקודת מבט אישית, נוגעת ללב. מביא להם גם סיפורים שחורגים מתוך תוכנית הלימודים, כדי להגיע אל לבם, ולגעת בו.

אחרי שהשיב על שאלתם, והודה שאמנם הוא נשוי, ובן ארבעים ואחת, אבל אין לו ילדים. אשר לקס, תלמיד שקשור אליו במיוחד, הוא זה שמתפרץ ו"מטיף" לו: "למה אתה מחכה?"

השאלה מעניינת במיוחד, לאור הרקע של אשר. הוא בן יחיד. אמו גרה רחוק עם בן זוגה. הוא חי עם אביו, שמנהל עסק של פיגומים. ביחד עם שלושה פועלים, ובעזרת בנו, מקים האב פיגומי בניין ומפרק אותם. מאחר שבריאותו פגועה הוא זקוק לבנו, ובכל מקרה – רוצה להכניס את אשר לעסק, כדי שימשיך את דרכו, ומבטיח לו שכך יוכל להתפרנס בכבוד. אשר משתף אתו פעולה, אבל כוחות אחרים מושכים אותו לכיוון סותר: הוא שואף להיבחן ולהצליח בבחינות הבגרות האחרונות שנשארו לו – היסטוריה וספרות. אביו מנסה להניא אותו, לרפות את ידיו, מעודד אותו לזנוח את הלימודים, שאין בהם, לטעמו, תועלת.

שני הכוחות המושכים את אשר לכיוונים מנוגדים הם שני האבות בחייו – האב ה"אמיתי", והאב שאימץ לעצמו. פרויד לימד אותנו שבנים מבקשים בלי דעת לתפוס את מקומו של האב (לפי פרויד, שלומד מ"אדיפוס" – להרוג את האב ולשכב עם האם); שהבנים מפייסים את האבות ומקבלים את מרותם, כאמצעי הגנה מפני האגרסיות הסמויות הטמונות בנפשם מבטן ומלידה.

את הכוחות הללו אפשר בהחלט לראות בסרט "פיגומים": אשר אוהב את שני האבות שלו, ובה בעת כועס עליהם מאוד. הוא מוציא עליהם את האגרסיות שלו, אבל גם דואג להם ומטפל בכל אחד מהם, בדרכו.

הסרט נכון מאוד. ברור לגמרי שהתסריטאי והבמאי יודע בדיוק איך נראית הסביבה הזאת של בית ספר תיכון, ואיך הנפשות הפועלות – מורים, מנהלת, תלמידים – מתנהגות במרחב הזה. אין בסרט אף רגע אחד שאינו אמיתי. כולל הריקוד המגוחך בספרייה, במהלך אחד הטקסים המביכים שמתנהלים לעתים מזומנות בבתי הספר בארץ; כולל האווירה המשתלחת בין תלמידים, שמתקשים לשלוט בדחפים שלהם; כולל השיח הצפוי והנדוש שיועצות ומנהלות עורכות עם התלמידים ברגעי משבר, וכולל, כמובן, האטימות של אנשים מסוימים במערכת, שאינם קשובים לרחשי לבם של בני הנוער. הסצנה שבה מורה בוחנת את אשר בבחינת הבגרות בספרות – יש לו מה שמכונה "הקלות" שבזכותן הוא זכאי להיבחן בעל פה – היא מופת של תיאור מציאותי, מכאיב, נכון בכל פרט, של מה שאכן מתרחש לעתים קרובות מדי.

קל להתרגש ממה שמתן מאיר יודע להציג בפנינו באותנטיות משכנעת לגמרי: הפער הגדול שקיים בין מה שהמורה רמי מייצג בדמותו הקשובה, הרגישה, לבין המורים הרגילים, הסטנדרטיים. אין לשכוח שגם מורים כמו רמי מסתובבים במערכת החינוך. לא כולם דומים למורה האחרת, הקטנונית, שאין לה שום יכולת או רצון לראות את התלמידים, להבין לנפשם, להיכנס לעולמם ולעודד אותם. במאי הסרט, מתן יאיר עצמו, הגיע מתוך מערכת החינוך, ומשם, מבפנים, הוא מספר לנו עליה, מתוך מה שנקרא "ידע אישי".

גם השחקן המגלם את אשר מגיע ממש מהשטח. אשר לקס, כמו בן דמותו בסרט הנושא את שמו האמיתי, עובד עם אביו בעסק הפיגומים המשפחתי. הוא היה תלמידו של מתן יאיר, ועלילת הסרט מבוססת על הדינמיקה שהתחוללה ביניהם בבית הספר.

על תפקידו הראשון כשחקן קולנוע היה אשר לקס אחד המועמדים המובילים לפרס אופיר בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר. כמו כן זכה לקס בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים, שם זכה הסרט גם בפרס הגדול לסרט הטוב ביותר, ובצדק רב! יש ללקס נוכחות כובשת, הוא משכנע, מפורט, כן, מרשים, מצחיק ומרגש. מדובר בסרט מדויק ונוגע ללב.

ריאיון עם השחקן, אשר לקס

מה קורה כשמערכת הצדק כושלת? האם אפשר בכלל לסמוך עליה – בצרפת, ואולי גם בישראל? – איך ייתכן שאינה פועלת כיאות? מדוע היא מגינה על מי שמצטייר כפושע, רוצח, אנס? איך נוצר הפער בין מה שנראה כמובן מאליו, לבין התוצאות הלא מובנות בכלל? איך ייתכן שאימא מגינה בחירוף נפש על הפושע שפגע בבתה?

הסרט "בשם בתי" מציג את כל השאלות הללו. על חלקן הוא משיב. אחרות נשארות סתומות ומטרידות מאוד.

"בשם בתי" מתעד, אך לא כיצירה דוקומנטרית, מקרה מוכר, ועוקב אחרי שלביו בדייקנות, גם אם אינו כולל את כל הפרטים: גבר צרפתי שבתו בת הארבע עשרה מתה במפתיע כששהתה בחופשה בבית אמה ובעלה השני, הגרמני, חושד שהנערה, קָלִינְקָה, לא מתה מוות טבעי.

חשדותיו מתעצמים כשמגיע אליו דו"ח הנתיחה שלאחר המוות שערכו השלטונות הגרמניים. כמה מהפרטים המתגלים אינם מתיישבים עם תיאור המהלכים שהביאו למותה של קלינקה, כפי שסיפרו לו עליהם אמה ובעלה, שהוא רופא.

חשדותיו נהפכים לוודאות אחרי שמתירים לו להוציא את הגופה מקברה ולערוך בדיקה נוספת. מכאן ואילך מתחילה בעצם עלילתו המרכזית של הסרט: האב, אנדרה במברסקי, מנסה להפעיל את הרשויות כדי שהפושע, ד"ר ברומבך, יישפט וייענש, כיאות.

התהליך נמשך במציאות עשרים ושבע שנים. האב הקדיש לו את חייו. שוב ושוב כשלה מערכת הצדק. שוב ושוב הצליח הפושע, בחסות מערכת המשפט, לחמוק מעונשו.  גם כשהתגלו מקרים נוספים, שבהם הואשם בפגיעה בנערות. אלה אינם ספוילרים, כי הדברים ידועים וזכורים מהתקשורת. קלינקה, אנדרה במברסקי, דיטר ברומבך, דניאל ­(האֵם), אינם דמויות בדויות. אלה שמותיהם האמיתיים של האנשים הללו, וזהו סיפורם.

עניינו של הסרט, העשוי היטב, ומצליח לרתק, גם כשהמהלכים הצפויים בעצם ידועים מראש, הוא בשאלות הרבות שהוא מציג. ובראשן – איך ייתכן? איך יכול רוצח לחמוק מעונשו, כשההיגיון הבריא, הפשוט, אומר שהראיות זועקות לשמים, שמדובר בפושע ודאי? איך?

ואיך ייתכן שהאימא ממשיכה לתמוך בו, גם אחרי שהם מתגרשים (לטענתה – בלי שום קשר למות בתה), איך זה שהיא מתכחשת לעובדות ולראיות? מסרבת להודות? מסרבת להאמין?

בקשר לאימא התשובה אולי לא מובנת, אבל ידועה ומוכרת. למרבה הזוועה תגובותיה קלאסיות, כמעט אוניברסליות. ידוע היטב מהמחקר כי אמהות של נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה אינן מוכנות לראות את מה שקרה לילדה. לפעמים מלכתחילה שיתפו פעולה עם הפוגע. לפעמים "רק" ידעו מאז ומתמיד, והעלימו עין. מדובר בנשים נרקסיסטיות, ילדותיות, מרוכזות בעצמן ובצרכים, רצונות ותשוקות שלהן, לא של בנותיהן. הן אינן מוכנות, כנראה גם לא מסוגלות, להתמודד עם האמת.

"אמהּ מעולם לא עמדה באמת לצדהּ," כותבת ג'ודית הרמן בספרה טראומה והחלמה כשהיא מתארת מה שקורה לבנות שחושפות את סוד הפגיעה, "ואי-אפשר לסמוך עליה בשעת משבר. אם לא יינקטו צעדים להגנה על הבת, רבים הסיכויים שזוג ההורים יתאחדו נגדה ויסלקו אותה מהמשפחה."

בסרט שלפנינו הבת מתה ואינה יכולה לחשוף את הסוד. אביה עושה זאת במקומה ולמענה, והאימא מגיבה בדיוק כמו האימהות שג'ודית הרמן מתארת: מאחדת כוחות עם הפוגע, מסרבת בכל תוקף להאשים אותו, תוקפת את חושף הסוד.

האם אפשר להזדהות עם מצוקתה של האם? הבמאי נותן לה פתחון פה. בריאיון אתו סיפר כי האב הציע לו להיפגש עם האם, אם כי אין ביניהם שום קשר והם אינם ביחסי דיבור כלשהם. האם סיפרה לבמאי את גרסתה, שהאב ממשיך להסתייג ממנה, והוא כמובן צודק. שהרי אין כאן אפשרות לשתי גרסאות שונות. העובדות מדברות בעד עצמן. נראה שהאם, שאינה מסוגלת להתמודד עם תחושת האשמה, תמשיך עד אחרית ימיה להדחיק, להכחיש, תמשיך לחוס על עצמה.

השאלה האחרת, הזועקת לשמים, היא – איך ייתכן שהרשויות, שהיו אמורות להביא את הפושע לדין צדק, מעלו כך בתפקידן. הייתכן? איך, לאור כל הממצאים, הראיות, ההוכחות, העדויות התומכות שוב ושוב, אפשרו לו לחמוק מעונש? גרמניה סירבה להסגירו לצרפת. מדוע? האם שיקולים (פוליטיים?) עלומים יכולים לגבור כך על הצדק? שופטים גרמניים הרשיעו אותו באונס אחר, אבל גזרו עליו עונש על תנאי. איך ייתכן? אין בסרט תשובה. רק הצגה של מה שקרה. והדברים הללו מטרידים מאוד, מבעיתים ומחרידים.

למרבה הצער, נראה שלעתים תכופות יותר מכפי שאנחנו רוצים להאמין המערכת המשפטית כושלת. נראה כי השפעות חיצוניות כבדות משקל מטות אותה לא אחת. איך ייתכן שאו ג'יי סימפסון זוכה? איך אפשר שחפים מפשע, כך הולך מסתמן, מרצים עונש על הרצח של הילד דני כץ? ואיך ייתכן שרומן זדורוב, שאינספור ראיות מצביעות על חפותו, ממשיך לשבת בכלא?

מי שעדיין מטיל ספק בחפותו של זדורוב מוזמן לעיין במסמכים המופיעים כאן. בינתיים אפשר להתחיל בכמה עובדות בסיסיות: אין שום ראיות פורנזיות לנוכחותו של זדורוב בזירת הפשע (ולא נמצאו כאלה גם בביתו, בטבעת הנישואים שלו שהמשטרה פירקה, בבגדיו, בנעליו, במכונת הכביסה שלו, בשום מקום!) ולעומת זאת יש אינספור ראיות לנוכחותם של אחרים ­ – טביעות אצבע שלא זוהו, שערות שלא כולן נבדקו, די-אן-איי שנמצא על הגופה ואינו שייך לה, ולא לזדורוב, טביעות נעליים שנותרו בדם וגודלן אינו מתאים לאלה של זדורוב, ועוד כהנה וכהנה ראיות. זדורוב לא זכה למשפט צדק.

השבוע כתבה אילנה ראדה בדף הפייסבוק שפתחה לאחרונה עדות מזעזעת, נוספת, ממשהו שהתרחש במהלך המשפט:

"הדברים מגיעים עד כדי כך, שבאחת ההפסקות בין דיוני המשפט ניגשה אלי העוזרת של רפ"ק ירון שור, מומחה טביעות הנעליים של המשטרה, ושאלה אותי, בנוכחות עיתונאי שישב לצדי: 'האם את יודעת מי היה עם תאיר בשירותים?' הייתי בהלם מוחלט. החלפנו מבט כלא מאמינים למשמע אוזנינו. 'אותי את שואלת מי היה שם?', עניתי לה. 'אתם אלה שצריכים למצוא מענה לשאלה הזאת!". כשהחל הדיון הבנתי מדוע שאלה אותי העוזרת של שור את השאלה הזאת: לתביעה ולמשטרה לא היה כל הסבר להימצאותן של שלוש טביעות נעל בזירה ומי הטביע אותן, וכנראה העוזרת חשבה כי אני הכתובת לבירור העניין…'

השופט דנציגר זיכה אותו, בערעור בעליון, אבל שני השופטים האחרים (שלא כל הראיות הובאו בפניהם!) שבו והרשיעו אותו. מי ששמע את הריאיון עם הילה גרסטל (כאן אפשר לקרוא את תמליל הריאיון) בתוכנית "עובדה" עם עומרי אסנהיים לא יכול שלא להיות מוטרד. מאוד!

(כך תופרים חף משפע)

הסרט "בשם בתי" ראוי מאוד. גם כשיודעים את סופו, הוא מותח. הוא עשוי באיפוק מכוון. הבמאי, ונסן גארנק, צדק לחלוטין כשהסביר את עקרונותיו האמנותיים: " יש לי תיאוריה על רגש. ככל שאתה עוצר אותו הוא מתפרץ בחזרה. אני לא מחפש דרך לדחוף וללחוץ על רגש בסרט, במחשבה שהקהל יבכה בנקודה ספציפית. אני מעדיף לעצור. לשמור עליו מאופק ומכובד, ולא לגלוש למלודרמה. זה מאפשר לצופים לבכות מתי שהם בוחרים."

 "Vincent Garenq,  "Au nom de ma fille

"ואם נגור בחו"ל?" תוהה הבת. אמה בתשובה דוחה מעליה בלי היסוס את האפשרות, כי לדבריה – אין בעולם מקום כמו ישראל!

הדוברות הן רנא אבו פריחה, ואמה, רודינה. האחרונה ערבייה ילידת ג'ת, שבניגוד לרצונו של אביה נישאה בשנות השמונים לבדואי מתל שבע, הביאה אתו לעולם חמישה ילדים, ועבדה כמורה לאנגלית. בשלב מסוים, כשהבינה עד כמה החופש שלה מוגבל  – כרעייתו של בדואי אסור היה לה אפילו לערוך קניות במכולת, ונאלצה, כך היא מספרת, לחכות עד כמעט חצות כדי שבעלה יביא לה את המצרכים הנחוצים לה – לחצה על בעלה להיפרד מהיישוב שבו נולד וגדל, ולעבור לגור בעומר – מועצה מקומית שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דירוגה החברתי-כלכלי הוא עשר, מתוך עשרה שלבים אפשריים. כלומר: יישוב יהודי אמיד ומבוסס.

רנא מצלמת את שיחותיה עם אמה. בתחילת הדרך אין לה מושג שמהצילומים הללו תערוך את הסרט התיעודי "אחרייך", שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל הסרטים בירושלים.

שמו של הסרט נובע מסופו: רודינה חולה מאוד, ולאורך הסרט אפשר לראות את התדרדרותה. אחת הסוגיות שמטרידות אותה מאוד היא השאלה היכן תיקבר. היא מסרבת בכל תוקף לרעיון שתמצא את מקום מנוחתה האחרונה בתל שבע. ברור לה שזכותה להיקבר בבית העלמין ביישוב שבו היא מתגוררת זה עשרים שנה. כאן היא ובעלה משלמים מסים וארנונה, וכאן גדלו ילדיה ונטמעו בחברה.

את מידת ההיטמעות אפשר לראות בסרטונים שאבי המשפחה צילם לאורך השנים. בגן הילדים ובבית רואים את הילדות הקטנות שרות שירים ציוניים: "כל הארץ דגלים דגלים", "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת"… שלוש הקטנות עומדות על המיטה, שרות ועושות את התנועות שלמדו בגן, ואמן ברקע מתגלגלת מצחוק למראה עיניה ולמשמע אוזניה.

אבל מסתבר שעניין הקבורה לא פשוט. "נגיש בג"ץ", מכריזה האם ואומרת עוד שאם לא יאפשרו לה להיקבר בעומר, זה רק מפני ש"הם גזענים". הבנות נאבקות. משוחחות שוב ושוב בטלפון עם גורמים שונים במועצה המקומית ובחברה קדישא. לרגעים נדמה שהבעיה נפתרת. אבל לקראת הסוף ברור שלא, לא יאפשרו לרודינה אבו פריחה להיטמן באדמת עומר. הרי אני לא יכול לאפשר קבורה שונה לבני כל מיני דתות, לא רק מוסלמים, אלא גם "נוצרים מכל מיני גזעים", מסביר ראש המועצה בשיחת טלפון מוקלטת.

עניין הקבורה סמלי כמובן. כי הקונפליקטים שבנות משפחת אבו פריחה צריכות להתמודד אתם רבים מאוד. מצד אחד ברור להוריהן שהמעבר לעומר אִפשר לילדיהם להתפתח, ללמוד, לממש את היכולות שלהם. שניים מהם התראיינו בשעתו אצל יאיר לפיד, שהפגין את התפעלותו מכך שהחלו עוד בהיותם ילדים את הלימודים באוניברסיטה. אבל ההורים חשים שהיה גם מחיר לניתוק מהחברה הבדואית. הם מוטרדים מעתידן של הבנות. למי יינשאו?

באחת השיחות עם אמה מנסה רנא להבין אם רודינה תהיה מוכנה לראות אותה מקימה משפחה לא עם ערבי. היא מנסה להסביר לאם שהיא כמעט לא מכירה את התרבות של בני עמה. שהיא לא מרגישה שתוכל לחיות בזוגיות עם מישהו ששונה ממנה באופן מהותי. האם מתעקשת לא להבין, כביכול: את צריכה להתחתן עם מישהו מרקע דומה לזה שלך, היא שבה ואומרת. רק לקראת סופו של הסרט, ולקראת סוף חייה, האם נמלכת בדעתה ואומרת לבנותיה כי משאת נפשה האמיתית היא להיות נוכחת בסיום לימודיהן באוניברסיטה, ולדעת שהתאהבו. ואם לא תהיה ברירה, אם יתאהבו בגבר בן דת אחרת, היא אומרת בחיוך שיש בו לא רק אהבה אלא גם מין ערמומיות אימהית: "אני אבריח אותך לחוץ לארץ"…

האושר של בתה חשוב לה אם כן יותר מאשר המסורת, הציפיות החברתיות ואפילו אמונתה שאין כמו בישראל!

דמותה של האם שובה את הלב. ברור לגמרי שהיא אישה יוצאת דופן. כוחה נגלה כבר בהיותה צעירה מאוד, כשהתעקשה להישמע ללבה ולהינשא לבדואי. ממה שאנו מכירים את דמותו בסרט, אפשר לחוש שהיא צדקה מאוד בבחירתה. בעלה, אביה של במאית הסרט, נראה גבר מרשים מאוד. בשיחה שנערכה עם  רנא אבו פריחה בתום ההקרנה היא העידה על אביה שהוא אכן אדם נפלא, ושהפמיניזם שלה ושל אחיותיה נובע במידה רבה ממנו.

עוצמתה של האם, חוש ההומור שלה, אהבתה הרבה, נחשפים שוב ושוב. ברור שילדיה הם הכוח המניע של חייה (והיא – שלהם). הסרט, ונראה שגם חייהם של בני המשפחה, שופע אהבה. אמנם אחת הבנות מספרת איך בילדותה חלמה להתעורר ולגלות שהיא בת למשפחה אחרת, משפחה עם שייכות יציבה וברורה לסביבתה ולא כזאת שנעקרה ממקומה המקורי, ואינה יכולה להינטע באמת במקום שאליו הגיעה, ובכל זאת – האהבה, התמיכה ההדדית הרבה של בני המשפחה, ניכרות מאוד.

להקרנה הגיעה אחותה של הבמאית, יסמין אבו פריחה, שסיפרה על עבודתה כרופאה בסורוקה. בשל תחושתה שהיא רוצה "להחזיר" למגזר הבדואי ייסדה ארגון בשם ג'נסיס, שמעניק ייעוץ גנטי לצעירים בדואים, כדי למנוע את המשך התפשטותן של מחלות תורשתיות. בשנה שעברה בחר בה העיתון גלובס כאחת מארבעים הצעירים המבטיחים בישראל.

באחת השיחות המצולמות עם אביה של רנא אמר לה גם הוא שלפעמים הוא תוהה אם לא טעה בהחלטה לגדל את ילדיו בעומר ולא בתל שבע. הבת מגיבה בעלבון. בשיחה בסינמטק הסבירה שספקותיו עוררו בה תחושה שהוא רואה בה, באחיה ובאחיותיה כישלון. הוא כמובן לא התכוון לכך, אלא, כמו אמה, הביע דאגה לעתידה, וחשש שלא תצליח להקים משפחה. היום, הסבירה רנא, היא כבר מבינה אחרת את דבריו.

אכן, אין לאב שום סיבה להתחרט. הצאצאים שגידל מצטיינים ומרשימים. יסמין, כאמור, רופאה; סמר סיימה תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; אמיר הייטקיסט עם תואר שני במתמטיקה; סייף לומד רפואה באוניברסיטה העברית.

הסרט שבתו רנא יצרה פתח בפני הקהל צוהר למציאות חיים שמשמח מאוד להכיר: זאת של צעירים ערביים משכילים וליברליים, שמשתלבים בחברה ותורמים לה רבות.

כמה טוב שתעשיית הקולנוע מאפשרת להם להתבטא ולקהל להכיר נשים מקסימות כמו רנא אבו פריחה, מייסלון חמוד, שיצרה את "לא פה, לא שם" והשחקניות שאדן קנבורה ומונה חווא ששיחקו בו וזכו בפרס אופיר השנה, וגם את אבתסאם מראענה מנוחין, מפיקת הסרט "אחרייך", שהיא עצמה במאית ותסריטאית. כה לחי, נשים אמיצות ומוכשרות!

את התשובה לשאלה היכן בסופו של דבר נקברה רודינה אבו פריחה אני ממליצה שתגלו בעצמכם, כשתצפו בסרט.

אמש זכה הסרט "פוקסטרוט" בשמונה פרסים בטקס אופיר: על הצילום, העריכה, פס הקול, העיצוב האמנותי, המוזיקה המקורית, הבימוי, השחקן ראשי והסרט הטוב ביותר.

למרבה הצער מצאתי את עצמי בעמדת מיעוט.

לא משום שאני מסכימה עם מירי רגב, שלדעתה זהו "סרט שפוגע בשמו הטוב של צה"ל" .

לא כי אני מצדדת בדבריו של רמי קמחי, שכתב בעיתון הארץ כי "הפשע של ההרג המיותר והסתרת הראיות עטוף בהרבה אהבה לצד הישראלי ובהבנה עמוקה של הסיטואציה הישראלית", וגם לא מכיוון שאני מזדהה עם יהודה אטלס, שמאלן על פי עדותו, שגינה את הסרט וטען שהוא אכן "מוציא את דיבת צה"ל רעה, לא רק פה, אלא לידיעת העולם כולו."

בימין סבורים שהסרט מכפיש את צה"ל. בשמאל – להפך, שהוא סלחני מדי, ומציג עמדה ישראלית מתקרבנת ומצטדקת, כזאת שמאשימה לא את עצמנו, אלא את אירופה: "זה נכון, אנחנו יורים, הוא טוען, אבל אתם אילצתם אותנו לכך, כשרצחתם אותנו וזרקתם אותנו מאירופה." (רמי קמחי, הארץ).

"פוקסטרוט" זכה לכבוד רב לא רק עם שלל פרסי אופיר, אלא גם בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה.

ובכל זאת (לעניות דעתי) העיקר אינו בשאלה אם הוא "ימני" או "שמאלני" מדי, אלא בכך שהוא סרט מפוספס, לא אמין, לא משכנע, מגוחך, משעמם. אומר אפילו בגלוי – מביך.

עמדתי הבסיסית והתמידית היא לא לכתוב על יצירות ישראליות שדעתי עליהן שלילית, אלא רק על כאלה שאני מוצאת בהן ערך, לכן התלבטתי ארוכות אם לכתוב על "פוקסטרוט". מצפוני הורה לי לא לוותר הפעם, למרות, ואולי אפילו בגלל, כל הפרסים. לומר את האמת (שלי), ולא להחריש, דווקא משום שהוא שנוי במחלוקת, מצד אחד, וזוכה לתהילה רבה, מצד שני.

הלכתי לצפות בסרט עם דעה קדומה חיובית: אם מירי רגב פוסלת אותו בלי לצפות בו, כך חשתי, מוטלת עלי החובה המוסרית להגיע, להתייצב לצד יוצריו המותקפים ללא עוול בכפם. למרבה הצער נוכחתי שמעבר לסוגיה הפוליטית-כביכול, מעבר לשאלה האם הוא פוגע בצה"ל או מציג אותו באהבה ובהבנה, הסרט פשוט עשוי רע. ויסלחו לי השופטים שהעניקו לו את הפרס (האם, למרבה הצער, הקולות המגָנים את הסרט לא צדקו במקרה זה? האם מוגזם לחשוד שהפרסים הוענקו לאו דווקא מנימוקים אמנותיים גרידא?).

את האטיות המוזרה, המייגעת, יסבירו ודאי אוהדיו בסיגנוּן. אם כך – מדובר בסיגנון יתר. התוצאה פשוט משעממת. הכול מתרחש כמו בסלואו מושן, עד שנדמה כאילו ניפחו ומתחו אותו כדי להגיע לסרט באורך מלא. הדקות חולפות על מבטים מיוסרים וארוכים לאין קץ. על ציפורים נודדות, ושוב, ושוב. על מבט מלמעלה הצופה באיש מתהלך בחדר. על שתיקות. ועוד שתיקות. ועוד.

המלנכוליה השורה על צילומי הפנים בדירתם של בני הזוג שאליהם הגיעו המבשרים להודיע כי בנם נהרג, "נפל" במהלך שירותו הצבאי, מעוררת רצון לומר ליוצרים – די כבר. הבנתי. אפשר אולי לראות משהו חוץ ממסדרון ארוך ואפל?

הקצב אם כן מייגע מאוד. אבל גרועה ממנו התחושה שמרמים אותי, כקהל. יש כל כך הרבה פרטים לא אמינים בעליל. מה, גם הם מין סיגנון יתר? מישהו יכול להאמין לסצינת הפתיחה, כשאמו של החייל פותחת את הדלת, רואה את החיילים, מתעלפת בלי אומר ודברים, ומיד זוכה לקבל זריקת הרגעה ש"תרדים אותה לארבע או חמש שעות", כדברי הרופא, ומיד נישאת אל חדר השינה ומושכבת שם (מאיפה הם יודעים בדיוק לאן לקחת אותה?), וכל זאת בלי שנאמרה אפילו מילה אחת?! ואחר כך החיילים המודיעים משאירים את האב לבדו? ורק דואגים לכוון לו את השעון כדי שיזכיר לו כל שעה לשתות מים? זה אמור אולי להצחיק? אף קול צחוק לא נשמע באולם.

גם בהמשך שום דבר לא משכנע. שום דבר לא אמיתי. שום דבר לא סביר והגיוני.

אין לי ויכוח עם הצורך של יוצרי הסרט לבעוט בפרות קדושות. זאת תפקידה של אמנות: לערער על אמיתות, לחשוף שקרים. אלא שכאן הערעור עצמו שקרי. לדוגמה: חייל מספר לחבריו על ספר תורה עתיק ויקר וחשוב שעבר במשפחתו מדור לדור, עד שאביו בן השלוש עשרה לא עמד בפיתוי והמיר אותו בכתב עת פורנוגרפי. ואז, כשהחייל גדל, השיג אביו כתב עת פורנוגרפי זהה, ואותו הוא מבקש מהבן להעביר הלאה, לדורות הבאים. כלומר – מה? ראוי שפורנוגרפיה תעבור מדור לדור? כי צילום של שדיים חשופים מרגש ילדים בגיל ההתבגרות? והמורשת שיש לאב להעביר לבנו היא שמוטב לו להרחיק מעט את כתב העת כשהוא מאונן, כדי שהדפים לא יידבקו זה לזה? זאת מין בדיחה? אם כן, גם היא לא הצליחה. אף אחד באולם לא צחק. כלום. שתיקה נבוכה מהלצה מטומטמת ודי מגעילה.

ועכשיו בעניין צה"ל: לכאורה מציג הסרט את עוולות הכיבוש. את הזוועות המתרחשות במחסומים. וזאת כבר ממש לא בדיחה. כי מה שקורה במחסומים הוא לא בדיחה. אי אפשר למצות את ההתעללות, הייסורים, החרדה, הפשעים, בכמה סצינות מטופשות, לא משכנעות, שמגחיכות לגמרי את העניין. הבעיה שהסרט מעורר איננה, לדעתי, השאלה אם הוא מגנה את צה"ל או מגן עליו (ומעניין מאוד להיווכח ששתי הדעות מושמעות באותה התלהבות!), אלא שהוא מרמה. צה"ל לא נראה כך. צה"ל לא פועל כך. הפלסטינים העוברים במחסומים אינם נראים כך. המציאות חמורה וזוועתית. בסרט היא מוצגת לא באופן שמגן על צה"ל, ולא באופן שתוקף אותו. לא באמת. כי לשקר אין משמעות.

ואי אפשר להסתתר תחת האצטלה של ביטוי אמנותי, שיש לו לכאורה רשות להגזים ולסטות מהמציאות. סוריאליזם תובע דיוק רב במיוחד, כי כדי ליצור דימוי של חלום בלהות, המציאות שאותה מתארת יצירה סוריאליסטית חייבת לשכנע בכל פרט, ורק מבטו של היוצר מצליח לעוות את הפרטים, להניחם זה לצד זה באופן שיוצר חוויה של מציאות אלטרנטיבית.  זה לא האפקט שנוצר ב"פוקסטרוט". הוא לא מוזר. הוא לא פוקח עיניים. הוא לא מאיץ את הדופק. הוא גורם לצופה להשפיל את המבט ולצפות שהעניין הלא נעים הזה יסתיים כבר.

וחבל מאוד שכך. כי יש בבסיסו סיפור מעניין שיכול לגעת ללב, ויש פוטנציאל לעלילה, אבל אלה פשוט אובדים בתוך זיוף מתמשך ומאולץ.

כמו יהודה אטלס שכתב בעיתון הארץ "אני שמאלני אבל מירי רגב צודקת", גם אני חשה אי נוחות מהחברה שבה מצאתי את עצמי, כמתנגדת לסרט. אומר להגנתי שלפחות צפיתי בו, לפני שקבעתי עמדה.

בשולי הדברים: לאחרונה ראה אור הספר בסתר כנפיים שכתב אח שכול, אבי ולנטין. מי שרוצה לדעת איך באמת מתנהלים חייהם של בני משפחה שכולים, מוזמן לקרוא אותו.

ועוד בשולי הדברים: למרבה השמחה הסרט "לא פה, לא שם" זכה גם הוא בשני פרסים חשובים: פרס שחקנית המשנה ופרס השחקנית הראשית הוא ראוי לשני השבחים הללו, ולהרבה יותר מכפי שקיבל. אפשר לקרוא כאן מדוע (לדעתי, כמובן).

לעתים רחוקות מזדמן בפנינו סרט קולנוע שמספק חוויה אסתטית שלמה. התרגלנו כבר לזיופים – קלים או קשים – לפשרות, להצגת המציאות כשהיא מיופה, מקושטת, לא לגמרי אמינה, התרגלנו להרבה תנועה, מרדפים, מהומה, ולא רק במה שמוגדר "סרטי פעולה". ובעיקר התרגלנו לתבניות שגורות ומוכרות מראש. הצופים מגיעים אל אולם הקולנוע והם יודעים פחות או יותר למה לצפות. בסרטים המוגדרים "דרמות" יהיה קונפליקט, שייפתר איכשהו, לשביעות רצוננו; תהליכים שבמציאות מתרחשים לאורך זמן רב יואצו, כדי שכולנו ביחד נצליח להגיע אל קו הסיום מסופקים ולא מופתעים מדי. נזיל דמעה פה ושם, נצחק, נתענג מיופיים של נשים, נופים, בתים, ובעיקר – נדע שמה שראינו אינו "באמת" אלא עיבוד מופרז וססגוני מאוד של המציאות, עם סטיות קלות לכל עבר. כך למשל כולנו יודעים שמטפלת שמגיעה לביתו של זקן נרגן לא באמת תשפיע על חייו עד כדי כך שיסמוך עליה יותר מאשר על בני משפחתו (שלא לדבר על המשימות המאוד לא הרואיות שיוטלו עליה במציאות, לא בסרט); שאישה בזנות לא תתאהב בזנאי שקנה את גופה, והוא לא יתאהב בה; היא לא תיראה כמו ג'וליה רוברטס, והמפגש המיני לא יהיה אפוף בערפל ורוד ומתוק. אבל אנחנו מקבלים את הקונבנציות הללו, משלימים אתן ובעצם גם מצפים להן.

עד שמגיע סרט כמו "פרנץ" (פרס השחקנית הצעירה לפאולה בר בפסטיבל ונציה; פרס הסזאר לצלם פסקל מרטי), ומזכיר לנו שאפשר גם אחרת.

"פרנץ" מתרחש ב-1919: שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. צעירה גרמנייה מתאבלת על פרנץ, ארוסה שנהרג בקרב. היא ממשיכה לגור אצל הוריו, הם מטפלים בה והיא – בהם. כל יום היא עולה לקברו, אם כי היא יודעת שגופתו נשארה במקום לא ידוע, אי שם בשדה הקרב. ואז, יום אחד, מגיע גבר צעיר זר אל הקבר. היא מגלה את קיומו כשהיא מוצאת על הקבר של אהובה זר ורדים שלא היא הניחה. למחרת היא רואה את הזר עומד לצד הקבר ובוכה. ברור לה לגמרי שהוא הכיר את פרנץ, והיא מזמינה אותו לבית שבו היא גרה, אל הוריו. הצעיר הצרפתי, אדריאן, מודה: כן, הוא הכיר את פרנץ, ואהב אותו מאוד. הם היו חברים קרובים מאין כמוהם.

מכאן מתפתחת עלילה מפתיעה, נוגעת ללב, עתירה במהפכים, שמתנהלת במתינות ובעדינות. הבמאי והתסריטאי הראשי, פרנסואה אוזון, התבסס בסרטו על סרט קודם – "שיר ערש שבור" – שיצר ארנסט לוביטש. סרטו של הלה יצא אל האקרנים ב-1931, והתבסס על מחזה שנכתב מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה.

לוביטש לא יכול היה כמובן לחזות את מה שאוזון ידע כשביים את הגרסה המחודשת: הוא לא שיער בנפשו שתפרוץ מלחמת עולם נוספת, ולא ידע מה צופן העתיד ליחסים שבין שתי המדינות השכנות, גרמניה וצרפת ובין תושביהן. נקודת המבט בסרטו של לוביטש הייתה לגמרי פציפיסטית, "בקונטקסט אידיאליסטי של התקופה של אחרי המלחמה," מסביר אוזון בריאיון שנערך עמו. הוא עצמו כבר היה מפוכח יותר.

סרטו של לוביטש הוגש מנקודת מבטו של הצעיר הצרפתי המגיע לבקר את קברו של פרנץ, ומתקבל בחיבה ובאהדה רבה אצל בני המשפחה השכולה. לפיכך אצל לוביטש סודו ידוע לצופים מלכתחילה. בסרט שלפנינו מתגלים הדברים רק בהמשך. המתח נשמר והגילוי מפתיע (ומכאיב).

מעלתו של הסרט "פרנץ" בכך שהוא יודע כלל חשוב מאוד: היוצר אינו מספר לנו על הדמויות, אלא מאפשר לנו להכיר אותן במעשיהן ובתגובותיהן. לדוגמה: כדי שנבין כמה קשה וחסר תקנה האובדן שחווה אנה, אנו רואים כיצד במהלך נסיעה ארוכה מאוד ברכבת היא מתעוררת, פוקחת את עיניה לרגע קט, וחוזה בבני זוג ישנים היושבים מולה. האישה מכורבלת על הגבר, הוא מחבק אותה ומתוך שינה נושק ללחייה. אנה מביטה בהם, ואנחנו יודעים ביחד אתה שכל קרבה, כל אינטימיות, כל ביטחון זוגי, נשללו ממנה, כנראה לצמיתות. זוהי רק דוגמה אחת קטנה לאופן שבו הבמאי מדבר אלינו, בלי מילים ובלי הסברים.

עלילת הסרט אינה פועלת על פי סכמות מוכרות וידועות מראש. לא כל מה שצפוי קורה וחלק ממה שקורה לא צפוי. ועם זאת – אנה משתנה. עד סוף הסרט היא תלמד, תדע, תבין, היא תהיה אדם אחר. נראה כי למרות הכול, גברו סיכוייה לשפר ולשנות את חייה ולהיטיב עם עצמה.

מעלה גדולה של הסרט היא יופיו. לא רק בשל העדינות שבה הוא מספר את סיפורם של אנה, פרנץ ואדריאן, אלא גם באסתטיקה הצורנית שלו. רובו צולם בשחור-לבן. אוזון הסביר את הבחירה ואמר שכדי להשיג אמינות היסטורית הסתמך על תצלומים רבים מהעבר. "מכיוון שיש כל כך הרבה צילומים וסרטים מן התקופה הזו, מהר מאד הבנתי שהתקציב לא יאפשר לי להגיע לרמת הדיוק ההיסטורי שאליה כיוונתי, כשחיפשתי אתרים ביחד עם המעצב שלי, מישל ברתלמי. מצאנו הרבה אופציות, אך הן הצריכו התערבות יקרה מאוד. ואז עלה בדעתי להפוך את כל התמונות הרבות שצילמנו לשחור לבן. וכך באורח פלא כל הלוקיישנים שלנו עבדו מצוין. בדרך אירונית השגנו מידה רבה של ריאליזם, כי כל הסימוכין מן התקופה ההיא הם בשחור לבן," סיפר.

יש בסרט גם סצינות בצבע, והבמאי מסביר: "הנטייה הטבעית שלי היא להדגיש צבע ושימוש בטכניקולור. היה לי קשה לוותר על צבע בכמה לוקיישנים וסצינות, במיוחד בסצינות בטבע, כשהם הולכים אל האגם, שהוא התכתבות עם עבודתו של הצייר הגרמני קספר דייויד פרידריך. לכן החלטתי להשתמש בצבע כאלמנט דרמטי בסצינות הפלאשבק, ובסצינות מסוימות של שקר או אושר."

ענייניו העיקריים של הסרט הם – שקרים (המחיר שהם גובים, לא רק כשמספרים אותם, אבל גם כשחושפים אותם), ואחריות אישית: מתי תחושת אשמה יכולה להזיק, ומדוע מוטב לפעמים לשתוק ולהתאפק. הסגנון והאמירה משולבים באופן משכנע ומוצלח מאוד, לכן הצפייה בו מעניקה לצופה חוויה מיוחדת.

"צריך להקים ועדת חקירה! להעמיד לדין את כל האשמים!" זועקת לקראת סופו של הסרט אחת הצופות. לא באולם. בסרט עצמו. כי לפני שהבמאי, דוד דרעי, חתם את היצירה ושיגר אותה אל האקרנים (הוא השתתף בפסטיבל דוק אביב 2017 וזיכה את הבמאי בפרס הבימוי והתחקיר), הוא הקרין אותו בפני משתתפיו ובני משפחותיהם, וצילם אותם בשעת הצפייה ואחריה.

הסרט, "סאלח, פה זה ארץ ישראל", הוא אחד המסעירים והמטרידים ביותר שראיתי. ברגעים מסוימים התקשיתי לנשום, התקשיתי להמשיך לשבת בשקט, להתאפק ולא לפרוץ בצעקות של זעם. חשתי סביבי את עוצמת הרגשות שהציפו גם את הצופים האחרים. הם הגיבו מדי פעם בפרצי צחוק מרים של זעזוע. הדברים לא הצחיקו משום ההומור שבהם, אלא בשל הפער הבלתי נתפס בין השקרים וההונאות שהסרט חושף, לבין המציאות הידועה לכול.

בתקציר לסרט נכתב כי הוא עוסק ב"סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת המטלטלת מאחורי חזון 'פיזור האוכלוסייה', שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה." המשפטים התמציתיים, המנומסים הללו, אינם יכולים ואינם אמורים לבטא את מלוא עוצמתו של הסרט. חייבים לצפות בו כדי להבין על מה מדובר.

במלאכת מחשבת סדורה מובילים אותנו היוצרים שלב אחר שלב, דרך שרשרת של סצנות הנובעות זו מזו, ומציירות בפנינו את מה שאי אפשר אלא לכנות במילה "זוועה". וזאת מילה עדינה מדי.

תחילתו של הסרט אישית ומינורית: הבמאי מלווה את הפרידה של הוריו מדירתם הקטנה בירוחם. עשרות שנים, מאז שהגיעו ארצה, חיו בה, והעזיבה קשה להם. עד כדי כך שהם מתכחשים לה. מסרבים לומר לשכנים שלום. כי, מסביר כל אחד מהם בנפרד, אולי בעצם אנחנו לא עוזבים. אולי נחזור בקרוב. לכאורה – מעבר קשה של אנשים בערוב ימיהם, שנאלצים להיפרד מאורחות החיים המוכרות, מהסביבה שבה חיו כמעט מאז ומתמיד.

אבל אז, לאט לאט, מסתבר על מה הסרט: לא על ההורים של דוד דרעי. אפילו לא על המבט שלו עצמו על עיירת ילדותו: הוא נפגש עם חבר בן גילו וביחד הם מעלים זיכרונות מהימים שגרו שם, שישבו ביחד בלילות על ספסל, בתוך נוף הבטון החשוף של מקום שאין בו שום חן, וחלמו איך ימלטו את עצמם מירוחם. הוא אפילו לא על התחלופה המתמדת של רבבות אנשים שחיו זמן מה בירוחם, ויצאו ממנה לבלי שוב.

הסרט עוסק בעוול הבלתי נתפש שבאמצעותו הקימו בשנות החמישים והשישים לא רק את ירוחם, אלא את כל עיירות הפיתוח.

ובכן כך: יוצרי הסרט הצליחו לשים את ידם על פרוטוקולים נושנים שבהם תועדו דברים שנאמרו בישיבות של מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר אלה של ישיבות ההסתדרות הציוניות. רוב הפרוטוקולים ההם עדיין גנוזים. אסור לפתוח את התיקים. אסור לקרוא ולדעת מה כתוב בהם.

התכנים של אלה שכן נפתחו מעוררי פלצות.

דוד דרעי נפגש מול המצלמות עם אלישע אפרת, אחד האבות המייסדים של עיירות הפיתוח. אפרת, פרופסור בחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לגיאוגרפיה בשנת 2007, יושב מול דרעי, ובגלוי, בלי היסוס, מתוך הצדקה פנימית עמוקה, מספר לו שכן, מה שקרא בפרוטוקולים (כאילו שיש בכך עוד ספק!) מדויק לחלוטין.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות החליטו מנהיגי היישוב על מדיניות של פיזור האוכלוסין, כדי למנוע מהפליטים הפלסטינים לשוב לישובים שנטשו. לא ייתכן, כך סברו (בן גוריון הוביל את הקונצפציה), שמרבית האוכלוסייה היהודית תתרכז בערים. לשם כך הקימו תחילה את המושבים. אבל תחלופת המתיישבים שאכלסו אותם הייתה גבוהה מאוד. לכן החליטו להקים את עיירות הפיתוח. תושביהן היו אמורים לתפוש את הקרקע, לקבוע עובדות בשטח, וגם לספק שירותים ליישובים המבוססים שכבר שכנו בכל חלקי הארץ, צפונה ודרומה מתל אביב – לקיבוצים ולמושבים הקיימים. לשם כך הן הוקמו: קריית שמונה. קריית גת. נתיבות. ירוחם, ורבות אחרות.

ומי יאכלס את עיירות הפיתוח הללו? בגל הראשון הובאו לשם עולים מרומניה. מעטים מהם נשארו. ואז עלו מנהיגי היישוב על פתרון שאלישע אפרת מכנה אותו הזדמנות פז, "צירוף כוכבים מעולה: כלומר, באה אוכלוסיה בכמויות […] הם היו חסרי הון, חסרי משאבים […] זאת אומרת, שאתה יכול לעשות עם אלה מה שאתה רוצה." כמו כן, הוא מסביר, "יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת, שיצרת ב-1948, יש לך שטחים בלי סוף," והוא מסכם: "אז יש לך אוכלוסיה, אין להם יכולת התנגדות, ויש לך שטחים בלי סוף". בינגו.

אז כן. העלו את יהודי מרוקו (אם כי מנהיגי היישוב חשו רתיעה מפני אותה אוכלוסיה, שנחשבה בעיניהם נחותה. אלמלא הצורך ודאי היו מוותרים עליה). מכיוון שהם מוחלשים וחסרי אונים, לא הייתה להם בררה, אלא להישאר בעיירות שאליהן הביאו אותם. היה עוד יתרון לשליחתם לעיירות פיתוח (וגם זה נאמר מפורשות, ונשאר מתועד בארכיונים נסתרים): בעיירות הפיתוח יורחקו האנשים הללו מהמרכז, ויוסתרו מעיניהם של התושבים האחרים, ה"איכותיים".

וכאן חוזר הסיפור אל עולי מרוקו, הוריו של הבמאי וחבריהם, אל העדויות ממקור ראשון: כיצד רימו אותם. כיצד הם ביקשו להגיע למקומות שבהם היו להם קרובי משפחה – ירושלים, צפת, באר שבע – אבל נלקחו ללב המדבר. לירוחם. במקום הוקמו כמה מבנים, ומסביב רק מדבר וחול. אילו הבטחות שווא השמיעו באוזניהם נציגי הסוכנות לפני שיצאו לדרך: "רק תפתח את החלון ותראה ים" (כאן פרץ קהל הצופים בסינמטק בצחוק מר), למשל: שבמקום היישוב החדש ימצאו פרנסה, דיור, ממש כל טוּב.

וכשהגיעו למקום, וסירבו לרדת מהמשאיות (אביו של הבמאי מספר איך לאורך הדרך לא ראו סימן חיים: "אפילו יונה לא עפה", גם כאן נשמע בסינמטק פרץ של צחוק מר; אמו סיפרה איך הבינה שהמצב חמור, שנוסעים ונוסעים במדבר ולא מגיעים לשום מקום, איך החלה לחשוד שרימו אותם), נקטו נציגי השלטון כל מיני צעדים יעילים: במקרה אחד הורו לנהג המשאית להטות את תא המטען שבו ישבו האנשים, "לשפוך" אותם החוצה ולהסתלק מהמקום. במקרה אחר זימנו שוטרים שאילצו את העולים באלימות לרדת (אביו של הבמאי איבד לזמן מה את הכרתו בעקבות הפינוי). במקרים אחרים הונו אותם. כשביקשו לחזור למרוקו אמרו להם – בסדר, תרדו, רק כדי לחתום שאתם מסרבים, ואז השאירו אותם במקום והסתלקו. והיה עוד אמצעי אחד, מזעזע במיוחד: גייסו את חבריהם של העולים החדשים, אלה שהגיעו כמה ימים לפניהם, לשכנע אותם שכדאי להם לשתף פעולה, שיהיה להם טוב כאן. (מניין למדו נציגי השלטון את השיטה? האם אפשר להימנע מהמחשבות על אנשי הקאפו היהודים שפעלו במחנות הריכוז? או על קסטנר?). את משתפי הפעולה הללו פיצו בכסף ובהבטחות להטבות. באחד הרגעים העצובים בסרט מסבירה אמו של הבמאי לבנה שאינה כועסת על חבריה שבגדו בה כך. בשיחת טלפון עם אחת מהם מתנצלת הבוגדת ומבטיחה שתיתן לה את סכום הכסף שקיבלה אז, תמורת הבגידה. שתיהן פורצות באותו צחוק מר שהשמיע שוב הקהל בסינמטק.

אבל העוולות המתוארות כאן הן רק ההתחלה. החלק המחריד באמת הוא השיטות שמתגלות מהפרוטוקולים: איך אילצו את העולים החדשים הללו להישאר בעיירות הפיתוח: ממי שהעז לסרב נשללה כל זכות לחיות, לא רק בכבוד, אלא ממש, בפועל. גזר דין מוות יוטל עליהם. מי שיתעקש לעזוב את עיירת הפיתוח כבר לא מעניין אותנו, נאמר באחד הפרוטוקולים (הדוברים הם מראשי היישוב. לובה אליאב, יחיאל וייץ, זלמן שז"ר, נחום גולדמן. שמות מוכרים ומוערכים!). הסרבנים לא יקבלו תלושי מזון (מדובר בתקופת הצנע!). ידאגו שלא יוכלו להתקבל לשום מקום עבודה. ימנעו מהם את האפשרות לקבל דיור. והשיא: איימו על האנשים הללו שאם לא ישתפו פעולה, ייקחו מהם את הילדים, באמתלה כלשהי של סעיף בחוק: לכאורה "הפקירו" את הילדים "בחוץ" (במקום שאליו אילצו אותם להגיע, שלא היה בו אלא "חוץ"!).

לאחרונה העידה אישה בשם שולמית מליק, שעבדה בבית תינוקות במעברה, כי ראתה תינוקות של עולים חדשים נמסרים לזרים, בלי ידיעתם של ההורים. לא נותר עוד ספק שהפשעים הללו אכן התבצעו. הפרוטוקולים של ישיבות הסוכנות הנחשפים בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מעניקים לכך יתר תוקף: ילדים שלא נחטפו מהוריהם בחשאי שימשו קלף מיקוח נגדם – אם תעזו לקחת את גורלכם בידיכם, אם תעזו להסתלק מהחור הנידח, באמצע המדבר, שבו השארנו אתכם, רע ומר יהיה לכם. ניקח מכם את הילדים!

וזה אפילו לא סוף הזוועה.

דוד דרעי נפגש עם ד"ר ארז צפדיה, ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר. וצפדיה מציג בפניו את מה שהוא מכנה "האקדח המעשן" המוכיח שלא דובר פה על סתם התנכלות לעולים חדשים באשר הם, אלא על התנכלות ספציפית, ששורשיה, פשוט מאוד, ובלי כחל וסרק – גזעניים. כך, במפורש, ובלי הסוואה.

כי בשנות החמישים, כשהגיעו עולים חדשים, פליטים מפולין, אלה שנקראים "עליית גומולקה", לא עלה על דעת איש לשלוח גם אותם לעיירות הפיתוח. בן גוריון מסביר במו פיו באחד הפרוטוקולים כי "האפליה מוכרחת". גם אלישע אפרת אינו מכחיש: ברור שאת היהודים הפולנים לא היה אפשר לשלוח לירוחם! זה היה, כך נהגו אז לומר, "חומר אנושי" אחר! (חומר בהיר ומשובח?…). לעולים הללו הוקמו שכונות במקומות אחרים. למשל – ברמת אביב. חששו, כך מסביר אלישע אפרת, שאלמלא כן, יסתלקו העולים העדיפים הללו מהארץ.

"לאן?" זועם ד"ר צפדיה, "לאן הם היו הולכים? לפולין הנתונה תחת שלטון סובייטי?"

בתקציר לסרט נכתב עוד כי נחשפים בו "היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל". אי אפשר שלא להסכים עם התיאור הזה. הסרט מבהיר ומנסח היטב את המקורות המוצדקים כל כך של הטינה שחשים תושבי עיירות הפיתוח כלפי הממסד ששלט אז. כלפי מפא"י ההיסטורית.

בסוף יולי השנה כתבה אורטל בן דיין, פעילת שמאל ילידת קריית שמונה, (בפייסבוק) את הדברים הבאים: "אני מניחה לרגע שכולנו מסכימים על האחריות הראשית של מפא"י ומנהיגיה האשכנזים על יצירת ההיררכיות הגזעניות והמעמדיות בישראל ועל הפשעים החמורים שביצעה נגד מזרחים.
אז יש מכונית והיא נכנסת למוסך. ואז מתחילים לפרק אותה לחתיכות. בהתחלה מפרקים לה את המראות ואת הדלתות. בשלב הזה היא עדיין נראית מכונית, לכל הדעות. ואז מורידים לה את המושבים ואח"כ מפרקים את השמשות, והיא עדיין נראית מכונית. אח"כ מפרקים את המנוע ונותרה רק השלדה. האם במצב הזה המכונית היא עדיין מכונית? באיזה שלב המכונית היא כבר לא מכונית? חייב להיות שלב שבו רוב האנשים יסכימו שהדבר שנותר הוא כבר אינו מכונית אלא ציר ברזל שמונח על הקרקע.

אז נניח שהמכונית היא מפלגת העבודה. ברור לכולנו ששינוי השם ממפלגת מפא"י למפלגת העבודה הוא שינוי קוסמטי, שם המפלגה במקרה הזה הוא תכונה שולית שאין בה כדי לשנות את המפלגה באופן מהותי. אבל מה בנוגע למוצאם של חברי המפלגה? האם מוצאם של בעלי הכוח במפלגה אינו תכונה כבדת משקל?"

בן דיין כתבה את הדברים בעקבות בחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.

שאלתה חשובה ומעניינת מאוד, ומתחדדת בעקבות הצפייה בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל". ברורה לחלוטין הטינה העמוקה של קורבנות העוול הנורא כלפי מי שפגעו בהם, רימו והפקירו אותם, שללו מהם לא רק את כל הזכויות הבסיסיות ביותר, אלא גם את עתיד ילדיהם. (אחת הנקודות המקוממות שמציין ארז צפדיה היא העובדה שאת תושבי עיירות הפיתוח שיכנו בדיור ציבורי. הבתים לא היו בבעלותם. בניגוד לעולים חדשים אשכנזים, שברבות הימים יכלו לרכוש את הדירות שבהן גרו ובאמצעות הנכסים הללו התאפשר להם לעבור דירה, העולים מארצות האסלאם שנשלחו לעיירות הפיתוח נתקעו בהן לצמיתות, ולא יכלו לעזור גם לילדיהם לבנות לעצמם חיים טובים יותר).

כשאבי גבאי נבחר לראשות מפלגת העבודה, הוא הבטיח להתחיל (או להמשיך?…) בעבודת שטח אינטנסיבית. לעשות נפשות במקומות שבהם הטינה למפלגתו אינה יודעת גבול. במקומות שבהם יצביעו תמיד לליכוד, או לש"ס, בעיקר כי המפלגות הללו נראות בעיני המצביעים אופוזיציה לשנואי נפשם.

שאלתה של אורטל בן דיין נכונה וחשובה: עד מתי יבואו חשבון תושבי עיירות הפיתוח עם מי שהרעו אתם כך, לפני עשרות שנים?

התגובות שצילם דוד דרעי כשהציג את הסרט בפני משתתפיו, מרתקות. הייתה, כאמור, האישה שזעקה בתום ההקרנה לצדק, וקראה להקמת וועדת חקירה. אבל נשמעו גם קולות אחרים. הייתה מי שאמרה – מאוחר מדי. כבר אין את מי להעמיד לדין. הייתה מי שזעמה על מה שראתה, עד כדי כך שעזבה את המקום בהפגנתיות, כי לדבריה אין כמו מדינת ישראל, ואסור לומר עליה שום דבר רע.

אבל התגובה המשותפת לכולם הייתה זעזוע עמוק. נדרשו רגעים ארוכים עד שמישהו מהם הצליח לומר משהו. הדברים שנחשפו בפרוטוקולים בעצם לא גילו להם (ולנו הצופים), דברים שלא ידעו בתוך תוכם: שהייתה כאן גזענות שלא תיאמן, שנעשה כאן עוול מכוון ומפורש. אבל גם ממי שיודע את כל הדברים הללו, הצפייה בהם, מנוסחים, מדויקים וברורים, תובעת לנסח מחדש את הנרטיב המפורש על מציאות חיינו כאן, במדינת ישראל.

היטיבה לנסח זאת נכדתה הרהוטה והמדויקת של אחת המשתתפות, שאמרה כי הסרט הזה לא רק מרגיז אותה עד עמקי נשמתה, אלא גם גורם לה לחשוב מחדש על זהותה.

בפברואר 2018 הוקרן הסרט כסדרה בערוץ 13. הנה קישור לצפייה ישירה: סאלח פה זה ארץ ישראל

"צה"ל מגביל את הספרים שחיילים יכולים להכניס לכלא הצבאי, ואוסר על הכנסת ספרים שעוסקים במין או במה שיצטייר כקריאה למרד. רשימת הספרים או הנושאים האסורים בכניסה לכלא הצבאי אינה ברורה, ונראית כנתונה יותר לשיקול דעתם של החיילים המשמשים כמדריכי כליאה במקום. […] כאשר בשבוע שעבר נכנסה לכלא הצבאי סרבנית הגיוס הדס טל, נלקח ממנה הספר השמידו את כל הפראים, שכולל עדויות על מעשי הקולוניאליזם והאימפריאליזם באירופה ובאפריקה, ועל האידיאולוגיה שליוותה אותם. הספר, נטען, עלול לעורר מרד, ולכן נלקח ממנה."

הידיעה שהופיעה השבוע בעיתון הארץ מעלה על הדעת סרט של טריפו, "פרנהייט 451", היחיד שביים באנגלית והראשון שצולם בצבע. פרנהייט 451 היא, כך מסביר מונטג "לוחם אש" לקלריסה, צעירה יפהפייה (בגילומה של ג'ולי כריסטי), מידת החום שבה ספרים מתחילים להישרף. ותפקידם של לוחמי האש השתנה לחלוטין. האומנם הוטל עליהם בעבר לכבות שריפות? מבקשת קלריסה לדעת. בהווה תפקידם של הלוחמים לאתר ספרים ולהעלות אותם באש.

"מדוע?" היא תוהה.

"ספרים הם זבל גמור," משיב מונטג בלי היסוס ומוסיף ומסביר: "כי הם גורמים לאנשים להיות אומללים."

"פרנהייט 451", הוא סרט מדע בדיוני. משעשע לראות איך ראו את העתיד ב-1966, כשהסרט נוצר. אנשים מכורים לטלוויזיה. בבתים יש מסך ענקי, שטוח לגמרי, פרוס על הקיר. מה שנראה בעינינו מובן מאליו היה חזון מהפכני של היוצר, ובכך לפחות דייק. רבים מהפרטים מבדחים בתמימותם. כך למשל יוצרי הסרט לא העלו בדמיונם טלפונים ניידים, אפילו לא אלחוטיים. הרכבות הן שיא השכלול שעלה אז כנראה על הדעת: הן אינן נוסעות על הפסים, אלא נתלות מהם באוויר. בבתים דלתות נפתחות ונסגרות מאליהן. כל השאר דומה מאוד למציאות של שנות השישים. אמנם הריהוט "מודרניסטי" ומתאפיין בקווים ישרים ובמשטחים שטוחים, אבל באופן כללי הבתים נראים כמו בכל שכונה בפרברים של אנגליה באותה תקופה. הדמיון לא הרחיק לכת.

למעט עניין אחד: אסור בתכלית האיסור לקרוא ספרים או להחזיק אותם בבית.

באחת הסצנות המרתקות מפרט מפקדו של מונטג מדוע. הלוחמים נקלעו לספרייה אסורה בביתה של אישה מבוגרת, שמסרבת להיפרד מהספרים, עד כדי כך שהיא שורפת את עצמה ביחד אתם.

המפקד מפשפש בין הספרים ומציג בפני מונטג (ובפנינו) את כריכותיהן של הקלאסיקות הכי נחשבות. ספרים של דיקנס, שייקספיר, טולסטוי, נבוקוב, התפסן בשדה השיפון, מאדם בוברי, עליס בארץ הפלאות, כולם שם. המפקד להוט מתשוקה להשמיד אותם, כי "לספרים אין מה לומר. כל הספרים האלה הם רומנים. כולם מספרים על אנשים שמעולם לא התקיימו באמת." אבל לא רק הם מסוכנים, כי "ספרי הפילוסופיה עוד יותר גרועים מהרומנים," והוא מדגים את הסכנות הטמונות בהם: "באחד מהם כתוב שגורלו של האדם נקבע מראש. ובאחר – שקיים חופש בחירה. זאת סתם אופנה. השנה – שמלות קצרות, בשנה הבאה – שמלות ארוכות…" והוא מוסיף ומפרט מדוע קובעי המדיניות מתנגדים כל כך לספרים, ומדוע הוא מסכים אתם בכל לבו: "רובינזון קרוזו? הכושים [כן, כך, לא פוליטיקלי קורקט…] לא אהבו אותו, בגלל הדמות של ששת. ניטשה? היהודים לא אהבו אותו…"

אבל ההסבר החשוב מכולם, הבסיס לכך שיש לאסור על הקריאה: "כולנו צריכים לדמות זה לזה. רק אם נהיה שווים נהיה מאושרים."

אבל מונטג כבר השתנה. הוא קרא בחשאי את דיוויד קופרפילד. (כמו בסרט "חיים של אחרים" יש לאמנות כוח כובש שמסוגל למוטט חומות הגנה ולרכך אדם קשוח). הוא מוקסם מהאישה שמוכנה להצית את עצמה, ביחד עם כל הספרים שלה: "את רוצה להיות קדושה מעונה?" הוא שואל אותה, והיא מסבירה: "הספרים האלה חיו, הם דיברו אתי."

כשהוא מגיע הביתה ורואה את אשתו וחברותיה מרותקות אל מסך הטלוויזיה, הוא זועם: "אתן זומבי. אתן לא חיות, אלא רק הורגות את הזמן." הוא מנסה לשנות אותן, מקריא להן, מאלץ אותן להקשיב לו קורא מתוך ספר. והן נשברות, פורצות בבכי, כי שמעו "מילים רעות שמכאיבות לאנשים."

"את בוכה כי אלה דברי אמת," הוא מנסה לשכנע אחת מהן להאמין לספרים ולא לטלוויזיה, אבל אין לו סיכוי.

אחרי שהתפכח הוא ממלט את עצמו מהמציאות ששוב אינו מסוגל להזדהות אתה, ומגיע לאזור ספר. חיים שם אנשים שכל אחד מהם הוא ספר שאותו שינן ולמד בעל פה: כך למשל מציגים את עצמם בפניו זוג תאומים: "אנחנו גאווה ודעה קדומה מאת ג'יין אוסטן, אחי הוא כרך א', ואחי הוא כרך ב'". הנסיך של מקיאוולי לבוש בבגדים מרופטים ומתלוצץ: "אין לשפוט ספר על פי כריכתו" (המקבילה האנגלית למימרה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), וזקן על ערש דווי מלמד ילד להיות אי המטמון כדי שיחליף אותו כשימות.

האנשים אינם עוברים על החוק. הם משיגים ספרים, משננים את תוכנם ואז שורפים אותם, "כדי שאף אחד לא יוכל לקחת אותם מאתנו." (על הדעת עולה הטיעון השכיח של אנשים שמסרבים לקרוא ספרים באמצעים אלקטרוניים, "כי אני חייבת להרגיש את הדפים ולהריח אותם": על פי "פרנהייט 451" ספר איננו החומר, לא הדפים, הכריכה, הדפוס, אלא – התוכן הטמון בו, ולפיכך אין שום משמעות באילו אמצעים מתוודעים אליו).

הסרט "פרנהייט 451" מבוסס על ספר של הסופר האמריקני ריי ברדבורי (אגב, אחד הספרים שאותם שורפים לוחמי האש הוא פרי עטו של ברדבורי – הלצה קטנה של טריפו). ברורה לגמרי ההשראה לכתיבתו: הנאצים ששרפו ספרים, והמשפט המיוחס למשורר היהודי-גרמני המומר היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם" (הוא התכוון לאינקוויזיציה ששרפה ספרי קוראן!). הסרט מבקש לספר לנו שבלי ספרים אין חירות, ואין משמעות אמיתית לחיים. שספרים מייצגים את הרוח האנושית ומרוממים אותה.

בידיעה בעיתון הארץ נכתב כי הספר השמידו את כל הפראים נלקח מסרבנית הגיוס "בתום לב" של מדריכת הכלואים וכי "הנושא הובהר לכלל העוסקים במלאכה".

יחד עם זאת, המקרה של הדס טל לא היה יחיד. חיילים אחרים שנכנסו לכלא צבאי סיפרו שנאסר עליהם להכניס ספרים לאגף שבו נכלאו. למעט – מה יש לומר על כך? – ספרי קודש.

הרשומה מוקדשת בתודה לרם ראובן

אפשר לצפות בסרט כאן (דובר אנגלית, בלי כתוביות)

ושוב נשאלת השאלה: מותר? לגיטימי? מתקבל על הדעת?

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 אדורנו, הוגה הדעות היהודי-גרמני, שהרי – כך סבר – אי אפשר לייצג את השואה באמצעים אמנותיים. בערוב ימיו נמלך אדורנו בדעתו, וטען כי כשם שאדם מעונה זכאי להשמיע צרחה, כך אין לשלול את זכות ההבעה ממי שמבקש להביע את כאבו, גם אם היצירה נוגעת "באושוויץ", כלומר – בשואה.

אבל איך? איך מותר לו, ליוצר, לומר את דברו? האם מוסרי להשתמש בכלים של הבעה כדי לייצג מציאות שקרית ומסולפת, ולהעמיד פנים שמדובר בשחזור היסטורי נאמן למציאות?

הסרט "להתראות גרמניה" מתבסס לכאורה "על סיפור אמיתי", כפי שמבטיחה הכותרת בתחילתו (ומיד מסתייגת, כנראה כדי לשעשע): 4,000 ניצולים יהודים נשארו בגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. עלילת הסרט מתרחשת במחנה בפרנקפורט שבו שיכן הצבא האמריקני עקורים כאלה. כמה מהם מתגבשים לחבורה של גברים שחולמים להגיע לאמריקה. לשם כך עליהם להרוויח כסף. מנהיג החבורה מראה לאנשים כיצד יוכלו להצליח במשימה: לפני המלחמה הייתה למשפחתו חנות גדולה ומשגשגת, שבה מכרו מצעים ומגבות. יש לו מלאי של מוצרים כאלה, ואם ימכרו אותם, ירוויחו די הצורך.

הם מתחילים להסתובב בעיר וגם בכפרים קטנים הסובבים אותה, ובאחיזת עיניים שגובלת בנוכלות מוכרים מצעים לגרמנים. אלה קצת מרמים, ואלה נוחים מדי להאמין להם. למשל, היהודים קוראים מודעות אבל ובעזרתן מגיעים לבית הוריו של חייל גרמני שנהרג. הם מעמידים פנים כאילו הם עצמם היו חיילים גרמנים שהכירו את הבן, שובים את לב ההורים, ומוכרים להם מצעים. במקרה אחר אחד מהם מעמיד פנים שהוא רופא, ומוכר את מרכולתו לאישה שבה הוא "מטפל". במקרה אחר הם עושים מניפולציות רגשיות לחבורת נשים, ומוכרים להן מצעים "במחיר מציאה". בקיצור: יהודים פיקחים עובדים על גרמנים תמימים. תזכורת: זוהי הפקה גרמנית, ואי אפשר שלא לחוש מבוכה מהייצוג הזה של יהודים ערמומיים וגרמנים שאינם יודעים להגן על עצמם מפניהם. תזכורת נוספת: מדובר בסרט על ניצולי שואה, ואנחנו אמורים להזדהות עם תחושות האשמה שלהם, כל אחד מסיבותיו, על כך שניצלו. אחד מהם אפילו מתאבד, כשנדמה לו שהפליל גרמני חף מפשע.

אבל הבעיה העיקרית בסרט היא בקו העלילה הראשי שלו: מנהיג החבורה, ברמן, מוזמן לחקירה שעורכת חיילת אמריקנית דוברת גרמנית. היא מנסה לברר מדוע ברמן זכה ליחס מיוחד במחנה הריכוז שבו שהה. האם שיתף פעולה עם הנאצים? האם יש לשפוט אותו על פשעי מלחמה?

ברמן מתבקש להוכיח לה שהיה אסיר וקורבן. הוא מספר לה סיפורים, ספק אמיתיים, ספק בדויים. במהלך הסיפורים אנחנו מוחזרים במעין פלשבקים אל מחנה הריכוז. ומה שאנחנו "רואים" שם כמובן שקרי לחלוטין. כך למשל אנחנו חוזים בקצין אס-אס שפונה אל ברמן ושואל אותו מה שמו. לאסירים במחנות ריכוז לא היו שם שמות. רק מספרים. קצין אס-אס לא היה מזמין אסיר יהודי לשבת לשיחה. שיער ראשו של אסיר יהודי במחנה ריכוז גולח.

אכן, יש בסרט ניסיונות "להסביר" לצופים את הזוועות של מחנה הריכוז: ברמן מתאר כיצד התעללו וירו באדם שעמד לצדו במסדר. יש ניסיון להביע גם את הכעס שחשו ניצולים כלפי האמריקנים, שלא עשו די כדי לעזור להם: ברמן נוזף בחוקרת האמריקנית ותובע לדעת מדוע האמריקנים לא הפציצו את אושוויץ או את פסי הרכבת. זוהי מעין "תרומה" פשטנית ומסוכמת לסוגיה שראוי לעסוק בה בצורה יותר מכבדת ומשמעותית. לא כמעין סיכום קצר, ודל מדי.

הסרט אמור להיות משעשע: "קומדיה". לא מצאתי בו שום דבר מצחיק. הוא אמור להיות מרגש, אבל מכיוון שהוא עשוי מחלקים תלושים שאינם מתגבשים ואינם מתאחדים, הוא אינו נוגע ללב. כך למשל הוא מתחיל עם צילום של כלב שרץ אל מול הצופים. ברמן תופש את הכלב. מופיע ילד ששמח מאוד לפגוש אותו שוב. ברמן נוזף בילד, שלא שמר על הכלב. מי הילד? מה קרה לו? איך הוא קשור לברמן? איך הכלב קשור לברמן? אין תשובה על השאלות הללו. הכלב מופיע מדי פעם לאורך העלילה, אבל מה משמעותו? ואיפה הילד ההוא? לאן הוא נעלם? ואם אינו חשוב, מדוע הופיע מלכתחילה?

קשה לומר שזוהי השירה שאדורנו התלבט אם לגיטימי ליצור אותה "אחרי אושוויץ", ולכן גם השאלה האם הוא לגיטימי, אינה רלוונטית במיוחד. (בעיני) הוא פשוט לא טוב, בלי קשר לשום סוגיה אחרת.

https://vimeo.com/201695948

"אנושי ומצחיק ומהנה מאוד", "יצירה אישית וכנה", "חוויה משמעותית ובלתי נשכחת": אלה רק כמה מהמחמאות שחלקו מבקרי הקולנוע לסרטו החדש של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי "הצד האחר של התקווה". מי רוצה להחמיץ סרט עטור שבחים כאלה?

ביציאה מאולם הקולנוע נתקלנו בחבורה חביבה של אנשים שהחליפו ביניהם מילים של תמיהה. "זה הסרט שכולם מתלהבים ממנו כל כך?" אמרה אחת מהן, ואחרת סיפרה שהגיעה במיוחד מירושלים כדי לצפות בו, והיא חשה שבזבזה את זמנה.

למרבה הצער עלי להכריז שאני מסכימה לחלוטין עם ההשתוממות והאכזבה. המבקרים בגלריה של עיתון הארץ העניקו לסרט ציון של ארבעה כוכבים, בממוצע. הייתי מניחה אותו בתחתית הטבלה, במקום שמכונה "אפשר לוותר".

נושאו של הסרט מבטיח, אבל תוכנו אינו מקיים: חאלד, צעיר סורי מגיע כנוסע סמוי על אוניית משא שעוגנת בפינלנד. אחרי שהוא יורד לחוף הוא מסגיר את עצמו למשטרה, ומבקש מקלט מדיני. הוא עובר את כל ההליכים הביורוקרטים של הקליטה הזמנית בפינלנד, מתראיין כמה פעמים אצל נציגת ההגירה, מנסה לשכנע אותה להעניק לו את הזכות להישאר, אבל מסורב. בבוקר שבו הוא אמור להילקח לשדה התעופה, משם יגרשו אותו בחזרה לסוריה, "כי בחאלב עירו הוא אינו נתון בסכנה ממשית", הוא מצליח להימלט. בה בעת גבר פיני מבוגר שעזב את אשתו, מוכר את העסק שלו, מרוויח כסף במשחק פוקר וקונה מסעדה כושלת. השניים נפגשים במקרה, הפיני ואנשי הצוות במסעדה שקנה מעניקים לחאלד מחסה ועבודה ואפילו מסדרים לו תעודת זהות פינית מזויפת. חאלד מוטרד רק מעניין אחד: הוא רוצה למצוא את אחותו, שאבדה לו בדרך, אי שם באירופה, אחרי שנמלטו ביחד מסוריה, שם כל בני משפחתם נהרגו במלחמה.

תמצית העלילה נשמעת מעניינת ומבטיחה: אכן, סיפור אנושי שיש בו פוטנציאל לגעת ללב, לרגש, ללמד אותנו משהו על מצוקתם של פליטים מארצות ערב (במתקן הקליטה חאלד פוגש פליט ותיק ממנו, צעיר שנמלט מעיראק, שמנחה אותו כיצד להתנהג, ועוזר לו בנדיבות), ליצור מפגש בין תרבויות, לפתוח צוהר אל הפער בין נכונותם של אנשים מהשורה לעזור, לעומת המנגנונים הממשלתיים שהם יעילים, אך גם אטומים ומנוכרים.

הבעיה שאין בסרט הזה שום דבר קוהרנטי או אמין. ברור שהכול מתרחש ב"לוקיישנים" של סרט קולנוע, לא במקומות שאפשר לחוש את אמיתותם. אין עיר. אין אנשים. אין תנועת מכוניות. אין חיים.

הסצנות מתחלפות, אך אינן תורמות זו לזו. הבמאי אוהב פאבים, כך קראתי בריאיון אתו, ולכן חאלד מציץ מדי פעם לתוך כל מיני פאבים. הבמאי אוהב מוזיקה. בפאבים יש קבוצות של זמרים ששרים מה שנשמע כמו שירי עם פיניים. בערב לפני הגירוש המתוכנן מפינלנד מבקש הפליט העיראקי מחאלד שינגן לו. והנה, איזה מזל, לפליט אחר יש עוּד. אז חאלד מנגן מעט בעוד. וזהו, אין לכך שום קשר לשום דבר, לא משמעות ולא המשך.

הסצנה של משחק הפוקר נמשכת ונמשכת. וממשיכה. ועוד. קלפים עולים ויורדים. ועוד ידיים מושטות. ועוד. ועוד. כמה מייגע, וכמה חסר משמעות!

המסעדה לא מצליחה. אז מחליטים להכין סושי. ולא ממש יודעים איך. לכן מוצאים ספר מתכונים במסעדה אחרת. ומכינים סושי. וכל המסעדה מתמלאת במבקרים סיניים, משום מה. והכול כל כך מבוים, ומלאכותי, ומסורבל, ומגוחך עד כאב. לא משעשע. לא מתוחכם. לא משכנע. רק מתאמץ מאוד לשעשע.

אפילו המפגש בין שני הגיבורים, שאמור אולי לרגש, הוא לגמרי מופרך. בעל המסעדה מוצא את הפליט ליד פחי הזבל. והפליט נעשה פתאום תקיף ואפילו תוקפני. חובט לו בפנים עד זוב דם, "כי זה חדר השינה שלי, לא זה חדר הזבל שלי", ובתמורה זוכה גם הוא לחבטה בפניו. ומיד אחרי כן הוא כבר יושב בתוך המסעדה ואוכל בתיאבון. ותוך זמן קצר בעל המסעדה כבר מוכן לשלם הון תועפות כדי להשיג לו את תעודת הזהות המזויפת. ואז יש ביקורת עירונית. ותוקעים את חאלד בשירותי הנשים. אבל הפקחים לא פותחים את הדלת. וכשהוא יוצא משם, הוא פוצח בנאום שאמור להיות מצחיק על הכלבה, שהמלצרים החליטו להחזיק במסעדה (וגם הסצנה שבה הם מסתירים את הכלב מהבעלים אמורה להצחיק, אבל גם היא סתמית ומגוחכת).

אנחנו אמורים להבין שלא רק השלטונות בפינלנד מרושעים: יש גם גלוחי ראש איומים ונוראים. לכן מדי פעם תוקפים את חאלד, הקורבן העדין והלגמרי לגמרי מנומס, כמה מנוולים שמנים בז'קטים מעור וקעקועים על הזרועות, והם אלימים, גזענים וטיפשים: באחת הפעמים כשאחד מהם תוקף את חאלד הוא מפטיר: "תפסתי אותך יהודון." לא מבדילים בין יהודי לערבי! לא מבינים שחאלד הוא בכלל אדם טוב שנסיבות חייו מרות, ושלא יפה להתאנות סתם כך לאדם חף מפשע! (באמת לא יפה…)

לכאורה מדובר בסרט מסוגנן בכוונה תחילה. הבעות הפנים הקפואות, השתיקות הארוכות, הרגעים האינסופיים שבהם לא מתרחש מאומה, הקטעים שאינם מתחברים, ההתחלות שאינן נמשכות לשום מקום, ההתנהגויות שאינן סבירות ואינן הגיוניות (דוגמה קטנה: כשחאלד נפגש סוף סוף עם אחותו שמוברחת  לפינלנד, מתעקשת האחות לפנות למשטרה כדי לבקש מקלט מדיני, בדיוק כמו שחאלד עצמו עשה. הוא אומר לה שאפשר לסדר לה תעודת זהות מזויפת, אבל אינו מסביר לה מאומה על הסכנה שתגורש, אם תחליט להסגיר את עצמה) כל אלה אמורים להיות חלק מהצביון המיוחד של הסרט. אני לא השתכנעתי. רק השתעממתי.

"הצד האחר של התקווה" הוא לטעמי, החמצה גדולה. לא גיליתי בו שום תקווה.

הז'אנר מוכר לגמרי: אל ביתו של אדם עשיר, נרגן ומוגבל בגופו, לרוב גבר, מגיע מטפל, או מטפלת שבניגוד לקודמיהם מצליחים לשבות את לבו של המטופל באמצעות החן, ושמחת החיים שלהם או ברגישות המיוחדת שהם מפגינים. כך היה בסרט "מחוברים לחיים", שם מטפל אפריקני מאהיב את עצמו על אלמן משותק בכל גופו בעקבות תאונת צלילה, ובסרט "ללכת בדרכך", שבו צעירה אנגליה מטפלת בגבר אנגלי עשיר ויפה תואר, שגם הוא לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, בעקבות תאונת דרכים.

בסרט "המטפלת" מדובר בסר מייקל, שחקן אנגלי זקן וחולה, שמתבודד בטירתו המפוארת ומסרב להעסיק מטפלת צמודה, עד שמגיעה לביתו צעירה הונגריה, שחקנית בראשית דרכה, שבניגוד לכל קודמותיה מוצאת חן בעיניו. הוא נקשר אליה כשמסתבר לו שהיא מכירה את שייקספיר לא פחות ממנו. השניים מנהלים דיאלוגים שלמים, בעזרת ציטוטים ממחזות שונים. כך למשל, בפעם הראשונה שסר מייקל מאבד שליטה על הסוגרים. הוא חש מושפל ועלוב כשדורותיאה עוזרת לו להתנקות, אבל משהו משתנה כשהיא מתחילה לצטט באוזניו שורות מתוך "רומיאו ויוליה": "מה שנקרא לו שושנה ריחו יהיה מתוק תחת כל שם אחר…"  ההפתעה מסיחה את דעתו מהסיטואציה המביכה. הוא משיב לה מיד בציטוט אחר, ומרגיש מן הסתם שהוא יכול סוף סוף ליצור קשר משמעותי עם מי שתפקידה לטפל בו.

כדי שהעלילה תתקדם יש כמובן צורך בקונפליקט, שהתרתו מאירה סוגיה משמעותית. בסרט "המטפלת" זוכה סר מייקל בפרס על מפעל חיים מטעם איגוד המבקרים הבריטיים. בתו השתלטנית משוכנעת שלא יוכל לקבל את הפרס בעצמו, כי כוחותיו לא יעמדו לו. דורותיאה, לעומתה, מעודדת אותו לנסוע לטקס, לעמוד על הבמה, ולשאת דברים. מי משתיהן תצליח? ומה עומד מאחורי הלחץ שבתו מפעילה עליו, כדי שיוותר על הכבוד? האם נכונותה לקבל את הפרס בשמו נובעת רק ממניעים אלטרואיסטים, דאגה לשלומו, או שבעצם היא מבקשת לקטוף לעצמה משהו מהתהילה שנועדה לו (ובמידה מסוימת לגזול אותה ממנו)?

כשנודע לסר מייקל כי בתו עקפה אותו ונהגה בניגוד מוחלט לרצונו, הוא משמיע את מונולוג הזעם המחריד של האב המקלל את בתו, מתוך המחזה "המלך ליר". המלך מאחל לבתו שלא יהיו לה ילדים, ואם יהיו, שיסבו לה רק סבל:

הַקְשִׁיבִי, אִמָּא טֶבַע, אַתְּ,
אֵלָה גְּדוֹלָה, הַקְשִׁיבִי: אִם חָשַׁבְתְּ
לְהַעֲנִיק אֵי-פַּעַם לַיְּצוּר
הַזֶּה פְּרִי בֶּטֶן – שֶׁתִּקְפָּא יָדֵךְ.
שִׁתְלִי לָהּ עֲקָרוּת בְּתוֹךְ הָרֶחֶם,
יַבְּשִׁי לָהּ אֶת אֵיבְרֵי הָרְבִיָּה,
שֶׁמִּן הַגּוּף הַמְּנֻוָּל שֶׁלָּהּ
לָנֶצַח לֹא יִצְמַח לְתִפְאַרְתָּהּ
תִּינוֹק. אִם הִיא חַיֶּבֶת לְהַשְׁרִיץ,
בִּרְאִי לָהּ יֶלֶד מְרוֹרִים, שֶׁהוּא
יִהְיֶה לָהּ לְעִנּוּי חַי, מְעֻוָּת
וּמִפְלַצְתִּי. שֶׁהוּא יַחְרֹשׁ קְמָטִים
בְּמֵצַח עֲלוּמֶיהָ, שֶׁיַּחְרֹץ
לָהּ בַּלְּחָיַיִם תְּעָלוֹת מֵרֹב
דְּמָעוֹת, שֶׁיַּהֲפֹךְ כָּל דְּאָגָה
וְכָל שִׂמְחָה שֶׁל אֵם לְבוּז וָקֶלֶס,
שֶׁהִיא תַּרְגִּישׁ עַד כַּמָּה חַד יוֹתֵר
מִשֵּׁן שֶׁל צִפְעוֹנִי הוּא יֶלֶד כְּפוּי
טוֹבָה. הַחוּצָה כְּבָר, לָצֵאת, לָצֵאת!

(המלך ליר, מערכה ראשונה, תמונה 4, לעברית: דורי פרנס)

הבת שסופגת את הקללה האיומה הזאת אצל שייקספיר היא אחת מהשתיים שבוגדות בו, מועלות באמונו, מנסות לקצץ את כנפיו, לשכנע אותו שאינו זקוק עוד לסמלי המלכות והיוקרה שלו, להקטין את הפמליה שלו, אלה שחושפות את ההיבריס, חטא הגאווה שבו לקה כשהאמין לשקרים שלהן ולא לאמת של הבת הצעירה. בסרט הבת האמיתית, הביולוגית, מועלת באמונו, והבת "המאומצת", המטפלת שהוא לומד לאהוב בכל נימי נפשו, נאמנה לו באמת.

הסרט, שיצר הבמאי הישראלי-הונגרי יאנוש אדלני, מאפשר לשחקן הראשי, בריאן קוקס, לגלם תפקיד שבו הוא יכול להפגין את כישוריו לא רק כשחקן שייקספירי, אלא גם כשחקן קולנוע. הוא ליר, הוא המלט, והוא סר מייקל, קפריזי, כריזמטי, רגיש, ציני, משעשע, מעצבן, אנושי. לצדו משחקת קוקו קניג, שגם היא מצליחה בגילום דמות של צעירה עם כוח, עמידות, וגם פגיעות. הסצנה החביבה עלי הייתה האודישן שבו דורותיאה מתבקשת לאלתר דמות, ומלגלגת בכישרון על אחת הבוחנות. גם סצנות של אודישנים מוכרות היטב מסרטי קולנוע רבים ("בילי אליוט", "ללה לנד", "שורות המקהלה", ועוד רבים אחרים). יש משהו מלבב מאוד בשחקנים שמגלמים שחקנים.

אבל עיקרו של הסרט "המטפלת" אינו בכל אלה, אלא במשמעותה של ההזדקנות. במונולוג הסיום המרהיב של השחקן-בדימוס, שאותו נושא השחקן הפעיל בריאן קוקס, הוא מסביר לקהל היושב מולו − ובאותה הזדמנות גם לנו, הרי גם אנחנו הקהל שלו – שחייו עדיין ראויים. מי שמכונים "בני גיל הזהב", שכבת גיל שהולכת ומתרבה, יזדהו בלי ספק, ויחושו שהסרט נועד להם.

אז נכון שלא חוקי, או לפחות לא מוסרי, להביע דעה על סרט שלא ראיתי עד הסוף (למעשה ראיתי מעט מאוד ממנו), ונכון שמה שאני מתכוונת לומר יקומם כנראה רבים מהקוראים, אבל אני בכל זאת רוצה לספר מדוע יצאתי מ"וונדר וומן" בערך אחרי עשרים דקות.

מי שמכיר אותי הופתע מלכתחילה שבכלל הלכתי. "הרי ברור שזה לא בשבילך", הרימו גבה. קודם כול אודה: צדקתם. הלכתי כי התבלבלתי, בגלל שפע הביקורות הנלהבות וההצלחה הקופתית הסוחפת, וגם כי הבנתי שמדובר בסרט היסטורי שמתרחש במלחמת העולם הראשונה. אמנם היה ברור לי שמעורבת בו גם עלילה על אישה חזקה שיודעת כנראה לעוף ולעשות כל מיני תעלולים, אבל בעיני רוחי ראיתי עלילה מעוגנת במציאות (בסרט שנקרא וונדר וומן? נו, באמת…), כלומר – בסרט "תקופתי". חשבתי שפה ושם היא תופיע, הוונדר וומן הזאת, אבל שרוב הזמן תהיה אישה רגילה, דמות מעניינת, וטוב, בשעת הצורך היא ודאי גם יודעת לחסל חשבונות…

יכול להיות שכך התנהל הסרט אחרי שפרשתי ממנו, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר כדי להיווכח.

כי פשוט לא יכולתי לסבול את מה שראיתי.

די מהר התעוררה בי תחושה שאני צופה בפנטזיה ארוטית של חובבי סאדו-מאזו: כל הנשים התמירות האלה, עם כובעי העור המקושטים בניטים, שגולשים בחודים מצודדים לעבר הלחיים. והשמלות הארוכות שלהן, העתירות בשסעים חושפי רגליים, עשויות מבדים גולשים ומנצנצים, שלא מפריעות להן לזנק ולדלג. הן ודאי מדליקות את מי שמחפש "מלכה שולטת" שמיטיבה  להניף את השוט ולאיים בו! הנה סוף-סוף תצוגה מרהיבה של נשים עשויות ללא חת, אלימות כדבעי, מכאיבות בשמחה, שועטות בדהרה סקסאפילית, קופצות לא רק על גבי הסוסים שלהן אלא גם סביבם ומתחתיהם, מתאמנות כל הזמן במכות, סופגות ומעניקות אותן בחדווה, ומשמשות דגם מפואר לילדה – בעוד כמה שנות עלילה, ורק כמה דקות בסרט, היא תהפוך לגל גדות – שחולמת רק על הרגע שגם היא תוכל כבר להרביץ למישהו!

ואז מגיעה "מלחמת העולם הראשונה": טייס יפהפה נופל לים. גל גדות מצילה אותו, מתפעמת מגבריותו (פנטזיה ארוטית, לא כן?) ומתאהבת בו, ממש כמו בת הים הקטנה שרואה לראשונה בחייה גבר אמיתי. (אמנם לא נשארתי לצפות, אבל דומני שהניחוש על אודות ההתאהבות הנמשכת אינו פרוע). והנה מגיעה עוד סצנה סאדו-מאזו לעילא ולעילא: האמזונות מבקשות להוציא מידע מכחול העיניים השרירי. הן כובלות אותו ומסיבות לו עינויים. הוא נאנק, ונאלץ לפלוט את האמת.

הרגשתי שדי לי כבר כמה דקות לפני כן, כשהרעים – לתפקיד לוהקו באופן בלתי נמנע "הגרמנים" – טבחו באמזונות האמיצות. אלה צוידו למרבה השמחה של הצופים רק בנשק מיושן, מה שאיפשר להן להציג את חמוקיהן תוך שהן מזנקות, מקפצות, ועושות סלטות מרשימות באוויר. נסתי מפני קיתונות הדם ההוליוודי שעוד יישפך, מפני שלל זעקות הקרב העתידיות, ומפני ניצחונה הוודאי של הטובה, שתראה לכולנו, אחת ולתמיד, מה קורה כשאישה יודעת להיות אלימה (כמו גבר?). ידעתי שבסופו של דבר העוולות יתוקנו והרעים יענשו, הרי רק לשם כך הגיעה לסרט הנציגה שלנו שהיא, יש להודות, בהחלט חמודה, כולל המבטא הישראלי המלבב.

ובכן, כאמור, יצאתי כעבור עשרים דקות, וברור שאין לי זכות דיבור, אבל אני בכל זאת מבקשת לשאול כמה שאלות, ולא רק בעניין הארוטיקה הסמויה:

שאלה ראשונה: האם זה באמת סרט שמתאים בעיקר לילדים ובני הנוער שגדשו את האולם? התשובה ידועה כמובן. איש אינו סבור שיש למנוע מילדים חשיפה לאלימות, לא רק בחדשות בטלוויזיה, אלא גם בסרטים ובמשחקי מחשב למיניהם. אלימות היא "המזון הרוחני" הנגיש ביותר שבו מאכילים אותם.  אני חולמת כבר זמן רב על מחקר שיבחן את השפעתה המצטברת על דורות רבים שגדלו עליה.

שאלה שנייה, הקשורה לראשונה: האם זה סרט שמיועד לצפייה של נשים? לכאורה הגיבורה היא אישה חזקה, אבל לדעתי ההנחה שהיא פועלת כאן כסובייקט היא אשליה. מהמעט שראיתי היא, כמו חברותיה האמזונות, מוצגת כאובייקט. אמנם אישה יצרה את הסרט ואישה מככבת בו, אבל המבט הוא, לתפישתי, חיצוני, ומיועד לעיניו של הצופה המתחרמן. לגבר. הוא מוזמן להתענג ממראה של נשים חזקות, אבל עד גבול מסוים, שהרי גברים חזקים מהן מכניעים אותן (כך לפחות בקרב האבוד בין הגרמנים לאמזונות), והוא יכול לצפות בכל מה שהנשים הללו מציגות בפניו: את גופן המושך, הנחשף מבעד לקפלי הבד, את הליכתן הפרובוקטיבית, את משחקי האלימות של זוגות נשים שמעלים על הדעת סרטים פורנוגרפיים מהסוג החביב על לא מעט גברים.

והשאלה השלישית: האם על כך חלמנו? לזאת אנחנו שואפות? זה הפמיניזם? כך נראה השוויון שרצינו, כי גם אנחנו מבקשות, כמו הגברים, להילחם ולהרוג בחדווה?

למי שיגיב ויאמר לי שאין לי זכות לכתוב על סרט שבעצם לא צפיתי בו אומר – אכן!

למי שיטען שהסרט הוא "סתם", שאין צורך להתייחס אליו בכובד ראש, כי מדובר באסקפיזם ותו לא, אומר שאין דבר כזה. וונדר וומן זוכה לתהודה עולמית רבה כל כך, שאי אפשר, לעניות דעתי, להתעלם ממנו ולטעון שאין לו שום השפעה.

ולמי שינוד בסלחנות ויאמר – עוד פמיניסטית ממורמרת וחסרת הומור – לא אשיב כלל. אולי רק אציע לו או לה לקרוא את חיבורה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים". אפשר להוריד אותו בחינם כאן, בקישור.

אכן, מלבד הכשרתה כאמזונה, יש לה, לוונדר וומן, כל מיני פטנטים מתוחכמים שעוזרים לה להביס את יריביה, כך שכוחה הגופני כאישה אינו מפריע לה לגבור על גברים מסוקסים. ובכל זאת, אני שבה ותוהה: האם לכך פיללנו? לזאת אנחנו שואפות?

כמה דקות אחרי שהסרט התחיל, שמעתי מישהי תוהה בלחישה: רגע, מה קורה כאן? זה לא האיש החולה?

אכן, לרגע משהו מתבלבל, לכאורה. הסרט נפתח בכך שז'אן פייר, גבר לא צעיר, יושב מול רופאו המבשר לו שחלה: גידול ממאיר התגלה במוחו, במקום שאי אפשר לנתח. הוא יצטרך לעבור כימותרפיה, ולקוות שהטיפול יצליח. ז'אן פייר נראה המום לגמרי. הוא יושב מול הרופא, בלי אומר ודברים. הרופא פונה אליו שוב ושוב, מוודא שז'אן פייר מבין מה נאמר לו כרגע. נראה שלא. נראה שז'אן פייר היה זקוק למלווה שיבוא אתו ויעזור לו להבין מה מצבו. הוא בוהה ברופא, המום, או מבולבל, אולי כבר קצת דמנטי, בכל זאת – גידול במוח? − והנה הוא מחייך, מאשר שהבין הכול, ומצביע על חלוקו של הרופא: תראה, יש לך כאן כתם קטן.

טוב, הסרט נקרא "הרופא הכפרי" ומי שמזדרז להסיק מסקנות מניח כבר שיעסוק ברופא המטפל בז'אן פייר. אבל לא. כי בסצנה הבאה חל מהפך. מסתבר שז'אן פייר עצמו הוא רופא הכפר, והסרט מספר עליו.

ובעצם – עליו כמשל. על הרופא הכפרי, מי שאנו מכנים "רופא משפחה", שפועל בנסיבות מאוד קיצוניות ומיוחדות, אבל בעצם משקף את מה שכל רופא אמיתי אמור להיות.

רופא הכפר לא רק מטפל בחולים. הוא גם דואג לאישה שמתקשה לממן את עצמה ואת בתה, ועוזר לה להשיג תמיכה מרשויות הרווחה. הוא מקבל את חוליו אצלו במרפאה, אבל גם נוסע אליהם, אל ביתם, עוקב מקרוב אחרי מצבם, משוחח אתם, מקשיב להם בסבלנות אין קץ, מכיר אותם, את בני המשפחות שלהם, את המצוקות והתקוות, את הצרכים והרצונות. הוא דואג להם, לשלומם, וכמובן גם לבריאותם. הוא שותף וחבר פעיל בקהילה המקומית הקטנה, אבל גם נמנה עם מנהיגיה, עם מי שמעצבים את רווחתה בהחלטות הנוגעות לכלל. הוא משתתף בישיבות, ביחד עם ראש הכפר ופקידי ציבור אחרים, ודן עמם בשאלות הרות גורל מבחינת הקהילה: האם לבנות מרכז רפואי ולמשוך לשם רופאים צעירים? ואולי מוטב להשאיר את המצב על כנו, כלומר, להפעיל רופא מקומי אחד, ובמקום להוציא כספים רבים על בנייה, לממן סיוע לתושבים הנאלצים לנסוע ולקבל טיפול בבית החולים המחוזי?

רופא הכפר – וזה משל על מה שמצופה מרופאים בכלל – דרוך, ונכון תמיד לעזור, לסייע, להציל. אם מתקשרים אליו באמצע הלילה הוא אינו מהסס, ממהר ללבוש מעיל ולצאת לדרך. גם אם המטופל גר במקום נידח, בקצה דרך גישה בוצית שהמכונית שוקעת בה. גם אם יורד גשם זלעפות. גם אם יש כלבים (או להקת אווזים!…) שמאיימים לתקוף בכניסה לביתו של החולה. אם רופא (או רופאה, נטלי, שמגיעה כדי לסייע לז'אן פייר החולה) נוסע במכוניתו ורואה בדרך מישהו שנראה פצוע, הוא בולם מיד וחש לעזרתו, ואם מתחוור לרופא או לרופאה שהפציינטית חווה התעללות, ייעצו לה לעזוב את בן זוגה.

קשב, חמלה ותשומת לב המלוּוים כמובן במיומנות מקצועית וידע רב, הם, על פי הסרט, סימני ההיכר ההכרחיים של רופא טוב. כדי להדגים זאת מוותר הסרט על אמינותו. למשל: האם אדם שחלק ממוחו אינו מתפקד עוד כיאות, עד כדי כך שאינו מבחין בכל מה שמצוי בצד השמאלי של שדה הראייה שלו, יכול באמת להמשיך לתפקד כרגיל, כאילו כלום? לטפל בחולים? לנהוג? האם סביר שאדם שעבר טיפול כימותרפי ישוב הביתה בכוחות עצמו? לא כל כך. יש, אם כן, לראות בסרט מעין אגדה למבוגרים. הטובים טובים במיוחד, המציאות נכפפת לטוּב לבם, מצייתת לו ומשתפת אתו פעולה. החולים יחלימו, יאהבו את מי שטיפלו בהם ויכירו להם תודה. הרופאים ילוו את החולים באהבה רבה, עד רגעי חייהם האחרונים, וגם אז יעניקו להם מחסדם הבלתי נדלה.

ומה יעלה בגורלו של הרופא עצמו, אדם חולה מאוד שמעדיף להסתיר את המצוקה שהוא שרוי בה, כדי שלא להעיק על חוליו בחולשתו? הסיום תואם את התחושה האגדית, הלא לגמרי מציאותית, האופפת את הסרט לאורכו. מי שרוצה להאמין בה, מוזמן.

 מה עומד במרכז הסרט "הקיר" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוק אביב 2017? האם זה הכותל המערבי, שבקרבתו הסרט צולם? גירושיה של היוצרת, מורן איפרגן, שביימה את הסרט וצילמה אותו? ואולי יחסיה עם בני משפחתה, הגרוש שלה, אמה, חברתה הטובה ביותר, דודתה?

יוצרת הסרט נקטה תחבולה מרתקת: ישבה לה בשקט במשך כמה חודשים ברחבת הכותל בירושלים, צילמה מה שראתה − מסתבר שיש שם אינסוף התרחשויות − והצמידה פס קול שאין לו לכאורה שום קשר למה שרואים. רק פעם אחת צילמה שיחה שניהלה עם אישה שמוצאת את פרנסתה ברחבה, במכירת חוטים אדומים שאמורים להביא ברכה לעונדים אותם. השיחה עם אותה אישה משתלבת היטב עם כל השיחות האחרות, שבהן איננו רואים את הדוברים. מתועדת בה אישה ססגונית, משעשעת ומעניינת. כמו כל הנשים האחרות שאתן איפרגן מדברת, גם היא מנסה ללמד אותה משהו על החיים.

השיחה המוקלטת הראשונה מתנהלת עם אישה אחרת, מישהי שנוהגת להגיע לכותל כדי לשכנע נשים לשמור על הלכות נידה. שומעים אותה מסבירה לאיפרגן מה בדיוק עליה לעשות לפני המקווה, איך היא אמורה לבדוק את איבריה האינטימיים, ומדוע האיפוק ייטיב אתה: זה כמו שאם כל הזמן אוכלים שוקולד, בסוף כבר לא מתחשק, מסבירה אותה אישה, ואיפרגן ממלמלת – גם ככה כבר לא אוכלים שוקולד…

כך בעצם היא מספרת את סיפור הפרידה שלה מבעלה: עם כל שיחה מוקלטת שהיא מעלה, נוסף פרט על חייה. בתחילת הסרט היא מדברת עם בעלה בטלפון ומציעה לו לכתוב למענו פתק ולתחוב אותו בין הסדקים, כנהוג. מה אתה רוצה לבקש, היא שואלת, והוא מבקש שתכתוב מה משאלתו: ששלושתם, היא והוא ובנם, יצליחו לחיות ביחד באושר, כמשפחה. מיד אחרי כן רואים את אנשי התחזוקה והניקיון של הכותל מגיעים, מסירים את כל אלפי הפתקים, אוספים אותם בעזרת יעה גבוה, ועורמים אותם לתוך שקיות אשפה.

מוכרת החוטים האדומים מבררת עם איפרגן מדוע אינה רוצה עוד ילדים. היכן הילד שלה עכשיו. מי מטפל בו. בהמשך, בערב יום הזיכרון, משוחחת הבמאית עם קרובת משפחה שלה, כנראה דודתה, ומספרת לה על הפרידה מבעלה. הדודה מתייפחת. "את אמורה לנחם אותי," איפרגן ממלמלת, וזאת אחרי שהיא מנסה לשכנע את הדודה שהיא בסדר, שטוב לה. היא הולכת לגור בשכונה שגרות בה משפחות. הדודה לא קונה את הבשורה: "בכל שכונה יש משפחות!" כן, יהיו לה מקרר ומכונת הכביסה. היא תיקח אותם אתם, לדירה החדשה. "ומה אתו?" הדודה נחרדת.

שיחותיה המוקלטות עם חברתה הן מופת של שנינות וחוכמת חיים. החברה משאירה אצלה במשיבון מונולוגים ארוכים, מבדחים, נוגעים ללב ומרגשים. אפשר לחוש באהבה ובקרבה הרבה השוררות ביניהן, ולחוש כאילו החברה כאן, אתנו, דמות מלבבת וברורה, שיש לה תפקיד נוסף: היא רווקה תל אביבית, שמייצגת את העיר ואת ערכיה, ועם זאת יש בה געגוע אל מה שאפשר לדבריה למצוא בירושלים: דתיים ששקועים בהרהורים רוחניים. לפעמים, כך היא מספרת, היא רואה בתל אביב איזה יאפי בחולצה לבנה, והיא מתרגשת מהמחשבה שהוא מהרהר, עד שמתבהר לה שלא, זהו סתם עוד יאפי, אמנם בחולצה לבנה.

בשיחה שאחרי הקרנת הסרט בסינמטק, נשאלה מורן איפרגן אם יהיו לדעתה אנשים שהסרט יקומם אותם. השואל אמר במפורש שלצערו נראה לו שאין סיכוי שזה יקרה, כי, כך רמז, יש משהו פשרני בסרט, משהו זהיר מדי – לטעמו. איפרגן הסכימה אתו, והסבירה שאכן לא רצתה להגחיך את האנשים שצילמה. היא חשה שחדרה לפרטיותם, גם אם עשתה זאת במקום פומבי, ובכלל, היא באה מהדת. אמנם שינתה לחלוטין את דעותיה ועמדותיה, אבל בהחלט לא התכוונה לפגוע באיש, אם כי היו דברים שמתחה עליהם ביקורת גלויה: למשל, על השלט האומר כי שירת נשים אסורה ליד הכותל.

המראות שאיפרגן מביאה בפנינו מרתקים. החל בנשים הפוקדות את הכותל ונסוגות ממנו לאט, בזהירות, בצעידה לאחור, כמו שמתרחקים כנראה מהוד מלכותו של מישהו ובנערות הדתיות המרקדות באדיקות, וכלה בטקס צבאי של פלוגת טירונים הניצבים בחי"ת צה"לית מסודרת, עומדים דום ונוח ודום ועונים בצייתנות למפקדיהם בקריאות הנדרשות. "כן מפקדת הפלוגה," הם שואגים, ולרגע הצופה התבלבלה: מפקדת? אמנם כך. אישה צעירה שתנועותיה נראות כמו פרודיה על גבר מסוקס עומדת מולם, צווחת בקול עמוק ובז'רגון צבאי, שואגת אליהם את מה שנקרא בצבא שיחת מוטיבציה וערכים, עד שהיא מפנה את מקומה למפקדים האחרים, הזוטרים ממנה בדרגה.

אז האם יש קשר בין המראות לפס הקול? בהחלט כן. חורבן הבית של הבמאית מלווה את המראות של התגברות הדתיות והלאומנות בחברה הישראלית. הקשר האודיו-ויזואלי בין השניים מרתק.

"קאמי אמר שיש רק שאלה פילוסופית משמעותית אחת: כן או לא להתאבד," אומר אדריאן, נער אנגלי, לשלושת חבריו. הארבעה יושבים ביחד בקפטריה, וכדרכם של צעירים, עסוקים במשמעות החיים, ובציפייה לכך שהעתיד יתחיל, ועמו השחרור מכבלי בית הספר, וההתחלה של החיים האמיתיים. רק בדיעבד הם מבינים עד כמה משמעותיים היו שנות הנעורים, עד כמה השפיעו על ההמשך, עיצבו ויצרו אותו. הם מגלים גם שסיום הלימודים לא מביא עמו שום השתחררות, כי כבלים אחרים, שונים, אך לא פחות מגבילים, מחכים להם.

אדריאן הוא תלמיד מבריק, מאלה שמאיימים על מוריהם בתשובות שנונות ומעוררות מחשבה. האם אפשר ללמוד היסטוריה? הוא תוהה באחד השיעורים, ומאתגר את המורה: הרי את אירועי העבר תיעדו המנצחים, ולכן הם אינם אובייקטיביים. כדי להוכיח את עמדתו הוא מזכיר את התאבדותו של אחד התלמידים בבית הספר. השמועה אומרת שאותו נער התאבד כי חברתו הרתה ללדת, אבל איך אפשר לדעת מה הייתה הסיבה האמיתית? לעולם לא נדע, הוא קובע, כי המתאבד איננו עוד, ואת מניעיו האמיתיים כבר לא יהיה אפשר לברר.

טוני, גיבור הסרט, אחד מחבריו של אדריאן, הוא זה שמספר על חילופי הדברים הללו. ברור לחלוטין שאדריאן היה יקר מאוד ללבו. חלפו שנים מאז אותן שיחות. טוני כבר בשנות השישים לחייו, גרוש, אם לבת רווקה שהחליטה פתאום, לקראת גיל ארבעים, להרות ולגדל את תינוקה בכוחות עצמה (ובעזרת הוריה). טוני וגרושתו שמרו על קשרים ידידותיים, אבל ברור לגמרי שלה אין הרבה סבלנות כלפיו, והוא עדיין לא מבין מדוע בעצם עזבה אותו.

חייהם עתידים להשתנות בעקבות מכתב שטוני מקבל מאמה של נערה שאתה ניהל קשר אהבים בצעירותם. הנפטרת הורישה לו סכום כסף, ואת יומנו האישי של אדריאן. המכתב פוער פתח אל זיכרונות הנעורים, אל ורוניקה, אהובת נעוריו, צעירה יפהפייה ואניגמטית, שהייתה לה השפעה מכרעת על חייו, ולו – על אלה שלה, הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו, עד שקיבל את המכתב מאמה. רק לקראת סיומו של הסרט, ושל הסיפור שהוא מספר, טוני, וגם הצופים, מבינים מה כנראה קרה שם. סוד מפתיע מאוד מתגלה ושופך אור חדש על העבר ועל ההווה, וכנראה שגם על העתיד: חשיפתו משנה משהו בעמדתו של טוני כלפי חייו, כלפי גרושתו וכלפי בתו. אולי עכשיו, כשהוא מיטיב יותר להבין את עצמו, את מניעיו, את השפעתו על הזולת, הוא יוכל להיות שלם יותר עם עצמו ועם מה שחייו מציעים לו, להתמקד במה שיש, ולא במה שאין, בחיים, ולא בזיכרונות רחוקים.

"ייתכן שלעולם לא נדע את האמת," אמר אדריאן הצעיר לידידיו, והותיר אחריו ספק, געגוע, רגשי אשמה וגם לא מעט כעס.

הסרט "תחושה של סוף" הוא עיבוד של ספר מאת הסופר האנגלי ג'וליאן ברנס, שזכה עליו ב-2011 בפרס בוקר מן. נופיו – בית הספר, הבית שבו ורוניקה והוריה גרים, סביבת המגורים של טוני בבגרותו – אנגליים מאוד. שרלוט רמפלינג מיטיבה לגלם את דמותה המסתורית, היפה, הלא מושגת, טורדת המנוחה, של ורוניקה בבגרותה, וג'ים ברודבנט המגלם את טוני, מצליח ליצור דמות של אדם לא נחמד, שבכל זאת מעורר מידה מסוימת של אמפתיה.

"הסוף של הסרט הרבה יותר אופטימי מזה של הספר," אמר ג'וליאן ברנס בריאיון שהעניק לעיתון גרדיאן. "אני חושב שזה בעיקר בגלל טבעו של הקולנוע, השונה מזה של הספרות. אבל גם מכיוון שיוצריו של הסרט צעירים ממני בהרבה." מי שרוצה להבין את רוחה המקורית של היצירה יכול כמובן לקרוא את הספר הוא ראה אור בעברית לפני חמש שנים, בהוצאת מודן, בתרגומה של מיכל אלפון.

מוזר לצפות בסרט "דניאל בלייק" בבית התרבות בסביון. בדרך אל אולם הקולנוע היפה כל כך – כולו עץ בהיר, כיסאות נוחים ומרווחים  מרופדים בתכלת – חולפים על פני בתי הטירות של היישוב: המדשאות הגזוזות, רחבות ידיים שבקדמת כל בית (אילו מרחבים מסתתרים מאחוריהם? אין לדעת), פאר ועושר ניכרים וגלויים מכל עבר. והקהל שבאולם – אנשים מבוגרים, מיושבים בדעתם, שבאו לספוג מעט תרבות, או בידור, לצפות בסרט שהמבקרים גמרו עליו את ההלל וגם הציבור מביע את ההתפעלות ממנו. "אחד הסרטים הנוגעים ללב והמרגשים (ועצובים) שראיתי. הייתי שולח אליו לצפיית חובה את כל עובדי המגזר הציבורי בישראל. לכו לראות!"; "סרט אמיתי, כנה, מרגש, אפילו יותר מסרט, החיים!"; "מצוין, חזק, נוקב, רגיש עם קורטוב של הומור, עצוב. אטימות הרשויות וחוסר הרצון לעזור בלשון המעטה עקב נהלים 'נותנים בוקס בבטן' וחומר למחשבה על מה היה קורה אילו הייתי נקלעת לסיטואציה של שני הגיבורים ועל החיים בכלל הן באנגליה הן בישראל…" כתבו צופים באתר serert.co.il. "אני דניאל בלייק" זכה לפני שנה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. (זוהי זכייתו השנייה של הבמאי האנגלי קן לואץ', בן השמונים ואחת).

מוזר לצפות בסרט על רעב, עוני מחפיר ומצוקה קיומית במקום שבו השובע גלוי כל כך. הקהל ישב מרותק. מדי פעם אפשר היה לשמוע נשימה נשנקת. וכשהאורות עלו הפטירה מישהי מאחורי "איזה יופי."

יופי הוא כמובן עניין שנוי במחלוקת, והוא טמון בעיני המתבונן. כשם שאנשים נהנים לטייל באזורים העניים בהודו, שם אפשר לראות קטועי אברים זוחלים בבוץ וצואה של פרות (לא הייתי, רק שמעתי דיווחים) ולחוש התפעלות מהאותנטיות של המקום ומהחוויה שהם חווים, כך אפשר כנראה גם לסכם "איזה יופי" על סרט שמספר לנו על מצוקה בלתי נסבלת של עניים, לא בעולם השלישי, אלא באנגליה. שני גיבורי הסרט נאבקים נגד הבירוקרטיה שזוממת, כך הם חשים, לרמוס אותם. לא נוהגים בהם כבאזרחים שווי זכויות, אלא כאילו הם טפילים שמנסים לרמות ולגזול מהממסד הטבות.

בעולם שהסרט מתאר יש שתי קבוצות של אנשים: בצד האחד האזרחים הרגילים, שכולם טובי לב, נדיבים, אכפתיים, מפגינים ערבות הדדית, רואים את הזולת ועושים הכול כדי לעזור לו, ובצד האחר − עובדי ציבור קשוחים, מרים ומרושעים. האזרחים הרגילים מושיטים יד ומסייעים בכל הזדמנות. הפקידים מכשילים את הנזקקים לשירותיהם, לוכדים אותם בסבך בלתי אפשרי של תביעות בירוקרטיות ותקנות שאי אפשר לעמוד בהן. הם מייצגים את המדינה. את החוקים. את הממסד. את אטימותו ועיוורונו.

סביר להניח שהעניים המתוארים בסרט הם אלה שהצביעו הצבעת מחאה ל brexit (חלקם בלי להבין באמת מה פירושה ולמה היא תביא!) − בעד היציאה מהאיחוד האירופי. אמריקנים דומים להם העלו לשלטון את דונלד טראמפ, ובני דמותם הצרפתים הצביעו כנראה למרי לה פן. אלה אנשים שקצו בממסד. בכוחו. בעוצמתו, ובפערים החברתיים הבלתי נסבלים בין העניים הרבים כל כך, לעשירים המעטים כל כך, שרוב ההון מצוי בכיסיהם.

קן לואץ' מציג בסרט את הייאוש העמוק של העניים המערביים הללו. את הציניות שהם מפתחים, כמנגנון הגנה. את התחושה של אובדן הדרך, שוודאי תוביל, במוקדם או במאוחר, לאלימות.

ולא רק של העניים המערביים נגד העשירים בארצותיהם. כי ברור שהחלוקה המעוותת קיימת בעולם כולו, וקשה להאמין שהמערב העשיר יוכל להתמיד בניצול הבוטה שהוא מנצל את המשאבים העולמיים. טביעת הרגל האקולוגית, שהיא ניסיון לכמת ולמדוד את שטח האדמה וכמויות המים הנדרשים כדי לספק את הצרכים ולקלוט את חומרי הפסולת של אוכלוסיות שונות, מצביעה על הבזבזנות הבלתי נסבלת של העולם המערבי. אנחנו לוקחים לעצמנו את מרב המשאבים, וגוזלים אותם משאר אוכלוסיית העולם. וכל מי שמפוכח יכול להבין שעוול כזה לא יוכל להימשך לצמיתות. בשום מקום. ודאי שלא במציאות של "הכפר הגלובלי" שבה כל אחד יכול להציץ ולראות את הגינה של שכניו, גם של אלה שנמצאים בצדו השני של כדור הארץ.

האם "אני דניאל בלייק" סרט טוב? הוא מצליח בהחלט להביע אמירה חברתית נוקבת, אם כי בחלקו האחרון יש "נפילה": כדי לוודא שהצופים הבינו את מה שרצה לספר להם, מכניס הבמאי את הדברים לפיה של אחת הדמויות, שפונה לכאורה אל היושבים בכנסייה ובעצם – אלינו, אל הקהל היושב באולם, ו"מסכמת" את המסר בדיבור ישיר: תוספת מיותרת לחלוטין. יחד עם זאת, הסרט בהחלט נוגע ללב, לא מעט בזכות שני השחקנים הראשיים שמעצבים דמויות אנושיות ואמינות.

הבמאי והתסריטאי האיראני אסגאר פרהאדי זכה כידוע שוב באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כזכור, לפני שש שנים זכה באותו פרס על סרטו "פרדה" (והביס את הסרט הישראלי "הערת שוליים").

פרהאדי לא הגיע הפעם להוליווד כדי לקבל את הפסלון המוזהב. את הגעתו מנעו תחילה ההגבלות על כניסת מוסלמים לארצות הברית שהטיל נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אבל אחרי שההגבלה הוסרה לגביו, הודיע הבמאי האיראני שאינו מעוניין עוד לבוא. למרבה האירוניה, הסרט שיצר, "הסוכן", היה אמור לזכות אותו בקבלת פנים חמה, שהרי הוא מתכתב עם התרבות האמריקנית ושואב ממנה השראה.

את שמו קיבל הסרט מהמחזה "מותו של סוכן" של ארתור מילר. גיבורי הסרט הם שחקנים המעלים בפרסית את המחזה האמריקני, והבחירה במחזה המסוים הזה אינה מקרית, שכן הסרט שואב ממנו השראה ונוגע בו בכמה מישורים. (אחד מענייניו השוליים של הסרט הוא ההשוואה בין משחק תיאטרלי למשחק קולנועי. הסצנות שבהן מעלים את ההצגה אותנטיות מאוד במשחק המוגזם של השחקנים, במחוות הגדולות מהחיים, בצחוק החלול, הלא משכנע, בתנועות הנלעגות שהשחקנים עושים "על הבמה", ומיד אחרי כן, כשהם יורדים מהבמה, אותם שחקנים עצמם נראים אמיתיים לגמרי, כאילו הם דמויות ממשיות, ולא, עדיין, שחקנים שמגלמים אותן…)

"מותו של סוכן" מעלה את דמותו של גבר אמריקני בן שישים ושלוש, שחי בעולם שכולו רמאות ואשליה עצמית. וילי לומן (באנגלית השם Loman מזכיר בצלילו את השילוב, "Low-man"   כלומר – איש ירוד…) בטוח בכישרונותיו להאהיב את עצמו ולהיות איש מכירות. כל חייו הבוגרים עבד כסוכן נוסע והוא גאה בהצלחותיו, כביכול. וילי לומן הוא מעין שחקן, שמציג חיים מדומים בפני עצמו ובפני בני משפחתו. הדמויות הראשיות בסרט הן אלה של שני שחקנים מקצועיים, זוג נשוי, עאמד וראנה. ביתו של וילי לומן נסדק באופן מטפורי: בהדרגה מתגלה עד כמה שהוא בעצם כישלון, ואיך גידל שני בנים לא-יוצלחים, השוגים כמוהו באשליות של התפארות והגדלה עצמית, ומועדים לגורל זהה לזה שלו. בסרט ביתם הפיזי של עאמד וראנה נסדק, ממש בתחילת העלילה, ובהמשך עולה השאלה אם הסדק המאיים להחריב את הבית הוא גם סדק מטפורי שעלול לפגוע בזוגיות שלהם ובסיכוי שיקימו משפחה.

גם בסרט מופיע סוכן: אחד השחקנים המבוגרים בלהקה של עאמד וראנה משכיר להם דירה, לאחר שנאלצו להתפנות מביתם המתפרק. כמו הסוכן של ארתור מילר, גם הסוכן בסרט מעמיד פנים. נדיבותו לכאורה מתגלה כשקר, אבל בניגוד לווילי לומן, הוא אינו  מרמה את עצמו אלא את ידידיו, כי הדירה שהשכיר לכם צופנת סוד אפל ומסוכן.

במחזה "מותו של סוכן" אשתו של וילי לומן אוהבת את בעלה אהבת נפש, ומוכנה לספוג ממנו את כל הצרות שהוא גורם לה. היא אינה יודעת שהאהבה אינה ממש הדדית ואינה מעלה על הדעת שבעלה נזכר וחולם על איזה קשר מיני מפוקפק שניהל בעבר עם ספק מאהבת ספק זונה. גם בסרט מופיעה דמות של גבר מבוגר ואהוב ביותר – אשתו מסבירה שהוא כל חייה! – וגם הוא מתגלה כבוגד, שפל, אלים ושקרן.

וכאן, בעניין השקר הנחשף, עניינו המרכזי של הסרט. פרהאדי בוחן מה קורה לאדם צודק שמחליט ללכת עד הסוף עם האמת, לחשוף אותה בפומבי ולהעניש בכך את השקרן. את העניין הזה הוא חושף בסיפורו הכולל של הסרט, אבל גם בסצנה אחת קטנה, שכמו מקפלת בתוכה בזעיר אנפין את הרעיון השלם.

הסצנה המדוברת מתרחשת בכיתת לימוד בבית ספר תיכון לבנים. עאמד איננו רק שחקן, הוא גם מורה לספרות אהוב ונערץ. האווירה בשיעוריו נינוחה, הוא מתבדח עם התלמידים, מצחיק אותם וצוחק אתם, מרשה להם לשאול אותו שאלות אישיות, אפילו מנהל בנוכחותם, במהלך השיעור, משא ומתן על מכירת מכוניתו. אבל פעם אחת התלמידים עולים לו על העצבים: לבקשתם הוא מקרין בפניהם סרט המבוסס על יצירה שלימד אותם. במהלך ההקרנה הוא נרדם והם עושים ממנו צחוק ומגחיכים אותו, בטוחים שאינו מודע למעשיהם. אחד מהם מצלם אותו. בשלב מסוים הוא מתעורר,  מדליק את האור ומתעמת עם הנער. תובע לקבל ממנו את הטלפון הנייד שלו. הנער טוען שאין לו טלפון כזה. המורה מתעקש, לוקח את הטלפון ומעלעל בתצלומים המאוכסנים בו. הנער חוזר ואומר, בפתטיות ילדותית, שלא צילם. אחרי כן – שמחק את הצילומים. שהם אינם. שבאמת, שלא… שבחיי… והרי כל ההכחשות הללו פשוט מגוחכות. העובדות נמצאות במרחק של כמה לחיצות. עאמד הולך עם תפישת הצדק שלו עד הסוף, ומוכיח שהנער שקרן. אבל אז קורה משהו שגורם לו להבין כי הרדיפה אחרי האמת והצורך להשפיל את השקרן עלולים בסופו של דבר לעלות גם לו עצמו ביוקר. בסוף הסצנה הזאת יחוש מבוכה. אבל אין בה די כדי ללמד אותו לקח ולכן הוא ימשיך בשלו, עד שיגרום להתרחשות שתסב לו  ייסורי מצפון עמוקים.

כאמור, הסצנה הקטנה הזאת מקפלת בתוכה את עניינו של הסרט כולו, המנסה לברר אם יש תמיד טעם לחשוף את האמת, ובכל מחיר, ומה עלול לקרות אם מתעמתים עם מישהו שנהג שלא כשורה.  האם חשיפת הרוע תביא בהכרח לעשיית צדק? מי ייפגע בדרך? אולי גם חפים מפשע ישלמו את המחיר? אולי אפילו מי שהצדק לצדו?

אפשר להסכים עם התיזה שהסרט מציג, או להתנגד לה, אבל אין ספק שהשאלה שהוא מעורר מעניינת ומעוררת מחשבה.

לקראת סופו של הסרט, כשהעלילה הסתבכה בפלונטר שלא ברור אם אפשר יהיה אי פעם להתירו, פרצה אחת הצופות בצחוק רם ובלתי פוסק. נדמה היה שהיא לא יודעת את נפשה מרוב שעשוע. תרועות הצחוק לא נפסקו גם כשהקטע הקומי הסתיים לכאורה, ופס הקול סימן שעכשיו הגענו לקטע נוגה של תובנות מייסרות, של התפכחות, ושל אובדן הדרך. היא בשלה – צוחקת ולא נרגעת.

אבל היה רגע שבו אפילו הצחוק של אותה צופה שָׁכַךְ סוף סוף: זה קרה כשברגעים האחרונים של הסרט התחולל מהפך מבלבל ומתמיה, כזה שמעורר סימני שאלה ומצריך פענוח ומחשבה נוספת. עם התהיות הללו, המשמשות ודאי נושא לשיחה בין הצופים היוצאים מהאולם, נדלק האור והסרט הסתיים.

"זרים מושלמים" הוא סרט עטור פרסים ומרתק, שלא בכדי נהפך לשובר קופות, ולא רק בישראל. על פי הדיווחים צפו בו בעשרת הימים הראשונים להקרנתו יותר ממאה אלף צופים. הוא זכה בפרס דויד דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר, ובפרס התסריט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה 2016. הקהל בחר בו כסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בנורווגיה, והוא זכה בפרסי איגוד מבקרי הקולנוע באיטליה לקומדיה הטובה ביותר, לשיר הטוב ביותר ולאנסמבל השחקנים הטוב ביותר.

"זרים מושלמים" יכול היה בעצם להיות מחזה. הוא שומר על אחדות המקום והזמן, על פי עקרונות שהתווה אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", שעדיין רלוונטי בימינו, גם אם נכתב לפני כ-2,300 שנה. עלילתו מתרחשת בדירתם של בני זוג המארחים לסעודה את חבריהם הטובים ביותר. שלושה זוגות וגבר שמגיע לבדו מתקבצים, וברור לחלוטין שכל הנוכחים קרובים זה לזה ממש כבני משפחה: רובם מכירים מילדות, כולם יודעים היטב מה מתרחש בחיי האחרים, עם אילו בעיות הם מתמודדים, מה מטריד אותם, על מה הם חולמים.

האומנם? מטרתו של הסרט להוכיח שכולנו, גם החברים הטובים ביותר, בעצם זרים זה לזה. שכל אחד מאתנו מסתיר סודות שאיש אינו יודע, אפילו לא בני הזוג שלנו. רוב ההסתרות הללו אפלות, ואילו התגלו היו הורסות את חיינו. וכך קורה לכאורה בסרט: אחת החברות מציעה משחק חברתי: במשך הארוחה יניחו כולם את הטלפונים הניידים שלהם במרכז השולחן, וכל מה שיגיע אליהם – שיחות, הודעות כתובות, אימיילים – יהיה גלוי בפני הנוכחים.

הם נעתרים להצעתה, ועד סוף הערב חיי כולם משתנים. הסודות הנחשפים מחפירים ומזעזעים, שופכים אור חדש על האנשים הללו, כפרטים וגם כקבוצה. האם הם באמת חברים אוהבים ונאמנים זה לזה, כפי שמצטייר בתחילת המפגש? האם הם יכולים לסמוך זה על זה, ועל עצמם כקבוצה של אנשים טובים ונאורים?

הנוכחים אינם חורגים מתחום הדירה של מארחיהם, והנה מסתבר שדרמות עזות יצרים, הרסניות, כמעט אפילו מבעיתות בעוצמתן, יכולות להתרחש במקום אחד, ובמשך הזמן שסעודה כזאת עשויה להימשך, ממש על פי העקרונות של אריסטו.

משפט שאמר גבריאל גרסיה מרקס: "לכולנו יש חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים" העניק לפאולו ג'נובזה במאי הסרט השראה ליצירתו. יש להודות כי הסודות הנחשפים בסרט שופכים אור לא רק על הדמויות, אלא גם על המציאות הבורגנית שהן מייצגות. אפשר להבין מה הדילמות המעסיקות שכבה מסוימת של אנשים באיטליה, וכנראה שלא רק שם: בגידות בין בני זוג, קונפליקטים עם נערה מתבגרת: איך הגיעה פיסת קונדומים לתיקה?, טיפול בהורים מתבגרים,  או, לכל היותר − זאת הסוגיה הנועזת ביותר שהסרט עוסק בה, וגם היא במתינות ניכרת − איך מתייחסים בורגנים אירופיים אמידים ומיושבים לגייז.

הסודות נגלים מתוך מרחב פרטי ביותר – הטלפונים הניידים המשמשים, כפי שאומרת אחת הדמויות, מעין "קופסה שחורה" כמו זאת שמכילה את כל המידע הטמון במטוסים − וזאת אמורה להיות הסיבה לכך שהאנשים הללו אינם טרודים בכלל במציאות הכללית שבה הם חיים, פוליטית, ארצית או עולמית. מעניין לדעת אם גם בישראל אף סוד כמוס שלנו אינו נוגע במישור הציבורי. אני נזכרת בסיפור של גפי אמיר, "מדוע הצבעתי ש"ס", שבו הסוד הכמוס והמביש, שכמעט מביא להרס הנישואים, הוא קולם של הציניות והמיאוס שחשה המספרת כלפי המציאות הישראלית וכלפי הבורגנות השבעה של חבריה. האם אפשר לשער שבטלפונים הניידים שלנו עשויות להתגלות עמדות פוליטיות שנויות במחלוקת? כעסים לא מובעים, הנוגעים במהלכים מדיניים או ייאוש הנובע מאי אמון חשאי במנהיגינו? סביר להניח שלא. הציבור הישראלי מחולק ומפולג בברור ובדרמטיות, ויש להניח שחבורת ידידים ישראלים יהיו שותפים לפחות לעמדות פוליטיות דומות, בלי שום הפתעות. כנראה שגם בישראל הסודות שבטלפון הנייד, כמו אלה שנחשפים בסרט, ואולי זאת אחת הסיבות לכך שהוא מושך אליו את קהל הצופים.

רגע לפני שהאולם הוחשך היא שאלה אותי – "את זוכרת איך היינו הולכות לקולנוע בתל נוף?" איך אוכל לשכוח. היינו שתי ילדות שגרו בשיכון המשפחות בבסיס. כל ערב הוקרן סרט חדש בבית הקולנוע, ואנחנו ישבנו תמיד בקצה האולם, על מושבי העץ המתקפלים, שמענו את בקבוקי הזכוכית שגלגלו החיילים על הרצפה, נחנקנו מעשן הסיגריות שאפף אותנו מכל עבר, פיצחנו גרעינים שקנינו מ"סבא" – רוכל שמכר אותם בתוך קונוסים מנייר עיתון – וירקנו את הקליפות על הרצפה. כך היה נהוג אז.

"כמה זמן עבר?" שאלתי והיא אמרה – "חמישים שנה…?" "יותר," השבתי, והיא משכה בכתפיה. יכול להיות. חישוב קצר הראה שכן, זה היה לפני יותר מחמישים שנה. בתחילת שנות השישים. בשנים שהמונח "ראש הממשלה ושר הביטחון, מר דוד בן גוריון" היה טבעי ומובן מאליו. כמו הצורה של מפת המדינה שידענו לשרטט ברגע: אצבע הגליל, חוף הים, מפרץ חיפה, נקודה שהיא תל אביב, המשולש של הנגב, הטיפה הרחבה של הכנרת המחוברת בקו כחול אל ים המלח שהוא שני כתמים, העליון גדול יותר מהתחתון, שניהם מוארכים, וקשורים זה אל זה בשרוך צר של מים, והמובלעת, הדומה לחצי כינור, של השטח הירדני, שירושלים נעוצה במרכז החיבור של מותניו. זאת הייתה ישראל שהכרנו היטב, שמשורטטת עד היום בעיני רוחנו, ונדמית לנו כישראל "הנכונה", גם אם המפה השתנתה לחלוטין שנה אחרי ששתינו עזבנו את שיכון המשפחות, נדדנו למקומות אחרים, כדרכם של ילדים שאיש אינו שואל לדעתם.

כשהסרט "בן גוריון, אפילוג" התחיל, הוא החזיר אותנו באחת אל המציאות ההיא, השונה כל כך ממה שאנחנו מכירות כיום, בבגרותנו המתקדמת. בן גוריון המצטייר בו אינו עוד ראש הממשלה ושר הביטחון. הסרט מביא ריאיון נשכח שנערך ב-1968, חמש שנים אחרי שבן גוריון פרש מהחיים הפוליטיים ועבר לגור בשדה בוקר, כדי לממש את חלומו – להפריח את הנגב ולהיבנות בו. בין חלקי הריאיון משובצים קטעים מעברו של האיש, לא רק הרגע המשמעותי והידוע ביותר, זה של הכרזת המדינה, אלא גם מחגיגות העשור למדינה, כשחנה רובינא קראה בקולה המהדהד את מגילת העצמאות, מראיונות ישנים יותר אתו ועם אשתו פולה, שהלכה לעולמה ארבעה חודשים לפני הראיון העיקרי, מחגיגת יום ההולדת ה-85 שלו, ומהאירוע שבו ציינו את חיבורו של שדה בוקר אל "הרדיו-טלפון" (מה שבן גוריון מכנה לקול צחוקם של הנוכחים, פולה בראשם, "ברכה מפוקפקת": מעתה יוכלו שוב להטרידו בשיחות ולהפריע לו לקרוא…).

השיחה עם בן גוריון מרתקת. מצטיירת בה דמות של אדם מבוגר (ממתי בעצם החלו לכנות אותו "הזקן"?) חכם, אירוני, מלא שאר רוח, אידיאליסט במובן ההומני של המילה. לא רק הערכים האישיים שהוא מפגין מרשימים ואפילו מדכדכים, כשמשווים אותם למציאות של ימינו: בסרט מובאים קטעי ארכיון שמראים את בן גוריון עוסק בעמל כפיים – כשעבר לגור בקיבוץ התכוון לנהוג כאדם מן היישוב, לעבוד, כמו שאר החברים, ולממש בפועל, בזיעת אפיו, את חזונו. רואים את הצריף הצנוע שבו גר עם פולה, שלא התלהבה לעבור למדבר, אבל הלכה אחריו בנאמנות ובמסירות. רואים אותה מורידה בגדים מכובסים מהחבל – לה לא היו עובדים ועובדות ששירתו אותה, הגישו לה מרק ומזגו לה שמפניה. הפערים בין העבר להווה זועקים כמובן לשמים. אבל לא רק הם: גם המחשבות שבן גוריון מביע והדילמות המעסיקות אותו. הוא חולם על חברה שוויונית, כלל עולמית. מסרב להיקרא סוציאליסט – כי אם סטלין והיטלר היו סוציאליסטים, הוא אינו מוכן להשתבץ אתם תחת אותה כותרת. הוא אפילו לא "ציוני" מהסוג שמדבר על ישראל וממשיך לגור הרחק ממנה. את האירוניה שלו הוא מביע לא פעם – כשהמראיין שואל אותו על הנביאים הקדמוניים (בן גוריון מציין את ירמיהו, את גדולתו), ותוהה אם גם הוא, כמוהם, פונה אל אלוהים, בן גוריון מגיב בחיוך משועשע, ותוקף את עצם השאלה – מה פירוש "פָּנו אל אלוהים? קיבלו את הכתובת שלו ודיברו אליו?" ומסביר – אי אפשר "לדבר" עם אלוהים. אפשר רק לשקוע במחשבות. "במדיטציה?" לא, הוא משיב, שוב מבודח קמעא, "לא במדיטציה מהסוג הבודהיסטי". ובאותו הקשר רואים שיחה בינו ובין מי שהיה ראש ממשלת בורמה. או נו מסביר שההשתקעות המודרנית ב"אני" מזיקה. בן גוריון, באותו חיוך מוכר, מסביר את עמדתו: ההשתקעות באני אינה דווקא שלילית. תלוי אם זה "אני" אגוצנטרי ואנוכי, או "אני" שמבקש להיטיב עם אחרים, עם העולם, ברוח "ואהבתך לרעך כמוך" שהוא מצטט ומסביר: רעך, בניגוד למקטרגים, אינו רק "רעך היהודי", ומצטט שוב: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים."

את הסרט "בן גוריון אפילוג" יצרו בזכות סרטי צילום שהתגלו, ופס קול שסברו כי אבד, אבל נמצא. אורכו כשעתיים, והזמן חולף ביעף. אפשר להמשיך ולשתות בצמא את דבריו של דוד בן גוריון, אבל היוצרים בחרו רק חלקים מתוך שש השעות שהיו בידיהם. בתום ההקרנה היא אמרה לי: אבל חסרות פה הרבה סוגיות משמעותיות כל כך לחיינו. למשל – אין פה שום דיבור על הבעיה (שבן גוריון יצר אותה, בטעות!), של הקשר בין דת למדינה, ושל השליטה של הדת בחיינו, גם אם אנחנו חילונים. אין שום דיבור ממשי, מפורט ומעמיק, על הפלסטינים שהמתיישבים הציוניים התעלמו לכאורה מקיומם כאן, בארץ הזאת, (ועם זאת, הדברים שאומר בן גוריון על השטחים שנכבשו ב-1967 מאלפים!), ואין שום אזכור של עולי ארצות ערב, ושל הבעיה שהלכה והתפתחה. "רק פולנים יש בסרט הזה…" היא אמרה.

דומני שסרט תיעודי כזה אינו מנסה ואינו מקווה להקיף את כל הסוגיות והבעיות שאנו מתמודדים אתן כיום, במציאות הישראלית. לי די בכך שנפתח אשנב קטן אל תודעתו של אדם חכם מאוד, שערכיו והשקפת עולמו ראויים לתשומת לב. כפי שהיא כתבה לי למחרת: "חושבת שוב על כך שדווקא בימים אלה, שבהם המנהיגים מסוכנים ונהנתנים, חשוב להציב מודל אחר, במיוחד כשהמדיה והחברה סוגדים לנעורים. טוב להתרכז בדמותו של זקן שיש לו מה לומר, שמייצג את החוכמה שבזקנה." אכן.

"אף אחד לא ישכנע אותי שאנחנו לא אנשים טובים", אומר דוד, קצין שפרש לאזרחות לפני זמן לא רב, לרינה אשתו, כשהיא מתוודה באוזניו על מעשה שהיה אמור לעורר בו שאט נפש. הוא סולח לה מיד. שום דבר רע לא יקרה. אמנם קשה להבין מה היא מוצאת בו ומדוע בכלל הם ביחד, חרף היותם שונים כל כך: היא מורה לספרות שמתרגשת מעגנון, מרצה על יונה וולך, מתענגת על הרצאה של אסתרית בלצן, הוא בכלל לא מתעניין בכל אלה, הם "לא בשבילו", הוא אומר. אבל עובדה: הם רוצים להישאר נשואים. או פשוט נשארים מתוך אינרציה. כי הוא מדחיק ומכחיש מיד את מה שסיפרה לו, הכול נעלם כלא היה, שום דבר לא יוכל לשבש את חייהם המשותפים (הבודדים, המיואשים, חסרי המשמעות).

גם לא בנם המתבגר, גס הרוח. גם לא בתם המתריסה, שמורדת בהם בדרכה המסוכנת (אבל ממש ברגע האחרון מתעשתת וחוזרת אל חיק הביטחון המשפחתי). למעשה רק דבר אחד מאחד את כל ארבעת האנשים הללו, ובלי הסתייגות: שירתו של שלמה ארצי, שבזכותו הם חוזרים לתפקד כמשפחה, לא משנה למותו של מי הם אחראים, במי פגעו ואת חייו של מי העכירו. הם יוצאים בלי פגע. אפילו בלי דו"ח משטרתי על אי עצירה בתמרור עצור.

אם כך, בזאת עוסק הסרט: בישראליות הפוגענית, הרוחצת בניקיון כפיה. בביטחון ש"אנחנו אנשים טובים." ביכולת לצאת "בשלום" מכל זדון ואלימות, מובלעת או גלויה.

הרעיון מרתק, ויש להודות שהסרט זכה עד כה לביקורות מהללות במיוחד. למרבה הצער אני לא השתכנעתי ולא אוכל להצטרף אל מקהלת המשבחים. ולא רק משום שהעירוב בין ריאליזם לסוריאליזם אינו פועל היטב, לטעמי. האם למשל הסצנה שבה נראים תלמידי בית ספר תיכון יושבים בתרגיל התגוננות אזרחית עטויים במסכות אב"כ אמורה להיות מציאותית? כי היא לגמרי מופרכת. או שהיא אמורה בכלל להיות סמלית, מעוצבת ומסוגננת באופן מוגזם, כמעט גרוטסקית? כי הקטע שבו המורות נעצרות במעין פְריז, ואז מתחילות לזוז בתנועות מחול, מוזרה ומגוחכת.

אז ייתכן שזאת בדיוק המטרה: להגחיך. ושוב, ועוד. אכן, דוד ורינה מגוחכים מאוד: כשהוא מארגן בסלון ביתו "אירוע" מְכִירָה שאיש כמעט אינו מגיע אליו. כשהיא מוקסמת מכמה מבטים של נער מתבגר. כשהוא רץ, עם אקדח בידיו, אל מרפסת ביתו, ועוקב אחרי הגנב שפרץ לו למכונית ונמלט. כשהיא נכנסת לבית השימוש כדי להחליף במכנסיים את החצאית הקצרה שלבשה כדי למצוא חן בעיני הבנים בכיתה שהיא מלמדת.

גם על הצעירים הבמאי לא פסח. החבר של יפעת, בתם של דוד ורינה, מסרב להצעה של דוד להסיע את השניים להפגנה. "זה כמו לבוא עם היטלר לטקס יום השואה," הוא אומר בשנינות. אבל כמה שעות אחרי כן הוא מתגלה בקלון חולשתו: יפעת והוא נעצרים כי הם מסרבים לחתום על מסמך שבו הם מתחייבים להתרחק מכפר ערבי מסוים. הם יושבים, בשיא הגבורה, ידיהם נתונות באזיקים, עד שאביו של הצעיר מגיע, ובלי אומר ודברים פוקד עליו לקום, סוטר לו, ומצווה עליו לחתום על המסמך כדי שיוכל להשתחרר. אהה, כלומר, גם הצעירים האידיאליסטים הללו אינם אלא ילדים מגודלים, שפוחדים מאבא יותר מאשר מהמשטרה.

התוצאה של כל ההגחכה הזאת היא שאין אף דמות שאפשר להזדהות אתה, לחוס עליה, לרצות בטובתה. ובלי דמות, בלי שתתעורר אמפתיה ואכפתיות, יצירה נהפכת למנשר או למאמר דעה, ומאבדת את הנופך האמנותי שלה.

מלכתחילה הסרט לא מבקש להשפיע על הצופה באופן רגשי. הוא שכלתני, והשחקנים אינם מגלמים דמויות, אלא רעיונות. בהתאם לכך הבעות הפנים של כל אחד מהם כמעט לא משתנה, גם כשהם אמורים לסבול, להתאכזב, לחשוש, להתייסר, הם נראים שווי נפש וכמעט אטומים.

לא "השתכנעתי", כי ממש לא היה אכפת לי מה יקרה לאנשים הללו. אם ימותו או יחיו, אם ימצאו אהבה או יתגרשו, אם יצליחו או ייתפשו. הם נותרו בעיני פלקטים שטוחים, שלא עוררו בי שום קשר רגשי.

המוטו שהוצב בתחילת הסרט לקוח מתוך שיר של דוד אבידן ייפוי כוח: "מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל / אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל / הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, / שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת".

אפשר להבין מכך שערן קולירין מבקש לספר לנו על הייאוש שבקיום הישראלי, ועל ההבנה שאין מה לעשות, חייבים להמשיך לשאת בעול, פשוט כי אין בררה: "אין לנו בעצם לאן ללכת". עלי להודות בצער ובמבוכה שבתום הקרנת הסרט שמחתי ללכת הביתה.

"מלך אפוף הילה כה אלוהית שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה, לא לממש את רצונה," אומר קלאודיוס, אחיו של המלך שרצח אותו ותפס את מקומו, הן על הכס, והן במיטתה של האלמנה. (המלט, מערכה 4, תמונה חמישית, לעברית: דורי פרנס), כלומר: האלוהות עצמה מגינה על המלך ואת התוקף של כוחו למלוך הוא מקבל ישירות ממנה.

על פי תפיסת העולם של שייקספיר, שאפשר לראות אותה בחלק מהטרגדיות ובמחזות ההיסטוריים, המלוכה  מייצגת לא רק את שלטון החוק, אלא גם את עצם היציבות הנדרשת לחיים תקינים.

אין לשכוח שהמלכה אליזבת I העניקה לשייקספיר תמיכה רבה. היא אהבה מאוד את התיאטרון, ואת שייקספיר העריכה וטיפחה במיוחד. אפשר להסיק שעמדתו של המחזאי שתמך כל כך במוסד המלוכה נבעה מיחסה של המלכה כלפיו, אבל סביר להניח שבכל מקרה היה שייקספיר רואה סכנה רבה בהפיכות חצר. המלוכה אִפשרה המשכיות, איתנות וביטחון. כל פגיעה במלך או במלכה גרמו באופן בלתי נמנע לתוהו ובוהו. אפשר למשל לראות במחזה יוליוס קיסר איך הטבע עצמו חרד ומתקומם, עוד לפני שהתנקשות בחיי הקיסר מתרחשת: "סופות ראיתי, בבקע רוח / אלוני עד בזעפה", מתאר קסקה את מה שמתרחש בעיר: אש מתלקחת ואוחזת בידו של אחד העבדים, ינשוף צווח בכיכר השוק, "פליאות כאלו אם חברו יחד, אל נאמר 'סיבה טבעית להן, הכול כדרך טבע,' שכן בטוחני: מבשרות רעה הנן לעיר אשר אותה פוקדות הן". (יוליוס קיסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: נתן אלתרמן).

שייקספיר הוא בלי ספק אילן גבוה להיתלות בו כשדנים בסדרת הטלוויזיה "The Crown" כלומר − "הכתר", שהפיקה חברת נטפליקס האמריקנית, בשיתוף עם חברת הפקה בריטית. עם זאת, הסדרה − שחלקה הראשון, הכולל עשרה פרקים, הופיע לראשונה במלואו בנובמבר 2016 ומתוכננות לה חמש עונות נוספות − מעלה על הדעת שאלות רבות. למשל: איך זה שמוסד המלוכה, שהיה חשוב כל כך בימיו של שייקספיר, ממשיך בכלל להתקיים בימינו, ומדוע הוא מעורר עניין כה רב.

אנשים שנולדו לתוך דמוקרטיה מתקשים להבין כיצד פועלת מונרכיה קונסטיטוציונית, דוגמת זאת הנהוגה בבריטניה, ומה ההצדקה לקיומה. איך ייתכן, תוהים דמוקרטים מבטן ומלידה, שבן או בת תמותה בשר ודם זוכים למעמד חשוב כל כך, לכבוד, לתשומת לב, לתנאי חיים מהמשופרים שאפשר להציע לבן אנוש, לטיפול מסור של גדודי משרתים ויועצים, להערצה, לתשומת לב, אפילו, יש להודות, לאהבה, רק משום שאיתרע מזלם והם נולדו לשושלת המתאימה? מדוע זוכים בני משפחת המלוכה לכל כך הרבה זכויות יתר? ומה בעצם הם נותנים בתמורה? אלה שאלות שמתמיהות רבים.

"The Crown" מנסה, במידה מסוימת, להשיב עליהן. הנחת היסוד המוצגת בה היא שהמלוכה היא נטל ועול, יותר מאשר היא זכות-יתר נוחה. המלכה (או בתקופות אחרות − המלך) מייצגת את כל מה שמכובד. את המסורת. וכמו בימיו של שייקספיר – את היציבות. אמנם אין לה סמכויות חוקתיות והיא אינה רשאית לפעול, אבל יש לה בכל זאת השפעה על המהלכים המדיניים שבארצה. ראש הממשלה חייב לדווח לה על מה שמתרחש. והיא, בזכות הידע הרב שהקנו לה מילדות בנושאים חוקתיים, ומשום שהיא מייצגת את האינטרסים של ארצה ושל בני עמה, ולא רק את אלה הפוליטיים של מי שהגיעו לתפקידם בעקבות בחירות דמוקרטיות, יכולה לא רק לייעץ, אלא גם לשנות ולהטות את הכף לכיוונים שנראים לה רצויים. כך למשל, על פי הסדרה, לחצה אליזבת על וינסטון צ'רצ'יל ושכנעה אותו להתפטר מתפקידו כשנוכחה שבריאותו הלקויה אינה מאפשרת לו לתפקד כיאות.

מעבר לכך, הסדרה עונה על הסקרנות הרבה שמעוררים בני המלוכה. חייהם − מורמים מעם ומפונקים – מושכים תשומת לב רבה ובלתי פוסקת, ולא רק בשל מעמדם המיוחד. רבים מנסים להבין מה מרגישים בני אדם שיש להם זכויות רבות כל כך, איך הם מצליחים להסביר אותן לעצמם, ואיך בעצם הם חיים? כאן אנו זוכים לכאורה לקבל מבט "פנימה", אל מה שמתרחש בחדרים המפוארים אחרי שהדלת נסגרת, כשבני משפחת המלוכה נשארים בדל"ת אמותיהם, בינם לבין עצמם.

אין לדעת אם מה שמוצג בפנינו אמין. האם כך באמת מנהלים המלכה ובעלה שיחות אינטימיות? בשעה שסביבם "מרחפים" המשרתים והמשרתות שמלבישים אותם – המלכה מרימה רגל, ומישהי מניחה את רגלה בתוך הנעל, מישהי אחרת סוגרת את השרשרת שתלתה על צווארה ועוד אחת ממונה על פידור כתפיה, ותוך כדי כל הפעילות הזאת המתנהלת על גופה, היא מדברת עם בעלה ונוזפת בו – כשהוא בינתיים עומד ומחכה שמישהו יכפתר לו את הכפתורים, ובה בעת רוטן ומשיב לאשתו – האם כך באמת הם חיים? כך הם מתהלכים בביתם – בארמון באקינגהם – לבושים תמיד למשעי, היא בנעלי עקב, הוא בבגדי שרד? האם כך היא מקבלת את ראש הממשלה, מגישה לו את גב ידה לנשיקה? והוא מחויב לעמוד בנוכחותה, בזמן שהוא יושבת ומקשיבה לדבריו? האם באמת לא הייתה כלל מעורבת בגידול ילדיה? האם כשאחותה באה לבקר אותה באמת קדה לפניה, כנסיכה בפני המלכה, ולא כמו צעירה שפוקדת את אחותה? האם כשאליזבת ביקרה באפריקה זמן מה לפני שירשה את כס המלכות מאביה, קיבלו אותה התושבים המקומיים בהערצה הגובלת בסגידה, או שזאת רק פרשנות של יוצרי הסדרה שבהזדמנות זאת מפארים את המלכה, כמו שעשה שייקספיר בזמנו? אין לדעת.

השבוע חגגה אליזבת 65 שנים על הכס. כבר לפני שנה וחצי הצליחה להביס את ויקטוריה, שמלכותה נמשכה 63 שנים, שבעה חודשים ויומיים. האנגלים פתחו את החגיגות שהם מכנים "יובל הספיר" בירי תותחים ובהתפעלות מתמונת דיוקן חדשה של המלכה, עטויה בתכשיטי הספיר שקיבלה מאביה כמתנה לחתונתה, וכנראה שגם בצפייה בסדרה "הכתר". אמנם השחקנית המגלמת את דמותה של המלכה בפרקי חייה הראשונים לא משכנעת במיוחד, בין היתר כי אין שום דמיון חיצוני בינה לבין המלכה, אבל אין טעם להכחיש: הסדרה עשויה היטב, והיא עניינה מאוד גם את מי שממשיכה, למרות כל ההסברים, לא להבין לאשורה את הקונצפציה המלוכנית.

קישור לסדרה באתר של נטפליקס

הכוח המנפץ של ההתרחשויות והאירועים שהיו והסתיימו במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה היה אמור לכאורה לשכוך מקץ עשרות כה רבות של שנים. אבל האדוות שהחלו לנוע אז ממשיכות להתרחב ולהשפיע על בני אדם שחיים כיום.

אחד מסיפורי החיים הללו תועד בסרטו של אלון שוורץ, "הסודות של איידה", שזכה בפרס הקהל של פסטיבל דוק-אביב 2016.

יצחק, גבר ישראלי, מושבניק חסון, מספר כיצד נודע לו בילדותו לתדהמתו שהוא מאומץ. כמו שקרה לא פעם בדורות הקודמים, לפני שהובן הצורך לגדל ילדים מאומצים בידיעה ברורה של האמת, נפל עליו הגילוי כרעם ביום בהיר, בעקבות דברים שאמרו לו ילדים מהמושב. אחיו ואחותו המאמצים ידעו את האמת. הם אפילו זכרו כל השנים את היום שהגיע אליהם, פעוט בהיר שיער וחמוד, בן פחות משלוש, ואת זעקת הבעתה שהשמיע בבואו – פעוט שאינו מבין לאן נקלע ומה יעלה בגורלו. יצחק התערה מהר מאוד במשפחה אוהבת, עד כדי כך ששכח את תחילת חייו אתם.

סוד האימוץ התגלה לו אם כן, אבל סודות אחרים הקשורים בחייו נשמרו היטב מפניו. כל הסובבים אותו, בני המשפחה, הורים, אחים, ואולי גם אחרים, ידעו עליהם, אבל, כמו שמסבירה אחותו – אמרו להם שאסור בתכלית האיסור לדבר עליהם. ובמשפחה יקית לא מפירים איסורים.

רק בבגרותו, והוא כבר בשנות השישים המאוחרות של חייו, נפתח הפתח אל העבר, אל תחילתה של הדרמה של חייו: בני המשפחה, אפילו האחיין שלו, שידע את מה שהוסתר מהדוד במשך עשרות שנים, מחליטים סוף סוף לגלות לו שיש לו אח ביולוגי שצעיר ממנו בעשרה חודשים וחצי, שהוא עיוור, ושהוא חי בקנדה.

איידה, אמו הביולוגית של יצחק, שגם היא גרה בקנדה, אתרה אותו בישראל עוד בהיותו ילד, וחידשה אתו את הקשר. יצחק מספר על פגישתו הראשונה עם האם הביולוגית. על התפעלותו מיופייה המפתיע. ובהמשך – על האופן שבו לא ויתרה לגמרי על אימהותה, עד כדי כך שכאשר התבגר, נשא אישה והוליד ילדה קטנה, הגיעה איידה לביקורים ממושכים בישראל וניסתה "לתקן" את העבר בכך שהתעקשה לטפל במסירות ובאהבה בתינוקת, בנכדתה.

כבר בביקורה הראשון אצל יצחק, בשעה שהיה עדיין ילד, גילתה איידה למשפחתו המאמצת את הסוד הגדול מבחינתה: את קיומו של האח הביולוגי. היא אפילו הראתה להם תצלומים שבהם נראו שני האחים בינקותם, לצדה ולצד מי שכולם שיערו שהוא אביהם של השניים. מדוע הקפידה כל כך להסתיר מיצחק את קיומו של האח? מדוע סירבה כל השנים לגלות לו מי אביו? מדוע חיפשה את יצחק ואיתרה אותו, ומהאח הצעיר יותר התעלמה?

הסודות שנחשפים, והתשובות האפשריות לפתרון התעלומה, שופכים אור, למעשה מטילים צל, על המציאות המורכבת, הקשה, הבלתי אפשרית, שאנשים כה רבים נאלצו להתמודד אתה בעקבות המלחמה ומוראותיה. איזו אפלה שוכנת בנפשם של מי שניצלו. אילו טעויות מחרידות ואולי בלתי נמנעות, היו מנת חלקם של אנשים שטולטלו ממקומם, נעקרו ממשפחותיהם, הוטלו הרחק מביתם, אחרי שאיבדו עברם ואת עולמם, ונאלצו להמציא את עצמם, בזהויות חדשות שכלל לא היו עולות בדעתם אלמלא המלחמה?

הסרט חושף לאט ובעדינות את הסודות שאישה כמו איידה אינה מסוגלת לגלות אותם גם כיום, כשהיא כבר ודאי בשנות השמונים או התשעים לחייה (אבל עדיין צלולה לחלוטין!). סודות שהיא ממשיכה כנראה לחשוש מכוחם ההרסני, מהאפשרות שיוכלו גם כיום, אחרי זמן רב כל כך, לנפץ את מציאות החיים של הנוגעים בדבר.

יוצרי הסרט מציעים תשובות, אבל אלה אינן ברורות וגלויות, אלא נרמזות כאפשרות, בניסיון להבין מדוע בעצם ננטשו שני הבנים. מדוע אחד מהם נשלח לישראל ואומץ, והאחר גדל בקנדה, במרחק של שעתיים טיסה בלבד מהאם, בלי ששניהם ידעו זה על זה.

התשובה האפשרית לכל התעלומה הזאת ממשיכה לזעזע, לא רק במישור האישי. בלי להסגיר משהו מהסודות של איידה אפשר לומר רק שחוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית ליהודים בלבד, יכול היה להסב כאב רב (אם כי יש לומר: לא רק חוק השבות "אשם" במקרה של איידה ובניה).

האם אפשר לתקן עוול מתמשך, כאב שמלווה מישהו במשך עשרות רבות של שנים? האם יתמות-בפועל של אדם שאיבד את אמו בעודה בחיים, יכולה להתהפך? האם כשיגיע אליה − היא קשישה בכיסא גלגלים והוא גבר בגיל העמידה שמתרפק עליה בערגה של ילד שרוצה אימא – יוכל באמת להרגיש שהנה, סוף סוף מצא אותה? האם די יהיה בנשיקותיה על לחיו, באמירותיה − הסתמיות, יש להודות − על כמה שהיא אוהבת אותו? האם האופוריה שהוא חש תוכל להימשך, להפוך לשמחה אמיתית של קשר טבעי, משכנע, מעמיק, בין בן לאמו?

אנו עדים לאנשים שכמהים כל כך למשפחה. שכמעט אונסים את עצמם להאמין שהתיקון אפשרי. ורק הקהל שיושב באולם נע במקומו במבוכה, מתוך הבנה שיש עוולות שאין להן תקנה. כמה קשה לסלוח לאימא שנטשה את בנה התינוק ועד היום מסרבת להסביר לו את סיפור חייו. לענות על שאלות שזכותו לקבל עליהן תשובות. סיבותיה כנראה עמה, אבל עיקשותה מקוממת, מכעיסה, מתסכלת את הצופים הזרים לה. קשה לחשוב על העוצמה של מפח הנפש של הבן המתרפק עליה בערגה, בשמחה מוגזמת של מי שסבור שהנה, מצא את מה שחיפש, אבל בעצם אינו מקבל ממנה מאומה, חוץ מכמה מילים ריקות מתוכן.

ובכל זאת, יש בסרט הזה גם נימה אופטימית: נראה כי לפחות שני האחים שמצאו זה את זה בבגרותם הצליחו ליצור קשר אמיתי של חיבה הדדית. יש לקוות שהוא נמשך במציאות שמחוץ לסרט.

האם אפשר להאמין שרוצח – כנראה סדרתי – שאפילו הודה בביתור הגופה של איש שהרג, יצא זכאי בדין? האם מתקבל על הדעת לראות אדם כזה יוצא מאולם בית המשפט חופשי ולהיווכח שחזר לחיות את חייו כאילו כלום, בלי שייענש כלל? מסתבר שהתשובה לשתי השאלות הללו חיובית. לא רק שהתרחשות כזאת אפשרית, כך בדיוק קרה.

אשתו הראשונה של רוברט דורסט, בנו של אל הון אמריקני, נעלמה ב-1982 בנסיבות מסתוריות. גופתה לא נמצאה מעולם. ידידה קרובה של דורסט נרצחה בביתה, שמונה עשרה שנים אחרי כן. שנה אחרי מותה זוכה דורסט מאשמת רצח שכנו, שאת גופתו ביתר והשליך בשקי זבל לים.

לפני שנה הופיעה סדרה תיעודית The Jinx, שעוקבת אחרי מעלליו של רוברט דורסט. יוצר הסדרה,  אנדרו ירצקי, יצר גם את הסרט התיעודי "לתפוס את הפרידמנים", שהיה מועמד לפרס האוסקר ב-2004.

שישה פרקים יש בסדרה The Jinx  (פירושה המילה: ביש מזל), וכל אחד מהם מפתיע יותר מקודמו, עד לשיא המדהים, המגיע ברגעים האחרונים של הפרק האחרון. ברור לחלוטין שיוצרי הסדרה שאפו לא רק לתעד את המציאות, אלא רצו גם להשפיע עליה, ולמרבה ההפתעה − הצליחו. לא רק שהעלו בחכתם ראיה משמעותית, אלא שבמהלך הצילומים קרה משהו מוזר, לא צפוי, ולא יאמן, שהפליל את החשוד, כנראה סופית.

אז איך ייתכן שאדם שהודה בכך שביתר גופה, יוצא חופשי? אפשר כמובן להאשים את שיטת המושבעים הנהוגה בארצות הברית (ולא רק שם). זכור לרעה הרוצח או ג'יי סימפסון שגם אותו זיכו המושבעים, ואפילו לא האריכו בדיונים כדי להגיע לפסק דינם, אף על פי שלכל מי שעקב אחרי המשפט היה ברור שסימפסון רצח את אשתו ואת חברהּ. לימים התברר שהתחושה הציבורית צדקה, והמושבעים טעו. גם במקרה של דורסט ממשיכים המושבעים, המתראיינים בסדרה, לטעון שהם בטוחים בחפותו. למעשה, שמה של הסדרה נגזר מהדברים שאומר אחד מאותם מושבעים: לדעתו לרוברט דורסט פשוט לא היה מזל. משום מה הוא נקלע תמיד למקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

אבל אי אפשר להאשים רק את שיטת המושבעים, כי הבעיה עמוקה הרבה יותר. כפי שהסביר אחד מעורכי הדין שהגנו על דורסט, העשירים יכולים לסמוך על כספם. מי שידו משגת לשכור עורך דין טוב, יכול להיות שקט: סיכוייו לצאת בשלום מאולם בית המשפט גבוהים הרבה יותר מאלה של אדם שמשאביו מוגבלים. באותה הזדמנות מפרסם, כמובן, עורך הדין את עצמו ומבטיח את הכנסותיו העתידיות, אבל אין להכחיש: הוא באמת הצליח להביא לזיכוי. דורסט הודה אמנם שביתר את הגופה, אבל הטענה שנטענה בשמו הייתה שחשש שהרשויות לא יאמינו לו שלא רצח את שכנו. לדבריו האיש נורה בשוגג, במהלך תגרה שבה דורסט למעשה הגן על עצמו: השכן, כך נטען, נכנס אליו הביתה ואיים עליו. מכאן מאילך הייתה הדרך סלולה לזיכוי: הרצח לא הוכח, בין היתר כי את ראשו של הנרצח, בניגוד לגופתו, לא מצאו מעולם. את הראש הצליח הרוצח להעלים לחלוטין, ובלי ראיה לכך שנורה בכוונה תחילה,  ומכיוון שהתביעה חייבת להוכיח "מעבר לכל ספק" שהיה רצח, חשו המושבעים שאי אפשר להרשיע את דורסט.

עורכי הדין הצליחו לעורר ספק, אבל לא רק הם עמלו על כך. דורסט עצמו, כדרכם של פסיכופתים, יודע לעורר אמפתיה. למרבה הפלא, הסדרה רצופה בראיונות שהוא ניאות להעניק ליוצריה. הוא יושב מול המצלמה, מול המראיין, ומשיב על שאלות. מספר כיצד אמו התאבדה לעיניו כשהיה רק בן שבע. ומה חש. כמה אהב אותה. כמה היה מאושר עד שמתה. ועד כמה היה אומלל אחרי כן, ובודד. איך אפשר לא לחמול על ילד יתום שחווה טראומה כזאת… הוא מספר כמה אהב את אשתו. כן, את זאת ש"נעלמה" (את זאת שרצח!), ואפילו לוקח על עצמו את האחריות לכך שלא היה נחמד אל בני משפחתה, שלא היה מסוגל לנהל עם אמה שיחות סתמיות. הוא מסביר: לא הייתי מסוגל. ולכאורה מכה על חטא. קשה להאמין – אחד השוטרים שהחלו בחקירת הגופה המבותרת אומר זאת – שכך נראה רוצח סדרתי. הוא מעודן. תרבותי. אירוני. אבל מדי פעם חולף על פני מין טיק עצבני. וכשמאזינים היטב לדברים, השטניות שלו מציצה בין המילים. כך למשל הוא מסביר שלא רצה ילדים. ואז הוא פוסק: "היא הייתה אחראית על העניינים האלה", ועל פניו מבזיקה הבעה של גועל מיזוגני. בחלק אחר של הראיון שואלים אותו מדוע אחיו שכר שומרי ראש (לא פעם איים על חייו של האח, שהשנאה ביניהם "תנ"כית", כדברי קריין הרקע בסרט). הפעם עולה על פניו של דורסט הבעה של בוז לגלגני, והוא אומר: "כי דגלס פוסי": שם גנאי שהוא כינוי אבר המין הנשי ופירושו גם – פחדן עלוב. הנה צצה להרף עין ומתגלה רשעותו של האיש, אכזריותו המסווה. כשמנסים להבין מה שורש השנאה שהוא חש כלפי האח (הצעיר ממנו, שיוצרי הסדרה מצליחים לשכנע אותו להתראיין, והוא נראה נבוך עד מושפל), מסביר דורסט בלעג שמופנה כלפי העולם כולו, אחיו, המראיינים והצופים: "כשהיינו ילדים הוא גנב לי צעצועים".

מסקרן כמובן לדעת מה קרה בתום הסרט ובעקבותיו. בירור קצר מגלה שרוברט דורסט נעצר במרס 2015 בחשד לרצח ידידתו הקרובה, סוזן ברמן. תחילה אושפז בבית חולים לחולי נפש, אבל כיום הוא במעצר, ומחכה למשפט שאמור להתחיל בשנה הבאה.

הסדרה The Jinx מרתקת. היא שודרה בישראל בטלוויזיה בלווין. מי שאין לו גישה יכול לצפות בה כאן, ללא כתוביות בעברית.

"אז על מה הסרט?" התלבט אתי בן זוגי כשיצאנו מאולם הקולנוע – שאלה שמוטב לא לשאול כשדנים באמנות, כי אם התשובה קיימת, סימן שהיצירה פשוטה מדי. המכלול כולו, על כל מרכיביו ורבדיו, הוא העניין. הוא ה"על מה".

אבל כשמדובר בסרט "לה לה לנד", נדמה שקיימת תשובה לפחות חלקית: הסרט הוא, במידה רבה, על עצמו, ועל התשוקה של יוצרו ליצור אותו.

דמיאן שאזל, התסריטאי והבמאי, שביים בעבר את הסרט המצליח "ויפלאש", על חוויותיו בתזמורת בית הספר התיכון שלו, התקשה במשך שנים להפיק את התסריט של "לה לה לנד". עלילתו עוקבת אחרי מאבקם של שני אמנים יוצרים בתחילת דרכם המקצועית: פסנתרן ג'אז עני ומלצרית ששואפת להיות שחקנית, אבל נכשלת בכל האודישנים שהיא ניגשת אליהם. אף אולפן בהוליווד לא הסכים לממן את ההפקה של "לה לה לנד" בטענה שאין למיוזיקל עכשווי ונטול שירים מוכרים שום סיכוי להצליח. בהוליווד סברו שמדובר בז'אנר שנכחד.

אבל, כמובן וכצפוי, כמו שני גיבוריו, שמצליחים לפרוץ קדימה, כלאחר ייאוש ובעקבות תלאות רבות, כך גם הסרט המספר עליהם זכה בסופו של דבר להצלחה אדירה, וזאת כנראה רק תחילת דרכו.  "לה לה לנד" הוקרן בפסטיבל ונציה באוגוסט 2016 ושוחרר להקרנה בארצות הברית בדצמבר 2016. בטקס גלובוס הזהב שנערך בינואר השנה זכה הסרט בשבעה פרסים: סרט הקולנוע הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (ראיין גוסלינג), השחקנית הטובה ביותר (אמה סטון), פס-הקול הטוב ביותר, והשיר הטוב ביותר. הוא זכה בעוד פרסים בינלאומיים רבים וחשובים.

אכן, הצפייה בו מענגת מאוד. מה יכול להיות רע בצפייה בשחקנית יפהפייה ומוכשרת מאוד (משעשע לראות את אמה סטון בסצנה שבה היא מגלמת בצורה משכנעת מאוד דמות של שחקנית שכמעט-פורצת-בבכי בסצנה של אודישן, ובהמשך הסרט את סטון כמעט-פורצת שוב באותו בכי בדיוק, הפעם כביכול "באמת"…), שמיטיבה לא רק לשחק אלא גם לשיר ולרקוד, ובשחקן יפה תואר לא פחות ממנה, שגם הוא רוקד נפלא, ובעלילה רומנטית, על רקע נופים קסומים, בליווי שירים שובי לב וריקודים קבוצתיים עליזים?

גם מי שהז'אנר של סרטים מוזיקליים נראה לו מוזר – מה הם מתחילים פתאום לשיר ולרקוד ולקפץ על מכוניות, באמצע פקק תנועה? – מצא לעצמו "פתרון": כל זה אינו מתרחש אלא בתודעתה של הגיבורה, שהיא לא רק שחקנית אלא גם מחזאית או תסריטאית, שמביימת בעיני רוחה את כל ההתרחשות השמחה (והלא ריאליסטית…) המוצגת בפנינו. יפה. אז זוהי רק הפנטזיה שלה. למה לא?…

לאחרונה, בעקבות טקס גלובוס הזהב שבו מריל סטריפ קיבלה פרס על מפעל חיים וניצלה את הבמה כדי לומר דברים נוקבים על הידרדרות השיח בארצה, על הנשיא הנבחר שהעז ללעוג לעיתונאי נכה, על הצורך להגן על העיתונות החופשית המאוימת ועל התפקיד של הוליווד, שסטריפ קראה לה להתגייס כדי להגן על חופש הדיבור, היו מי שמתחו ביקורת עליה ועל תעשיית הסרטים. המצדדים בדמוקרטים טענו שהוליווד רבת העוצמה ובמיוחד הכוכבים המצליחים כל כך, עסוקים בעיקר בעצמם, ולא עשו די כדי למנוע את בחירתו של דונלד טראמפ. המצדדים בנשיא הנבחר התרעמו על מריל סטריפ, טענו שאין לה שום זכויות יתר בהיותה "בסך הכול" שחקנית, שלקולה ולדבריה אין משמעות רבה יותר מאשר לאלה של כל אדם אחר, ושאסור לה להשתמש בכוחה ובהשפעתה.

היו גם מי שציינו את "לה לה לנד" כסמל לניתוקה של הוליווד ממציאות החיים העכשווית. הנה, הם טענו, עוד הוכחה שהוליווד מתעסקת בעיקר בעצמה: שחקנית שמגלמת שחקנית. עלילה שמתרחשת בתוך אחד האולפנים המצליחים. סרט קולנוע על סרט קולנוע. האם בימים אלה, כשכל כך הרבה ערכים מהותיים לחברה, לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו, מאוימים, כשאין לדעת לאן יוביל את כולנו, לא רק את אזרחי ארצות הברית, הנשיא הנבחר עם האלימות המילולית והוולגריות המבחילה שלו, עם התוקפנות שאינה יודעת רסן, עם תגובותיו שנראות כמו גחמות שלופות מהמותן, בלי שום משנה סדורה או בקרה עצמית, האם במציאות המפחידה שאליה נקלענו עם בחירתו, ראוי להפיק סרט אסקפיסטי, שמספר על אהבה ועל שאיפות אמנותיות? האם מותר לנו להתעניין בימים אלה בסוגיות שהסרט מציג – למשל, אם לג'אז יש עדיין זכות קיום, ואם מותר לאמנים להתפשר על דרכם, כדי להתפרנס?

כן. הוליווד, כמו כל מי שיש בו היכולת להשפיע – כלומר, כל אחד מאתנו! – תצטרך להתגייס כדי להגן על העולם החופשי, על הדמוקרטיה, על זכויות הפרט, על השיח המכבד, על הסגנון המעודן והנאצל (שאובמה ומישל אובמה ייצגו ודולנד טראמפ מנפץ), על כל אלה ועל ערכים ועמדות רבים אחרים. אבל בין המאבקים, ואם לא שוכחים את מטרותיהם, אפשר ומותר לנו בהחלט גם ליהנות מסרט כמו "לה לה לנד".

לא משנה אם את עורכת דין מצליחה ושנונה, סטודנטית חרוצה למדעי המחשב, מוזיקאית שמחפשת את דרכה, רופאה שמתמחה בבית החולים איכילוב: אם את צעירה ערבייה, תתקשי מאוד למצוא את דרכך. את מבקשת לגור בעיר הגדולה במדינה שבה נולדת? להתלבש כאוות נפשך? לאהוב את מי שאת רוצה? לאכול מה שטעים לך וללבוש את הבגדים שמוצאים חן בעינייך? תשכחי מזה. בני משפחתך, ולא רק הם, יִמשכו אותך לאחור כמו משקולות כבדות, ידרשו ממך לנהוג על פי המסורת, כלומר – לוותר על עצמך ועל הרצונות שלך, ורק להתחתן, לטפל בבעלך, ללדת ילדים ולטפל גם בהם. (למרוט למענו את השיער מגופך. להיות תמיד חלקה וזמינה. להכין לו אוכל. אלה תפקידייך!). אז מה אם את מוכשרת ויפה. אז מה אם יש לך חלומות ותוכניות. אז מה אם את בכלל לא נמשכת לגברים. יש רק דרך אחת שבה ירשו לך ללכת: זאת שמתאימה להם, לבני המשפחה שלך ולגברים הסובבים אותך. הגברים יכולים להעמיד פנים שהם מודרניים וליברלים, לחזר אחרייך באופן חופשי, להיראות כאילו הם מקבלים אותך כשוות זכויות, כאדם שלם שזכותו לבחור, אבל ברגע שישקלו לשאת אותך לאישה, תגלי שהם רוצים אותך דומה לאימא שלהם או לאחותם הצנועה, העטויה ביריעות של בד שמסתירות את גופה, שיערה, וחלקים מפניה. "את יכולה לאכול מה שאת רוצה, אבל צריכה להתלבש כפי שמקובל," יגידו לך. "כאן לא אירופה". ימתחו עלייך ביקורת אם תעשני בנוכחות אחת מבנות המשפחה שלהם. ולא משנה אם ערב לפני כן רקדתם ביחד במסיבה, עישנתם, ולא רק סיגריות, הרצתם שורות והרחתם קוקאין, או ריטלין מרוסק. כל זה טוב כשאת סתם מישהי, לא אם את אמורה להינשא להם. וגם אם את דתייה, נראית כמו  האחות שלהם, מתלבשת על פי המסורת – לא יעזור לך. תצטרכי להיכנע, לציית, לא ירשו לך לבחור את דרכך בחיים, לרצונות שלך אין משמעות. לגבר ברור שהוא רשאי לקבוע מה נכון לך לעשות. וכך גם הורייך. הם יסרבו לראות בך אדם עם זכויות. גם כשתהיי כבר אישה בוגרת, תפרנסי את עצמך, תדעי מה את רוצה בחיים, אביך ירשה לעצמו להכות אותך, לאיים עלייך, להודיע לך שהוא יקבע למענך את דרכך בחיים, לכפות עלייך את רצונו. והאימא שלך תגבה אותו. למעשה – תשלח אותו אלייך כדי שייעצב אותך על פי הדגם הנכון בעיני שניהם. ואם זה כרוך באלימות – מה לעשות? להבא אל תבחרי להיוולד כאישה ערבייה.

הסרט "לא פה, לא שם" מביא בפנינו את כל המצוקה הזאת. את הקריעה שנשים ערביות בחברה הישראלית סובלות ממנה: למשכילות שבהן, לחזקות, למוכשרות, לבעלות הדעה העצמאית, אין כמעט סיכוי לשרוד. בני המשפחה שלהן מתקשים להבין ולקבל אותן. גברים ישראלים יכולים להימשך אליהן, אבל אף אחד לא יעז להביא אותן הביתה, לאימא. (לוסי איוב סיפרה על כך בשנינות מכאיבה, ובחינניותה הכובשת באחד משירי הפואטרי סלאם שלה: "אהה, את נוצרייה/ עכשיו הכול ברור/ נוצרים זה בסדר/ זה הרבה פחות חמור/ הרבה פחות חמור, את אומרת? האומנם זה כך?/ אם כן, נראה אותך, נותנת לי להתחתן עם הבן שלך"! דברים דומים אומרת אחת הנשים בסרט לגבר ישראלי שמנסה לחזר אחריה).

הקונפליקט שהן מתמודדות אתו אינו מתחיל ונגמר בתוך המשפחה או עם הגברים שבחייהן. הסרט מראה לנו בעדינות גם את תחושת הזרות שמסבה להן הסביבה הישראלית: כך למשל, בזמן ששתיים מהן משוחחות בערבית בחנות בגדים, מראות זו לזו שמלות ומתפעלות מהן, המוכרת נועצת בהן מבטים קשים, הן לא יכולות שלא לחוש את העוינות הלא מוסווה שהיא משדרת. "ולא נושכות…" אומרת לה אחת מהן ומחייכת, כמו בתשובה לשנאה האנונימית שהן נאלצות לספוג. דוגמה נוספת, שעל דומות לה אפשר לא פעם לקרוא בעיתונים: מנהל משמרת במסעדה אוסר על עובדי המטבח לשוחח ביניהם בערבית.

כן. מתאנים להן. מנסים להצר את צעדיהן, מתנכרים להן, אבל לא יעזור לאף אחד, הן מקומיות ושייכות לכאן. אמנם כשאחת מהן מנסה להשיג עבודה כברמנית, ונשאלת – "מאיפה את?" היא משיבה בבוטות ובלי להתבלבל, "אני פלסטינית!", אבל אי אפשר לטעות. לא רק גישתן לחיים אינה "פלסטינית" מסורתית. הן חיות בנופים וברחובות של כולנו. זאת ארצן. כשהן מדברות בעברית הן נשמעות כמו צעירות ישראליות אחרות. הן ובני השיח שלהן משבצים לא מעט מלים בעברית – "שיפוצים", "מדעי המחשב", ואחרות – שמשתלבות בדיבור בטבעיות גמורה (כמו שדוברי עברית משבצים מילים בערבית?)

הסרט מסב לא מעט עצב, אבל במידה מסוימת הוא מהול גם בתחושה של תקווה, מעצם העובדה שערבייה ישראלית, מייסלון חמוד יצרה אותו (והקדישה אותו לבני משפחתה, שמאפשרים לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה בהם). הבמאית, שגם כתבה את התסריט, מביעה בו מצוקה שעצם קיומה מוכיח כי שינוי חשוב הולך ומתרחש. תל אביב יכולה וצריכה להיות עירן של נור, לילא וסלמה, כמו של כל הצעירות הישראליות האחרות שגרות בה ומסתובבות בה, בחיפוש אחרי את עתידן.

אמנם בציבור הערבי נשמעו קריאות להחרים את הסרט, ושמו מעיד על תחושותיה של היוצרת: "לא פה, לא שם", כלומר – היא והנשים שהיא מספרת עליהן שוב אינן שייכות לחברה המסורתית שממנה באו, אך טרם מצאו את מקומן במציאות החלופית שהן מבקשות לעצמן.

למרות זאת, יש בעיני בסרט הזה גם ניצנים של תקווה. מהדהד בו מאבק לשחרור שכבר החל, ומעלה על הדעת את נקישות המקור של גוזל ששובר את הביצה מבפנים, בוקע מתוכה ויוצא אל החיים שנועדו לו. כמו אותו גוזל גם הצעירות הערביות שהסרט מספר עליהן זקוקות וראויות לתמיכה ועזרה, צריכות שיאפשרו להן להמשיך עוד ולהתפתח, כדי שיצליחו להגיע לעצמאות ויוכלו לפרוש כנפיים ולעוף לדרכן. הלוואי שיצירה כמו הסרט הזה תשפיע, תשכנע, תדבר אל לבם של מי שיכולים וצריכים לעזור בתהליך.

הסרט הרומני "בגרות" נעטר בשבחים רבים. כך למשל זכה הסרט בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן ב-2016.

לטעמי פגמיו  גוברים על מעלותיו.

הסרט מציג לכאורה עמדה מוסרית וערכית שאין כל קושי להבינה. גיבורו, רופא בשם רומיאו, שב ומסביר כי לפעמים התוצאה חשובה יותר מהדרך. אנו נתבעים להכריע אם העמדה הזאת ראויה. רומיאו חדור מטרה. הוא שואף לשלוח את בתו היחידה ללמוד בקיימברידג', והוא קרוב מאוד למימוש השאיפה: הבת בעצם כבר התקבלה שם ללימודי פסיכולוגיה. עליה רק לעמוד בהצטיינות בבחינות הבגרות, בתום לימודיה בבית הספר התיכון בעירה, קלוז'. משם הדרך אל העתיד שהאב מועיד לה סלולה, לכאורה. אבל משהו משתבש: מישהו תוקף את הבת בדרכה אל בית הספר שבו היא אמורה להיבחן. בשל הטראומה שעברה ספק אם תצליח בבחינה. מכשול גדול ניצב אם כן בין האב לבין שאיפותיו. כי זאת יש להבין: הבת עצמה כמעט אינה שותפה לחלומותיו של אביה. במרוצת הזמן הצופה מבין שהיא משמשת לו בעצם כמעין מכשיר שבאמצעותו ינסה לפרוח, להסתלק מרומניה, כפי שכבר עשה בעבר, אבל שב, לצערו. הוא מתעב את ארצו, רואה את כל מה שפסול בה, וחולם על העולם האידיאלי הקיים, כך הוא משוכנע, במקומות אחרים.

מה יעשה עתה האב, כדי שתוכניותיו יצאו לפועל? חרף נטייתו לנהוג ביושר ובהגינות, הוא מתפתה לפעול באורח לא חוקי, כדי להבטיח את הצלחתה של בתו. הקונפליקט המוצג הוא מוסרי. האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם מוצדק להרחיב את טווח ההתנהגויות, לנהוג בצורה מושחתת, כדי להצליח במימוש מטרה ראויה כשלעצמה? זאת בהחלט סוגיה שראוי לדון בה.

הבעיה לדעתי היא שהסרט אינו עושה זאת באופן משכנע. האב מוצג כגבר שתלטן שרואה את המציאות אך ורק מנקודת המבט של עצמו. הוא קובע מה יקרה, והוא מכתיב לכולן את ערכיו ורצונותיו. היינו אמורים אולי לחוש קורת רוח כשבסופו של דבר העריץ נוכח שאינו יכול להשליט כל הזמן את רצונותיו, בלי להתחשב באחרים. היינו אמורים אולי לחוש שמחה לאיד, להיות מרוצים מכך שהנשים שבחייו מתקוממות, בסופו של דבר, ומעמידות אותו "במקומו". הבעיה לטעמי היא שלא חשתי שום הזדהות עם אף אחת מהדמויות. גם לא עם מישהי מהנשים. שום דבר שהיה קורה לכל אחד מהאנשים הללו, כולל הרופא, לא היה משנה לי כהוא זה. הריחוק המנוכר של הסרט מגיבוריו חותר תחת אמירתו. אם אף אחד מהאנשים לא נעשה חשוב רגשית לצופה, היצירה מחמיצה את העיקר.

הפריעה לי גם התחושה שאיני מאמינה למה שמתרחש לנגד עיני. רומיאו רופא? קשה להאמין. אמנם הוא מגיע מדי פעם לבית החולים, לעתים נדירות, יש לומר, אבל גם אז לא נראה שהוא יודע משהו. הוא נראה כמו שחקן ש"מציג" רופא. לא רואים אותו בפעולה. אין לו מושג מה מתרחש סביבו. כך למשל, כשאחד הפציינטים הכי חשובים שלו מת, הוא לא יודע על כך. לעינינו מופיע שחקן מגושם שמדקלם משפטים ומחזיק קלסר, רק משום שכך הורה לו הבמאי.

גם הדמויות הנשיות השאירו אותי, כאמור, אדישה לגמרי. ממש לא אכפת היה לי מה יקרה לבת חמוצת הפנים, לרעיה היגעה, האפופה עשן סיגריות, למאהבת שקשה להאמין לתשוקתה הסוערת. לא האמנתי לרופא ולמאהבת כשזאת ביקשה ממנו לשמור על בנה, כי היא "צריכה ללכת לרופא", והוא אינו שואל אותה אף שאלה, אינו מביע שום עניין. לגמרי לא היה חשוב לי להבין מי ניפץ את חלונות ביתו של רומיאו. הסרט נפתח בחידה אבל אינו מספק לה פתרון, אלא רק, אולי, רמז כה קלוש, עד שלא בטוח שהוא קיים בכלל. הכול קיצוני, טכני ולא משכנע.

עם כל זאת, יש לזכור שהסרט זכה לביקורות נלהבות, וכאמור גם לפרסים יוקרתיים. מוטב אולי אם כן שהקוראים ילכו וישפטו בעצמם. אשמח לקרוא תגובות ולהבין אם ובמה טעיתי בהתרשמותי ממנו.

"אני חושב שאני שומע גם את הבכי שלי," אמר למצלמה האלוף אביגדור בן גל וחייך חיוך כאוב. זה עתה שחזר זיכרון ילדות שלו. הזמן: 1943 − עיצומה של מלחמת העולם. המקום: רציף רכבת שכוח אל. בן גל, ילד בן שבע, חלוש וּמְזה רעב שהצליח להשיג לעצמו חתיכת לחם, יושב ולועס, מתענג על הטעם, כמעט כבר בולע, ואז חייל רוסי מגיח, מתכופף, ובתנועה אחת תולש מתוך פיו של הילד את הלחם המעורב ברוק, לוקח ובולע.

"גם הוא היה רעב," הסביר בן גל. אפשר היה לראות עד כמה חי בו זיכרון העוול והגזל שהתרחש לפני שנים כה רבות.

כשזה קרה בן גל עדיין נקרא בשם שהעניקו לו הוריו: יָאנוּש, עד שגם זה נגזל ממנו, לא מרוע, אלא מתוך עודף של רצון טוב.

יאנוש בן גל היה ילד יהודי יתום, אחד מתוך כ-700 ילדים פליטים שהיישוב היהודי הצליח להביא לארץ ישראל בעיצומה של המלחמה. שמם, "ילדי טהרן", ניתן להם כי אחת התחנות בדרכם לישראל הייתה בטהרן. משם הגיעו בדרך לא דרך, רובם בודדים לגמרי בעולם, אחרי שאיבדו את כל בני משפחתם. היו ביניהם שני תינוקות  בני כמה חודשים, שהגיעו עם האמהות שלהם, וגם מעטים שזכו להגיע ביחד עם אח או אחות. ליאנוש, למשל, הייתה אחות מבוגרת ממנו בשלוש שנים שדאגה לו וטיפלה בו במסירות, מאז שהייתה בת שמונה והם נשארו לבדם בעולם.

הסרט התיעודי "ילדי טהרן" מביא בפנינו את סיפורם המפעים של הילדים הללו. בואם עורר ביישוב העברי בארץ התרגשות עצומה. אלה היו הניצולים הראשונים מהמלחמה שהגיעו לארץ ישראל, ורבים חשבו שיוכלו אולי לקבל מהילדים הללו ידיעות מבני משפחתם שנשארו באירופה והקשר עמם נותק, ואפילו קיוו לגלות בין הילדים קרובי משפחה אבודים. (אכן, אחת הילדות פגשה את אמה, שהגיעה עם בעלה לישראל ממש לפני פרוץ המלחמה כדי לבדוק את האפשרות לעלות, והשאירה את הילדה בפולין אצל דודתה "רק לזמן מה". בסופו של נמשכה הפרידה שלוש שנים וחצי).

את חלקו האחרון של המסע עשו הילדים ברכבת מפורט סעיד לרחובות ומשם באוטובוסים לעתלית, אחרי שהפליגו בספינה במפרץ הפרסי, חנו כמה שבועות בקרצ'י, והקיפו את ערב הסעודית, מלווים בספינות בריטיות, בשל החשש מפני צוללות גרמניות.

בתחנות שבהן עצרה הרכבת בארץ ישראל התקבצו עשרות אנשים שניסו לדבר אתם, נופפו להם, בכו. נתן אקסלרוד תיעד את בואם של הילדים. הקטעים שצילם שזורים בסרט "ילדי טהרן", בין ראיונות עם הניצולים. אלה מספרים בבגרותם על מה שחשו באותם ימים ועל מעט ממה שעבר עליהם, על הרעב הקשה מנשוא, הנדודים, אובדן הבית, היתמות.

גם בארץ ישראל לא כולם מצאו עתיד בטוח. כמה שנים אחרי שהגיעו, נהרגו  שניים מהניצולים בקרבות של מלחמת העצמאות.

את הקרנתו של הסרט מקדימה תמיד הרצאת-מבוא של אחת היוצרות שלו, דליה גוטמן, מי שפעלה בערוץ 1 במשך שנים רבות, עמדה בראש דסק-תרבות של מבט, הפיקה מגזין תרבות שבועי והייתה בתפקידה האחרון מנהלת התוכניות של הערוץ. מעורבותה הרגשית בסיפורי הניצולים, בהתנסויות הבלתי מתקבלות על הדעת שנאלצו לעבור, ניכרת בכל מילה שהיא אומרת.

גוטמן פותחת בסקירה היסטורית קצרה, אבל עוצמתה של ההרצאה נובעת מהזדהותה העמוקה של המספרת עם "הילדים". היא מוסיפה בדבריה לא רק עובדות היסטוריות, אלא גם פרטים אישיים על חלק מהם. למשל – סיפורו של נתן קורצמן-רום, שכל שנה נוהג לנסוע לסמרקנד שבאוזבקיסטן, כי שם נפרד מאביו, והוא חש אשמה עמוקה שלא נשאר לצד הוריו, ש"נטש" אותם ועלה על הרכבת שלקחה אותו אל ההצלה והחופש. המילים האחרונות שאמר לו אביו היו: "אנחנו כבר לא ניפגש יותר לעולם", וצדק. נתן הילד, נתן המתבגר, נתן המבוגר, מתקשה להשלים עם הפרידה ההיא. עם התחושה שנטש את הוריו לגורלם. כאילו שהילד הקטן יכול היה להציל אותם. כאילו שזה היה תפקידו. והנה – מסתבר שכן, ילדים לפעמים הצילו שם את הוריהם.

בתום ההקרנה שבה נכחתי הוזמן האלוף במילואים חיים ארז, אחד מילדי טהרן, לספר על מה שעבר עליו. איך כשהיה בן ארבע הטילה עליו אמו את האחריות לחייה ולחייו: כשלא הצליחה לגנוב את הגבול לרוסיה תלתה על צווארו של הפעוט פתק עם פרטים על מקומו של בעלה שכבר הגיע לרוסיה, העבירה אותו את הגדר והורתה לו שילך למצוא את אבא. אחרי צעידה של שעות רבות בתוך רוסיה שמעה מישהי את בכיו והצליחה לעזור לו. הוא ואמו ניצלו.

כמה קשה לשמוע את הסיפורים הללו, וכמה קשה היה להיות ילד בן ארבע שמציל את אמו, ילד בן תשע שנאלץ לעזוב את הוריו,  ילדה קטנה שאמה השאירה אותה ואת אחותה בפתח של מנזר, והסתלקה לצמיתות, ודאי נרצחה, בתקווה שהנזירות יצילו את בנותיה. ואלה רק שלושה סיפורים מתוך המאות של הילדים שניצלו.

למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו אין קול ואין מי שיספר עליהם ועל גורלם.

עוצמת ההרצאה של דליה גוטמן בכך שהיא אינה מהססת להצביע לא רק על חסד ההצלה – על ההורים שהחליטו להיפרד מילדיהם כדי להעניק להם את הסיכוי לחיות, ועל היישוב היהודי שנחלץ לעזרתם – אלא נוגעת גם בעוולות שנעשו לילדים, אלה שמדינת ישראל טרם התמודדה אתם, לדבריה. למשל – שלילת שמותיהם האמיתיים של הילדים שאולצו לחפש לעצמם "שמות ישראליים". גם הם עצמם מדברים על כך בסרט: איך לילד כזה אין עוד בעולם אף אדם שקורא לו בשם "שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואימו". איך כפו עליהם זהות זרה. איך עם האובדן הזה נותק מבחינתם הקשר האחרון שלהם עם הוריהם.

גוטמן מדגישה גם את חוסר הרגישות המוחלט שבו נהגו בילדים הללו, ולא רק באופן שבו פיזרו אותם בין מוסדות וקיבוצים, הפרידו בין אחים, קלטו את גופם אבל לא דיברו אתם, לא שאלו אותם מניין באו, מה הם מרגישים, מה עבר עליהם. אפילו בפרטים הקטנים נהגו בהם בלי מידה נחוצה של הבנה. כך למשל עוד לפני שהגיעו ארצה, לימדו אותם לזמר שיר עברי שאחת הניצולות מכנה אותו בסרט בחיוך מפוקח ואירוני  "הקלאסיקה של הזוועה": "אנו עולים ושרים / על חורבות ופגרים / ביודעין ובלא יודעים / את הדרך נלכה…" "על חורבות ופגרים"? זועמת גוטמן, "זה מה שהילדים הללו, שראו בחורבן ביתם, שראו את גוויות הוריהם, צריכים לשיר?" והיא מוסיפה: "'ביודעים ובלא יודעים'? ילדים שכל חייהם נהפכו לכאוס מוחלט אמורים לשיר את המילים האלה, למצוא בהן נחמה?" והיא מודה – כשהייתה נערה ששרה את השיר הזה בהתלהבות, כמו יתר חניכי השומר הצעיר, לא הבחינה כלל בזוועה הטמונה במילותיו.

וכאן כנראה חשיבותו העצומה של הסרט: בחיבור שהוא עושה בין כאן ושם. בין כיום לאז. בין הילדים הקטנים, שאת פניהם אנחנו רואים, לבינם בבגרותם, כשהם יושבים מול המצלמה ומספרים מה שחשו. מדברים על הבדידות הבלתי נתפסת. על אובדן הילדות והתמימות. על הקושי, האומץ והחמלה. על מה שבני אדם מסוגלים לעולל לבני אדם.

דף הבית של הסרט

"מעולם לא עלה בדעתנו שנצטרך להודות לאנתוני וינר," אמר היום דונלד טראמפ, שייבחר אולי בעוד כמה ימים לתפקיד נשיא ארצות הברית.

לפני שלוש שנים ניסה אותו אנתוני וינר להיבחר לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. אז אמר עליו טראמפ: "אנחנו לא רוצים סוטים בניו יורק".

מערכת הבחירות ההיא תועדה מקרוב, מנקודת המבט של וינר, בסרט תיעודי שצולם אז, ויצא אל האקרנים השנה. בימים שהסרט צולם לא יכול היה איש להעלות על דעתו שמעשיו של אנתוני וינר עלולים לצמצם מאוד את סיכוייה של המועמדת המובילה, הילרי קלינטון, ושהיא עלולה לנחול תבוסה.

במבט לאחור הסרט מרתק במיוחד, כי הוא חושף את הדמות של איש מוזר ומפחיד שמעורר סימני שאלה רבים, לא רק כאלה שקשורים ישירות בו עצמו.

שנתיים לפני מערכת הבחירות על ראשות עיריית ניו יורק התברר שאנתוני וינר, חבר קונגרס יהודי ובעלה של הומה אבדין, העוזרת האישית הקרובה של הילרי קלינטון, שלח צילומי עירום שלו לנשים שונות.

"אני במקומו הייתי מתפטר," אמר אז אובמה. ואכן וינר התרחק לזמן מה מהעין הציבורית, אבל החליט לשוב לפוליטיקה. כשהפרשה פרצה לראשונה ב-2011 הייתה אשתו בהיריון עם בנם המשותף. וכשהחליט לשוב, עמדה הומה לצדו ותמכה בו לחלוטין. רגעים אישיים ופרטיים רבים הונצחו בסרט – בביתם של בני הזוג, במטבח שלהם, כשהם מכינים אוכל לבנם הפעוט, כשהם מתכננים את מערכת הבחירות. מדהים לראות את המבטים הרכים, אם גם נבוכים, ששולחת הומה אל אנתוני בשעה שהוא משחק בחדר הילדים עם בנם הקטן.

הסצנה הראשונה בסרט נראית כמעט מבוימת. כבר אז אנחנו מבינים שאנתוני וינר הוא אדם "שונה", יוצא דופן, שלא לומר – מוזר. הוא נראה נואם בקונגרס, ולמען האמת, מצטייר כלא שפוי. הוא צורח, חובט, משתולל כמו אדם בהתקף פסיכוטי, או לפחות היסטרי, שאיבד כל שליטה. על כך אמרה אחת הפרשניות בטלוויזיה: "אם נבחר באיש הזה לכל משרה שהיא – ראש עיר או לוכד כלבים, נהיה ראויים לממשלה שנקבל."

ואז אנחנו עדים לשיחות שמארגנת לו יועצת התקשורת שלו עם כתבים חשובים. "עשיתי דברים שיש להצטער עליהם, ועם כמה נשים," הוא מודה בראיונות טלפוניים, שולח לכל עבר התנצלויות לא כנות בעליל, ובה בעת מכרסם משהו שמונח על שולחן האוכל בביתו, משם מתנהלות השיחות. להצדקתו הוא קורא טקסט מוכן, ובו הוא מסביר שמעולם לא היה בחדר אחד עם הנשים שניהל אתן קשרים, לא בגד באשתו, לא נגע באף אחת, לא הרס נישואים של אף אחד, לא הלך לזונות, לא עקב אחרי אף אחת באופן מטריד, לא דיבר 'מלוכלך' עם הכפופות לו, שלא היה לו שום קשר גופני עם אף אחת, ושהוא ושותפותיו לחטא מעולם לא שהו באותו חדר. האם אלה הצדקות פנימיות כנות, או שמדובר בפסיכופט נטול מצפון ומועד לפורענות, שאינו מסוגל לנהוג בשפיות?

הומה רבת ההשפעה רוצה לראות את בעלה ניצל מהחרם החברתי שהוטל עליו. אנחנו עדים להתפתחות מערכת בחירות − משרד כמעט ריק שמתמלא לאטו בפעילים, בשיחות טלפון, בשלטי תמיכה. הומה אבדין שם תמיד. מסייעת ככל יכולתה. אשתו הטובה והמסורה. באירוע התרמה היא מסבירה עד כמה היא "אוהבת את עירה ומאמינה בבעלה". הוא בתורו מחמיא לה ואומר כי אילו התמודד נגדה, הייתה מביסה אותו בקלות. עם זאת כשרואים אותה צופה בו מהצד בשעה שהוא מדבר היא נראית עצובה, מבוישת, אולי אפילו  מרת נפש.

מרתק לראות מקרוב איך משכנעים אנשים לבחור בארצות הברית: בתהלוכות ובמצעדים, עם מועמד שמנופף בדגלים שונים, מפזז ברחובות, נוסע על פלטפורמה נגררת, מקושטת בסרטי נייר צבעוניים, מלווה במוזיקה לריקודים ומתחבק עם עוברי אורח. סיכוייו נראים טובים. ואז פורצת שוב שערורייה: אנתוני וינר שלח שוב תצלומים של אברי גופו המוצנעים. פעיליו נראים המומים. הוא כעוס. אבל אשתו ממשיכה לתמוך בו. היא מצטרפת אליו במסיבת העיתונאים שהוא מכנס. עומדת לצדו, מושפלת מבט, נבוכה, ובכל זאת מדברת על סליחה. וממשיכה לעזור לו במערכת הבחירות.

הציבור פחות סלחן. לועגים לו. מספרים על השיחות ה"מלוכלכות" שניהל, בכתב ובטלפון. מפרסמים צילומים משפילים, גם אם הם מפוקסלים. בפרטיות היחסית של ביתם (יש לזכור שצוות הקולנוענים המצלמים את הסרט התיעודי נוכח כל העת) הומה אבדין נראית עצובה עד בלי די. ברקע נשמעים פרשנים: "אנחנו רואים כאן קורבן של אלימות זוגית… הוא השפיל אותה שוב ושוב… מה המשמעות של בעל שמוכן כך לפגוע באשתו…"

בעלה לעומת זאת אינו נראה מוטרד במיוחד. הוא מתראיין בטלוויזיה ולועג למראיין ששואל אותו "מה לא בסדר אתך?" לבוחריו הוא מסביר שמבנה האישיות שבגללו נהג כפי שנהג, הוא זה שמאפשר לו להתגבר על המשבר. הוא פורץ בצחוק מוזר מאוד ומאיים על המראיין שיתחיל לפקוד אותו כל לילה ויבעט באחוריו, ואז פורץ שוב באותו צחקוק מוזר.

הציבור אינו משועשע. אנשים ממשיכים לתהות מדוע הומה נשארת אתו.

וינר מצדו ממשיך לתקוף. כשאזרח ברחוב מעז לומר לו שמוטב יהיה אם יסתלק מהחיים הציבוריים, תוקף אותו וינר בחמת זעם, צועק, משתולל, "אתה אל תשפוט אותי! אתה יודע מי שופט אותי?!…"  אין לו בושה. שום דבר לא מרתיע או מפחיד אותו. הקטע משודר בטלוויזיה. לא רק השדרנים המומים.

בשלב הזה הילרי קלינטן שוקלת להתמודד על תפקיד נשיא ארצות הברית. הציבור תוהה אם הומה אבדין תישאר נאמנה לבעלה, או תבחר ללוות את הילרי קלינטון, והאם תוכל לשלב בין שתי הנאמנויות. היא מחליטה להישאר עם שניהם. הילרי קלינטון אינה מציגה בפניה אולטימטום.

אנתוני וינר לא נבחר לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. למעשה רק כ-4% מהקולות הגיעו אליו. הסרט התיעודי הסתיים. לא כן עלילותיו של האיש. שכן, כידוע, השנה, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, אנתוני וינר שלח שוב תצלומי עירום שלו, בין היתר לנערה בת 15. את אחד מהם צילם כשבנו בן הארבע שוכב לידו במיטה. הומה אבדין החליטה סוף סוף לעזוב את בעלה. אבל השבוע הסתבר שהשערורייה האמיתית עומדת עדיין לפתחו של העולם כולו. שכן במחשב המשותף לאנתוני וינר ולהומה אבדין התגלו אלפי הודעות דואר אלקטרוני מהשרת הפרטי של הילרי קלינטון.

הציבור האמריקני יתבקש בעוד כמה ימים לבחור בין הילרי קלינטון ששאיפותיה הפוליטיות החלו כשהייתה תלמידה בבית ספר תיכון והקשיבה לנאום של מרטין לותר קינג, לבין דונלד טראמפ הגזען (בתחילת הקריירה העסקית שלו הפסיד במשפט שבו הואשם באפליה גזעית שהייתה נהוגה בבנייני מגורים בבעלותו). בין הילרי שהחליטה להשלים עם הבגידות של בעלה, לבין טראמפ שהתרברב בשידור מוקלט בכך שהוא מרשה לעצמו לתקוף מינית נשים. בין מי שמייצגת שאיפות לשיתוף פעולה בינלאומי, למי שמטיף בגלוי לאלימות, מאיים שלא ישלים עם תוצאות הבחירות, אלא אם הוא עצמו ינצח, שרומז לחסידיו שהם יכולים להצביע כמה פעמים, ולשבש בכך את ההליך הדמוקרטי התקין.

"השם וינר נהפך לקללה בקרב בכירי המפלגה הדמוקרטית," נכתב אתמול בניו יורק טיימס, "הוא כמו חלום בלהות ששב וחוזר," צוטט אחד הבכירים הללו.

כמה אירוני ומצער לחשוב שאילו רק החליטה הומה אבדין להתרחק כבר לפני כמה שנים מהבעל השקרן, חסר המעצורים, התוקפני והבוגדני, אילו לא נהגה כמו הבוסית שלה, שגם היא הפגינה סלחנות יתרה, אילו שיקול הדעת של שתיהן היה שונה בקשר לגברים שעמם קשרו את חייהן, אולי לא היינו רואים את דונלד טראמפ המבעית חוגג כל כך, מרוב שמחה לאיד.

אבל מי יודע, אולי בכל זאת ולמרות הכול עוד נזכה לראות את הילרי כנשיאה הראשונה של ארצות הברית.

את הסרט הדוקומנטרי (למרבה הצער, בלי תרגום לעברית) אפשר לראות כאן במלואו: Weiner. הוא מרתק.

"דמות של  אדם הסובל מתסמונת אספרגר תוכל לאפשר לי לעבוד על הנושאים המעניינים אותי," הסביר אריק בנאר במאי הסרט "נפלאות החושים" על הבחירה בדמותו של פייר המוזר כגיבור סרטו, והוסיף והסביר כי אדם כמו פייר נמצא "במצב של היפר-רגישות לעולם," כמו שאמור להיות במאי קולנוע בעבודתו, ושכוונתו בסרט הייתה לפענח את המבט של פייר.

זוהי הצהרת כוונות נאה ומעניינת, שלמרבה הצער נכשלת, כי הסרט אינו מצליח לעורר אמון. הוא נוסחתי, מהלכיו וסופו צפויים לגמרי והכול ידוע מראש: לואיז היפהפייה, אלמנה קשת יום, נאבקת כדי להמשיך את מפעל החיים של בעלה הפוחז, מטפלת במטע האגסים שלו ומנסה להתפרנס מהעצים בכבוד, תיאלץ בקרוב לפרוע את חובותיה המאמירים. מנהל הבנק לא מתחשב. השכן שחלקתו גובלת בזו שלה מנסה לעשוק אותה, לקנות את אדמתה, לעקור את העצים היקרים ובאותה הזדמנות להיכנס למיטתה. אל ביתה נקלע גבר זר, שלמרות מוזרותו מתגלה כאדם בעל יכולות יוצאות דופן. לא רק שהוא עדין, נדיב, טוב לב, רגיש ומבין ללב הזולת, בין אם מדובר בילד, בנערה מתבגרת או באישה שכמהה לאהבה, יש לו גם כישרונות מופלאים: הוא יודע ספרים בעל פה, מבין מה צריך לעשות מתי, וחרף ניתוקו מהמציאות מתגלה כמי שבעצם מיטיב יותר מכולם לשלוט בה.

כדי לבצע את המשימה ולהראות שגם מי שסובל מתסמונת אספרגר יכול להיות ככל האדם, ואף יותר מכך, לוקה הסרט בלא מעט פרכות. שוב ושוב מתרחשים דברים לא הגיוניים. האם ייתכן שאישה תלין כך בביתה גבר זר? ובבוקר, כשהיא רואה שהוא חדר לכל פינה, נגע, קרא, שינה, היא תקבל זאת בחיוך חביב? איך אם פייר מתקשה כל כך להתבטא ולכאורה אינו יודע עובדות פשוטות על המקום והזמן, הוא בא אל ביתה של לואיז באישון לילה במפתיע ובכוחות עצמו, נכנס אל המטע ומצית מבערים כדי להגן על הפרי מפני הכפור. איך הגיע? מניין ידע היכן המבערים? הסצנה המרגשת כביכול כל כך לא סבירה, ועם זאת צפויה לחלוטין ומוכרת לעייפה: הוא יפתיע, יוכיח שנוכחותו מועילה מאוד, בבוקר כל בני המשפחה אסירי התודה יטיילו בין העצים, נרגשים ומאושרים…

השכן יהיה נצלן. האפוטרופוס של פייר יהיה טוב לב, נדיב וחכם, ובשיחה אחת יצליח לשנות את גורלו של פייר – ישכנע אותו לשוב אל לואיז ולדבר אתה – אף על פי שהיא זאת שסילקה אותו מעל פניה. מנהל הבנק יהיה חסר לב. האישה האמיצה תיאבק בשארית כוחותיה. הילדים יהיו מפוקחים ונבונים. והטבע, כן, הוא יהיה יפה להפליא.

אכן, צילומי הנוף של פרובנס, שם מתרחשת העלילה, אינם מאכזבים. הרגעים הנעימים בסרט הם אלה שבו מאפשרים לו לככב. המסך מתמלא במראה של שדות, או של עצים פורחים, או של מים מפכים, וזה בהחלט יפה.

לקראת סופו של הסרט מתגלה שבנוסף על כל מעלותיו פייר הוא גם אשף מחשבים, "האקר", ממש כמו ליסבת סלנדר הצעירה הלוקה בתסמונת אספרגר המוכרת לנו היטב מטרילוגיית המילניום השוודית של סטיג לרסון. דומה כאילו סלנדר סללה את הדרך לפייר, שכמוה שולט בעולם באמצעות המקלדת, ומציל בעזרת המחשב את הנפשות הפועלות. ליסבת סלנדר הייתה הברקה. מי שצועד בעקבותיה הוא כבר קלישאה.

"כשמנסים להרוג את רוח האדם, רוח האדם מגיבה בכך שהיא נוקמת באמצעות יצירה של יופי," אומר הכנר ניקולס קורדס (Nicholas Cords), לקראת סופו של הסרט התיעודי "מוזיקה של זרים: יו-יו מה ואנסמבל דרך המשי", שהוקרן בפסטיבל דוק-אביב האחרון.

הסרט מתעד פרויקט מופלא של הצ'לן הסיני-אמריקני המהולל יו-יו מה. הוא ליקט נגנים, רובם מארצות השוכנות לאורך דרך המשי, סין, אירן, סוריה, אבל לא רק משם. אחת הנגנות, כריסטינה פטו,  (cristina Pato)  הכריזמטית שמפליאה לנגן בחמת חלילים, היא ספרדייה. עם ההרכב נמנים מוזיקאים שכלי הנגינה שלהם מוכרים היטב – כינור, קלרנית, תופים, פסנתר − ואחרים שמנגנים בכלים ייחודיים לארצות המוצא שלהם: העוּד המוכר לנו מהמזרח התיכון, פיפה – כלי מיתר סיני,  ניי – כלי נשיפה טורקי, קמנצ'ן ­– כלי מיתרים אירני, ורבים אחרים. אל המנגנים מצטרפים צייר ארמני, קבורק מורד (Kevork Mourad), שמצייר לראווה במהלך חלק מההופעות ורקדן, ליל באק (Lil Buck).

קשה לתאר את עוצמת החוויה שמעניק הסרט, ולא רק בזכות המוזיקה הסוחפת שהאנסמבל מפיק מתוכו. הרעיון העומד מאחורי הפרויקט מרטיט את הלב: כל אחד מהנגנים מביא אתו את הייחודיות שלו, את הצליל והאופי של ארצו, ובה בעת הם מוכנים, למעשה משתוקקים, ללמוד זה מזה. "לא כדי לקחת ממך את מה שיש לך," מסביר הנגן האירני קייהן קלהור (Kayhan Kalhor), אלא כדי להבין, להתעשר מהזולת וממה שיש לו להציע.

השילוב של הנגנים הללו יוצר, כאמור, מוזיקה יפה להפליא, והדברים שהם אומרים והשקפת העולם שהם מייצגים מסעירים לא פחות.

אחרי שמתוודעים למוזיקה, לומדים להכיר את האנשים ואת סיפוריהם. "אם מתקרבים לבני אדם לומדים שמאחורי כל אחד יש טרגדיה," אומר יו-יו מה. אכן כך. הנגן האירני למשל נאלץ לנוס מארצו מיד אחרי שפרצה שם המהפכה: נער בן שבע עשרה נושא בתיקו כמה בגדים ואת כלי הנגינה שלו, משוטט בעולם, לגמרי לבדו, מסתובב ברחבי אירופה, מתפרנס כפועל קשה יום בכל מיני עבודות זמניות. התהליך שעבר עד למקום שבו הוא נמצא היום, נגן המוכר בעולם כאמן וירטואוז, אינו נמסר לנו, אבל אנו לומדים שאין לצער סוף: קלהור חוזר לארצו, נושא אישה, מתכנן להישאר באירן, "כל התוכניות שלנו קשורות במולדת," מסבירים שניהם, אבל המציאות הפוליטית מאלצת אותו להימלט שוב, להתרחק מאהובתו, לגור בגלות, בגעגועים שאין תקווה להפיגם.

והנגן הסורי? מה אתו? הוא מבכה את גורלה של ארצו. מתקומם נגד אדישותו המזעזעת של העולם נוכח רצח העם המתרחש שם, וגם כנגד תנאי החיים הבלתי נסבלים של אלה שהצליחו להימלט וחלקם מתים מקור, תרתי משמע, כי אפילו את הסיוע המצומצם שהם מקבלים הקטינו לאחרונה. אחד הרגעים המרגשים בסרט מתחולל כשאותו נגן קלרנית סורי, קינן אזמה (Kinan Azmeh), נוסע לירדן, למחנה של פליטים בני ארצו, כדי ללמד שם ילדים. המפגש שלו עם קבוצה של ילדות. החן, ההתעניינות שהן מגלות, צחוקן התם, נוגעים ללב ומכאיבים כל כך, עד שקשה לשאת את עוצמת היופי והצער. כשאזמה מתקרב למחנה הפליטים רואים מקרוב כמה צריפים מאולתרים שבהם מתגוררים הניצולים. ואז המצלמה מתרחקת ועולה, ואפשר לראות את גודלו של המחנה, המשתרע מאופק עד אופק. רבבות תקועים שם, נטולי תקווה ואבודים. מה שנגן הקלרנית עושה מעלה על הדעת ניסיון לייבש אוקיינוס באמצעות אצבעון. מאמץ הרואי אבל מייאש כל כך.

ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהאופטימיות שמביעים יו יו מה ונגני האנסמבל. מהאחווה, מהיצירה, מהקרבה, מההבנה, מהלמידה ההדדית, מהנתינה. בסופו של דבר – רק התרבות נשארת, אומר אחד מהם. עובדה: מי בכלל זוכר מי היה המלך בתקופתו של בטהובן?

פעם אחת, מספר יו-יו מה, כשהתראיין בצעירותו, נשאל מה תוכניותיו לעתיד והופתע לשמוע את עצמו משיב שהוא מבקש להכיר את הנוודים במדבר קלהארי. אמר ועשה.  בקרב בני שבט שביקר חווה חוויה שעליה הוא מספר בסרט: באחד הטקסים שלהם מביאים בני השבט את עצמם בנגינה וריקוד לכדי טרנס, שעוזר להם, לדעתם, לרפא את החולים.

מדוע אתם עושים את זה? שאל אותם יו-יו מה. את תשובתם הוא מצטט בחיוכו המואר, שופע ההבנה, ההזדהות והאנושיות: "כי זה מעניק לחיינו משמעות".

אחד הסרטים המזעזעים ביותר שראיתי לאחרונה השתתף בפסטיבל דוק-אביב האחרון. לא היו בו מפלצות, רציחות או שדים, אלא אדם מבוגר, בן שמונים ושמונה, הבלשן היהודי-אמריקני נועם חומסקי, שנחשב אחד מאנשי הרוח החשובים ביותר בעולם כיום. חומסקי רק ישב ודיבר אל המצלמה, אבל דבריו כמו רעמו באוזני.

פניו הנוגות והחיוך האירוני שעלה עליהן מדי פעם ליוו את הדברים המבעיתים שאמר בדיבור אטי, שקול, מאורגן מאוד. את כותרת הסרט, "רקוויאם לחלום האמריקאי", אפשר בהחלט להחליף ב"רקוויאם לחלום הישראלי" או בכלל, "לחלום האנושי", בלי לשנות הרבה מהתוכן של דבריו. כי הם רלוונטיים ותקפים לא רק למציאות האמריקנית שעליה מדבר חומסקי בסרט.

בכמה סעיפים מסודרים "העקרונות של ריכוז העושר והכוח", מונה חומסקי את חולאי החברה האמריקנית בימינו. העקרונות הם: צמצום הדמוקרטיה; העברת הבסיס הכלכלי של האומה מייצור, שממנו גם העובדים נהנים, לפיננסים ולשוק ההון; העברת עיקר נטל המס מהעשירים אל שאר הציבור; מערכות בחירות "מהונדסות" כלומר – כאלה שהעשירים מעורבים ומשקיעים בהן; פגיעה בהתאגדויות המקצועיות של עובדים; הסחת דעתו של הציבור, כדי שיפנה את מרב תשומת לבו וזמנו לצרכנות מטופשת; והסתה של חלקים בציבור ויצירת פלגים ומחלוקות.

את כל אחד מהעקרונות מגבה חומסקי בדוגמאות מהמציאות האמריקנית. כך למשל הוא מראה כיצד בשנות החמישים היה טעם לדבר על החלום האמריקני, כי מימושו היה אפשרי. ומהו אותו חלום? הסיכוי לניוד מעמדי, ועוד לפני כן − יכולתו של כל אדם לחיות מיגיע כפיו, לאפשר לילדיו לרכוש השכלה נאותה שתקדם את דרכם בחיים, לקנות בית ומכונית ולצאת מדי פעם לחופשה משפחתית, כל זה מהכנסתו או ממשכורתו כעובד. כיום מרבית האמריקנים מתקשים מאוד לממן את כל אלה. גם לפני כן, בעשור שאחרי שנות המשבר הגדול ב-1929, כשהיה לאנשים קשה, הייתה להם לפחות תקווה שמצבם ישתפר, בניגוד למצבם כיום.

חומסקי מסביר שאין תקדים לחוסר השוויון הנוכחי בין עשירים לעניים. לחלום האמריקני אין עוד תוקף. לנגד עיניהם של תאגידי הענק, שהם למעשה מנהיגי העולם, עומדת רק טובת עצמם ובעליהם − אותה שכבה של עשירים מאוד, שמרב הונו של העולם שייך להם. ריכוזו של העושר בידיים מעטות מביא לריכוז של כוח עצום בידי אותם אנשים. לאי השוויון יש השפעה קשה מאוד על הדמוקרטיה.

אכן, כך הוא מראה, בחוקה האמריקנית עצמה כתוב במפורש שיש להגן על המיעוט העשיר מפני הרוב, אבל את הסעיף המבהיל הזה לא יישמו מעולם ביסודיות כה רבה. המיעוט, העשירים מאוד, מעדיפים עובדים נטולי ביטחון תעסוקתי, לא מאוגדים, ששכרם נמוך. כל אלה מעשירים את העשירים ומבצרים את כוחם. ולכן למשל מיקור חוץ מיטיב עם התאגידים, כי הוא יוצר תחרות בלתי אפשרית בין העובדים המקומיים לעובדים המנוצלים ביותר באסיה, ותנאי העסקה פוגעניים מיטיבים עם המעסיקים, שמעדיפים, למשל, עובדים שלא יעזו להתמקח על שכרם.

מעבר לכך, תרבות הצריכה היא, כאמור, מזימה מתוכננת: מטמטמים את הציבור ומסיחים את דעתו בענייני אופנה וקניות שרובן מיותרות.

חומסקי לועג למתנגדיו שמכנים אותו ואת מי שמחזיק בדעות דומות "אנטי-אמריקניים", ומסביר שזוהי ססמה ריקה מתוכן. במקום להתעמת עם דעותיו מכנים אותו בשמות גנאי שאין להם קשר עם המציאות, שכן הוא בטוח שהשקפותיו דווקא נועדו לשפר את מצבם של האמריקנים.

כל הדברים הללו מזכירים כל כך את המציאות הישראלית, ומזעזע להבין עד כמה הכול מתוכנן על ידי כוחות-על ששולטים בחיינו. דבריו של חומסקי מבהירים את ההסתה השלטונית, את ההקצנה בין חלקים בציבור – מזרחיים מול אשכנזים, דתיים מול חילונים, דתיים "סתם" מול חרדים, יהודים מול ערבים ("הנוהרים אל הקלפיות"); הם מסבירים מדוע התופעה של עובדי קבלן רווחת יותר ויותר, מדוע ישראלים צופים בהבלים שמספקים להם ערוצי הטלוויזיה ומתמכרים להם, ואפילו מדוע לפני יום העצמאות רוכשים בישראל דגלים שייוצרו בסין.

אחד הדברים המבהילים ביותר שאומר נועם חומסקי הוא שחלק מההסתה נועד לכך שאנשים ישנאו אלה את אלה, ושאת כל כוח זעמם על המציאות הבלתי נסבלת יוציאו לריק ויבזבזו אותו במחאות שאינן מביאות שום תועלת.

האם אפשר להסיק מכך שהמחאה ההיא, של "העם דורש צדק חברתי", הייתה אם כן רק הוצאת קיטור שהשלטון ראה וידע איך לבלום ברגע שהתאים לו?

נועם חומסקי מסכם את דבריו באמירה שלהרבה אנשים שפעולותיהם קטנות אבל נכונות, יש, בסופו של דבר, השפעה. ואלה בכל זאת מילים שמעניקות תקווה. כל אחד מאתנו חייב, אם כן, לנהל מאבק קטן כדי לשנות את המציאות. למשל, לראות את הסרט, ולספר עליו.

(אפשר לצפות בסרט המלא בנטפליקס)

מבט אחד נוקב חותם את הסרט "סופת חול", והוא, בעיני, לבו: שתי אחיות מביטות זו בזו, בלי אומר ודברים. הצעירה מציצה אל חדר הכלולות של אחותה הבוגרת, שזה עתה נישאה, צופה במתרחש, מצותתת, ולפתע מגיבה למתרחש, וחושפת את נוכחותה בחלון.

ברגע הראשון קשה לזהות את האחות הבכורה. היא דומה להחריד לכלה אחרת שראינו בתחילת הסרט: שתיהן מאופרות כל כך עד שהן נראות כמו בובת חרסינה, אולי בעצם דומות יותר למסכה. לא רק העיניים והפה צבועים, הפנים עצמן משוחות בשכבות של צבע בהיר. כך מן הסתם  נראה האידיאל הנשי בעיני הציבור שבפניו הכלה מיועדת להופיע: חיוורת כמו סיד. מולבנת. שיערן של הכלות עשוי ומתנוסס על ראשיהן כמגדל מפואר, מקושט בעשרות סיכות לבנות שהן מתקשות להסיר בתום הערב, כשהטקס מסתיים ומתחילים החיים האמיתיים.

למעשה זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה ששיערן יראה בפומבי. למחרת בבוקר ישובו כיסויי הראש והפנים, תחזור השמלה הרחבה המסתירה את הגוף, וכנשים נשואות הן יהיו נתונות למרותו של הגבר שיכול לגרש אותן בהבל פה, לאלצן לעזוב את ביתן ואת ילדיהן, אם כך מתחשק לו.

עלילתו של הסרט "סופת חול" מתרחשת בקרב הפזורה הבדואית שחיה בדרום הארץ. גיבורות הסרט הן הנשים הנושאות בעול חיי היומיום. בתנאים מחפירים הן מנהלות את משק הבית, גרות בפחונים, תלויות בפעילותו של גנרטור המספק להן חשמל כדי שיוכלו להשתמש במכונת כביסה או לאכסן את האוכל במקרר. הן קשות יום, ולא רק בשל התנאים הפיזיים: גורלן תלוי ברצונו הטוב, או הרע, של הגבר. הבעל. הוא יכול, למשל, לשאת אישה נוספת על פניהן. ו"האישה הראשונה" נאלצת לקבל את החדשה בסבר פנים יפות, לארגן לקראתה לא רק את חגיגת הכלולות, אלא אפילו את הבית שבו תגור עם הבעל המשותף. אחרת היא, הראשונה, עלולה לאבד הכול.

צייתנות כפויה. השלמה עם הגורל. סבל מצמית ובלתי פוסק. חוסר אונים: על כל אלה מספר לנו הסרט. וגם על מאמציה של אישה אחת, ג'לילה (רובא בלל־עספור), להתמרד, להגן על בתה, לפרוץ את הגבולות, להשתמש בכלים היחידים העומדים לרשותה – והם כושלים – נשיותה, זיכרון הקרבה שהייתה פעם בינה לבין הגבר.

האם, שואל הסרט, כולם, נשים וגברים כאחת, שבויים באותן מסורות שמאלצות אותם לנהוג בכפייה ובחוסר התחשבות? גיבור הסרט מוצג כעריץ חלש. יש בו לכאורה רגישות והבנה למצוקתה של ג'לילה, האישה הראשונה שהוא מביא אליה את כלתו הצעירה. למחרת בבוקר כשהוא רואה אותה מסדרת ומנקה את שיירי הנשף נדמה שהוא מבין לצערה וכביכול מושיט לה יד. אבל עזרתו קצרה וסמלית. הוא ממשיך משם לירח דבש עם הצעירה שנשא, וג'לילה נשארת עם הלכלוך, עם ערמות הכביסה האינסופיות, עם האבק המאיים להטביע אותה ואת בנותיה, עם רצפות הבטון, הגנרטור ששבק חיים והמקרר הקטן שכל האוכל שאוכסן בו התקלקל. אין לה מושיע. אין מי שיושיט לה יד באמת.

אבל מצוקתה העמוקה ביותר היא דאגתה לליילה (למיס עמאר), בתה הבכורה, שעליה היא מתאמצת להגן. הבת מנסה לפרוץ את גבולות המסורת והאימא שמתנגדת למעשיה נראית בהתחלה כמי שמייצגת את הכפייה החברתית, אבל בהמשך מסתבר לנו שהיא דווקא מבינה ללב בתה ואוהבת אותה באמת. ועם זאת אנו נוכחים ביחד אתה עד כמה אין בכוחה להושיע, עד כמה היא מוגבלת, על אף רצונה לאפשר לבתה חיים אחרים.

והגבר? הוא מוצג, כאמור, כמי שגם הוא נתון לכפייה החברתית: הוא נאלץ כביכול לכפות על אשתו ועל בתו את ההתנהגות הרצויה והצפויה מאישה בדואית. הוא מציג את עצמו כקורבן של השיטה. אבל, כפי שבתו אומרת לו בשלב מאוחר מאוד, כשהכול בעצם אבוד, "תמיד יש אפשרות לבחור".

התקווה היחידה שמתעוררת בצופה קשורה באחותה של ליילה , נערה כבת שתים עשרה, או קצת יותר, כלומר – היא נמצאת עדיין על קו התפר בין ילדות לנעורים. בתחילת הסרט נוזפת בה אמה על כך שלא לבשה שמלה. הנערה מתעלמת מאמה, מפטירה רק: "אבא מרשה לי", וממהרת לרוץ אל האוהל שבו מסובים הגברים. עדיין מותר לה להיות שם, גלוית ראש, פרועת שיער, נועזת, נמרצת, עדיין לבושה במכנסיים.

האם יצליחו לרסן גם אותה? האם גם גורלה נחרץ, האם גם היא תיאלץ להיכנע לנורמות, להיות בת טובה שאינה עושה להוריה בושות, שמקריבה למענם את חייה?

המבט שבו הסרט מסתיים, שתי האחיות המביטות זו בזו, האחת אבודה, מחופשת לבובת חרסינה, עתידה נחרץ, לעולם לא תחיה את החיים שביקשה לעצמה, האחרת עדיין צעירה, עדיין מצויה ברגע שלפני הכורח להיכנע, רומז לנו שאולי יש בכל זאת תקווה. אולי הנערה הצעירה תלמד לקח מהגורל של אמה ושל אחותה. אולי היא, בניגוד להן, תצליח להשתחרר ולנווט את חייה בצורה שונה.

בינתיים אנו, הצופים, מתמודדים עם יופיו המכאיב של הסרט, ועם השאלות הנוקבות שהוא מעורר.

נודע כי חברת נטפליס תפיץ את הסרט.