השאלה שלא היה לה מענה

הייתי כבת שש באותו לילה, כששכבתי במיטתי חמה ונינוחה, שרויה בנועם שבין ערות לשינה, וחלומות הילדות הבהירים מרחפים סביבי ברצף מהיר כפיות קסומות. חשתי משהו נע מתחת לשמיכות, כמו יד ענקית, קרה וגסה, ממששת את גופי, כמחפש. בו-בזמן סכרה יד אחרת את פי לבל אצרח, קרה וגסה וגדולה כמו היד הראשונה.

הם נשאו אותי לחדר האמבטיה. אינני יודעת מה היה מספרם, ואינני זוכרת את מראה פניהם או אם היו גברים או נשים. דומה היה שהעולם נעטף ערפל כהה שמנע ממני לראות. ואולי הניחו כיסוי כלשהו על עיני. אני רק זוכרת שהייתי מפוחדת ושהם היו רבים, ושמשהו שדמה ללפיתת ברזל אוחז בידי ובזרועותי ובירכי, עד שלא יכולתי להתנגד או אפילו לזוז. אני זוכרת גם את המגע המקפיא של אריחי חדר האמבטיה מתחת לגופי הערום, וקולות לא מוכרים והמהום שצליל מתכתי צורם קוטע אותו מפעם לפעם, צליל קרצוף שהזכיר לי את הקצב המשחיז את סכינו לפני שהוא שוחט כבש לכבוד העיד.

דמי קפא בעורקי. חשבתי שגנבים פרצו לחדרי וחטפו אותי ממיטתי. הם התכוונו לשסף את גרוני, כמו שתמיד קורה לילדות לא ממושמעות כמוני בסיפורים שסבתי הזקנה מהכפר אהבה כל כך להשמיע באוזני.

אימצתי את אוזני לקלוט את צליל הקרצוף המתכתי. ברגע שפסק, לבי כמו פסק לפעום אתו. לא יכולתי לראות, ואיכשהו נדמה היה לי שהפסקתי גם לנשום. אבל בעיני רוחי ראיתי את הלהב מתקרב אלי יותר ויותר. משום מה לא התקרב אל צווארי כפי שציפיתי, אלא לחלק אחר של גופי. אי-שם מתחת לבטני, כאילו תר אחרי משהו החבוי בין ירכי. באותו רגע תפסתי שירכי פוסקו לרווחה, ושתי רגלי מורחקות בכוח זו מזו, לפותות באצבעות פלדה שלא הרפו לרגע מן הלחץ. חשתי שהסכין או התער נע היישר אל גרוני, ואז, לפתע, צנח הלהב המתכתי החד אל בין ירכי, ושם קטע פיסת בשר מגופי.

צרחתי מכאב למרות היד ההדוקה שאטמה את פי, משום שהכאב לא היה סתם כאב, הוא היה כלהבה חורכת שפילחה את כל גופי. לאחר כמה דקות ראיתי שלולית דם אדומה על ירכי.

לא ידעתי מה חתכו מגופי, ולא ניסיתי לגלות. רק בכיתי, וקראתי לאמי לעזרה. אבל הזעזוע הקשה מכל היה כשהסתכלתי סביבי ומצאתי אותה עומדת לצדי. כן, זו הייתה היא, לא יכולתי לטעות, אמי בשר ודם, בקרב כל הזרים האלה, מדברת אליהם ומחייכת אליהם, כאילו לא נטלו זה עתה חלק בטבח בתה.

נשאו אותי אל מיטתי. ראיתי אותם תופסים את אחותי, שהייתה צעירה ממני בשנתיים. בדיוק כשם שתפסו אותי כמה דקות קודם. צעקתי בכל כוחי. לא! לא! יכולתי לראות את פני אחותי לפותים בידיים הגדולות והגסות. חוורון מוות היה נסוך עליהם ועיניה השחורות והגדולות פגשו את עיני לשבריר רגע, מבט של אימה חשוכה שלעולם לא אוכל לשכוח. כעבור רגע נעלמה מאחורי דלת חדר האמבטיה. המבט שהחלפנו כאילו אמר: "עכשיו אנו יודעות מה הדבר. עכשיו אנו יודעות מהו שורש אסוננו. נולדנו למין מיוחד, המין הנשי. מראש נגזר עלינו לדעת סבל, מראש נגזר שידיים קרות ואכזריות יתלשו חלק מגופנו."

משפחתי לא הייתה משפחה מצרית נבערת. אדרבא, הורי זכו להשכלה מעולה.


נַואל אס-סעדאוִי, מאחורי הרעלה, נשים בעולם הערבי, מאנגלית: שפי פז, מסדה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s