את הדפים האחרונים בספר קראתי כמו בשעטה. לא בנשימה עצורה, כי סיקרנו אותי, אלא מכיוון שהרגשתי שאם הגעתי עד לכאן, אפשר פשוט לרוץ קדימה ולגמור עם זה כבר.

כי מבחינתי ההתחלה המרשימה מאוד של הספר מתפתחת כך שהתעוררה בי התחושה שהסופרת (הנחשבת מאוד!) יצאה לדרך בלי לדעת בעצם לאן פניה מועדות (בעיניי – כמו לנסוע בלי מצפן). הרגשתי שהסוף של הסיפור קורה כמו שהוא קורה, כי ככה, ושהיה יכול גם להיות שונה, כי אין שום מחויבות או כללים פנימיים של המציאות הנבראת בו, שהתפניות בעלילה שרירותיות, ושבעצם – הכול אפשרי, ולכן אין משמעות ממשית לשום דבר.

וחבל. כי הספר התחיל מבחינתי עם הבטחה גדולה: הוא מתאר את מלאני, נערה בת חמש עשרה, על סף הנשיות הפורצת, שמיניותה מתחילה להתפתח, והיא שבויה בתוך תשוקות סמויות, לא מובנות, ותקוות ארוטיות בתוליות, שאין כמוהן לעוצמה.

מלאני שטופה בהזיות על הגבר, בחיר לבה הלא ידוע עדיין, שידע אותה; אביר קסום שישבה את גופה ויטרוף אותו, כשיבשיל, ויעניק לה לא רק תענוגות גופניים, שאת טיבם אינה מסוגלת אפילו לשער, אלא גם קשר, אהבה, הגנה, זוגיות. הדבר היחיד שמטריד אותה זה החשש שתשמין, "ואף אחד לא יאהב אותה". 

והנה, לתוך החלומות הללו פורצת במפתיע מציאות קשה מנשוא. אחרי שפעם אחת באישון לילה היא מחליטה לבחון על גופה את שמלת הכלולות של אמה, אחרי שהיא רואה את השתקפותה במראה ולא יודעת את נפשה מרוב ההתפעלות מהיופי של בבואתה, היא מסתבכת בהרפתקה איומה: דלת הבית ננעלת בפניה, היא נאלצת לטפס על עץ תפוח כדי לחזור לחדרה, ובמהלך הטיפוס מתלכלת השמלה ונקרעת לגזרים. מה יהיה עליה, על מלאני?

כמה מהתיאורים בחלק הזה, במיוחד תיאורי הטבע, יפים להפליא. הנה למשל: "איזה ירח עגול. עצים עמוסים עד קו הטעינה במטען חולם של ציפורים. הדשא הטלול ליחך את כפות רגליה כלשונות לחות של חיות קטנות, ידידותיות; נדמה שהדשא ארוך יותר ודביק יותר משהוא ביום. שמלתה השתרכה אחריה, התוותה
בעקבותיה פס נוצץ. האוויר הדומם היה צלול כפלא. עצמים מוצללים – ענף, פרח – התבלטו בדיוק אפל, כאילו ניבטו מבעד למים. היא צעדה על רגליים איטיות, חרישיות, בלילה התת־מימי. ברטט נשמה דרך הפה, טועמת יין שחור."

וחלקם משעשעים. למשל: מלאני אומרת לעצמה שאמה "כנראה נולדה לבושה, אולי לבשה שובל שִׁלְיָה אלגנטי וצמוד שנבחר מתוך כתבה מצולמת במגזין כרומו, 'מה ילבש הָעֻבָּר האופנתי השנה'"… 

ההמשך עצוב מאוד, והיא בעצם מצפה לו: נודע לה שעונש חמור בא עליה, בשל מעשיה הפרועים (כך היא מפרשת את מה שקרה). אסור היה לה למדוד את השמלה! אסור היה לה להרוס אותה! כי הוריה, שנסעו לזמן מה למרחקים, נהרגים בתאונת מטוס.

מכאן ואילך מתחילה עלילה שתבניתה הכללית מוכרת: היתומה, ביחד אחיה ואחותה הקטנים ממנה נשלחים ללונדון לבית הדוד שלהם, אחי אמם, שניאות לקבל את שלושתם ולגדל אותם.

והרי ברור שיהיה רע לתפארת. כמו שהיה לאוליבר טוויסט; או להארי פוטר; כמו הסבל שעובר על יתומים רבים בספרות; אפשר לצפות מכאן ואילך רק לזוועות הלא ידועות, להתעמרות שיאלצו הילדים לספוג, אפשר לנחש שיתגעגעו אל הוריהם ואל מציאות החיים שנאלצו לעזוב. 

ואכן, מה שצפוי קורה. אמנם לא מיד: קבלת הפנים שהם זוכים לה בבית הדוד מפתיעה בהתחלה: מסתבר שמרגרט, אשתו האילמת של הדוד, טובת לב ונדיבה, וגם אחיה, חרף היותם מטונפים ומצחינים, יתגלו כאנשים חיוביים, אבל הדוד – שומו שמיים, איום ונורא.

מכאן ואילך מתחילים לקרות דברים שהספר רואה בהם "מכושפים", ובעיני הם, צר לי לומר, סתמיים. כי במציאות שלו כל דבר שהוא יכול לקרות. כי אין, כאמור, חוקיות פנימית כלשהי, או שיש, אבל אני לא הצלחתי לעמוד על טיבה.

יש שם תיאטרון בובות מוזר. יש בין היתר, גילוי עריות דוחה ממש, גם אם (ואולי מכיוון ש!) הוא אמור להיקרא כתופעה פיוטית, ויש שם כל הזמן התפתחויות שרירותיות, עד, כמה ששמחתי שזה קרה, שמגיע הסוף.

ייתכן שהחמצתי כאן משהו. בהקדמה, בדף המתמצת את הביוגרפיה של הסופרת, כתוב שהמגזין טיים בחר בה לאחת מחמישים הסופרים החשובים ביותר בבריטניה מאז אמצע המאה העשרים, ועל גב הספר מצוטט ניל גיימן שלפיו "אנג'לה קרטר הייתה גאונה."

אולי…

 

The Magic Toyshop, Angela Carter

 

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד, 2025
240 עמ'