כשהתחלתי לקרוא את הספר אמרתי לעצמי – כן, כמובן. כמו שקיימת השאלה (בקרב בני דורי…) "איפה היית ביום שקנדי נרצח?" או בקרב צעירים יותר – "כשרבין נרצח", כמו שאין מי שלא מפליג בתיעוד כל פרט שעבר עליו במהלך ואחרי אותו אירוע הרה גורל ובלתי נשכח, עכשיו נוסף התיאור של – איך נודע לי, ומתי התחיל מבחינתי, השבעה באוקטובר, 2023. ב־6:29: בהישמע האזעקות הראשונות? זמן מה אחרי כן? ומה חשבנו, הבנו, קלטנו, ומה עשינו?
כך מתחיל למשל הרומן הרצברג של רם גלבוע וכך גם עכשיו תורנו של שחר תורג'מן. ההמשך שונה לגמרי – כל אחד עם נסיבותיו, ועם הסיפור שהוא מבקש לספר לנו.
כמו שתורג'מן כותב: "כל אחד מאיתנו זוכר לפרטי פרטים איפה היה בבוקר של 7 באוקטובר". מכאן ואילך מגיעה ההבנה שלו שההתרחשויות נוגעות בו ישירות ובאופן אישי לגמרי, והוא יודע כבר מה יהיה חלקו ובאיזו דרך יבחר ללכת.
לתורג'מן התחוור עד מהרה שהוא נדרש לקחת על עצמו אחריות, ולגייס את מלוא כוחותיו. לא רק להתגייס במובן הצבאי – כבר באותו יום התכונן לקראת שירות המילואים הבלתי נמנע שאליו אכן נקרא; ההתגייסות שלו הייתה גם נפשית. אמנם יש לו אישה ושלושה ילדים קטנים, הגדולה בת שבע והקטן – תינוק בן כמה חודשים, אבל לא היה לו ספק שעליו לתרום מיכולותיו ומהידע המקצועי הרב שלו, הצבאי והאזרחי.
שכן תורג'מן מהנדס בניין, וכפי שהסביר לצוות של חדשות 12, בשלב מתקדם של הלחימה בעזה – מי שיודע לבנות, יודע גם איך להרוס. בכך בעיקר עסק במשך חודשים ארוכים בעזה (אחרי שבתחילת שירות המילואים שלו היה בצפון, על גבול הלבנון).
בעזה שכלל ופיתח שיטות להרס מסיבי של מבנים – שאיפתו ושאיפת אנשי הצוות שלו הייתה להגיע להרס של חמישים בתים ביום. הם כמעט הצליחו במשימה, ביעילות ובמקצועיות.
ככל שהתקדמתי בקריאה, כך הרגשתי יותר ויותר שכל תיאורי הפעולות הצבאיות הקרבות, האש, תנאי החיים הקשים כל כך של אנשי המילואים, הבתים שלתוכם פלשו ואלה שאותם פוצצו, אפילו הראיות הניצחות לקיומה של מערכת טרור בלתי נסבלת שבתוכה חיים – או חיו – תושבי עזה, הולכים ומתישים אותי.
כמובן שלא יכולתי לקבל אפילו מושג קלוש על מה שחשו הלוחמים עצמם (אולי זה בעצם האפקט שתורג'מן התכוון אליו, אפילו בלי להיות ער לכך? לאפשר לקוראיו לחוש בהתשה? לשתף אותנו, כך שגם אנחנו נרגיש שכל זה קשה כל כך, מכאיב מדי, גדול עלינו…?). אפילו כסתם קוראת, שיושבת על הכורסה הנוחה בסלון ביתי, כבר לא יכולתי יותר לשאת את זה.
לא יכולתי לקרוא על פיצוץ של מנהרות בלי לחשוב – אולי היו שם חטופים? מישהו בכלל שקל את האפשרות? ואם לא חטופים חיים, אולי גופות של חטופים, שהרוצחים טמנו אותן בדפנות של המנהרה, ואחרי הפיצוצים הללו כבר לא יתגלו לעולם?
חוץ מזה, חשבתי על כל הפעמים שכבר "הבטיחו" לנו שכל המנהרות הושמדו. "היכולות ההגנתיות וההתקפיות שלנו מתפתחות במהירות ולא הייתי מציע למישהו לנסות אותן", הודיע לנו נתניהו בגאווה רבה בפברואר 2016. במאי 2021 הודיעו לציבור הישראלי: "השמדנו את המטרו של עזה".
אבל כמה שנים אחרי כן, במהלך המלחמה, בינואר 2024, פורסמה הידיעה (אולי בעצם – הקוריוז?) שלהלן: המפה הסכמטית של תחנות הרכבת התחתית בלונדון, ומתחתיה הכיתוב באנגלית:
היא נועדה לעיניים לא ישראליות. זה מה שנכתב בה, בתרגום לעברית:
"אורכה של רשת מנהרות הטרור שחמאס בנה בתת־קרקע של רצועת עזה הוא 250 מייל. ארוך בכ־160% [מרשת מנהרות הרכבת התחתית בלונדון]. יש בה פתחי פירים שיוצאים לתוך בתים פרטיים, בתי ספר, גני ילדים, בתי חולים, מסגדים ומתקנים של האו"ם.
"אתם מתחילים להבין איך עזה כולה נהפכה לקן טרור עצום ממדים?"
כן, מתחילים להבין. אולי. לא בטוח.
כי גם כיום נטען שרק חלק קטן מאוד מהמערכת התת־קרקעית הסבוכה הזאת הושמד. בתחילת אפריל 2025 "התבשרנו" שצה"ל הצליח כנראה להשמיד רק כרבע מהמנהרות של חמאס בעזה(!).
אז כל המאמצים, וההרוגים, והפצועים (תורג'מן עצמו נפצע קשה, והתיאור של מה שעבר עליו ועל בני משפחתו מופיע לקראת סוף הספר), כל הסבל והכאב, של החיילים, של בני המשפחות שלהם, ועדיין רוב המנהרות קיימות שם, מתחת לרגליים של הלוחמים?
אלה המנהרות שעשרים וארבעה החטופים החיים עדיין מוחזקים בהן, בתנאים לא אנושיים, באכזריות שאין מילים לנסות ולהתחיל לתאר אותה?
אז אולי בכל זאת מוטב היה קודם כל להודות בתבוסה שהנחיל לנו החמאס בשבעה באוקטובר, לעשות מיד הכול כדי לשחרר את כל החטופים, ורק אז לנסות להרוס, לפוצץ, להשמיד?
אני מבקשת לצטט כאן דברים שכתבה אושר סניור, בהארץ ב־10 באפריל 2025:
״ישראל לא היתה צריכה לצאת למלחמה כוללת ב–7 באוקטובר. ישראל היתה צריכה לפנות לבית הדין בהאג. ישראל היתה צריכה לאסוף מתיה. לא לשלוף חרב — לכרוע ברך. לספור, לזהות, להתאבל. להילחם רק כדי להדוף את האויב מגבולותיה ומהאזור הסמוך לגדר. היה עליה להיות לרגע מובסת. כי הובסנו.
במקום תגובת בזק בתוך רצועת עזה, ישראל היתה צריכה לקבל את ההלם. לא ככניעה — כאיפוק מחושב. היא לא היתה צריכה להסתער, אלא להתבצר באבלה. זאת, בהנחה שישראל רצתה לנצח לא רק אחרי השבוע הראשון, אלא גם אחרי השנה הראשונה, גם בדעת הקהל העולמית וגם בהיסטוריה.
ישראל היתה חייבת לפעול מיד כדי להחזיר שליטה בשטח, וכדי לעצור את ההרג. הדחף להמשיך לאחר מכן ולצאת למלחמה אגרסיבית מובן אחרי הטבח, אפילו מעבר לכעס על האויב. הוא מובן בגלל הכעס על עצמנו, על איך הצליחו לעשות לנו את זה, ובגלל אשמה על שלא הצלחנו להגן על עצמנו. המלחמה כמנגנון פיצוי.
אבל ישראל היתה צריכה לבחור באסטרטגיה מחושבת יותר וארוכת טווח. במקום זאת בחרה להגיב בדיוק כפי שציפו שתעשה: מהר, במלוא העוצמה, בלי לעצור ולחשוב האם יש אפשרות נוספת. ישראל לרגע לא שאלה את עצמה: האם אפשר לבחור אחרת — למען הביטחון ולמען השבת החטופים, תוך השתת המחיר על חמאס, לא עלינו?
טוענים שחוסר תגובה הוא חולשה, בעוד שההפך הוא הנכון; איפוק הוא כוח. דווקא תגובה צבאית אגרסיבית, שנתפסת כמעשה של כוח, לעתים מתבררת כרגע של חולשה שבסופו פגיעה עצמית.
התגובה המיידית של מדינות רבות בעולם לאפשרות האחרת, אם היתה נבחרת, היתה תמיכה בלתי מסויגת בישראל. היינו צריכים אז לגייס את התמיכה הזאת לכדי פעולה. זו היתה צרפת שכבר ב–8 באוקטובר דיברה על חמאס כעל דאעש והציעה סנקציות. היינו צריכים לגייס את הגיבוי הזה ולא לפספס אותו. זאת יכולה היתה להיות שעת חסד שיכלה לשמש לא רק לכאב — אלא לתבונה. מה שהיה יכול להיות המעשה המדיני האחראי ביותר בתולדות הסכסוך — נהפך לסבב הקטלני מכולם.
ומה קרה מאז? החיילים שלנו מתים, שבע זירות נפתחו, מספר ההרוגים בעזה אסטרונומי, הקהילה הבינלאומית נגדנו (ובצדק. האם ישראל היתה תומכת בישראל אם היא לא היתה ישראל?), החטופים עדיין לא שבו. חמאס לא הושמד. איראן לא נבלמה. התמיכה בישראל נשחקת בעוד התמונות מעזה משודרות בכל מהדורה בעולם — והנזק ארוך הטווח עוד לא התחיל להתבהר.
ישראל טענה, שחמאס הוא לא רק בעיה שלנו אלא בעיה של העולם כולו. בהתחלה העולם הטה אוזן לטענה הזאת. היום כבר לא. ישראל נשארה כמעט לבדה, והיא משלמת את המחיר המוסרי והבינלאומי המלא. במקום להרוג אלפי ילדים בעזה — היא יכולה היתה לא להרוג אף ילד.
אחרי שנה וחצי אפשר להגיד: ישראל לא היתה צריכה לצאת למלחמה ב–7 באוקטובר. הכאיבו לנו ורצינו להכאיב בחזרה, אבל זה יחזור אלינו על ריבּעים ועל שילֵשים.״
האם אושר סניור צודקת? לי אין תשובות. גם לא מתפקידי לתת אותן. אני לא יודעת מה היה צריך לעשות כדי לפרק את תשתית הטרור של חמאס, אבל כרגע כבר ברור שהמשך ה"מלחמה" לא משרת שום צורך צבאי אמיתי, ורק גורם להרס ולמוות בממדים בלתי נתפשים.
למרבה הצער די ברור שגם להנהגה שלנו אין מושג, וגרוע מכך: שמה שקורה ממש ברגעים אלה לחטופים הישראלים, שם, בעומק של עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע, לא באמת מטריד את נושאי התפקידים הרמים, ובראשם כמובן – את ראש הממשלה.
מצד אחד אני מבקשת להודות לשחר תורג'מן ולחבריו. כשהוא כותב ש"אין עוד מדינה בעולם שאזרחיה אוהבים אותה עד כדי כך שיקריבו כל כך הרבה עבורה", אני מסכימה אתו (עם זאת התקשיתי להזדהות עם החדווה שבה מתוארים פיצוצי ההרס שהחריבו באמצעותם את עזה. כן, בשבעה באוקטובר ביצעו עזתים פשעים שהדעת אינה סובלת. כן, הפושעים הללו ראויים לכל עונש. כן, צה"ל לא נכנס לעזה במטרה מוצהרת לרצוח ילדים, כמו שעשו מחבלי הנוחבה בשבעה באוקטובר. הילדים בעזה נהרגו, לא נרצחו בכוונה תחילה. ובכל זאת, המחשבה על ממדי ההרג של חפים מפשע היא בלתי נסבלת).
חלק גדול מאוד מהציבור הישראלי התגלה במלוא יופיו, באנושיותו, בנכונותו לעשות המון, הרבה יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, למען הזולת – אנשים התגייסו לא רק למילואים, אלא גם להתנדבויות השונות (שהושיעו רבים, אך בה בעת פטרו את הממשלה מהצורך לטפל בכל הנושאים שהמתנדבים לקחו על עצמם באהבה ובמסירות שאין להן שיעור).
מצד שני מודיעים לנו שמאז תחילת המלחמה עוזבים כל חודש את הארץ 800 אנשי הייטק. (מן הסתם, הם לא המגזר המקצועי היחיד שנוטש. מה עם הרופאים? המורים? המהנדסים? "סתם" אנשי אקדמיה, ואזרחים טובים ויצרניים אחרים? כלומר – אלה שנושאים את הכלכלה על כתפיהם?) מדובר בדימום פנימי מסיבי, שהולך ומחמיר.
כל העוזבים הללו לא מייחלים לסופה של המדינה. כולם מבינים שקיומה חשוב גם להם, ובכל זאת הם מסתלקים.
אני לא יודעת איך מגשרים על הפער בין שתי המגמות הללו. ספרו של תורג'מן לא מתיימר להשיב על השאלה הקריטית הזאת. הוא רק מתאר את עוצמת מסירתם של אנשים כמוהו, ואת נכונותם להקריב ממש הכול, למען המשך קיומה של המדינה.
עם עובד, 2025
228 עמ'
עריכה: עלמה כהן־ורדי
